סייעות, גננות, ומורות במונולוגים כאובים על הניצול שעברו ] מנהלי הרשתות: מדובר בטענות סרק ובכפיות טובה. ] בשבוע הבא: תנאי שכר המלמדים נחשפים ] כתב 'משפחה' על התופעה המגזרית שהושתקה
תחקיר 'משפחה' חושף:
מעשייה חרדית ידועה, שמספרים אותה בכמה סוגי ואריאציות על כמה וכמה אישים, מספרת על גננת שהחליטה לאחר כמה שנים של עבודה מאומצת בתפקידה, כי הגיע הרגע שבו היא תבקש העלאה. בדחילו ורחימו ניגשה למנהל המוסד, ושטחה לפניו את בקשתה: 15 שנה שאני עובדת, והשכר אינו עולה. אולי הגיע הזמן שאקבל מעט יותר?
גן ילדים. תמונת אילוסטרציה (צילום: פלאש 90)
להפתעתה, המנהל היה בהלם מעצם התעוזה. "מה", שאל, "מה חשבת, שתקבלי אפילו יותר מהמנהל?"
הסיפור, אם היה או לא, משקף ומספק הצצה למתרחש באחת מהמערכות המשמעותיות ביותר בציבור החרדי.
מערכת החינוך החרדית התברכה במוסדות, במנגנונים וברשתות של מעונות, גנים, חיידרים ובתי ספר, שחלקם נחשבים לאימפריות חינוכיות ששמן הולך לפניהן. עם זאת, נראה שהגיע הזמן להפנות מבט גם לתופעה מלבבת פחות, שעד כה טרם נבדקה באופן יסודי.
שמועות רבות מתרוצצות, במיוחד בעת האחרונה, על קיפוח שכרן של מורות ונשות חינוך. לא כולן נכונות. חלקן מופרכות. בכל זאת, מתברר שאכן העשן לא מיתמר סתם כך: קיימת גם קיימת התעמרות חמורה במוסדות חינוך מסוימים, הפועלים במגזר החרדי.
חשוב להדגיש: בניגוד לטענות הרבות שהושמעו, מרביתם של מנהלי מוסדות החינוך, רשתות הגנים והמעונות, פועלים ללא דופי, ומסירותם לעובדים ראויה לכל הערכה. מדובר במערכות שאינן מתוקצבות במאת האחוזים בידי הרשויות, ואף על פי כן, מספקות, הן לחניכים והן לעובדים, את התנאים המלאים והמיטביים.
לעומת אלו, ישנם אחרים שמרשים לעצמם – מסיבות שכבר נגיע אליהן – להתעלם ולא לספק לעובדים – ובעיקר לעובדות – את מלוא הזכויות המגיעות להן. חמור מכך: חלקם אף מרשים לעצמם להפריש לכיסם מהכספים שאמורים להגיע לחשבונות הבנק המצומקים של העובדות.
על אף הלחצים שהופעלו עליו, 'משפחה' החליט להרים את הכפפה ולחשוף את התופעה המבישה עד שזו תיעלם.
לא מאוגדות, לא מוגנות
נושא ניצולן של עובדות החינוך במערכות החינוך החרדיות, עלה לראשונה לכותרות באופן רשמי לפני כ-4 שנים, אז פנו מספר גננות שהועסקו ב'רשת הגנים של אגודת ישראל' שעברה הליך של פירוק ושיקום (רשת החינוך הנוכחית של 'אגודת ישראל' פועלת כיום תחת הנהלה חדשה, ובתנאי הבראה) לבית המשפט. בפנייתן טענו כי לא קיבלו את המגיע להן – הן במשכורות שקיבלו במשך תקופת העסקתן והן בפיצויים שקיבלו בפרישה שנכפתה עליהן.
העובדות, שיוצגו בידי עו"ד ענת שני-רבה, פנו לבתי המשפט המחוזיים ותביעותיהן התקבלו במלואן, כאשר סכומי הפיצוי שנקבעו להן עמדו על מאות אלפי שקלים לכל אחת מהגננות. בהמשך, ולאחר שצפו גם מקרים שהתרחשו ברשת הגנים של שס – שאף היא עברה הליך של פירוק ולאחר מכן נכנסה להליך הבראה – הגיעה מצוקתן של הגננות וקיבלה ביטוי בוועדות החינוך, העבודה והרווחה של הכנסת.
עו"ד ענת שני-רבה, הנחשבת לבקיאה ביותר בתחום, הפכה בשנים האחרונות לאימתם של מנהלי הרשתות. היא ייצגה שורת גננות, כשמרבית התביעות הסתיימו בניצחונן המוחץ.
"בשורה התחתונה", אומרת עו"ד רבה, "אני יכולה לומר שגננות שהחליטו לעמוד על זכותן ולהגיע לבתי המשפט – קיבלו את המגיע להן.
"בית המשפט גלגל פעם אחר פעם את מנהלי המוסדות והרשתות מכל המדרגות, וקבע כי מעסיק אמור לשלם לעובד את המגיע לו, עד האגורה האחרונה. אך כדי שהגננות יקבלו את המגיע להן, הן אמורות לתבוע. לצערי, ישנן גננות וסייעות רבות שמשלימות עם תנאי העסקתן, והן עובדות, או שלמרבה הצער פורשות, מבלי שהן מקבלות את הזכויות המגיעות להן".
והתופעה הזו קיימת רק במגזר החרדי?
"ממש לא. התופעה קיימת, בשיעור נמוך אומנם, גם במגזר הכללי, אם כי העובדה שמרבית הפונות לקבל סעד משפטי בשנים האחרונות היו דווקא מהמגזר החרדי, מלמדת על כך שהבעיה נפוצה בעיקר במגזר החרדי.
"אולי בגלל שקיימת פחות ביקורת מצד הרשויות היו מנהלים שהרשו לעצמם לנצל את העובדות ולא לתת להן את המגיע להן. איך יכול מנהל שמצהיר על עצמו שהוא שומר מצוות לפגוע בשכרן של עובדות שמועסקות אצלו ולגזול – אין לכך כל ביטוי אחר – את כספן? אין לי כל הסבר לכך".
לדבריה של עו"ד שני רבה, צריך להודות למנהלי מוסדות החינוך שנתבעו. פשוט כך. "היו כמה מנהלים שהתעקשו, הם לא שילמו לעובדות את הסכומים שהתבקשו לשלם, ובזכותם הרווחנו 'הלכות' מיוחדות שנוגעות כיום לגננות, כאשר כל גננת שמגיעה לתבוע את המגיע לה יכולה להתבסס על אותם תקדימים. אילו אותם מנהלים היו מגיעים להסכמי פשרה קודם לכן, כל התהליך היה נמנע. אך הם לא עשו זאת, ובפועל גרמו לכך שמעמדן של הגננות רק התחזק".
פעילה נוספת שעוסקת בתחום, היא עו"ד אסנת זיו שאף הקימה את עמותת 'איתך מעכי', שמטרתה לסייע לאוכלוסיות מוחלשות לקבל את המגיע להן. בפרט בנוגע לזכויות העובדים. העמותה ייצגה מספר רב של סייעות במעונות שלא קיבלו את המגיע להן.
"הסייעות נחשבות למגזר שסובל מעושק ומניצול, ולאו דווקא במגזר החרדי", אומרת לנו עו"ד אסנת זיו, "אם כי התופעה נפוצה מאוד בשני מגזרים, במגזר החרדי ובמגזר הערבי, שם הסייעות, שגם כך סובלות מניצול, סובלות מניצול שיטתי.
"להבנתי", היא אומרת, "העובדה שבמגזר החרדי ישנן סייעות רבות שמנוצלות, נובעת מכך שבניגוד לסייעות מהמגזר הכללי שמאוגדות בהסתדרות עובדים הסייעות החרדיות אינן מאוגדות ואינן זוכות לכל תמיכה".
הסייעת הפכה למנקה
עם א', תושבת העיר החרדית מודיעין עילית, אנו משוחחים טלפונית, תוך שהיא מקרצפת את החלונות במקום עבודתה. קרי: משרד בעיר, שבו היא עובדת כמנקה.
"כן", היא אומרת בקול מריר, "יש לי תעודת הוראה, אך אני עובדת כמנקה. זו הקריירה שלי כיום. מנקה מדופלמת".
את "הקריירה" הזו החלה לפני כ-3 שנים, אז לקחה לידיה את המקל והסמרטוט ויצאה לנקות בתים ומשרדים. "עבדתי עד אז כסייעת במעון", היא מספרת ל'משפחה'. "ההורים היו מרוצים ממני מאוד. אהבתי את העבודה ואת הילדים. יש לי גישה מיוחדת לילדים, ועל אף שהתפקיד היה קשה ותובעני, ולפעמים גם רווי כפיו
ת טובה, אהבתי את השעות הללו".
נקודת השבירה, היא מספרת, אירעה כאשר גילתה שלמרות שהיא עבדה קשה והיא יצאה מביתה בכל יום בשעה 7.30 וחזרה בשעה 16.00, לא היה לה בארנק את 70 השקלים שנדרשו לטיול השנתי של בתה. "זה היה הרגע שבו אמרתי לעצמי 'די'. מילא שאיני מטפחת את עצמי, שוויתרתי על צרכים המגיעים לי, אבל שלא אוכל לשלם את הטיול של בתי? עד כאן. באותו יום, הודעתי למעסיק שלי, שזהו, מחר איני באה לעבודה".
"וזו הייתה ההחלטה החכמה ביותר שקיבלתי", היא מפתיעה. "אומנם, בשל ההתפטרות המיידית שלי הפסדתי זכויות שגם כך לא היו לי. המעסיק קיצץ לי את המשכורת האחרונה, ומנע ממני פיצויי פיטורים בשל 'אי הודעה מוקדמת'.
"עכשיו אני עובדת במקצוע שאולי לא נחשב למכבד, אך זה מקום עבודה מסודר, עם תלוש, ואני מקבלת את מלוא הזכויות. המעסיקים מכבדים אותי ומעריכים את עבודתי ולא דורשים ממני לשלוח יד לכיס ולהביא להם כסף שמגיע לי ביושר על עבודתי".
מתברר שלצד התעמרות בתנאי העסקה, ישנם מנהלים שדורשים מהגננות לשמש גם כמנקות, וזאת כמובן במטרה לחסוך בהוצאות. "ממתי סייעת היא עובדת ניקיון?" שואלת בכאב א', "היום אני עובדת ניקיון כי זאת הגדרת תפקידי, אך בגן, הייתי גם גננת, גם מטפלת, וגם הייתי צריכה לנקות את הגן לאחר שעות הפעילות. כל זאת, בלי יום חופשי, בלי ששילמו לי שעות נוספות, בלי שהתחשבו בי בימים שלא יכולתי להגיע כשמקצצים במשכורתי על ימין ועל שמאל.
"התחושה שלי הייתה שמזלזלים בי. שלא משלמים לי את המגיע לי. זו הסיבה שעזבתי. היום, לעומת זאת, אני עובדת בעבודה לא קלה, אך משלמים לי לשעה תשלום שבמעון קיבלתי ביום עבודה".
איפה הכרת הטוב?
האמת? השיחה עם א' מטלטלת. גננת מסורה, שאחרי השקעה מפרכת בלימודי הוראה פנתה למקצוע האהוב עליה. אבל אז גילתה שיש מי שמנצל אותה.
"מה שהכי פגע בי", היא אומרת, "שכאשר הגעתי לקבל את הצ'ק שחיכה לי במשרד, אמר לי המנהל: 'אל תשכחי איזו מאמצים הפעלת בכדי ל
קבל פרוטקציה ולהשתלב כאן. הפעלת את כל העולם. את חמיך, את סביך שדיבר עימי, את מי לא. בסופו של דבר קיבלתי אותך לעבודה, וזה מה שאת משיבה לנו, רעה תחת טובה…"
ניכר שעל אף שחלפו כמה שנים מאותה שיחה, הכאב עדיין מפעפע בה. "זה נכון", היא אומרת, "כאישה צעירה הפעלתי את כל מה שיכולתי בכדי לקבל את המשרה, שאכן הרבה קפצו עליה. העבודה הייתה קרובה לבית, ועבורי, כאמא לתינוק קטן, לא היו הרבה ברירות ואפשרויות. העבודה במעון קסמה לי, ובשעתו חברותיי אפילו קינאו בי על כך שקיבלתי את העבודה. אבל גם אם זה נכון, האם בשל העובדה שמאוד רציתי בעבודה זו זכותו של המנהל להתעמר בי?"
"הטענה הזו, לפיה 'קיבלתי אותך לעבודה, תעריכי את זה' אינה מצדיקה התעמרות", היא קובעת.
התעמרות מקוממת
והנה מקרה נוסף, שמלמד אף הוא על הגישה שמניעה כמה מנהלי מוסדות הסבורים משום מה שהם עושים טובה עם העובדים: "בגן בו עבדתי", מספרת ע' מאשדוד, "היה נהוג שהמעביד החתים את העובדת מייד עם קבלתה לעבודה על הוראת קבע למוסד צדקה שהקים, כאשר הוא מבהיר כי ה'מעשרות' שאקבל מהמשכורת יופרשו לתרומה למוסד. 'אני נותן לך משכורת', הסביר, 'וברור שהמעשרות ייכנסו למוסד'.
"לא חשבתי להתווכח על כך", אומרת ע', "ולכן, בכל השנים שבהן עבדתי בגן, הוראת הקבע תקתקה כמו שעון. זה היה בעצם מובן מאליו: אני מקבלת משכורת, אז שלא אעביר אליו את המעשרות?"
