מערכת הבחירות לשנת 2026 יוצאת לדרך: בשבועות הקרובים ייפתחו הקמפיינים הרשמיים של המפלגות, והמועמדים נערכים לתקופה סוערת ואמוציונלית במיוחד | בנט ואיזנקוט בקרב על נושאת המטוסים של המרכז–שמאל, דרעי וגפני מתמודדים עם אתגרי מנהיגות מבית והקוסם הגדול נתניהו מתחבט אם לשלוף מתיבת הקסמים את דמות המאחד, המבוגר האחראי או את הלוחם הגדול בדיפ–סטייט ובקפלניסטים | כתבנו הפוליטי עם השמות החמים, האינטרסים הזרים והספקולציות שמרעידות את מסדרונות הכנסת
צילומים: Ap פלאש 90 ולעמ
נערכים לאיחוד. ראשי המפלגות הערביות בכנס שבו הכריזו על התחייבותם לרוץ יחד בחחירות הקרובות
היה השבוע שבו הייתה הקואליציה תלויה על בלימה. זה לא שבחודשים האחרונים מישהו מחבריה חש יציבות, ובכל זאת סערה כמו שהייתה השבוע הם טרם פגשו.
הצורך הדחוף בהעברת חוק ההסדרים בתקציב והאיומים של הח״כים החרדיים להצביע נגד, עם הדרישות הבלתי פוסקות של הייעוץ המשפטי של הכנסת ושל ועדת חוץ וביטחון בנוגע לחוק הגיוס – כל אלו הביאו את הקואליציה לפסע מהתפרקותה.
אבל, כרגיל, הקוסם נתניהו שרד גם את זה. חברי הכנסת של דגל ושס, חרף כל האיומים, הצביעו בסופו של דבר עם הקואליציה וחוק ההסדרים עבר. עוד שבוע עבר בשלום, אבל ראש הממשלה כבר הפנים: ימיה של ממשלתו ספורים. הבחירות ככל הנראה יוקדמו, אך גם אם יתקיימו במועדן הן יקרו בעוד מספר חודשים.
חוק הגיוס, אבן היסוד של המפלגות החרדיות – להוציא את אגודת ישראל, עוד לא מגיע לכדי סיום. ייתכן מאוד שבימים הקרובים תימצא פריצת הדרך בהתמודדות עם הייעוץ המשפטי של הכנסת ושל ועדת חו״ב, אך ככל שחולפים הימים נראה שהדרישות של המשפטנים רק עולות, בעוד חברי הכנסת של שס ודגל התורה נכנעים פעם אחר פעם לדרישות אלו.
כולם כולל כולם מכוונים לבחירות. לכולם ברור שהן קרובות. כמו שאמר נתניהו פעם באו״ם: אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז – זה ברווז. ריח הבחירות כבר כאן, כמו גם הקמפיינים, העימותים, האיחודים והספקולציות. הברווז הזה, שעדיין צולע אבל הולך ומשפר את הליכתו – כבר כאן.
וכן, גם חברי הכנסת של המפלגות החרדיות רואים את הבחירות באופק. ב׳אגודת ישראל׳ בטוחים שאם יגיעו לבחירות ויהיה חוק גיוס הכולל סנקציות נוקשות נגד בני התורה – האלקטורט של יהדות התורה ייפגע עד מאוד. בדגל התורה ובשס חושבים בדיוק הפוך: אם יימשכו מעצרי בני הישיבות ולא יוסדר מעמדם בחוק, יהיה אשר יהיה, ייפגע האלקטורט באופן חסר תקדים.
הצד השווה בהם הוא העובדה שכולם מתחילים להיערך לקראת ההכרזה הקרובה על הבחירות, שבמקרה המאוחר ביותר יתקיימו במועדן הרשמי בראשית החורף הבא, אך סביר יותר שיוקדמו לחודשי הקיץ הקרוב.
כשכולם מריחים בחירות, ההתנהלות בהתאם. באופן טבעי בקואליציה אין עדיין היערכות ממשית לבחירות, למעט אי־הוודאות בתוך מפלגות הציונות הדתית. באופוזיציה, לעומת זאת, בוקה ומבולקה. השחקנים כולם מסתערים אל הזירה במטרה מובהקת אחת: להבטיח שנתניהו לא ישוב עוד לכס ראש הממשלה.
כשריח הבחירות באוויר יצאנו למסע. ננסה לעשות סדר: לאן מועדות פניהם של המועמדים השונים, איך עתידים להיראות הקמפיינים, מי הם השמות הכי חמים בביצה הפוליטית בישראל, מי צפויים להיות מוצנחים מלמעלה לתוך המפלגות ומה צפוי לנו בחודשים הקרובים.
יצאנו לדרך.
נערך לקאמבק
מי בראש? בנט ואיזנקוט
מאז 2009, שאז שב נתניהו לחיינו כראש ממשלת ישראל, מנסה המרכז–שמאל הישראלי להמציא את עצמו מחדש. אין ספור קונסטלציות פוליטיות באו והלכו בשנים הללו ורק פעם אחת, במפגן נוכלות מרשים, הצליחה קואליציית המרכז–שמאל להוציא את נתניהו מלשכת ראש הממשלה לתקופה קצובה בזמן.
גם הפעם מבטיחים במרכז–שמאל לעשות כל שביכולתם כדי להעביר מן העולם את מה שהם רואים כממשלת זדון. נקודת הפתיחה של מועמדי האופוזיציה להחליף את נתניהו טובה מאי פעם: חרף ההצלחות במלחמה, נתניהו יתקשה מאוד למחות את הכתם שדבק בו בבוקר שמחת תורה. גם החקירות הבלתי פוסקות בלשכתו ופרשיות קטאר גייט אמורות להיות בעוכריו. השאלה שתיבחן היא האם מישהו באופוזיציה ידע לייעל את המציאות הזו למנדטים לגוש מתנגדי נתניהו.
שני גורמים דומיננטיים מאוד נמצאים בצמרת ההובלה של הגוש הזה, שכבר פועלים במסגרת קמפיין הלכה למעשה: נפתלי בנט וגדי איזנקוט. נתחיל בבנט.
האיש שהיה לרגע ראש ממשלה החל זה מכבר בהליך טיהור שמו. בשנה האחרונה הוא חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, נפגש עם בני הציונות הדתית, עם אנשי השמאל–מרכז ועם כל מי שמוכן לשבת ולשמוע אותו. המפלגה שהקים, ׳בנט 2026׳, מגובה ביועצים בין־לאומיים ומייד עם הקמתה הייתה למועמדת בכירה מאוד להוביל את גוש המרכז–שמאל.
בניגוד לעבר, בנט לא בונה על לקיחת קולות מימין והעברתם לשמאל. הפוטנציאל האלקטורלי שלו נבנה על המרכז–שמאל, שמסוכסך עם עצמו ורואה בבנט דמות מתונה, שיכולה להיבלע בגרון גם אצל אנשי שמאל שלא מצליחים למצוא עצמם במפלגות הקלאסיות וגם לאנשי ימין ששבעו מנתניהו.
בנט למד מטעויות העבר. בשבועות האחרונים הצהיר שלא ישב עם המפלגות הערביות בממשלה הבאה. מה שווה מילתו של האיש שהפר הבטחות בדרכו לכס ראש הממשלה? ימים יגידו. בינתיים הוא התחדש בשני יועצים יוקרתיים, שמלמדים על הרצינות שלו בדרכו חזרה לבלפור.
השבוע הודיע בנט על צירופם של ג'ורג' בירנבאום וטוני פבריציו, שני יועצים פוליטיים וסוקרים אמריקנים, לקמפיין שלו. ״אני גאה ומתכבד לצרף לצוות שלי שני יועצים מצליחים ובעלי ניסיון רב בישראל וברחבי העולם״, אמר בנט, ״הם ערך עצום עבורי ועבור הצוות שלנו. אני בטוח שהם יסייעו להוביל אותנו לניצחון, ובכך גם לעזור לרפא ולאחד את מדינתנו״.
מי הם השניים? בירנבאום היה בעבר שותפו של יועץ הסתרים של נתניהו ארתור פינקלשטיין ונחשב לאחד היועצים הפוליטיים הבכירים בעולם. פבריציו מקורב מאוד לנשיא האמריקני טראמפ, שימש כסוקר שלו במערכות הבחירות בארה"ב ומשמש כמעין יועץ לנשיא גם כיום.
יודעי דבר בזירה הפוליטית בטוחים ששכירת שירותיהם של שני היועצים הללו, בדגש על פבריציו, נעשתה כדי לסמן לבכירי הממשל בארה״ב, שפחות מחבבים את נתניהו ויש לא מעט כאלו, שהנה יש כאן שחקן רציני, משמעותי, ששווה לזרוק עליו את הז׳טונים. ליוזמה הזו, כך טוענים גורמים פוליטיים, שותפה דמות משמעותית מאוד בכל הקשור לעניינים הפוליטיים שבין ישראל לארה״ב: גברת מרים אדלסון.
אשת הצללים הישראלית–אמריקנית
אדלסון, אלמנתו של הפילנתרופ ואיש העסקים היהודי–אמריקאי שלדון אדלסון, מובילה קו שונה מאוד מבעלה. בעוד הוא תמך בנתניהו באופן אקטיבי, לרבות הקמת עיתון ׳ישראל היום׳ שבמשך שנים נחשב למזוהה מאוד עם נתניהו, רעייתו, שנחשבת למקורבת מאוד לנשיא טראמפ ולבכירים רבים בפוליטיקה האמריקנית, לא מחבבת, בלשון המעטה, את ראש הממשלה הישראלי.
״אדלסון מנסה כבר תקופה לגייס את כל מי שאפשר בממשל כדי לסייע לבנט במשימתו להחליף את נתניהו״, אמר לי השבוע יועץ פוליטי בכיר. ״זה לא חדש. היא הייתה שם כשבנט היה ראש ממשלה. בין השניים יש יחסים מצוינים, בעוד היחסים שלה עם נתניהו עלו מזמן על שרטון.
״אדלסון היא מהנשים החזקות ביותר בבית הלבן ויש לה השפעה רבה לא רק על טראמפ אלא גם על רבים בסביבתו. העובדה שהיא פועלת חזק מאוד לטובת בנט מדאיגה מאוד את נתניהו. היא הבינה מזמן את מה שרבים בפוליטיקה האמריקנית מבינים: נתניהו דואג רק לנתניהו. יש רבים בממשל שמאוד לא אוהבים את זה. בנט הוא עבורם חלופה מעולה״.
גם יחסיו של נתניהו עם שני יועציו הבכירים של טראמפ – חתנו ג׳ארד קושנר וסטיב ויטקוף – אינם מהמשופרים, ובזירה הפוליטית ישראלית–אמריקנית יש שבטוחים שהשניים עושים כל שביכולתם כדי לסייע לבנט לשוב ללשכת ראש הממשלה. ״הם אלו שעבדו עם נתניהו מאז שטראמפ חזר לבית הלבן״, ממשיך היועץ הפוליטי הבכיר, ״והם יודעים היטב שנתניהו דואג רק לעצמו ולא לשום דבר אחר. לקושנר וויטקוף אינטרסים רבים שלא פעם מתנגשים עם רצונותיו של נתניהו. מבחינתם לבנט פוטנציאל משמעותי להיות המנהיג הישראלי שיראה עין בעין איתם את האינטרסים המשותפים לשתי המדינות״.
נדגיש: אין צורך להספיד את נתניהו. בטח לא כשיחסיו עם הנשיא עצמו מעולים. לנתניהו יש גם שורת תומכים בבית הלבן ובראשם מרקו רוביו. גם השגריר בישראל מייק האקבי נחשב לאחד מתומכיו הקרובים, לכולנו זכורות התמונות מהביקור המפתיע שלו בבית המשפט בזמן עדות נתניהו.
אגב ביקור נתניהו בארה״ב, טרם יציאתו הנשיא טראמפ קיבל הזמנה רשמית להשתתף באירועי יום העצמאות. שר החינוך כבר הודיע כי טראמפ יקבל את פרס ישראל, וכמו כן הנשיא אף הוזמן להשיא משואה מיוחדת בטקס השנתי. אם וכאשר היוזמה הזו תצא לדרך לא מן הנמנע שנתניהו יזדרז עם הקדמת הבחירות כדי שטראמפ יופיע פה בדיוק בזמן.
מצידו של בנט שכירת היועצים האמריקנים החדשים מסמנת לנתניהו שהגיע שחקן חדש–ישן, שחקן שמכיר היטב את הזירה הפוליטית האמריקנית והוא נחוש לגרום לנשיא האמריקני לתת בו את אמונו.
מי בראש?
מעמדם התערער. גפני ודרעי
בעוד בנט משקיע בציר הבין־לאומי, את האהדה המשמעותית ביותר במחנה השינוי גורף הרמטכ״ל והשר לשעבר גדי איזנקוט. האחרון שילם מחיר אישי כבד מנשוא במלחמה באובדן בנו גל מאיר איזנקוט הי״ד, שנפל בקרבות ברצועת עזה בראשית המלחמה. איזנקוט, שהיה אז שותף של גנץ, הספיק לפרוש בינתיים ולצאת לדרך עצמאית עם הקמת מפלגת ׳ישר׳.
איזנקוט כבר יצא לקמפיין בחירות משלו. באיילון נתלו בשבועות האחרונים שלטי קמפיין הבחירות שלו, והמוטיב שבהם מוכר: החרדים המשתמטים גוזלים את הקופה הציבורית בעידודו של נתניהו. סרטון ששחרר לרשתות החברתיות לפני שבועיים הגדיש את הסאה: בסרטון נראית מציאות מבוימת היטב שבה נתניהו ודרעי לוחצים ידיים. בעת לחיצת היד מעביר נתניהו כסף לדרעי. ״ברית המשתמטים מכרה את כולנו, עוצרים את מכירת החיסול״, נכתב מטעם מפלגת ׳ישר׳.
תגובותיה שס לא איחרו להגיע. דרעי פרסם תגובה חריפה מאוד וכתב בפומבי לאיזנקוט: ״אני מבין שהלחץ במחנה השמאל גדול, אבל לרדת לשפל כזה? להשתמש במוטיבים אנטישמיים מובהקים רק כדי לגרוף כמה קולות? זו הבשורה החדשה שאתה מביא? עוד מאותו רעל ושנאה שהציבור מאס בהם? לצערי, אתה צועד בדרכו של לפיד ואתה גם תסיים כמוהו״.
את איזנקוט מלווה רונן מנליס, לשעבר דובר צה״ל וכיום יועץ אסטרטגי פוליטי. בבנייה נבונה מבחינתו הפך איזנקוט לסחורה הכי חמה בשוק: מרגע שיצא לעצמאות פוליטית, כולם רוצים אותו. כולם מבקשים לצרף אותו אליהם.
לפני שלושה שבועות הפציע איזנקוט עם יוזמה משלו: הוא פנה לבנט ולפיד והציע להם לאחד שורות לקראת ריצה משותפת. לפי ההצעה המועמד משלושתם לראשות הממשלה ייבחר סמוך לבחירות על סמך סקרים ומחקרים.
בסביבת איזנקוט בטוחים שיוזמה כזו עשויה להציג לראשונה זה שנים מפלגה מאוחדת שתביא בין שלושים לארבעים מנדטים ותשנה לחלוטין את המפה הפוליטית בישראל. בנט ולפיד, כצפוי, פחות התחברו ולא הגיבו להצעה הזו בפרהסיה.
איזנקוט עדיין רחוק מלומר את המילה האחרונה. הסקרים מלמדים שלבדו הוא משיג מספר דו ספרתי של מנדטים, אך זה רחוק מאוד מליצור את מה שהוא כינה ׳נושאת מטוסים׳ שמסוגלת להזיז את נתניהו מלשכת ראש הממשלה. בשבועות האחרונים ובוודאי באלו שעוד לפנינו ימשיכו המגעים בין ראשי המפלגות, ואיזנקוט ינסה להיות האיש שיאמר את המילה האחרונה ולהוביל את הגוש בבחירות הקרובות.
דימום מתמשך
מי שהולכים ומאבדים גובה הם שניים: האחד חדש והשני ותיק. יאיר – גולן ולפיד, כל אחד במפלגתו שלו, מתמודדים עם עלייתם בסקרים של בנט ואיזנקוט. שניהם ראו עצמם מובילים את הגוש. לפיד כזכור עדיין משמש כיו״ר האופוזיציה ואחרי שנים של שלטון יחיד נענה במערכות הבחירות לריצות משותפות – יוזמות שלא הוכיחו את עצמן.
לפיד, שהספיק לכהן תקופה קצרה כראש ממשלה אחרי נפתלי בנט, רואה עצמו מגרד את אחוז החסימה בסקרים. הוא מבין שבלי איחוד משמעותי הוא יהיה חסר משמעות בכנסת הבאה, אם בכלל. לכן הוא חותר בכל כוחו לאיחוד. מבחינתו כל האפשרויות באות בחשבון: בנט, איזנקוט, ליברמן ובקונסטלציה מסוימת אולי אפילו גולן.
גולן החל לצבור תהודה מייד אחרי הטבח בשמחת תורה. העובדה שהתרוצץ כל אותו היום והציל אזרחים גרפה לו אהדה רבה. הוא נבחר בקלות ליו״ר 'הדמוקרטים' ויזם את האיחוד בין מפלגות ׳העבודה׳ ו׳מרצ׳. האיחוד הזה עומד עכשיו בסכנה, כי רבים מאנשי מחאת קפלן הצטרפו ל׳דמוקרטים׳ ובפריימריז הפנימיים במפלגה הם שולפים את הסכינים זה נגד זה.
הדמות הבולטת שהתפקדה ל׳דמוקרטים׳ היא משה רדמן, ממחוללי מחאת קפלן ואחד הקולות הבולטים במחנה המחאה. הוא הודיע שיתמודד בפריימריז ב׳דמוקרטים׳ והוא גם מייצג את המבקשים לבטל את הסכם המיזוג עם מרצ – מפלגה שקיימת רק על הנייר. בקרב אנשי מרצ וותיקי מפלגת העבודה ביטול ההסכם נחשב לבגידה של ממש ובשל כך הרוחות במפלגה סוערות מאוד.
גולן עצמו מתמודד עם בעיות אחרות. בקרב רבים במחנה השמאל הוא נתפס סדין אדום בשל היותו אלוף בצה״ל, שנחשב לאגרסיבי מאוד, שלא לומר אלים, וכמי שהפר, לכאורה, את זכויות הפלסטינים. יש שרואים בו מיליטנטי מדי, דמות שלא יכולה באמת לייצג את המחנה שנושא את דגל הדמוקרטיה הליברלית.
גם אמירותיו השנויות במחלוקת על הגבלת הגישה ברשתות החברתיות, סגירה של ערוץ 14 ועוד שורה של אמירות שנויות במחלוקת, הביאו לירידה משמעותית בתמיכה בו ובעיקר בשאלת התאמתו לראשות הממשלה. גולן מודע לכך ולא מן הנמנע שגם הוא יהיה שותף לחלק מהחיבורים בגוש המרכז–שמאל.
ישנה עוד דמות משמעותית בגוש הזה המבקשת להחליף את נתניהו: אביגדור ליברמן, שעדיין נושא את הדגל הימני, הוא חלק אינטגרלי ממחנה השינוי. ליברמן כבר ישב עם מפלגת רע״מ בקואליציה בממשלת השינוי, כך שמבחינתו כל מה שהוא לא ביבי – כשר. לליברמן יש מאגר מנדטים לא מבוטל, שבטמפרטורה הציבורית שנוצרה בעקבות חוק הגיוס המתגבש רק גדל וגדל.
ליברמן עשוי להיות שחקן משמעותי מאוד במסגרת החיבורים העתידיים. גם אחריו מחזרים באינטנסיביות אלו המבקשים לאחד את השורות במרכז–שמאל, חרף היותו איש ימין מובהק. העובדה שבינו לבין נתניהו שוררת איבה מושבעת מבטיחה את שיתוף הפעולה שלו כמעט עם כל יוזמה שתבוא מהגוש הזה.
ואחרון חביב, בעיני המתבונן, הוא בני גנץ. האחרון לא עובר את אחוז החסימה ברוב הסקרים. מי שהיה פעם התקווה הגדולה ביותר של המרכז–שמאל מוצא עצמו למעשה מחוץ למשחק הפוליטי. איש לא רודף אחריו, איש לא מבקש את קרבתו. במחנה השינוי מקווים ואף בטוחים שיודיע בהקדם על פרישה מהחיים הפוליטיים, אך אם יצליח לעבור את אחוז החסימה הרי שגנץ מסוגל להיות לשון מאזניים משמעותית ביותר, בהיותו היחיד שלא שולל ישיבה עם נתניהו ביום שאחרי הבחירות.
נסכם את מאבקי הכוחות בגוש עם ניתוח של האסטרטג רונן צור, ששוקל בעצמו התמודדות לכנסת, שהסביר השבוע: ״גוש נתניהו נמצא כבר בקמפיין בחירות, מנהל קרב קשה, אכזרי, נגד גוש השינוי. גוש השינוי מנהל קרב בתוכו. ועל מה הוא מנהל את הקרב בתוכו? מי יהיו השניים הראשונים שיוכלו לחלוק ברוטציה אם יעברו את השישים ואחד מנדטים.
״זה גורם לתופעה איומה שאנחנו רואים: לפיד צריך להיאבק בבנט, בנט צריך להיאבק בליברמן, ליברמן צריך להיאבק בגולן, גולן צריך להיאבק באיזנקוט. אחד נלחם ביריבו. כבר 12 שנה הדבר הזה מתנהל כך״.
נוהרים לאיחוד?
אירוע משמעותי מאוד קרה בשבועות האחרונים, וגם לו השפעה דרמטית על הגושים הפוליטיים בישראל: איחוד הרשימות הערביות לריצה משותפת לכנסת עשוי לגרוף למפלגות הערביות מספר שיא של מנדטים. זה כבר קרה בעבר עם הרשימה המשותפת שהתגבשה לקראת הבחירות של שנת 2015. אז היא גרפה מספר שיא של 13 מנדטים ובשיאה הגיעה לחמישה עשר מנדטים.
נתניהו עבד קשה לפרק את הרשימה הזו, מתוך הבנה פוליטית בסיסית שכאשר המפלגות רצות בנפרד אחת מהן לפחות לא עוברת את אחוז החסימה. הרשימה אכן מתה פוליטית בסבבי הבחירות של ראשית העשור. עכשיו, בימים שבהם אירועי הרצח במגזר הערבי שוברים שיאים, הודיעו ראשי המפלגות כולן על איחוד השורות לקראת הבחירות הקרובות.
מדובר בבלוק טכני שירוץ יחד ויתפצל לאחר הבחירות, אם יהיו חילוקי דעות משמעותיים בין המפלגות השונות. חילוק אחד בולט במיוחד: מנסור עבאס, שכבר נכנס לקואליציה עם מפלגת רע״מ בממשלת השינוי, לא שולל את הצעד הזה גם הפעם, בעוד השותפים הלא טבעיים שלו מהמפלגות הערביות האחרות רואים את הצעד הזה כלא לגיטימי.
אם וכאשר תרוץ הרשימה יחד עד הסוף ותגרוף מספר שיא של מנדטים – הסקרים מנבאים לה חמישה עשר עד שבעה עשר מנדטים – הרי שיהיה בכוחה של הרשימה המשותפת למנוע הקמת ממשלת ימין. אם נוסיף לעובדה זאת את הזעם ברחוב הערבי על היעדר טיפול בפשיעה הפושטת בו, הרי שיש סיכוי לא רע לרשימה הזו להגיע להישג היסטורי.
צרות מבית
נעבור לגוש הקואליציה. נתחיל בבית: קמפיין הבחירות של המפלגות החרדיות טרם התחיל, אך בפועל ברור לכל שהיא עתידה להיות מערכה דרמטית במיוחד. עובדת מעצרם של בחורי הישיבה כמעט מדי יום תהיה המנוע לקמפיין, שכאמור לעיל יש חילוקי דעות אם החוק המתגבש יסייע להגדלת האלקטורט או להפך.
אנחנו יכולים לפרסם כאן לראשונה שמעמדה של הדמות הפוליטית–חרדית המשמעותית ביותר זה עשורים, יו״ר ׳דגל התורה׳ ח״כ משה גפני, מתערער לאחרונה. בקרב עסקני המפלגה יש רבים שכבר תקופה בטוחים שהגיע הזמן לשינוי. זו לא מערכת הבחירות הראשונה שבה נשמעים הקולות הללו, אלא שהפעם יש מי שנושא את האצבע המאשימה לכיוונו של גפני, והוא מתוך ׳דגל התורה׳ עצמה.
הדברים הללו לא נאמרים לעיתונאים בתדרוכים ובוודאי שאינם עולים בפומבי. אך בשיחות מסדרון בכנסת נשמעים קולות שאומרים שהגיע העת לריענון. ״מסירותו של גפני למפלגה ולציבור הליטאי מוכרת וידועה לכל״, אמר בשבוע שעבר גורם ב׳דגל התורה׳ בשיחת מסדרון בכנסת, ״אין חולק על יכולותיו ועל מסירות הנפש שלו, ממש כך, במשך שנות דור.
״אבל ישנה תחושה של עייפות. גפני של לפני עשור לא היה מאפשר למציאות הפוליטית סביב חוק הגיוס להגיע לאן שהגיעה. מתחתיו פועלים שלושה ח״כים, חברי הכנסת אורי מקלב, יעקב אשר ויצחק פינדרוס, שבמקרים רבים מנהלים את העניינים הלכה למעשה. יש במפלגה לא מעט כוחות צעירים עם ותק פוליטי משמעותי שיכולים להזרים דם חדש לעשייה שלנו״.
נדגיש שוב: הדברים לא נאמרו אף לא כתדרוך, אך הושמעו בשיחה על ידי גורם ב׳דגל התורה׳ שלטענתו מייצג לא מעט קולות במפלגה. נציין את המובן מאליו: הכרעות בסדר גודל כזה אינן מתקבלות על ידי עסקני המפלגה אלא על ידי גדולי ישראל בלבד, אך יש בשיח הזה כדי ללמד על חוסר שביעות רצון לפחות אצל חלק מאנשי המפלגה.
מי שמתמודד גם הוא עם ביקורת מבית הוא השותף הוותיק, יו״ר שס אריה דרעי. אצל דרעי המצב פשוט הרבה יותר: אין באופק מי שיכול להחליף אותו ואין גם מי שמסוגל להוציא מפיו את המושג הזה. ועדיין השבוע נרשמה ביקורת לא מבוטלת על העובדה שדרעי, איך לומר בעדינות, פשוט נעלם.
ומעשה שהיה כך היה: הכתב הפוליטי אברהם פריינד פרסם בתחילת השבוע שדרעי ניתק טלפונים ובאחד השבועות הדרמטיים ביותר של הקואליציה הפקיד את ניהול הזירה בידי ח״כ ינון אזולאי, החבר בוועדת חו״ב של הכנסת. דרעי, כך על פי הפרסום, לא ענה לטלפונים מלשכת ראש הממשלה ולמעשה ניתק מגע לחלוטין עם הנהלת הקואליציה.
דרעי הוא כידוע לא רק יו״ר שס ואחד הפוליטיקאים החרדיים המשמעותיים ביותר, אלא גם בורג מרכזי מאוד בגוש הימין ואדם שקרוב מאוד לנתניהו. הצעד בשבוע האחרון עדיין לא ברור דיו, ולכל בר דעת ברור שגם בבחירות הבאות יעמוד דרעי בראשות שס. אבל המתח הגדול מבית, כאשר חלק משמעותי מחברי מועצת חכמי התורה מתנגדים לחוק המתגבש, גורם למורכבות עצומה בתוך שס ודרעי יצטרך לתת עליה את הדעת ככל שנתקרב לבחירות.
הילכו שניהם יחדיו?
בציונות הדתית המצב מורכב הרבה יותר: שתי מפלגות מייצגות את הציבור הדתי–לאומי בכנסת: הציונות הדתית של סמוטריץ׳ ועוצמה יהודית של בן גביר. השניים, שרצו יחד כבלוק טכני ונפרדו ביום שאחרי הבחירות, לא אוהבים זה את זה, בלשון המעטה. אין כמעט קשר בין הלשכות של שני השרים הבכירים הללו ולכל אחד מהם יש בטן מלאה על חברו.
בן גביר, כזכור, ניסה פעם אחר פעם לרוץ עצמאית בבחירות לכנסת ונכשל. הוא נכנס בזכות חיבורים עם אנשי הציונות הדתית, שנאלצו לבלוע את הגלולה, לא פעם בעזרתו של בנימין נתניהו. אלא שמאז הימים שבהם היה בן גביר נספח חלפו הרבה הרבה מים בנהרות ארץ ישראל ובן גביר נעשה מגרפת מנדטים משמעותית ביותר.
סמוטריץ׳ לעומתו מתמודד עם מציאות עגומה במיוחד: בחלק מהסקרים מפלגתו אינה עוברת את אחוז החסימה. בחלק אחר היא עוברת או מתנדנדת, מה שכמובן מסכן את קיומה של המפלגה ואת ממשלת הימין כולה.
בן גביר אינו רואה כל עניין בריצה המשותפת עם סמוטריץ׳. להפך. שנים הוא אכל מרורים מאנשי הציונות הדתית ועכשיו, כשהוא על הגל, אין לו שום סיבה להושיט את גלגל ההצלה לאחים החורגים שפעם אחר פעם הפנו לו עורף.
אבל גם בן גביר יודע שנתניהו, כמו נתניהו, צפוי להופיע רגע לפני סגירת הרשימות ולכפות על השניים איחוד. זה יקרה אם לא יימצא שום פתרון אחר. על פתרון אחד משמעותי עובדים במרץ בשבועות האחרונים: הצנחתו של עופר וינטר לרשימת הציונות הדתית.
וינטר, בן הציונות הדתית, איש ימין בכל מאודו, נחשב בעבר למקורבו של בנט שגם מינה אותו בהיותו שר הביטחון למזכירו הצבאי. מרגע שסיים את שירותו הצבאי נחשב לדמות שמסוגלת להביא קולות בציונות הדתית ומפלגות הגוש, ובראשן הליכוד, החלו לחזר אחריו. בפועל וינטר שוקל את צעדיו, אבל בכנס פעילים שקיים לפני שבועיים כבר הצהיר שבשום קונסטלציה לא ישתף פעולה עם נפתלי בנט ולא ישב בממשלה תחתיו.
היוזמה שיש מי בציונות הדתית שמנסה לקדם היא הצנחתו של וינטר לראשות רשימת ׳הציונות הדתית׳ וסמוטריץ׳ יהיה במקום השני ברשימה. סמוטריץ׳ כמובן פחות מתחבר לרעיון, אבל לא מן הנמנע שנראה בקרוב את שילובו של וינטר במפלגה בפורמט זה או אחר.
שם נוסף שעלה בשבועות האחרונים הוא צביקה מור, אביו של החטוף איתן מור ששב מן השבי בעזה. מור היה בשנות המלחמה לקול הבולט נגד עסקאות מופקרות, תמך בכיבוש מלא של רצועת עזה ובחיסול טוטלי של חמאס. בקרב בני הציונות הדתית יש רבים שרואים בו דמות ראויה להנהגה וייתכן שבקרוב נראה אותו מצטרף רשמית לזירה הפוליטית.
