העובדת מקטינה ראש, או רק שומרת גבולות העבודה? השנתיים האחרונות הביאו את תופעת 'המתפטרים השקטים' עליה מדברים בעולם, תופעה מדבקת. איך אפשר לרפא את התסמינים האלה, לייצר יותר מוטיבציה בצוות? ואיך משרטטים את הגבול בין שעבוד לעבודה להשתמטות ממנה? | על הגינות כלפי המעסיק שהיא חובה יהודית-מוסרית מול מצב מנצל | העבודה היא לא חיינו
פעם-פעם הייתה פה קורונה. היה סגר, היו בידודים. נשארנו בבית או הלכנו לעבודה, מצוידות במסכות ובאלכוג'ל בכמות שתספיק לכל המזרח התיכון.
ולכאורה, היא מאחורינו, ברוך השם. ולכאורה, הכל כרגיל. הסערה עברה, הגיע תורו של השקט.
בקיץ האחרון הציף גל חדש את הכותרות. זאיד, מהנדס אמריקאי, כתב ברשת על האפשרות להתפטר בשקט. הוא הדגיש שאין הכוונה לקום ולעזוב את העבודה. ההפך, הכוונה היא להישאר בה, לסמן וי על משימות, ובו זמנית להעביר קו על המונח 'העבודה היא חיינו'.
הרעיון של זאיד כבש מיליוני לבבות. עובדים בכל רחבי העולם התוודו, בעקבותיו, שהם מגיעים לעבודה אבל עושים שם את המינימום ההכרחי. חלק מהם הדגישו שהם לא מועלים באמון המעסיק, אבל הם מסרבים להמשיך ו'להרוג את עצמם' על מזבח העבודה.
'גלובס' ציטט במאמר שלו על הנושא את מכון הסקרים העולמי 'גאלופ' שזיהה מגמה אוניברסלית, כשסקר את מידת המעורבות שחשו עובדים למקום העבודה שלהם.
בארצות הברית, למשל, קל לראות מדרון תלול מטה. אם בשנת 2020 למניינם רמת המעורבות של עובדים עמדה על 36%, בשנת 2022 היא עומדת על 32% בלבד. באירופה המצב קיצוני יותר. רק 9% מהעובדים הבריטיים מרגישים מעורבות, ובצרפת רמת המעורבות עומדת על 6% בלבד.
למעורבות נמוכה יש השלכות על הכלכלה העולמית. ההערה של 'גאלופ' היא שמעורבות נמוכה של עובדים גורמת נזק לכלכלה העולמית בשווי של כמעט שמונה טריליון דולר.
ומה קורה אצלנו? כמה השקט צועק? איך משתיקים שקט?
ובאו העובדים
דבורה רוזנפלד, מנכ"ל מסלול מחושב ייעוץ משכנתאות ומימון, ורבקי צ'ולק, מנהלת App.Upp.Go! – פיתוח תוכנות, אתרים מורכבים, הכשרות, חותמות על פקודת השכר של הצוות הכפוף להן. אני מבקשת את זווית מבטן כבוסיות וכמעסיקות.
פגשתן בתופעת 'המתפטרים השקטים' אחרי הקורונה?
רבקי בוחרת לפתוח בשיר ושבח לצוות שזכתה בו. "העובדות שלי איכותיות ומסורות. אחת-אחת. בחרתי אותן בפינצטה, והן אכן אלופות. מגדילות ראש ודואגות ללקוחות מרוצים. יש אווירה נעימה במשרד, והיא תורמת לכולם.
"בלי סתירה, אני מסכימה שהקורונה יצרה משבר מסוים. עובדים רבים הוגדרו פתאום כ'לא חיוניים'. חלק מהם הוצאו לחל"ת, וחלק מהם עברו לעבוד מהבית. הרבה חברות לא היו ערוכות לצעד הזה. הן לא הציעו מערך תמיכה נכון, והיו עובדים ש'הלכו לאיבוד' דווקא כשנשארו בבית…
"כל המענקים ודמי האבטלה שחולקו ביד נדיבה בימי הקורונה גם ליבו את תחושת 'אין חובה לעבוד!' כך נוצרה מציאות חדשה בשוק: 'אני במשרד וליבי בחוץ…'"
"אני מכירה את תופעת 'המתפטרים השקטים' עוד מהימים שנקראה 'ראש קטן', הרבה לפני הקורונה…" מחייכת דבורה. "אישית, מרגישה שהתופעה דווקא הולכת ונעלמת לאט לאט. מצב התעסוקה קשה יותר, ועובדות מרגישות שהן צריכות להוכיח לבוסית כמה הן משקיעות בעסק ואיך הן נותנות לה.
"ברוך השם, יש לי צוות מדהים כיום, שמשקיע ונותן את כולו לעסק, אבל לקח לי זמן להגיע למציאות הזאת. חוויתי הרבה ניסיונות כושלים וחיפוש מסיבי עד שהצלחתי לגבש צוות מוצלח. אז מזווית מבטי, אני יכולה רק לעודד שגם אם קיים גל של מתפטרים שקטים, הוא בדרך לדעוך".
תני דוגמאות ל'ראש קטן' שפגשת בעבר.
"אחת העובדות שלי לשעבר הייתה מתחילה בוקר ב… ארוחת צהריים. היא הייתה יושבת מול המחשב ומחפשת המלצות ברשת לתפריט, למתכונים. לפעמים היא הייתה מתקשרת לסופרמרקט, לבצע הזמנה טלפונית כדי שיהיו מוצרים לבשל בהם. כאשר שאלתי אותה אם נראה לה הגיוני שהיא עושה את זה על חשבון העבודה, היא לא הבינה מה הבעיה. שאלה: 'אז מתי, לדעתך, אני אמורה לארגן צהריים למשפחה? אני עובדת כל הבוקר!'
"עובדת אחרת שלי היתה בתקופת טרום לידה. ברוך השם מצבה היה מצוין מבחינה רפואית ומכל בחינה אחרת. ובכל זאת, היא נהגה להגיע לעבודה, לשבת רגל על רגל ולנוח. במשך שבע שעות היא שלחה מייל אחד ללקוח אחד. מקסימום, שניים. וכמובן, טרחה להזכיר לי שאין לי זכות לפטר אותה עד שלא יעברו שמונה חודשים מהלידה.
"אבל מעדיפה לדבר טוב. אז ברשותך, מביאה דוגמאות להתנהגות מסוג אחר".
בשמחה.
"יש לי עובדת שאני יכולה להתקשר אליה גם בשמונה בערב אם מתעוררת אצלי שאלה דחופה לגבי תיק ספציפי. היא תמיד תענה לי בסבלנות ובחיוך. כשאני בחופש, אני מקבלת ממנה דו"ח מסודר בסוף כל יום, והעסק ממשיך לתפקד כאילו אני במשרד. בעיניי, היא דוגמה לעובדת שמביאה לעבודה את הלב".
יש תסמינים להתפטרות שקטה?
רבקי: "כל התנהלות בראש קטן היא תסמין – חוסר ניסיון לפתור בעיות. כשהן צצות, 'מפילים' אותן על הבוסית. הגעה חלקית לעבודה, הרבה חיסורים ואיחורים בגלל סיבה כזאת או אחרת, כשהסיבות אינן משמעותיות באמת. העבודה איטית ואין מוטיבציה להגביר קצב, לתפקד היטב".
דבורה: "אני מזהה את התופעה ברגע שהתפוקה יורדת. האווירה נעשית כבדה וישנונית, והעובדות מרבות להתלונן".
את תופעה מדבקת?
דבורה ורבקי בראש אחד.
"חד משמעית, כן". זו התשובה של דבורה. "כשקיימת במשרד אווירה של אדישות, היא משפיעה על כולן. כשעובדת מסוימת מתלוננת על תפקיד שקיבלה או מעבירה מסר שהיא חשה מנוצלת, זה משפיע גם על העובדות האחרות. כמובן, זה עובד גם להפך. כשעובדות מגיעות נינוחות ושמחות לעבודה, עם רצון לתת את המיטב שלהן, כל המשרד 'נדבק' בחיוך שלהן ובמרץ. העבודה של כולן יעילה יותר ונחמדה יותר".
רבקי מסכימה. "אווירה היא תמיד מדבקת, לטוב ולמוטב. כשעובד מתחיל להשתמט, גם השני מחליט שהוא מעדיף, בעצם, להשאיר לבוס את העבודה הקשה. ולהפך, כשמישהי מקבלת אחריות, היא כמו חשמל, עוברת באוויר, ומאחת לאחרת".
איך אפשר לרפא את התסמינים האלה, לייצר יותר מוטיבציה בצוות?
דבורה: "אני מקפידה לחלק לעובדות בונוסים על תפוקה טובה, מהירה ויעילה. לעובדת כיף לראות בתלוש שורת בונוס שיכולה להגיע לסכומים גבוהים ממש, ולי כיף כשלה כיף.
"מלבד הבונוסים, יש גם לוחות יעדים. ברגע שעובדת מגיעה ליעד שקבענו ביחד, היא מתוגמלת במחווה מפנקת: ריהוט גן, סדנת איפור אישי או שובר לארוחת ערב זוגית. אפרופו ארוחה, מדי פעם אני מארגנת ארוחת בוקר משותפת במשרד, ובזמן הארוחה אנחנו מעלות ביחד רעיונות איך לשפר את העסק. גם זה טיפ ליצירת מוטיבציה בצוות – לזכור ולהזכיר שאנחנו צוות".
רבקי: "משמעות היא המרפא הראשון לראש קטן. עובדת חייבת להבין מה המשמעות של העבודה שהיא עושה, כמה היא תורמת, וכמה העבודה שלה חיונית. בחברה שלי כל עובדת אחראית על תחום אחר, וכל אחת מהצוות יודעת כמה העבודה שלה קריטית. אם מישהי לא מבצעת את העבודה שלה אנחנו בבעיה, והן מודעות לזה ומשתדלות שזה לא יקרה.
"מעורבות היא המרפא השני. כשעובדת מעורבת בחזון של העסק, באתגרים ובפתרונות, היא קשורה אליו רגשית ורוצה לתרום כמה שיותר כדי שיצליח.
"כמובן, כדאי לזכור 'לתדלק' את הצוות – לשים לב שהאווירה חיובית. אווירה מרעילה, חס וחלילה, צריכה להיות מחוץ למחנה. לתת קידום מקצועי למי שהוכיחה שהוא מגיע לה, ולחלק צ'ופרים ואתנחתות מדי פעם. אצלנו בחברה המשרד של כל עובדת הוא הבית. אנחנו שומרות על תקשורת רציפה, כמובן, אבל העבודה נעשית בבית ולבד. מדי תקופה אנחנו נפגשות פרונטלית ליום גיבוש. המפגשים האלה נותנים דלק לתקופה ארוכה.
"חשוב לא להעמיס מדי על העובדות. אצלנו, באופן עקרוני, אין שעות נוספות. העובדות שלנו הן גם אימהות, ויש להן משרה שנייה בבית שדורשת מהן לא פחות, ואולי יותר.
"ועוד המלצה חמה למעסיקות: להתאים תפקיד לעובד. כשאני מקבלת לעבודה עובדת חדשה, בתקופה הראשונה שלה אצלנו אני ממש מנסה 'ללמוד אותה'. להבין במה היא חזקה, ואיך היא תעשה את המיטב שלה. כך אני יכולה לנתב אליה תפקידים שיתאימו לה. זאת נחת אמיתית לראות כמה העובדת מסופקת ומרוצה אחרי כתיבת קוד חכם במיוחד שיצרה בעצמה".
כל טיפ שווה זהב. יש גם טיפים לעובדים?
"עובדה חשובה שעובד לפעמים לא מודע לה כי הוא לא הבוס", מחייכת רבקי. "כשעובד לא תורם מספיק להצלחת העסק שבו הוא עובד, הוא עלול להיות הראשון שמפסיד מהעניין. זה עובד שלא יקבל העלאה בשכר, לא יקודם ולא יחווה תחושת הצלחה. כשעובד תורם משמעותית לעסק, הוא הופך מ'עובד' ל'נכס' שלהנהלת החברה שווה להשקיע בו".
בואו נמחא כף ביחד לעובדת החרדית.
"קל למחוא לה". דבורה מפרגנת. "לעובדות חרדיות יש מוסר עבודה גבוה שלא פגשתי במגזרים אחרים. הן מפגינות אחריות גדולה, הן אמיתיות וכנות, והיושרה שלהן תמיד מרגשת.
באזור שלנו אין קליטה טובה. ולא פעם כשעובדת חדשה נכנסת לתפקיד, היא שואלת אם היא יכולה להתקשר הביתה על חשבון המשרד, כי הנייד שלה לא עובד…"
"העובדות שלי מדהימות, אחראיות, ותמיד מגדילות ראש". גם רבקי שופעת מילים טובות. "חלק מהן תלמידות לשעבר, עברו הכשרה אצלנו. אז האמת היא שידעתי מראש במי לבחור, אבל הן לא מפסיקות להפתיע לטובה. משתפות בכל פעם בתובנות שיכולות לייעל את העבודה, עוזרות זו לזו ומספקות תוצרים משובחים.
"הן אומנם נדירות, אבל הרבה עובדות חרדיות הן נדירות. לעניות דעתי, נשים חרדיות מבורכות במוסר עבודה שלא קיים בציבור אחר. הן רגילות ללהטט בכל המישורים, ועושות זאת בצורה מדהימה. שמעתי על מעסיק שאינו שומר תורה ומצוות שרצה 'להרצין' את האווירה במשרד שלו, להוסיף אווירה של אחריות ומחויבות. אז הוא שכר עובדות אברכיות…"
עבודת כפיים
כשמירי פלדמן, מאמנת אישית ותעסוקתית באופן פרטני וקבוצתי, מתבוננת אחורנית על 'עונת הקורונה', היא מתבוננת גם על העתיד. "הרבה אנשים למדו לחיות על קצבאות בתקופת הקורונה, כסף שנכנס לעו"ש בלי קשר לעבודה. היו אנשים שניצלו את תקופת הקורונה כדי לשנות סטטוס משכירים לעצמאיים. ותופעה נוספת שאני הבחנתי בה: עובדים לא חיוניים שנשארו בבית התמודדו עם שעמום והיעדר תעסוקה. זה הוביל אותם ללימודים. הרבה מהם בחרו לעשות הסבת מקצוע דווקא בשנים האלה, להתמקצע בתחום אחר, מתאים להם יותר. בעוד שנה-שנתיים האנשים האלה יחזרו למעגל העבודה, בעזרת השם. הפעם יהיו להם תעודות ומקצוע חדש ביד, והם יחפשו משרות שיתאימו להם ספציפית".
כמדריכת תעסוקה, איך את משרטטת את הגבול בין שעבוד לעבודה להשתמטות ממנה?
"זה גבול דק אבל ברור. זה אכן אתגר למצוא את האיזון בין שעבוד לעבודה לראש קטן. האיזון, כך בעיניי, נמצא במילה 'התמסרות'.
"עובדת שרוצה להצליח בעבודה, צריכה לגלות עניין, יוזמה ואכפתיות. אכפתיות, אין משמעה לעבוד בהתנדבות או על חשבון הבית. ממש לא. הכוונה היא אך ורק בשעות ובמסגרת העבודה. רק אז כדאי לעובדת לתת את עצמה באמת ומכל הלב. כשעובדת נותנת מכל הלב כי אכפת לה שהעסק יצליח, כשהיא פועלת ממקום שנהנה לתת מכישוריה ומיכולותיה למעסיקיה, היחס הזה חוזר אליה, ובגדול. כי בסוף יום עבודה המעסיק מסוגל להבחין בין העובדת שבאה לעבודה לעובדת שנתנה עבודה.
"וחשוב להדגיש, אין הכוונה לנתינה שמקורה בריצוי ובפחד כי אם לנתינה שיש בה לב ורצון טוב".
מה רע באכפתיות שגולשת הביתה?
"ליבת העניין היא לדעת לשים גבולות, וגם המעסיקים יודעים להעריך עובדים שנותנים את עצמם במסגרת גבולותיהם וערכיהם. כשברור לנו כמה אנחנו רוצים לתת, מתי ואיך, דווקא הגבולות הברורים האלה מאפשרים לנו להיות גמישים בתוך הגדרות שהצבנו לעצמנו".
אישה מגיעה לעבודה אחרי בוקר מתיש בבית, רמת האנרגיה שלה שואפת לאפס. אילו טיפים אפשר לתת לה כדי שתוכל לתת?
"כיוון שאנחנו יהודים, אתייחס קודם לשאלת 'נשאת ונתת באמונה?' כולנו נעמוד מולה אחרי מאה ועשרים שלנו. החובה שלנו כלפי שמיא היא לעשות את המקסימום בתמורה לשכר שאנחנו מקבלים. גם אם המעסיק נותן לנו שקל, הוא זכאי לקבל את התמורה המלאה לשקל שלו.
"מדברים הרבה על 'מוסר עבודה' וזה הפך להיות מושג שחוק על לשון, אבל המילה הראשונה במושג הזה אומרת הכל. הגינות כלפי המעסיק היא חובה יהודית-מוסרית.
"עוד מחשבה שכדאי לתרגל היא מחשבה על השליחות שאנחנו עושות בעבודה. בכל עבודה, גם בעבודה הכי גשמית, קיים הממד הרוחני. כשאנחנו מוצאות אותו, הוא נותן לנו כוח וממריץ לעשות. מנהלת חשבונות יכולה להקטין ראש, לומר: 'אני עוסקת בכספים, בסך הכל'. והיא יכולה לומר: 'אני אחראית על כספו של הזולת, אני מוודאת שהוא מקבל את המגיע לו, שהוא לא משלם את מה שהוא לא אמור לשלם'. כל הקשה על המקלדת מקבלת טעם אחר כשזאת זווית המבט.
"במסגרת מקצועי אני גם מכינה לראיונות עבודה. כשמגיעה אלי מישהי חדשה, אני תמיד מנחה אותה להתחבר לתפקיד המשמעותי שהיא מבקשת לקבל בעסק הזה. מדריכה איך להגיע באנרגיות של עשייה, בתחושה שהיא הולכת לתרום למקום העבודה כי מקום העבודה זקוק לה.
"כשאנחנו מוצאות משמעות בעשייה שלנו, בין אם היא בבית, בין אם היא בעבודה, אנחנו מסוגלות להמשיך ולעבוד קשה. משמעות מעניקה טעם לחיינו. הידיעה שאנחנו נותנות מהטוב שבורכנו בו לזולת משמחת אותנו אף יותר מהמציאות שבה אנחנו זוכות לקבל.
"ולמי שלא מצליחה לחשוב מעבר, רק לדאוג לעו"ש, הנה סיבה שלישית להתמסר לעבודה. כשעובדת נותנת את כל כולה, היא המרוויחה הראשונה. היא זוכה בהנאה, סיפוק והערכה. ומירב הסיכויים שבפעם הבאה שעובדת תקודם, זו תהיה דווקא העובדת שהפגינה רצון ויכולת לעשות מעבר. היא כבר עברה את המבחן… במציאות הדינמית של דורנו, עובדים מתניידים ממקום עבודה לאחר כל הזמן. אפשר לומר ששוק התעסוקה הוא גרם מדרגות אחד גדול, ורק אנחנו בוחרים אם לרדת או לעלות".
יש דוגמה מהחיים?
"בוודאי. פעם באה אלי לקוחה שהתפקיד שלה במשרד היה להקליד ולתייק. דיברנו על הדרכים שבהן היא יכולה לגלות אחריות ולהגדיל ראש גם בעבודה ה'פשוטה' הזו.
"הצעתי לה שכאשר היא מתייקת, שתעשה זאת באופן מושלם. כך מי שיחפש מסמך מסוים באחד מהקלסרים ימצא אותו מיד (והרי לה תחושת משמעות…) היא אימצה ברצינות את הצעתי. תייקה באופן מדויק, הכינה אינדקס פנימי לכל קלסר כדי שכל אחד שיפתח אותו יוכל למצוא בקלות את המסמך שהוא מחפש. כתבה גם על הקלסרים מבחוץ מה הם מכילים. היא קיבלה אחריות מלאה על נושא התיוק ממקום אכפתי הרוצה להקל על הצוות וההנהלה.
"ההתמסרות שלה לעבודה השתלמה לה, והיא שודרגה לתפקיד מנהלת המשרד. היא קיבלה תחומי אחריות רחבים יותר, וגם המשכורת שלה זכתה לשדרוג. בעיניי היא דוגמה מייצגת לאישה שעושה את הדבר הנכון בזמן הנכון. ואני אבהיר שוב שאישה לא צריכה לתת את מה שהיא לא יכולה לתת. אבל כשהיא נותנת את מה שאפשרי לה לתת, שתיתן את המקסימום שלו.
"דימוי ששמעתי פעם ונהניתי ממנו: עבודה היא כמו סנדוויץ'. לפני שאת מתחילה לעבוד, דברי על כסף. הבהירי מה את נותנת תמורתו ודאגי שהעבודה שלך תתומחר כראוי לה. בסוף החודש, כשאת מקבלת משכורת, בדקי אותה. ודאי שקיבלת את המגיע לך. בזמן בין 'התחלה' ל'סוף' – תני את כולך. אל תתייחסי לכסף, אל תחשבי עליו. התמקדי רק בעבודה ובדרך שלך לעשות טוב למעסיק, ללקוחות ולעצמך".
עבודת חיים
יש נפש מאחורי הדלפק. אני מבקשת מחני שידלובסקי, מאמנת, עו"סית ותרפיסטית, את זווית מבטה על נפש האישה העובדת.
כאשת מקצוע חרדית, האם לדעתך מותר לאישה להצטרף למתפטרים השקטים כי ממילא כל עבודה היא רק השתדלות?
"זאת לא שאלה שאני יכולה לענות עליה. אסור/מותר בכלל לא נתון לשיקול דעת אישי. רק התורה הקדושה מכוונת אותנו בעניינים האלה. ואם אישה לא יודעת מה הגבול ועד כמה – אם היא צריכה או לא צריכה 'להרוג את עצמה' למען חובת ההשתדלות – אני מציעה שתפנה לדעת תורה ותקבל הכוונה ברורה".
בהנחה שהיא כבר בחרה לתפקד כמתפטרת שקטה, מה את בוחרת לומר לה?
"יש פתגם שאומר 'עבוד במה שאתה אוהב ולא תצטרך לעבוד בחייך'. ואולי נתחיל בשאלה: לשם מה אנחנו יוצאות לעבודה? לשמע שאלה זו מייד תקפוצנה נשים צדיקות (לא במירכאות, הן באמת כאלה) ותאמרנה שכל המטרה של יציאה לעבודה היא לפרנס/להחזיק בית של תורה, לעזור בכלכלת המשפחה, ויציאה לעבודה היא בדיעבד ולא מלכתחילה, כי המטרה של האישה היא לגדל את ילדיה ולהיות 'כל כבודה בת מלך פנימה'.
ואני מסכימה, גם אני נמצאת בקטגוריה הזו, וגם אני גדלתי והתחנכתי ב'בית יעקב'. יחד עם זאת, ובלי כל סתירה, מעבר לסיפוק הצורך הכלכלי, לכל אישה יש צורך בסיפוק מימוש אישי.
לצורך הדוגמה, אישה שיש לה קשרים במערכת מסוימת ולכן היא קיבלה תקן בהוראה אף שהיא לא אוהבת ללמד – תישחק מהר מאוד. וזה נכון לכל מקצוע. אני יכולה להעיד באופן אישי שאם הייתי עובדת בעבודת מזכירות משעממת (לטעמי), מתעסקת עם מחשבים ודברים טכניים, הייתי יוצאת מדעתי ומוצאת את עצמי אחרי תקופה במחלקה סגורה".
לא רק המעסיק ניזוק.
"ודאי שלא. אדם שלא מוצא סיפוק בעבודה ועובד בה רק מאילוץ, מלבד הנזק שהוא גורם למעביד – גורם נזק לעצמו. אם אדם לא מוצא סיפוק ומשמעות בעבודה שלו – שלא יצא לעבוד כי הנזק הנפשי שהוא גורם לעצמו הוא עצום.
"נדמיין אישה שעובדת שש-שבע שעות במקום שהיא לא מוצאת סיבה לעבוד בו. בשעה שתיים או שלוש היא חוזרת הביתה, ואז מתחילה את עבודתה העיקרית – אמא במשרה מלאה. צריך לתת ארוחת צהריים, או לסדר את הבלגן אחרי ארוחת הצהריים שקרתה בלעדיה (רק לי נדמה שהצלחות הריקות או הריקות למחצה עדיין על השולחן?) צריך להפעיל מכונה/לתלות/לקפל/לגהץ, צריך לעזור לבנות להכין שיעורי בית, צריך לארח חברים, צריך לערוך קניות כדי להכין את ארוחת הצהריים למחר, צריך להכין ארוחת ערב ולהשכיב לישון, וזה לא הכל… מי שלא מוצאת משמעות בעבודה שהיא עובדת, תחזור הביתה שחוקה, עייפה, מתוסכלת, עצבנית, תתייחס בקוצר רוח לילדים וכך יצא שכרה בהפסדה.
"אני בטוחה שאישה שחוזרת מהעבודה, תובענית וקשה ככל שתהיה, אבל יודעת לענות על השאלה: איזו תועלת הבאתי היום לעולם? למי הארתי את היום? תחזור הביתה אומנם עייפה, אבל מלאת אנרגיות ובאווירה חיובית (תאמינו לי, גם הצלחות על השולחן לא יתסכלו אותה).
"ואני לא מדברת על מקצוע מרומם שאינו בהישג יד. גם טלפנית שמשכנעת אנשים לתרום, כשהיא יודעת שבזכותה יהיה לארגון עוד תקציב כדי לספק לחם וחלב למשפחה נוספת, כשהיא מפנימה שעוד ילד ילך לישון מחר שבע בזכותה, אין סיכוי שתוכל לתפקד כ'מתפטרת שקטה'".
יש דוגמה מהשטח?
"אפילו כמה. בשבוע שעבר היה עלי לסדר עניין בירוקרטי מסוים. הגעתי בשעה היעודה, הוצאתי מספר מהעמדה הממוחשבת שעמדה בכניסה, וכשהגיע תורי ניגשתי לקבלה. הייתה שם פקידה שתפקדה כמו מחשב, קרה, מנותקת, אדישה, בעלת ראש קטן. יצאתי מתוסכלת וכמובן הצורך שלי לא נענה במלואו ועלי לחזור לשם שוב. אני בטוחה שעם טיפת רצון טוב, ועם טיפת מודעות לחסד שהיא גומלת עם אנשים – היה ניתן לסדר את העניינים על הצד הטוב ביותר.
לו כל פקידה הייתה מודעת להזדמנויות הרבות שיש בידה לעזור לאנשים, לגמול עימם חסד, להאיר להם את היום, כל העבודה שלה הייתה נראית אחרת. גם אם היא מקבלת על כך תשלום, זה בכלל לא סותר.
ועוד דוגמה: אני מלווה אישה שקשה לה להתמודד עם כל העניינים הבירוקרטיים (מעבר לקושי הסטנדרטי של כולנו). היה עליה לסדר עניין כלשהו והיא ביקשה את עזרתי. בעבר סייעתי לה בעניין, וזה לקח כמה ימים ואפילו יותר משבוע. לכן לפני שהרמנו טלפון נשמנו עמוק ואזרנו כוחות. לאחר לחיצה על כל המקשים המנתבים לשלוחה המבוקשת, הגענו לפקידה שלא הכרנו. התברר שהיא חדשה, מחליפה בחופשת לידה את הפקידה הקבועה. אחרי חמש או שבע דקות שיחה העניין סודר על הצד הטוב ביותר.
כשהורדנו את השפופרת לא האמנו. זה תמיד היה ריטואל קבוע, לבקש, להשאיר הודעה, לשלוח מסמכים, לקבוע פגישה, ואחרי מסכת טלטולים לקבל את מה שמגיע לה. פתאום הדרך הפכה להיות כל כך קצרה ולא מייגעת. אני בטוחה שבפעם הבאה אותה אישה תוכל להסתדר בלעדיי כי זה הרי פשוט כל כך. לאחר השיחה היא הייתה מלאת אנרגיות וקמה לעשות דברים נוספים בבית. פתאום נולדה לה עוד שעה והיא היטיבה לנצל אותה. הכל בזכות פקידה שהגדילה ראש והבינה את המשמעות בעבודה שלה.
"ועוד אנקדוטה: בחול המועד אני לא עובדת בדרך כלל. אבל מאחר שאני יודעת שיש אנשים שעבורם חגים, זמנים שכל המשפחה בבית 24/7, הם מתכון לבעיות, אני זמינה בטלפון לתת מענה. באחד מימי חול המועד קיבלתי טלפון מלקוחה והבנתי שאין לי ברירה אלא להגיע אליה. כשהבן שלי שמע על כך, הוא אמר שאסור לעבוד בעבודה אידיאולוגית… לא הסכמתי איתו. קודם כל, סידרתי את הזמן שהקדשתי לה כך שלא יהיה על חשבון הילדים. שנית, אי אפשר להחזיק מעמד בעבודה אם היא אינה אידיאולוגית. נפש שרוצה לצמוח, לגדול, יכולה לעשות זאת בקלות, לו רק תמצא את המשמעות ואת האידאולוגיה בעבודה שלה. הראשונה שתרוויח מכך תהיה היא בעצמה".
יש גם צד חיובי בהתפטרות שקטה? לפעמים היא כן עושה טוב לנפש?
"לפעמים, ואני מדגישה שזה רק לפעמים, מעבידים מנצלים עובדות אידיאולוגיות. הם מטילים עליהן מטלות מעבר למחויבות שלהן בעבודה, מותחים את החוט עד קצה היכולת. כאשר נתקלים במעביד נצלן, אין ברירה לפעמים אלא להפעיל התפטרות שקטה. לפעמים קורה שמעביד לא רק מנצל אלא גם פוגע, משפיל או מקטין. במקרים כאלו אני לא ממליצה על התפטרות שקטה אלא על התפטרות גלויה".
אפשר לנקוט התפטרות שקטה גם במערכות יחסים אחרות בחיינו?
"אפשר בהחלט לנקוט התפטרות שקטה במערכת יחסים פוגעת, מעליבה, משפילה, מקטינה, מאשימה וכל מה ששייך ל'משפחה' הזאת. מערכת יחסים מהסוג שתיארתי היא הרסנית ולא בריאה לנפש. כיוון שלא תמיד אפשר 'להתפטר', כי יש מערכות יחסים שיישארו לאורך זמן, שם יש להפעיל את האסטרטגיה של 'התפטרות שקטה', ואם זה לא עוזר, כדאי וצריך לקום ולעשות מעשה.
מניסיוני, יכולה להעיד שהרבה נשים מתמודדות עם בעיות שהן תוצאה של מערכות יחסים הרסניות. לא ממליצה להישאר לאורך זמן במצב של התפטרות שקטה. כעזרה ראשונה היא בסדר, אבל רק אז".
עובדת על גלגלים
חני היימליך, מאמנת תזונה – מפתחת שיטת פיט פייוו פלוס ומכשירה צוות מאמנות, שמחה לחלוק תובנות שצברה בסטודיו ובמשרד. "אנשים לא תמיד מבינים מהו 'מוסר עבודה'. בעקבות סקר שעשיתי, גיליתי שהמושג הזה נתפס בעיניהם כעול כבד, מלחיץ ובלתי אפשרי".
את חושבת אחרת.
"וגם משתדלת להתנהג אחרת. למה אני מתכוונת? במסגרת עבודתי, אני ראש צוות של עצמאיות. כאשר פיתחתי את שיטת 'פיט פייוו פלוס', החזון שלי היה לחנוך ולפתח צוות שמניע נשים לפעולה מתוך הנאה וסיפוק פנימי. וברוך השם, הוא קורה ממש מול עיניי. כל יום הקבוצה שלנו גדלה בזכות עוד נשים שבוחרות לעבוד כי הן רוצות ואוהבות לעבוד ולא כי הן צריכות".
איך אהבה לתפקיד מייצרת מוסר עבודה?
"קחי דוגמה מתחום העיסוק שלי. כמאמנת תזונה אני יודעת שהדרך לטפל בעודף משקל היא לא לתקוף את המשקל העודף אלא לזהות מה גורם לו ואז לטפל בגורמים.
ממש באותו אופן עובד מוסר עבודה. אם מישהי מתמודדת עם מוסר עבודה לקוי, היא יכולה לגעור בעצמה שהיא כזאת, אבל זה כמו לתקוף את המשקל שמצביע על קילוגרמים עודפים… הדרך הנכונה היא לזהות מה בעבודה גוזל ממני את המוטיבציה, לטפל בו. כשהמוטיבציה תחזור, מוסר העבודה יקרה מאליו".
איך נראה מוסר עבודה אצל עצמאיות?
"דומה מאוד למוסר העבודה של שכירות. ושניהם תוצר של 'ראש גדול'. מציעה שנדבר קודם על ההבדלים בין ראש גדול לראש קטן".
קדימה.
"ראש קטן עובד בצורה לוגית. הוא פועל במטרה לעשות רק מה שצריך וחשוב לעשות. ראש גדול עובד כי הוא רוצה לעבוד. הוא נלהב לעשות מה שהוא עושה, התפקיד מרתק אותו, והוא יחפש וגם ימצא דרכים לייעל את העבודה ולהכניס בה עוד עניין.
כל אחד מה'ראשים' מייצג חלק אחר במוח. ראש קטן מונע מהצד השמאלי, הצריך. וראש גדול מונע מהצד הימני, הרוצה. כאשר אנחנו פועלים רק מהמקום הצריך, העבודה אולי תספק את צרכינו החומריים, אבל היא לא תעניק לנו חיבור פנימי לעבודה, וממילא לא נחווה בה הנאה או סיפוק. ומנגד, כאשר אנחנו פועלים רק מהמקום הרוצה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו רצים באופן אימפולסיבי מדי לכל מיני כיוונים, מאבדים יציבות ויעד ראשוני ובסיסי.
"כל אחת פועלת על פי אופייה, כמובן. אבל המצב האידיאלי הוא לפעול בהרמוניה עם שני חלקי המוח. לפעול בראש 'קטן' כדי להבטיח לעצמנו קיום כלכלי, יציבות ומטרה ראשונית ברורה, ובו זמנית, לפעול בראש 'גדול' כדי לספק גם את הנפש החווייתית ולהקפיץ את העסק קדימה על ידי יוזמה וראייה מרחבית יותר.
כשלא קיים ה'אני' בתוך העסק, זאת סיבה מספר אחת לשחיקה בעבודה. וזה נכון לעצמאיות כמו לשכירות. שחיקה מובילה ל'התפטרות שקטה', והסימנים הם אותם סימנים: חוסר חשק להשקיע וחוסר עמידה בזמנים ובמשימות.
אצל עצמאיות, שאינן כפופות לבוס, קל יותר לעשות את המינימום ההכרחי או לא לעשות אותו בכלל. הפתרון הוא להיות הבוס של עצמנו. לייצר מחויבות כלפי עצמנו, מטרות ברורות שאנחנו מוכרחות להשיג, אבל זה יכול לקרות רק אם יהיו לנו גלגלים תקינים ומשומנים היטב".
איפה קונים גלגלי מוטיבציה?
"קודם כל כדאי לדעת מה הם גלגלי המוטיבציה. כמו לכל רכב, גם למוטיבציה יש ארבעה גלגלים: ערכים, בחירה, הנאה וכבוד".
בואי נדבר על הגלגל הראשון: ערכים.
"כל פעולה שאנחנו עושות חייבת להיות מחוברת בתת מודע, וגם מעליו, לערך שחשוב לנו בחיים. בלי ערך אמיתי, חסר לנו ה'פוינט' – נקודת המרכז בעבודה שבזכותה אנחנו שומרות על איזון.
הפוינט שלי, לדוגמה, שאיתו אני קמה בבוקר, הוא העובדה שאני, כמו הצוות הנפלא שלי, זוכה לעזור לנשים לשפר את חייהן. זאת האש שבוערת בי, היא הכוח הפנימי שלי, והיא קשורה לערך עליון, לידיעה שהקדוש ברוך הוא זיכה אותי לעשות טוב בעולם בדרכי".
הערך השני: בחירה.
"כל בן אנוש רוצה וצריך להשתמש בכוח הבחירה. גם אנשים שהם צייתנים מטבעם יתקשו לציית כל הזמן. כראש צוות זה תחום שאני מנסה לשפר כל הזמן – לאפשר לצוות ביטוי עצמי. כמובן, הוא צריך את הבסיס, את ההכוונה המקצועית, אבל אני מתייחסת לעבודה שלהן כמו לעבודה במטבח. יש עקרונות קולינריים בסיסיים שקיימים בכל בישול – הרתחה, תיבול וכולי. אבל מעבר להם כל אישה מבשלת את המאכלים שהיא רוצה לבשל כמו שהיא רוצה לבשל. ואני תמיד נדהמת לראות איך כל אחת בצוות מבורכת בחשיבה מקורית וביצירתיות מפתיעה. יצירתיות שמקבלת מקום להתבטא מייצרת סיפוק. יצירת סיפוק מולידה עוד יצירתיות. זה מעגל קסמים שכדאי להמשיך ולגלגל".
הערך השלישי: הנאה.
"כל עבודה צריכה לשלב גם הנאה. הנאה, פירושה חוויה. תחושה של חיות, של ריגוש. לכן חשוב, גם בעבודה מספקת, להעניק לעצמנו ימי חופש או ימי גיבוש, אם מדובר בצוות. קצת הפסקה מסדר היום הקבוע והתבוננות בעצמנו.
יכולה להעיד מניסיוני כראש צוות שכל יום גיבוש תורם לנו לא מעט. וגם אם אישה עמוסה ממש, ובלתי אפשרי לה לקחת חופש, שתצא להליכה במסלול נעים. פעם ביום. פעולה לא מאתגרת שתעניק לה הנאה ותניע את הנפש ממקום טוב יותר ורגוע יותר".
והערך הרביעי: כבוד.
"כל נפש זקוקה לכבוד. כדאי וחשוב להכיר בכוחות הנפש שלנו, בתכונות המיוחדות לה, ולכבד אותן. לפני שאני מחלקת תפקידים בצוות, אני מנסה לזהות את החוזקות של כל אחת, וחלוקת התפקידים נעשית בהלימה לחוזקה הזאת. כשמישהי עובדת בתחום שבו היא חזקה, זה מעצים את הייחודיות שלה, וכך אפשר ליצור צוות מנצח שאוהב את עבודתו, פועל באנרגיות וגם מזרים אותה לקולגות.
"עבודה, וחשוב לזכור את האמת הזאת, לא אמורה להיות הישרדות. כן, היא מחויבות, אבל היא בעיקר מקום להתפתח בו אישית. אם אנחנו לא מתקדמות, כדאי לבדוק מה הפקק ש'תוקע' אותנו, לבדוק מנוע, לשמן גלגלים. לא בגלל גירוי חיצוני כמו בוס או צורך בכסף. בגלל העובדה שנועדנו להתקדם. בכל מקום ובכל תחום. והיעד הגדול שלנו בחיים הוא להיות אדם טוב יותר היום מהאדם שהייתי אתמול, ביני לבין אלוקיי, ביני לבין עצמי וביני לבין זולתי.
"זה המקום לפרגן לצוות הנפלא שזכיתי לעבוד איתו. הוא מבורך במוסר עבודה גבוה, ואני חושבת שהמוסר מתחיל בהבחנה של 'הם רצים ואנחנו רצים'. כשאנחנו מתאמצות בשביל ערך גדול, אנחנו עצמנו הופכות להיות גדולות יותר, ובורא עולם נותן גשם וברכה מעל הטבע והרבה ברכה בזמן ובכוחות". ]
לא עבודה בעיניים
"אפשר למחות על המילים 'התפטרות שקטה'?" מבקשת יעל, חברה שלא מסכימה להתראיין בשם מלא, ותכף תבינו למה.
אני מרשה לה למחות, מפנה לה במה לעלות עליה, לדבר את מה שבוכה בה בשקט.
"יש משהו לא הוגן בניסוח הזה. הוא כאילו מאשים את כל העובדים ב'עבודה בעיניים' על הבוסים. אולי יש כאלה, אני לא אומרת שלא. אבל אני רואה את הרעיון של 'התפטרות שקטה' באופן אחר – הוא לא בא להגיד לרמות את הבוס. הוא בא להגיד: שימו לב מי שווה יותר, אתם או העבודה שלכם?
זאת שאלה שתפסה אותי בשנתיים וחצי האחרונות בזכות הקורונה.
מהרגע שיצאתי מהסמינר, ואפילו לפני כן בעצם, הייתי וורקהוליסטית. עבדתי קשה כדי לחסוך לבית של תורה, ואחרי שהתחתנתי המשכתי לעבוד קשה כדי לפרנס את הבית הזה. נתתי שמונה-תשע-עשר שעות בעבודה. הייתי זמינה גם בבית לכל טלפון או מייל של הבוסית. אני זוכרת זמנים שבהם עבדתי בבית החלמה, שבוע אחרי לידה! היה לי מחשב נייד בחדר. ובזמן שהאכלתי את הבייבי החדש, עניתי למיילים דחופים.
"הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות – להתמסר לעבודה. הכי הוגן, לא? אני מקבלת משכורת, אני צריכה להצדיק אותה. זה מה שהסברתי לבעלי, לילדים, כשהם מחו על השעבוד לעבודה. לא ראיתי את זה בעיניים שלהם ולא הבנתי שהם צודקים, שבאמת הייתי משועבדת לעבודה.
"ואז הגיעה הקורונה. היה סגר. הבוסית התקשרה, אמרה שמצמצמים היקפי עבודה, אין ברירה. שלחה אותי לחל"ת. לא האמנתי. נכון, לא הייתי העובדת היחידה שהוצאה לחל"ת, ולא ניזוקתי כלכלית, כי ברוך השם היו המענקים והקצבאות. אבל נפשית נפגעתי ממש. מילא אם היא הייתה סוגרת את העסק לגמרי, אבל היא לא סגרה. המשיכה להפעיל אותו עם עוד שתי עובדות. וכמובן, אם היו לה שאלות, היא התקשרה לשאול אותן. ואם היו מצבי חירום, נקראתי לעזור בהם. בהתחלה לא תפסתי מה קורה, רק אחרי הפעם השלישית שהיא הזעיקה אותי למחשב באמצע הלילה, בעלי אמר: 'תגידי, מה הסיפור? את עובדת שלה או לא עובדת?'
"השאלה הזאת חבטה לי בראש כמו פטיש. שאלתי את עצמי אותה שאלה: אני עובדת שלה או לא עובדת? והבנתי שמבחינתי, אני עובדת. מבחינתה, לא. ופתאום תפסתי את הפער בין זווית המבט שלי על העבודה לזווית המבט של ה'עבודה' עלי.
"בזמן שהתמודדתי עם התובנה שהעסק לא עומד עלי ולא רק בגללי הוא שרד כל השנים, הייתי בבית. פגשתי את המשפחה שלי, גיליתי אילו ילדים מקסימים יש לי, וכמה כיף לי, בעצם. לבשל בנחת, לקפל כביסה בנחת, לצאת לקניות בנחת. לחיות!
"אחרי שחזרנו לשגרה, הבוסית קראה לי לחזור. חזרתי. לא הייתה לי ברירה. אי אפשר לחיות בלי כסף. אבל עכשיו גם הבנתי שאי אפשר לחיות בלי לחיות.
"היום אני עובדת במשרד את השעות שאני צריכה לעבוד במשרד. אם הבוסית מתקשרת בערב, אני לא עונה. אני לא מגיבה גם למיילים. גם אם יש להם כותרת אדומה עם המילים 'דחוף! דחוף! דחוף!'
"אני לא עובדת בתור כוננית עזרה ראשונה, וכבר גיליתי שיכולים להסתדר בלעדיי, אז עוד כמה שעות בלעדיי גם יעברו בשלום. אני פועלת לפי הנהלים ולפי ההלכה. עושה את העבודה שלי, הולכת הביתה. אם פעם לקחתי את העבודה איתי הביתה, היום לא!
"אם תראייני את הבוסית שלי, היא תגיד לך שאני 'מתפטרת שקטה', תתלונן שאני פחות מעורבת, פחות אכפתית. זה נכון מהצד שלה. מהצד שלי, אכפת לי מאוד. עלי. על המשפחה. ולא נראה לי שזה פסול. לא נראה לי הוגן להסתכל על התופעה הזאת בתור 'מחיר' של הקורונה. ההפך, בעיניי זה דווקא דבר חיובי שיצא מהקורונה. גילינו את הבית, גילינו את המשפחה, גילינו מה המשמעות של החיים. וכן, עבודה היא לא משמעות החיים. ברוך השם שלא".
