היא נולדה בקייב של מאחורי מסך הברזל. אחותה וכל אחיה נספו בשואה, והיא שניצלה שמרה מצוות במרתף, מסרה נפשה על השבת וסייעה ליהודים לעבור ברית מילה | הרבנית בתיה בארג, נצר אחרון למשפחתה, שנפטרה בשבת קודש פרשת תולדות, כ"ט בחשוון – הייתה האישה שניצחה את הקג"ב והציתה את אור היהדות בברית המועצות של הימים ההם | קול בדממה נשמע
המילים "הרבנית בתיה בארג" אומרות לכל אחת מאיתנו הרבה כל כך. השם שלה הפך ממש לסמל הניצחון של הרוח היהודית על גורמי רשע שרצו לכלות הכל.
כעת, אחרי שלצערנו, בשבת קודש פרשת תולדות הגיעו חייה המלאים והגדושים לסיומם, הגיע הזמן להעלות אותם על נס, ללמוד מהם, ולראות ממש במוחש כיצד נר נחוש וקטן אחד – מאיר אפלה גדולה.
בתיה נולדה בשנת 1936 בקייב, בתם הצעירה של ר' לייב ואלטע ביילא מייזליק. היו לה שישה אחים ואחות גדולה – ליפשא. כשבתיה הייתה בת שש, היא חלתה בדלקת ריאות ואושפזה. בית החולים היה בצידו השני של נהר הדנייפר הרחב שחצה את העיר, והוריה התחלפו כל הזמן בשהייה ליד מיטתה.
בשלב מסוים, כשאחד מהוריה הגיע לשמור עליה ולהחליף את ההורה השני, יצא שבתיה ושני הוריה היו יחד בצידו האחד של הנהר, בעוד שאר ילדי המשפחה נמצאים לבדם בצידו השני.
בדיוק באותו לילה החלה ההפגזה הגרמנית על קייב. הגשר שמעל הנהר הופצץ, ואי אפשר היה לחצותו. הנהלת בית החולים הורתה לכל החולים המאושפזים להתפנות למקום בטוח, וכך הועלו בתיה והוריה לרכבת ונסעו לאוזבקיסטן, אל מקום מבטחים.
"רק כעבור שנתיים, עם תום המלחמה, נודע להם מה אירע עם יתר בני המשפחה", מספר מרביץ התורה הרב צבי פטלס, היסטוריון יליד בריה"מ, שמשפחתו שמרה על קשר קרוב ביותר עם הרבנית. הרב פטלס קיבל עליו כמשימת חיים להפיץ את סיפורה המיוחד.
"ששת הבנים, שכונו בפי אלטע ביילא 'שישה סדרי משנה', נלקחו לבאבי יאר, שם הם נרצחו. ליפשא, הבת הגדולה שכבר עבדה כאחות מוסמכת, מתה מות קדושים באחד הקרבות.
"מה הייתה אלטע ביילא אומרת על ילדיה? 'השם, לקחת ממני את הספרים הקדושים, אז כעת שמור עליהם קרוב אליך'".
נותרה רק בתם הקטנה בתיה, בת הכמעט–תשע, שהייתה נחמתם היחידה של הוריה.
הם שבו לקייב, שם מצאו את ביתם מאוכלס בזרים. כשהם הגישו בקשה לרשויות לקבלת דירה חדשה, ר' לייב ביקש דירת מרתף בלבד. "במשטר הקומוניסטי המדכא, דירה תת–קרקעית הייתה מעלה", מסביר הרב צבי. "רחוק מהעין – כפשוטו – אולי יעזור להיות גם רחוק מהלב, וכך לא ישימו לב לפעילות היהודית שלהם".
בתיה הרימה את עיניה לעבר החלון הקטן של הדירה. "אני רק יכולה לראות את רגלי העוברים והשבים", היא התלוננה.
אביה הגאון, מי שהבין את התפקיד שנכון לו בשמירה על שארית הפליטה בקייב, אמר לה: "אבל תראי, מכאן אפשר לראות גם את הכוכבים".
באותה דירת מרתף, הוא בנה מקווה טהרה, כשהוא משתמש בשלג מופשר למילויו. המקווה היה מכוסה בדלת סתרים מעץ.
הכל היה צריך להיעשות במלוא החשאיות. קיום המצוות ברוסיה נחשב לבגידה במולדת, בישות שנקראה 'אמא רוסיה' (ו'אבא סטאלין').
נשמות בהר סיני
בבית משפחת מייזליק התקיים מניין תפילה מדי שבת בשבתו. אנשים היו באים ברכבת, מכל רחבי העיר, לפני השקיעה ביום שישי, ונשארים בביתם עד מוצאי שבת. הם היו זקוקים לאוכל, אך התקופה הייתה תקופת צנע של אחרי המלחמה, ולמשפחת מייזליק בקושי היה מספיק אוכל בשביל עצמה.
כדי להגדיל את כמות האוכל בבית, ולוודא שאימה תוכל להכין את הטשולנט עבור חברי המניין, בתיה הקטנה הייתה מפשפשת בפחי האשפה או בערמות הזבל ברחובות אחר תפוח אדמה שכוח או שאריות בצל.
בראותם את בתיה מחפשת באשפה, הילדים האחרים היו לועגים לה. כשהיא הייתה חוזרת הביתה מבוישת, אימה הייתה אומרת לה: "אני יודעת שזה קשה, אבל אני חייבת להכין את הטשולנט שלי". ואז הייתה מוסיפה: "לפום צערא אגרא – הקושי הוא שמגדיל כל כך את ערך המצווה".
"אתם יודעים עד כמה עמוק חלחלו הדברים לליבה של בתיה הקטנה?" שואלת נינה פטלס, אשתו של ר' צבי. "כעבור כמה שבועות, כשמישהו גער בילדים על התנהגותם כלפיה, ומאז בתיה לא הייתה צריכה להתמודד עם ההצקות שלהם, היא אמרה לאימה: 'אבל עכשיו לא יהיה לי יותר את ה'לפום צערא אגרא'…"
משפחת מייזליק הייתה צריכה לשמור על חזות של משפחה רוסית חילונית. בתיה, שלמדה בבית הספר הממשלתי, לא יכלה להיעדר בשבתות. היא ידעה שאסור לה לכתוב בשבת, ולכן שאלה את אביה מה לעשות.
הוא לא ענה לה תשובה ברורה, אלא אמר: "הנשמה שלך ושלי היו יחד בהר סיני כשקיבלנו את התורה".
היא לא הייתה צריכה לשמוע יותר מזה. היא קיבלה עליה להימנע מחילול שבת, והייתה נוקטת כל מיני תכסיסים, כמו פציעה עצמית עד זוב דם, כדי שתוכל לחבוש את ידה בתחבושת ולהתחמק מכתיבה.
משלוח מנות מיוחד
ביום לא בהיר אחד, בשנת תשכ"א-1951, אביה לא חזר הביתה ממקום עבודתו.
בלבבות טרופי דאגה, יצאו בתיה ואימה לעבר תחנת המשטרה, אך אף אחד לא ידע לומר להן על מקום הימצאו. הם הלכו למשרדי הקג"ב, שם אמרו להן לא לטרוח לחפשו.
"זה היה כאילו אמרו להן, במילים אחרות, שהוא נעצר על ידי הקג"ב", מסביר ר' צבי.
ר' לייב ישב בכלא 700 יום, שהם כמעט שנתיים. הקג"ב ידע על השפעתו הדתית, והחזיק בו זמן רב כדי לשבור את רוחו, עד שיסכים להפוך למלשין ולספר להם על שאר היהודים שומרי המצוות בעיר.
בתא זעיר, ללא חלון, איבד ר' לייב את כל תחושת הזמן. הוא היה מתפלל ולומד גמרא מתוך הזיכרון. זה מה שהחזיק אותו בחיים.
בפורים, לאחר תקופת מאסר ארוכה כל כך, עד שאיבדו כל תקווה, אמרה בתיה לאימה: "אנחנו צריכות לקיים מצוות משלוח מנות".
אבל לא היה להן למי לתת או ממי לקבל, מכיוון שכל שאר היהודים שומרי המצוות פחדו להיות בקשר עם משפחת מייזליק, מאז מעצרו של ר' לייב. "שתינו ניתן זו לזו", היא אמרה לה.
"יש לי רק כמה עוגיות", אמרה אלטע ביילא. "כדי לקיים את המצווה כראוי, אנחנו צריכות שני מינים".
"יש לנו דמעות", אמרה בתיה. "הן יהיו הדבר השני שניתן, ואת זה נשלח לריבונו של עולם, והוא יראה בצערנו…"
האם ובתה פרצו בבכי מר, כשדמעותיהן מלחלחות את עוגיות הסוכר. ואז, הקב"ה שלח להן משלוח מנות בחזרה.
הדלת נפתחה, ור' לייב כשל פנימה.
זה היה ב-6 במרס, 1953. יום לאחר שסטאלין מת, ר' לייב שוחרר לנפשו.
בינתיים, בתיה החלה ללמוד ראיית חשבון, ואביה לקח אותה לשיט בדנייפר. הוא ידע ששם אף אחד לא יוכל לצותת לשיחתם.
הוא חש כי קיצו קרוב, ולכן אמר לבתו: "את יודעת, בתיה'לה, שהיו לי בנים מוצלחים וצדיקים ולימדתי אותם תורה במסירות נפש, אבל משמיים רצו אחרת ונגזר עלי לא להשאיר אפילו בן אחד שיגיד אחריי קדיש. אני מבקש שאת תהיי הקדיש שלי והמצבה שלי!"
"למה אתה מתכוון?" היא שאלה.
"שתהיי אישה יהודייה חזקה וגאה. שהצדקות שלך תשמש זרקור עבור האחרים. תמצאי חברה טובה שאיתה תעבדי את השם. תהיי לפעמים חירשת לדברים שלא צריך לשמוע, ואל תיפגעי, כי רק אדם פגוע פוגע באחרים". והעיקר, בקשתו האחרונה הייתה "עבדו את השם בשמחה".
כשהביט בגשר החוצה את הנהר, אמר ר' לייב לבתו בקול מהורהר: "איך אפשר לדעת אם הגשר חזק? אם הרכבת חוצה אותו, וכל הקרונות מצליחים להגיע לגדה השנייה, חוץ מהקרון האחרון, הרי שמלכתחילה הגשר לא היה מספיק חזק. את הקרון האחרון של המשפחה שלנו…"
ברית בבית עלמין
לאחר פטירת אביה, בתיה ואימה הגישו בקשה לאשרת יציאה מברית המועצות. בקשתן נדחתה, והן שבו והגישו את הבקשה שנה אחר שנה.
בינתיים, בתיה ואימה המשיכו את מורשתו של ר' לייב בקייב. כולם הכירו אותן בתור האלמנה ובתה, שאצלן אפשר להשיג את האוכל הכשר ביותר בעיר. כשהרב צבי ברונשטיין הנודע הגיע מאמריקה כדי לחזק את היהדות באוקראינה, בעיקר במסגרת היותו מוהל מומחה, הוא נהג לסעוד בביתן.
"אתם יודעים איפה ערכו את הבריתות האלה?" שואל ר' צבי. "בחדר הטהרה שבבית החיים. האנשים שרצו לעבור ברית מילה העמידו פנים כאילו הם באים לפקוד את קברי קרוביהם בבית העלמין. היו נותנים להם לשתות קצת וודקה, ואז עושים להם ברית מילה.
"אחר כך, בתיה, שעמדה ושמרה על פתח החדר, הייתה מושיטה לנימול הטרי זר פרחים. מייד לאחר הברית, כשהם חלשים וכאובים, הנימולים היו צריכים לטייל בבית העלמין ולהניח זר פרחים על אחד הקברים, כאילו הם באו לכבד את זכרו של הנפטר.
"כאלה היו התכסיסים שהיו צריכים להמציא כדי להצליח לקיים את המצוות", מספר ר' צבי.
הרב ברונשטיין הגיע מספר פעמים, כל פעם לכמה ימים, כשהוא מעמיד פני תייר. הוא היה מביא איתו חומרי לימוד יהודיים – אל"ף–בי"ת, חומרי קריאה בעברית, הוראות להנחת תפילין ועוד. מכיוון שעלולים היו לבדוק את חפציו, היו מדפיסים את כל אלה על שקופיות זעירות, ואותן היו מקרינים על הקיר בעזרת מקרן.
בשלב זה, בתיה התחילה ללמד יהדות במסגרת הארגון 'אל תידום' שהקימה, כשהרב ברונשטיין מכהן בתפקיד נשיא הארגון. היא הייתה נעזרת במקרן כדי להציג את השקופיות של הרב ברונשטיין, ומסבירה את החומר בשפה עשירה, מקרינה מאורה לא פחות מאורו של המקרן.
"לבסוף, אולי בגלל תדירות הביקורים של הרב ברונשטיין", מספר ר' צבי, "הוא נחשד בריגול לטובת אמריקה. מכיוון שזה היה בתקופת המלחמה הקרה, ברגע שהוא נעצר, הוא הוכה ועונה קשות על ידי הסובייטים האכזריים שחשדו בו.
"לאחר שלא מצאו עילה לאשמתו, אך גם לא רצו להיות מואשמים ברציחתו, הם העלו אותו – במצבו הקשה – לטיסה ללונדון, שם הוא אושפז. מספרים עליו שהוא היה כל כך נפוח ומעוות, שכשאשתו הגיעה ללונדון לראות אותו, היא פשוט לא זיהתה אותו".
אלוק–ה דרבי מאיר
למרות הסכנה להיתפס ולעבור את מסע העינויים האכזרי הזה, בתיה המשיכה בשליחותה – היא לימדה אחרים והפיצה את אור היהדות, כשהיא כבר בשנות השלושים לחייה.
רק בשנת תשכ"ט, 1969, כשבתיה הייתה בת שלושים ושלוש, היא ואימה קיבלו סוף סוף את הוויזה המיוחלת, שלה הן נכספו כל אותן השנים.
סוף סוף, הן עמדו לעזוב את ברית המועצות. אבל אז שברה אימה של בתיה את רגלה. "זה לא היה אמור לעכב אותן כל כך", מסביר ר' צבי, "אם לא העובדה שהרוסים החשדנים האלה הקפידו על בדיקה גופנית מדוקדקת של כל מי שיוצא, שמא יש עליהם חפצי ערך.
"מכיוון שאי אפשר לבדוק בתוך גבס, ומכיוון שאנשים יכולים להסתיר כסף ויהלומים בתוכו, הם לא הרשו לצאת מהמדינה עם גבס".
הרופא של אלטע ביילא הציע לה פתרון חילופי לגבס המקובל – ניתוח בהרדמה אפידורלית. מדובר היה בהליך חדשני בברית המועצות. הוא עדיין לא נבדק, והרופא היה מוכן לבצע את הניתוח בתור ניסוי, לטובת קידום הרפואה במדינה.
אם הניתוח יצליח, היא תוכל להסתפק בתחבושת רגילה במקום הגבס, וכך היא תוכל לעזוב.
אלטע ביילא בחרה באופציה הזו, למרות חוסר הניסיון. וכי איזו ברירה הייתה לה?
אחרי הניתוח, בתיה שאלה את הרופא: "האם אמא שלי חיה?"
"ועוד איך", אמר הרופא, ואחר שאל את בתיה מה פירוש המילים "אלוק–ה דרבי מאיר ענני". "כי לכל אורך הניתוח היא לא הפסיקה לדקלם את המילים האלה. הרגשתי כאילו מישהו מלמעלה מכוון את ידיי".
אלה היו המילים שיצאו מפיו של רופא גוי אתאיסט, שביקש אז מבתיה לכתוב לו את המילים באותיות רוסיות, כדי שיוכל מעכשיו לומר אותן לפני כל ניתוח שהוא מבצע.
כשהן עזבו, שלא על מנת לחזור, עדיין לא תמה השפעתה של משפחת מייזליק על הקהילה היהודית בעיר. בתוך הקביים של אימה, הטמינה בתיה רשימה של כל המבקשים לצאת, הזקוקים לאנשים מעבר לים שייקחו עליהם חסות לצורך הסדר 'איחוד משפחות'.
היא לא חלמה שמשטרת הגבולות תבקש לבדוק את הקביים, אך בשדה התעופה הן התבקשו להגיש את הקביים, ובבהלתה הרבה, בתיה דרכה בטעות על רגלה של אימה המסכנה. האם צעקה בכאב, ובמהומה שנוצרה, בתיה ביקשה: "תרחמו על האישה האומללה, ותנו לנו כבר ללכת".
ברוך השם, הם שחררו אותן. אלטע ביילא ובתיה יצאו דרך וינה, ומשם המשיכו לישראל. בהמשך, בתיה סייעה לכל אחד ששמו הופיע ברשימה, עד שהם הצליחו לצאת.
חיה עם הקב"ה
לאחר שהגיעו לארץ, הוצע לבתיה השידוך עם הרב אברהם בארג, שהיה קרוב משפחתו של מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל.
בתיה המשיכה מהמקום שבו הפסיקה בקייב. היא עזרה לכל יהודי, בכל דרך אפשרית, מתוך החירות החדשה שלה בירושלים. החינוך שקיבלה וניסיון החיים שצברה בברית המועצות לשעבר העניקו לה הבנה נדירה של הסבל האנושי – וגם את היכולת לראות מעבר לו, כדי לגלות את החוסן הנפשי.
אנשים התחילו לפנות אליה בגלל קשיים שונים, ביקשו את עצתה והדרכתה, החל מרפואה טבעית שבה התמחתה, ועד לעניינים שבלב ובנפש. לא חלף זמן רב, והתחילו לקרוא לה "הרבנית".
"פשוט, יכולת להרגיש שהיא חיה עם הקב"ה, שהיא חיה במודעות למעטה הדקיק הזה של הטבע שמסתיר את פניו של הקב"ה, וכי הוא באמת נמצא שם איתנו", אומרת נינה. "היא הייתה אישה אימהית, חמה, אכפתית כל כך. הבת שלנו חשה אצלה את כל אלה".
הבת היא שהתחילה את הקשר של משפחת פטלס עם הרבנית בתיה.
צבי ונינה היו יהודים חילוניים מאודסה וממוסקבה, שנישאו שם והשיגו ויזות יציאה מרוסיה בתשל"ט, 1979, עבורם ועבור בתם בת השש.
"כשעזבנו, היינו צריכים לשלם סכום עתק של 900 רובלים, רק כדי לבטל את האזרחות הרוסית שלנו", מספר ר' צבי, כדי להמחיש את אכזריותה וקשיחותה של הבירוקרטיה הרוסית.
הם ביקשו ללמוד על המורשת שלהם, ולכן השתתפו בסמינר 'ערכים'. הם לקחו איתם את בתם הקטנה, ואחרי אותה שבת, הילדה העוצמתית הזו אמרה להוריה: "אני לא יודעת מה אתם מתכוונים להחליט בנוגע לשמירת המצוות, אבל מה שברור לי הוא שאני עצמי הולכת על זה".
ההכרזה הזו היא שעזרה להם להחליט. משפחת פטלס התחזקה ביהדותה, נולדו להם עוד ילדים, והם גידלו משפחה חרדית לתפארת. כאשר בתם הבכורה והאמיצה הייתה כבת שבע–עשרה, היא עברה תקופה של מצוקה פנימית. היא חיפשה את עצמה, ועזבה את הדרך שבה היא צעדה עד אז. זו הייתה תקופה קשה וכאובה עבור משפחת פטלס.
ואז, ר' צבי ונינה שמעו על אישה מברית המועצות לשעבר, רבנית שגרה בירושלים – בתיה בארג – והם יצרו קשה עימה. בתיה לקחה את בתם של ר' צבי ונינה פטלס תחת חסותה, וחיממה את ליבה בשלהבת אמונתה היוקדת.
הנערה פגשה אישה איתנה באמונתה, ונפשה נקשרה בנפשה. היא ראתה בה דמות אם נוספת. בתיה הייתה שם בשבילה, עוזרת לה לעבור את התקופה הסוערת ולחזור לדרך הישרה. גם בחלוף השנים, הקשר ביניהן נמשך במלוא עוצמתו, ובתיה השתתפה כמו אם נוספת בחתונתה.
בבוא היום, בעלה של בתיה היה הסנדק בברית המילה לנכדם הראשון של בני הזוג פטלס.
באותן שנים, פרח הקשר בין משפחת פטלס לבין הרבנית בתיה, כשהיא מביאה איתה את החום וההבנה, ואת החזון המשותף עבור בתם הגדולה.
בתיה מעולם לא גרעה מהקשר של ר' צבי ונינה עם בתם, אלא רק הוסיפה עליו והעשירה אותו. זה היה המשך לתפקיד שמילאה כל חייה: מחזקת אחרים באופן מעשי, רגשי ורוחני.
כך היא עשתה בעודה בבירת המועצות, ובכך המשיכה גם בירושלים, שם בתם של בני הזוג פטלס הייתה אחת מ'ילדיה' הרבים של בתיה.
כי לבתיה לא היו ילדים משלה. היא בעצם 'הקרון האחרון' שעליו דיבר אביה. ואיזה קרון זה היה… קרון שסיפר על חוזק הגשר של אבותיה.
על העובדה שבתיה, אחרי כל מה שעברה, לא זכתה לילדים משלה, נינה אומרת: "היא שאבה חיזוק ונוחם מהדוגמה שראתה אצל אימה; היא עבדה את השם בלב שלם גם כך, במציאות שבחר עבורה. היא הייתה אמא לכל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה מובנים".
"והיא ראתה את המציאות אחרת", מוסיף ר' צבי. "היה לה ברור שזהו עולמו של הקב"ה, דרכו של הקב"ה. 'שיוויתי השם לנגדי תמיד' היה משהו מאוד מוחשי אצלה".
הרבנית של כולם,
אמא של כולם
הרבנית בתיה ובעלה התגוררו בשכונת תלפיות, סמוך לבית האבות שבו שהתה אימה.
"גורל החיים של שתיהן היה כרוך יחדיו", אומר ר' צבי. "האם ניצלה במלחמה בזכות שהייתה לצד מיטת בתה בבית החולים, ואחר כך האם ובתה עברו את מאורעות החיים וצמחו מתוכם, והמשיכו לתת מעצמן גם בתנאים הקשים ביותר. הן היו יחד גם בתקופה האחרונה בירושלים.
"בתיה סיפרה לנו, שכשאמא שלה ראתה את הכותל לראשונה, היא זרקה את עצמה על האבנים ובכתה אל השם: 'אלטע ביילא באה אליך…'"
האדמו"ר מטשרנוביל זי"ע בירך את האישה המבוגרת באריכות ימים, והיא זכתה לחצות את גיל התשעים.
"בתיה נהגה לומר שאמא שלה הראתה לה איך אפשר לעבוד את השם בכל מצב, למרות המגבלות", אומרת נינה. "היו אין–ספור סיפורים כאלה.
"יום שישי אחד, בתיה הלכה לבקר את אימה בבית האבות, אך היה נראה שהיא לא נמצאת בחדרה. ואז, בתיה גילתה את האישה הקשישה מתחת למיטה. 'אני מחפשת את הבושם שלי, הוא התגלגל אל מתחת למיטה. אני רוצה למצוא אותו. זהו הדבר היחיד שאני עדיין יכולה לעשות לכבוד שבת', היא הסבירה".
אם מדברים על גורלות הכרוכים זה בזה, זמן מה אחרי פטירתה של אלטע ביילא, בתיה, שהייתה אז בשנות השישים לחייה, חלתה בדלקת ריאות. היא קיבלה אנטיביוטיקה, אך לאחר שפיתחה אלרגייה לתרופה היא איבדה את הכרתה.
בתיה כבר כמעט ועזבה את העולם. היא ראתה את עצמה בבית דין של מעלה, עם מאזני הזהב שבסיפורים, ועם המלאכים שמעמיסים עליהם את המצוות והעבירות שלה.
לפתע, גם אמא שלה הגיעה לשם, והיא התחילה לצעוק "מה היא עושה כאן? היא עדיין לא אמורה להיות כאן. איבדתי שבעה ילדים, ולא שאלתי למה, ועכשיו אתם מביאים לכאן את הבת שלי טרם זמנה?"
ובמיטתה בבית החולים בארץ ישראל, בתיה בארג שבה להכרתה וזכתה לרפואה שלמה ואיתנה.
מאז אותה חוויה שהייתה לה, היא הייתה נחושה להמשיך לתת, לעזור, ולעשות כל מה שהיא יכולה. היא התחילה להתנדב בבית ספר לבנות בשכונת הבוכרים, שם למדו בנות ממשפחות מצוקה, לאחר שחברתה הטובה התמנתה לתפקיד מנהלת בית הספר.
היא הפכה לאמא של בית הספר, ועזרה להפוך אותו לאחד מבתי הספר היסודיים הטובים ביותר בירושלים.
כשהיא ראתה את הרעב ואת הכאב בעיני התלמידות, היא הקימה את ארגון 'ים החסד', שמטרתו הייתה לספק לילדות ארוחה חמה, שיעורי עזר וטיפולים רגשיים, וגם מועדון נוער, 'אוהל אברהם', לעילוי נשמת בעלה.
בהמשך, כשהבנות האלה בגרו, היא הקימה קרן הכנסת כלה כדי לעזור להן בהקמת בתיהן. היא הייתה מסתובבת בכל העולם כדי לגייס תרומות עבור הבנות.
"בהלוויה שלה", מספרת נינה, "היו כל כך הרבה נשים מהשכונה הזו. בזכותה, הן גדלו בריאות ושלמות בגוף ובנפש, ומיותר לומר שבזכותה הן גם נשארו חרדיות. הכל בזכות מי שהיא הייתה.
"הבת שלנו נשארה בקשר איתה כל השנים, וכך גם אנחנו, עד היום האחרון. בתיה הייתה הרבה מעבר לרבנית שלנו. היא הייתה אמא של כולנו".
בני הזוג פטלס תרגמו לרוסית את הספר שלה, 'קול בדממה נשמע', שכתב הרב שלמה זלמן זוננפלד, גיסו של הרב אברהם בארג, בהוצאת 'פלדהיים'. "חשנו שזה הדבר הנכון לעשות", אומר ר' צבי. "הספר כבר יצא בעברית, באנגלית ובצרפתית. אך ראוי היה שהוא יצא גם בשפת האם של בתיה".
ר' צבי לקח את זה צעד קדימה, והפיק הקרנה תיעודית על חייה של בתיה בשפה הרוסית, עם כיתוביות בעברית.
"בכל מובן שהוא, היא קיימה את צוואתו של אביה, ועם הספר וההקרנה, סיפור מסירות הנפש שלה ממשיך להדהד הלאה גם לאחר לכתה. זהו, באמת, ה'קדיש' שאביה ביקש ממנה שתהיה".
נא הקדישו תפילה, לימוד או מעשה טוב לע"נ בתיה בת ר' לייב ואלטע ביילא, נצר אחרון של משפחתה שנפטרה ללא זש"ק
