כולנו מתפללים להגיע לגיל זקנה, ועדיין, המורכבויות שבגיל הזה רבות לאין שיעור ומאתגרות מאוד הן את הקשישים והן את בני משפחותיהם | עד כמה שמורה זכות ההחלטה לקשיש, ומתי הילדים אמורים להחליט עבורו? מי נוטל את האחריות, וכיצד נכון לעזור? ומה עושים אם האב או האם הקשישים אינם רוצים להיעזר כלל? שאלות קשות, תשובות מורכבות. אבל בתיווך אנשי מקצוע – נוכל להבין דבר או שניים על הגיל ואתגריו | אל תשליכני
ממה תגידו על הסיפור המדהים הבא: שולה, בדוי, קשישה בת שמונים ותשע, אינה יכולה יותר להתגורר בביתה הממוקם בקומה הגבוהה בבניין מכיוון שאין לה מעלית. היא חשבה על אופציות המעבר העומדות בפניה.
בין השאר, ילדיה הציעו לה גם אפשרות של מעבר לבית אבות, אך שולה נחרדה ממש: "אני? לעבור לגור עם כל הקשישים האלו? ממש לא! כמה מלחיץ!"
במקרה אחר, אישה בת שבעים וחמש סבלה מבעיות זקנה רבות, אך כשהציעו לה להשתתף בשיעורי התעמלות בתוכנית לגמלאיות היא נמלאה זעזוע. ה"התעמלות של הקשישות" הילכה עליה אימה. רק כששמעה על נשים שצעירות ממנה בשמונה שנים ומשתתפות בתוכנית הזו, היא נאותה להצטרף בלב כבד.
נראה ש"קשיש" ו"זקנה" הם מושגים שאינם חינניים. משהו בקונוטציה ובמשמעות שלהם מרחיק אנשים רבים. למעשה, הוא לפעמים מרחיק את ה'מבוגרים' עצמם, כפי שקוראים להם היום, בני הגיל השלישי עצמם מהזקנה שלהם ומההבנה שהם הגיעו לשלב, ירצו או לא ירצו.
כולנו מתפללים להגיע לגיל זקנה, אך בפועל מדובר בתקופת חיים מאתגרת ומורכבת. תכונות האופי מקצינות ומתחדדות, פחדים כמוסים מתגלים והמעטה הרשמי והמכובד מתקלף.
ישנם גם אובדנים לא מעטים מסביב, ולצד כל זאת ישנה מערכת הקשרים המשפחתיים. וקשרי משפחה, מטבע בריאתם, דורשים זהירות והתבוננות.
הצירוף של הגיל הנפיץ, על שלל מורכבויותיו, עם קשרי הורים וילדים והרגשות הטמונים בהם, מזמן לעיתים עומסים קשים להכלה. להיות בן משפחה של הורה קשיש, זה לפעמים משימה שדורשת משאבי נפש לא מעטים. לא לחינם מוגדרת מצוות כיבוד הורים כחמורה שבחמורות, ושכרה רב לאין שיעור.
לעבד את מה שאבד
מוריה סמואל היא עובדת סוציאלית וגרונטולוגית, העוסקת בקשישים ובכל המעטפת שסביבם: בני המשפחה המטפלים, מיצוי הזכויות הרלוונטיות לגיל והיבטים רגשיים ומעשיים לזקנה. היא מסכימה עם המורכבות האופיינית לשלב.
"ראשית, הבה נתחיל בהגדרות היבשות. מיהו קשיש? אפילו כאן מתחילה מורכבות. המחוקק בישראל מתייחס לגיל הפרישה כמבחין מיהו אזרח ותיק. אישה תיחשב לכזו מגיל 65-62. גבר ייחשב לקשיש מגיל 67.
"וזו הגדרה מכלילה מאוד בהיותה אובייקטיבית ופורמלית, שהרי ישנם אנשים רבים שעברו את הגיל הזה ואינם רואים את עצמם כזקנים. הם מלאי אנרגייה וכוחות. אנשים אחרים, לעומתם, מרגישים תשושים וחסרי מוטיבציה ויכולת בגילים צעירים יותר.
הגיל הסובייקטיבי בזקנה הוא משמעותי מאוד. אדם שמרגיש צעיר ומגדיר עצמו כזה יסרב להיעזר ואף עשוי לכעוס כאשר יציעו לו עזרה.
"נוסף על כך, פעמים רבות אנשים נושאים בתוכם סטיגמות על אוכלוסיות שונות, וחלק מהסטיגמות עוסקות בזקנה ובאוכלוסיית הקשישים. והנה, כשאדם מזדקן והופך לחלק מהקבוצה, הוא עדיין שבוי בסטיגמה על 'הזקנים האלו'. זה יוצר פרדוקס קשה לעיכול: אני חלק מהקבוצה הזו שעליה יש לי סטיגמה. זה מבהיל מאוד!
"שמעתי הרבה אנקדוטות ממשפחות המטפלות בקשישים, אבל אביא דוגמה אישית: לפני מספר שנים רציתי לבקר את סבי בן התשעים בשעות הבוקר. הוא שמח לשמוע על כך אבל ביקש שאבוא מאוחר יותר, כיוון שהוא צריך לסייע לקשישים מבית הכנסת לחזור לבתיהם.
"'בני כמה הם?' שאלתי אותו, והוא השיב בפשטות שהם בסביבות גיל שמונים. הם היו צעירים ממנו בכעשור, אבל מבחינתו הם היו 'הקשישים האלו שצריך לעזור להם'. אצלו זה ממקום של כוח, אך ישנם מקרים אחרים שזה עלול ליצור בעיה.
"הפער הזה בזהות העצמית עלול לייצר בעיות מהותיות לאדם ולסביבתו. תחשבו על התחושה של אישה שמתבוננות במראה, ובמקום אישה צעירה, כפי שהיא מרגישה בנפש, נשקפת אליה אישה קשישה ומלאת קמטים.
"זו חוויה קשה ומטלטלת: 'הקשישה שבמראה היא אני?' חוסר הקבלה העצמית וחוסר ההסכמה עם השינויים המתרחשים יוצרים מבוכה ולפעמים גם הכחשה".
וכאן בעצם מתחילות הבעיות. כאשר אדם שהולך ומזדקן מסרב להכיר בכך, מסבירה מוריה, הוא יסרב להיעזר במקל בטענה שאין סיבה, וכך הוא עלול ליפול ולהיחבל – דבר שבגילים מבוגרים עשוי לפגוע בעצמאותו הגופנית של הקשיש ולהפוך אותו לסיעודי – או יסרב להרכיב מכשיר שמיעה.
וזה, בהערת ביניים, כבר עלול לגרום לדמנציה ואז אנחנו בסיפור אחר לגמרי. כשאדם לא שומע הוא נפלט מהמעגל החברתי, לפעמים חושד שמדברים עליו, והחשדות האלו יכולים להחמיר לכדי פרנויה. כל אלו הם רק דוגמאות למצבים שבהם חוסר הקבלה של המצב גורם לאדם עצמו רק נזק.
"לאנשים בעלי חוסן נפשי גבוה בדרך כלל יש יכולת גמישות גבוהה יותר, וכך הם מצליחים להסתגל לשינויים בהדרגה", מציינת מוריה. "אנשים כאלו יכולים לקבל בהשלמה את השינויים שמתרחשים בחייהם ולהבין שהם כרגע זקוקים לעזרה. זו בריאות נפשית מיטבית, אבל רק מעטים הם כאלו".
סוגיית המשמעות
"בגיל המבוגר עולה גם סוגיית המשמעות. אצל נשים בעיקר, אך גם אצל גברים. נשים שהתרגלו כל חייהן לתת לבעל ולילדים פתאום אינן יכולות. אין להן כוחות… נוצר אצלן משבר גדול מאוד.
"בשלב החיים הזה הקן כבר מתרוקן, ומתפנה הרבה זמן שיש לחשוב מה לעשות בו. אישה שלא התרגלה ללמוד או ללכת לחוגים ולמלא את עצמה, צריכה למצוא דברים שיספקו לה משמעות אחרת, הגדרות עצמיות אחרות ממה שהתרגלה.
"עולות תהיות כמו מי אני, מי אני מול בן הזוג ומי אני מול הילדים. גם גברים יכולים לשאול את עצמם פתאום במה אני משמעותי.
"וכל המורכבות הזו מתרחשת עם כל האובדנים הגופניים: ירידה בשמיעה, יכולות שנחלשות, דלדול שריר, מראה פיזי שמשתנה, מעקבים רפואיים, נטילת תרופות…
"נוסף על כך, יש גם אובדן חברים ובני משפחה. למרבה הצער, ככל שהאדם מזדקן שכבת הגיל שלו הולכת ונעלמת. לפעמים אנשים נפטרים, ולפעמים פשוט עוברים לגור ליד הילדים.
"ומה באשר לשינויים הטכנולוגיים? רוב בני הגיל המבוגר אינם מתמצאים ביכולות הטכנולוגיות הקיימות היום, והם מוצאים את עצמם מתקשים להשתלב בעולם. הם אינם מצליחים לקבוע תור, וגם אם יש משרד כלשהו שמפעיל תפריט טלפוני, לרוב המענה הקולי הוא מהיר מדי וההוראות רצות קדימה. תחושות הכשלון שלהם הן לפעמים בלתי נמנעות".
לתוך כל הבליל המבהיל הזה נכנס הקשר עם הילדים. עם כל ילד הקשר הוא שונה, ולכל אחד מהילדים דעה אחרת. הילדים גדלו, כבר מזמן אינם ילדים, ויש להם דעות מוצקות, ולכל ילד יש גם בן זוג שגם לו ישנן דעות משלו. "מניסיוני", אומרת מוריה, "כל אחד הכי עמוס והכי צודק"…
להחליט שלא להחליט
מהן המורכבויות השכיחות שאת חווה בליווי המשפחות?
"מורכבות אחת שאני שומעת עליה לא אחת היא של קשישים שפוחדים שיחליטו עבורם", משתפת מוריה. "הקשישים האלו פוחדים שייקחו מהם את השליטה בחייהם. כאן מדובר בעניין של זהות, כביכול הקשיש שואל את עצמו 'מה זה אומר עלי? הייתי ראש המשפחה וכיום הילדים מתחילים להחליט בשבילי. מה המשמעות מבחינתי?'
"בהקשר הזה אני זוכרת משפחה שליוויתי. האם הקשישה סירבה להיעזר, והילדים פחדו לפגוע בה וכאילו להחליט בשבילה שהיא בכל זאת זקוקה לעזרה.
"יום אחד הם הגיעו אליה הביתה ונחרדו. הבית היה מוזנח ממש והאם הגיעה לתת תזונה. בדיעבד התברר שלא היו לה יכולות פיזיות לעשות שום דבר בבית. הילדים היו מלאי חרטה וצער על כך שהם לא התעקשו לעזור לה.
"אני לא שופטת אף אחד, הם עשו כל מה שיכלו בתקופה הזו. הם לא התייעצו איתי בשעתו, אבל אילו היו שואלים אותי הייתי מסכימה איתם שלא כדאי להתעקש עם האם. ההתעקשות פוגעת באווירה וביכולת להיות בקשר עם ההורים. מה כן? הייתי מציעה לקבוע עובדה: כל יום יגיע מישהו אחר לראות מה שלומה. כשנמצאים בשטח אפשר לעשות דברים באופן טבעי ובפועל לראות מה קורה.
"כשממוקדים בקשר ופחות בעזרה שיש להגיש האם תרגיש פחות מאוימת. למשל, כשהבת הנשואה מגיעה לבקר היא 'נזכרת' פתאום – 'אמא, אמרת שיש לך תור לרופא היום. תרצי שנלך יחד?' זו אופציה לאמא לקבל את העזרה ממקום חזק. הבת נמצאת אצלה ממילא, והן תוכלנה ללכת לרופא בדרך אגב ולא במיוחד.
"או: 'אמא, אני רואה שאין לחם, אני ממילא הולכת לעשות קניות, שאקנה גם לך על הדרך?' גם אמירה כזו מפחיתה את הרכיב של החולשה והופכת את העזרה למשהו טבעי ונינוח".
ייתן ויחזור וייתן
מוריה מספרת על מורכבות נוספת שמגיעה לפתחה, של קשישים שרוצים שיעשו בדיוק מה שחשוב להם. כך, למשל, יש הורים שאוהבים במיוחד שבן ספציפי מגיע אליהם לשבתות.
"זו הליכה על חבל דק. מצד אחד הילדים כל כך רוצים לכבד! מצד שני, קשה מאוד לפעמים למלא את הבקשות, ובהסתכלות רחבה יותר זה עלול לפגוע בכיבוד ההורים בהמשך.
"כי אם ההורים רוצים שדווקא מוישי יגיע לשבת ומוישי יהפוך את העולם ויגיע, אף על פי שהשבת זה לא מתאים לו, הוא לא יצליח להחזיק מעמד כך לאורך זמן. בהסתכלות צרה כך עליו לנהוג, אבל בהסתכלות רחבה הוא ואחיו יבינו שהם עומדים בפתחן של מספר שנים כאלו. לא רק השבת הזו מונחת על הפרק, אלא היכולת שלו להתמיד בהתגייסות שלו להגיע לשבת להורים.
"הוא יהיה חייב ללמוד לדבר בעדינות עם ההורים ולהציב גבולות נכונים כדי שלא תיווצר שחיקה.
"שחיקה היא נושא בפני עצמו. בקרב בני משפחה מטפלים אפשר לזהות הרבה פעמים שחיקה, שלבסוף עלולה לגרום לדיכאון. כיוון שהדיכאון הזה מסמל התרוקנות ללא יכולת מילוי, התוצאה שלו תהיה שהילד לא יוכל לעזור יותר. ככל שאדם משתמש במשאבים שלו ומוציא כוחות בלי שהוא מצליח להתמלא, הוא יגיע מהר יותר לדכדוך ולדיכאון.
"כיצד אדם מתמלא? כל אחד לפי עניינו. יש אדם אחד שזקוק לשקט, רעהו דווקא צריך לשוחח עם האחים האחרים והשלישי ילך לטיפול פסיכולוגי. אבל הנושא הוא כיצד למנוע את השחיקה ולא להגיע למצבים הללו, שבהם האדם זקוק למילוי מיידי ועמוק כדי לא לקרוס.
"ככל שיהיו גבולות בריאים ונכונים יותר בני המשפחה לא יגיעו לשחיקה, וכך ייתנו טיפול מיטיב יותר ויעשו זאת בשמחה ולא מתוך הישרדות והכרח. זה ממש מעגל קסמים: נתינה מדויקת מתוך גבולות, תחושת מילוי וסיפוק ושוב נתינה חוזרת, ולהפך – נתינה מרוקנת, מתוך חוסר יכולת להציב גבולות, דכדוך, תחושות ניצול והאשמה עצמית וחוסר יכולת להמשיך ולתת, וחוזר חלילה".
תכלול ומסקנות
לא כל משפחה פונה לייעוץ חיצוני. לרוב, המשפחות שקועות בהישרדות ואינן מתפנות לחשיבה משותפת על המצב ועל ההשלכות. מוריה סבורה שייעוץ חיצוני יכול לחולל פלאות בגישתם של בני המשפחה המטפלים בקשיש.
"אני חושבת שהתבוננות בדברים במין 'זום אאוט', במבט ממרחק מסוים, ולא ב'זום אין' מלב ההתרחשות עצמה, יכול לחולל המון טוב. ולכן כשאני יושבת עם משפחות לפגישות ייעוץ אנחנו קודם מתבוננים יחד על פני הדברים כרגע. אני, כמישהי שחדשה בסיטואציה המשפחתית, יכולה לתת זווית ראייה שונה על הדברים.
"למשל, יש שירותים שאפשר להעביר למיקור חוץ. הרצפה, לדוגמה, לא תיעלב אם מישהו אחר ישטוף אותה ולא הבת, אך רק הבת יודעת לבשל את האוכל הספציפי שאמא אוהבת.
"במקרים אחרים לאמא לא משנה מי יבשל, אבל היא זקוקה לשיחות דווקא עם הילדים ופחות עם הנכדים. במשפחה אחרת עולה השאלה אם נכון שהבן ילך עם אמא לרופא או דווקא המטפלת. כל משפחה לגופה.
"בדרך כלל, קשה למשפחות עצמן לעצור לרגע ולחשוב מה יוכל להקל עליהן. הן אכן שקועות בהישרדות בתוך שלל מחויבויות היום יום.
"נוסף על כך, אני בודקת עם המשפחות לאילו זכויות הן זכאיות מטעם המדינה. זה סעיף שמשפחות רבות אינן מודעות לו, וחבל. יש זכויות רבות לקשישים, כל אחד לפי עניינו ונתוניו, ואם המשפחה מכירה את סל השירותים הזה היא תוכל לחסוך כסף ומשאבים.
"קיצורו של דבר, אני מתכללת עם המשפחה את כל ההיבטים של המצב. יחד אנחנו בודקים מה הכי נכון להם מבחינה מעשית ורגשית ומבחינת הזכויות שהם זכאים להן, ומובילים יחד לאיכות החיים הטובה ביותר לקשיש ובני משפחתו".
ניהול אתגרים
מתברר שבשיחות הללו צפים מתחים של שנים, שהזקנה של ההורה היא רק הטריגר להתפרצות שלהם מעל לפני השטח. ומה עושים אז?
"בואי ואחדש לך משהו", מחייכת מוריה. "אין משפחה שאין בה מורכבות. אין! השאלה איך בני המשפחה מנהלים את זה ואם הם מכבדים זה את זה.
"בקבוצת תמיכה של בני משפחה מטפלים, אחת המשתתפות העלתה סוגיה: אמא שלה כבר סיעודית, וכל האחים משתתפים בתורנות קבועה שבה נמצאים אצלה בשבתות.
"השבת זו התורנות של אחת האחיות, אך בשבוע הקרוב תתקיים בר המצווה של בנה, והשבת זו שבת העלייה לתורה שלו. המספרת שיתפה כי היא הציעה לשאר האחים שהם יחליפו עם האחות החוגגת את התורנות בשבת זו, ולאחר מכן הם יחזרו לתלם הרגיל.
"למרבה ההפתעה האחים התנגדו. אמרו שהם מספיק פתוחים זה עם זה כדי שהאחות תבקש עזרה והחלפה בתורנות אם יש צורך, ואם היא לא מבקשת הם רואים בכך התערבות וחודרנות. המספרת התלבטה מה לעשות ובסוף החליטה לא לעשות דבר. זו דוגמה לדילמות מתחת לפני השטח.
"בסיפור אחר שהגיע אלי, האב התאלמן ולא רצה להמשיך לגור לבד. הבת הגדולה מצאה יחידת דיור שהתפנתה לידה. זה היה אזור עם ביקושי שיא, ולכן, ברגע שהיחידה נמצאה היא עדכנה את האב, והוא שקל במהירות והחליט לעבור.
"את שאר הילדים הוא עדכן בנחת לאחר המעבר, לא מתוך הסתרה, אלא כי פרקטית, לא היה לו זמן לדבר עם כולם. אבל הילדים האחרים מאוד מאוד נפגעו והצטערו שהוא לא שאל אותם, לא התייעץ או אפילו שיתף אותם לפני, אלא רק למפרע.
"הם הרגישו מיותרים וחסרי משמעות בצעד דרמטי כזה, ופשוט לא באו לבקר אותו ביחידה ההיא. הם הזמינו אותו אליהם, אך לא היו מסוגלים להגיע אליו. לא שכך יש לנהוג, כמובן. אני רק מספרת דברים כהווייתם.
"בסיפור קשה אחר שהייתי מעורבת בו החליט האב הקשיש שהוא מעוניין לעבור לגור בבית אבות. הוא ראה שהוא הולך ומזדקן, ונרתע מלהיות לנטל על ילדיו.
"נוסף על כך, הוא ביקש חברה ורמה שמתאימה לתפקוד שלו, וכך מצאנו בית אבות מקסים שמתאים לו בדיוק. הוא אפילו התבקש למסור שם שיעור יומי והכל היה מצוין.
"אך אז שתי אחיות החליטו שמבחינת כיבוד הורים לא נכון שאביהן יעבור לבית אבות. מבחינתן – כיבוד הורים אידיאלי הוא שהורה מזדקן יתגורר רק אצל אחד הילדים.
"הייתה בעיה 'זניחה' שבבתים שלהן באופן ספציפי לא היה מקום, אך הן התעקשו שהאב יעבור לאחד מאחיהן. כל האחים ניסו לדבר איתן, האחת השתכנעה אך השנייה התמידה בסירובה. לא עזרו הדיבורים וההסברים שכך אבא רוצה. מבחינתה, כיבוד הורים מהודר יהיה רק אם הוא יעבור לגור אצל אחד מאחיה.
"לולא המימון הם לא היו מתחשבים בדעתה. הבעיה היא שכדי להתגורר בבית אבות נדרש הון קטן. המדינה מסבסדת במקרים מסוימים, אך כדי לממן את הסבסוד הזה היא בוחנת קודם אם הילדים יכולים לממן את השהייה של ההורה בבית האבות.
"המחוקק מחייב את הילדים, אם הם משתכרים מעל רמה מסוימת, להשתתף במימון המקום, ורק אם המסמכים הכלכליים של הילדים מוכיחים שאין להם אפשרות כזו, המדינה משלמת.
"במקרה המדובר הבת שהתנגדה למעבר סירבה להעביר את המסמכים שלה לרשויות, מתוך רצון למנוע את התהליך.
"וכאן באמת נשאלת השאלה, היכן עובר הגבול? האם האב זכאי להחליט על חייו בעצמו או כפוף להחלטות הילדים? לפעמים אלו החלטות גדולות ולפעמים קטנות, אבל בעיניי ברור שכל עוד האב צלול עליו להחליט את החלטותיו ללא התערבותם של הילדים".
דור הסנדוויץ'
"אלו סיפורי קצה, אך על כל הרצף מצויות משפחות שבאמת מנסות לעשות את הישר ואת הטוב. דור הילדים הוא דור הסנדוויץ' שטרוד בזירה משפחתית ענפה: הורים מזדקנים, ילדים נשואים ואתגריהם, נכדים, והאתגרים שלהם עצמם: תחילת ההתבגרות, הזוגיות, ההורות המשנה את פניה, פרישה מעבודה ועוד לחצים מכל הכיוונים.
"גם אם הם מנסים מאוד לכבד הם לא תמיד מצליחים. אומנם אני רואה משפחות נהדרות שבהן הילדים ממש מתקוטטים מי ייתן להורים הכי הרבה, ועושים מאמצים אדירים לקיים את מצוות כיבוד ההורים בשלמות, אבל עדיין הכוונות הטובות אינן מולידות בהכרח תוצאות מקווות. המציאות היא רבת דרישות מכל הכיוונים.
"אפשר לדבר על מורכבויות רבות נוספות. למשל, כשילד אחד מקבל אחריות וכל השאר שומטים אותה, לטוב ולמוטב. מורכבות אחרת היא כשיש משפחות ברוכות ילדים וקשה לתכנן את הסיוע, או כשיש מיעוט ילדים והכל נופל על כתפי ילד אחד.
"דילמה נוספת עולה כשהאדם כל חייו מעביר מסר ברור לסביבה בדבר רצונותיו בזמן הזקנה שלו, ובפועל, כשהוא זקן, לא תמיד אפשר לקיים אותם.
"כך למשל הכרתי אישה שכל חייה הזהירה את ילדיה שלא יעבירו אותה לבית אבות כשתזדקן, ובפועל, כשהגיעה לגיל היא הפכה לסיעודית, וההמלצה החד משמעית של הצוות הרפואי הייתה להעביר אותה לשם. כיצד באמת הילדים צריכים לנהוג? זו אכן בעיה".
ישנם קשיים נוספים שדורשים, כל אחד בפני עצמו, התייחסות נפרדת. לדוגמה – קשישים החולים בדמנציה. מוריה מספרת על קשיש שהיה בטוח בכל יום שהיום – שבת. הוא לא הסכים, למשל, להניח תפילין בשום אופן, וכשהילדים ניסו להסביר לו שהיום יום חול הוא כעס עליהם מאוד.
רק אשתו הצליחה. היא פשוט תלתה מדי יום שלטים בכל הבית שבהם כתוב איזה יום היום. אך כשהוא הזדקן יותר והדמנציה העמיקה גם זה כבר לא עבד.
דילמה הפוכה היא של אישה דמנטית שלמרבה הכאב הייתה בטוחה בשבת שמדובר ביום חול והתקשרה לבתה. הבת נבהלה מאוד כשהטלפון צלצל וחשבה שמדובר במצב סכנה ולכן ענתה לטלפון, ורק כאשר ענתה הבינה שאין כלל סכנה.
אלו הן גם דילמות הלכתיות שבהן צריך הכוונה ברורה מאוד מרב שידריך כיצד לפעול.
כללי אצבע
האתגרים רבים והקשיים מעיקים, ומנגד, הילדים רוצים כל כך לזכות לכבד את ההורים ולהעניק להם זקנה יפה. כיצד אפשר בכל זאת להתכנס לנוסחה שתעבוד?
מוריה סבורה שיש מספר כללי אצבע, שבעומק הדברים יסודם במחשבה על טובת ההורים וההבנה כי הם מעלינו ואנו עדיין נושאים אליהם עיניים.
"ראשית, חשוב לבוא מתוך צניעות וענווה ולרצות לעזור באמת", אומרת מוריה. "אם ילד מגיע להורה בעמדה מתנשאת ו'כל יודעת' ההורה מתכנס בעצמו ומרגיש שהוא לא שווה.
"לפעמים, באופן טבעי, ילד רוצה לעזור ושוכח שהוא הילד וההורה הוא עדיין הורה, אף על פי שהוא נראה פתאום חסר אונים וזקוק לעזרה. העמדה הפנימית של הילד היא הנושא העיקרי, לא העזרה בפועל.
"שנית, אני תמיד מחדדת לבני המשפחה לדבר בשפה חיובית וכללית. לא לדבר על החסרונות והקשיים באופן אישי, אלא לפנות באופן כללי. למשל: 'הרבה אנשים בגיל שבעים זקוקים למכשיר שמיעה. אולי כדאי לעשות בדיקת סקר? לא משום שאתה לא שומע אלא כי ישנם רבים כאלו, וזה הופך את איכות החיים לטובה יותר. מה אתה חושב?'
"ושלישית, כמה חשוב לכבד! לא רק את ההורה, את המשפחה כולה. גם אם יש אחות שקשה להסתדר איתה, והיא תמיד מציגה דעות אחרות ביחס להורים, כדאי תמיד לדבר בכבוד. להבין שאנחנו לא היחידים במערכה וגם לה יש עניינים משלה. וכמובן כלפי ההורה. ואולי זה כל הסיפור. פשוט לכבד". ]
***
הדיבר החמישי
הגאון הרב יצחק יעקב פוקס פורס בפנינו את עיקרי החובה ההלכתית במצוות כיבוד הורים. חשוב כמובן להדגיש כי אלו קווים כלליים, וכי בכל מקרה לגופו יש להתייעץ עם רב על הפרטים. נוסף על כך, לא הבאנו כאן הפניה בפרוטרוט למקורות מדויקים אלא רק באופן כללי.
חובת כיבוד הורים לאחר הנישואים
"באשר לחובת כיבוד הורים לאחר הנישואין מבואר בשו"ע יורה דעה כי לאחר הנישואין חובת הבעל היא להמשיך ולכבד את הוריו, זאת נוסף, כמובן, על חובתו לכבד את אשתו.
"לעומת זאת האישה פטורה מכיבוד הוריה, מכיוון שצפו חז"ל ובעקבותיהם הפוסקים את האפשרות הסבירה כי תחול התנגשות בין צורכי הבעל והילדים לבין כיבוד ההורים.
"עם זאת, כתבו הש"ך, החיי אדם ופוסקים נוספים כי ככל שבעלה אינו מקפיד היא חייבת בכיבוד הוריה. אבל אפילו היא משערת שבעלה יקפיד – עדיף שלא תעסוק בהוריה.
"בספר חסידים כתב כי הורים לא יבקשו מבתם הנשואה, העוסקת בצורכי בעלה, לעשות עבורם דברים. מנגד, ראוי לבעל טוב להקדים את צורכי אשתו לצרכיו".
מיקום מגורי הילדים
"בכלל מצוות כיבוד הורים הוא שאדם יתגורר בסמוך להוריו כדי שיוכל לסייע להם בכל שיצטרכו. אם יגור במקום מרוחק וייבצר ממנו לעזור להם, נמצא שמנע עצמו מהמצווה.
"אם בכל זאת רוצה לגור במקום רחוק מהם יבקש את רשותם, פרט למקרים מסוימים שלגביהם נפסק בשו"ע שיוכל לגור במקום מרוחק ללא הסכמתם. למשל, לצורך לימוד תורה, כשבעיר אחרת מצוי רב, חברותא או מקום לימודים שיתרום לעלייתו הרוחנית, כדי להעניק לילדיו חינוך טוב יותר או כשבעיר אחרת יקל עליו להתפרנס בכבוד, שכן כבוד הוריו אינו קודם לפרנסת אשתו וילדיו.
"נוסף על כך, פסקו המהר"ם מרוטנבורג והמבי"ט שמי שגר עם הוריו בחוץ לארץ, מצווה שיעלה לארץ ישראל אפילו בניגוד לרצון הוריו".
הורים זקנים הזקוקים לטיפול צמוד
"הורים שהפכו לסיעודיים ומעוניינים לגור אצל בנם, מצווה עליו לשכנם בביתו ולדאוג לצורכיהם, ובכך הוא מקיים מצוות כיבוד הורים בכל רגע ורגע. כל זאת בתנאי שאשתו מסכימה ויש מקום בביתו. אך אם אשתו אינה מסכימה ואין מקום בביתו, עליו לדאוג להם לבית אבות, או לסעוד אותם בביתם, גם אם יאלץ לישון בביתם ימים רבים. כך פסקו הגרי"ש אלישיב והגב"צ אבא שאול.
"אם הוריה של האישה הזדקנו ויש לסעוד אותם, אם הבעל אינו מתנגד והילדים גדלו הרי שאין התנגשות בין חובתה כלפיהם לחובתה להוריה, ומצוות כיבוד הורים חוזרת למקומה.
"מצווה להכניס את הוריה לביתה ולסייע להם בכל שיידרש. אם אין בעלה מסכים חובתה כלפיו גוברת, ועליה לסעוד את הוריה בביתם ככל שאין הדבר פוגע בצורכי ילדיה או בחובתה לבעלה באופן משמעותי.
"לכך מוסיף הרמב"ם כי 'שומעים לבן הזוג המתנגד'. אם הכניס הילד את הוריו לביתו ולאחר מכן התנגד בן הזוג, שומעים לבן הזוג והוא רשאי לחזור בו".
הורה מבוגר המתעקש לבוא לבית הכנסת אף שאינו עומד בקצב ופעמים מסופק אם התפלל, מה יש לעשות?
"עצם הגעתו לבית הכנסת בוודאי תעמוד לזכותו, וטוב מעט בכוונה. דעת הרמב"ם בספר המצוות ובהלכות תפילה: 'מצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום, וחיובה מן התורה: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם, בבקשה ובתחינה. ואחר כך נותן שבח והודיה לד' על כל הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו'.
"לדוגמה: בברכות השחר 'פוקח עיוורים… זוקף כפופים' – שבח, 'ויהי רצון מלפניך… שתרגילנו בתורתך וכו" – בקשה, 'ברוך… הגומל חסדים טובים וכו" – הודיה.
"ואף בברכות התורה: 'אשר קדשנו… לעסוק בדברי תורה' – שבח, 'והערב נא וכו" – בקשה, 'אשר בחר בנו וכו" – הודיה. וכבר נפסק: 'טוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה'. כמובן ישנה גם כן תפילה בדילוגים".
מה מידת חובתו של חולה אלצהיימר / שיטיון / דמנציה בקיום מצוות?
"כלל הוא: שוטה פטור מכל המצוות. וכך נפסק ברמב"ם הלכות מלכים: כל חסר דעת – דינו כשוטה. אכן, ה'פרי מגדים' בפתיחתו הכוללת קובע: במצוות עשה שהן בקום ועשה פטרתו התורה לגמרי, אבל במצוות לא תעשה – חייב, אלא כיוון שאינו בר דעת, אף כשעובר על לא תעשה, אין לו עונש, לא בעולם הזה (גנבה, גזלה, נזיקין וכו') ואף לא בעולם הבא מפני שהוא אנוס.
"לדוגמה, אם יאכל בשר בחלב בכוחות עצמו, אין חובה להרחיקו, אבל אסור להאכילו בידיים, כשם שאסור להחטיא אפילו קטן פחות מגיל שלוש (שאין בו דעת). למעשה כשאי אכילתו עלול לסכנו, כגון ביום הכפורים ודעת הרופאים שיש להאכילו – מאכילים אותו בידיים.
"האם דינם של החולים הנ"ל כשוטה?
"המקור הראשון להגדרת שיטיון ודומיו הוא במסכת שבת, שם אומר ברזילי הגלעדי על תחושתו: 'בן שמונים שנה אנכי היום, האדע בין טוב לרע?' קובעת הגמרא: 'מכאן שדעותיהם של זקנים משתנות', וכהסבר המהרש"א אין דעתם יציבה, יש שמתנהגים ומגיבים כאדם נורמטיבי, ויש שכאילו נעלמה מהם הדעת, וחוזר חלילה, כעין 'עתים חלים (בריא) ועתים שוטה'.
"מהי הגדרת שוטה? אמרו חז"ל במסכת חגיגה: 'תנו רבנן, איזהו שוטה, היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע כסותו ומאבד מה שנותנים לו'.
"להלכה מביא ה'בית יוסף' ששוטה הוא דווקא מי שיש בו אחד מהסימנים המפורשים, בקביעות. ובספרי השו"ת מבארים את האבחנה דווקא בסימנים אלו, שהם סימנים ספקטקולאריים ומסיביים, כגון טעם מקאברי – לן בבית הקברות, התמוטטות הקשר החברתי – יוצא יחידי בלילה, נטייה קומפולסיבית להשחתת חפציו – מקרע כסותו, חוסר יכולת לשמור על רכושו – מאבד מה שנותנים לו.
"והתנאי המפורש בפוסקים, ברמב"ם הלכות עדות: 'ולא נקרא שוטה, שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו עליו, ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אף על פי שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים, הרי זה פסול לעדות, ובכלל השוטים ייחשב'.
"יש לציין, שחולה אלצהיימר – שיטיון בשלבים הראשוניים (שלב העשוי להימשך אפילו שנים) אין דעתו משובשת באופן תמידי, אלא הוא 'עתים חלים (בריא) ועתים שוטה' (הגדרה בגמרא ר"ה כח) וכשהוא חלים – הרי הוא כפיקח לכל ענייניו".
