הוא היה תלמיד חכם ומוקיר תורה וזכה להערכתם ולקרבתם של גדולי ישראל, על אף תוארו הרשמי: שופט בבית המשפט העליון | ד"ר יצחק קיסטר, שופט בג"ץ, היה לפני וככלות הכל תלמיד חכם ירא וחרד שניסה להטמיע את השקפת עולמו במערכת החוקים הישראלית המעוותת | 'משפחה' שב אל דמותו הבלתי שגרתית שהייתה מקובלת על כל חוגי היהדות החרדית, מגדולי ליטא ואדמו"רים ועד העדה החרדית | וגם: ההישגים החוקיים שהרווחנו בזכותו
צילום רפרודוקציה: אלחנן קוטלר
עמוד הרב יצחק ב"ר יהודה צבי שישי!"
ההכרזה הזו שהושמעה לעיתים קרובות בהיכל הישיבה הענק בקריית פוניבז' שבבני ברק, הפכה למעין שגרה. העלייה לתורה, ששמורה הייתה באופן בלעדי לדיינים (עליית 'שלישי' הייתה שמורה לראשי הישיבה ולר"מים) ניתנה לר' יצחק קיסטר, אף שבניגוד ליתר המכובדים ב'שישי' לא כיהן כדיין. אם לדייק, הוא מילא תפקיד שאפילו נתפס כקוטבי לזה של דייני בית הדין.
כי אכן, ר' יצחק קיסטר, הלא הוא ד"ר יצחק קיסטר, היה… שופט בבית המשפט העליון – בג"ץ. אפילו שבימים ההם, טרום המהפכה המשפטית של אהרן ברק, כבר הייתה תהום פעורה בין בג"ץ לבין הציבוריות החרדית, זכה השופט קיסטר לכבוד מלכים ולהערכה מקיר לקיר בתוככי הציבור החרדי. ה'שישי' שקיבל בפוניבז' היה רק ביטוי אחד.
מקומו של השופט ד"ר קיסטר נקבע בכותל המזרח של פוניבז', דווקא בידי נשיא הישיבה ומייסדה, מרן הגרי"ש כהנמן זצ"ל, שאף דאג שד"ר קיסטר יהיה זה שיערוך את צוואתו. אם לא די בכך, לבקשתו, ניאות קיסטר לכבד בנוכחותו 'דינרים' שערכה הישיבה. דמותו מופיעה אף במרכז האירוע הענק והמדובר ביותר בעולם החרדי באותם ימים: חנוכת הבית להיכל ישיבת פוניבז'.
בכותל המזרח של פונוביז'. נושא דברים בחנוכת הבית של הישיבה
השופט, שישב במעוז החילוניות הישראלית ומצא את עצמו לא פעם בחוד החנית בעיצומן של סערות ציבוריות בוערות, זכה להערכה מופגנת מצידו של מרן ה'חזון איש' זי"ע; הוא עמד בקשר קרוב עם מרנן הגרא"מ שך ועם הסטייפלר זי"ע; וכמי שהתגורר בתוככי שכונת 'זיכרון מאיר' היה קרוב למרן בעל ה'שבט הלוי' זי"ע, ואף פעל להכתרתו כרב השכונה.
וזה לא הכל. ברשימת גדולי ישראל שהתבטאו במילים חמות עליו אנו מוצאים את מרנן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הגר"מ הלברשטאם זצ"ל, שעל אף היותו איש 'העדה החרדית' היה עולה לביתו מפעם לפעם להתייעץ עימו ולשמוע את חוות דעתו, ואת כ"ק מרנן ה'בית ישראל' וה'לב שמחה' מגור זי"ע. קשרים קרובים נרקמו בינו לבין הדיינים הנודעים הגאון רבי אליעזר גולדשמידט ורבי אליעזר יהודה ולדנברג בעל ה'ציץ אליעזר' זצ"ל. וכל זאת על אף היותו שופט מן המניין שאת פסקיו ניסח, מטבע הדברים, לפי כללי החוק הישראלי.
הוא נחשב לתופעה יוצאת דופן, שכבר בימיו נתפסה כחריגה. "ר' יצחק", אמר עליו ה'סטייפלר', "היה יחיד". וכשהיה מי שביקש ללמוד 'מעשה רב' מהוראתו של ה'חזון איש' שאישר לו להיכנס להיכל בית המשפט הגבוה, דאג מרן הגרי"ש אלישיב להבהיר כי "רק אחד כמו ר' יצחק קיסטר יכול היה לצאת בלי פגע".
ואכן, במבט לאחור, נראה שההשגחה העליונה הציבה יהודי מסוגו של ד"ר קיסטר בעמדה בכירה זו דווקא בימים שבהם היהדות החרדית לא זכתה לייצוג הולם, ועוד במקום שבו נחתכו הנושאים הציבוריים שנחשבו לכבדי משקל ובעלי השפעה מכרעת על שאלות בוערות שעולות גם בימינו שלנו. קיסטר, כך מגלים כשמנתחים את אישיותו, הצליח להחדיר את ההשקפה היהודית־תורתית לתוך ספר החוקים הישראלי. בלעדיו ההתמודדות היום־יומית שלנו מול מערכת המשפט, הייתה מורכבת יותר.
לדעת משפטנים העמדות שאותן הטמיע כחלק בסיסי ממערכת החוקים הישראלית, מסייעות עד היום לציבור שומרי התורה במדינה. אין פלא כי על אף שכשלושים שנה עברו מאז פטירתו בשיבה טובה ובשם טוב, בשנת תשנ"ג (1993), עדיין נישא שמו בהערכה.
אפשר לשער שלפחות בעתיד הקרוב הציבור החרדי, בהוראת רבותיו, לא ישגר נציג מטעמו לערכאות. אבל אלו היו ימים אחרים, וצרכים אחרים. ומעניין ללמוד עליהם.
"גאה בהשקפת עולמי"
איך שלא מביטים עליו, ד"ר קיסטר לא היה דמות שגרתית. גם לא סיפור חייו. הוא נולד בעיירה מושצ'יסק שבגליציה, עיירה שמרבית תושביה היו חסידים, אך משפחתו השתייכה דווקא למיעוט שדגל בקו ה'מתנגד' ואף קיבל חינוך שנחשב למתקדם. עם זאת, כשגדל, השפיעה אימו על אביו שיחבור לחסידים, וזאת לאחר שזכו לברכתו של הרב המקומי הרב מייזליש, שהיה קרוב משפחתו של הרבי מבעלזא זי"ע.
מאז התקרב יצחק לעדת החסידים ובניגוד לאחיו ולבני משפחתו שניהלו אורח חיים ליברלי יותר, הוא דבק בחינוך היהודי השורשי. לפיכך גם בערוב ימיו, על אף שהיה קרוב מאוד לגדולי הדור הליטאיים (מרבית התקופות החשיב עצמו לאיש 'אגודה' ו'פא"י'), הייתה לו פינה חמה לחסידים ולחסידות.
בבחרותו נשלח לגימנסיה ללימוד משפטים, עד שקיבל רישיון לעריכת דין מטעם הממשלה הפולנית ששלטה אז בחבל ארץ זה. למרות זאת, ובניגוד ליתר בני משפחתו שלימודים מקצועיים אלו גרמו להם להתנתק מדרך אבותיהם, הצליח הצעיר יצחק קיסטר לשמור על מסורת אבותיו, לא מעט בזכות הקשרים החברותיים שהיו לו עם חסידי בעלזא בעיר. בחלוף הימים זכה לסייע לרב העיר החסידי לאחר שהאחרון הקים כיתות לימוד והיה זקוק לאישור ממשלתי. כמלאך משמיים נשלחה אליו עזרתו של עורך הדין הצעיר, שבזכותה זכה להכרה רשמית מהרשויות.
בעת נישואיו ויתר על שעון הזהב שהיה אמור לקבל מחמיו. במקום זאת ביקש הזוג הצעיר וקיבל מתנה שונה: טיול לארץ ישראל. הם הגיעו לחופי הארץ בשנת תרח"צ (1938), כשנתיים לפני פרוץ המלחמה באירופה. גם כאן בא לידי ביטוי הלך מחשבתו המקורי. בניגוד לאחרים שהגיעו מאירופה והתקשו להסתגל לתנאים הקשים של הארץ, הוא החליט דווקא להתיישב בה. הזוג הצעיר נשאר בארץ. לימים יתברר שהחלטה זו הצילה את חייהם.
עם הגיעו לארץ ישראל המיר ד"ר קיסטר את רישיון עריכת הדין הפולני ברישיון שהוכר מטעם השלטונות הבריטיים, והחל לעסוק במקצועו. בהמשך, לאחר ששלטון המנדט הבריטי החליט למנות שלושה שופטים יהודים (כנראה שהבריטים, לעומת נשיאת בג"ץ הנוכחית, דווקא האמינו בגיוון עמדות), הציעה לו 'אגודת עורכי הדין היהודים' (גלגולה הראשון של 'לשכת עורכי הדין') שיגיש מועמדות לתפקיד שופט שלום בתל אביב, תוך הבטחה שקהיליית עורכי הדין היהודים תתלכד סביב מועמדותו. ואכן, הוא הגיש מועמדות לתפקיד, וזכה.
קשר אמיץ. עם ידידו ורעו, הגרא"מ שך זצ"ל
מאז הפך ד"ר קיסטר לשופט שלום ולשופט נוער. תוך זמן קצר התברר שלשופט החרדי, שהיה אמור להתגורר בתל אביב מתוקף היותו שופט שלום מחוזי, אך הוא הרחיק מעט לבני ברק בהוראת ה'חזון איש', יש קו ייחודי.
באחד המקרים, בפרשייה שבה התעמת ישירות עם המיסיון הנוצרי שניסה לפרוס את חסותו על ילד, פסק השופט קיסטר שיש להוציא את הילד מבית הספר הנוצרי, על אף שאבי הילד אישר את לימודיו במוסד. נימוקיו התבססו על כך שכאומה עלינו למנוע מהילד להתנתק, חלילה, מעם ישראל. פסק הדין היה לצנינים בעיני שופט אחר שביקש לבטלו וטען כי קיסטר 'מערב את השקפת עולמו' במקרה. להפתעתו ד"ר קיסטר לא הכחיש, אלא נופף בכך בגאון.
על אף שהשקפת עולמו באה לידי ביטוי שוב ושוב בשורה של פסקי דין, שחלקם עוררו דיון ציבורי וזכו לביקורת רועמת בעיתונות התקופה, מפתיע לגלות שההערכה כלפיו רק התעצמה כבר אז.
"בבית המשפט המנדטורי שבתל אביב הקטנה היה יצחק קיסטר מפורסם כשופט רחמן", נכתב בריאיון שפורסם עימו ב'מעריב' עם קידומו לבג"ץ. "אף על פי כן, היו התיקים נערמים על שולחנו יותר מאשר אצל עמיתיו. במזכירות בין המשפט העדיפו אותו על פני שופט הפכפך. כי אצל קיסטר, כך ידעו, תתמצה לא אחת מידת הדין, אבל תמיד תנחה אותו מידת ההיגיון".
הפה שאסר והתיר
בשנת תשכ"ה (1965), לאחר עשרים שנות שיפוט במחוזי, מונה ד"ר קיסטר בידי ידידו השופט שמעון אגרנט (מי שיעמוד בראשה של 'ועדת אגרנט' הידועה, לחקר כשלי מלחמת יום הכיפורים) לשופט בערכאה הגבוהה ביותר. היו רבים שהרימו גבה.
ה'חזון איש' היה זה שהורה על הבידול. הוא הבהיר את גבולות הגזרה ששרירים וקיימים עד ימינו שלנו: ייצוג בכנסת – כן; בג"ץ – לא ולא.
עם זאת, הפה שאסר הוא הפה שהתיר. בעוד לעורכי דין אחרים הורה ה'חזון איש' שלא יתמודדו בכלל לתפקידי שיפוט, כולל גם במחוזי מחשש שיידרשו להתכופף לחוק הנוגד לא פעם את דיני התורה, הוא לא מנע מד"ר קיסטר לצעוד לתוככי בית המשפט. ה'חזון איש' אף דאג לגבות את תמיכתו בפרהסיה. קיסטר נמנה עם המניין המצומצם שהתפלל מנחה בביתו של ה'חזון איש' מדי שבת בשבתו, ובאותן הזדמנויות דאג המארח לכבדו מדי פעם בעלייה. לאמור: אינני מתנגד לכל אשר הוא עושה בבית המשפט.
ולא רק ה'חזון איש'. עם התמנותו לשופט זכה קיסטר לקבל מכתב מכ"ק האדמו"ר ה'כנסת מרדכי' מסדיגורה, ובו כתב: "ושבעתי רצון ועונג מזה אשר איש כמוהו מחוגי ידידינו הקרובים לרוחנו עלה לגדולה זו… ישכילו ויצליחו השי"ת לשפוט מישרים ויתנהו לחן ולחסד שיוכל להיטיב להעם היושב בציון מתוך רוחב הדעת".
אגב, הרבי, שעמד עם הקמת המדינה בראשותה של ועדה מיוחדת לענייני חוקה מטעם 'ועד רבני ארץ ישראל', פעל כבר אז בעצה אחת עם ד"ר קיסטר כדי להקטין את ההתנגשויות והחיכוכים בין החוק הישראלי לתורת ישראל, ובכך יימנעו בהמשך עימותים רבים בין ציבור שומרי התורה לציבוריות הישראלית.
בפעם הראשונה שבה הגיע השופט קיסטר להתפלל בשבת בהיכל ישיבת פוניבז', התיישב, כדרכו, בירכתיים. הרב מפוניבז' הגרי"ש כהנמן, הבחין בו והוא קם והגיע אליו ממקומו שבכותל המזרח וביקשו שיואיל לשבת לצידו ב'מזרח'. קיסטר ניסה לסרב, אך הגרי"ש הסביר: "יהיה זה ביזיון עבור הישיבה אם לא ישב במזרח".
מאז נקבע מקומו בכותל המזרח, בצידו הימני של ההיכל, שבו ישב לצד ראשי הישיבה הגר"ש ברמן והגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל. לפעמים, מספר לנו אחד מנכדיו, "היה מעלה לפני התפילה בפני שכניו אלה שאלות וחקירות הלכתיות שעלו מעיסוקו והם היו משוחחים על כך קמעה בין גברא לגברא, ואז היה פונה אליהם המשגיח, ר' יחזקאל לווינשטיין, וגוער בהם: שָׁה, שָׁה…"
הקשר בינו ובין הרב מפוניבז' היה אמיץ. "פעם", כותב השופט קיסטר בזיכרונותיו, "הגעתי ל'קידוש' בביתו של הרב מפוניבז'. לפתע החלו לרדת גשמים. הרב לא היסס ומסר לי את מעילו שעימו הגעתי הביתה".
לימים יבקש ממנו הגר"ש כהנמן שיעמוד בראשם של ה'דינרים' והמעמדים שערכה הנהלת הישיבה לתורמים, וכך אנו זוכים לראות את דמותו ניצבת בשורת מעמדים רשמיים שערכה הישיבה, ובעיקר במעמד חנוכת הבית לבניין הישיבה שהתקיים בחודש סיוון תשי"ג (1953) במעמד גדולי תורה ונגידים שהגיעו מכל רחבי העולם.
שתי רגלים חרדיות. בחנוכת הבית של ישיבת פונוביז'
כך גם הפך לאורח כבוד באירועים שהתקיימו בישיבת טשעבין, כי היה מקורב מאוד לראש הישיבה, הגאון מטשעבין זצ"ל ולאחר מכן לחתנו הגרב"ש שניאורסון זצ"ל, וכך היה גם בשורה של ישיבות נוספות.
בשל מגוריו בשכונת 'זיכרון מאיר' בבני ברק, התקרב מאוד למרן בעל 'שבט הלוי' זי"ע, שהיה באלו שפעלו למנותו כרב השכונה. וגם כאן, ההערכה ביניהם הייתה הדדית. "הכרתי את האיש בידידות יותר מיובל שנים", כותב בעל 'שבט הלוי' זצ"ל עליו, "ועל אף תפקידו נשאר תלמיד חכם והעיקר ירא אלוקים מתחילה ועד סוף, נכנע לתורה ולנושאי התורה".
בימי חול נהג השופט קיסטר להתפלל בשטיבל הגוראי שברחוב אור החיים בבני ברק, שם התערה בחברה לאחר שהרבי מרן ה'בית ישראל' נשמע אף הוא מתבטא על אודות יושר דרכיו. בשטיבל, אף כי מטבע הדברים לא כובד לשבת ב'מזרח', היו לו יחסי רעות קרובים עם רבים מהמתפללים. הייתה לו גם היכרות עם כ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א, שנהג אף הוא להתפלל במקום באותם ימים.
גם עם מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל היו לו יחסים קרובים. נכדיו של קיסטר מספרים כי השופט נהג לשאול אותו מפעם לפעם על מקורות הלכתיים שונים. פעם, הם מספרים, שאל השופט את הגר"ח היכן המקור למילים 'הרצחת וגם ירשת'. היה זה לאחר שהובא בפניו מקרה שבו הרוצח היה גם יורש, ודרש לאחר מכן חלק בירושה. הגר"ח הפנה אותו מייד לשני מקורות, ב'קצות החושן' וב'משך חכמה'. "כשהיינו נכנסים אליו בשנים האחרונות", מספרים נכדיו, "והיינו מזדהים כנכדיו של השופט קיסטר, היה הגר"ח מרים את עיניו: 'דוקטור קיסטר? והרי היינו מדברים הרבה בלימוד'".
הוראה בחלום הלילה
"אם אנסה לתמצת את אישיותו של סבא", אומר נכדו בשיחה ל'משפחה', "הוא היה יהודי שמונח בתורה. היא הייתה משוש חייו וכל עולמו. הייתה לו ספרייה עשירה שעליה הייתה תמיד גאוותו. אל הספרייה הזו נהגו להגיע באופן קבוע חבריו הקרובים, כמו הדיין הגאון רבי אליעזר גולדשמידט וידידו הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג בעל ה'ציץ אליעזר' זצ"ל, שביקשו לעיין בספרים שלא היו מצויים מתחת ידם. והוא שאף תמיד להחדיר את הספרייה אל תוככי ספר החוקים הישראלי".
השיחה עם נכדיו של השופט קיסטר, הנושאים את שם משפחתו בגאון, מתקיימת בביתו של אחד מהם. כבר במבט ראשון אפשר להסיק שמדובר בבית 'אברכי' לכל דבר. סטנדר ניצב בפינת הסלון הצנוע; במרכז ארון ספרים שכמעט קורס מתחת עול הספרים הבלויים משימוש; ובן שיחנו אינו צריך לספר על מעשיו: ניכר כי מדובר באברך הלן בעומקה של הלכה.
"זה מה שלמדנו מסבא", הוא מצביע על הספרים שבארון. "הוא הקרין בכל מעשיו, דיבוריו והליכותיו שמה שחשוב בחיים הוא התורה, לא שום דבר אחר. אנו, ילדיו ונכדיו, גדלנו לפי הערך העליון הזה", הוא אומר את מה שנתפס בעיניו כמובן מאליו כל כך, אך היה עלול להיתפס אחרת בעיני אחרים.
במכתבו של הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל לגאון רבי עקיבא קיסטר זצ"ל, מראשי ישיבת 'יד אהרן', בנו של השופט קיסטר, אנו מוצאים את המחמאה המפליגה ביותר שיכול היה לתת לשופט: "אביו הדגול מרבבה שזכה בחיים חיותו להוקרה מגאוני הדור זצ"ל, וכרחים ומוקיר רבנן זכה לבנין וחתנין רבנן".
לא פלא אפוא שנכדיו זוכרים אותו בעיקר כתלמיד חכם הקובע עיתים לתורה, ויודעים מעט מאוד על עבודתו כשופט. התואר הזה: 'השופט קיסטר', שבו היה מוכר בעולם, דילג משום מה על בני משפחתו. "אני יכול לספר לך הרבה על לימודו, לא על תפקידו כשופט", מתנצל הנכד.
רבי עקיבא קיסטר זצ"ל, בנו של השופט, שהיה מראשי ישיבת 'יד אהרן', נחשב לגדול בתורה; ר' אליעזר קיסטר ז"ל, בנו השני, שעבד למחייתו כיועץ המשפטי של עיריית בני ברק במשך עשרות שנים, נחשב אף הוא לתלמיד חכם מובהק וזכה להקים דור של אברכים יגעים בתורה. כך גם בתו, הרבנית רוחמה מרצבך ע"ה, שזכתה לראות עולמה בחייה ובצאצאיה נמנים כמה גדולי תורה.
"אני כמעט לא זוכר את סבא עוסק בנושאים משפטיים". ממשיך הנכד. "אני גם זוכר אותו יושב בביתו ומקשיב דרך קבע לשיעורי 'קול הדף' שנמסרו אז בטלפון. הוא היה מקשיב לשיעורים אלו באופן קבוע, בכל יום, ומשכך הוא ראה בגאון רבי מיכל זילבר שליט"א, שמסר את השיעורים ב'קול הדף', את רבו המובהק.
"בהמשך אירע עימו סיפור מדהים. לילה אחד חלם שה'חזון איש' זצ"ל אומר לו: 'אתה לומד גמרא, אך מה עם הלכה?' מאז קבע לעצמו סדר מיוחד ללימוד 'משנה ברורה', וגם לשיעורים הללו האזין באמצעות הטלפון".
"לא כל אחד הוא ד"ר קיסטר". עם הגרי"ש אלישיב זצ"ל
"הוא ראה חשיבות רבה בהטמעת הרבה ככל האפשר מדברי חז"ל וגדולי הדורות בספרות החוק", אמר בהזדמנות המשפטן החרדי הנודע, עו"ד ר' יעקב וינרוט ז"ל, שהחשיב את עצמו כתלמידו של השופט קיסטר. ואכן, פסקי הדין שיצאו מתחת ידיו נשענו כמעט תמיד על הספרות התורנית הענפה. הוא מצטט שם לרוב את ה'שולחן ערוך' ואת נושאי כליו, ומבסס את נימוקיו על דברי רש"י, רמב"ם, ריטב"א, מהר"י וייל, מהר"ם פדווא, גדולי המוסר ואפילו 'משך חכמה'. לפעמים אפשר להתבלבל כאשר נחשפים לפסקי דינו, שלוגו בית המשפט העליון מתנוסס עליהם, ולחשוב כי יצאו מתחת ידיו של דיין בבית הדין הרבני. "כל פסק דין של השופט ד"ר יצחק קיסטר", כתב עליו, בחייו, הסופר החרדי הנודע ר' דוד זריצקי ז"ל, "שבו הוא מסתמך על המשפט העברי, הוא סטירת לחי לחוק האנושי".
לא היו מקרים שבהם מצא את עצמו בהתנגשות בין החוק לבין ההלכה?
"זה קרה, ולא פעם אחת", משיב נכדו. "אך בכל מקרה כזה לרוב היה פורש מההרכב או שהיה מביע את עמדת ההלכה כעמדת מיעוט. הוא טען, וחבריו השופטים קיבלו את דעתו, כי ברגע שעמדת החוק אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה, קיימת בכך בעיה מוסרית לגביו, ואם כן הוא אינו מחויב לשבת באותו הרכב. להבנתי, זו הייתה העמדה שקיבל ממורו ורבו, 'חזון איש' זצ"ל".
משפט על פי האר"י
מה עמד מאחורי ההיתר של בעל ה'חזון איש'? ד"ר קיסטר מעולם לא הסכים לגלות. פעם אחת הוא פרסם מאמר בעילום שם מעל גבי 'המודיע' ובו כתב את המילים הבאות:
"יהודים שומרי תורה לא נרתעים מלהזדקק בענייני ממונות לבית המשפט החילוני. והרי אין דבר אשר אין ההלכה עונה עליו ואין תופעה שאי אפשר למצוא לה פתרון על פי דיני התורה".
במאמר שכתב הרב אהרן סורסקי על אודותיו, הוא חושף שד"ר קיסטר סיפר לו: "באחד המשפטים שהתנהל בפניי שאל אותי אחד משני הצדדים: האם אדוני פוסק לפי החוק היבש בעלמא או לפי החוק האנושי? 'עניתי לו', סיפר השופט, 'כך: 'יהודי אנוכי, ויהודי מתפלל שלוש פעמים ביום. בבוקר, לפני שחרית, אני מקיים את תקנת האריז"ל שהמתפלל יאמר 'הריני מקבל עליי מצוות ואהבת לרעך כמוך' ויכוון לאהוב כל איש מישראל כגופו. אי לזאת, בבואי לדון בגורלו של ילד (הדיון אז נסוב על זכות אפוטרופסות לגבי ילד), חייב אני לשקול מה טוב עבורו כאילו היה ילדי שלי".
ואם זה היה צו חייו, אין פלא שכבר בעיתונות התקופה אנו מגלים שהוא מכונה 'שופט רחמן' ו'אבי היתומים', בעיקר בשל מעורבותו הרגשית בתיקי היתומים או בתיקי האימוץ שבהם היה מעורב. הדבר לא קרה מעצמו. הדמויות שסיפקו לו השראה, כך העיד באותה שיחה, היו דווקא דמויותיהם של גדולי ישראל לדורותיהם שאת הליכותיהם שאף לחקות. הם, ולא, להבדיל אלפי הבדלות, דמויות נודעות שהכיר במהלך לימודיו את תורת המשפט.
זאת על אף שמטבע הדברים קשה למצוא עורכי דין ומשפטנים שלא יחושו הערכה לדמויות שנחשבות לאוטוריטות בתחום המשפט. "זה היה קו בולט מאוד באישיותו של ד"ר קיסטר", כותב הרב סורסקי. "הוא היה יוצא ובא כל הימים בסביבה של שופטים ופרקליטים חילונים, אך הדמויות הנערצות בעיניו היו אנשי התורה בלבד".
כך סיפר פעם בעצמו, בהתפעלות: "ידוע לי אישית על מקרה מהגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, שלא ראה פחיתות כבוד בעצמו והוא הסכים לשהות לילה שלם בבית חולים לחולי נפש, מתוך ציפייה לרגע של ניחותא במצבו של אחד המאושפזים שתהא דעתו שפויה, והכל מתוך דאגה אבהית, כן, אבהית ממש, לבת ישראל עלובה שלא תיעגן. ומי יכול להצביע", שאל קיסטר, "בקהילה המשפטית על כזה שאהבת ישראל כל כך בוערת בליבו?"
עוד אמר בזמנו: "יכולני להגיד מניסיון אישי, שבכל השנים הרבות שעשיתי במחיצת אנשי המשפט, לא מצאתי באף אחד מהם אפילו בבואה דבבואה מאותן תכונות שהיו צריכות לאפיין דמותו של שופט".
החתירה הזו לקיים את דברי חז"ל 'ובו תידבק, הידבק בחכמים ובתלמידיהם' הייתה למוטו מרכזי בחייו. "עליי להעיר הערה אישית", חושף שופט הבג"ץ צוהר לעולמו הפנימי באחד מפסקי הדין שאותם ניסח. "מודה אני כי יהודי אני, ומשתדל לשמור על מצוות התורה וללמוד תורה. ברצוני גם לומר כי במידה שהצלחתי להקנות לי איזו מידה טובה, אזי קיבלתי זאת על פי לימוד מדרכי בני התורה ומספרות תורנית.
"ואם כי לא הגעתי ואף לא התקרבתי להרבה מידות שאליהן הגיעו גדולי ישראל בדורות הקודמים ובדורנו באהבת אמת, באהבת הבריות, בזהירות בכבוד הבריות, בזהירות בדין או להציל עשוק מיד עושקו, על כל פנים אוכל להדגיש שלמדתי מהם, ונראה לי שאין לי להתבייש בהליכותיי במשפט בפני חבריי או בפני שופטים זרים".
מתווה הכותל הראשון
קשה לתמצת את מה שחולל השופט קיסטר במערכת המשפט הישראלית, אך ברור שהייתה לו השפעה דרמטית על ספר החוקים הישראלי. עו"ד יעקב וינרוט ז"ל, תלמידו ומי שהיה קרוב אליו, נהג לספר על לא מעט פסקי דין שהוטמעו כאבני יסוד במערכת השפיטה הישראלית. קשה להאמין שמי שכתב אותם היה שופט שביסס את יסודותיו על דיני התורה.
כבשה בין שבעים זאבים. עם חבריו שופטי בית המשפט העליון
פרק בפני עצמו היה יחסו לבתי הדין הרבניים. כשופט הוא דאג לבסס את מעמדם של הדיינים ושל בתי הדין ולעגן את סמכותם בחוק, מתוך שאיפה שיהודים רבים ככל האפשר יוכלו להגיע לבתי הדין וכך הם ינהלו את חייהם לפי משפטי התורה.
הפולמוס הציבורי שהתעורר בתקופה האחרונה סביב ההפרדה בכותל המערבי, למשל, היה נראה אחרת לולי עוגנו הזכויות לתפילה נפרדת בידי השופט קיסטר. כבר לפני 40 שנה כיהן כחבר 'הוועדה המיוחדת לענייני הכותל המערבי' וקבע בדבר מסמרות. הוא הבהיר כי הכותל המערבי נחשב לבית כנסת, ומשכך ההפרדה בין גברים ונשים בשטחו מחויבת המציאות. המילים שכתב מתרפקות על קדושת הכותל מחד גיסא ומציגות את כמיהתו לתפילה מעומק הלב מאידך גיסא:
"וכי מה מושך אדם לכותל המערבי?" כותב השופט קיסטר. "הרי זו הנקודה הפנימית. לכן לא מדויקת ההגדרה 'הפיכתו לבית כנסת', כי השאיפה היא להרבה יותר מכך. מאז ומקדם היה למקום אופי נעלה: קודש הקדשים, מורא מקדש, והמסורת מושרשת: גברים לחוד ונשים לחוד, 'הוא בזווית זו והיא בזווית זו'. בבית המקדש הייתה עזרת נשים נפרדת ולכן בונים בתי כנסת במתכונת של תפילה נפרדת.
"האם זה השפיע על המשפחה היהודית?" שואל השופט וממשיך וקובע: "ההפך הוא הנכון! המשפחה היהודית הציגה דוגמה ומופת של שלמות ונאמנות, ואיך אפשר לטעון כי תפילה נפרדת פוגעת במעמדה של האישה?… מי שמעלה טיעון כזה מגלה חוסר הבנה במהותה של תפילת ישראל. אדם שואף לחוויה של התייחדות עם אלוקי ישראל ולצרף את תפילותיו לתפילות שנישאו במקום בכל הזמנים".
מאמץ רב הקדיש לנושא שבו ראה את עיקר שליחותו: מוסד הנישואין היהודי. הוא סירב להכיר בנישואין אזרחיים, ולא פעם, כך אנו מגלים בראיונות שנערכו עימו, נדרש להסביר את עמדתו, ואיך זה שהוא, שופט בבית המשפט העליון, אינו מכיר בנישואין אזרחיים אלא דורש שכל הסמכות לאישור מוסד הנישואין תהיה בידי בתי הדין הרבניים. לא די שלא התפתל, אלא שאף השיב בצורה גאה ובלתי מתפשרת. "מצידי", הוא אומר, "שלא יתחתנו. אך אם מתחתנים ומבקשים הכרה בנישואיהם, עליהם לעשות זאת בבתי הדין הרבניים".
כשהוא נשאל בידי כתב 'מעריב' אם יש להלכה מקום בחקיקה, הוא משיב: "לפי דעתי, ואני אומר זאת בתור שופט, ההלכה חייבת לתפוס מקום ניכר". ולשאלת הנישואין הוא משיב נחרצות: "אני סבור כי חשוב לשמור על המסגרת הדתית… בשבילי", הוא אומר בהתייחסו לכך שיהודייה לא תוכל להינשא לגוי, "חשובה יותר שלמות האומה, ואני לא מדבר בתור שופט, אלא בתור פרט במדינה".
והוא חוזר ומדגיש, בלי למצמץ: "השקפת עולמי היא כמו של ה'חזון איש', ובהחלט יש מקום לאמונתו האישית של השופט ולהשקפת עולמו". ואגב, הוא מצטט ומביא פסקה מתוך דברי ה'חזון איש' ומציין ש"בטוחני שאם אומר שאני מאמץ אותם להשקפתי, יסמוך כל משפטן ידו עליהם".
מה היו דבריו של ה'חזון איש' שאותם נטע כיסוד מוסד בהשקפת עולמו? הוא פותח את הספר ומקריא את הדברים בפני עיתונאי 'מעריב': "הנה, תקרא. 'אין בין בן־הבליעל ומטורף הדעת ולא כלום… גישת היהדות היא, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ואילו היה חכם יותר, לא היה חוטא".
בביתו, כך מספרים לנו נכדיו, התקיימו באופן קבוע מפגשים עם רבנים שעימם ביקש ללבן נושאים שונים, וכך יכול היה לסייע לקידום מטרתו והיא הטמעת היסודות התורתיים במשפט הישראלי. באותם מפגשים השתתף גם הגר"מ הלברשטאם זצ"ל, מרבני ה'עדה החרדית', שעימו היו לו קשרי ידידות קרובים. מתברר כי גם בחוגי ה'עדה החרדית' הקנאיים ראו עימו עין בעין את פעילותו בזירה המשפטית, והגר"מ הלברשטאם היה זה שקישר בינו ובין יתר רבני ה'עדה'.
"הרב מבריסק זצ"ל, לעומת זאת", מוסיף נכדו, "לא נפגש עימו באופן ישיר. אחרי הכל הוא התנגד לכל מה שנתפס כגוף ממשלתי רשמי, אך עם זאת הועברו ביניהם מסרים באמצעות בנו הגאון רבי רפאל סולובייצ'יק".
בחלק מאותם מפגשים נהגו להשתתף גם הח"כים של 'אגודת ישראל'. עימם טווה מהלכים ויעץ להם כיצד להגיש הצעות חוק, כך שהן יוכלו לעבור ולהתקבל ללא התנגדות מצידם של היועמ"שים או הסיעות האנטי חרדיות. עם חלק מאותם ח"כים, כמו גם עם ר' שלמה לורנץ ז"ל שנחשב ליד ימינו של הגרא"מ שך זצ"ל, היו לו יחסי ידידות קרובים מאוד. כאשר הוקמה מפלגת 'דגל התורה', בתשמ"ט (1988), שובץ ד"ר קיסטר בידי הגרא"מ שך במקום של כבוד: 120 ברשימה.
איפה יוסל'ה?
בתפקידו כשופט הובאו לפניו לא פעם תיקים שבהם נדרש להכריע בנושאי יהדותם של ילדים שנולדו לזוגות מעורבים. הוא השקיע בתיקים אלו מאמצים רבים לברר את יהדותם של הילדים, עד שידידו הרב גולדשמידט אמר עליו כי בנוגע לכך קיים הכלל ש'אין בודקים מן המזבח ולמעלה': "כאשר השופט קיסטר קבע בתיק משפטי כי הילד יהודי, איננו צריכים לברר את יהדותו. ברור לנו שהוא כבר ערך את הבירורים הנדרשים הדק היטב. די לנו בכך".
מקומו בבית מדרש. ד"ר קיסטר בחדר עבודתו
פה ושם הוא משקף את דעתו בכל הקשור לנישואי תערובת, שבהם ראה חורבן של האומה הישראלית. כאשר נקלע לסערה ציבורית בפרשת 'ילדי שליט' שנולדו מנישואי תערובת, קבע יסודות בהבהרת המושג 'יהודי' וציטט את דבריו של ה'משך חכמה' המתריע, ערב השואה, על נגע ההתבוללות ומזהיר מפני ההשפעות הקשות של ההתבוללות על עתיד עמנו.
בפסקי דין נוספים הוא צולל עד למעמקי השיתין של הוויית עם ישראל וטהרת ייחוסו, וסלע המחלוקת בנושא 'מיהו יהודי' מואר על ידו באור ההלכה.
עם זאת היו פעמים שבהם גם ידע לבקר את הציבוריות החרדית. למשל, מספר לנו נכדו, בפרשיית יוסל'ה שוחמכר, שהסעירה את העולם החרדי כולו, התבטא השופט ד"ר קיסטר נגד העסקנים שהיו מעורבים בדבר, כי לדבריו הם פעלו בצורה שגויה.
"התיק התנהל קודם לכן על ידו", מספר לנו נכדו, "והוא הצליח להוביל להסכמה שלפיה הילד יועבר לרשותו של הרב איסר פרנקל ז"ל, אז רבה הראשי של תל אביב, שיוכר כאפוטרופוס הרשמי. ההסכם היה שהילד יגיע אל הרב פרנקל אך הדבר נדחה ונדחה, ואז נודע כי הילד הוברח לחו"ל בידי העסקנים שטיפלו בו. הדבר כאב לו מאוד, והוא התבטא עד אחרית ימיו כי אילו היה הילד מועבר לידיו של הרב פרנקל בהתאם לסיכום שהתקבל עם הרשויות, הוא היה היום שומר תורה ומצוות".
'מוסר' בהסעת השופטים
חרף עמדותיו הברורות שאותן השמיע ללא כחל ושרק, זכה ד"ר קיסטר להערכה רבה גם מצד חבריו השופטים, וקיים בהליכותיו 'שיהא שם שמיים מתקדש על ידך'. השופט אגרנט, למשל, נחשב לידיד קרוב שלו, אך הוא לא היה היחיד.
עם פרישתו לאחר 20 שנות שיפוט, שבעשר מהן כיהן כשופט העליון, נפרד ממנו נשיא בית המשפט העליון במילים הבאות, שמלמדות על ההערכה שרחשו לו דווקא בחוגים המשפטיים: "התחבבת מאוד על כל אחד מאיתנו כחבר טוב, כשופט מעולה בעל כושר עבודה, שהיה נעים לעבוד במחיצתו, בין אם התאחדנו בדעה ובין אם חלקנו… אין זו הגזמה לומר שהתאחדו בך כל המידות והתכונות אשר לפי הרמב"ם נדרשות מצד הדיין, בהן חכמה, ענווה, אהבת האמת ואהבת הבריות".
התופעה הזו הייתה חד פעמית. גם גדולי ישראל שתמכו בו ועודדו אותו, הבהירו לא אחת כי רק על יהודי כמו ד"ר קיסטר אפשר היה לסמוך שייכנס בשלום ויצא בשלום. הגרא"מ שך אמר עליו כי "הוא יצא מהעולם ההוא ללא פגע". עד כדי כך.
"היו כמה מקרים שבהם נדרשו גדולי ישראל לשאלה אם מותר ליהודי שומר מצוות לכהן כשופט בערכאות", אמר הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט"א באחד משיעוריו. "היו שביקשו להסתמך על 'מעשה רב' ולומר שה'חזון איש' בעצמו הורה לשופט קיסטר לשמש כשופט. אבל אין זה כך. ה'חזון איש' הדגיש שרק אחד כמו השופט קיסטר, שההלכה היא נר לרגליו, יכול לשמש כשופט. זו הייתה הוראת שעה, שנאמרה רק לגביו, כפי שהתבטא ה'חזון איש' עליו: 'הוא איש ישר, פיקח, שעושה מעשים גדולים ומביא הרבה תועלת'. רק מי שיש לו 'הסכמה' כזו מה'חזון איש' בעצמו, יכול לחשוב על כיוון כזה".
פעם, מספרים לנו נכדיו, הוצעה משרה דומה לעו"ד החרדי ר' שלמה סופר. הוא פנה לגרי"ש אלישיב זצ"ל ושאלו אם לקחת את המשרה שבאמצעותה יוכל להשפיע ולתרום לנושאי הדת. הגרי"ש שמע את הצדדים, אך ענה לו בשלילה.
תהה סופר ושאל: "ומדוע קיסטר כן?"
השיב לו הרב אלישיב: "כשתלמד מוסר כמו ר' יצחק קיסטר, שממתין להסעה שמסיעה אותו בבוקר לבית המשפט ולומד בספר 'שערי תשובה' ובהסעה בחזור הוא לומד 'תומר דבורה', תוכל להיכנס לבית המשפט ולהיות שופט. אך כל עוד אינך כמוהו, לא תוכל לקחת את התפקיד".
"געדענק",
אמר הרבי,
"לוזער לנדא"
הבקשה של הרבי הקדוש מבעלזא זי"ע שהצילה את איש חסדו בימי השואה, והובנה למפרע רק עשרים שנה אחר פטירתו
באוצר זיכרונותיו של השופט קיסטר השתמר סיפור מפליא שאירע עם רבי אהרן קדוש השם מבעלזא זי"ע. הסיפור החל בעיצומן של שנות השואה הנוראה, אך הובן רק כשחלפו שנות דור.
וכה סיפר השופט קיסטר, שאז היה עו"ד צעיר: "כאשר הגיע הרבי מבעלזא זי"ע לארץ לאחר שהצליח להימלט בחסדי השם מעמק הבכא, נקראתי באחד הימים לחדרו של הרבי בתל אביב. בהגיעי אומר לי הרבי, שאגב, היה אז ללא זקן לאחר שנאלץ להסירו בבריחתו מציפורני הנאצים, כי ישנו יהודי בפולין בשם ר' אלעזר לנדאו, שהציל את הרבי לאחר שהצהיר עליו כעובד במפעל שאותו ניהל בחסותם של הגרמנים ימ"ש. כעת, עם עלותו לארץ, ביקש ממני שאנצל את קשריי כעו"ד החבר ב'התאחדות עולי פולין' ואעשה מאמץ להשיג לו אשרת כניסה לארץ".
ר' אלעזר לנדא ז"ל היה ידוע כמי שהעסיק במפעל שהקים בגטו יהודים רבים, בהם אדמו"רים ורבנים נודעים, אף שהיה נתון לסיכון יום־יומי מצד הנאצים שסמכו עליו, וכך זכה להציל עם רב. עו"ד קיסטר לא הבין כיצד בדיוק יוכל להועיל לו. "אמרתי לרבי שעם כל רצוני, איני רואה כל דרך שבה אוכל לעזור לו. אפילו להוריי, הוספתי, שעדיין נמצאים באירופה איני יכול לעזור".
הרבי לא קיבל את הדברים. הוא ביקש שוב כי ינסה לסייע, וטרם צאתו נופף מולו באצבע. "גֶעדֶענְק", אמר לו הרבי בעיניים נוקבות, "זכור: לוזער לנדא, לוזער לנדא".
קיסטר שמע את השם והטביעו בזיכרונו. מעבר לכך, כך חשב, לא יוכל להועיל לאותו לנדא.
חלפו כעשרים שנה, הרבי מבעלזא כבר נפטר לבית עולמו, ובעיצומה של השבת נשמעות דפיקות בדלת ביתו של ד"ר קיסטר, שכבר היה אז שופט שלום בתל אביב. היו אלו שליחיו של הרבי מלעלוב זצ"ל, שביקשו ממנו כי יסייע לאדם בשם אלעזר לנדא.
התברר כי מצילו של הרבי הצליח לעלות לארץ, אך באחד הימים נטפלו אליו כמה משונאיו שהעלילו כי שיתף פעולה עם הנאצים ימ"ש. באותם ימים רגישים שלאחר המלחמה, די היה בחשד מעין זה כדי להושיב את החשוד מאחורי סורג ובריח. וכך נתפס לנדא והובא למעצר בעצם יום השבת. הדבר נודע לרבי הרמ"מ מלעלוב זצ"ל, שנזעק לסייע למי שהטיב ליהודים רבים ונעצר על לא עוול בכפו, וביקש מהשופט קיסטר להפעיל את השפעתו ולהביא לשחרורו המיידי.
"השבתי להם", סיפר השופט, "שלמרבה הצער אין ביכולתי לעזור. התיק לא מתנהל אצלי אלא בפני שופט אחר, כך שנאסר עליי להתערב, ומה אם כן אני יכול לעשות?"
אך לפתע ריצדו בזיכרונו מילים מוכרות: 'געדענק', תזכור, אמר לו אז הרבי מבעלזא זי"ע, לפני כעשרים שנה, 'לוזער לנדא, לוזער לנדא'.
עתה הבין מה ביקש ממנו הצדיק עשרות שנים קודם לכן. "לכו ואמרו לעורך דינו של לנדא", אמר לשלוחי הרבי מלעלוב, "שאומנם איני יכול להתערב בתיק, אך מאחר שמדובר בתביעה העוסקת במסייעים לנאצים ועוזריהם, אוכל לתת, כשופט, 'עדות שמיעה'. בעדותי אני מתכוון לספר מה ששמעתי מהרבי מבעלזא זי"ע, שהעיד בפניי על מסירות נפשו של לנדא להצלת יהודים".
בסופו של דבר לא נדרש השופט קיסטר לספק את עדות השמיעה. התובע, שהיה לא אחר מאשר עו"ד חיים כהן (מי שלימים היה שר המשפטים, היוהמ"ש לממשלה ואף כיהן כמ"מ נשיא ה'עליון') שמע כי השופט קיסטר מבקש לספק עדות שמיעה ובכך לסייע להגנה, והודיע מייד על משיכת התביעה.
