אין ואקום בקן הצרעות העזתי. האוגדה שהשתלטה על שכונת רימאל ותוואי החוף צמצמה כוחות, וחלק מחטיבותיה נשלחו לפעילות בדרום הרצועה. עכשיו נמצאים שם מספר גדודים שתפקידם לשמר את ההישג ולמנוע חזרת תושבים ומחבלים לאזור | משה שפר פגש השבוע את הלוחמים בגזרה, שמע מהמג"ד על המתקפה היזומה של חייליו וביקר את יחידת הצלפים שאורבת למחבלי חמאס המנסים לחדור לאזור | בדרך לגיהינום ובחזרה
שעת לילה מאוחרת. הטלפון מצלצל. העורך על הקו: "אתה נכנס מחר לעזה", הוא מודיע לי. "תתכונן ובהצלחה", מסיים ומנתק.
את רצועת עזה, אני מכיר רק מהתמונות. בשבילי, 'מחנה שאטי' הוא עוד כותרת בחדשות. עוד אחת מאותן שכונות שחיילי צה"ל כבשו, נסוגו, וכבשו שוב. להיכנס פיזית אל לוע הארי, זה כבר משהו אחר. לראות בעיניים את אותם מקומות ומושגים שעד כה רק שמעת עליהם – זו רמת הבנה שונה לחלוטין.
החוויה מפשטת לנו את הדמיון ומספרת את הסיפור האמיתי. המורכב.
מאחורי קני התותחים וכוונות הרובים מסתתרים בני אדם, נפשות חיות. דרכם, אנו מנסים ללמוד את ההווה, להבין את המציאות. בינות להרס ולחורבן, אנחנו מקווים לקלוט את התמונה המלאה.
שכונת היוקרה שהפכה לעיי חרבות רימאל (צילום: פלאש 90)
לא ידעתי למה לצפות. אבל עוד לפני הכניסה, זה מתחיל להכות בי. נאמר לי להגיע למחנה רעים, משם כבר יאספו אותי. באחד הצמתים בדרום, אני עולה לאוטובוס המוביל לעוטף. קו 136. מנצרים לאשקלון. אני מרפרף על רשימת התחנות, ליבי מחסיר פעימה. עלומים, מפלסים, כפר עזה, סעד, בארי, ניר יצחק ועוד. כל יישובי העוטף.
בליל זיכרונות איומים מציף אותי, בעודי בוהה בנוף הנשקף מחלון האוטובוס. זה מחזיר אותי אחורה למוצאי שמחת תורה. אז, חצאי השמועות מהבוקר טיפסו למספרים מחרידים, ו'שמחת' התורה הפכה לאבל.
האוטובוס עצמו מלא בחיילים, אני האזרח היחיד. עם השכפ"ץ לגופי וקסדה לראשי אני מרגיש מעט מגוחך. מה כבר יכול לקרות? אני תוהה. זה גם מה שאמרו אז – אלו דיבורים של השישה באוקטובר.
בחלל האוויר, השקט הוא השולט. כביכול מנסה לשכנע כי המצב כרגע בסדר. המשתקף מבעד לחלון, מתעתע. אני מביט בשדות הפוריים ובמשקים המלבלבים שהעוטף התברך בהם, ומסתפק אם הם זוכרים את מה שאירע לא מכבר. האם הם שומעים את הדי הקרבות המתחוללים לא הרחק משם? החיילים אינם מדברים ביניהם, כל אחד שקוע בעצמו. פניהם חתומות, אך ניכר כי הם מבקשים לצרוח. כעיתונאי אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולשוחח עם אחד מהם, אך מבט אחד על פרצופו מספיק. אני נעצר, מניח לו ולי.
הפסטורליות המבלבלת
אחרי המתנה קצרה בנקודת איסוף, מגיעים החיילים בהאמרים פתוחים. כיתה של גדוד 50 – חטיבת הנח"ל, תלווה אותנו בסיור. הם אחראים על המרחב שדרכו אנחנו נכנסים לרצועה. זו הגזרה שלהם.
היחס שלהם לסיור, רציני לחלוטין; כמו לעוד משימה צבאית. לפני כל שלב צריך לקבל אישור מלמעלה. הכל אמור להיות מתואם.
אחרי תדרוך קצר, אנחנו יוצאים לדרך. אל שביל עפר במעמקי החורשה. אני מבקש מהחייל לצידי שיראה לי את אזור מרחץ הדמים ברעים, היכן שהכל התחיל. "שם זה התרחש", הוא מצביע לי על נקודה רחוקה. "לשם כולם ניסו לברוח. עכשיו זה נקי, פינו כבר את כל המכוניות", הוא אומר לי תוך כדי שההאמר מיטלטל מצד לצד בדרך התלולה. החול שנכנס לי לעיניים צורב לי בלב. כאילו האדמה מבקשת להשאיר מזכרת.
ממש לפני גדר הביטחון השיירה נעצרת. נדרש אישור סופי לנוע פנימה. כנראה, עבור יהודי כניסה לעזה תמיד תהיה עניין דרמטי.
נכנסנו דרך הציר הלוגיסטי שחוצה את הרצועה ממזרח למערב. מהגדר עד לחוף הים. כיום, צה"ל שולט לאורך כל המסדרון. לפי החיילים, אין יוצא ואין בא. הדיווחים כי תושבים חוזרים לאזורים הצפוניים אינם נכונים. "כל מי שמתקרב אנחנו יורים בו", הם מסבירים לי.
לאורך כל הנסיעה אני מבחין בעשרות משאיות וטרקטורים של חיל הנדסה. צה"ל לא יכול לסמוך על הדרכים הקיימות, הוא סולל נתיב חדש. בהמשך אבין את משמעות הדבר. הצבא מתכונן להיאחז בשטח לחודשים ארוכים. "לא יודע מה מתכננים בדרג המדיני ומה יהיה
בהסכמים", אומר לי בהמשך מפקד הגדוד תומר. "ההוראות שאנחנו קיבלנו, הוא להכין את התשתיות לשליטה בשטח לפחות במחצית השנה הקרובה".
הריסות על קו החוף. כתב משפחה בהריסות רימאל
לאחר חצי שעה הגענו לחוף. חצינו את הרצועה לרוחבה. מפה אנחנו אמורים לחבור לצוות נמר של גבעתי שיכניס אותנו פנימה לאחת השכונות.
שתי החטיבות אומנם נמצאות באותה אוגדה – 162, אך באותו הזמן מרבית חטיבת גבעתי נלחמת בדרום הרצועה. חלק נשארו כאן בצפון, משויכים לצק"ח (צוות קרב חטיבתי) של הנח"ל. החיילים מסבירים לי כי הנח"ל מתנייד בהאמרים, לא בנמרים. רק לגבעתי יש. לכן החטיבות
מבצעות הצרחות של כמה מחלקות, כדי שלכולם יהיו כל האופציות. זה משהו חדש במלחמה הנוכחית, עוד אחת מהמסקנות.
עם תחילת התמרון הצבאי, הכוח שנכנס מאזור זיקים ניקה את כל הציר המקביל לחוף. מאות מבנים שוטחו לאורך כל המסלול.
לאחר שבועיים גשומים במיוחד, דשא ירוק צמח לפני שפת הים. זה מחזה מדהים ומתעתע. או כמו שמגדיר לי זאת אחד החיילים: "אי של שפיות בתוך עולם של הרס וחורבן".
שכונת היוקרה רימאל
היעד הבא שלנו הוא פאתי שכונת רימאל, שם שוכן בית המג"ד – המפקדה של גדוד 50. הם אחראים על השכונה. הרוב כבר מטוהר, אבל יש עדיין כמה איתורים לבצע.
על שכונת א-ריאמל כל המדינה שמעה. התיעודים של בתי היוקרה ווילות הפאר לא בדיוק הסתדרו עם נרטיב ה'כיבוש' של מנהיגי הארגון. השכונה המערבית בעיר עזה הייתה מקום מגוריהם של רבים מהאליטה החמאסית השלטת.
בסבב הראשון של המלחמה הייתה השכונה מטרה להפצצות חיל האוויר.
למעט כמה בניינים המשמשים כיום את הגדוד, הרוב המוחלט הרוס.
בקומה העליונה מצפה לנו קבלת פנים חמה במיוחד. החיילים חיכו לנו. מים, קפה ומתוקים – כל מה שיש להם להציע. הלוחמים שאנו פוגשים נלחמים מתחילת התמרון הצבאי. אוגדה 162 הייתה הראשונה שנכנסה לעזה. זו כבר ההתקפה השלישית שלהם במלחמת 'חרבות ברזל'. תוך כדי שאנחנו משוחחים עם תומר מפקד הגדוד, קולות ירי נשמעים מבחוץ. "אל תיבהלו", הוא מרגיע. "זו מתקפה יזומה של פלוגה צפונית כ-300 מטר מכאן. זה סימן טוב. כשאין ירי אנחנו לחוצים".
זו הפעם השנייה שכוחות צה"ל נלחמים כאן באזור. לפני ההפוגה שבמהלכה שוחררו החטופים, נדרש לאוגדה יותר מחודש להתבסס באזור. הפעם זה ארך ארבע וחצי שעות בלבד. "אין היום כוח מאורגן באזור", מסביר לנו תומר. "האויב מורתע. אבל צריך לזכור כי אין ואקום בעזה. איפה שאתה לא נמצא האויב מגיע. מייד. כבר ביום הראשון שחזרנו היו לנו היתקלויות עם מחבלים. בשביל למגר טוטלית, אתה צריך לשהות תקופה ארוכה. אנחנו ממשיכים בכל הכוח, יוזמים כל הזמן מתקפות, לנקות כמה שיותר פירים ותשתיות טרור".
בצד החדר אני מבחין בלוח עם טבלה. 17 איתורים ו-88 איתורים. זאת 'התפוקה' כלשונם, של השבוע וחצי האחרונים. "מתחילת המלחמה", מסכם תומר, "חיסל הגדוד יותר מ-350 מחבלים. לפעמים היינו מספיקים 17 בכמה שעות בלבד. אם בתחילת המלחמה היו במחנה שאטי יותר מאלף חמושים, היום נשארו בודדים. כל תשעת הגדודים של צפון הרצועה חוסלו. תמיד יישארו בודדים, צלפים וכדומה, אבל כיום אין אזור בכל צפון רצועת עזה שאיני יכול לפעול בו, אין שום מגבלה על חופש הפעולה. המשימה שלנו כרגע היא להמשיך ליזום מתקפות, לנקות פירים, להשתלט על איתורים ולבסס את השליטה של צה"ל. מקו נצרים – הציר הלוגיסטי וצפונה, זה המרחב שלנו – חטיבת הנח"ל, לא זזים לשום מקום".
עוברים בית בית. החיילם סורקים את הבתים בשכונה (צילום: דובר צה"ל)
מחלקת אוהד
אחרי הדיבורים, אנחנו רוצים לראות בעיניים. היעד הבא שלנו הוא מבנה שבו שוכנת מחלקת 'אוהד'. הם יחידת התצפית של הגדוד. נוסף על היותם חיל רגלים לכל דבר ועניין, הם מתמחים ביכולות תצפית, איסוף מודיעין ועוד. "אנחנו הגב של הגדוד", מרחיב רותם קמניץ המפקד. "היחידה מגבה את כולם מלמעלה. יש לנו חוליות צלפים ואמצעים מיוחדים שעוזרים לנו לסגור מעגלים במהירות המרבית. אנחנו רואים הכל".
בדרך לשם אנחנו צריכים לדלג. המבנה שלהם נמצא בסמטה המקבילה, אך כדי להגיע לשם צריך לעבור בציר ראשי שאינו מאובטח הרמטית. הוא עדיין מאוים ממבנים רחוקים שעד כה לא טוהרו. אחד הלוחמים זורק רימון עשן שישמש לנו הסוואה, בשעה שאנחנו רצים במעלה הסמטה.
בכלל, ההחלטה היכן להתמקם היא אסטרטגית. החיילים תמיד ינסו למצוא את המבנה שדרכו אפשר לשלוט על כל הרחוב. לא להיות חשוף לירי משום כיוון. גם הפלת הבניינים מחושבת. אין לצה"ל הזמן וכמות חומר הנפץ להוריד כל מבנה. רק אלו שמפריעים להיאחזות, מפוצצים. אחת המסקנות הראשוניות ביותר היא המחסור בכוחות ההנדסה. כדי להוריד מבנה נדרש הרבה מאוד זמן, וגם הרבה משאבים וכוח אדם.
למעלה אנחנו מגלים נוף עוצר נשימה. הים התיכון פרוש לרוחבה של המרפסת. אך ליחידת הצלפים הממוקמת שם אין זמן מיותר. הם ממוקדים באיתור בשכונת זייתון הסמוכה. צה"ל כבר היה שם, עכשיו הם כובשים חזרה. בתיאום נהדר הם מכוונים יחידת תותחנים הרחוקה משם חמישה קילומטרים לירי מרגמה אל עבר האיתור. הם ימשיכו לטווח את המבנה בשעות הקרובות. מחר כבר ייכנסו. באמצע הם מספרים לי על צלף פלסטיני המסתובב באזור. לפני יומיים הוא ירה על כוח של צה"ל והרג חייל. זהו קרב מוחות אכזרי ביותר. מאז, הם לא נחים לרגע. עושים הכל כדי להסיר את האיום. המחשבה כי אולי ממש באותם רגעים הוא צופה בי מרחוק, מרטיטה את כל גופי. המציאות מסוכנת, להיות או לחדול.
מבעד למשקפת
למעט שני ביקורים קצרים בבית, הם כאן זה שלושה חודשים. חודש לא התקלחו או אכלו תבשיל חם. הם מותשים אך ממוקדים מטרה. ה'נמרים' שאמורים להוציא אותנו חזרה לישראל מתעכבים, ואני מנצל את הזמן לשוחח עם החיילים. לשמוע את הבן אדם מתחת המסכה הצבאית. "לא הייתי מתוסכל כשנאלצנו לחזור למקומות שכבר היינו בהם", אומר לי אחד החיילים. "אני גרמתי להפסקת האש. בגללנו חלק מהחטופים חזרו הביתה. שמחתי מאוד. הרי זאת אחת המטרות העיקריות של המלחמה. הרגשתי קשר ישיר להשבת החטופים".
את איתי וחובב אני פוגש בכניסה לבניין. הם כרגע בתורנות שמירה, מפקחים על כל מפגע שעלול לצוץ. בדרכי למטה, אני דורך על שברי זכוכית הפזורים לכל אורך המדרגות. כשאני תוהה לפשר הדבר, מתברר לי כי פיזור השברים הוא פעולה הגנתית הנועדת להתריע אם אדם זר חודר למבנה.
אני מנסה להתעניין מהו הפחד הגדול ביותר המלווה אותם מתחילת המלחמה. "ארך לי זמן להתרגל, לסמוך על חבריי לצוות בעניין בקרת הנשקים. כל אחד מתכרבל בשינה עם כדור בקנה הרובה. בהתחלה חששתי מאוד מפליטת כדור, אבל עם הזמן מתרגלים".
זכר לימים אחרים. מלון בשכונת רימאל לפני המלחמה (צילום: פלאש 90)
היה אצלכם בגדוד ירי דו"צ?
"לא אצלנו, אבל זאת בעיה כללית בצה"ל. החבר'ה אצלנו בגדוד מאוד מיומנים. מקפידים כל הזמן על הנהלים. בעיקרון, לחוליה של חמאס אין סיכוי מול חיילי צה"ל. בקרבות פנים אל פנים, הגדודים מנצחים כל הזמן. אבל תמיד יש טעויות, ולכן חייבים לשמור על ההנחיות. זה מציל חיי אדם".
איתי וחובב היו בצפון בבוקר שמחת תורה. תוך שעתיים הוקפצו לגזרה. בהמשך היו חלק מהכוח הרגלי הראשון שנכנס לרצועה. כעת, לאחר שלושה חודשים שבהם נלחמו בזירות הקשוחות ביותר, אני מנסה לברר עד כמה תחושת הפחד ממוות מלווה אותם בלחימה.
"בהתחלה זה ודאי עובר לך בראש. אין מצב שלא", משתף אותי חובב. "בכל בוקר שקמתי – חלפה במוחי המחשבה כי אולי זה יומי האחרון. אבל גם לזה אתה מתרגל. אתה לא יכול להילחם ככה. אתה לומד איך להדחיק את הרגשות האלו.
"אבל כן מלווה אותך לפעמים תחושה של חוסר אונים. זה הכי מפחיד. היינו פעם באירוע שידענו שיש מחבל בשטח, אבל אתה לא יכול לירות לכל עבר. אתה עלול לפגוע חלילה בחבר לנשק, חייבים להיות מאופקים. ולפעמים אתה מרגיש שאין לך כל כך הרבה מה לעשות. זה מתסכל נורא".
מודיעים לנו להתכונן. ה'נמרים' בדרך. אני חוזר למעלה לדירה, להיפרד מהמחלקה. ברגע שכף רגלי דורכת על המפתן, בום מטורף מחריד את האזור. הצלצולים באוזניים לא נרגעים דקות ארוכות. הלב שלי ניתר בבהלה. הגדוד סיים לפוצץ בניין. "שכחתי לעדכן אותכם", נזכר המג"ד. "אין מה להילחץ, זה קורה כל הזמן", הוא מרגיע. ללא הצלחה.
זוהי שגרת חייהם: תופת, פצצות, חורבן. פניהם משדרות כי היא אינה משפיעה עליהם כלל. כולי תקווה שכך הוא המצב גם בנשמה פנימה. הלוואי.
נכנסנו לאותו 'נמר' שבו באנו. הפעם אני מבחין בשמיכות מגולגלות בצד. הצוות תפס תנומה קלה, ניצל את הזמן הפנוי. להפתעתי אני מגלה כי הנמר משמש כמקום מגוריהם של הצוות. "לא ישנתי 28 יום על מיטה", מספר לי הנווט. "זה הבית שלנו, עד שנצא מהרצועה". אם חשבתי שהצלחתי להבין את הסיטואציה, קלטתי מהר שאני עדיין בשלבי התחלה. הפער הבלתי נתפס בין התנאים הפיזיים לתעצומות הנפש הוא מעורר השראה. לא ייאמן.
"תכתוב לעם שימשיכו לשלוח מארזים", הוא זורק לי כשאני יורד מהנמר. "זה האוכל החם היחידי שאנחנו אוכלים פה. אין עליכם עם ישראל, צדיקים!"
