יש נשים חרוצות שכבר מקפיאות קופסאות–קופסאות של קציצות כרתי וסילקא. יש אחרות, זריזות כאלו, שבארונות שלהן כבר תלויים ומקופלים בדייקנות כל בגדי החג של הילדים. אבל אנחנו רוצות כעת לגלות חריצות פנימית אלולית: חריצות של סליחה | ממי עלינו לבקש סליחה? למה לא עשינו זאת עד היום, ואיך נוכל לעשות זאת נכון? ורגע, אולי רובץ עלינו גם משא כבד של סליחה שעדיין לא ביקשו מאיתנו? מה נעשה עם שק תפוחי האדמה המבאיש הזה, שלא סולק למרות שעשינו הכל בשביל זה? | תיקון הכללי
שלושה שבועות רצופים היא התאמנה על הטקסט שהיא כתבה. יומיים לפני היום המיועד היא הדפיסה אותו על דף מהודר שהיא קנתה בחנות יצירה, וביום השלישי היא סוף סוף הלכה, קצת רועדת, לקראת ערב, לדבר עם שירה.
שירה הייתה שם, חיכתה לה בשקט. והיא התחילה. סיפרה לשירה כמה גדולה התודה שלה. כמה היא נעזרה בעצות שלה שלוש שנים רצופות, ובזכות העצות שניתנו לה ביד רחבה, היא הגיעה היום לאן שהגיעה, ויש לה בית מקסים במרכז העיר, בלי חובות. זה לא מובן מאליו בכלל.
היא המשיכה לספר לשירה שבכל בוקר כשהיא מתעוררת בבית היפה הזה, היא מודה להשם, ולה, לשליחה שלו. ואז, אז היא השפילה עיניים והקריאה גם את בקשת הסליחה שלה. מבוישת.
היא דמעה כשסיפרה לשירה שבמחצית השנה האחרונה היא לא ענתה לה לטלפונים והייתה שקועה בעצמה ובעיסוקיה, ורק מדי פעם כתבה לה מייל עייף ושחוק.
התביישה מחוסר הכרת הטוב שלה. סיפרה שהמצב הכלכלי שלהם מידרדר מכיוון שהיא הייתה כל כך שחוקה ועייפה, וכל כך לא קשובה לעצות ולמה שצריך לעשות.
ביקשה, מה זה ביקשה – התחננה לסליחה. הבטיחה שהיא למדה, בדרך הקשה, ובכלל שהיא כל כך מתגעגעת. הסתכלה לשירה בעיניים, דמעה, ומשהו בכנות שלה, הפשוטה, הישירה, האותנטית והחשופה כל כך, המיס את הקירות של החדר. הבטיחה. היא תחזור להיות היא.
נכן שאילו היינו שירה, היינו סולחות ברגע? היינו בעצמנו מתגעגעות ורוצות את הקשר? היינו מבינות שהיא הייתה עמוסה ושחוקה, ומציעות אפילו לרענן אותה?
מסתבר.
ודאי אם מלך מלכי המלכים שומע אותנו כך, פשוטות וגלויות, רוצות וכאובות. הוא חפץ בנו ובחיים, וייתן לנו חיים, טובים ומתוקים.
אבל למה רובנו, על כל פנים, לא באמת נלך לשירה? לא באמת נוכל לגשת ריקים ודלים לחברה שפגענו בה, לאחות שציערנו, לאיש שהכאבנו לו או לקולגה ותיקה שפגענו בפרנסה שלה?
למה זה אפשרי, לפעמים, עם המלך הגדול ברוך הוא, וקשה כל כך עם ידידה, עם אחות, בוסית או עובדת? והאם בכלל נוכל להאמין ולסלוח, לדמות את אמונתו הרבה של מלך חי וקיים בנו, ולהאמין גם אנחנו באחרים שחטאו לנו?
מסתבר שהדרך ארוכה, והמסע חייב לעבור במשעולים עמוקים כדי שייסַלח לנו, וכדי שנסלח.
אֵם ואמונה
כמה מפתיע, בכל פעם מחדש, שאמא, אמון ואמונה הולכים יחד שלובי זרוע. וכמה מדהים לגלות שחז”ל לימדו אותנו את מה שהפסיכולוגים מגלים רק עכשיו.
אריקסון, פסיכולוג, מציג שמונה שלבי התפתחות אישית באדם. השלב הראשון, זה שמתחיל מגיל אפס, כשאנחנו מפציעים לעולם, הוא אמון מול חשדנות.
חלק מהסיבה שרובנו נמסים מול תינוק קטנטן, מגיע מהעובדה שהוא תלוי בנו לחלוטין. תלוי כל כך, שאבוי לו אם לא נתמסר אליו בכל הנפש והנשמה.
עד גיל שנה, ההורים הם אמצעי הקשר של התינוק עם העולם, ובעזרתם הוא לומד אם העולם ראוי לאמון או לא.
ככל שההורים נענים לצרכים של התינוק בעקביות, הוא מפתח אמון בסיסי: העולם טוב, אפשר לסמוך עליו, וגם אם אמא לא מגיעה מייד כשאני בוכה, היא תגיע עוד רגע. האמון לא נשבר – הוא מתרחב. התינוק מרחיב את סף הסיבולת שלו, את הסבלנות.
ככה, התינוק מתנדנד ומתמודד על החבל שבין החשדנות לאמון. הוא חושד בכל רגע שמערכת העיכול תוקפת אותו – אולי אמא לא תציל אותו?
הוא חושד בכל פעם, ואם אמא שלו לא מושלמת אבל כן משתדלת, הוא לומד להרחיב את טווח האמון. לא ליפול בכל חשד, לסלוח על הלא מושלם, להמתין, הטוב יגיע.
אריקסון מחדֵש רעיון מרתק – מידת האמון שהתינוק מפתח לא תלויה בזמינות המיידית ואפילו לא בחיבוקים ובנשיקות של אמא לתינוק שלה, אלא בעיקר באיכות של היחס האימהי: אמא שיש לה אמונה עמוקה שהיא עושה את הדבר הנכון, מעבירה לילד שלה את האמון בה, ובעולם.
אמא שיודעת באמת ובאמונה שהיא רוצה טוב עבור הילד שלה, מעבירה לו, בחלקים לא מודעים והכי חזקים בעולם, את האמונה הפשוטה: אני לא מושלמת, אבל אני רוצה לעשות לך טוב, ילדון שלי.
וככה, ממש ככה, הילד צומח בתחושה שהעולם לא מושלם אבל האנשים בו משתדלים לעשות לו את הטוב, וגם אם הם נכשלו, הם יקומו. ככה העולם, והוא חלק מהעולם הזה: נופל, מצטער ו– קם.
ואם נרצה, זו האמונה הגדולה שמתפתחת בנו בריבונו של עולם. לא תמיד הוא נענה מייד לבקשה שלנו, לא תמיד נראה את המתוק והמושלם, אבל יש לנו אמון מוחלט שהוא יודע מה טוב לנו, יביא את הטוב המוחלט, הטוב והמתוק.
קו השבר
גם אם השנה הראשונה פיתחה את יכולות האמון בצורה הכי טובה שיש, וגם אם היא פיתחה אותן ככה–ככה, עדיין, לכל איש מצפים כאן ושם שברים של אמון, גדולים יותר או פחות.
נכון שהבסיס של השנה הראשונה מספר אם הוא יתמודד עם השברים האלו טוב יותר או פחות, אבל להתמודד, כל אדם צריך.
על אחד השברים המשמעותיים בחיים שלה מספרת ציפי. היא הייתה נערה סוערת בגיל סוער, וכמה חוויות משמעותיות מאוד עיצבו את החיים שלה בשנה אחת:
סבתא שלה, שהייתה הדמות הכי קרובה ומבינה שלה, נהרגה בתאונת דרכים, אבא שלה הפסיד בהשקעה כמעט מיליון שקל, וממשפחה מבוססת הם הפכו להיות מהודקים, ואם זה לא מספיק – אצל אחותה הצעירה התגלתה סוכרת נעורים וסחררה את כל המשפחה לעוד סחרחורת על אלף סיבובים לדקה.
ציפי הרגישה שהכל מתנדנד לה. היא התחילה לאחר לבית הספר ולא הצליחה לגשת למבחן החוץ בדקדוק. פתאום הגיעה המורה… חוי, נקרא לה לצורך העניין, שהייתה המחנכת הכי מקסימה בסמינר.
היא קראה לה לשיחה, ואז לעוד שיחה ועוד אחת. היא הפכה לדמות משמעותית מאוד בחיים של ציפי, וציפי יכלה לגשת למועד ב’ של החוץ בדקדוק ואפילו לעבור אותו בהצלחה.
כל יום הייתה שיחת טלפון קבועה למורה חוי, עם דיווח מפורט של מה היא עשתה היום ואיך היא התגברה על הרצון להישאר במיטה.
היו ימים שהשיחות היו ארוכות יותר, והיא בכתה על החופש שהם לא יֵצאו אליו השנה, ועל אמא שלא מתאוששת מאז השבעה. היו ימים שהיא שמרה על אחותה באשפוז והמורה חוי התלוותה אליה.
ואז, באמצע י”ב, המורה חוי התחילה… לזגזג. לא לכל טלפון היא הגיבה, ומהר מאוד היא הייתה צריכה לסיים את השיחות שאליהן היא כן השיבה.
ציפי לא רצתה לכעוס, הרי המורה חוי עשתה הכל בהתנדבות גמורה! היא לא יכלה אפילו להרגיש שהיא נפגעת מהמורה חוי כי שוב, מה ההיא כבר חייבת לה?
אבל בתוכה הלכה ופשטה הרגשה כבדה. לא, היא לא נפלה לקצה, לא נכנסה מתחת לפוך ואפילו לא הידרדרה בלימודים. לאט ובשקט תולעת חוסר האמון כרסמה בה. לא כל כך מהר היא תפתח את הלב שלה שוב.
“באותה תקופה”, היא מספרת, “הייתי מציירת בדמיון שלי דלת של לב, ומנעול. הייתי נועלת את הדלת של הלב וזורקת בדמיון את המפתח לים. זה מה שעזר לי להשתיק את הצרחות מבפנים”.
היא כבר לא ניסתה להתקשר למורה. סגרה את הדלת על הפרק הזה בחיים. לכאורה.
סליחה של אמת
אפשר לשקם אמון כזה שנפגע? נחזור לשירה מתחילת הכתבה ולהיא. נגיד שהמורה חוי היא – ההיא, וציפי היא שירה. נניח שהמורה חוי באה לציפי, מבקשת סליחה. מספרת לציפי איזו תלמידה קסומה היא הייתה, כמה משמעותי היה המסע איתה.
וכמה… כמה היא הבינה שהיא חייבת לעצור קצת את ההתמסרות כי נולדה לה בדיוק תינוקת ששאבה את הזמן שלה, אבל – כמה היא יודעת שזה לא היה צריך להיעשות כך.
שהיא חשבה לאורך השנים בכמה כנות ואותנטיות היא הייתה צריכה להסביר לציפי אז, בכיתה י”ב, שהן תעבורנה לקשר קצת אחר, ואולי להפנות אותה למורה אחרת לתקופה הקרובה, ובכלל – לשאול את ציפי איך יהיה לה נכון עכשיו, בגבולות הקיימים של המורה.
היא תמשיך ותגיד לציפי של היום כמה היא מבינה כיום, שהקשר היה צריך להסתיים בשיח, לא בענן ממסך כזה, לא ברור, מעורפל. שהיא הייתה צריכה לתת מילים וסגירה. היא תגיד: סליחה, ציפי, בגדתי באמון שנתת בי.
מה יקרה לציפי, אם היא אדם בריא בנפשו? הו. הפנטזיה שמישהו יעשה דבר כזה, ישיב את הכבוד האבוד, ישקם, יחזיר את השקט למקומו, זו פנטזיה עמוקה ומרפאת כל כך.
לציפי ברור: “שרק הייתה באה, מסבירה, שהייתה מקבלת אחריות, מתנצלת, זה היה משנה לי חיים”. כן, כדי שנחזור להאמין בנו, בעולם ובאחרים, אנחנו זקוקים למילים שיעניקו פשר ומשמעות. זקוקים לבקשת סליחה וקבלת אחריות.
אדם בריא בנפשו שנפגע וקיבל סליחה של אמת, כנה, פשוטה ונוגעת, סליחה נטולת אגו, חוזר להאמין באחרים ובעולם, כי כן, האחר טועה ו– שב.
עד כאן סבב ראשון. יש סבבים נוספים.
שבר דורש חיבור
לא רק גדולים ואחראיים שוברים אמון. לפעמים זה להפך.
אמא של יוסי היא חולת אסתמה, כל ריח של עישון עלול לגרום לה התקף מסכן חיים. בבית כולם יודעים, שעישון, חוץ מהסיכון הכללי, הבזבוז ותחושת הזילות שיש בו, עלול גם להביא על אמא התקף, ולכן – סיגריות לא מתקרבות אפילו למחשבה, של אף אחד.
לכן, כשבלילה אחד אמא של יוסי התעוררה מרחש, וראתה את יוסי שלה בן השש עשרה במרפסת ועננים מסתלסלים לו מהפה, היא כמעט התעלפה.
אחר כך גם הגיע התקף קשה שהשאיר אותה בטיפול נמרץ יומיים, אבל היא הרגישה שלא זה הסיפור.
“התחושה הזו שהבן שלי, שיודע שעישון הוא דבר שמחוץ לבית שלנו לגמרי, והוא דבר שמסכן את אמא שלו, ישב במרפסת ועישן, הייתה תחושה איומה של בגידה ובעיטה בבריאות שלנו, בבקשה שלנו, באחריות שיש לו”.
יוסי הצטער והתחרט בכל לב, אבל שבועיים אחר כך, אמא שלו שוב התעוררה לפנות בוקר ולא מצאה אותו במיטה. היא לא העזה להתקרב למרפסת, רק אבא של יוסי הגיע, טלטל אותו חזק בכתפו שמעבר לענני העשן והריח הכבד.
יוסי ביקש סליחה, זרק, מול ההורים שלו הרועדים מזעם, פחד ובלבול, את שתי חפיסות הסיגריות שלו, הבטיח, דומע, שזה לא יקרה שוב.
אבל בכל לילה אמא של יוסי מתעוררת ומחפשת את יוסי במיטה שלו. בכל צהריים, כשהוא מגיע לאכול – היא מתקשה להחזיר לו מבט. וגם הוא.
בעז גידנסקי, עו”ס קליני, עובד לא מעט עם נערים. לפעמים בצל החוק, לפעמים שלא בצל החוק, וסוגיית המצפון, שבר האמון של החֶברה בהם, מוכר לו.
(וחשוב לציין, שנערים הם לא רק שבורים מהמערכת. לא פעם, עוצמות גיל הנעורים, פרשת הדרכים והטלטלות, מאיימים לשבור את המערכת עצמה, כמעט.)
הוא מתאר תהליך טיפולי עם נער, שקודם לכן היה מנותק לחלוטין מרגשותיו שלו ולכן גם מהרגשות של זולתו. במהלך הטיפול הנער התחבר לעצמו, ורגע עוצמתי במיוחד היה כשסיפר לבעז שהרבי מקוצק אמר שתשובה, היא קודם כל בין האדם לעצמו, וזה בדיוק מה שהם עושים בתהליך הטיפולי.
בעז מספר על ההפתעה שלו: מנער שלא אכפת לו לפגוע באחרים, כי הוא לא חש – לא את רגשותיו שלו עצמו, ובעקבות כך גם לא את הרגשות של אחרים – הוא הפך לנער שיכול להתבונן פנימה, לשוב לעצמו, כשהוא מזהה שזו הדרך היחידה לפגוש גם את רגשותיהם של האחרים.
ג’ונגל בתוך הלב
נספר את הסיפור מהתחלה:
יעקב, שם בדוי, הגיע לטיפול על רקע גנבות חוזרות ונשנות. הוא גנב בעיקר מהאחיות שלו, אבל גם בפנימייה הוא שלשל לכיסו סכומים שאינם שלו.
הוא אומנם היה מדבר על השאיפות שלו בעבודת השם, על הרצון לקרבת אלוקים ועל האושר בהתוועדות עם החברים ובטיש עם הרב’ה, והיה ברור לו שהוא לא צריך טיפול כי הוא חזר בתשובה ואפשר לחזור ולהאמין בו.
הוא הבטיח שהוא בהתחזקות, במיוחד בתפילה, לימוד ועבודה על מידת התאווה שגרמה לו לגנוב את מה שלא שייך לו.
נשמע מפתה להאמין לו, נכון? טעה – ושב. פשוט וקל. אבל גידנסקי לא נפל בפח:
“כששאלתי אותו על תחביבים, רצונות וחלומות שלו”, מספר המטפל, “הוא היה הודף אותי כלאחר יד: ‘עזוב שטויות, אין כזה דבר תחביבים, ברוך השם הכל אחווה ושלום’.
“התחושה בחדר הייתה של שיעמום. ריקנות. ניתוק. היו מילים גבוהות ויפות, אבל לא היה להן כל חיבור רגשי, ובהינתן כך, דאגתי שגם חיבור רגשי לאחרים אין לו.
“הנורמה היחידה שהוא מכיר היא הנורמה של ‘מה צריך’, ואם רק ‘מה צריך’ מכתיב את הפעולות שלו, והחלק החווייתי והרגשי מנותק ממנו, מהר מאוד הוא יכול להגיע למצב שהרצון והדחף לגנוב שוב, יתגבר עליו, כשלא יהיו לו הכלים להתחבר לרצונות של האחרים, לרגשות שלהם, לחשש שלהם ממנו. כשלא יהיה לו חיבור לחלק החווייתי והרגשי שלהם.
“לאט לאט החלו הרגשות של יעקב להפציע בחדר. בתחילה הוא כעס על עצמו, שהוא לא יכול ללמוד כמו אבא שלו, עשרים שעות ביממה.
“בהמשך הוא כעס על אבא שלו, שמבקש ממנו ללמוד כל כך הרבה, גם כשהוא לא יכול. הוא התחיל לרצות כל מיני דברים שאין לו והתחיל לחלום על טיסה לאומן לראש השנה, אפילו שלחסידות שלו אין שום קשר לאומן”.
גידנסקי מספר על הפחד להרגיש רגשות של אמת. הפחד להתחבר לרצון: “הוא אמר לי באחת הפעמים: ‘מה יקרה אם אני ארגיש מה שאני רוצה? אולי זה יגרום לי לעשות כל מה שהלב שלי ידחף אותי לעשות? למה בכלל כדאי לדעת מה אני מרגיש? לא עדיף ללמוד תורה ודי?’
“שוב ושוב חזרנו להבין, שהחיבור לעצמי מוביל לחיבור עוצמתי יותר להשם ולברואיו. לא כל רצון צריך לממש, אפשר לרצות – ולא לממש את הרצון. אבל להתחבר לרצון זה להתחבר לעצמי, וזו הייתה הדרך היחידה של יעקב, ושל מטופלים אחרים, להשתנות ולבנות אמון חדש בסביבה.
“אצל יעקב התהליך החיה ועורר את העולם הרגשי. ככל שהרגשות שלו היו נגישים לו, הוא יכול היה להתחבר לכעס של אחותו על המצלמה שהוא גנב לה. ‘כמו שאבא שלי גנב ממני את החופש’, הוא אמר, והמבט בעיניים שלו היה חי, עצוב, מצטער באמת”.
תהליך מפחיד? בוודאי. מפחיד לעמוד מול גן החיות שאנחנו יכולים למצוא בתוכנו. גן חיות שלא כולל רק תוכים וברבורים צחורי כנף אלא גם חיות ג’ונגל משחרות לטרף.
אבל אנחנו בני אדם! בני אדם בעלי רצונות וכוחות להתמודד עם הרצונות שבתוכנו. צריך להכיר אותם, את הרצונות, וגם את הכוחות.
כי אם גנבו מאיתנו את החופש או את המצלמה, את הכסף או את הקִרבה, לא נוכל להאמין מחדש במי שלקח לנו את שלנו, אם לא שהוא יכיר את הכוח שלו לגזול.
היכרות עם הכוח בונה את היכולת לווסת אותו, למצוא דרכים טובות יותר להתמודד איתו.
ובחזרה ליוסי – ההורים שלו יוכלו לסלוח לו, להתבונן לו בעיניים ולצאת חזרה אל המרפסת, רק אם הוא יצליח להוכיח להם שהוא מבין מה גרם לו לקנות סיגריות. מה הדחף הזה שהשתלט עליו לעשן. מה הרצון הפראי שמשך אותו לסכן את החיים של אמא, ולמה הוא היה צריך לבעוט חזק כל כך.
ככל שהרגשות האלו יהיו מוכרים לו, פרושים לפניו, בחזקתו ולא בחזקת הדחף, והוא יוכל להיות אותנטי בבקשת הסליחה שלו – תשוב האמונה בו.
גזל מקטרג בראש
לא תמיד די בבקשת סליחה, כנה ואותנטית ככל שתהיה.
דסי מספרת על אורח ששהה בדירה שלהם וניתק את המקפיא שבו היו מאוחסנים כמה עשרות קילוגרמים של בשר יקר, וכשהם שבו וגילו את הריח הנורא והאובדן של אלפי השקלים, הם לא התנחמו רק בבקשת סליחה, ולא יכלו לפתוח את ליבם לפני שיקבלו ממנו פיצוי.
“היינו זוג צעיר, קנינו את כמויות הבשר האלו לשבת שבע ברכות של אחותי, והאובדן הזה… חורר לנו את הכיס, שלא לדבר על הריח הנוראי שנדבק בכל פינה בבית ובנו עצמנו, ועבדנו כמה ימים כדי להסיר אותו”.
וגם שני: “במשך שנים עבדתי במקום שבאופן אוטומטי הפריש את המעשרות של העובדים לכיסו הפרטי.
“כאמא לבנים ששכר הלימוד שלהם לא מסובסד הייתי זקוקה לכל שקל במשכורת – שלי, ובמעשרות – שבאחריותי! העוול היה מעורר זעם, אבל בקשות למעסיק נתקלו ב’את לא רוצה? את יכולה ללכת, אוטובוס מלא עובדות בפוטנציאל חונה ליד המשרד שלי’.
“נשארתי, עד שמצאתי עבודה חדשה. רב השכונה ששאלתי לדעתו אמר שבשום אופן לא היה למעסיק היתר לנהוג כך, אבל ההוא לא שמע לרב. אם הוא יגיע לבקש סליחה, אותנטית ככל שתהיה, לא אוכל לסלוח לפני שיחזיר לי את שלי”.
וזה פשוט, גזל מקטרג בראש, ולפני שמחזירים את הגזלה התשובה דומה לטובל ושרץ בידו.
דמי צער
רגע, לא תמיד אפשר למדוד בכסף את הפיצוי.
“כשהייתי בת עשר, הלכנו לים. באותו יום, אחותי הגדולה שהייתה בת חמש עשרה, רבה איתי והבטיחה להעניש אותי. לא זוכרת שעשיתי לה משהו רע, אבל גם אם כן, העונש שלה לא היה בפרופורציה משום סוג:
“הגיע גל גדול והיא השקיעה את הראש שלי בתוכו למשך שניות ארוכות יותר מדי. בלעתי מים, פרפרתי, אבל היד שלה הייתה עלי, כבדה וצוחקת.
“שלושים שנה עברו מאז, ועד היום אני לא נכנסת לים, בקושי לרדודים של הבריכה עם הילדות שלי, וגם אז – כל החושים שלי דרוכים.
“ניסיתי לטפל בטראומה הזו בכמה דרכים וטיפולים, אבל יש לי תחושה כאילו היד שלה עדיין רובצת בכבדות על הכתפיים שלי.
“פעם סיפרתי לה את זה. ממרומי גילה היא התנצלה, סיפרה שזוכרת שקינאה בי מאוד בילדות, ואולי בגלל זה משהו בה התפרע מולי, אבל – זהו.
“היא לא ניסתה לפצות. להבין שאולי היא צריכה לשלם על סדרת הטיפולים שעברתי כדי לשחרר את הפחד. לא חשבה שמן הדין שתשאל רב אם היא אחראית לשאת בריפוי של מה שעשתה. אולי אני צריכה לדרוש ממנה? אולי, אבל אין בי הכוח לזה. וההתנצלות שלה? לא, לא פייסה אותי”.
הרה”ג אליהו בן סימון, ראש בית המדרש ע”ש רבנו יוסף קארו וראש בית ההוראה שלמות המשפחה, מזכיר את המובא בשולחן ערוך, ומכאן – כל אחד ישאל את רבו:
“מובא בשולחן ערוך: (או”ח סימן תרו ס”א) ‘עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפיסנו’. והנה הלכות מחילה נלמדו במשנה (ב”ק צב.) ממעשה דאברהם ואבימלך (בראשית פ”כ פי”ז), ואיתא בשו”ע (חו”מ, סימן תכב ס”א) ‘החובל בחברו אע”פ שנתן לו ה’ דברים אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו וימחול לו’.
“וכתב הסמ”ע (סק”ב): ‘בגמרא למדו זה מדכתיב באבימלך, ועתה השב אשת האיש וכו’ ויתפלל בעדך וכו’, למדונו, שצריך לפייסו עד שימחול לו במחילה גמורה, ואז יתפלל בעדו’. מכאן אנחנו למדים, שגדר ושיעור הפיוס הוא, עד שתסור ההקפדה מליבו של הנפגע, במידה כזו שירגיש שהוא יכול להתפלל על הפוגע, ולבקש בטובתו”.
גם שולמית מרגישה את הצורך הזה: “עברתי שבע שנים של התעמרות בעבודה, והתוצאה הייתה שסע באמון. אומנם זה בהחלט ישב אצלי על תכנים מהעבר, ועליהם אני צריכה לקבל אחריות נפרדת, אבל עדיין.
“שנה שלמה ישבתי בבית, מתקשה להאמין שאני שווה משהו ויכולה לצאת לעבוד חזרה. שירצו אותי.
“בעבודה הנוכחית אני פורחת ברוך השם, מגלה שכשיש צוות שמאמין בי, תומך ולא חודר ומציק בכל רגע נתון, אני יכולה להוציא את יכולותיי מהכוח אל הפועל. אני רוצה לסלוח, רוצה להאמין מחדש, בשביל זה מרגישה צורך אמיתי שהם ישלמו לי דמי בושה וצער. מבחינתי זו התשובה שלהם, כדי לזכות מחדש באמוני”.
עיצומו של היום מכפר
יש ממד נוסף ואחר לגמרי של סליחה. הוא שייך רק לאלו שעברו את השלבים הרגילים, ללא קפיצות דרך שעשויות להישמע גבוהות ומרוממות אבל בפועל הן עשויות להיות מנותקות ודיסוציאטיביות.
מי שכן יכול היה לכעוס, מי שכן יכול היה לדרוש, מי שכן נוחם ופויס, יוכל גם להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא ולסלוח, מחמת עיצומו של יום שמכפר. לסלוח כי משהו בנו שלם, השלים, ויכול לשחרר את הפגיעה.
וזה, כאמור, שייך למיטיבי לכת, ללא קיצורי דרך.
“את השנים הראשונות של חיי העברתי בתוהו ובוהו”. אנחנו משנים את הפרטים אז מה כבר משנה איך קוראים לה. “בעלי היה משקר לי בכל דבר ועניין, בצורה ש… לא היה לי שמץ של מושג מתי אני יכולה להאמין לו, ומתי לא.
“אלו היו חוויות נוראות. פעם, למשל, הוא יצא כהרגלו לכולל, וחזר חבוש כולו. התברר שהוא יצא עם כמה חברים ליום טיול, ונפל ונפצע. אלמלא הפציעה הייתי חושבת שהוא ישב בכולל, כמו בכל יום.
“בפעם אחרת הוא סיפר לי על הלוואה שחבר אומלל ביקש, והחתים אותי בלי ידיעתי על טפסים, ורק אחרי חודשיים הבנתי בדרך לא דרך שזו בעצם הייתה השקעה כלכלית שלא נשאה פרי.
“הוא לא סיפר לי שהוא רשם את הבן שלנו לישיבה בעיר רחוקה, כזו שלא הסכמתי שבננו ילך אליה, והסביר בסיפור מלא פרטים שראש הישיבה בכלל רשם אותו.
“השפיות שלי הלכה והתערערה, האמון שלי בו נחבל בצורה לא רגילה, והנס שלי היה שהתחלתי ללכת לטיפול (לא, זו לא מילת קסם) ולקבל אחריות לחלקים שלי, שאפשרו לו לנהוג בי כך.
“לאט ובמקביל השיחות שלנו הפכו להיות מכילות יותר, והוא התחיל לשתף אותי בחוויות קשות מחייו, חוויות שגורמות לו לשנות מהאמת שוב, ושוב, ושוב.
“הוא סיפר על ביקורת רודפנית, על חודרנות ומציצנות איפה שרק עשה משהו, ואיך בנה לעצמו עולם משל עצמו, שאיש לא יוכל לחדור אליו, באמצעות הסתרה ושקר.
“מאז, הוא התחיל להיגמל. התחלנו לבסס את חיינו על חוויות של אמון, גבולות, פרטיות ושיח מקבל. אני עדיין חולמת שהוא יבוא ויבקש סליחה באמת ובלב שלם. שהוא יוכל להכיר בכאב העצום שהוא הסב לי בשנים הראשונות, בתחושת השיגעון, בקושי שלי להאמין בו.
“אבל הוא – עדיין לא שם. הוא עדיין נאבק בכאבים שלו עצמו, לא פנוי להתבונן בכאבים שלי, מתבייש מדי לקבל אחריות על הנזק שהוא הזיק לי.
“ו… ואני סולחת לו. באמת, באמונה, בלב שלם. אני מאמינה בו, גם כשהוא נופל שוב לשקר. לא, לא מסכימה לזה בשום אופן, אבל מאמינה שהוא יקום, ומהר יותר מפעם.
“אני יודעת, הוא לא יכול להתגבר בבת אחת על כל ההגנות שלו, והצורך שלו לשקר מגיע מטראומה קשה כל כך. לכן אני סולחת. לא מאפשרת לשקר לי, אבל סולחת, אף על פי שהוא עדיין לא מסוגל לעמוד מולי בסליחה של אמת.
“הלוואי שהוא יגיע למקום הזה. זה יהיה סימן שהוא נרפא באמת, אבל גם אם לא – אני סלחתי”.
מיטיבי לכת, אמרנו?
מנגנון ריפוי עצמי
הרה”ג בן סימון מחדד:
“דומני שאחת החוויות המופלאות שהנפש האנושית מסוגלת להפיק היא חוויית הסליחה!
“לנפש כמו לגוף ישנם מנגנונים מגוונים ומתוחכמים של ריפוי עצמי. הגוף יודע לרפא את עצמו משריטה קלה או מטראומה קשה יותר דוגמת קרע של הרקמות, שבר בעצמות או אפילו ריסוקן.
“לעיתים הגוף ירפא את עצמו בעצמו, ולעיתים הוא יצטרך עזרה לריפויו – במקרים קלים יחסית חבישה פשוטה, במקרים חמורים יותר גבס, ובמקרים מיוחדים וחריפים עוד יותר ניתוח וחיבורי פלטינה. אך בכל מקרה סגנון הריפוי הוא ‘ריפוי עצמי’ של התגברות וחיבור מחדש.
“וכמו הגוף גם הנפש: לעיתים היא מצליחה להירפא עם הזמן בכוחות עצמה, ולעיתים היא זקוקה לסיוע ותמיכה מסוגים שונים כדי להחלים מהפגיעה.
“ולמרות כוח ההרגל ששוחק את יכולת ההתפעלות וההתרגשות שלנו, בהתבוננות קלה נוכל להתפעם ולהתרגש עד עמקי נשמתנו מהחסד והטובה שעשה איתנו ריבונו של עולם בכך שטבע בנפשנו את יכולות הריפוי והפיוס המדהימות הללו, הנראות והמרגישות לעיתים כנס ופלא היוצא מגדר הטבע וההיגיון.
“וזה שנים רבות שליבי אומר לי שייתכן שהחידוש הנפלא הזה של פיוס וסליחה בין אדם לחברו, יסודו ושורשו הרוחני טמון בחידוש הנוראי של המושג חזרה בתשובה שחידש הקב”ה בכבודו ובעצמו מעבר לכל היגיון שהוא עצמו ברא.
“וכפי שמתואר במדרש: ’שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות! שאלו לתורה חוטא מה עונשו? אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. שאלו לקב”ה חוטא מה עונשו? אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו’ (פסיקתא דרב כהנא פסקא כה).
“כלומר היצירה הזו שנקראת ‘תשובה’ היא מעבר לגבולות ההיגיון האנושי ואף מעבר לגבולות ההיגיון התורתי והיא שייכת אך ורק לעולם שנמצא מעבר להגדרות והגבלות, ולכן רק הקב”ה יכול לומר ‘יעשה תשובה ויתכפר לו’.
“ונראה שאחרי שהקב”ה הוריד לעולם את הבריאה המופלאה הזו של תשובה ויכולת של פיוס ותיקון בין אדם לקונו – היכולות הנפשיות, המנטליות, וההתנהגותיות האלו כבר הושרשו בבני האדם, וכך אנחנו יכולים להפעילן גם כדי להתפייס בין אדם לחברו.
“בצד הסליחה הקלאסית המבוססת על תהליך הדדי ומערכתי של מפייס ומתפייס, של אחד המבקש את הסליחה ואחר המעניק לו אותה, יש גם סוג אחר של סליחה שנוכל לקרוא ‘סליחת מתנה’.
“מהי ‘סליחת מתנה’? מצבים שבהם הפוגע לא קיבל אחריות למעשיו, לא התחרט, לא הפיק לקחים ולא ביקש סליחה, ובכל זאת הנפגע בוחר להעניק לו בחסד ולא בזכות את מתנת הסליחה.
“לעיתים מתוך צורך לפרוק מעליו את עול הפגיעות, לעיתים מתוך ערכים של אלטרואיזם, דתיים או אוניברסליים, ועוד סיבות רבות ומגוונות.
“סליחה מסוג זה מזכירה לנו את שיטתו של רבי הסבור שגם מי שלא חזר בתשובה כראוי, בכל זאת ‘עיצומו של יום מכפר’! לדעתו של רבי, הקב”ה בוחר להעניק לנו את סליחתו מאוצר מתנת חינם ללא שעשינו תהליך, וללא שקיבלנו אחריות.
“אף על פי שישנה כזו אפשרות היא מזקיקה רמה גבוהה של יושר פנימי, כדי להיות בטוחים שאכן אנו משחררים את המשקעים והפגיעות ולא מדחיקים ומתעלמים מהם, מה שעשוי לגבות מחירים רגשיים בשלבים מאוחרים יותר”.
וואו, רבה הדרך לפנינו, רבה ומלאת נופי בראשית קסומים של עמל פנימי, של יצירה מחודשת, של טבע אנושי והידמות והידבקות בצלם האלוקי. רבה הדרך. רבה האמונה.
