זוכר כל הנשכחות | האדמו"ר שגדולי הדור מינו להעמיד את שמירת השמיטה בארץ כהלכתה, מגולל את סיפורן של עשר השמיטות מאז קום המדינה. שיחה מרוממת
הוא נולד בגליציה כבנש"ק ועלה עם אביו לארץ חמש שנים לפני השואה. מאז, כ"ק האדמו"ר מטשאקווא שליט"א מלווה את מאבקי היהדות החרדית כאיש אמונם של כל גדולי הדור הקודם • ערב שנת השמיטה האחת-עשרה שבה הוא זוכה להוביל את שמירתה בארץ הקודש – זכו סופרי 'משפחה' לשמוע מפיו זיכרונות מרתקים מ-73 שנים של מסירות נפש למען קיום ההלכה מול הממסד הציוני • הדמעות בלשכת לוי אשכול וזהות המדליף ממשרד הקיצוב • וגם: המכתב שהרבי ייקח עימו להר הזיתים • וציוויתי את ברכתי
כבר בכניסה לבית העתיק אפשר לחוש בניחוח. ניחוח של נקיות הדעת, שאופייני לגידולי עיר הקודש. עשרות שנים שהדלת הישנה הזו כמעט לא נסגרת. כל עסקן ציבור או סתם יהודי שזקוק לעזרה בירושלים של היישוב הישן, מכיר את הכתובת. גם עכשיו, כשאנו נכנסים, יש את ה'קבועים'. אלה שבאים לקבל את שלהם כמנהגם ימים ימימה.
וכבר בכניסה, ב'לוּגאַן', כפי שקראו לזה בירושלים, הקירות כמו מספרים לך את סיפורן של למעלה מתשעים שנות ירושלמיות אנינת דעת, אפופה הוד ירושלמי קדום, מזוגה בטעמם הייחודי של גדולי ירושלים. ריבוע ה'זכר לחורבן' שמעל לפתח כאן, אינו אלא תזכורת בעלמא למשהו שממילא מורגש בכל מטר בבית הזה.
אנו נכנסים אל הדירה ברחוב עמוס בשכונת גאולה. מי שמכיר את ההיסטוריה של היהדות החרדית בירושלים, יודע שבשנים ההן, רחוב עמוס היה מרכז העצבים של היהדות החרדית. "השדרה ה-13 של ירושלים", כמו שכינו אותו שליחי המוסדות שיצאו להתרים בניו יורק החרדית. ברחוב הזה התגוררו דמויות כמו בני משפחת המלוכה מבריסק (האחרון היה הגרמ"ד סולובייצ'יק זצ"ל שנסתלק השנה), הרי"מ לוין האגודאי, רבים מראשי ה'עדה החרדית', ואפילו רבני המזרחי כמו הרצי"ה קוק. כיום נותר הרבי שאל מעונו אנו נכנסים – שריד אחרון לאותו דור דעה מרחוב עמוס, ושריד לדור דעה באופן כללי.
בפנים, בחדר הספרים הקטן, ספון אחד מזקני האדמו"רים בדורנו. כ"ק האדמו"ר רבי נפתלי הלברשטאם מטשאקווא-צאנז שליט"א, מגדולי מעתיקי השמועה ומשמרי הדרך הירושלמית-חסידית האותנטית. אבל בעל הבית אינו רק אדמו"ר – הוא גם נשיא 'ועד הכשרות' של בית הדין הגדול שבירושלים, בד"ץ ה'עדה החרדית'. הוא האיש שכל הגאב"דים וראשי העדה לאורך יותר משבעים שנים סומכים עליו את ידיהם, עוד מימיו כאברך צעיר ועד לשנותיו כאדמו"ר ירושלמי שמעמיד את עולם הכשרות על בסיסים איתנים ויצוקים כפי שהם מוכרים בימינו.
הזמן מבקש תפקידו. אימת הדין מורגשת כאן באופן מוחשי, אך האימה הזו אינה גורעת מהשנינות, מחדוות החיים, ואפילו מהאירוניה הגליציאנית הדקיקה שנשזרת בין המילים והזיכרונות.
על שולחנו של הרבי מונח כרך של ספרו המיוחד, 'דברי נפתלי', חלק שלישי, על הימים הנוראים. חשוב היה לו, לרבי, להקריא באוזנינו מתוך הספר על כך ש"הרבי מקאמרנא, בהיותו בלובלין, קיבל מהמגיד מטריסק בשם הבעל שם טוב ששמע זאת מרבו [הרוחני] אחיה השילוני, שמחמישה עשר באב עד ראש השנה, על כל פעם שאחד מברך לחברו 'כתיבה וחתימה טובה' – כשיגיעו ימי ראש השנה, אשר כל באי עולם יעברו לפניו כבני מרון – כמספר הזה יהיו לו אז מליצים טובים בשמים אשר ילמדו עליו זכות".
- • •
בימים אלו, אין לו לרבי מטשאקווא רגע של מנוחה. שנת השמיטה ניצבת בפתח. רבני בית הדין יודעים כולם, כי בדורנו נותר רק שריד אחד ויחיד, שקיבל בעצמו את ההוראות לשנת השמיטה מפיהם של גדולי הדור הקודמים, אלו שהנחילו את הלכות השמיטה בארץ הקודש. זה היה בימים בהם עוד לא הייתה מדינה, או שזו הייתה ממש בחיתוליה.
ככל הנראה אין בימינו שום רב ומורה הוראה בישראל, שפעל בענייני השמיטה לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל. השריד היחיד והאחרון, הוא הרבי מטשאקווא לאורך ימים טובים. לפני שנה, כשהוא התיישב לדיון הראשוני לקראת השמיטה, ציינו חברי בית הדין של ה'עדה החרדית' בינם לבין עצמם, כי זו לו השמיטה הי"א(!) שהוא מנהל בפעילות. אחת-עשרה שמיטות, אחת עשרה פעמים שבהן הוא מנצח על מצוות 'ושבתה הארץ שבת להשם', כחברם וכשליחם של מנהיגי העדה החרדית לדורותיהם.
גם עכשיו, כשאנו זוכים להיכנס אל המפגש המיוחד, אנו פוגשים בחדר את אחד מפעילי ההשגחה המפורסמים ביותר של ה'עדה החרדית' – הרה"ח רבי מאיר דוד ברגמן, שהשנה מציין את היובל – השמיטה השביעית לעבודתו הקפדנית. "יובל", לוחש לו הרבי מטשאקווא, "הוא זמן של גאולה גדולה. וקראתם דרור לכל יושבי הארץ. שנזכה".
הרבי עצמו, מעולם לא התראיין, ודאג שלא להתפרסם. הירושלמים מספרים, כי היו מקרים שאחרי אירוע פומבי שבו השתתף, ניגש הרבי אל הצלם וביקש לרכוש את ה'פילם' של המצלמה, כדי שלא יתפרסמו התמונות. גם כעת מדובר בהעלאת זיכרונות לרגל שנת השמיטה.
הטריגר שהביא את הרבי מטשאקווא לחרוג ממנהג בן עשרות שנים, הוא שנת השמיטה. הנושא בעצמותיו. רחמנא אמר 'ושבתה הארץ', וחשוב לו, כמי שקיבל את סדרי השמיטה מכל גדולי הדור הקודם – שהמצווה תתקיים באופן מהודר. שהארץ תשבות. שכלל ישראל יהדר במצווה שבזכותה אנו חיים בארץ הקודש.
"היום", אומר הרבי בחיוך, "כולם מגיעים לשמיטה רגועים. בטוחים שהכל יהיה בסדר, שלא יחסר שום פרי או ירק. ששום דבר לא יעלה יקר מדי. ואם לרגע אחד יש מחסור באיזה פרי, כבר מתחילים להילחץ. אני זוכר שנים שהכל היה נראה אחרת. חשוב לספר את זה, שלפחות יֵדעו בדור שלנו, מהי מצוות שמיטה, ועד כמה חייבים למסור נפש עליה.
"רבותיי", לוחש הרבי מהורהר, "מגיעה שמיטה. צריכים להתפלל שנזכה לקיים את כל ההלכות והפרטים והדקדוקים. כלל ישראל זקוק השנה יותר מאי פעם ל'וצוויתי את ברכתי'".
"בזמנים שלי איש לא ניסה לבחון את התורה ולחפש מופתים". הרבי בשיחה לכותבי השורות
מכתב ליום אחרון
כמו הקדמה מוחשית לכל מה שנשמע בשעה הקרובה, הרבי מטשאקווא מרים יד רועדת ומסיר את כובעו רחב התיתורה. מתוך הכפל הפנימי הוא מוציא מכתב עתיק, צהוב מאוד, מוכתם מזיעת ראש של עשרות שנים, כתוב בכתב סטנסיל של מכונת תקתוק עתיקה. הבלנק הוא של הראב"ד המפורסם של ירושלים, הגאון הצדיק רבי זעליג ראובן בענגיס זצוק"ל, האיש שהיה ספר תורה חי, סיים מאות פעמים את הש"ס וכל התורה כולה הייתה אצורה במוחו. חתימת ידו של הרב בענגיס מתנוססת על המכתב.
כבר שבעים שנה שהרבי מטשאקווא נושא על ראשו את המכתב הזה, שמלווה אותו באשר ילך, בזה ובבא. "מה יודעים בדור הזה על רבי זעליג ראובן בענגיס?" שואל הרבי, ספק את עצמו, ספק אותנו. "דבר אחד אני יכול לומר עליו. הוא היה 'אֵיין שְׁטִיק תורה אוּן אהבת השם' – מקשה אחת של תורה ואהבת השם צרופה. גדול שלא היה לו בעולמו רק רצון אלוקיו".
עכשיו נפתחים הקפלים הקרועים, והרבי מתחיל לקרוא את התוכן. הוא מדלג על שורת התארים שכתב עליו גדול הדור ועובר אל התוכן. "הרב נפתלי הלברשטאם הי"ו", מצהיר הגרז"ר בענגיס, "הוא שליחי ונציגי האישי. נא לקבלו תמיד בסבר פנים יפות ובכבוד הראוי".
"את המכתב הזה", אומר הרבי בעיניים לחות, "אני לוקח עימי אם ירצה השם גם אחרי שאלך לדרכי האחרונה, בהר הזיתים. יש בידי פסק הלכה מרבה של ירושלים. גם המלאכים של מעלה חייבים להתחשב בזה. גם להם יש דרך ארץ בפני הרב בענגיס. פסק הלכה של הרב תקף לעולם". עיניו של הרבי בורקות. עבורנו, זהו ספר מוסר חי: יהודי גדול בישראל שחי כל ימיו בתודעה של 'ותשחק ליום אחרון'.
ובבת אחת, חוזר הרבי שבעים שנה לאחור. אל השמיטה הראשונה. שמיטה תשי"ב. אז התמודדה ה'עדה החרדית' הוותיקה, מול השלטונות החדשים של מדינת ישראל הצעירה שהוקמה רק שלוש שנים וחצי קודם לכן.
"אנחנו היינו כאן לפניהם", אומר הרבי, והוא מתכוון כמובן אל השליטים הציונים. בקצרה ממש הוא מגולל את סיפורו האישי, לבקשתנו. הרבי עצמו עוד נולד בעיר טשאקווא (הרבי הוגה זאת: 'טְשַׁאקֶעווֹ') שבמערב גליציה. "זו הייתה עיר ראשית, מרכז העצבים של האזור. סביבנו היו העיירות המפורסמות, אושפיצין (אושוויץ) ועוד".
אביו, כ"ק האדמו"ר רבי יעקב הלברשטאם זצוק"ל, כיהן כרבה של העיר. הוא המשיך את אבותיו הקדושים, הרה"ק רבי סיני הלברשטאם מז'מיגרד – בנו של הרה"ק רבי ברוך מגורליץ, שהיה בנו החמישי של מרן ה'דברי חיים' מצאנז זכר קדושים לברכה.
ואיך מגיעה משפחה של נכדי הרבי מצאנז אל ירושלים העתיקה לפני השואה?
כאן, מסתבר, טמון סיפור משפחתי עוצר נשימה.
"אבא זצ"ל", מתאר לנו הרבי, "היה חכימא דיהודאי. גם בימים ההם", אומר הרבי, "הייתה באזור גזירת גיוס לצבא על צעירים. ההשבעה לצבא נערכה בסביבת מגוריו, וכשנכח לראות את השנאה היוקדת, את האש בעיניים, הבין אבא שעוד מעט עתידה להתרגש עלינו הגזירה הזו, והוא מיהר להקדים רפואה למכה. הוא לקח את כל המשפחה ויצא איתנו לכאן, לירושלים עיר הקודש".
שרידים לדור דעה. הרבי מטשאקווא עם גאב"ד ירושלים הגרי"ט וייס
עם שק על הגב
כוח הזיכרון של הרבי מפעים, לפרטי פרטים. הוא עוד זוכר את הדרך שעשתה המשפחה לארץ, בשנת תרצ"ה. "הספינה היטלטלה בחוזקה".
מיד עם בואו, הפך האב, רבי יעקב מטשאקווא, לאחד האישים הבולטים בירושלים החסידית. הוא היה האדמו"ר היחיד לבית צאנז שהתיישב ביישוב הישן בירושלים והתערה בו. הוא הקים בו ישיבה חסידית, 'דברי חיים', והחל לעשות שלל פעולות של צדקה וחסד.
אבל התנאים היו שונים. "בני דורנו, שזוכים לכזה שפע, לא יבינו זאת לעולם". אחד הזיכרונות הבלתי נשכחים, היה מבחן אצל הסבא, רבי סיני מז'מיגרד עוד בטשאקווא. הילד הרך נבחן על פסוקי 'ואני' – ברכות יעקב אבינו לבניו. כשעמד הילד בכור המבחן, זכה בפרס גדול: "אַן עֶפַּאלֶע!" תפוח שלם.
הרבי עצמו, בימי עלומיו, היה רגיל לצאת לחיידר הירושלמי כאשר אין בצקלונו שום דבר מאכל. "עוללים שאלו לחם – ואין", הוא חוזר לפסוק באיכה. וכשכבר הייתה האם הרבנית ע"ה – בתו של הרה"ק רבי שלום משאץ זצ"ל – מצליחה להשיג לו תפוז ("אַ מַארַאנְץ") הייתה חגיגה גדולה בכל החיידר. לאכול את כל התפוז לבד, לא עלתה על דעתו. ודאי לא כשחצי מילדי הכיתה הגיעו גם הם בלי שום אוכל. כל חבר קיבל 'פסוק' (פלח) אחד. ורק הפלח האחרון נשאר לו. בלשונו של הרבי: "דִי לֶעצְטֶע פסוּק הָאבּ אִיךְ גֶעגֶעסְן (-את ה'פסוק' האחרון אכלתי אני)".
את חוש העסקנות לטובת כל דבר שבקדושה, ירש הרבי מהוריו. אם אביו הרעיש את כל היישוב הישן בפעולות הצדקה שלו – אימו הרבנית ע"ה הייתה גם היא עזר כנגדו בעניין הזה. מדי לילה הייתה יוצאת לסבב בין כל המאפיות הירושלמיות. אוספת שאריות של לחמים ועוגות – ממלאת אותם בשק גדול ומעמיסה על שכם בנה, הילד נפתלי, ושולחת אותו לחלק למשפחות שרעבו ללחם, כפשוטו.
"כשהשק על הגב שלי היה כבד", מתאר הרבי, "הרגשתי נעים. ידעתי שעניי ירושלים ישבעו הלילה. כשהשק היה קל – הרגשתי נורא. ידעתי שיהיו כמה וכמה משפחות ירושלמיות שיישארו רעבות".
וכשכותלי הבית ספוגים בתורה ובעבודה, לא פלא שיוצאים ממנו ילדים כמו הרבי מטשאקווא, ולהבדיל בין חיים לחיים – אחיו הגדול רבי מאיר זצ"ל, האדמו"ר מטשאקווא שהתגורר בבני ברק, והפוסק הירושלמי הנודע והנערץ, הגאון רבי משה הלברשטאם זצ"ל, שהיה חבר בית דין צדק של ה'עדה החרדית'. האחרון הוא צעיר האחים, רבי חכם-צבי זצ"ל, שנספה בצעירותו בתאונת דרכים כואבת.
את הקרבה הגדולה אל רבני ירושלים, השיג הבנש"ק הצעיר לבית הלברשטאם, באמצעות שאלות הלכתיות ומבחנים. "הרב בענגיס", מתרפק הרבי מטשאקווא, "היה טוב עין ורחב לב. אַ וָואוֹילִצְ'קֶער. היה חשוב לו לעודד אותנו, הצעירים, שנצמח בלימוד. על כל מבחן הוא היה משלם לנו 'אֵיין מִיל' (מטבע מתקופת המנדט הבריטי. אחד חלקי 1,000 של לירה ארץ ישראלית. א"א, יא"ג).
"בילדותי", מתנצל הרבי, "התגוררנו קרוב אליו, בשכונת 'בתי נייטין' הסמוכה ל'בתי אונגרין', וכך נוצרה הקרבה בינינו. נבחנתי אצלו וכנראה זכיתי לנשיאת חן".
בינתיים התהפך העולם. יהדות אירופה כולה נחרבה. בני משפחת הלברשטאם שמעו על הבשורות ממרחק, ולמדו שבעצם, בהחלטת האב לעלות ארצה – נגזר דינם לחיים. בעוד יהדות אירופה הולכת ונכחדת, בני המשפחה שהקדימו לעלות, חיו בארץ בעוני אך בשלווה. יוצא מן הכלל היה האח המבוגר, רבי מאיר, שתקופה לפני המלחמה – נסע בחזרה לאירופה, כדי לחגוג את בר המצווה שלו בצל סבו הרבי. הוא היחיד מהמשפחה שחווה את מאורעות המלחמה בעצמו, נדד בין מחנות, הגיע עד לסיביר ונכלל עם ילדי טהרן, ועל כך יש סיפורים מפעימים שסופרו על ידו בעבר לאחד מכותבי השורות.
באוטובוס עם ר' שלומק'ה
הרבי עצמו זוכר בעיקר את הצנזורה הציונית בשנות השואה. "לא נתנו לדעת מה קורה שם. בקושי ידענו על הזוועות הגדולות, באופן חלקי ובאיחור רב". רק כשהגנרל הנאצי, פלדמרשל רומל ימ"ש וצבאו התקרבו לארץ ישראל, החלה אימה וחרדה גדולה שממש הורגשה ברחובות. הרבי עוד זוכר את התגובה של היישוב הישן. את ההתארגנות של גדולי האדמו"רים – בראשות הרה"ק רבי שלמה מזוויעהל זי"ע – שהרבי שיבדלחט"א היה מקורב אליו.
האדמו"רים עלו לציונו הקדוש של ה'אור החיים' הק' בהר הזיתים ופעלו בו ישועות. הרבי גם זוכר את העצרת הגדולה שהתכנסה בבית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד – בראשות מרן ה'אמרי אמת' מגור זי"ע להצלת יהודי אירופה.
עצם אזכור שמו של 'ר' שְלוֹמְ'קֶה', מקפיץ את זיכרונו של הרבי. הזיכרונות מאותו שרף אלוקי שהתהלך ברחובות ירושלים בפשיטות, עומד לנגד עיניו כאילו הכל קרה אתמול. "כל שאלה ו'הזכרה' הוא היה לוקח 'צוּ דִי וַואסֶער', אל 'המים'. הוא היה יורד וטובל במקווה ולאחר מכן מחזיר תשובות פלאיות".
כמעט כל יום היה הרבי מזוויעהל נוסע לכותל. "בימים ההם, כמעט אף אחד לא נסע. היו הולכים ברגל. אבל הרבי היה מבוגר. הייתי פוגש אותו ממתין בישיבה על המדרכה ברחוב מאה שערים, מול 'בית מרקחת דויטש', ממתין לאוטובוס שיבוא". לא פעם היה הרבי מטשאקווא מצטרף אל רבי שלומ'קה לאותה נסיעה. "הוא היה מבקש שאשב לידו, כדי שלא יהיו בעיות של צניעות. על 'אוטובוסים מהדרין' איש לא חלם אז".
עתה חשוב לרבי לשוחח איתנו בעיקר על השמיטה הראשונה. שמיטה של שנת תשי"ב. בדיוק לפני שבעים שנה. "המצב היה אז קשה מנשוא", מתאר הרבי. בני זמננו בקושי שמעו על התקופה הזו שבה שרר משטר 'צנע' בארץ ישראל.
"פתאום נוצרו בעיות הלכתיות עצומות בכל התחומים", מספר הרבי.
אם בתקופה הראשונה רוב החקלאים ובעלי האדמות היו ערבים, הרי שהמציאות החדשה של מדינה עברית וחקלאות עברית, יצרו מצוקה חמורה בשמיטה. "זה התחיל כמה שנים קודם לכן", מבהיר הרבי. בימים של טרום הקמת המדינה, כאשר החלוצים הציונים החלו להשתלט על עוד ועוד חלקות אדמה ולגדל בהן תוצרת חקלאית.
כבר בערב שמיטה של שנת תרח"צ – הראשונה לשהותו של הרבי בארץ – כתבו דייני ה'עדה החרדית', שכל אחד חייב לבדוק את הפירות והירקות שבאים אל פיו, שאין בהם איסור ספיחין. השמיטה הבאה, הייתה בעיצומה של מלחמת העולם – תש"ה.
'ועד הכשרות' הירושלמי, שהיה אז מוסד טרי למדי והתנהל בנשיאותו של הגאב"ד המהרי"ץ דושינסקי זצ"ל, נאלץ לפרסם אזהרה באמצע השנה – שלא לצרוך תפוחי אדמה שמגודלים בקיבוצים היהודיים. "השוק רובו ככולו מלא תפוחי אדמה של יהודים", נכתב ב'קול קורא', "גם אצל הסוחרים והסיטונאים הערבים נמצאים רק תפוחי אדמה יהודיים". אחרי עמל ויגיעה, הצליח ה'ועד' להשיג כמות מצומצמת של תפוחי אדמה מגידולי נכרי.
ואז קמה המדינה. המציאות כולה השתנתה. הוקם גם משרד חקלאות. הירקות כולם עברו ל'תוצרת הארץ', והציבור החרדי הקטן – החל להתמודד עם שאלות מהותיות של 'מה נאכל?' הצרה הכי גדולה הייתה 'חוקי הצנע' שנחקקו מיד אחרי קום המדינה ונועדו לבלום את קריסתה הכלכלית של המדינה שעוד בקושי קמה.
דבר ראשון, הוקם 'משרד האספקה והקיצוב' שקבע חוקים ואכף אותם באמצעות מעקבים אחרי אזרחים. "כל אזרח קיבל תלושי מזון, לפי נקודות ופרמטרים שונים. לכל אחד הייתה חנות מכולת קבועה שבה יכול היה לקבל את מוצרי המזון הבסיסיים. כאשר לחם הוא המוצר היחיד שנמכר ללא הגבלה. כל השאר ניתן בקצבה מדוקדקת: 60 גרם קמח, 20 גרם מרגרינה, 200 גרם גבינה, 600 גרם בצל, 75 גרם בשר לחודש וביצה אחת לשבוע לנפש. ההקצבה הולידה 'שוק שחור', שהביאה להפעלת פקחים ואכיפה חמורה".
מבחינת שומרי השמיטה, המציאות הזו הייתה קשה מנשוא. העובדה שאין אפשרות לרכוש שום פרי או ירק מעבר לקיצוב, ורק לפי הוראות השלטונות בחנויות הקבועות – הייתה קשה מאוד. רוב התוצרת הייתה ישראלית.
"מצד שני", אומר הרבי, "דווקא בשל העובדה שהכל היה רשום בידי הרשויות, 'ועד השמיטה' יכול היה לעקוב אחרי כל מה שמתרחש". לשם כך נזקקו הקנאים לשתף פעולה עם הציונים.
שמיטה תשכ"ו. הרבי מטשאקווא עם הגר"ב מנדלסון אב"ד קוממיות, הגר"י לנדא אב"ד בני ברק, והגרב"צ רוטנר אב"ד חליסה בדרכם להשתדל אצל שר המסחר חיים צדוק להשיג קמח
ה'עדה החרדית' שיתפה פעולה עם הציונים?
"כן", אומר הרבי, "כך עשו בכל הדורות. כשהיה צריך להעמיד את שלטון התורה על תילו – שיתפו פעולה עם מי שצריך. בחו"ל זה היה עם הפריצים הגויים, וכאן, בארץ, עם השלטונות הציוניים".
'מיששנו קירות'
"ההיערכות", מספר לנו הרבי, "החלה כבר בשנת תשי"א".
כאן נדרשה שתדלנות. היו צריכים להסביר לאנשי המשרדים הרלוונטיים את המצוקה של ציבור שומרי ההלכה. כדי להסביר על היקף היהודים שמבקשים לצרוך פירות ללא חשש שביעית – נדרש מִפקד שיוכיח את הכוח הפוליטי-כלכלי של הציבור החרדי. הוחלט אפוא לקיים מִפקד, 'הרשמת שביעית'.
מוקדי ההרשמה היו במשרדי ה'עדה החרדית'. במקביל, נפתח מוקד רישום בבני ברק מטעם הגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל, רב העיר המפורסם. הנרשמים שילמו מראש 2 לירות 'דמי הרשמה', אלא שלפי החוק נדרשו להחזיר את הכסף (ב'עדה החרדית' מצאו פתרון – להפוך את הכסף לתרומה…).
המפקד הצליח למעלה מן המשוער. כרבבת יהודים נרשמה – מתוך אוכלוסייה שהכילה באותן שנים כמיליון אזרחים בלבד. מקבלי ההחלטות בארץ הבינו את המצב וכך הושגו אישורים להסדרת אספקה מגידול נכרי עבור ציבור שומרי השמיטה.
הפעילות הייתה קולקטיבית. לחמו בכל החזיתות. 'ועד הכשרות' הפרוביזורי שהוקם אז – "איש עוד לא חלם אפילו לשלם לנו משכורות – לא חלמו לאן כל זה יתפתח, רק רצינו להביא אוכל כשר ליהודים" – החל לנסות להביא כל מה שאפשר. הפעילות העיקרית הייתה להסתדר עם הרשויות שיסכימו להחליף ולתת לחרדים מוצרים כשרים ללא חשש ספיחין. "את הקמח החליפו באורז מחו"ל ובביצים", נזכר הרבי.
המצוקה הכי קריטית, הייתה בירקות. 'מומחי כשרות' עוד לא נולדו אז. הרבנים היו אנשים של בית המדרש ועכשיו הם נדרשו להתחיל להבין בחומרים ובתרכובות. "ר' אבר'מל בלוי, שכונה בירושלים 'דֶער רוֹיטֶער' (האדום, אחיו של ראש 'נטורי קרתא' רבי עמרם. א"א, יא"ג), היה כנראה הכי מומחה אז. הוא היה לוקח עגבניות ולפי המראה שלהן היה פוסק האם זה גידול ערבי או יהודי"…
אבל זה לא הספיק. מי שהציל את המצב, היה מרן ה'דברי יואל' מסאטמר זצ"ל, שכיהן אז כגאב"ד ה'עדה החרדית', והשפיע על כמה גבירים אמריקאים – בראשם הנדיב הנודע ר' ישראל זופניק ז"ל – כדי שישיגו מכסות קטנות של פירות ייבוא מאמריקה. זה מה שהיה לאכול באותה שנה".
אלא שגם הייבוא הזה היה מעט מכדי לסייע לכל היישוב החרדי. בערב פסח הורגש המחסור במיוחד. חברי 'ועד השמיטה' נאלצו שוב לשתף פעולה עם הרשויות ולבקש אישור לייבא תוצרת חקלאות ערבית מהמשולש. כאשר המדינה השיתה את עלויות ההובלה על ה'ועד'. "מְ'הָאט גֶעטַאפְּט אַ וַואנְט", אומר הרבי. "מיששנו קירות", ביטוי ירושלמי למאמץ סיזיפי ללא תוחלת.
המחסור היה חמור ובלית ברירה החליטו חברי הבד"ץ להטיל את השליחות על שני חברי הוועד הצעירים, הרבי מטשאקווא ור' אברהם ראטה. הם מצאו את עצמם מתרוצצים בכל חלקי הארץ, מנסים לייבא כל מוצר אפשרי לטובת בני היישוב. שרק יהיה כשר. "כדי להביא קצת עופות משחיטה מהודרת, נסענו ברכב עד תחנת הרכבת, ואז עם הרכבת עד כפר אתא, ושם ישנו על הספסלים באיזה בית מדרש. זה היה בית מלון חמישה כוכבים", מצטחק הרבי. "ראינו את הכוכבים… אבל זה היה כדאי, בסוף הבאנו קצת עופות לירושלים".
רבנים רוחצים פרות
הסיפור של מוצרי החלב היה מפרך לא פחות. "בערב פסח", משחזר הרבי, "יצאנו לכיוון רפת הפרות שהייתה בשכונת 'בית ישראל' (כיום ניצב שם 'בית המדרש גלאנטא'). בכל ה'רפת' היו ארבע בהמות… ואנחנו נכנסים לשם כמה שעות לפני בדיקת חמץ.
"כשהגענו למקום, חשכו עינינו. אם היום, שישה שבועות לפני תחילת הייצור לפסח, הבהמות כבר לא אוכלות חמץ – שם הכל היה מלוכלך מחמץ. לא רק שהבהמות לעסו חמץ, אלא שכל הסביבה, הרצפה מסביב, הייתה מלאה בחמץ גמור. היה ברור שאי אפשר לעשות חלב לפסח בתוך ה'כולו חמץ' הזה.
"לפני הכל הבנו שעלינו לנקות את הפרות עצמן. הלכנו אל בית סמוך, לקחנו דלי מים והתחלנו לנקות את השטח, ואת הפרות עצמן. אפילו רחצנו את עטיני הפרות. אחרי כל זה ניסינו להתחיל לחלוב בעצמנו. זה היה סיפור מורכב למדי, ליהודים של בית המדרש. אף אחד מאיתנו לא התנסה בחליבה לפני כן. חששנו כל רגע שהפרה תרגז ותבעט בנו. אבל בסופו של דבר הצלחנו, ויצאנו עם כמה דליי חלב כשר לפסח עבור אנשי היישוב הישן"…
כדי להשיג את הירקות בשנת השמיטה, יצאו שני הנציגים הצעירים למסע מיוחד לקפריסין. שם עלה בידם למצוא סחורה של תפוחי אדמה. אבל הקומץ היה דל. "חילקו את התפוחי אדמה כמו אתרוגים לסוכות. לכל משפחה קצבה קטנה, כדי שיספיק לכולם".
נכדו ויד ימינו של הרבי, הרה"צ רבי יוסף מאיר כהנא שנוכח גם הוא בפגישה, מספר לנו מעשה מופלא שסופר בירושלים שלפני כעשרים שנה: באחד הבקרים נכנס הרבי מטשאקווא לטבול כדרכו במקווה 'זופניק' שבבניין ה'עדה החרדית', במעלה רחוב שטראוס. והנה הוא פוגש יהודי מבוגר. הרבי, בכוח זיכרונו המופלא, חש שהוא מזהה את האדם הזה. כשהוא שאל לשמו, התברר שאכן הצדק היה עימו.
"כבר חמישים שנה שאני מחפש אותך", לחש הרבי בהתרגשות. והמעשה כך היה: באותה שנה, כשחזר הרבי מקפריסין ועמד בחלוקת תפוחי האדמה – עמד בין הנדחפים בתור הארוך אותו אברך, שטען שכמות תפוחי האדמה שניתנה לו, לא מספיקה לו ולילדיו. אבל הרבי ידע שמדובר בדיני נפשות. תוספת לאברך הזה, תגרע ממשפחה אחרת. והוא נאלץ לסרב.
"דקה אחרי שהלכת", סיפר הרבי חמישים שנה אחרי, "התחרטתי ורצתי אחריך לתת לך תוספת. אך לא מצאתיך. מאז אני מחפש אותך". אותו יהודי אמר שאכן, בסופו של דבר הסתדר ותקופה קצרה לאחר מכן עבר לבני ברק. הרבי מטשאקווא הוציא מארנקו סכום של כמה אלפי דולר וביקש לפצות אותו על הצער שגרם. היהודי לא הסכים לקבל. והרבי מתחנן.
בסוף סיפר היהודי שהוא הגיע הבוקר לירושלים לברית של נכד. הבן שלו, בעל הברית, הוא אברך כולל עני ואביון. "הבוקר", סיפר היהודי, "עמדתי והתפללתי להשם: אנא ברחמיך הגדולים תזמן לי סכום כסף הגון לתמוך בבני, בעל הברית. והנה מכל האנשים בירושלים, מזמן לי הקב"ה דווקא את הרבי מטשאקווא שמחפש לתת לי כסף". וכך נסגר החוב הישן.
שתדלנות אצל הפריץ הציוני. בשיחה עם השר חיים צדוק
טלפון מספר 451
הדבר שהכי קשה להסבירו, הוא פערי הדורות. היום, כש'ועד הכשרות' של הבד"ץ מגלגל אלפי טונות של סחורה וחומרי גלם מכל העולם, קשה להאמין שהכל התחיל על שולחן אחד קטן עם שלושה עסקנים. ר' אברהם רוט זצ"ל, ר' הלל שלזינגר זצ"ל ויבדלח"א הרבי מטשאקווא.
"כמה אנשים היו אז בכל היישוב הישן?" מסביר הרבי. "בכלל, היום כל ילד יודע שלא אוכלים בלי הכשר. אבל אז עוד לא היה קיים המושג הזה. העולם עוד לא היה מתועשׂ. את רוב האוכל הכינו בבתים. אנשים אכלו אצל מי שהם הכירו. רוב הציבור לא היה מודע כל כך לנושא הכשרות. אנשים לא חלמו שיכולות להיות 'בעיות של כשרות'.
"את הסוכר לפסח, ייצר יהודי חשוב, ה'שמש' של השטיבלאך בבתי אונגרין, רבי ראובן כהן ז"ל. הוא היה מתחיל לטפל בעניין 'שלושים יום קודם החג', הרתיח את הסוכר ושם בתבניות נקיות, 'כשר לפסח', ואחרי הבישול הוא ייבש את הסוכר קצת בשמש וקצת על הפרימוס, עד שהיו נוצרים גושים שנחתכו לפיסות קטנות. כך נראה ייצור הסוכר 'כשר לפסח' באותם ימים. הסוכר של כל ירושלים היה חמישים קילו(!). כמות שבזמננו לא מספיקה לשמונה משפחות".
הסיפור של המלח היה דומה. "יוצאים מה'הוּנְגֶערִישֶׁע פֶעלְד', לשם היו מביאים כמה אבני-מלח מאזור ים המלח, מנקים אותן עם מברשת ברזל ולאחר מכן מנפצים אותן.
"כך גם קמח למצות. בכל ירושלים היו שתי מאפיות. הולכים יחד לקצור קצת חיטים, וזהו. רוב האנשים אפו בעצמם ודאגו לשמור את הדברים בכשרות. שום גוף לא נצרך".
אלא, שהעולם החל להשתנות. והקפיצה הגדולה הייתה ללא ספק שנת תשי"א, ערב שנת השמיטה הראשונה, שבה היו זקוקים להכשר. "פתאום היה לנו מצב חדש", חוזר הרבי. "הקימו קיבוצים ופיתחו שוק חקלאי עצמאי באדמות הצפון והדרום. ירושלים החלה לקבל בעיקר פירות וירקות מיבול ישראל. גם הסחורה של הערבים בשוק, הייתה בחשש שהיא מיבוא יהודי. ההבדל היה חד – הסחורה הישראלית הייתה משובחת. היבול הערבי, היה דל.
"החלו מקרים של הונאות כשרות. יהודים שמילאו את הסחורה הישראלית שלהם בתוך ארגזים ערביים, ומוכרים אותה לחרדים כ'יבול נכרי'. פתאום נוצר צורך דחוף ביותר להשגחה".
גאב"ד ירושלים, מהרי"ץ דושינסקי זצ"ל הבחין במצב. הוא מיהר לגייס כמה ר"מים מהישיבה שלו, את הרב אברהם בלוי, רבי הלל שלזינגר ורבי אברהם ראטה ז"ל, והורה להם להתחיל לפקח עיניים על המצב. בשמיטה הקרובה כבר נדרשה 'תגבורת'. כך הגיע הרבי מטשאקווא לעניין.
"התפקיד שלי", משחזר הרבי בחיוך, "היה בעצם הכל. הייתי המנהל, המזכיר, המשגיח, הפקיד וגם המממן. לא היו זקוקים לעוד אנשים. הכל התנהל בצמצום. בכתיבת המכתבים השתמשתי בנייר 'קופי', כך היינו שומרים העתקים מכל המכתבים".
והיה חידוש אחד עצום: קו טלפון. "הרבה מאמצים השקענו עד שקיבלנו כזה מכשיר. בכל ירושלים היו כמה רק עשרות קווי טלפון. המספר של ה'עדה החרדית' היה בן שלושה ספרות: 451. זה היה בערך מספר קווי טלפון שהיו בירושלים.
"לפעמים, כשהיינו צריכים להתקשר לבני ברק – אל ר' יחיאל בנדיקט ז"ל, מנאמני הגאב"ד המהרי"ץ דושינסקיא, שבשנת השמיטה היה מוסר את כל פרדס התפוזים שלו לטיפול של הבד"ץ בירושלים שיעשו בו למשך שנה כפי הבנתם ורצונם. בכל פנייה אליו, היו צריכים להתקשר אל משרד הדואר ולהמתין לפעמים יותר מחצי שעה, עד שהיו מחברים את שני הקווים שיוכלו לדבר עימו. כך התקינו את עניין השמיטה והכשרות בארץ".
בשעת מעשה, זה אפילו נתפס כ'ביטול תורה'. לא כולם הבינו שמדובר בהצלת הדור מאכילת איסור דרבנן של ספיחין. וגם לאורך כל השנה, מאכילת טרפות ואיסור ערלה ועוד.
'כלה בלי פרחים?'
על כל אחת מעשר השמיטות שניהל הרבי מטשאקווא, יש סיפורים וניסיונות למכביר. "כל שמיטה", אומר הרבי, "היא נס מפורש משמים. כן, גם השמיטה הקרובה. אנשים לא מבינים כמה מאמץ משקיעים כדי שלא יחסר דבר. במובנים מסוימים, משנה לשנה דברים מסתבכים. יש יותר ויותר צורך בהפעלת קשרים מול המשרדים הממשלתיים. בפועל, אנחנו מאמינים בברכת התורה 'וציוויתי את ברכתי'".
"לכתחילה", מסביר לנו גם מפקח הכשרות האגדי רבי מאיר דוד ברגמן, "עושים מאמצים כבירים שלא יחסר שום פרי או ירק. אני זוכר שבאחת השמיטות, פגשתי את חבר הבד"ץ הגאון הגדול רבי יעקב בלוי זצ"ל וסיפרתי לו שככל הנראה בשמיטה הבאה לא יהיו פרחים. הוא כמעט בכה. ממש כאב לו על מאות כלות שילכו לחופה בלי פרחים. אבל עם כל הכאב, לא הצלחנו לסדר את זה. וזה אולי חלק ממש קטן שיש לנו, בזמננו, להקריב בשמיטה. להיות גיבורי כוח".
ושוב חוזר הרבי אל השמיטה הראשונה של תשי"ב, שמיטה בצל הצנע. "באותה שנה לא הצלחנו להסדיר בכלל פירות. בקושי קצת ירקות בסיסיים. קצת עגבניות ומלפפונים. אבל אף אחד לא התלונן אז על ירקות, שתי הבעיות העיקריות היו: הקמח והסוכר.
"בארץ היה רק מפעל אחד גדול לייצור סוכר שנקרא 'סוגת' והוא פעל בקריית גת. למרבה הצער המפעל היה מחלל שבתות. עבדו שם כמה מאות יהודים, חלקם עולים מעדות המזרח שנאלצו לעשות לפרנסתם – הם היו מתפללים בשבת בבוקר וממהרים לעבודתם כדי שלא יפסידו את פת לחמם. אני עצמי", מעיד הרבי בצער, "שוחחתי עם כמה מהם.
"בלית ברירה, הוציאו חברי הבד"ץ 'קול קורא' של איסור חמור להשתמש בסוכר בתוצרת המפעל. אלא שכאמור, בכל המדינה לא היה מפעל אחר. והיהודים שומרי המצוות נתקעו בלי סוכר.
"הבעיה השנייה, הייתה הקמח. כי החיטים גדלו בחלקן הקטן בארץ ישראל וחלקן העיקרי ייבאו מחו"ל. אך מכיוון שהסחורה של הארץ לא הייתה באיכות טובה, משרד החקלאות חִייב לערב את החיטים המקומיות עם היבוא. בשנים כתיקונן, לא הייתה לנו בעיה – כי היינו הולכים יחד עם רבי אברהם ראטה ורבי הלל שלזינגר אל טחנת הקמח של ירושלים – 'טחן', שם היינו מפרישים תרומות ומעשרות כדת וכדין – לחומרה – והכל היה בסדר. אולם בשנת השמיטה לא היינו יכולים להשתמש בקמח הזה. גם לא בקמח הייבוא, בו עורב הקמח מהארץ. וכך התחילה השמיטה כאשר שני מצרכי יסוד עיקריים, קמח וסוכר, לא היו מצויים כלל ליהודים שומרי תורה".
זה השלב שבו הבינו דייני הבד"ץ, שאין ברירה, למרות כל הקנאות וההתנגדות למדינה הציונית – חייבים להתחיל ליצור קשרים עם השלטונות. "ככה חיו יהודים כל השנים", מסביר הרבי, "אין כאן שום הכרה במדינה. זו דרך השתדלנות. כשהיינו בארצות אירופה עשינו שתדלנות אצל הפריץ הגוי, עכשיו נאלצים לעשות שתדלנות אצל הפריץ היהודי".
בצילו חמדתי. הרבי לצד הגאון רבי פנחס עפשטיין זצ"ל
פרס מחכה בחוץ
את השליחות השתדלנית הזו, הטיל הגרז"ר בענגיס על האברך הצעיר רבי נפתלי הלברשטאם מטשאקווא. זה הרגע שבו העניק לו את מכתב 'ייפוי הכוח', ששמור עימו עד היום. "היה זה בשנה האחרונה לפני פטירתו", מציין הרבי. משלחת של נכבדי היהדות החרדית יצאה לפגוש בכירים ב'משרד הקיצוב והאספקה'. עימם השתתף גם הגאון רבי מאיר קרליץ זצ"ל, אחיו הבכור של מרן ה'חזון איש' זצ"ל.
"אגב", מציין הרבי, "באותה שמיטה זכיתי להיכנס פעמיים אל מרן ה'חזון איש' זצ"ל, בשליחות הבד"ץ בירושלים. הנידון שבו עסקנו היה שאלת דינם של בננות בשמיטה, וכן דין עלי הטבק. זו הייתה הזדמנות מיוחדת, לשהות במחיצתו של 'גברא רבא'".
לא את כל פרטי הפרשה ההיא אפשר לפרסם, אבל בסופו של דבר, לאחר בכיות ותחנונים מישהו במשרד נשבר ואִפשר לחרדים להשתמש בקמח ובסוכר שהגיעו מחו"ל. הקמח הגיע לירושלים וחולק בין המאפיות המפורסמות שהיו אז בציבור החרדי (מאפיות פאג"י; הויזמן; בריזל, לנדנר, ווינברג).
בחודש אייר העניק 'משרד המסחר והתעשייה' אישור רשמי על הקצבה של 400 טון קמח מיובא עבור תושבי ירושלים. "עכשיו נפל עלינו עול חדש. פעמיים בשבוע היינו צריכים לנסוע לטחנת הקמח שהייתה אז ב'נחלת יצחק' בתל אביב. זו הייתה כנראה פעם ראשונה בהיסטוריה שבה נדרשו רבנים לבדוק כל כך הרבה קמח. הבעיה הייתה החומרים שהוכנסו בתוך הקמח. המטרה הייתה לשפר את האפייה, ולא תמיד זכינו לשיתוף פעולה".
בלית ברירה נזקק הבד"ץ לנשק האיומים. "הודענו לרשויות שאנחנו מתכננים להזעיק עולם ומלואו ל'יום תענית' מיוחד על הצרת רגלי שומרי השמיטה בארץ. זה לא היה איום סרק, הייתה לנו הבנה שמדובר בשאלה קיומית.
"מי שנחלץ לעזרתנו היה דוקטור אורנשטיין, מנהל מחלקת הקמחים במשרד הקיצוב. הוא הבין את הטענות שלנו. אמרנו לו שהמצב של שומרי השמיטה בארץ גרוע יותר משל אסיר בבית כלא. בעוד שלאסיר דואגים למזון, אותנו מפקירים. הטענה הזו", מספר הרבי, "הצליחה להשפיע עליו. והוא דאג להסדיר את האישור".
המאבקים לא הסתיימו עד הרגע האחרון. "שבועיים לפני סיום שנת השמיטה", נזכר הרבי, "הגיעה אלינו ידיעה מדאיגה על כך שהחקלאים מתחילים לעשות הכנות לזריעת היבול של שנת תשי"ג, כלומר, בתוך שנת השמיטה".
דבר זה היה גורר אחריו שנה נוספת של רעב. מברק בהול שעליו חתמו הגרז"ר בענגיס ומרן הגרי"ז מבריסק נשלח אל שר החקלאות, בבקשה שידחה את זריעת החיטה לעוד שבועיים. לפחות במקרה הזה הדברים עברו חלק. ההוראה ניתנה לדחות את הכל בשבועיים.
"כך", מסכם הרבי, "זכינו להסדיר את עניין השמיטה לציבור החרדי במדינת ישראל".
לא רק עם ה'חזון איש' שמר הרבי על קשר, אלא עם כל גדולי הדור, מכל החוגים. הוא מספר לנו על פגישה נדירה לה זכה בחדרו של כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, שעסקה במאבקי היהדות החרדית בירושלים.
"בעיתונים אחר כך כתבו שהפגישה נמשכה שעה ותשע-עשרה דקות", מספר לנו הרבי. "אני אמנם לא ספרתי את הזמן, אבל אני כן זוכר שבשלב מסוים של הפגישה, הייתה דפיקה על הדלת בכל כמה דקות. ה'מזכיר' נכנס פנימה ואמר לליובאוויטשער-רבי שבחוץ מחכה שר הביטחון הישראלי שמעון פרס, ויש לו טיסה בשעות הקרובות. הרבי עשה תנועת ביטול עם היד, כאומר למזכיר לצאת.
"כעבור כמה דקות נכנס גבאי אחר, ואמר לרבי שפרס 'על קוצים'. שוב עשה הרבי את אותה תנועת ביטול והמשיך לעסוק עימי בשיחה. וכך נאלץ שר הביטחון להמתין עד שתסתיים שיחתנו בתורה ובחסידות".
אצל הפריץ הציוני
שנת תשי"ג, זו שבאה אחרי השמיטה, הייתה קשה לא פחות. "בכלל", מסביר לנו רבי מאיר דוד ברגמן, "אנשים לא מבינים. אבל בפועל, במערכות הכשרות שמיטה היא כמעט חמש שנים. זה מתחיל כשנתיים היערכות קודם, וממשיך שנתיים אחרי".
גם כאן הוטלו על כתפיו הצעירות של הרבי מטשאקווא כל ענייני השתדלנות. הוא מצא את עצמו נכנס ויוצא במשרדי ממשלה וקושר קשרים עם רבי הממשל. הפקחות הגליצאית הנדירה, חוש ההומור והיכולות הדיפלומטיות של הרבי מטשאקווא, הצליחו להמיס עשרות פקידים קשוחים ולהביא ברכה ליהדות החרדית. "הם לא עשו לנו חיים קלים", מצטחק הרבי.
מאז אותה שמיטה ראשונה, הוא פגש באופן אישי ורקם קשרי ידידות עמוקים עם כל שרי החקלאות והפקידות הגבוהה, כמו גם עם כמה שרי אוצר. "אני עוד פעלתי עם פנחס ספיר המפורסם", אומר הרבי בחיוך.
שתי שמיטות לאחר מכן, בשנת תשכ"ו, תפסו את מדינת ישראל באמצע ימי המתיחות הביטחונית של ערב מלחמת ששת הימים. "אני הייתי יחיד שהיה לי קשרים עם השלטונות, היה לי קשר טוב וטלפונים אישיים של כולם".
את קשריו עם השלטונות ניצל הרבי לא רק לענייני כשרות, אלא גם לצורכי היהדות החרדית. באותה שנה עלה לשלטון ראש הממשלה לוי אשכול. באותה תקופה – סערה הארץ בעקבות פרשת 'ניתוחי מתים'. מצב החולים שחששו להתאשפז בבתי החולים הרקיע שחקים, החלו הפגנות המוניות בארץ ובחו"ל.
בצום גדליה תשכ"ח נערכה פגישה בלשכת ראש הממשלה אשכול. המשתתפים בפגישה היו: הגאונים רבי מיכל פיינשטיין, רבי יצחק אריאלי (ה'עיניים למשפט'), רבי רפאל סולובייצ'יק (בן מרן הגרי"ז מבריסק), רבי ידידיה ויינר, ויבלחט"א האדמו"ר מטשאקווא. נלווה להם גם המזכיר ר' אברהם יוסף לייזרזון ז"ל. מצד הממשלה השתתפו: ראש הממשלה אשכול, מזכירו עדי יפה, ושר המשפטים יעקב שמשון שפירא (הפרוטוקול נרשם בידי הרב לייזרזון).
הפגישה החלה ברגל שמאל. הרבנים ניסו לדבר ולשכנע, אך אנשי הממשל סירבו להקשיב. ברגע מסוים התפרץ ר' רפאל סולובייצ'יק, השתטח על הרצפה והחל להתחנן בפני לוי אשכול: "לא באנו לכאן לנהל ויכוחים, הגענו בימי חסד ורצון שבין ראש השנה ליום כיפור, כדי לבקש שתרחם על אלפי חולים מסוכנים שחוששים מניתוח שלאחר המוות. הם מתפתלים בייסורים מרים בבתיהם ולא פונים לבתי החולים. רק תחנונים אנחנו מבקשים. ראש הממשלה, רחם נא עלינו!"
הרבי מטשאקווא הוסיף גם אמירה מרומזת, שקשורה לדעת הקהל העולמית. "לפני שנה", הוא אמר לאשכול, "ה'עדה החרדית' וחסידי סאטמר עמדו לקיים הפגנה גדולה מול בניין האו"ם בניו יורק. אבל בגלל המצב הביטחוני בארץ, החלטנו לבטל את התוכנית. אנחנו מבקשים ממך שתפעל מיידית, שלא ניאלץ להפגין ברבבותינו בארה"ב".
מסתבר שהפגישה הועילה הרבה. לאט-לאט השתנה המצב. עשור לאחר מכן, בשנת תשל"ז, עלה ראש ממשלה חדש, מנחם בגין. גם איתו נפגש הרבי מטשאקווא. בסוף הפגישה אמר בגין: "זה יסתדר". תוך תקופה חוקק חוק שאין לנתח את הנפטר, אלא אם כן קיבלו ממנו בחייו או ממשפחתו אישור בכתב. "אנשי 'אגודה'", מחייך הרבי, "זוקפים את ההישג הזה לעצמם. אבל זה לא נכון".
מבין כל שרי החקלאות שהיו פעילים, זוכר הרבי לטובה את אריאל שרון. "הוא הבין אותנו", אומר הרבי. "הוא עזר הרבה וחייבים לזכור לו את זה לטובה. פעם התקשרתי אליו בערב שבת. היה זה בערב שנת השמיטה. פקידי משרדו הבטיחו שהם יקפידו להבדיל בין יבול השנה השישית לשביעית, שלא יתחילו לקצור לפני שאנחנו ננעל את המחסנים שמיועדים לשומרי המצוות.
"בפועל היה לנו משת"פ, פקיד במשרד המסחר והתעשייה, שסיפר לנו שאין מחסנים נפרדים והולך להתערב הכל ביחד ואין השגחה. לפי הדיווח שלו, עמדו 300 קומביינים מוכנים ליום ראשון, ל"ג בעומר, כדי לקצור את החיטה שגדלה בשמיטה (אף לא של היתר מכירה!).
"הסברתי לשרון שמדובר בדיני נפשות. 'לחם לאימהות ולילדים'. ואז שרון – שלא היה בטלן – אומר לי: 'רגע אני חייב לצאת החוצה, יש לי שיחה דחופה'. אחרי זה הסביר: 'הם חושבים שאני לא יודע שהם מאזינים לכל מילה שאני מדבר בטלפון'. הוא הרגיע אותי ואמר: 'כבוד הרב, לא יתחילו לקצור טון אחד בלי אישור של הרב!'
"אמרתי לו שלפי המידע שלי, כבר סיכמו להתחיל ביום ראשון, והוא אמר בנחרצות כדרכו: 'לא יתחילו!' וכך היה. הוא היה בולדוזר. עצר את כל הבירוקרטיה. ואז החלו החקלאים לרוץ אחריי, התחננו והסכימו לעשות הכל שרק אאשר להם לקצור. ארכו כמה ימים, נעלנו את כל החיטה במדינה. זו הייה כנראה השנה היחידה שוויתרתי על עליה למירון בל"ג בעומר".
אגב, גם את אותו פקיד בכיר שהדליף את הסודות, הרבי לא שוכח. "הוא כבר יצא לפנסיה לפני שנים, אך כהכרת הטוב אני עדיין שולח לו מדי שנה שלוש מצות ובקבוק יין לחג".
פועל מכוחם. שלושה דורות של נשיאי העדה החרדית הגאב"דים ה'מנחת יצחק', הגרמ"א פריינד ומהרי"ם דושינסקי
שיחה לחוות השקמים
אישיות נוספת שהרבי זוכר לטובה, היא השר משה ניסים "בן של חכם ניסים (-הראשון לציון רבי יצחק ניסים. א"א, יא"ג). מי ששמר איתו על קשר היה הג"ר יעקב בלוי זצ"ל. אני זוכר מפגש משותף עימו, שבו דרשנו שידאגו שאת החיטים שיוצאות מהארץ לחו"ל, ישלחו רק למדינות ערביות, כדי שלא להכשיל בהן יהודים חרדים שמתגוררים בחו"ל. הוא קיבל את פנינו בסבר פנים יפות ואכן הצלחנו לפעול".
איך שרי ממשל ציוניים קיבלו את העובדה שרבנים קנאים מה'עדה החרדית', מציבים בפניהם דרישות?
"אתם מתארים לעצמכם שלא תמיד זה היה קל. היו הרבה הרבה קשיים. אבל לפחות בדור קודם, היו רבים מהם אנשים עם 'גירסא דינקותא'. הם הכירו אידישקייט מהבית ויכולנו לדבר איתם".
באותם מפגשים, השאלה הגדולה הייתה סביב הנושא של 'היתר מכירה'. הדעה הרווחת נטתה להסתמך על ההיתר הזה. "פעם", מספר הרבי, "בישיבה ממשלתית, שאלו אותי, מדוע אנו מתנגדים ב'עדה החרדית' להיתר מכירה ומה זה שונה ממכירת חמץ בפסח?
"הייתי צריך למצוא הסבר חד ומניח את הדעת. אמרתי להם שיש הבדל מהותי. באיסור חמץ, לחברות שמוכרות, אין באמת בעיה למכור את החמץ ולקבל תמורתו. מנכ"ל 'אוסם' ישמח למכור את כל הסחורה שלו ולא אכפת לו למי. לעומת זאת, כשמדובר במכירת קרקע הרי ברור לכם, אמרתי להם, שחקלאים עם אג'נדה ציונית לא באמת מתכוונים למכור את השטח לערבי. הכל העמדת פנים. אחרי התשובה הזו", מסיים הרבי, "כולם השתתקו".
אחרי למעלה מ-10 שמיטות בלי עין רעה, האם הרבי יכול לספר שלאורך השנים ראו את ברכת התורה 'וציוויתי את ברכתי'?
למרבה ההפתעה, במקום לשמוע סיפורי מופתים על ניסים שאירעו לחקלאים שונים. הרבי ממש לא מעוניין להשיב על השאלה. אפשר למשש בחוש את הבדלי הדורות. בעוד שהיום מחפשים מופתים, בעבר חיפשו אמונה פשוטה.
"אני מדי מיושן", לוחש הרבי, "מכדי להשיב על שאלה כזו. אני מעולם לא בחנתי את התורה. בעיניי כשהקדוש ברוך הוא אומר 'וציוויתי את ברכתי', יש ברכה! אני לא מנסה אפילו לראות אותה. האם מישהו מכם ראה פעם את אליהו הנביא מגיע לברית מילה?! והאם בגלל שלא ראיתם, לא תאמינו?!"
'כשהיה צורך, פעלנו מ ול הציונים'. הרבי עם רעו ועמיתו הגאון הגדול רבי יעקב בלוי זצ"ל בראש משלחת חברי ועד הכשרות בפגישה עם שר החקלאות אריאל שרון שחבש כיפה לכבודם
בדורנו, אנשים מחפשים 'סיפורי מופתים'. שמרתי ונושעתי…
"אנחנו יהודים מאמינים", אומר הרבי ודבריו בוקעים מעומק הלב. "יש הרבה סיפורים, אבל מה צריך יותר מהבטחה מפורשת של ריבונו של עולם?!" שואל הרבי באמונה יוקדת.
הוא מזכיר את דבריו המפורסמים של הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע, שכותב בשם אחיו, כי יש בפסוק מעט טרוניה על 'וכי תאמרו מה נאכל'. כלומר, שעצם העובדה שמישהו בכלל מעלה על דעתו שאלה 'מה נאכל', יש בה פגם גדול. ובגלל זה צריך 'וציוויתי את ברכתי' – ציווי מיוחד של ברכה. "אם אנשים לא ישאלו 'מה נאכל', תהיה להם ברכה לכתחילה, בלי שום צורך בציווי".
זו גם התשובה העמוקה של הרבי, רגע לפני פרֵדה, כשאנו מבקשים לברר איך לדעת הרבי תיראה שנת השמיטה שעכשיו אנו נכנסים אליה. "השנה האחרונה לא הייתה קלה לאף אחד. הרבה יהודים התקשו בפרנסה וברפואה. עכשיו יש לנו בעזרת ד' שנה של 'וציוויתי את ברכתי'. אנחנו לא שואלים שאלות ולא בודקים ומחשבנים חשבונות. אנחנו מאמינים בכל מה שקורה. הכל בהשגחה פרטית.
"הנה" מסיים הרבי בציטוט מתוך ספרו 'דברי נפתלי'. "שמעתי מאחי הגדול, הרה"צ רבי מאיר הלברשטאם זצ"ל, בשם זקננו הקדוש מהר"ש מבעלזא זי"ע, אשר דיבר בקודשו על הפסוק בתהילים 'השם הושיעה המלך יעננו ביום קראנו' – כי אנו מבקשים מהשי"ת, שיושיענו בחסד ורחמים גם בראש השנה כשהוא בבחינת 'המלך' שהוא גבורה, שיעננו ברחמים וחסדים".
והרבי מוסיף עוד פירוש נאה: "וזה מרומז בפסוק 'המלך יעננו' – כלומר ש'המלך' ברוך הוא כביכול עונה אחרי הברכות והאיחולים שלנו בראש השנה, כשאנו מברכין איש לרעהו 'שנה טובה'. אנו מבקשים שהמלך ברוך הוא יענה ויסכים עימנו לטובה".
ובהתאם למסורת על המלאכים שנבראים מכל ברכת 'כתיבה וחתימה טובה' – הרבי מרעיף עלינו ברכות שנה טובה, ואף אנו משיבים בברכת הדיוט: "שהרבי יזכה להקביל פני משיח צדקנו".
"זה לא עוד כל כך הרבה זמן", השיב הרבי – – –
