הוא סגר דילים עם אסד, פעל בחשאי מתחת לאף של המודיעין הסורי, סייע למדינת ישראל ועשה הכל בשביל להציל את אנשי קהילתו >> הרב אברהם חמרה, מנהיגה האחרון של יהדות סוריה והרב שקישר בין נשיאים, סנטורים, סוכני ביון וראשי ממשלה, נחשף לראשונה
צילום: עזרא טרבלסי
הדפיקות על דלת ביתה של משפחת חמרה בדמשק היו עזות. בשעה זו, 11 בלילה, רוב בני המשפחה ישנו. רק האם הזקנה עליה השלום, עדיין הייתה ערה, והיא ניגשה אל הדלת, מפוחדת.
"מי שם?"
"פתחי את הדלת!" השיב הקול המצווה.
"אנחנו ישנים", השיבה האם, בסרבה להיענות לדרישה.
"פתחי", חזר הקול וצווה, אך הפעם הוא הזדהה בשמו. האישה, רחוקה מכל ידע פוליטי, לא הכירה את השם שבו נקב האיש. אם הייתה מזהה, היא הייתה יודעת כי מי שעמד מעבר לדלת היה מפקד במודיעין הסורי, שהיה אחראי על היהודים במדינה.
"מה אתה רוצה?" שאלה.
"אני רוצה לראות את הרב", אמר האיש.
הרב אברהם חמרה, בנה, היה עד אותם ימים דיין ורב מלווה, שנבחר על ידי הרב נסים הכהן אנדיבו זצ"ל, רבה דאז של דמשק ועל ידי ועד הקהילה. אחרי פטירת הרב, היה הרב חמרה מי שהוכר כסמכות העליונה בין היהודים שנותרו בעיר, ומפקד המודיעין בקש לשוחח איתו.
האם לא היססה. בנה, הרב, כבר עלה על יצועו, והיא לא התכוונה להפריע את שנתו. הדין ודברים הקולני עם האיש מעבר לדלת נמשך, עד שהרב עצמו התעורר, יצא מחדרו, ופתח את הדלת.
"תפאדל", הזמין את המפקד להיכנס פנימה.
אבל מיד כשנכנס, הורה מפקד המודיעין לרב: "התלבש מיד".
"לאן אתה לוקח אותי? השעה אחת עשרה בלילה?!" תהה-מחה הרב.
אבל הוא התעקש: על הרב להתלבש ולבוא עמו.
כשהגיע למקום שאליו הובל, מצא הרב חמרה את מפקד פיקוד העורף הסורי יושב וממתין לו.
הימים היו ימי חג הסוכות תשל"ד, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. המתקפה של הסורים על מדינת ישראל נבלמה והמדינה כבר עברה מהגנה להתקפה. קולות המטוסים והתותחים התוקפים בפאתי דמשק נשמעו היטב בכל הסביבה. קל לשער את הלמות לבו של הרב, כשמצא עצמו יושב מול מפקד בכיר זה בצבא. מה הוא רוצה, באמצע הלילה?
"חכם נסים נפטר כמה חודשים לפני כן", מספר הרב חמרה, מי שבהמשך נבחר להיות הרב הראשי של יהודי סוריה – ומי שכהן בתפקיד זה עד לעזיבת יהודי סוריה עשרים שנה לאחר מכן – בשיחה שערך עם 'משפחה' בשבוע שעבר. "אני הייתי בחיי-חיותו דיין מלווה שלו וכך נקראתי על ידי השלטונות, כממלא מקומו".
חכם נסים, שאותו מזכיר הרב, הוא הגאון רבי נסים הכהן אנדיבו זצ"ל, מי שהיה במשך שנים רבה של דמשק (כתבה נרחבת על חייו הופיעה בגיליון 1309).
ומה מבקש המפקד לדעת?
"ספר לי מהם התהליכים וטקסי הקבורה של היהודים", דרש המפקד. "מהו התהליך שצריך לעשות בבית הקברות, מה הם כל הפרטים".
"באותו הזמן היו כלואים בכלא הסורי שני יהודים מבני הקהילה, שהואשמו ב'הברחה' של יהודים אחרים מתוך תחום המגורים המותר לנו. הם ריצו עונש מאסר ארוך, והמחשבה המידית שלי הייתה: זה אחד מהם", מספר הרב חמרה.
"למה זה כל כך דחוף?" שאל הרב את המפקד, לאחר שפירט לו את סדרי הקבורה על פי ההלכה היהודית.
"יש מישהו שאנחנו רוצים לקבור בבית הקברות שלכם", השיב המפקד. "אז תכינו קבר, ומחר יהיו איתך בקשר – תעשו מה שצריך".
אחרי פגישה מלחיצה שכזו, הרב כבר לא נרדם עד הבוקר. עם שחר, הוא הזמין את כל אנשי ועד הקהילה, להצטרף אליו כדי להמתין בנקודת המשטרה, כפי שהורה לו המפקד. השעות חלפו, ההמתנה התארכה, וכל אנשי המשלחת היהודית כאחד, פוחדים וחוששים מפני הבאות. על ראשם, ללא הרף, הם שמעו את מטוסי הקרב הישראליים, בדרכם להפציץ את נמלי האוויר של דמשק. כשהופיע המפקד, השעה שתיים בצהריים חלפה זה מכבר.
בקבלת פנים עם שר החוץ דאז שמעון פרס
"מי רוצה ללכת עם הרב?"
גם עכשיו, לא הגיע הפירוט מה תכלול ההליכה הזו. רוב אנשי הוועד חששו, והחליטו לעזוב את המקום. עם הרב חמרה נותרו שניים: האחד, יהודה קבאבייה, היה מעין 'מוכתר' היהודים. השני, חכם 'זקי' – רבי יצחק אסא זצ"ל, היה תלמיד חכם, השוחט והמוהל של הקהילה, שלדברי הרב חמרה יכול היה ללא ספק למלא את מקומו של הרב אנדיבו אחרי פטירתו, אלא שהוא סירב ליטול את המשרה על שכמו.
השלושה נלקחו על ידי אנשי הצבא אל בית הקברות הצרפתי, שם מצאו תכונה רבה. במקום עמדו שלוש משאיות, שהיה ברור שהם הכילו נפטרים. כל בית הקברות היה מוצף בחיילי הצבא הסורי, שהכינו את התשתית בקרקע כדי לקבור בה את הנפטרים, לפי הוראות ההלכה היהודית שאותן מסר הרב חמרה למפקד לילה קודם.
עכשיו, סוף סוף, התבררה התעלומה: לאחר ימים רבים, הצבא הסורי נערך סוף סוף לקבור את תשעה עשר הטייסים הישראלים שנפלו בשטח הסורי כשמטוסיהם הופלו בימיה הראשונים של המלחמה. בערב שמיני עצרת, החליטו הסורים להביאם לקבורה. ארונותיהם הורדו מן המשאיות, בזה אחר זה.
"הלב כאב כל כך", מתאר הרב חמרה. "תשעה עשר חיילים, וכולם בחורים צעירים. לפני שייקברו, רציתי לזהות את הנפטרים. בתגובה, הגיע אליי אחד מאנשי הממשל ואמר לי: 'מדובר באנשים שהתפוצצו עם מטוסיהם. מבחינתנו אין בעיה לפתוח את הארונות, אבל הם נפגעו קשות מהפיצוץ כך שלא תוכל לזהות. יש תמונה על הארון והשם של החייל. השתכנעתי, וויתרתי על פתיחת הארונות".
בזמן הקבורה, מספר הרב, נאמר לו כי ייתכן שבתוך מספר חודשים תיערך החלפת שבויים. "ואכן, בפסח הייתה החלפת שבויים, כולם הגיעו לארץ וברוך השם שם התברר שלא היה מקרה אחד של טעות בזיהוי".
ספרי תורה עתיקים מקהילות סוריה
בשביל להמחיש את האירוע, הרב חמרה שולף את גיליון 'משפחה', שבו הופיעה הכתבה על הרב אנדיבו, שם מופיעה תמונת שלושת אנשי הקהילה בעת קבורתם הזמנית של החיילים. הנה, בצד ימין ניצב חכם זקי אסא, בתווך, יהודה קבאבייה, ובשמאל הוא עצמו, הרב חמרה. באותם ימים לא ידע, אבל ההשגחה הועידה לו עוד פעולות רבות למען יהודי סוריה, בטרם יזכו לצאת ממנה.
שכן לשכן זאב
אנחנו יושבים בביתו הממוזג של הרב חמרה בחולון, שבו הוא מתגורר מאז י"ג בחשוון תשנ"ה, היום בו נחת על אדמת ארץ הקודש. לשיחה עם הרב, הדובר עברית רהוטה ומדויקת, יש ניחוח מיוחד כשמבטאו הסורי המודגש מחזיר אותנו בקלות אל שנותיו בסוריה, שבה דפיקה בדלת על ידי איש השלטונות בהחלט הייתה סיבה ללילה חסר שינה.
הרב אברהם חמרה נולד בשנת תש"ג בדמשק. אביו, סובחי (ר' יאיר), היה יהודי ירא שמים ששימש תלמידי חכמים. לרב עוד שני אחים המתגוררים בברוקלין – ר' יוסף ור' משה. ר' יוסף, כיהן בה גם הוא ברבנות ואף משמש מוהל ושוחט. לאחים היה אח אחר, שברח מסוריה בשנת תשי"ט והגיע לארץ, אך נפטר בגיל 31 ללא ילדים. כמו כן, לרב היו שלוש אחיות, אחת מהן נפטרה בגיל צעיר, והשתיים האחרות, תבלחט"א, מתגוררות בחולון.
סוריה – שבה גדל והתבגר הילד אברהם – הייתה שונה מסוריה שבה נולד.
"בתחילה, לפני קום המדינה, היו החיים בדרך כלל תקינים. אבל עם הכרזת המדינה התחילו השריפות: בחלאב נפגע 'כתר ארם צובא', התנ"ך העתיק בן יותר מאלף השנים שעליו הייתה גאוות יהודי חלאב. בבית כנסת 'אל מנשה' שבו סבא שלי ז"ל היה רב, לא, הסבא של הרבנית", מחייך הרב. אשתו של הרב, הרבנית הנרייט, אנחנו מבינים בן רגע – היא גם בת דודתו. "בבית כנסת הזה שהיה אחד הגדולים מבין 26 בתי הכנסת של סוריה, זרקו פצצות, שהרגו 11-12 איש מהקהילה. בנוסף להרוגים היו גם הרבה פצועים שהובלו לבתי חולים. גם הסבא המשותף שלנו, של הרבנית ושלי, נפגע".
בקמישלי, שבה הייתה קהילה של יוצאי זאכו שבעירק שהגיעו לסוריה בתרפ"ה, היה עוצר כללי, והיהודים רותקו לבתיהם.
הקושי התגבר בתש"ט, אז הגיעו לסוריה פלסטינים שברחו מהארץ. והיכן הם בחרו להתיישב אם לא ברובע היהודי של דמשק? השנאה מצדם, מעיד הרב, הייתה מוחשית ואדירה.
ספרים עתיקים ששרדו בסוריה
"עד כדי כך גדל הקושי", מעיד הרב, "שמנהל ה'תלמוד תורה', הרב משה משען זצ"ל, הכריז שאנחנו יכולים לצאת מחוץ לבתים בלי כיפה, מחשש להתנכלות. לקח ארבע חמש שנים עד שהסתדרנו איתם. מדובר באנשים שהיו 'השכנים ממול', כשאתה יוצא מדלת ביתך אתה נתקל בהם. לאט לאט קנינו את לבם. למשל, מי שיש לו עסק כלשהו, במסחר וכדומה, כשהיה בא אחד מהם היה נותן לו הנחות: עשר, עשרים, שלושים אחוז. לאט לאט נהגנו כך, עד שהסתדרנו גם איתם".
אבל ה'שלום' עם השכנים לא התבטא בשלום עם השלטון. חייהם של יהודי סוריה הפכו לקשים, כשהשלטון מֵצר את צעדיהם בכל תחום. על כל יציאה למרחק שעלתה על ארבעה קילומטרים ממקום המגורים, היהודים נדרשו לאישור מהשלטון. עזיבת סוריה, כמובן, הייתה רעיון שאין להעלותו על הדעת. האיסור, מדגיש הרב, חל על היהודים בלבד. שאר הסורים היו חופשיים לנסוע בכל ערי המדינה.
אלא שמדובר היה בחוק בלתי כתוב. אז כיצד יוכלו השלטונות להעניש את מי שעבר עליו? כאן בא לעזרתם חוק אחר: אסור היה להוציא ללא רשות תכשיטים שערכם עולה על אלפיים לירות סוריות. העונש? חמש שנות מאסר.
"אפילו צמיד אחד שאישה עונדת היה שווה יותר", מציין הרב. וכך, כשנתפסו יהודים כשהם יוצאים מ'תחום המושב' שלהם, שלא לדבר על ניסיון לעבור את הגבול, הם נעצרו והואשמו בניסיון להוציא דברי ערך שלא כחוק.
וכיצד ידעו אנשי השלטון שמדובר ביהודים, אם הם הסירו את הכיפה מעל לראשם כשהלכו ברחוב? תעודות הזהות העידו זאת, באופן מודגש. על התעודות של היהודים נכתב 'מוסאווי', כינוי ליהודי – בן דת משה, בדיו אדומה ובולטת. זה היה ה'טלאי האדום' שהיהודים נשאו בתעודותיהם.
בנוסף, כל סימן למדינת ישראל היה אסור. מגן דוד, הסמל היהודי העתיק, נאסר משום שהפך לסמלה של מדינת ישראל. "אחי הצעיר, יוסף, שהיום הוא רב בניו יורק, שר בבית הכנסת 'השם מלך' במנגינת ההמנון הישראלי, ומכיוון שהיה אסור להזכיר את המדינה, הוא נעצר וישב בכלא. רק אחרי פנייה שלי למודיעין הוא שוחרר", ממחיש הרב את האיסור משנות חייהם המאוחרות יותר.
כל זה לא מנע מהחיים היהודיים בסוריה להתנהל באופן תוסס. בכל עשרים ושישה בתי הכנסת, מעיד הרב, התנהלו מניינים ושיעורים סביב השעון, החל מ-2:30 אחר חצות. אז היו מגיעים ראשוני המתפללים, לומדים שיעור בזוהר וב'חק לישראל', כשאחרי זה הם ממשיכים לתפילת שחרית ולעמל יומם.
כילד, הרב עבר את כל מסלול החיים היהודי – גן יהודי, תלמוד תורה עד כיתה ח'. בשנה שבה היה עליו לעמוד במבחנים רשמיים של המדינה, לא נפתחה כתה ט' – וכך מצא עצמו לומד בבית ספר כללי.
המבחנים הרשמיים של המדינה, כמובן, התקיימו גם ביום השבת. "אבל בכל שנה היינו מסדרים שבתקופת המבחנים, המבחן ביום השבת יהיה מבחן דת, שממנו היינו פטורים, לכן לא היינו הולכים. מתי הופיע הקושי? בחג השבועות. אם הוא חל בימי המבחנים לא יכולנו לבקש שלושה ימים של חופש, כפי שקרה לעיתים". וכך קרה שאת מבחני הגמר לא זכה הרב להשלים – ועד היום הוא נותר חסר תעודת גמר…
בפגישה עם נשיא סוריה חפו אל אסד
מה שכמובן לא מנע ממנו מיד לאחר גמר לימודיו, בשנת תשכ"א, להפוך למורה בבית הספר היהודי 'רמב"ם' ללשון הקודש ולימודי חול. שנתיים לאחר מכן, בתשכ"ג, הוא הפך למנהל בית הספר. בתשכ"ה כבר קיבל סמיכה לרבנות, מהגאון רבי ניסים אנדיבו והגאון רבי שאול מנג'ד, שרוב לימודו היה אצלו. במקביל המשיך בתפקידו כמנהל בית הספר גם בשנים הבאות. בשנת תש"ל הוא נבחר לחבר ועד הקהילה, חבר הוועד הצעיר מכולם. שנה לאחר מכן הפך לדיין מלווה ל'חכם ניסים', רבה הראשי של דמשק, שמינה אותו במסמך רשמי שמסר לו בשיתוף עם הוועד. "את כל התפקידים בחיי עשיתי מוקדם", מחייך הרב.
כשהוא מכהן כדיין לצדו של הרב אנדיבו הוא מסדר גיטין ואפילו חליצה, כשהוא מתמסר לכל ענייני הקהילה בכל תחום בו נצרך. כך זכה, במקרה מסובך אחד, להציל אישה מעגינותה כשהפך להיות שליח בית הדין ב…חיפה.
בעלה של אותה אישה, מספר הרב, ברח מסוריה, והגיע לארץ ישראל, לחיפה. הרב יצר קשר עם בית הדין במנהטן, שבתורו פנה לרב העיר חיפה, הרב אליהו בקשי דורון שליט"א וביקש ממנו לדאוג לסידורי הגט בחיפה. בית הדין בחיפה הסמיך את בית הדין במנהטן למסירת הגט. שם, במנהטן, קיבל הרב חמרה את השליחות ואת הגט והשלים את סידורי הגט ומסר אותו לאישה בדמשק.
"לקחתי את הגט כשליח ומסרתי אותו לאישה וכך הצלתי אותה מעגינות", מספר הרב בסיפוק.
נקמת המובסים
חיי היהודים בסוריה לא נעשו קלים עם השנים. "במלחמת ששת הימים היה מאוד קשה, כי באותו זמן שהחיילים הישראלים נכנסו לירושלים, נכנסו הסורים לכל הבתים שלנו בדמשק עם כלי נשק אוטומטיים. גרנו אז בבית אחד – שלוש משפחות, והם הוציאו את כולנו, 16-17 נפשות לחצר, וכיוונו אל כולנו נשק איום. וכך בכל הבתים. השם יתברך עשה לנו נס גדול שאף אחד לא נפגע", מספר הרב.
בערב מלחמת יום הכיפורים הבחינו היהודים בפעולה יוצאת דופן, כאשר בערב יום כיפור הגיעו חיילים סורים לרובע היהודי. "שאלנו מדוע, והתשובה הייתה: שמירה לכבוד החג. בשתיים בצהריים ביום כיפור, כשהתחילה המלחמה, הבנו שזו הייתה הקדמה, שלא יקרה מצב כמו במלחמת ששת הימים. הסורים רצו באמת לשמור על הקהילה. תודה לק-ל", אומר הרב, "לא קרה כלום".
הקשר עם השלטון התחזק מעט אחרי שבתשל"א (1970) תפס את השלטון בסוריה חאפז אל-אסד, אביו של הנשיא הנוכחי. אחרי השתדלות, הצליחו בני הקהילה היהודית לקבל בשנת תשל"ב פגישה עם הנשיא החדש.
"לפגישה הוקצבה לנו חצי שעה, אולי שלושת רבעי שעה", מספר הרב. "בעוד אנו סוקרים את ענייני הקהילה עם הנשיא, הפגישה הלכה והתארכה. המנהל האחראי על סדר יומו בא, נעמד מאחורי הנשיא וסימן לנו שעלינו לסיים. התעלמתי, והמשכתי לדבר. והוא מגיע שוב ושוב ומסמן, כשגם אנשי ועד הקהילה מתחילים להילחץ. אלא שאז הבחין בו אסד ואמר לו: 'חלאס, עזוב אותם, הפגישה הזו תתנהל בחופשיות'. ישבנו איתו כשעה וחצי עד ששמע את כל מה שהצגנו בפניו".
בטרם הפגישה הזו, היו על יהודי סוריה שורה של 14 הגבלות. בעקבות הפגישה, הוריד אסד את כל ההגבלות, ביניהן היו הגבלות כמו מכירת נדל"ן או החותמת 'מוסאווי', או יציאה בתחום המושב – כל אלה בוטלו. באותו יום אישר אסד לחלקי משפחה לנסוע לחו"ל מסיבות רפואיות, עסקיות, או לביקורי קרובים – אך תמיד היה צריך להשאיר בסוריה מישהו מבני המשפחה.
"נוסף על כך קיבלנו חנינה ושחרורם של 11 יהודים שהיו אז בכלא הסורי, ביניהם שלוש נשים מחלאב ומקמישלי", מספר הרב על הישג גדול נוסף. "בכלא נותרו שני יהודים שהיו מבריחים – והם השלימו את מכסת מאסרם, לצערנו".
חכם אל-אכבר
בינתיים, יהודי סוריה לא שקטו על שמריהם. מאז ימי קום המדינה, ועד שקיבלו אישור לצאת באופן רשמי, יהודים ברחו או ניסו לברוח, בגפם או בקבוצות קטנות. במקביל, הרב עשה כל שביכולתו כדי לעזור לנתפסים או לאלה שלא הצליחו לברוח.
בתשל"ב (1972) אירע מקרה שבו ארבע בנות, שלוש אחיות וקרובתן, ניסו לעזוב, נתפסו בגבול ונרצחו על ידי המשטר. חצי שנה קודם לכן נהרגו שני בחורים שניסו לחצות את הגבול. בני הקהילה החליטו לא לשתוק, ועשו מצעד שבו מחו על כך שהגיעו מים עד נפש. תגובת השלטון הייתה מסירת ההרוגים לידי משפחותיהם.
בשנת תש"מ פגש הרב לראשונה את אנשי ארגון הג'וינט, שתמך לאורך כל השנים בתלמוד התורה ובכל מה שקשור לענייני הקהילה כמו סיוע לחולים ולעניים. יו"ר הג'וינט ראלף גולדמן ע"ה הכיר לרב את יהודה דומיניס, יו"ר הסוכנות היהודית, שהיה הישראלי הראשון שהרב הכיר. בשנת תשמ"ג התחיל הרב להכיר את כל הארגונים שפעלו למען יהודי סוריה.
"במהלך השנים עמדתי בקשר עם ארגונים יהודיים ברחבי העולם – מקנדה, מקסיקו, צרפת וארצות הברית, בלי שהם ידעו אלה על אלה, בלי שידעו שאני קשור לכולם. רק בתשנ"ה, בפגישה שבה כולם נכחו, הם גילו שאני הייתי החוט המקשר ביניהם", מספר הרב.
אחרי ששימש כמנהל בית הספר 'רמב"ם', כשנפטר מנהל בית הספר שהוקם על ידי 'אליאנס', לקח הרב גם את בית הספר הזה תחת חסותו ובנה בניין חדש למוסדות החינוך. שיפוץ בתי הכנסת ברחבי סוריה שבוצע גם הוא באותה תקופה, יצר תחושה אצל הממשל שאם יש שגשוג ושיפוצים, ניתן יהיה לאפשר ליהודים לצאת מסוריה, משום שהם יחזרו.
הפגישות שקיים בחו"ל בנוגע לרשת החינוך שימשו עילה לנסיעות של הרב בעולם. הרב פגש אז את אנשי 'אליאנס' ואנשי ה'ג'וינט' שהמשיכו להעביר כספים לטובת החזקת בתי הספר, כשהם, כפי שהעיד שנים לאחר מכן אחד מראשי הג'וינט, סומכים על ניהולו של הרב ומעבירים את הכספים לטובת הקהילה ישירות לחשבון על שמו של הרב.
במהלך הנסיעות הללו, התמלאה מטרה נוספת: יצירת קשר עם משרד ראש הממשלה הישראלי.
"כל הזמן מצאתי איזו עילה למה אני נוסע. בקהילה התחילו לרנן על כך והתנגדו, ואני מצידי לא יכולתי לחשוף את העובדה שהדבר נעשה לטובתם. כל הקשר עם מדינת ישראל התנהל שנים על גבי שנים בחשאיות וזה סוד ההצלחה של העניין".
גם כיום לא ניתן לחשוף רבות על אופי הקשר, אבל אפשר להסתפק בדבריו של מי שהיה ראש המוסד, שבתי שביט, שאמר בעבר על פועלו של הרב חמרה:
"למוסד מאז ומעולם הייתה משימה מאוד מרכזית, להציל יהודים מארצות מצוקה. ניהלנו מערכת שלמה של מבצעים חשאיים שבהם הוצאנו משפחות יהודיות מסוריה. בכל מבצע כזה היינו מבריחים מספר קטן מאוד של אנשים. הרב חמרה שיחק תפקיד מאוד מאוד מרכזי, אולי ה-מרכזי מול השלטונות הסוריים. בלעדיו זה לא היה עובד".
עוד קודם לכן, בתשל"ב הכריז שר ההסברה ישראל גלילי שיש אישור בכנסת לכך שיהודי סוריה יקבלו תעודת זהות ישראלית ברגע שיגיעו לארץ. בתגובה, הממשל ביקש מוועד הקהילה היהודי להכריז בתקשורת, שכל היהודים חופשיים ממילא.
"כלומר", מסביר הרב, "אנחנו לא מושפעים ולא קשורים למדינת ישראל. בקהילה הבינו מזה, שהממשל נותן אישור לקהילה לצאת והוועד הוא זה שבא ועוצר זאת", מספר הרב, מה שגרם כמובן לכל הקהילה להיות נגד הוועד. חברי הוועד העדיפו להתפטר מתפקידם, ועד לתשל"ז, שנה אחרי שנבחר הרב חמרה לרב ראשי, הוא נשא בתפקידי הוועד לבדו, בנוסף להיותו מנהל בית הספר.
בינתיים, שמו של הרב חמרה נעשה מוכר בין דיפלומטים. שגרירי ארצות הברית, כמו גם סנטורים וחברי קונגרס, שהיו מגיעים באופן קבוע לבקר בסוריה, הפכו לבני בית בבית משפחת חמרה. הרב מונה את שמותיהם של שורה של אנשים שהגיעו לבקרו בביתו, בהם גם כריסטופר רוס, שהיה השגריר המכהן בעת שיהודי סוריה עזבו בהמוניהם. ההכרה החיצונית הזו הביאה להעלאת יוקרתו של ועד הקהילה מחדש, וחברי הוועד שבו והצטרפו.
בתשל"ו קיבל הרב את תפקיד 'חכם אל-אכבר', החכם הגדול, הרב הראשי לכל יהודי סוריה, המוכר גם על ידי השלטונות.
"להכרה הזו יש משמעות רשמית", מסביר הרב. "לעיתים, כשנדרש אישור למשרד רשמי כמו משפטים או רווחה, החותמת של הרב מאושרת. בחלאב היו גם רבנים משכמם ומעלה, אבל רוב יהודי המדינה חיו בדמשק. היו אז כמעט 4,000 יהודים בדמשק מול 600 בחלאב ומעט יותר מ-200 בקמשלי, וכך אני נבחרתי לתפקיד".
מאוחר יותר, בשלוש השנים האחרונות שבהן היה בסוריה, כיהן הרב גם כנשיא הקהילה בפועל. אחרי שהנשיא הקודם נפטר, הוועד נפל, והמוחבאראת, המשטרה החשאית של סוריה, לא אפשרה עריכת בחירות מחודשות.
בקהילה, כאמור, לא אהבו את הרעיון שהרב 'מטייל' בעולם, מבלי לדעת שהדברים נעשים למענם. "אם הייתה קורית טעות אחת לא הייתי כאן לדבר איתך…" אומר הרב.
במלחמת לבנון, אחרי קרב סולטן יעקב, חזר הסיפור ממלחמת יום הכיפורים על עצמו.
"אנחנו קיבלנו ארבע הרוגים, ביקשו מאיתנו להכין ארבעה קברים, עשיתי טקס הלוויה ואשכבה, ראיתי את התמונות של החיילים, כל הסיפור חזר על עצמו. לא העזתי לפצות פה, וגם אז אמרו שתהיה החלפת שבויים, כמו במלחמת יום הכיפורים", מספר הרב. "אמרתי שזה יהיה בסדר, כמו שהיה בפעם הקודמת. אבל למרבה הצער, אחרי שעשו החלפת שבויים והם הגיעו לארץ, התברר ששלושה מן הקבורים כלל לא היו חיילים יהודים, אחד יהודי שנקבר בחולון. הטענה הייתה, שבתוך המלחמה נוצר ערבוב. אינני יודע מה נכון".
חיילי קרב 'סולטן יעקב', כידוע, נותרו נעדרים עד היום, למרות כל המאמצים לאתרם.
מעבדות לחירות
במהלך השנים, שם הרב חמרה דגש על המאמצים להגירת יהודי סוריה ולהעלאתם לארץ.
אחת ההזדמנויות הופיעה שנה אחרי בחירתו לרב הראשי של יהודי סוריה. באותה שנה נפגש חאפז אסד עם הנשיא הטרי של ארצות הברית ג'ימי קרטר, וההזדמנות נוצרה להשתדלות עבור היהודים. "בכותרות בעיתונות כתבו אחרי הפגישה הזו: אסד נתן מתנה לג'ימי קרטר 14 בנות יהודיות", מספר הרב, ומסביר. "במשך ארבעים-חמישים שנה היו בריחות של יהודים מסוריה. הבנים ברחו יותר מהבנות ונוצר חוסר איזון. הבנות נשארו רווקות ולא התחתנו. האישור שהושג מקרטר היה לאפשר להן לצאת להתאחד עם 'בעליהן' ".
ה'בעלים' נוצרו על ידי הצגה: הרב חמרה מינה את נשיא הקהילה כ'שליח' של כל הבחורים ונעשה טקס של 'כאילו' קידושי שליחות. "אבל אף אחת מהן לא נישאה לאותם בחורים באותו טקס", מדגיש הרב, "הכל היה הצגה בפני השלטונות. מרגע שנחשבו נשואות, הבנות נשלחו לארצות הברית, שם באמת נישאו.
"באותה הדרך הצלחתי, במשך חמש עשרה שנה מתשל"ז על תשנ"ב, לשלוח שלוש מאות וחמישים בנות, ולהוציא אותן גם לפני שאסד אפשר לקהילה לצאת", מספר הרב.
במהלך השנים, נפגש הרב חמרה עם אסד מספר פעמים, בתוקף תפקידו, ואף נפגש עם בשאר הבן בשנת תשנ"ג, שנה לפני עלייתו לארץ.
"בתשנ"ב, בביקור אצל אסד, הצלחנו לסדר ששני אחים משפחת סוויד יצאו מהכלא. האשימו אותם בביקור במדינת ישראל וזה היה אסור. אחד מהמקורבים אמר לי בטרם הפגישה: אל תפתח את העניין של סוויד, אבל התעלמתי מההמלצה וברוך השם, הם שוחררו", מספר הרב.
באותה שנה הכריז שר החוץ הסורי פארוק א-שרע, כי יוסרו ההגבלות מעל יציאת היהודים מסוריה, והם יוכלו לעזוב לכל מקום מלבד למדינת ישראל. במשך תקופה של חצי שנה עזבו רוב היהודים, והידיעות התקשורתיות מארצות הברית הראו שהם נמצאים שם.
אלא שאז, חלק מהם עלו לארץ והדבר נודע למוחבאראת שהגביל את העלייה על ידי זה שהשאירו בן משפחה אחד בסוריה. רק בזכות פגישה עם וורן כריסטופר, מי שהיה סגן מזכיר המדינה בארצות הברית בימי הנשיא קרטר ומזכיר המדינה בימי ביל קלינטון, הכריז אסד שוב שכל יהודי סוריה יוכלו לצאת בתוך שלושה חודשים. "פעלנו מאחורי הקלעים כדי לדאוג שכריסטופר יגיע לפגישה מוכן, וכך הוסרה גם ההגבלה שהשאירה בסוריה בן משפחה אחד, כאשר בני משפחה נוסעים לחו"ל".
חמש השנים שקדמו לאותו היתר יציאה היו שנות שגשוג כלכלי ליהודי סוריה. בתי הכנסת בסוריה שופצו. בית הספר היהודי שופץ גם הוא. אסד הניח שהיהודים לא יותירו את כל הצלחתם מאחור – וטעה. ברגע שהותר להם, הם יצאו בהמוניהם. התחנה הראשונה הייתה ארצות הברית. בשביל חלקם, התחנה הבאה הייתה ארץ הקודש.
"את מי שהיה ניתן לשלוח, שלחתי", מספר הרב, וכך קרה שגם שוחטים ומוהלים לא נותרו בקהילה. בשל כך, הזמין הרב בעזרת הג'וינט מוהל מוושינגטון, והוא בא לסוריה ועשה ביום אחד 14 בריתות בדמשק ובחלאב.
אסד, כמובן, תפס את טעותו מאוחר מדי. באותה תקופה ביקש למצוא חן בעיני המערב באמצעות מתן האישורים ליהודים – ולא האמין שכולם יעזבו בזה אחר זה. כיום נותרו בסוריה 16 יהודים בלבד.
מילה של סוכן מוסד
אחרי העלייה ערך הג'וינט טקס, שבו השתתפו כל חבר המנהלים מרחבי העולם והכריזו על כל הצלת יהודי סוריה 'מבצע אברהם'. בטקס נאם הרב. "התודה היא גם לאשתי הארייט", אמר הרב. "אשת חיל מי ימצא? אברהם חמרה מצא".
"אילולא אשתי – לא הייתי מבצע את כל פעולותיי", אומר הרב גם כיום בשיחה עם 'משפחה', והרבנית אשת החיל ממהרת להצטנע.
מי שברחו מסוריה במהלך השנים, ברחו ללא רכושם, כשוועדה מטעם הממשל מנהלת את רכושם מרחוק. אבל רוב היוצאים באותו מבצע הצליחו למכור את דירתם, גם אם במחיר נמוך ממחירה בשוק, וכך לצאת באפשרות להתחיל חיים חדשים במקום אחר.
הרב חמרה, כרב ראשי, היה בעמדה שונה. הוא לא יכול היה למכור את דירתו. אבל כשיצא לארצות הברית הבטיחו לו ראשי המדינה, שהוקירו מאוד את פועלו הרב למען יהודי סוריה ולמען מדינת ישראל במהלך השנים, שיקבל דירה חלופית לדירה שאותה הותיר בסוריה.
"אני יכול לומר, שמה שהבטיחו לי ראשי ממשלה או אנשי 'המוסד' בטרם הגיעי – הכל קויים", מספר הרב.
ראשי המדינה ידעו להכיר טובה. אחרי שהות בארצות הברית, נחת הרב עם אשתו בי"ג בחשוון תשנ"ה בנמל התעופה בן גוריון. בנמל חיכו לו, מלבד ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס, גם אנשי מודיעין רבים, בהם אפרים הלוי שהיה אז ראש המוסד ולא יכול היה לחשוף את עצמו, אך התבונן בנעשה מן הצד. הגעתו של הרב שסימנה את סוף מבצע העלאת היהודים, שודרה בשידור חי בכלי התקשורת בארץ.
למחרת גם התקיימה בכנסת ישיבה שעסקה בעליית שארית הפליטה. בכנסת הוכרז אז כי 3,656 יהודים היגרו לברוקלין בניו יורק, וכ-1,300 איש הגיעו לארץ.
"עליית הרב חמרה מסמנת את קץ גלות סוריה", הכריז בכנסת חבר הכנסת גדעון שגיא. "תם הפרק של יציאתה של שארית הפליטה של הקהילה מסוריה ועלייתם החשאית של היהודים לארץ".
ובקץ הגלות הזו, כמו שאומרת הגמרא על הפסוק "ואף גם… לא מאסתים… להפר בריתי… שהעמדתי להם… חכמי דורות", זכתה יהדות סוריה, שיהיה לה 'חכם' משלה שילווה אותה, בדרך לתחנה האחרונה בגלות, ארץ הקודש, לפני הגאולה השלמה.
הכתרים של הרב
עבור הרב חמרה, פרק העלייה לא ממש תם. עם עלייתו, ביקש להקים 'מרכז מורשת ליהדות סוריה ולבנון', כשראשי המדינה, שהכירו והוקירו את פועלו, מתגייסים לסייע לו בכך. רבין דאג אישית להקמת המרכז הזה ופעל למען הקצאת שטח עבורו. רבין גם נותר בקשר עם הרב ואף הזמין אותו לטקס קבלת פרס נובל, הזמנה שלה נענה הרב. על כך הודה רבין לרב חמרה במכתב, שאותו הציג בפנינו הרב.
במרכז אמורים להיות בית כנסת, בית מדרש, מקווה וחדרי אירוח לאנשי הקהילה המתארחים בארץ, זאת משום שבחולון אין בית מלון, וכך האירוח ימנע חילולי שבת וחגים לאלה שיתפללו במקום. זאת בנוסף ל'בית המורשת', בו יישמרו גם הכתרים. בניית מרכז המורשת מתעכבת כיום בשל הצורך לסכום של שני מיליון ש"ח בקופתה בטרם תאושר תחילת הבנייה, כשיהודי סוריה הנדיבים צפויים להזיל מכיסם לצורך בניית מרכז המורשת שלהם.
יחד עמו, העלה הרב חמרה לארץ תשעה 'כתרים', ספרי תנ"ך עתיקים בדומה ל'כתר ארם צובא', שגיליהם נעים בין 700 ל-1000 עד 1200 שנה. הרב הוציא את הספרים הללו מסוריה תוך סיכון עצמי עצום, כדי להצילם ולשמרם, ביחד עם שימור המורשת של יהודי סוריה. הכתרים אמורים להיות חלק מ'מרכז המורשת', ונמסרו בינתיים על ידי משרד ראש הממשלה למשמרת בספרייה הלאומית, כפיקדון.
אלא שלמרות ההכרה הרשמת בכך שהכתרים הובאו על ידי הרב ויהיו בבעלות 'מרכז מורשת יהדות סוריה' ושהם רק הופקדו למשמרת בידי הספרייה הלאומית, במהלך מכוער במיוחד מצא הרב את עצמו במאבק הן על הקמת המרכז, שלמרות הקצאת השטח עליו ישנן התנגדויות להקמתו בשטח המיועד, והן על הבעלות על הכתרים, כשארגון אחר מנסה לשים עליו את ידיו ביחד עם הספרייה, ו'הספריה הלאומית' מבקשת מרשם ההקדשות להכריז עליה כבעלים של הכתרים. הנושא נמצא כיום בגישור בעקבות המלצת בית המשפט, אליו פנה הרב חמרה, אבל 25 שנה אחרי, מדינת ישראל – במקום להכיר באיש שעשה רבות למענה, וייקח עוד שנים בטרם ניתן יהיה לחשוף את כל פועלו – מתנערת ממנו. 25 שנה שהרב בארץ, ו'ארץ ישראל נקנית בייסורים' היא עדיין מציאות יום-יומית עבורו. ראשי המוסד הכירו בפועלו – אבל טחנות הצדק טוחנות לאט. וכך, הרב האחרון באמת של סוריה, האיש שרוב יהודי סוריה ברחבי העולם חייבים לו כיום את חייהם במדינה חופשית, עדיין נלחם על הכרה. ואם הכתבה הזו תעיר מישהו ותחולל שינוי – והיה זה שכרנו.
