הוא הותיר מאחור מאות אלפי מעריצים והתיישב ללמוד 'הלכות מוקצה' בכולל ליטאי בבני ברק. חייו החדשים של הספורטאי העולמי עמאר סטאודמייר: ריאיון#
רבבות אוהדים בכל העולם נשאו את שמו של עמאר סטאודמייר בהערצה. הם הסכימו לשלם לו מיליוני דולרים עבור יכולותיו >> אלא שמשהו בתוך נשמתו המיוסרת, זו שהזדככה ברחובות האפלים של ארצות הברית, כמה לקשר עמוק יותר עם בורא העולם · ואז הכל נעצר, והספורטאי מצא את עצמו יושב עם למדנים יהודים מבני ברק שהכניסו אותו תחת כנפי השכינה והפכו אותו ליהושפט בן אברהם · הדרך אל הפסגה
הרושם הראשוני עוצמתי במיוחד. קשה שלא להתפעל כשפוגשים אותו לראשונה. הוא נכנס בעד הדלת, והדבר הראשון שתופס את המבט הוא הגובה החריג בנוף. אבל אם גובהו, 2.1 מטרים, מושך בקלות את תשומת הלב, לעמאר סטאודמייר, או בשמו היהודי המפתיע: יהושפט בן אברהם – יש סיפור הרבה יותר גבוה לספר לנו.
פגשתי את סטאודמייר כשהגיע לעירנו לקחת ציור שהזמין מהציירת החרדית גב' ליבי קליין שמתגוררת בלייקווד. אמנות היא לא רק חלון הראווה לכישוריו של הזולת וליצירותיו, היא חלק ממך. לא רק של האמן, אלא גם של הקונה.
בגלריה של גב' קליין משתתפים הלקוחות ביצירה. קצת מזכיר, להבדיל אלפי הבדלות, סיום כתיבת ספר תורה, שכל אחד מהנוכחים ממלא אות, עד להשלמת היריעה. גם בגלריה של קליין, משיכות המכחול האחרונות הופכות את הקונים לאמנים בפני עצמם.
סטאודמייר הגיע בדיוק בשביל זה.
לא צריך יותר ממבט אחד ביצירה, כדי להבין מה בדיוק משך את ליבו. אפשר לראות את נשמתו פועמת מבעד למה שהוא מתאר כציור תמציתי, שאותו הוא מתכנן לתלות בביתו.
מהציור ניבטת קבוצת יהודים שהתאספו יחד בבית הכנסת לקריאת המגילה בבוקר יום הפורים. אבל זהו לא בית כנסת רגיל עם מתפללים בעלי מראה וסגנון אחידים. כאן רואים יהודים מכל הסוגים ומכל הגוונים – תרתי משמע. אפשר לראות פה את יופי המכלול ההרמוני שיוצר את 'עם ישראל'. אנו משליכים מעלינו את גדרות ההפרדה שהציב העולם שבחוץ ומצטרפים יחד לעבודת הבורא.
עכשיו הוא מצביע על דמות בודדת בראש הקנבס. "זהו יהושפט", הוא אומר. "עומד בסוף, כדי לא להסתיר לאף אחד". ייחודי, שונה, אבל עם כולם. זה מה שהציור מבטא, וזוהי – במידת מה – תמונת חייו.
סיפור חייו אינו שגרתי, אך הוא אולי הצליח לסכם אותם בצורה הטובה ביותר כשסובבנו את הציור שלו, עת לחש לעצמו את מילות הפסוק: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".
גם אם זו הפעם הראשונה שאני פוגש אותו פנים אל פנים, הפגישה הזו רחוקה מלהיות ההתרשמות הראשונה שלי. כי כבר שנים ארוכות אני מכירו.
אינטואיציה שמשנה כללים
בעולם שלנו קצת קשה להבין את זה, אבל אוהדי ספורט בעולם נוטים לדבר על הקבוצות שלהם במילות שייכות, כמו "אנחנו ניצחנו" או "אנחנו צריכים להתארגן טוב יותר". מעקב אחרי קבוצה, פירושו הזדהות עימה – וגם עם הספורטאים שלה. עמאר סטאודמייר הצליח להרים לבד את הקבוצה שלו מהשוליים.
אך בעוד רבבות אהדו את הישגיו הספורטאיים, לא רבים התעניינו בו מספיק כדי להקדיש זמן ללמוד יותר פרטים על סיפורו האישי. בדומה לציור 'שלו', בליל עוצר נשימה של צבעים רכים שעדיין כובש את ליבו והוא מחזיק בו, סטאודמייר הוא אדם עצמאי, אינדיווידואליסט. אתה מדבר איתו והוא לא מתרגש. נימת דיבורו רכה, מילותיו מדודות. קשה להאמין שזהו אותו בחור חזק, עקשן, נחוש, שכולם היו ממהרים לחמוק ממנו ולפנות את הדרך, לאחר שראו את המטרה שהציב לעצמו.
אבל כזה הוא, על כל העיקולים והפיתולים שהרכיבו את חייו.
הוא נולד לפני שלושים ושמונה שנים, בשם עמארי קארסארס סטאודמייר, בפלורידה, על גבול אורלנדו. רק באמצע שנות-העשרה הוא פנה לספורט. הוא ראה בו נתיב בריחה – משהו שבכוחו לעשות להצלת משפחתו. הוא לא כל כך הכיר את הכללים, אבל "ידעתי שאני טוב", הוא מספר, "כי הייתי רק בן ארבע-עשרה כשהצלחתי לקלוע בזריקה לאחור".
אביו מת כשהיה רק בן 12, ואימו הסתבכה לא פעם עם החוק ונעצרה. אחיו הגדול, הייזל, היה מוכשר כמוהו, אך לא כל כך ידע איך לא להיגרר לצרות, ולבסוף נהרג בתאונת דרכים בגיל 35. אבל הייזל דאג לעמארי, והיה נחוש לוודא שלא ילך בעקבותיו. הוא אפילו לא היה מרשה לו להסתובב באזורים הבעייתיים בעיר, כדי שלא ייחשף לאותה צורת חיים.
"הוא הרחיק אותי מהרחוב", העיד עמארי בהלווייתו. "הוא היה המלאך ששמר עלי".
עמאר חש שעליו מוטלת האחריות לשנות את עתיד המשפחה. הוא חשב שאם הוא יצליח להצטיין בספורט, אולי ישיג משכורת נדיבה שתתרום ליציבות הבית וכך יציל את אימו ואת אחיו. זה היה אתגר יומרני מעט, מלא בחוסר-ודאות, ללא כל תמורה מובטחת. הוא ידע שהצעד הזה ידרוש ממנו המון השקעה, והוא יצטרך ללמוד הרבה דברים חדשים תוך לקיחת סיכונים – אבל זה היה דבר שבעיניו היה שווה את ההקרבה.
ולא שלא היו מהמורות בדרך. "אבל תמיד נשארתי ממוקד במטרה", הוא מסביר, "כי המשפחה שלי הייתה על שפת תהום, ורציתי שתהיה לי היכולת לדאוג להם".
בעיותיה המשפטיות של האם גרמו לכך שהמשפחה התגלגלה ממקום למקום, כשהוא עובר שש פעמים בין חמישה מוסדות חינוך, שהתפרשו על פני שתי מדינות. אחרי שנאלץ להפסיק את הלימודים באמצע כיתה ט', הוא הבין שאם הוא מתכנן להגשים את חלומו, משהו חייב להשתנות. הוא חייב לפתוח דף חדש.
למרות כל העכבות, עמאר שעט קדימה. בינתיים למדה משפחתו להכיר רעיונות רוחניים, שבהמשך הדרך הם שיובילו אותו אל היהדות. זה התחיל אצל אימו, שהאמינה שהיא מצאצאי עשרת השבטים האבודים.
"עליתי על הדרך הזו מאז גיל 13", הוא אומר לי. "אמא שלי היא שהכירה לי אותה – היא אמרה שאנחנו צריכים לשמור את דת משה. היא לא באמת ידעה מהי הלכה, אבל 'שמרנו' שבת ואת כל החגים היהודיים – אלא שעשינו הכל בדרכה שלה. כך שלמעשה בכל חג עשינו משהו קטן שייצג את אותו החג – כמו למשל, בפסח לא אכלנו חמץ".
בשתי החזיתות האלה שעתידות להגדיר את חייו, נשען עמאר הצעיר על האינסטינקט יותר מאשר על כל דבר אחר. הוא עסק בספורט בלי להכיר את הכללים, ורק הכישרון וההתמדה שלו פיצו על כך שוב ושוב.
את אותו הדבר אפשר לומר על צעדיו הראשונים ביהדות.
ברך פצועה ולב מחלים
את החלום הראשון שלו הוא הגשים כאשר התקבל לאחת הקבוצות הנחשבות, כשהוא מציג ביצועים ברמה הגבוהה ביותר בתחומו. הנחישות שלו ליצור שינוי בחייו כדי לסייע למשפחתו, כבר הוכיחה את עצמה.
העתיד שלו נצבע כעת בצבעים רבים יותר משהעז לחלום.
עמאר החל ללמוד תורה בפואניקס, בגיל תשע-עשרה, וככל שלמד יותר, הוא ניסה לחשוף עוד ועוד רבדים ביהדות.
"תמיד היה לי ביטחון עצמי. תמיד הייתי אחד הבחורים הגדולים, תמיד מהמובילים", הוא מספר, "אך אחד הדברים שפגעו במקצת בביטחון העצמי שלי, היה לימוד העברית. זה היה קשה ומאוד לא נוח – ארך לי המון זמן לקלוט את הבסיס. גם בבית הכנסת זה לקח לי זמן. אבל לאורך כל הדרך היו לי חברותות שעזרו לי להתקדם הלאה".
בשלב הזה הוא אפילו לא חשב על גיור, גם כשהמשיך ללמוד עוד ועוד על התורה. ובכל זאת, הוא חש בדחף בלתי מוסבר שמשך אותו להתקרב. "זה לא היה שייך אלי", הוא אומר, "אבל ידעתי, עם כל יום נוסף שבו המשכתי ללמוד, שאני רוצה להתקדם ולעשות צעד שיאפשר לי ללמוד כמה שרק אוכל".
הדבר שהותיר עליו את הרושם הכי חזק, הוא מעיד, "היה עצם הלימוד".
שנותיו באריזונה היו סחרחרה של התרגשות. "איני מוכן לראות ילדים שגדלים מהר מדי, כמוני", הוא אמר בריאיון ל'ניו-יורק טיימס' לפני כשמונה עשרה שנים, "אבל לי לא הייתה ברירה. הכל היה בידיו של הבורא, וזה פשוט הסתדר".
בכל שלב ושלב לאורך הדרך, אומר עמאר, יד ההשגחה פעלה בדרכים מסתוריות, מאלצת אותו לעשות דברים שבסופו של דבר הובילו אותו למקום שבו הוא נמצא היום. ההחלטה שלו להתקדם באופן עצמאי, במקום ללמוד בצורה מסודרת, נכפתה עליו. הוא היה חייב את זה, כדי להאכיל את משפחתו. "הטעות הכי אהובה עלי", הוא מכנה אותה.
אך לו היה הוא הולך ללמוד במסלול של ארבע שנות לימודי תואר, כפי שמלכתחילה קיווה לעשות, החיים שלו היו נראים אחרת לגמרי. בדיוק בשנה הרביעית שלו בספורט הוא חתם על הארכת חוזה לחמש שנים, תמורת הסכום הדמיוני של 73,000,000 דולר. כמה שבועות מאוחר יותר, הם גילו שהרגישות שהייתה לו בברך דרשה ניתוח שבר מיקרוסקופי, ניתוח מסוג שחתם את ההתקדמות של לא מעט ספורטאים אחרים.
זה היה כמו אגרוף בבטן – עבורו ועבור כל מי שעקב אחר העלייה המטאורית שלו. אם לא הברך הפצועה הזו, הוא היה יכול להיות גדול הספורטאים של כל הזמנים. אך כל זה היה חלק מהתוכנית האלוקית שהוכנה עבורו.
לו הפציעה שלו הייתה מתרחשת בעודו לומד, ניתן לומר בביטחון שמעולם לא היו מצרפים אותו לקבוצה. הפציעה הזו הייתה מהסוג שמעטים ניצלו ממנה, ואף אחד לא היה מוכן לקחת את הסיכון. ודאי שלא היה מישהו בעולם שהיה משלם לו מיליוני דולרים.
אחרי הניתוח הוא עשה כל מאמץ לחזור לפעילות במטרה להציל את המשך העיסוק שלו בספורט. זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית. במשך חודשיים אחרי הניתוח אסור היה לו לדרוך על הרגל, כך שאפילו ללכת הוא לא יכול. אך אתגרים מעולם לא עצרו אותו בעבר, והוא לא התכוון לתת להם לעצור אותו עכשיו.
אחד המתחרים שלו ניסח את זה כך: "הוא לא ייפול, כי הוא לא מפחד לתקוע את האף באדמה. נראה שאין דבר בעולם שמסוגל לאיים עליו".
ובאמת, למה להרגיש מאוים אם אתה מאמין שהכל חלק מתוכנית שמימית? הוא השקיע הרבה כדי לחזור, ושב וכבש את המעמד שהיה לו. כבר נראה היה כי הכל שוב בסדר.
הוא אולי חשב שהוא סיים עם הפציעה, אבל הפציעה לא סיימה איתו. היא גם זו שבסוף הביאה אותו לניו-יורק – והוסיפה עוד כמה משיכות מכחול לתמונת חייו.
חברותא בניו יורק
כשהסתיים חוזה המיליונים בשנת תש"ע (2010), הקבוצה סירבה להאריך שוב את החוזה עימו. משהבין שזה לא יקרה הפעם, הוא החל לבדוק אפשרויות אחרות, וכך הגיע לניו-יורק. באותם ימים הוא המשיך להוסיף עוד ועוד גוונים לציור הפרטי שלו, כשהוא פותח דלת למה שעתיד לחולל מהפך בחייו.
"לא באמת התחברתי ליהדות עד שהגעתי לניו יורק", הוא אומר לי.
"כשטסתי לארץ ב-2010 (תש"ע), חזרתי בן אדם אחר. ידעתי שייתכן שארצה לשוב אליה כדי להשתקע בה. אף אחד אפילו לא ידע על השורשים שלי או על המנהגים הדתיים-למחצה שלי, אבל היה ברור לי שיום אחד אחזור ואדבק בתורה".
וזה בדיוק מה שהוא עשה אחר כך, אך לא לפני שעבר עוד כמה תחנות בדרך. מישהו פנה אליו והציע לו ללמוד בחברותא. הוא קפץ על ההזדמנות והרבה מעבר לכך.
חבריו התוודעו למה שקורה איתו, כשהוא סירב לעצור ולשתות, אף על פי שבאותו יום הוא לא הפסיק לרוץ מאז שעות הבוקר. פשוט, אותו יום היה יום הכיפורים. "חשבו שדעתי נטרפה עלי, אבל לא ויתרתי. עם הזמן, הם ראו שאני משקיע המון בלימוד, והם העריכו את זה. האמת היא, שלא נתקלתי בשום תגובה עוינת בעת שעברתי את התהליך, וגם אם היו תגובות כאלה, לא נתתי להן לגעת בי ולהשפיע עלי". וחוץ מזה, הוא אומר: "תמיד היה לי את הסידור שלי".
פרשתי כמנצח
הביקור שלו בארץ בשנת תש"ע, הכין את הרקע למשיכות המכחול הבאות.
"זהו מסע רוחני. בכתובים מתוארת ירושלים כמקום קדוש, ואני יכול לחוש זאת בכל פעם שאני נמצא בה. ההזדמנות לשהות בה, היא ברכה בזכות עצמה".
ואכן, זו הייתה ברכה ממש. בסוף, היא ששינתה לגמרי את חייו. "למדתי בישיבת 'אור שמח' ארבע שנים", הוא אומר. "התחלתי ללמוד הלכות שבת, הלכות בישול בשבת, הלכות יום-טוב – כל אלה. למדנו גמרא, הלכה וחומש".
הוא היה שם כמה שנים, מגשש את דרכו ומחפש עתיד שבו הוא ירגיש בנוח עם עצמו. הוא קיבל אזרחות ישראלית והתחיל להזדהות יותר כיהודי. הוא מספר כי בני משפחתו – אשתו וארבעת ילדיו – תמיד שמרו על כשרות ועל חגי ישראל, עוד לפני שחשב על גיור. זה היה חלק מהמסורת שעליה גדל. אך האיש שתמיד היה מונע מכוח האחריות והרצון להתקדם, חש כי הוא זקוק ליותר.
הוא מספר שרבים בקהילה האפרו-אמריקנית שותפים לתחושת ההזדהות הזו עם היהודים, כפי שהוא חש. ובכל זאת, הם לא יבחרו להפוך לגרים כשרים כמוהו. מה שהניע אותו יותר מכל, היה הכמיהה העזה להתקרב אל בורא העולם והידיעה שיש רק דרך אחת לעשות זאת.
הוא הבין שהוא צריך ללמוד ולהמשיך ללמוד, והדרך היחידה ללמוד באמת היא ללכת עם זה עד הסוף.
הוא חיפש את המקום הטוב ביותר והאותנטי ביותר, ובחר לעבור את הגיור בבית הדין של מרן הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל בבני ברק. הוא למד עם אברך בכולל של הגאון רבי שלמה קנייבסקי, שהכין אותו לקראת הגיור.
אולי יהיו אחרים שיפחדו ממסלול קיצוני כל כך, אך לא הוא. הוא היה ממוקד מטרה.
"בזכות הגיור, יכולתי ללמוד תורה ברמה גבוהה מאוד. יש כל כך הרבה מה ללמוד, והכל הוא משורש אחד – הקב"ה. על ידי התפילה שלוש פעמים ביום, למשל, אתה תמיד מוקף באורו של השם".
רבים שואלים אותו על שמו, יהושפט. זהו לא שם נפוץ. "אבל זה השם שהרב בחר עבורי", הוא אומר. אך הוא גם סבור כי השם הזה הולם אותו. "כשהתחלתי ללמוד, לבדוק ולחקור, גיליתי שהוא היה אחד ממלכי יהודה שלימד תורה לעם ישראל וגם נלחם נגד עבודת האלילים. בעיניי, השם הזה הוא מאוד משמעותי".
כעת הוא יהושפט בן אברהם, אח הוא לנו, כמו כולם. הוא גם יודע את דברי אביי (יומא, פו.) שעל כולנו חלה החובה לוודא שיהיה שם שמים מתאהב על ידינו. עבורו, אלה הם החיים.
"אנשים עדיין מביטים בי בהתפעלות ואומרים שאני גורם לקידוש השם גדול בעולם. אבל זה פשוט מי שאני".
