והחי יתן אל ליבו

הקרובים של מ"ה הקדושים אשר עלו לגנזי מרומים באסון מירון נפרדים ומדברים אמונה

 

הרב משה צרפתי ז"ל (65)

שמואל הנביא, ירושלים

מספרת: בתו

"הכבוד הראשון שלו היה בעובדה שהוא חזר בתשובה", אומרת ל'משפחה' הבת, גב' איילה פרידמן. "תמיד הוא התגאה בפרט הזה שהוא בחר בדרך התורה מרצון. באמצעות הפרט הזה היה מקרב רחוקים. הגענו מבית שבו אבא ואמא רואים את עם ישראל ושואפים לקרב כל יהודי".

הרב משה צרפתי הוא אחת הדמויות המוכרות בשכונת שמואל הנביא בירושלים. בני הנוער הכירוהו היטב. כל אימת שהיה נתקל באחד מהם, האיר אליו פניו, חיבק ועודד. "לפני 18 שנים הייתה לו תאונת דרכים קשה, כשהיה בדרכו לרבי שמעון בל"ג בעומר. הוא היה במצב של מוות קליני כמה ימים וברוך השם יצא מזה בנס. עכשיו, אחרי ח"י שנים, רבי שמעון לקח אותו אליו. דווקא ביום הפטירה שלו.

"כל מי שלא מצא את מקומו, מצא פינה חמה בליבו של אבא", אומרת פרידמן, "חיילים, נערים, ואנשים בודדים". מנהג היה לו לרבי משה: מדי מוצאי שבת בתקופת החורף, היה הולך להתפלל בקברי האבות. "לאחר מכן הוא היה מתבודד ומבקש בקשות. ממש כבן שמבקש מאביו. היה שר שם כמה שירים שהיה מחובר אליהם בכל נימי נפשו, כמו השיר 'ידיד נפש' והשיר 'לעולם אודך'.

"כשגרנו בראשון לציון, אבא היה מארח כמה עשרות בחורים לא דתיים לסעודות ליל שבת. הוא היה אומר שבמקום שיחללו שבת במקומות אחרים, שיֵשבו אצלו וככה הוא גרם להתקרבות שלהם. בימי השבעה מגיעים זוגות שמספרים כמה הוא סייע להם בשלום בית. יש אינסוף סיפורים שאנחנו מגלים רק עכשיו".

קשר מיוחד היה לרבי משה עם נכדיו. "כל יום נכד אחר היה מגיע. הוא היה מטייל איתם בקברי צדיקים. הוא היה מאוד דומיננטי כסבא. יש שיר ידוע שהוא חיבר על המנגינה שלו את המילים 'אם שואלים אותך מה שלומך, תגיד אוהב אותך'. אלו היו המילים של השיר וכשהמלמד בחיידר שאל בכיתה מה הם שירי השבת שלכם, ענה לו הנכד שזה השיר הזה. זה הצחיק אותנו, אבל הראה עד כמה הוא הטמיע בנכדים את הערכים שלו.

"אבא הלך כמו מלך", מסכמת בתו. "הצער בלתי נתפס, אבל אנחנו יודעים שטוב לו. ל"ג בעומר זה יום שכולו שמחה. כולם ליוו אותו עם בגדי שבת, עם שטריימלים, ביום תפארתו. לא היה ראוי ממנו ללכת ביום כזה. עכשיו הוא מקדושי מירון, עם כל הכאב שהפסדנו אבא, אנחנו יודעים שעכשיו הכי טוב לו והוא הכי מאושר".

 

 

איש צדיק היה

הרב אריאל צדיק ז"ל (56)

בית וגן, ירושלים

מספר: ידידו

כמעט שאין יהודי בשכונת 'בית וגן' שלא הכיר את פניו הטהורות של הרב אריאל צדיק ז"ל, מחשובי חסידי חב"ד בשכונה. "הוא היה אדם פשוט וטהור", אומר אהרן פריימן, ידיד המשפחה. "אני חושב שזו ההגדרה הטובה ביותר שלו. לי אישית היה קשר מאוד טוב עם אריאל עליו השלום, אבל רק אחרי שהוא נפטר אנחנו מגלים מי באמת הוא היה, ועל כמה יהודים הוא הצליח להשפיע".

הרב צדיק היה מקפיד מדי יום שישי להיות בכותל, שם השתתף בשיעור תורה ומיד לאחריו עמד במשך שעות ארוכות וזיכה יהודים בהנחת תפילין, כהוראתו של כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע. "הוא לא ויתר על זה גם בימים חמים ובימים קרים. בגשם ובשמש. ממש התעקש לשמור את המצווה הזאת כל יום שישי.

"אני זוכר עוד בתור ילד, שהיינו ממהרים בסעודת ליל ראש השנה והולכים ברגל במשך כשעה ל'שערי צדק', כדי לתקוע בשופר לחולים שלא זכו לשמוע שופר. חלקם היו מנותקים מהדת לגמרי, אבל הרב אריאל התעקש שישמעו מאה קולות". אופיו היה חם ואוהב. בחב"ד קוראים 'פסוקים' עם הילדים בשבת. "יש כאלה שהתביישו לקרוא, כי זה מיועד לילדים, אבל הרב אריאל היה בין הקולניים בעניין הזה. עודד את הילדים להשתתף בזה ותגמל את מי שהשתתף".

ביתו היה פתוח לכל. מכריו מספרים על אדם שהיה 'אוסף' אורחים מדי ליל שבת כדי שיבואו לסעוד בביתו, ביניהם היו אורחים 'קבועים' מתושבי 'בית וגן', שהיו מחוסרי משפחה ובית משפחת צדיק היה ביתם השני. "ליל הסדר אצלו היה שם דבר. למרות שלא היה בעל אמצעים, היה מארח עשרות אנשים. חיבק את כולם בשפע גדול ובמאור פנים יוצא מהכלל".

ההודעה האחרונה שלו נשלחה לרב בית חב"ד בשכונת הולילנד ובה נכתבו המילים: "אני תורם לתהלוכה של ל"ג בעומר 770 שקל, תשמור לי פסוק. אני מגיע מחר ומביא את רשב"י איתי".

"רשב"י היה אצלו קודש קודשים. היו שנים שהיה עומד שם שעות ומפציר באנשים שישתתפו בקריאת תהילים המחולק. תמיד הוא נתן ונתן, לא משנה מה היה מצבו הכלכלי. בשבעה שמענו סיפורים בלי סוף. הוא פשוט היה אדם של נתינה".

"אני בן 18 בלבד", אומר פריימן, "אבל הרגשתי שלכל אחד הוא היה נותן הרגשה של ידידות 'בגובה העיניים'. היה בינינו פער של ארבעים שנה, אבל תמיד מצאתי אצלו אוזן קשבת. גם כשהייתי ילד קטן, היה נותן חיוך לכל אחד, לפעמים השפיל את עצמו בשביל זה. זה היה אדם שנשם אמונה, היה שמח בחלקו תמיד ולא הפסיק לתת. הוא יחסר לנו מאוד".

 

אוהב ישראל

הרב אלעזר גפנר ז"ל (52)

הר נוף, ירושלים

מספר: אחיו

"השבת האחרונה היה בלתי נשכחת עבורי", מתאר ר' ישראל גפנר יבדלח"א, אחיו הקרוב של רבי אלעזר ז"ל. "אלו היו שעות ארוכות ומייסרות של מאבק קשה – מאבק שהתחיל כבר מהרגע בו נודע שאחי האהוב זצ"ל נעדר. הלב שלי ניבא רעות, ולצערי התברר שהוא צדק.

"ר' אלעזר היה העוגן של המשפחה", מתרפק האח על זיכרונות שהיו עד לשבוע שעבר החיים עצמם. "כולם הרגישו כל כך נוח במחיצתו, הוא ידע תמיד איזו מילה לומר לכל אחד וכיצד לעודד את הזולת. בשנים עברו, כאשר היינו מתאספים יחד כל האחים בבית ההורים ז"ל, הוא היה הרוח החיה. הוא 'הדליק' את כל האווירה והשרה סביבו שמחה ורוח חיים. ודווקא הוא נקטף מאיתנו. קשה, קשה לעכל את זה".

את אהבת האדם והאכפתיות לקח עימו ר' אלעזר גם אל התפקיד שלו כמחנך – בשנים האחרונות בת"ת 'אורחות איש' ולפני כן במוסדות נוספים. תלמידים משנים רחוקות עולים ופוקדים את בית האבל ובפיהם געגועים אל המחנך האהוב שייחד תשומת לב לכל אחד מהם, המחנך שלא ויתר גם על החלשים. עמיתיו להוראה מציינים: "הוא ממש היה מוטרד מכל תלמיד בכיתתו, איך מקדמים אותו, איך דואגים שיצליח יותר".

"למרות שהיינו מאוד מאוד קרובים איש עם רעהו, ואני צעיר ממנו סך הכל בשנתיים, הוא הצליח להסתיר ממני חלק גדול מהדברים העצומים שהוא עשה בימי חייו", אומר האח ר' ישראל בעצב גדול. "רק כעת, לאחר שהוא נקטף, נודע לנו שהוא היה טורח לבקר ולשמח במקומות החשוכים ביותר, מרכזים רפואיים, בתי סוהר ומחלקות סגורות לנפגעי נפש – הוא פשוט היה 'אוהב ישראל'.

"בהלוויה ביקשתי ממנו מחילה אם חס וחלילה פגעתי בכבודו, אבל ציינתי ששנינו יודעים איזו אהבה עצומה הייתה בינינו. בשנים האחרונות גרנו רחוק אחד מהשני – הוא גר בירושלים ואילו אני באשדוד – אבל מלבד הפעמים הרבות בהן נפגשנו, אם בשמחות או בהזדמנויות אחרות, 'הרגשנו' אחד את השני. כאב לי כאשר כאב לו, וכאב לו כאשר כאב לי. הרגשות שלנו היו משותפים. כאשר התבשרנו לפני כמה שנים בבשורה משמחת אצל אחד מהצאצאים שלי, ר' אלעזר היה זה שקיבל מיד טלפון, ממש השתוקקתי לבשר לאח האהוב שלי.

"הצורה הקדושה שבה הוא נקטף, יחד עם כל כך הרבה יהודים – מבטאת את אהבת-ישראל שלו", מנסה האח הכאוב להתנחם. הוא נהרג 'יחד עם יהודים' – בדיוק כפי שהוא חי".

 

בנה בתים בישראל

הרב חנוך סלוד ז"ל (52)

אשדוד

מספר: חתנו

"מאות אנשים אומרים לנו: 'העניך סלוד? העניך? הוא היה החבר הכי טוב שלי!'… את הביטוי הזה שמענו מעשרות אנשים שהגיעו פה לנחם", מספרים לי בני משפחתו של הרב חנוך סלוד זצ"ל.

הרב סלוד עסק שנים רבות במסירות וברגישות בהקמה של מאות בתים בישראל במסגרת עיסוקו כשדכן. במסגרת תפקידו הוא שם דגש מיוחד על כבוד הבריות – נושא שעמד בראש מעייניו.

בבית משפחת סלוד מתקשים להיפרד מהדמות המאירה, מנועם ההליכות, אבל נחושים לשמר את האווירה העילאית שאבא החדיר בבית. "אבא זצ"ל היה מקפיד לקרוא מדי ערב שבת 'שניים מקרא ואחד תרגום' בבית, כדי להכניס את אור התורה לתוך הבית בשעות שכולם עסוקים בהכנות הפיזיות לשבת. לאחר סעודת ליל שבת, היה אבא נותר על יד שולחן הסלון ללמוד את תורת השם, עד שכולם פרשו לישון. רק אחרי שבני הבית נרדמו, קם אבא זצ"ל והלך להמשיך את חוק לימודיו בשטיבל הסמוך".

בני המשפחה מתארים בגעגוע אבא שמעולם לא הרים את הקול בבית, לא כעס ולא גער. "הדבר החשוב ביותר עבורו היה ההרגשה הטובה של הזולת", הם מתארים בגעגוע.

חתנו הצעיר מספר ל'משפחה' על מקרה שנצרב בזיכרונו לנצח. "השגתי עבורו פעם כרטיס מיוחד שמקנה זכות ישיבה במקום מבוקש בטיש של כ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א בחג השבועות. השווער זצ"ל הודה לי מאוד, הוא נתן לי הרגשה כאילו השגתי עבורו משהו נדיר ובלתי ניתן להשגה עבורו. רק לאחר תקופה התברר לי בעקיפין, כי השווער זצ"ל היה מקורב לאחד המשמשים בבית האדמו"ר ותמיד היה מקבל את המקום המבוקש הזה ללא טרחה מיוחדת. אבל לי הוא הקפיד לתת תחושה כאילו השגתי לו משהו מיוחד".

חתנו מוסיף ומספר, כי באחד ממעמדי סיום הש"ס עלה בידו להשיג מספר כרטיסי כניסה למעמד הסיום. "חמי זצ"ל לא היה מוכן לנסוע למעמד הגדול, לפני שהוא וידא ללא צל של ספק שלכל החברים והידידים שלו יש גם כן כרטיסי כניסה".

בערב ל"ג בעומר נסע רבי חנוך העניך למירון, כדי להעתיר עבור בני משפחתו ועבור כלל עם ישראל. שם, בעיצומם של השמחה והריקודים, נבחר משמים להיות אחד מתוך ארבעים וחמשת קרבנות הציבור; חמישים ושתיים שנות חייו הסתיימו להן במקום הקדוש ובמעמד המרומם – מותיר אחריו משפחה שתעשה הכל להמשיך בדרכו.

 

 

במחיצתו של מלאך

הרה"ג ר' שמואל צבי קלגסבלד ז"ל (43)

ביתר עילית

מספרת: רעייתו

כאשר ביקשנו מאלמנתו הטריה של האברך הגאון רבי שמואל צבי קלגסבלד זצ"ל לתאר את אִישָׁהּ הגדול, קיבלנו מסמך של אמונה יצוקה ונוקבת, ללא היסוס וללא הרהור. אין 'למה', אין 'איך יכול להיות'. כך עלה במחשבה לפניו יתברך. קרבן ציבור. הכל ברור, הכל נהיר.

בחייו ידעו הכל כי מדובר בבן-עלייה נדיר, מזן של דורות קודמים. תמיד עם ספר ביד, תמיד לומד ומתעלה. הוא היה ראש כולל רחמסטריווקא בעירו ומגיד שיעור בישיבת 'מאור עיניים'.

"אינני מרגישה האדם הראוי לתאר את הגדלות של בעלי זצ"ל בתורה, אבל לפחות מבחינת התחושה האישית שלי, לשמוע אותו קם כל בוקר ליום לימודים מפרך שהתחיל בשעה שש בבוקר ונגמר לקראת חצות – היה חויה רוחנית נדירה. כאשר הוא היה מתחיל להשתפך בסלון הבית בברכות השחר, הרגשתי כאילו אני רואה את הכהן הגדול מתחיל את יומו בבית המקדש.

"אלו היו השגות מעל ומעבר למצוי. דפי הסידור שלו מטושטשים לחלוטין בעמודים של ברכות התורה, ואכן הוא זכה להשגות עצומות בתורה, בכל נושא שהוא נגע בו הוא שלט וידע ישר והפוך. אני זוכרת את היום המרגש בו הוא קיבל היתר הוראה. באותן שנים שקד על הלכות שבת במשך עשר שנים רצופות, בכולל של הגה"צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א. הרגשתי וידעתי שהוא אדם נדיר באופן שאין לו אח ורֵע. זו כנראה הסיבה שהוא נבחר להיות קרבן ציבור של כל עם ישראל.

"גם עכשיו, אני ומשפחתי מרגישים שהרוח הגדולה שלו חופפת עלינו, שהקב"ה איתנו. זכינו להיבחר להקריב קרבן. אבל זה קרבן של כל הציבור ולכן לא רק אנחנו צריכים לשלם עליו. כולם צריכים לשלם על הקרבן שלנו. איך? על ידי 'והחי ייתן אל ליבו'. הקב"ה מטלטל אותנו, כדי שנתקן את הדרכים שלנו וכל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לשפר.

"אני מייחלת שזה לא יסתפק ברגשות, שיהיו קבלות בשטח. לא ייתכן שהקב"ה צבר את אפרו מכל קצוות העולם, מכל הסוגים ומכל המקומות, וכינס אותם יחד אל תחת כסא הכבוד שלו ואילו אנחנו נחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה. התשלום יהיה בזעזוע של כל העם הזה, כל אחד בנקודה שלו.

"תהליך של תיקון צריך להיות מדויק ומסודר ומתוך התייעצות. זה המסר שלי, וזה מה שראיתי אצל בעלי זצ"ל – בכל נושא ובכל דבר הייתה לו עמדה מסודרת ובהירה והכל נעשה מתוך מתינות ואחריות. אני מייחלת שכל יהודי יתייעץ ויבדוק איזו נקודה אישית עליו לתקן ולשפר, ושייקח את הדברים ברצינות ובאחריות".

שמענו. כתבנו. שתקנו.

 

 

חופה בגן עדן

הבה"ח חן דורון ז"ל (41)

חולון

מספר: רבו

"אבי מורי שליט"א, הרב חיים רבי, שהיה רבו המובהק של חן דורון ז"ל, אמר עליו השבוע שלושה דברים שהם לדעתי מסכמים את דמותו של קרבן הציבור היקר הזה. הראשון – הוא שתקן, כמו שאומרים חכמים 'בושת פנים לגן עדן'; השני – הקפדה על תפילות בזמן; והשלישי – הקשבה והתמדה. אלו שלושת הדברים שאפיינו את חן מאז ומעולם".

הדובר הוא הרב אליהו רבי, מרבני קהילת 'עטרת חכמים' בחולון, אליה השתייך הבחור החשוב חן דורון ז"ל. לפני שלוש שנים הוא התחזק והצטרף לישיבה. "הוא היה בעברו מורה", מספר הרב רבי. "כשהוא התחיל להתחזק – הוא שקל להיות אברך יום שלם. בתקופה ההיא הוא התחיל ללמוד יום יום גמרא. במהלך התקופה שאלנו אותו מה דעתך להיות מורה במגזר החרדי, תעשה השתלמויות חינוכיות והוא אכן התחיל. בגלל הקורונה נדחה לו המבחן האחרון שהיה אמור לעשות כדי לקבל את התעודה".

ר' חן דורון היה קנאי לכל דבר שבקדושה, "אבל לצד זאת היה עדין ומתחשב", אומר הרב רבי. כך לדוגמה, כאשר העיר לתלמידים שבאו מבית חרדי על דיבור בתפילה, "היה זה בנועם, לא היה מישהו שיכול היה לסרב לבקשות שלו מהסוג הזה, למרות שיש פערים בין התלמידים החרדים לאלו שחזרו בתשובה. כולם ידעו שליד ר' חן מקפידים על הדברים האלה".

אביו, הנחשב גם הוא לחלק מחברי הקהילה, קיבל את הבשורה בעצב רב. "הוא הגיע לישיבה, מירר בבכי שעה ארוכה וכל בני הישיבה בכו יחד איתו. זה אדם שכולם אהבו, מידות מיוחדות, עדינות ואצילות, אין דרך אחרת להגדיר אותו. תמיד היה נחבא אל הכלים, לקח לנו שעות ארוכות למצוא תמונה שלו במאגר של עשרות אלפי תמונות של הישיבה. בלי הגזמה".

לפני שנתיים עברה המשפחה טרגדיה כאשר אחותו של ר' חן התאלמנה מבעלה. "הוא התגייס אליה במסירות נפש של ממש. הוא שימש לילדים ממש כמו אב, היה מבקר אותם, לומד איתם ומטפל בכל מה שנדרש".

ר' חן נפטר בטרם זכה להינשא. "היו לו הצעות מבתים חרדיים, בגלל שהוא היה מיוחד", אומר הרב רבי. "ובעצם, הוא היה כבר חתן פעם אחת – חתן תורה בחג שמחת תורה האחרון… הוא רכש את הזכות בתמורה להחזקת אברך במשך שנה שלמה. זה לא סכום קטן, אבל הוא אהב את התורה והחליט להתאמץ בשביל כך. עשינו לו ממש מיני חתונה, זו הייתה למעשה החתונה היחידה שלו בחייו".

 

הלב של רב'ה גולדברג

הרב אלעזר מרדכי גולדברג ז"ל (37)

ביתר עילית

מספרים: שני האחים

הדבר האחרון שעשה הרב אלעזר גולדברג בחייו – היה הצלת נפשות. "אחד מאנשי כוחות ההצלה סיפר בשבעה, כי רגע לפני שהוא נפל ונרמס, הוא הציל ילד", מספר אחיו של המנוח, הרב חיים גולדברג. "מיד לאחר מכן הוא נסחף בזרם האנשים והחזיר את נשמתו לבוראה".

הרב גולדברג שימש כמלמד בתלמוד תורה 'אדרת אליהו' בעיר מגוריו 'ביתר עילית'. "הוא היה מופת ודוגמה. היו כאן בשבעה כמה תלמידים שסיפרו לנו סיפורים מדהימים. לאחד התלמיד נולדה אחות וכך כל המשפחה הייתה עם צמידי הכניסה למחלקת היולדות. הוא סיפר לנו כך: 'הלכתי לרב'ה אלעזר, הוא הקשיב לי וישב להכין לי צמיד, כדי שארגיש טוב'".

אחת ממידותיו המפורסמות הייתה הצניעות בה ניחן. "בדרך כלל עסקנות וצניעות לא הולכות ביחד", אומר אחיו, ר' חיים. "אבל אצלו זה קרה כל יום. הוא היה הפעיל ביותר במשפחה ויחד עם זאת – צנוע ונחבא אל הכלים".

הרב חיים גולדברג מבקש לציין את מידת כיבוד ההורים שהייתה בו. "הוא היה 'מתקוטט' איתנו על משימות שהיה צריך לבצע בבית ההורים", מספר האח. "לפני שהיו מבקשים ממנו הוא היה מבצע. ככה זה היה בניקיונות לפסח, בבניית סוכה, אם היו עושים משהו לפניו היה אומר: מדוע לא חיכיתם לי. תמיד דאג להורים שלנו לכל מחסורם".

עבור ר' אלעזר, קבר הרשב"י היה פסגת הקדושה. "ביום חמישי, לפני שהוא יצא למירון, הוא הלך לטבול במקווה, שלא כהרגלו", אומר ר' שלמה. "אף פעם לא היה טובל בערב יומא דפגרא של ימות החול. הבן שלו שאל אותו למה הוא הלך למקווה והוא ענה לו: 'אני מרגיש שאני צריך להיות טהור לפני שאני הולך לרבי שמעון'. ממש באלו המילים. נשמתו חזתה במה עומד לקרות.

"עבורו, ההדלקה של 'תולדות אהרן' הייתה ההתעוררות הכי גדולה. הסיפור אירע לאחר קבלת עול מלכות שמים. זה מסמל את הקדושה של הנספים. שנים רבות הוא לא החמיץ את ההדלקה".

בחמש בבוקר היה משכים קום ויוצא לשיעור ה'דף היומי', יחד עם אביו שליט"א. אחיו יבדלח"א, ר' שלמה גולדברג, מספר לנו: "בתחילת מחזור ה'דף היומי' ר' אלעזר אמר לי, שהוא נחוש לסיים את ה'דף היומי' – בלימוד של פעמיים ביום. הוא הגיע עד לדף י"ח במסכת יומא, ואת השאר הוא כבר ילמד בהיכלו של רבי שמעון, בשמים. בבוקר הגיע אבא שלנו לשיעור וכשראה באופן נדיר ביותר שאלעזר לא נמצא בו – הלב שלו ניבא רעות".

בליל השבת האחרונה, לאחר ההלוויה, בני המשפחה אכלו מהסלטים שר' אלעזר הספיק להכין – אכלו ובכו, בכו והתחזקו.

 

'דוּךְ' לרבי שמעון

הרב שמעון מטלון ז"ל (37)

ביתר עילית

מספרים: החברים לכולל

בחמש השנים האחרונות היה ר' יאיר אנקונינה החברותא של הרב שמעון מטלון ז"ל בכולל ערב 'עיתים לתורה', עבור חסידי ברסלב עמלים ש'גוזלים' שעה מהיום ללימוד תורה. "הרב מטלון היה עמוד התווך והרוח החיה", הוא מספר בעצב. "ר' שמעון היה אדם עוצמתי, אנרגטי, 'פייטר' בצורה לא נורמלית. אני לא זוכר אותו לא-מחייך. תמיד זרע אופטימיות.

הרב מטלון היה מחנך בכיתת חינוך מיוחד. לתלמידיו הוא העניק את כל כוחותיו. "בסוף היום הוא כבר היה מגיע מותש. היה נותן שם את הנשמה", מספר הרב אשר ירט, מגיד השיעור, שאף עבד לצידו של ר' שמעון בחינוך המיוחד. "ביום חמישי האחרון הוא העביר מכתב לאחד המלמדים בתלמוד תורה, כדי שיקריאו לתלמידים ביום ראשון. תוכן המכתב נראה כצוואה שהעניק לתלמידיו.

בין שורות המכתב כתב הרב מטלון לתלמידיו: "במקום להתמלא באכזבה – לקבל הכל באהבה; במקום לטבוע במים – לומר 'הכל משמים'; במקום להאשים את כולם – לזכור מי הגדול מכולם".

במבט לאחור, מעיד ר' יאיר, הוא שידר שימיו ספורים. "ביום שני האחרון לחייו לקחתי אותו ברכב של חברה קדישא בו אני עובד מדי יום. רעייתו ראתה שהגיע כך לבית, אמרה לו: 'השם ישמור, מה אתה עושה ברכב הזה'. הוא ענה לה: 'כאן הכי טוב'. היו לו כל מיני הרגשות של קרבת השם".

ר' אברהם ליפשיץ, ראש הכולל, מספר: "מהיום הראשון שהכולל הוקם, ר' שמעון פשוט זרח מאושר. הוא הפך לעמוד התווך והפכנו למשפחה מלוכדת".

בהלוויה פגש ר' יוסף אגמי, ידיד נפשו של ר' שמעון, את אחד ממכריו ברחוב בו הוא מתגורר. "הוא בכה כמו תינוק", אומר הרב אגמי. "שאלתי אותו איזה קשר היה לו עם ר' שמעון והוא סיפר לי שאצל ההורים שלו הוא לא בכה כך. באחד הימים ראה אותי ר' שמעון ברחוב, ביקש ממני לצאת מהרכב וחיבק אותי. הוא אמר לי: 'שיהיה לך יום טוב'. ככה פשוט, תמיד ביקש לעשות טוב לאחרים".

"בראש השנה האחרון שהיינו יחד בבלרוס", מספר ראש קהילת 'כולל חצות' הרה"ח רבי יהושע מאיר דויטש, "הוא אמר שם: 'אני לא יודע מה איתכם. אני כוסף להגיע לציון של רבי נחמן. אני לא יודע אם אצליח, אבל אני יודע שניסיתי, ואחרי מאה עשרים אני מקווה לראות את השכר להשתדלות. עכשיו הוא מקבל את השכר".

"ביום האחרון לחייו טבל במקווה ויצא לרבי שמעון בשמחה גדולה", מספר ר' חיים ויצהנדלר, ידידו הקרוב. "הוא ביקש ממני ביום רביעי שאברך אותו שיזכה לקפיצת הדרך לרבי שמעון. שיזכה לנסיעה 'דוּךְ'. וזה מה שקרה – הוא הגיע 'דוּךְ' לרבי שמעון".

 

 

זה מבני עלייה

הרב דוד קרויס ז"ל (33)

בית שמש

מספר: אביו

"בערב ל"ג בעומר התקשרתי לבני מחמד ליבי ר' דוד זצ"ל. אמרתי לו, שבהגיעו למירון יזכיר אותי על הציון הקדוש, שאזכה לרפואה שלמה. לא אשכח את התשובה של בני עד סוף חיי: 'פשיטא', השיב הבן, 'והרי כל יום ויום בתפילות שמונה עשרה אני מזכיר אותך בברכת 'רפאנו', ומעתיר לרפואתך השלמה" – משתף אותנו בשיחה ספוגת אמונה ודמעות, רבי שמואל קרויס, אביו של רבי דוד זצ"ל.

"ה'כיבוד אב ואם' שלו היה בלתי נתפס. מדי שבת וחג, כאשר הוא היה מתארח אצלנו, הוא לא היה נותן לאימו תבלחט"א לטרוח כמלוא נימה. 'לא באתי כדי להתפנק', הוא נימק, 'זו ההזדמנות שלי לקיים מצוות כיבוד אב ואם בהידור'…

"לא אשכח את ערב פסח האחרון", מתרפק האב יבלט"א, "איך הוא טרח ועמל עד שעות לפנות בוקר כדי לכסות כראוי את משטחי השיש במטבח ולסייע להכין את הבית לקראת פסח; כל זאת למרות ניצול הזמן הקיצוני וההתמדה המופלאה שלו".

הרה"ג ר' אריה וייס – מי שלמד עימו חברותא תיאר בפנינו השגות בלתי מצויות בידיעת התורה. היה פעם ויכוח בין האברכים לגבי הלכות בישול המסתעפות הן להלכות שבת והן להלכות איסור והיתר. בתוך הדברים ציין פלוני לדברי ה'פרי מגדים' בהלכות בישול. "אין כזה 'פרי מגדים' בכל הלכות שבת" – אמר רבי דוד בביטחון של מי שיגע ומצא… הוא אמור היה בקרוב להתעטר בנזר ההוראה.

"אני לא יודע מאיפה להתחיל", דומע האב הנסער. "בכל נושא ונושא שאגע בו, אני לומד בימים האחרונים עד כמה הסתיר בני את מעלותיו. אם זה בתורה, במידות טובות, כיבוד אב ואם, תעניות בה"ב ללא שאיש ישים לב. הגיע פה מישהו לנחם, והעיד כי ר' דוד הציל אותו מרדת שחת. 'למרות הסדרים הארוכים והתובעניים שלו, הוא שם לב למצוקות שלי', תיאר אותו יהודי, 'והקדיש עבורי שעות ארוכות במסירות ומאור פנים, אילולא ר' דוד – הייתי היום במקום רוחני קשה מאוד'"…

ואולי המעשה הבא ששמענו מפי האב, ייטיב לשקף את האמונה הברורה והבהירה עימה ניהל ר' דוד את חייו, ואשר לאורה הוא העמיד את ביתו. "כאשר באו אנשי זק"א לספר את הבשורה הנוראה לכלתי שתחי' – אלמנתו של ר' דוד, הם הציעו לה תרופות להרגעה. 'אינני זקוקה לתרופות הרגעה', היא השיבה בביטחון של מי שיודע את שלפניו… 'בעלי לימד אותי תמיד, שכל מה שהקב"ה עושה – הכל מדוד ומדוקדק, והכל לטובה בלי כחל ושרק'. כך הוא חי את חייו, וכך הוא סיים אותם אצל רבי שמעון בר יוחאי".

 

 

נעים זמירות ישראל

הרב שרגא גשטטנר ז"ל (33)

מונסי, ארצות הברית

מספר: חברו

"אחי למד בישיבת סקווירא בשיכון ניו-סקווירא, והגיע פעם הביתה עם אלבום שירים שהלחין חבר שלו מהישיבה", מספר ר' גרשי מושקוביץ שיחי', חברו הקרוב של ר' שרגי גשטטנר ז"ל שנספה במירון. "הקשבתי, ומאוד התרגשתי. היה שם כל כך הרבה עומק ורגש אמיתי. מיד ביקשתי לקנות את אחד השירים שלו והתפתח בינינו קשר קרוב.

"אני זוכר נסיעה משותפת שלנו, פעם, לצורך הקלטת אלבום. הוא היה אדם כל כך ישר, כל כך ירא-שמים. הוא דרש שנתחיל את היום עם תפילת שחרית טובה, תפילה אמיתית. היינו מתפללים בכותל לעיתים קרובות, אבל שרגי אהב גם להתפלל בבית הכנסת 'החורבה', ולכן התפללנו גם שם כמה בקרים. ככל שההצלחה האירה לו פנים, כך הלכה והעמיקה ענוותנותו. אם הייתה לו שאיפת חיים, היה זה להביא שמחה לכמה שיותר מחולי ישראל, להאיר כמה שיותר חדרים בבתי החולים. זה מה שהניע אותו.

"ואז, יום אחד, הכל השתנה. למרות שהפעילות המוזיקלית שלו הייתה בשיאה, הוא בחר לעזוב. הוא ימשיך לשיר בשמחות משפחתיות, הוא אמר לי, אך לא מעבר לכך. היו לו שתי סיבות: הוא רצה להיות אבא ובעל נוכח, להיות שם בשביל משפחתו, ובעל מנגן של חתונות אף פעם לא נמצא בבית בערבים. הוא לא רצה יותר את החיים האלה. בשעתו, היו לו ארבעה ילדים, והוא הרגיש שהגיע הזמן לחזור הביתה. הסיבה השנייה הייתה שהוא רצה להתחיל ללמוד ברצינות. הוא רצה לגדול כתלמיד חכם.

"הוא התחיל לקום בשעה ארבע לפנות בוקר, כדי ללמוד כמה שעות לפני התפילה, ועדיין לצאת לעבוד לפרנסתו. בסעודת סיום מסכת, הוא סיפר כמה קשה היה לחזור ללימוד גמרא רציני. הוא סיפר איך בשנה הקודמת, בשמחת תורה בסקווירא, הוא אימץ את ספר התורה קרוב לליבו והתפלל שהקב"ה ישלח לו חברותא טובה. התפילה נענתה, ועוד איך נענתה, הוא אמר באושר; הנה, הוא זוכה לסיים את המסכת הראשונה בעיון.

"הוא הקדיש את עצמו לתורה, לעבודת ד', ולבני משפחתו, כפי ששאף וקיווה. גם מאותה החלטה נחושה הוא אף פעם לא סר. אני יודע שהציעו לו סכומי עתק כדי שיסכים להופיע פה ושם, אבל הוא קיבל על עצמו קבלה והוא דבק בה. ששת ילדיו היו במרכז חייו".

ומושקוביץ מתחנן: "זִכרו את שרגי, לא בגלל קולו הערב וגם לא בזכות אופיו המתוק. זִכרו את שרגי, מי שהיה בן-תורה, עובד השם, יהודי ירא ושלם, שניצל כל רגע חיים שניתן לו כדי להלחין את שירת הנצח"…

 

נולד בל"ג בעומר

הבה"ח אלקנה שילה ז"ל (28)

נווה יעקב, ירושלים

מספרת: אימו

יממה בלבד קודם לאסון הטרגי, היה הבחור אלקנה שילה ז"ל להוט לנסוע לתפילה בציונו של רבי שמעון. "הוא אמר לי: 'גם אם אמות – אסע לרבי שמעון'", מספר החברותא שלו ומי שהיה מהאחרונים ששוחחו עימו.

בישיבת 'קיבוץ רוממות האדם', היה אלקנה אחד מבחירי התלמידים. בשיחות שערכנו עם חבריו לישיבה ועם בני משפחתו, עולה דמותו בעלת המידות שהייתה לסמל עבור חבריו הרבים. "הוא היה המלאך של הבית", אומרת ל'משפחה' אימו תבדלח"א הרבנית יעל שילה. "כל החיים שלו היו עבור דברים שבקדושה. הוא היה עקרוני בנושאים הללו.

"אף אחד לא הקפיד עליו מעולם", אומרת אימו. "הוא לא רב עם אף אחד חוץ מעם היצר הרע ושם זה תמיד היה נגמר בניצחון שלו". באחד הימים, הוא סייע לחבר קרוב שחווה משבר משפחתי אישי. "אלקנה ניהל אותו לילה שיחה בת שש שעות. משעה 9 בערב ועד ל-3 בלילה. לאחר שסיים את השיחה, הוא עלה לבית ואז גילה שהדלת נעולה כי כולם הלכו לישון. במקום להעיר מישהו, הוא בחר להישאר על המדרגות עד הבוקר ואז הלך לתפילת שחרית ורק לאחר מכן שמעתי מה שקרה. כל זה כדי שחלילה לא יקרה גזל שינה".

אחד התחומים בהם אלקנה הידר ביותר, היה בענייני הכשרות. בישיבה סיפרו כי לא היה אוכל אורז כלל, מאחר וחשש שהוא לא נבדק היטב. גם בביתו הוא החמיר כאשר דרש מבני משפחתו לעמוד בתנאי הכשרות המחמירים ביותר. "פעם היה חשש בצ'ולנט של שבת בישיבה בעניין 'בשר שנתעלם מן העין'. לאחר מאבק עיקש, אלקנה ניצח וזרקו שני סירים, כדי שלא להיכשל בחשש איסור".

לאחרונה התקיימה בבית משפחת שילה חתונה של אחד מבני המשפחה. אלקנה רכש זוג נעליים ולאחר האירוע בחר להעניק אותן לאחיו. "הוא אומר לו: קח תיהנה מהן, אני לא צריך אותן", מספרת האם בקול חנוק.

לאחר פטירתו הטרגית, גילו הוריו בין חפציו רשימת חובות ונדהמו לגלות חוב בן שקל אחד לאחד מחבריו, חוב בגובה 7.5 שקלים למכונת הצילום, כמו גם חוב בדמות 2 ניקובים לחברת 'אגד' ועוד רשימת נדרים לבתי כנסת. "הכל הוא היה רושם, ואני שמחה שגילינו את הרשימה, כך שיכולנו לשלם את החובות הללו ולתת לנשמתו את השקט שמגיע לה".

והנה עובדה מדהימה: אלקנה נולד בל"ג בעומר וגם הסתלק ביום הזה. "עכשיו הוא עם רבי שמעון, כמו שרבי שמעון תמיד היה העוגן לכל הנדכאים והמסכנים, כך היה אלקנה בחייו. תמיד אנשים מצאו אצלו נחמה. תמיד ידעו למי להרים טלפון כשהיו זקוקים לעידוד ועצה", אומרת אימו בנימה של עצב ונחמה.

 

אתה יודוך אחיך

הרב יהודה לייב רובין ז"ל (27)

בית שמש

מספר: אביו

כוננית צנועה, ש"ס מרופט מרוב שימוש, שלושה זאטוטים שאבא כבר לא יכין להם שוקו-של-בוקר, והמון אדם מכל הסוגים ומכל הגילים. זה המראה המקדם את פנינו ברחוב ירמיהו 10, במרומי רמה ג' בבית-שמש. הבית הצנוע והפשוט מכיל בקושי את נחילי המנחמים הנסערים. אני (חיים הגר) יושב מול האב אציל הנפש – הרה"ח רבי יום טוב רובין, המוקף בבניו, האחים הבוכיים של 'יוּדָה' – כך הם מכנים את הרב יהודה לייב זצ"ל.

החברים מהכולל מתארים דמות של תלמיד חכם בקנה מידה נדיר, ששולט בחלקים נרחבים בתורה וחסידות ומתמיד עצום. ולצד זאת חבר נאמן, כזה שכל אחד מבקש לעצמו. הגיסים מתארים דמות שתמרנה בין סדרי לימוד ארוכים ותובעניים, תפקיד של בעל ואבא מושלם, תפקיד של מחנך אהוב בישיבה. והנה סיפור קטן ומייצג מפיו של האב השכול שליט"א: "בלוויה של בני זצ"ל עמד בצד אדם צעיר ומירר בבכי בלתי נשלט. הרבה אנשים בכו בהלוויה של הבן שלי, אבל המקרה הזה היה נראה חריג.

"ניגש אליו אחד מהנוכחים ואותו אדם סיפר: 'יהודה הציל את החיים שלי! בישיבה הייתי תלמיד בעייתי, בלשון המעטה. הייתי מועמד 'לעוף' מהישיבה. רק חיפשו עילה מתאימה. המשגיח, שידע שאני חש קשר מיוחד למירון, הזהיר אותי לפני ל"ג בעומר: 'אם אתה עולה למירון בל"ג בעומר, אתה נזרק מהישיבה'. לא קשה לתאר את הרגשתי הנוראה… למחרת נתקלתי ביהודה לייב שהכיר אותי ואת חולשותיי. 'אל תתגרה במשגיח', המליץ לי יהודה לייב, 'אל תעלה למירון. תשאיר את זה להזדמנות אחרת'. היה לי קשה, אבל קיבלתי את עצתו של יהודה לייב, אהבתי אותו וסמכתי עליו.

"'למחרתו של ל"ג בעומר, בשעת צהריים מתקשר אלי יהודה. 'צֵא, אני מחכה לך בחוץ'. אני יוצא החוצה ורואה את יהודה לייב ממתין לי ברכב שכור. 'בוא', הוא אומר לי, 'עולים לרבי שמעון'. נסענו יחד, הוא שר איתי יחד כל הדרך, התפלל יחד איתי בציון הקדוש, ערך איתי יחד 'הדלקה קטנה' ויצא מגדרו כדי לנחם אותי על ל"ג בעומר שהחמצתי… 'אתה עומד בדיוק במקום שבו האדמו"ר עמד והדליק את המדורה', אמר יהודה לייב, 'ועכשיו אתה יכול להדליק בלי כל הצפיפות. עכשיו אתה האדמו"ר'…

"לאחר תקופה נודע לי, שיהודה לייב עצמו כבר היה בל"ג בעומר במירון. הוא עשה את הדרך שוב למחרת, במיוחד בשבילי, רק כדי לתת לי הרגשה טובה ולמנוע את הנשירה שלי' – – – "

במקום שבו התגלתה רגישותו וחכמתו של ר' יהודה לייב, נתעלה אברך המשי להיכלו של רשב"י – – –

 

 

מבחן בגן עדן

הרב אליעזר צבי יוזעף ז"ל (27)

קריית יואל, ארצות הברית

מספר: הגיס והחברותא

כתלמיד חכם בעל כישורים עילויים, הצליח האברך הצעיר ר' אליעזר צבי יוזעף להחדיר בארבעת ילדיו – בני שבע, חמש, שלוש ושנה – אמונה יוקדת, מושרשת, ש'כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד'. "הם התמודדו הכי טוב שאפשר בנסיבות האיומות האלה", אמר ר' משה אליעזר גוטליב, גיסו והחברותא שלו. "הקב"ה נותן כוחות".

ר' אליעזר צבי סיים ממש לאחרונה תוכנית לימוד מקיפה על כל הלכות שבת בחסות 'מבצר הכוללים' ואמור היה להיבחן ביום ראשון, לאחר ל"ג בעומר, אצל רבני בד"ץ 'העדה החרדית' בירושלים. אולם במקום זאת, נבחרה נשמתו לעמוד בכור המבחן בבית הדין של מעלה, לאחר שכרע ונפל במפולת האנושית בעת ביקורו הראשון במירון בל"ג בעומר.

ר' אליעזר צבי נולד בארץ לר' יום-טוב יוזעף, אך משפחתו עקרה לניו-יורק זמן קצר טרם כניסתו לעול מצוות, כשהם משתקעים בעיירה החסידית קריית-יואל. ר' אליעזר צבי היה עסוק תמיד בדאגה לזולת וחיפש דרכים כיצד לעזור ולסייע לכל נזקק. מאז נישא לרעייתו לבית רוזנברג, הקפיד כי שעות לימודו בכולל לעולם לא יפריעו לו למלא את חובותיו ותמיד היה מקדיש מזמנו לסייע בביתו. הוא דאג לכל מחסורם של אשתו וילדיו ועשה למענם כל שביכולתו. אשתו, אישה חזקה ונמרצת, הייתה מתייגעת ומתאמצת כדי לאפשר לו להתקדם בלימודיו כשהוא חופשי מכל טרדה.

"על פניו תמיד הייתה שפוכה נהרה של שמחה. היה לו דחף לנצל כל דקה, כאילו הרגיש כי זמנו בעולם קצר וקצוב. הוא הקים 'חבורה' שגדלה עם הזמן ומונה היום כשבעים וחמישה אברכים העוסקים בלימוד מוסר מחוץ לשעות הכולל. הוא היה לומד עם ר' משה אליעזר בין הסדרים, בערבים, בשבתות אחר הצהריים ובמוצאי שבתות.

ר' משה אליעזר זוכר את שיחת הטלפון שקיבל מהחברותא שלו בשבוע שעבר, בדרך לארץ ישראל: ר' אליעזר צבי המתין בשער העלייה למטוס והיו לו חמש עשרה דקות פנויות ללימוד. "תמיד היינו לומדים בשעה תשע בערב. כעת היה לו זמן, והוא לא רצה לאבד אותו".

למרבה הצער, הייתה זו הפעם האחרונה שבה למדו יחדיו. בעת שיצא ממתחם ההדלקה של 'תולדות אהרן' במירון, נתקע ר' אליעזר צבי בתוך ההמון עד שפרחה נשמתו. אולם, גם ברגעיו האחרונים, הוא לא איבד את קור רוחו. יהודי יקר שעמד בסמוך אליו באותן דקות, התקשר לבית האבלים וסיפר למשפחה על מילותיו האחרונות של אביהם.

"שמעתי אותו אומר 'שמע ישראל' שוב ושוב ושוב, עד שיצאה נשמתו", סיפר האיש הנסער. "הפנים שלו זרחו. הכרת פניו לא השתנתה כלל".

 

 

המתמיד מגבעת שמואל

הרב יונתן חברוני ז"ל (27)

גבעת שמואל

מספר: חברו לבית המדרש

מקומו של הרב יהונתן חברוני בבית המדרש בגבעת שמואל היה במזרח. פניו היו כלפי הכניסה וכל מי שנכנס היה יכול לצפות בו שקוע בלימודו כל שעות היום. "זה היה ה'בוקר טוב' של הרבה לומדים ומתפללים", אומר הרב משה נעמן, מנהל בית המדרש. "יש חבר שסיפר לנו השבוע שכל בוקר יהונתן היה מנופף לו בידו לאות שלום. החיוך הזה נתן לו את הכוח לכל היום".

ר' יהונתן היה מבכירי הלומדים בבית המדרש. באחד הימים פגש לומד, אברך חרדי מבני ברק, שביקש ללמוד בשקט ב'גבעת שמואל'. "הם נקשרו ביניהם והפכו לחברותא, אותו יהודי לקח אותו למרן הגר"ח קניבסקי ומאז הוא התחבר מאחד לעולם החרדי ולרבנים הגדולים שבו".

בין סדרי הלימוד, השתתף ר' יהונתן בתוכניות 'דרשו' במסגרתן נבחן על מאות דפי גמרא בעל פה. "הייתה לו שיטה מיוחדת שבה חזר בכל ערב על חמישה או שישה דפי גמרא בעל פה. גם בלילה שבו נסענו למירון, הוא הספיק לערוך את החזרה שלו על הלימוד".

חבריו מזכירים שוב ושוב את מאור פניו ודאגתו לזולת. בליל פטירתו הטרגית, נערכה הדלקת מדורה ב'גבעת שמואל', בה השתתף ר' יהונתן. "הוא ראה שם ילד קטן שאבא שלו היה בעבודה. ר' יהונתן בא ולקח את הילד על הכתפיים. אחרי שעתיים, האמא סיפרה לחברותיה איזו רגישות הייתה לר' יהונתן. שעתיים לאחר מכן – הוא נפטר באסון הטרגי".

בסידורו האישי נדהמו חבריו לגלות כי הדביק אירועים שקרו – כדי שיעזרו לו לכוון בתפילתו. כך לדוגמה, מעל 'אלוקי נשמה' בתפילת שחרית, הוא הדביק קטע המספר על יהודי ש'חזר ממירון, הלך לישון ולא קם'. "זה מצמרר לחשוב שכל יום הוא זכר למעשה את המקרה שהיה במירון ולבסוף הוא נפטר במקרה שמזכיר את הקטע הזה באופן מרטיט".

ב'שבעה' עלו לבית האבלים המונים שנקשרו למאור פניו. "המוטו שלו היה תמיד חיבור בין עולם התורה לעולם המעשה. הוא נגע בהרבה אנשים עם הגישה המיוחדת שלו. כולם מדברים על החיוך שלו. על מאור הפנים שלו. כל מי שנכנס היה רואה את הפנים הטהורות שלו. איבדנו את הפנינה היקרה של בית המדרש שלנו. כולם שבורים מאוד".

בדרכו למירון, יחד עם חבריו, הייתה התרוממות גדולה. "הייתה התקשרות לרבי שמעון", אומר חברו. "הכאב פה עצום מאוד. האסון הזה אירע בשיא השמחה, כשהיה בריקודים בסמוך להדלקה. אנחנו מקווים שנצליח להמשיך את האור המיוחד שלו בגבעת שמואל. את הקשר בין עולם המעשה ובין לומדי התורה. זאת הצוואה שלו".

 

 

 

במותו הציל חיים

הרב ישראל אלנקווה ז"ל (24)

מספר: אחיו

גם הרב ישראל אלנקווה היה שם, במסדרון המוות. כאדם חסון, הוא הצליח להתמודד בתחילה עם ההמון הנסחף קדימה, אך כשראה לצידו נער צעיר הנמחץ ונשימתו נעצרת, הוא הניף אותו כלפי מעלה והציל את חייו.

הוא לא עצר. בדקות הבאות הוא זיהה את הסכנה ונופף בידיו לשוטרים. בכוח רב הוא סייע להם לעקור את הגדרות, אך ההדף שהגיע בעקבות הפתיחה המינורית הוא זה שהביא לפטירתו. "בפטירתו אנשים ניצלו, הוא היה אדם גיבור", אומר יצחק, אחיו. "הוא נקרא על שם רבי ישראל אלנקווה שנעקד על קידוש השם לפני מאות שנים, עם הבן של הרא"ש. כל הזמן אומרים פה אנשים שגם עכשיו הוא נעקד כשרבי שמעון מסביבו".

"אנחנו לא יודעים חשבונות שמים. אבל בדרך הטבע הוא לא היה אמור למות. הנער שהוא הציל הגיע להודות לאלמנה על כך שישראל הציל את חייו. היא אמרה לו: 'תלמד עוד דף גמרא לעילוי נשמתו'. ומכאן אני קורא גם לציבור ללמוד לעילוי נשמת ישראל בן דבורה יעל".

ישראל נפטר כשהוא בגיל 24 בלבד. "פשוט ילד", אומר יצחק בכאב עצום. "היה האח הכי מתוק שבעולם. היה עוזר לכולם, אוהב את כולם. תמיד מכבד בשמחות. אם אחד עשה שבע ברכות או אירועים של יומולדת, תמיד הגיע מאופקים מקום מגוריו שזה רחוק. אחת הנקודות הכי בולטות שלו הייתה אמת פנימית. הוא פשוט עבד על המידות שלו בצורה לא רגילה. היה לו אופי ברזל ולב רך לכולם".

גם אברכי הכולל בו הוא למד ירגישו בחסרונו. "הוא היה מסכם סוגיות וכולם היו משתמשים בזה. פעם ראיתי שהוא עושה סיום מסכת ביצה, שאלתי את החברים מתי הוא הספיק ללמוד את זה, הרי זה לא חלק מהלימוד? סיפרו לי, שאת זה היה לומד במוצאי שבתות לבד בבית הכנסת. הייתה לו התמדה עצומה".

את קבר רשב"י היה פוקד לעיתים קרובות. חבריו סיפרו בזעזוע, כי ביום חמישי האחרון, כאשר התבקש להתפלל על יהודי שעבר משבר, הוא אמר: 'אני אעלה למעלה ואתפלל עליו'.

"הוא התכוון כמובן שיעלה להר מירון ויתפלל עליו בקבר רשב"י. אבל ה'למעלה' הזה קיבל משמעות אחרת, מצמררת".

השבוע ציינה האלמנה את יום נישואיהם השלישי. "אנחנו מקווים שהקב"ה ייתן כוחות לאלמנה להתמודד עם החיסרון הנורא. זה לא אדם שהכל היה אצלו בקלות, הוא פשוט עבד על עצמו וזה השפיע לטובה גם על משפחתו הקרובה. החסר הוא עצום".

 

 

שפתיים רוחשות תודה

ר' מרדכי יואל פאקעטע (24)

ירושלים

מספרים: בני המשפחה

"עד כמה שידענו שהוא גדול, רק עכשיו אנחנו מצליחים להבין מה באמת איבדנו", אומרת גיסתו, אחות אשתו של האברך החסיד ר' מרדכי יואל פאקעטע ז"ל. "הוא היה עדין נפש, לא הרים את קולו מעולם, גם בזמנים של לחץ וקושי. מעולם לא ראה אותו מישהו כועס או מקפיד. תמיד השרה בקרבתו אווירה של שלווה ורוגע".

ר' מרדכי, מאברכי חסידות סאטמר בירושלים, השתוקק כל ימיו לשבת באהלה של תורה, אבל לצורך פרנסת ביתו הוא עבד בחנות סופרמרקט. כדי לשמור על גדרי הצניעות וההלכה ר' מרדכי התגבר כארי, וכבר בשלוש לפנות בוקר התייצב בעבודתו והחל לסדר מדפים כשהלקוחות טרם הגיעו. אחרי מספר שעות של עבודה הוא פנה להתפלל ומשם המשיך ללמד בתלמוד תורה. את כל שעות אחר הצהריים הקדיש ללימוד תורה בכולל אברכים.

הייתה לו אמונה חזקה מאוד בבורא עולם, אמונה שבאה לידי ביטוי בשנות הציפייה הארוכות שלו לילדים. "הוא שפך תפילות כמים והגיע במיוחד לציונו של רבי שמעון במירון בכל זמן שיכול: בל"ג בעומר, בשובבי"ם, בערבי ראש חודש ובכל מועד אפשרי. ואכן, בתו הגדולה, בת השלוש, נולדה במוצאי ל"ג בעומר והוא הרגיש כיצד המתנה הזו הגיעה בזכותו של רשב"י הקדוש. גם הבת השנייה, שתהיה בשבוע הבא בת שנה, נולדה בחודש אייר".

השנה הוא עשה מאמצים רבים להגיע לציון הקדוש. הוא יצא לדרך מוקדם, אבל הדרך התארכה ורק אחרי שבע שעות של נסיעה יחד עם חבריו הוא הגיע למירון. הטלפון האחרון שהתקבל ממנו היה בשעה אחת עשרה בלילה, כשבישר לרעייתו בשמחה שהוא כבר הגיע ליעד. חבריו מספרים שבמהלך הנסיעה הארוכה הוא שר עשר פעמים 'מזמור לתודה', ולאחר מכן שר שירי אמונה וביטחון באידיש במשך זמן רב.

רק בבוקר, כשרעייתו שמעה על האסון, היא התחילה לדאוג. היא ניסתה להתקשר, אבל ר' מרדכי לא ענה. היא ניסתה להתקשר לאנשים שהיו איתו והם טענו שהוא שכח את הטלפון שלו באוטובוס, דבר שהיה נכון. בהמשך, אנשים העידו שראו אותו בחניונים. זה הרגיע מעט את התחושות הקשות, אבל לכולם היה ברור שר' מרדכי לא ישאיר את רעייתו ללא מידע. רק במוצאי שבת התברר באופן ודאי שר' מרדכי עלה לישיבת רבי שמעון, יחד עם עוד 44 קדושים וטהורים.

"מול השבר הגדול, נותר רק להתחזק באמונה שהכל מכוון מלמעלה", אומרת האלמנה למנחמותיה. "הקשר שלו לרשב"י היה קשר אמיץ כל כך, עד כדי כך שהוא סיים את חייו במקום הקדוש הזה".

 

האברך מהיכל הברכה

הרב מנחם אשר זקבך ז"ל (24)

ברכפלד, מודיעין עילית

מספר: דודו

"מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א נוהג תמיד לומר בהספדים, כי כאשר אדם נפטר – מעלותיו הטובות נשארות מרחפות בחלל העולם, מוכנות ומזומנות להינתן ביד מי שייקח אותן. כעת מרחפות בעולם מידות טובות של אחדות ומאור פנים לכל אחד ואחד, יראת שמים, רצינות, עקביות והקפדה מיוחדת על המצווה דאורייתא של ברכת המזון כראוי. אני קורא לכל אחד לקטוף לעצמו את המעלות הללו, ויהיה זה לעילוי נשמתו של רבי מנחם אשר זצ"ל". את הדברים הכאובים הללו אומר לנו השבוע הרב ברוך זקבך שליט"א – דודו של האברך הצדיק הרב מנחם זקבך ז"ל, ומי שהיה קרוב אליו במיוחד.

"אחת הנקודות שביטאו במיוחד את הרצינות שלו, הייתה הקפדתו לברך ברכת המזון מתוך סידור. היינו רבות ביחד בשבתות ובשמחות, ותמיד שמתי לב שר' מנחם לא מוותר על ההנהגה הזו, גם כאשר זה היה כרוך בחיפושים קדחתניים וממושכים. לא היו הנחות או פשרות.

"ר' מנחם היה סמל דוגמה לכל המשפחה כיצד משלבים רצינות ויראת שמים, יחד עם מאור פנים ונועם הליכות. לא ראיתי אותו אף פעם כועס או נרגז. מעולם לא. הוא פשוט היה 'חלק'. אבל כלפי עצמו לא היו הנחות. הוא הקפיד לעמוד בכל המשימות שלו. כבר בתור בחור אני זוכר כיצד היה נשאר עד מאוחר ללמוד ולהשלים את ההספקים האישיים. כך הוא סיים מסכת אחר מסכת והתעלה בידיעת התורה.

"הייתי מאוד קרוב אל ר' מנחם זצ"ל", כואב הדוד רבי ברוך להבל"ח. "הכאב של כולנו, של אחי ומשפחתו, ושלי באופן אישי – הוא עצום. זה כמו חלל גדול שזועק. אי אפשר לתאר באמצעות מילים כאב של הורים שמאבדים את הפרח שלהם. אי אפשר בכלל להשיג כיצד מרגישה אלמנה צעירה אשר מאבדת את בעל נעוריה באופן כה מזעזע. אבל אנחנו לא שואלים שאלות, אלא אומרים תודה על הכל ומבקשים חסד ורחמים מהבורא יתברך.

"אנחנו מתכוונים בעזרת השם לפעול לעילוי נשמתו הגדולה", מסיים הדוד בנימה מעשית. "נפיץ מאות ברכונים בכל מוסדות החינוך, על מנת להנציח את ההנהגה החשובה הזו של ר' מנחם ז"ל. אני קורא לכולנו להתייחס כראוי למצווה דאורייתא של ברכת המזון, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו הגדולה".

 

 

 

דמות מלאת חיים

הרב חיים עוזר סלר ז"ל (24)

נווה יעקב, ירושלים

מספרים: אחיו וגיסו

"אוי, חיים עוזר, חתני האהוב, גם אם הייתי יודע שזה רק לתקופה קצרה כל כך – גם אז הייתי מאושר לזכות באוצר יקר כמוך", כך התבטא חמיו של האברך המופלא הרב חיים עוזר סלר ז"ל בעת מסע ההלוויה.

אחיו של רבי חיים עוזר זצ"ל ממשיך ומתאר: "במהלך ההלוויה החזיקה האלמנה הטרייה את התינוקת הקטנה בזרועותיה וביקשה מאביה, שיאמר בשמה תודה לקב"ה שנתן לה בעל כזה. "היא רוצה לומר תודה להקב"ה שנתן לה כזה בעל וגם אם היא הייתה יודעת שזה רק לשנתיים היא הייתה מתחתנת איתו", מספר האח בהתפעלות.

גיסו של הרב סלר מתאר לנו דמות מלאת חיים, גדושה בשמחה של מצווה וחיוניות תוססת. "היה מי שהתבטא עליו שהזיעה שלו ספוגה בכל האולמות, בזכות העובדה שהוא טרח כל כך בשמחת חתן וכלה. גם בשמחת תורה בישיבה, חיים עוזר היה מי שניהל את כל הריקודים והעליות. ראש הישיבה שלו התבטא ואמר שהוא לא מצא מי שמתאים לזה יותר מרבי חיים עוזר. 'עם האהבה שלו לתורה, עם השמחה שלו לתורה, חיים עוזר הוא הדמות המתאימה!'

"כל בני המשפחה יודעים ששולחנות השבת כבר לא יהיו אותו הדבר, מאוד יחסרו לנו שמחת החיים שלו, הווארטים המיוחדים שלו והעזרה לכולם. לא לחינם היה חיים הדוד הכי אהוב על כולם.

"לרבי חיים עוזר זצ"ל היה קשר מיוחד למירון ורבי שמעון בר יוחאי. הוא היה מקפיד לעלות כל שנה בהילולא של רבי שמעון בר יוחאי, ובנוסף הוא גם היה שוקד כל ליל שבת על לימוד של הזוהר הקדוש על הפרשה וכן על פירושו של ה'אור החיים' הקדוש. הדברים האלו 'דיברו' אליו, כי הוא היה אדם 'פנימי' מאוד".

ואף שר' חיים עוזר ז"ל נהג לעלות מדי שנה להילולא במירון, השנה, טוּב הלב שלו אמר אחרת. "בגלל הולדת בתו הראשונה, הוא החליט השנה שלא לנסוע. הוא העדיף להישאר כדי לסייע לאשתו. אבל היא דחפה אותו לנסוע למרות הכל, אינה מעלה על דעתה שהוא ייסע, אבל לא יחזור… הוא נסע להיכלו של רבי שמעון – ונשאר שם" – – –

 

השאיפות של שמחה

הרב שמחה בונים דיסקינד ז"ל (23)

בית שמש

מספר: אחיו

שבוע לפני פטירתו החל הרב שמחה בונים זיסקינד ז"ל במבצע עבור בתו הקטנה: היא הייתה אמורה להיגמל מהמוצץ ולשם כך הוא ניפח כמה בלונים, טמן בתוכם סוכרייה ובכל יום שבתו לא נגעה במוצץ – הם פוצצו יחדיו את הבלון והיא קיבלה את הסוכריה. "זה סיפור אחד, שממחיש איזה אבא מיוחד היה שמחה בונים. לצערנו, נשארו עדיין כמה בלונים שהוא לא זכה לפוצץ", אומר אחיו, ר' אפרים דיסקינד.

אחד הסיפורים שממחיש את מידותיו המיוחדות אירע במקום מגוריו בבית שמש. "המקווה שחברי השטיבל השתמשו בו היה מקווה מיושן במרחק הליכה מהשטיבל", הוא מספר. "כאשר התחילו לבנות מקווה חדש בסמוך לשטיבל, סיכמו האברכים כי בעל המקווה הישן יעביר למקווה החדש את דמי המנוי שלהם מיד בסיום הבנייה וכך ישתמשו במקווה קרוב יותר. אלא שכאשר נודע לר' שמחה בונים כי בעל המקווה הישן נקלע לקשיים כלכליים, הוא בחר שלא להעביר את המנוי. "הוא התעקש להישאר במקווה הישן שהיה פחות נוח וגם היה רחוק יותר, בגלל שאותו יהודי נקלע לקשיים. הוא היה אומר לחבריו: 'יהיה לי שכר הליכה'. כך היה עד ליום הפטירה.

"הוא היה לוקח על עצמו מסכתות ולמד אותן ישר והפוך, כדי שאם מישהו ישאל אותו באמצע הרחוב, הוא ידע לשלוף את הידיעה הזאת כמו ששולפים מזומן מהכיס. אחרי 120 לוקחים את המעשים הטובים, הוא לקח את מאות דפי הגמרא שהוא ידע בעל פה".

גב' ציפי ירום, בת דודתו וכתבת 'משפחה', מספרת: "במהלך ימי השבעה הציג ראש הקבוצה שלו מהישיבה קטנה בחצור משהו מדהים: היה להם מבצע במסגרתו כל אחד מהנערים כותב על דף כיצד הוא מדמיין את עצמו בגיל 40. גם שמחה בונים כתב. ראש הקבוצה הגיע עם המכתב שלו למשפחה ופתח אותו בפניהם. הם ראו שם את שאיפותיו, שאת חלקן אכן הספיק להגשים. היה כתוב שם: ללכת לישון לא יאוחר מעשר בערב, לפתוח את היום עם לימוד גפ"ת (גמרא, רש"י, תוספות). עד גיל 40 לסיים את הש"ס גפ"ת".

לבני המשפחה הוקל, כאשר גילו כי מכשיר הטלפון שלו שרד. "היה שם את החשבונות שהוא ערך לעצמו של המעשרות אותם הוא חייב", מספרת ירום. "הוא הקפיד על זה מאוד. גם ממה שקיבל כקצבת ילדים הוא הפריש מעשר".

יום לפני פטירתו הטרגית, הוא התעכב בביתו שלא כהרגלו ובילה עם הילדה בת השנתיים וחצי. "לאחר ששיחקו במשך שעה ארוכה, אמרה הילדה לאביה: 'אני רוצה שאף פעם לא תלך'. מי היה מאמין שיממה לאחר מכן הוא ילך ולא יחזור לעולם".

 

 

'היה טוב במחיצתו'

הרב יוסף גרינבוים ז"ל (22)

מספר: אחיו

"יוסי היה עבורי 'אח גדול' על כל המשתמע מכך", אומר לי חיים מאיר גרינבוים, אחיו של ר' יוסף ז"ל. "תמיד הסתכלתי עליו מלמטה ללמעלה וידעתי: כזה אני רוצה להיות. הוא היה 'עוֹיבֶד', מתמיד עצום, אבל מעורב בין הבריות. כל מה שקשור לעולם הזה, רכילות, פוליטיקה – פשוט לא עניין אותו".

את הזיכרון המשמעותי ביותר מאחיו נושא עימו חיים מאיר בדמות הגֶעשְׁמַאק המיוחד שהיה תמיד בסביבתו של יוסי. "הוא תמיד נתן לשני תחושה נוחה, ווַארֶעמְקַייט (-חמימות) ושמחה. היה לי טוב במחיצתו, פשוט טוב".

דומה שהאישיות הנאצלת של ר' יוסף זצ"ל הייתה תבנית נוף הבית בו הוא גדל. קבלת הדין המוחלטת ודברי האמונה המפעימים שנשא אביו רבי ברוך צבי גרינבוים שליט"א במסע ההלוויה, היכו גלים וגרמו להתעוררות עצומה בקרב קהלים רבים.

הרב יחזקאל טויסיג שליט"א – גיסו של הרב אנגלרד שליט"א ששיכל באסון את שני בניו – היה לצד בני משפחת גרינבוים בעת שנסעו למכון המשפטי באבו כביר. בשערי המכון פגש הורים נוספים – אחים ליגון. שם, בגיא-הצלמוות, הוא גם ראה את ידידו מִנוֹעַר רבי ברוך צבי שליט"א, בדקות המחרידות בהן הוא מתבקש לזהות את בנו בכורו.

הרב טויסיג, שהיה נרעש מהסיטואציה הבלתי אפשרית, התפרק בדמעות שליש. אלא ששום דבר לא הכין אותו לתגובה הָעַל-אֶנוֹשִׁית של האב השכול. וכה אמר האב אמירה שראוי לה שתיחקק לזכרון עולם: "השם יתברך נותן כוחות מיוחדים לאבלים וקרובי הנפטר להתמודד עם הכאב. מהבכי שלך ר' יחזקאל, ניכר שאתה ברוך השם אכן לא אחד משבעת הקרובים של הנפטר. לא קיבלת את הכוחות המיוחדים הללו, ולכן אתה לא מסוגל לכבוש את הדמעות. אתה בוכה ממקום של אהבת-ישראל ונושא בעול עם חברו!

"אבל אנא ממך ר' יחזקאל", המשיך האב במשאו המאולתר, "הבה נכבוש מעט את הכאב. הרי כל כך כואב לשכינה הקדושה עם המקרה הזה, היא מייללת ואומר 'קַלַנִי מֵרֹאשִׁי קַלַנִי מִזְרוֹעִי', אנחנו צריכים להשתדל עד כמה שניתן להפחית הצער השכינה, הבה נשתדל לא להציק לשכינה הקדושה' – – –

זה הבית בו גדל אברך המשי ר' יוסף גרינבוים ז"ל. זה מה שהוא ספג במשך שנותיו הקצרות, וזו הדרך בה גם הוא צעד, דרך משמעותית וקצרה – 'שביל מהדרין': מהדרין ביראת שמים, מהדרין בקבלת עול מלכות שמים, עד שרשב"י בחר בו לערוגתו בליל הילולתו.

 

השקדן החסיד מ'מיר'

הבה"ח פנחס מנחם קנובלוביץ ז"ל (22)

בורו פארק, ארצות הברית

מספר: ידיד המשפחה

כמי שנקרא על שמו של בעל ה'פני מנחם' מגור זי"ע, הבחור פנחס מנחם קנובלוביץ גילם באישיותו את כל תכונותיו. "איך זה יקדם את הלימוד שלי?" היה שואל את עצמו בעת שניגש לבחור דירה או ישיבה, או בעת שניגש לשידוך.

פנחס מנחם בן ה-22, מצא את בבואתו, ענבי הגפן בענבי הגפן, כאשר התארס בחול המועד פסח האחרון לבת למשפחת רוזמרין מלייקווד, ממשפחת חסידי גור. בית של חינוך לתורה ולחסד. פנחס מנחם שב לארץ בצעד מתרונן, נרגש לקראת נישואיו שנקבעו לאחר חג הסוכות. פטירתו הטרגית בל"ג בעומר רוצצה את שתי המשפחות. "כנראה לא הייתי ראויה לבעל מיוחד כזה", גילתה הכלה את ליבה בתוגה באוזני חברתה…

מנחם נולד עם אופי שמח – הוא נולד ביום הושענא רבא, התארס בפסח ונפטר בל"ג בעומר. אביו, ר' דוד, יליד מושב קוממיות, היה מקורב מאוד לכ"ק מרן ה'פני מנחם' מגור זי"ע וקרא לבנו על שם רבו.

"מנחם גדל עם רגישות נדירה לאחרים", סיפר ר' אשר אגסי, ידיד קרוב של המשפחה, שבנו היה יחד עם מנחם באותו לילה גורלי של ל"ג בעומר. "הוא היה בחור מאוד רציני, בחור חסידי וירא שמים. כל שאיפתו הייתה לשבת וללמוד. הוא רצה להתרכז בלימוד בלי שום הפרעות והתעלה בתורה בישיבת מיר".

כשעבר ללמוד בישיבת מיר והיה צריך למצוא דירה, היה לו תנאי אחד – שאף אחד מחברי הדירה לא יחזיק ברשותו פלאפון לא כשר. כשהגיעו הוא וחבריו לגיל השידוכים, מנחם החליט להתגייס ולעזור לאלה שבאופן טבעי יתקשו יותר למצוא את זיווגם, כשהוא מבקש מאימו להתקשר לשדכנים עבורם. הרב אגסי סיפר, איך לקח אותו פעם לאוהל קברו של הרבי מליובאוויטש זי"ע בקווינס, כשבדרך מנחם מונה באוזניו רשימה ארוכה של אנשים הזקוקים לעזרה. "חשבתי אז לעצמי", אמר הרב אגסי, "איך ייתכן שבחור צעיר יודע לחשוב איך לעזור לכל כך הרבה אנשים?"

למנחם היו תוכניות גדולות לקראת ל"ג בעומר הזה. הוא שכר דירה בכפר מירון לשבת ויצא מירושלים מוקדם כדי לעזור לחבריו בהכנת הדירה לשבת. בנו של הרב אגסי היה עימו בשעת ההדלקה אצל כ"ק האדמו"ר מבאיאן שליט"א, אך בהמשך נפרדו השניים. כששמע דוד על המפולת הקטלנית, הוא מיהר למקום, מחשש שמא חברו הטוב נמצא שם. הבשורה המרה הגיעה זמן קצר לאחר מכן. "הוא היה כמו יהלום", אמר הרב אגסי ונאנח. "הוא היה זהב טהור".

ובבית שבו יושבים ההורים שליט"א 'שבעה' – הדממה זועקת. צורחת בשקט את יְגוֹנָהּ הבלתי נתפס – – –

 

 

החסיד מרמת-גן

הבה"ח ידידיה אשר פוגל ז"ל (22)

קריית משה, ירושלים

מספר: חברו ללימודים

"ידידיה היה עובד השם עצום, אני חושב שזו ההגדרה הכי טובה שאפשר לומר עליו", אומר ל'משפחה' אחד מחבריו לספסל הלימודים. "זה הדבר היחיד שהוא חשב עליו ביום יום. איך לעבוד את השם בקדושה ובטהרה".

הוא נחשב לאחר התלמידים המבריקים בישיבה הגבוהה ברמת גן. "בישיבה היו מאות תלמידים, אבל ידידיה היה שם לב לתלמיד שהתקשה בלימודים וקובע איתו חברותא. כך היה עם כמה וכמה תלמידים. עם חלקם הוא ישב לשיחות ותמיד חיפש ללמוד גם מחבריו בישיבה.

"באחת הפעמים", מספר הידיד, "הוא פנה אלי ואמר לי באלו המילים: 'אני אוהב כשאתה מתפלל, אני מקווה שאזכה גם להתפלל כמוך'. אני לא יודע למה הוא התכוון, אבל תמיד הוא אהב לפרגן לחברים, לתת מילה טובה פה ומילה טובה שם. כל אחד בישיבה מרגיש היום בחסרונו".

קשר מיוחד היה לפוגל עם גדולי הדור. הוא היה מבקר לא מעט בחצרות אדמו"רים ובתי רבנים, מתחקה אחר הנהגותיהם ולומד מהליכותיהם. "במיוחד היה קשור לכ"ק האדמו"ר מאמשינוב שליט"א. כמו שכולנו יודעים – ההנהגה שם היא מעל הזמן, אבל הוא היה מקפיד להשתתף בטישים, בשבתות, להתברך מפעם לפעם.

"בשבילו, רבי שמעון היה השיא. הוא היה בהכנות כמה שבועות לפני ל"ג בעומר. בדרך, עבר אצל ראש הישיבה במגדל העמק. הוא היה מתפלל בדבקות במקום ומכין את עצמו רוחנית. אין לי ספק שהוא נפטר דווקא שם, כי רבי שמעון רצה אותו שם".

ידידיה היה מקפיד לטבול במקווה מדי יום. "סדר היום שלו היה מורכב מתורה ותפילה. בבוקר היה קם מוקדם, טובל במקווה, מתפלל ארוכות לאחר הכנה לתפילה, ומשם המשיך את יומו בסדרי לימוד שונים. הוא בלט מאוד בהבנה המהירה שלו, תמיד היה מבריק בשאלות בשיעורים".

פרק מיוחד השקיע ידידיה בלימודי חסידות. "בלילה, כשכולם היו הולכים לישון, הוא היה לומד חסידות. הייתה לו בחדר ערמת ספרי חסידות שמהם היה לומד את ההנהגות החסידיות, זה מה שהביא אותו לעולם החסידי שהוא כל כך אהב".

ביום שישי, עם קבלת הבשורה הקשה, התכנסו תלמידי הישיבה בישיבה. "היינו אמורים להיות שבת בבית, אך בגלל האסון התכנסנו בישיבה. עברתי ליד המקום הריק שלו בקבלת שבת והיה לי קשה מאוד. התחושות בישיבה מאוד קשות, אבל ממשיכים הלאה כי אלו החיים, הוא היה אדם של אש ותעצומות ולא היה רוצה שנהיה מדוכדכים".

 

בבואה של אבא

הבה"ח יוסף יצחק אייזיק קאהן ז"ל (22)

קליוולנד, אוהיו

מספר: החבר הקרוב

לפני חמש-עשרה שנה נפטר ר' מנחם מנדל קאהן, מעמודי התווך של ישיבת טלז בניו ג'רזי, והותיר אחריו תשעה ילדים. הוא ורעייתו, גב' חיה גיטי קאהן שתבלט"א, העניקו לעולם תשע בבואות מאירות המשקפות היטב את דמותו הגדולה של האב המנוח.

"יוסי קאהן ז"ל היה אחת הבבואות האלה", אומר ידיד המשפחה, ר' שלוימי הופמן. "את אהבת השם שלו ביקש לחלוק עם כל מי שרק רצה. הייתה לו מודעות למה שזכה לקבל מהוריו, ושאיפה יוקדת לראות את אימו רווה נחת ממי שגדל להיות. והוא היה איש שמח. שמח מאוד.

"בכוח השמחה הזו", אומר הופמן, "יוסי רומם ונישא אחרים. הוא היה מאיר את חלל כיתתו, את הישיבות באמריקה שבהן למד ואת ישיבת מיר האדירה בירושלים. יוסי לקח יחידים והפך אותם לאחים. עד שהגיע, היו חבריו מקבץ אקראי של בחורים שהתאספו תחת קורת גג אחת. כשסיים את תפקידו, הם כבר היו למשפחה. הוא היה הבחור שתמיד מוקף בהמוני חברים, הדוד שאליו נוהרים האחיינים והאחייניות, הילד עם החיוך הכובש והלב הרחב".

באותה שמחה אופיינית אך בהרבה פחות דרמה, חגג יוסי סיום בישיבה, אך לא לפני שסיכם בכתב את השקלא וטריא של כל המסכת כולה. הוא היה הבחור שדבק ברבותיו ופנה להתייעץ ולשאול איך ניתן להתגבר על קשיים וניסיונות; הוא היה הבחור שיגע ועמל ללא הרף כדי ליישם את כל אותן עצות.

כאשר נשאל לפני נסיעתו האחרונה מדוע הוא רואה צורך לנסוע למירון, ענה בפשטות: "כי יש לי על מה להתפלל. אני צריך לגדול בלימוד התורה".

במשך שנים ארוכות נהג אביו להסב לצד שולחן הסדר של חמיו. באחת השנים הוא התעקש לערוך סוף סוף סדר משלו, בביתו. הוא חש כי הגיע הזמן שילדיו יכירו את מנהגי בית אביו. היה זה הסדר האחרון בחייו. "ר' מנחם, רצונך התמלא", אומר הופמן בהתרגשות. "יוסי היה בן שבע כשנלקחת ממנו, ובכל זאת, הוא הכיר את מנהגיך. הוא ידע איך להעביר הלאה את לפיד האש שלך. הוא ידע שהדבקות בתורה היא מקור כל השמחה שבעולם. הוא ידע שהביטוי הכי טהור של השמחה הזו הוא למצוא את הדרך לחלוק אותה עם אחרים.

"מנחם מנדל בן יוסף יצחק אייזיק. יוסף יצחק אייזיק בן מנחם מנדל – בבואה של המורשת שתמשיך להאיר עד עולם; כל אחד הוא כתר לראשו של אביו, כשכולם יחד מכתירים את אביהם שבשמים. רק הוא בחכמתו האין סופית ומסיבותיו שגבהו מכל שכל אנוש, בחר להפגישם שוב יחדיו – עטרת תפארת ביד השם".

 

היהלום של מנצ'סטר

הרב משה ברגמן ז"ל (22)

מנצ'סטר, אנגליה

מספר: ראש הכולל

"מה שקרה במירון בל"ג בעומר משפיע על כל כך כבר הרבה חוגים ומגזרים בעם ישראל, כך שניכר וברור לכל כי הקב"ה בחר לו מגוון עשיר של קרבנות", אומר הרב שרגא קאלוס, ראש כולל 'מכון הוראה לרבנים'. "כך למשל, ר' משה ברגמן ז"ל נבחר לייצג את ציבור יהודי אנגליה. עם אהבת התורה והמידות הטובות שלו, הוא נמנה על העילית של בני הכוללים שלנו – 'מכון הוראה לרבנים' ו'כולל סדר שני'.

ר' משה, שהיה רק בן 22 ונשוי שנה וחצי, היה האברך החדש הראשון בכולל שהצטרף בתקופת הקורונה, והפיח רוח חיים במצב של קושי. לא היו לו מתחרים באהבת התורה שלו – הכל היה כל כך חי וכל כך מעשי עבורו. למדנו הלכות שבת ודנו בגישה מסוימת הנוהגת בחצר בעלזא. כבר באותו ערב התקשר ר' משה לדיין של חסידות בעלזא בעיר כדי לחקור את הנושא. החתירה הזו אל האמת, אל הבהירות, הייתה יוצאת דופן. כך גם היה כאשר למדנו הלכות ברכות – ארוחת השניצל שלו הפכה לדיון הלכתי סוער עם אשתו. זאת משום ששניהם בחרו לבנות את חייהם המשותפים על הערך של אהבת תורה.

"והיה עוד משהו בר' משה. היה לו חיוך מדבק, ביטוי לטוב הלב שלו. שום דבר אצלו לא היה מובן מאליו והוא היה מקפיד להודות למארגן ההסעה לכולל – בכל יום מחדש. דבר נוסף שראינו אצל ר' משה בכולל היה הדגש ששם על תפילה – היה לו קול מיוחד, וכשהיה ניגש לעמוד, ידעת שהפעם התפילה תהיה תפילה.

"פטירתו של ר' משה", אומר הרב קאלוס בעצב עמוק, "לימדה אותי משהו שמעולם קודם לא הבנתי ביחס לתלמידים. רבי עקיבא איבד עשרים וארבעה אלף תלמידים, וכעת, מה שבלתי נתפס בעיניי, דבר פלא ממש, איך הוא הצליח להתאושש ולהמשיך ללמד תלמידים אחרים.

"כשחז"ל אומרים שתלמידים הם כבנים, כעת, כשאני חושב על ר' משה – אני מבין. תוך פחות משנה נוצר בינינו קשר כל כך קרוב, משום שהוא שתה בצמא, כפי הגדרת חז"ל, מהתורה שלמדנו יחד. הוא למד איתנו בבוקר ואחר-הצהריים, ואז בערב, בבית, היה משנן את הנלמד.

"כבר כמעט שישים שעות מאז ששמעתי על היעדרו – אני לא מפסיק לבכות", אומר ראש הכולל ל'משפחה'. "רק בשבת עצמה הצלחתי לעצור את הדמעות. חשבתי על התלמיד שלי, ונזכרתי: כמי שלמד בעיון הלכות שבת – הוא לא היה רוצה שאבכה בשבת"…

 

 

בן העלייה הארגנטינאי

הבה"ח אברהם דניאל אמבון ז"ל (21)

בואנוס איירס, ארגנטינה

מספר: רב הקהילה

"הכרתי את אברהם דניאל מאז שנולד, והכאב על פטירתו הכה בי לא רק כבן לעם ישראל, אלא כידיד קרוב של המשפחה", מספר הרב אהרן דלין, רב קהילת 'סוכת דוד' בבואנוס איירס, ארגנטינה.

"הוא היה בחור נפלא ששקוע כל כולו בלימוד התורה. הוא לא ראה בלימוד עול וטורח, אלא ראה בו את דרך החיים האחת והיחידה. אני משמש כרב בקהילה מזה למעלה משלושים שנה ואני יודע כמה נדיר הדבר למצוא בחור בארגנטינה שאירועי הספורט לא מעניינים אותו כלל. אבל באמת לא עניין אותו. האהבה הגדולה שלו המתינה בין כותלי בית המדרש".

כבר מאז היותו ילד קטן הוא תמיד היה מאוד אחראי, תמיד הגיע בזמן לתפילה במניין, לשיעורים. שהינו יחד בשבתות עיון, בקמפים, בטיולים, בתפילות, בשיעורים – והוא תמיד היה כזה. הוא תמיד הסתדר עם כולם. מעולם, אבל מעולם, לא ראיתי אותו בעימות עם אף אחד. הכרתי את אביו, הרב דן אמבון – גם הוא מרבני הקהילה – למעלה מעשרים שנה, וראיתי עד כמה השקיע בלהטמיע במשפחתו את הידיעה והחוויה הפנימית, כי התורה היא התשובה והתכלית לכל.

"בפסח שעבר הוא חזר לבואנוס-איירס, אך בגלל מגפת הקורונה לא התאפשר לנו להתפלל באותו מניין. לא הצלחתי להסיר את העין מבחור הצעיר הזה. חשבתי שעוד מעט כבר ידברו בו נכבדות. אחרי שלמד בארץ ישראל, הוא היה מלא וגדוש בתורה. כשהקב"ה בחר לקחת אליו את אברהם דניאל – איבדנו נשמה טהורה, בחור שלא טעם טעם-חטא, בחור שנדיר למצוא כמותו בדור שמתמודד עם כל כך הרבה ניסיונות.

"בל"ג בעומר, בעת שעלה אברהם דניאל למירון לראשונה בחייו, ישב אביו, הרב אמבון, יחד עם עוד רבנים לסדר לימוד מיוחד לכבוד התנא רבי שמעון בר יוחאי. בסביבות השעה תשע, לפי שעון ארגנטינה, החלו להגיע שמועות אודות האסון. היה שם רב נוסף בקהילה, שגם בנו היה במירון. הוא ניסה להתקשר אל בנו, אך הקווים קרסו והוא נכנס ללחץ. 'אל תדאג', אמר לו הרב אמבון, 'הילדים יהיו בסדר'.

"הסוף, כידוע, היה טרגי, אך הוא נשא בחובו גם מסר. מהות משפחת אמבון היא הפצת אור התורה והאמונה. כך הם חינכו את ילדיהם, וזו הייתה הסביבה בה גדל אברהם דניאל, בה הוא התעלה, הזדכך והיטהר. יהי רצון, שהאמונה הזו תמשיך ללוותנו לעד".

 

סיים תהילים ונפטר

הבה"ח אריאל אחדות (21)

ירושלים

מספרים: החברים מהישיבה

"אריאל ז"ל היה בחור מיוחד מאוד", מספרים חבריו לישיבת 'יסודות התורה'. "הוא היה רושם כל יום משפט ממריץ על לוח שתלה במרכז החדר שלו בישיבה, כדי לחזק את חברי החדר. המשפט אחרון שכתב בלוח היה: 'אל תלך להיכן שכולם, פקוק שם'".

כל חייו היו מסכת של חיזוק והתעלות. שבועיים לפני פטירתו הודיע לחבריו שהוא מפסיק לישון בשבת בצהריים, כדי לנצל את הזמן. שבוע קודם ל"ג בעומר סיים את מסכת יבמות שאותה החל ללמוד מיד לאחר הפסח. כשנשאל מדוע דווקא מסכת יבמות, ענה: "זה לא מופקע למות בלי ילדים". ניבא, ולא ידע מה ניבא – – –

ביום שלישי האחרון, יומיים לפני ל"ג בעומר, החלו בישיבה הרשמה לתוכנית 'קניין מסכתא' של 'דרשו'. אריאל ז"ל היה מראשוני הנרשמים. לאלו שחששו אמר: "זה דבר עוצמתי – לצאת עם קידושין ביד ולהיבחן על כולה. הכסף זה לא העניין. העיקר זה הסיפוק".

יום לפני ל"ג בעומר הגיעה אימו שתחי' לבקר בישיבה. היא היטלטלה בכמה אוטובוסים כדי לפוגשו, זאת בפעם הראשונה בכל שלוש וחצי שנותיו בישיבה. האם נסעה עימו לבני ברק, רכשה לו בגדים ומזון, והם שוחחו על הספקיו הלימודיים. זו הייתה הפעם האחרונה שבה הם נפגשו. כשנשאלה מדוע הגיעה – סיפרה לראש הישיבה כי הרגישה צורך דחוף לפגוש את אריאל.

ביום חמישי, בשעה ארבע ורבע, עוד ישב בבית המדרש ולמד. הבחור שישב לצידו שאל אותו האם הוא מתכוון לצאת בארבע וחצי עם הבחורים למירון. אריאל ז"ל ענה לו: "אני לא בכיוון. רבי שמעון נמצא בבית המדרש, ליד הסטנדר". לאחר דקות ספורות, כשהבחור הפציר בו לנסוע – הם סיכמו איתו שבדרך ידברו בלימוד ולא יתבטלו. רק כך הסכים להצטרף לנסיעה.

ברכבת, בדרך למירון, אמר אריאל לחברו: "אני צריך גמרא דחוף. תנסה להשיג לי". החבר השיג גמרא מסכת קידושין ואריאל ישב ללמוד, כשהוא מספר שנתקף בחשק גדול ללמוד מתוך הגמרא עצמה ולראות בעיניים את האותיות הקדושות!

כשהגיע למירון הוא סיים את כל ספר התהילים, ואף הרגיש צורך להתקשר להוריו כדי לספר להם על כך. לאחר האסון הנורא, כשהוא מוכרז כנעדר, חבריו היו חדורי אמונה שהוא יצליח להינצל, בשל כוחו הפיזי הרב והתושייה הרבה שאפיינה אותו. אבל לאחר שהתברר שהוא בין הקרבנות – הם מעלים אפשרות שהוא סירב לדרוך על מאן דהוא, אפילו כדי להציל את חייו. והוא הותיר אחריו מורשת: לנצל כל רגע פנוי ללימוד התורה.

 

הלב של דובי

הבה"ח יששכר דוב בעריש שטיינמץ ז"ל (21)

מונטריאול

מספר: אביו

"גם במשפחה הנפלאה והמיוחדת שהקהילה החרדית במונטריאול יודעת להעריך כל כך – דובי בלט לטובה", כתב ידיד המשפחה, כתב 'משפחה' במונטריאול, ישראל בסר, "דובי היה זה שידע לקחת בחורים פגיעים, מתמודדים, ולהעניק להם תחושת שייכות. כי אם אתה חבר של דובי – ומי לא היה חבר שלו? – אינך זקוק יותר לדבר. הביטחון העצמי שלו דבק בהם, הנעימות שלו ליפפה את כולם".

דובי היה התלמיד עם הלב הפתוח כאולם והחיוך מוקיר הטובה, שחי את הסוגיה הנלמדת בכל עצמותיו, מבין היטב את קושיית התוספות, אך מבין גם שייתכן כי ישנם גם כאלה שפחות מצליחים לחוות את אותה ההתרגשות, ומתפקידו לחלוק אותה עימם.

דובי נסע ללמוד בירושלים, ובאופן טבעי התברג מיד בתפקיד המוכר של זה שדואג לאחרים, מארגן לחבריו דירות, מספק להם ארוחות, מחלק להם חיוכים: זו הייתה דרכו, אותה למד מהטובים ביותר. הוא הפעיל מערך טלפונים, כשכל אחד ברשימת אנשי הקשר שלו הופך להיות שליח מצווה, לעזור למי שזקוק למיטה, למי שעוד אין לו מקום ישיבה בבית המדרש, למי שעוד לא מצא חברותא.

ביום שני שעבר הוא ניגש לחבר בבית הכנסת. "אנחנו קונים עלייה, אתה מצטרף?" הוא הצביע לעבר חבר משותף. "נראה שהוא זקוק לזריקת עידוד. בוא נעשה את זה". הוא ארגן את 'שבת מירון' לכל חברי ה'חבורה' שלו, אלא שהגיע בחור בלי הודעה מראש. לא היו מספיק מיטות והעניינים התחילו להסתבך, עד שדובי נכנס. "חסרה מיטה? זו כל הבעיה?" התרוממו גבותיו בפליאה. נו, באמת. "הנה לכם מיטה", הוא אמר, מצביע על מיטתו שלו. הוא כבר יסתדר.

ל"ג בעומר… דובי שופך שמן במקום ההדלקה, לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ומוצא את מקומו בין יהודים, מחכה לרגע התחלת הריקודים. "ואם היית מכיר את דובי, אם היית יודע איזה לב טהור היה לו וכמה היה ליבו פתוח להתעוררות", אמר לי אחד מרבותיו, "היית מבין שבאותה השעה האחרונה הוא היה במקום אחר, בשעת הנעילה של יום הכיפורים, אחד מבניו של רבי שמעון".

עבור חבריו, עצם מעצמותיהם הלכה לבלי שוב, עד בוא גואל. דובי היה זה שאליו היו פונים כאשר היו זקוקים לאוזן קשבת, ללב שומע ומבין. הוא תמיד נתן להם את ההרגשה שיש מי שאכפת לו, שיש מי שדואג. במונטריאול יש קהילה קטנה שהיא כמו משפחה, ובה משפחת שטיינמץ היא האח הנערץ. כעת, המשפחה כולה מאובנת מכאב. אבל אם אתם מכירים את דובי, אתם יודעים שהוא לא ינוח שם למעלה, כפי שלא נח כאן, והוא כבר 'יסדר את העניינים'. רק עוד פעם אחת, וכבר ניפגש שוב בשמחה…

 

שומר פיו ולשונו

הבה"ח יעקב אלחנן סטרקובסקי ז"ל (20)

אלעד

מספרות: אחיותיו

"יעקב היה בחור מאוד אמיץ, לא הכיר את המושג פחד, אבל מדבר אחד הוא פחד מאוד – מלשון הרע", כך משתפות אחיותיו המתגעגעות של הבה"ח יעקב אלחנן סטרקובסקי ז"ל, ימים אחדים לאחר פרדה קורעת לב. "מצאנו בתיק שלו פנקס קטן שעסק בנושא של 'שיוויתי השם לנגדי תמיד', ובין הדפים הייתה תפילה מיוחדת שיעקב ז"ל כתב, כדי להישמר מעוון לשון הרע.

"יעקב הצטיין מאוד בכל מה שקשור לאהבת ישראל ובין אדם לחברו. הוא היה מוקף בחברים וידידים ומאוד היה חשוב לו שכולם ירגישו בנוח במחיצתו. גם בבית, מאוד הפריע ליעקב אם הייתה מריבה בין האחים והאחיות".

גם סמוך ממש לפטירתו הידר יעקב במצוות שבין אדם לחברו. "זוג חברים שהגיעו לנחם בשבעה סיפרו לאבא ואמא, שגם הם עלו למירון בל"ג בעומר, שכשהם נתקלו ביעקב, הוא מיד התעניין בשלומם, כיצד עברה הנסיעה וכיצד הם מרגישים. זה לא הסתכם בכך. יעקב ביקש מהם לחכות לו מספר דקות ואמר שהוא כבר חוזר. לאחר דקות ספורות הוא שב אליהם ובידיו שני מגשים עם אוכל חם כדי שישיבו את נפשם. כזה היה יעקב מאז שהיה קטן, וכזה הוא נשאר עד האסון.

"יעקב היה אח אהוב, הוא היה הדמות של הבית, הוא היה הצדיק שלנו, 'האח הגדול' שלנו, ובעוד מספר שבועות – ביום כ' בתמוז – הוא היה אמור לחגוג יום הולדת 21. אבל הקב"ה החליט אחרת. יעקב אולי הרגיש שמשהו מתקרב אליו. חבר טוב שלו סיפר לנו שהוא התקשר אליו שעה קלה לפני האסון ושאל אותו היכן הוא נמצא. יעקב, שהיה באמצע הריקודים הנלהבים השיב בספונטניות: 'אני עם הקדוש ברוך הוא'"…

לא נותר לנו אלא לחתום במילותיו של האב השכול אשר פנה מעל הקבר הפתוח והתחנן: "רציתי לבקש מרבי שמעון בר יוחאי – הנשמות הקדושות הגיעו לכבודך, לשמוח בהילולא שלך, וקרה האסון הנורא. אז אני מבקש ממך שתשמור עליהן ותהיה מליץ יושר עליהן. שזה יהיה סוף הצרות של כל עם ישראל". אמן.

 

 

מכבדם בחייו ובמותו

הבה"ח משה בן שלום ז"ל (20)

בני ברק

כשנכנסנו לניחום אבלים אצל משפחת בן-שלום, נתקלנו במחזה חריג. על הספסל המתכתי הנמוך המפריד בין המנחמים למנסים-להתנחם, עמדה מגירה רחבת ידיים. בתוך המגירה הגדולה נחו עשרות(!) סוגים של מחברות, דפדפות וניילוניות, ובתוכן ים אינסופי של עמודים כתובים בכתב צפוף וקטן. המגירה הכילה בסך הכל אלפי אלפי דפים של חידושי תורה – פרי יבול של חיים קצרים אך גדושים.

"נדלג לרגע על ההתמדה, על הכישרון, על הסבלנות. מאיפה לוקחים כל כך הרבה זמן בשביל לכתוב כל כך הרבה?" השתוממו באוזניי אֶחָיו של הבחור משה בן שלום ז"ל. בפיהם תשובה מן המוכן: "מי שהכיר את משה מקרוב משתומם עוד יותר. משה היה מתמיד עצום שלמד סדרים ארוכים ברציפות, אבל זה לא הפריע לו לצבור מעגל ענק של חברים וידידים.

"רק אתמול נודע לנו שמדי לילי שישי – לאחר יום לימודים גדוש – היה משה פונה לבית כנסת צדדי, שם היה מתיישב לסדר לימוד נוסף עד השעה 02:00 לאחר חצות. וזה לא נעצר שם – יום ערב שבת קודש היה אף הוא קודש להתמדה שאינה יודעת שובעה. מהשעה 10:00 בוקר ועד 15:00 אחר הצהריים היה משה לומד ברציפות.

"מה שמפליא הוא שההתמדה והכישרון העצום שלו לא גרמו לו לשום תחושת חשיבות", מדגיש בפניי האח הצעיר. "הוא היה כל כך לבבי לכל הסביבה שלו. הוא קיים בגופו את המעלה של 'נושא בעול עם חברו'. בליל שבת, לאחר יום ארוך וגדוש בלימוד תורה, הוא היה נוטל על ברכיו את אחייניו הקטנים ומאכיל אותם בכזו טבעיות ופשטות, כדי להקל ולעזור לאחיו הנשואים.

"תכתבו על כיבוד אב, הוא היה מופלג בזה", מוסיף האח השני. "ממש לאחרונה, לאחר פסח, משה וחברים נסעו לטיול 'חתימת בין הזמנים' למשך מספר ימים בצפון. התוכנית המקורית כללה לינת שטח באוהלים, אבל משה ערם קשיים… 'אבא שליט"א מתנגד ללינה מסוג כזה משלל סיבות', אמר משה לחברים.

"מה עושים? ממרים את רצונו של אבא? חלילה. מאכזבים את החברים? לאו דווקא. הפתרון של משה נולד בדמות פרדה יומיומית עם רדת הלילה, מהחברים ומההווי החברתי התוסס, הליכה ממושכת אל תחנת אוטובוס רחוקה ונסיעה לא קצרה אל היישוב רכסים, שם מצוי היה פתרון לינה העולה בקנה אחד עם הציווי 'כבד את אביך ואת אמך'".

כשהערנו בכאב: 'יש המשך לפסוק הזה – למען יאריכון', ענו משפחת בן שלום המופלגים בתורה בקבלת הדין באהבה: "הקושיה לא מתחילה. תסתכלו בגמרא קידושין ל"ט ע"ב, יש שם בדיוק את אותו סיפור, ויש שם גם תשובות".

אין שאלות, יש רק תשובות – – –

 

הכתר של מונסי

הבה"ח יוסף עמרם טאובר ז"ל (19)

מונסי, ארצות הברית

מספר: ראש הישיבה

הבה"ח יוסי טאובר הגיע לראשונה לארץ לפני כארבעה שבועות, לקראת תחילת זמן הקיץ בישיבת בריסק. קודם לכן היה מבחירי תלמידיו של הג"ר אפרים וקסמן בישיבת 'מאור יצחק' שבמונסי. "הכתר של הישיבה", העיד עליו ראש הישיבה בהספדו קורע הלב. יוסי התבלט בין חבריו בתורה ובדאגה לזולת.

"יוסף עמרם היה בחור שעדיו לגדולות – גדולות בתורה, גדולות בהשפעה על אחרים, גדולות ביראה", זעק הרב וקסמן ובכה. "הוא היה מלא וגדוש בהבנת התורה, כזו התמדה, כזו עדינות נפש ופיקחות.

"רבי עקיבא איבד עשרים וארבעה אלף תלמידים במהלך ימי הספירה, אך המגפה נעצרה בל"ג בעומר. לאבד תלמיד כזה בל"ג בעומר – איך אפשר להבין זאת?" קרא הרב וקסמן בבכי מתייפח. "תלמידיו של רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה – אבל הוא היה כזה בחור מתוק, שהתייחס כל כך יפה לכל אחד. תמיד חשב על אחרים, איך לכבד אותם, איך להתיידד איתם".

הגאון רבי מנחם וייסאנדל, אב"ד נייטרא במונסי ודודו של יוסי, סיפר ל'וושינגטון פוסט', שהוא ראה את אחיינו גדל והופך לבחור אכפתי ומתחשב. כשפרצה מגפת הקורונה ותושבי מונסי נכנסו לסגר, הוא סיפר, יוסי השקיע מזמנו כדי לוודא שלתושבי העיר יש מה לאכול והוא היה מתקשר לאנשים בודדים וגלמודים.

"הוא היה בחור מאוד פיקח, מאוד כריזמטי, מלא רוח חיים, בחור שכיף להיות במחיצתו", אמר הרב וייסמנדל. "הוא היה בחור נעים הליכות באופן לא רגיל".

יוסי הוא בנו של הרב הערשל טאובר, רב שכונת 'אורנג' קאונטי'. הוא הגיע זה עתה לארץ ללמוד בישיבת בריסק, כשזהו ביקורו הראשון בארץ. נסיעתו למירון לל"ג בעומר הייתה גם נסיעתו הראשונה למקום הקדוש.

ראש הישיבה שלו, הרב וקסמן, הביע את התפעלותו מהאופן שבו קיבלו ההורים את הבשורה הקשה, מהאיפוק ומצידוק הדין שגילו לאחר שאיבדו בן כה יקר באורח פתע. הוא אמר, כי הוא בטוח שכל ארבעים וחמישה היהודים שנהרגו במירון ביומו הגדול של רבי שמעון בר יוחאי – נשמתם קשורה לנשמת התנא האלוקי.

"יוסף עמרם, אתה צאצא של צדיקים וגדולי עולם והיית בדרכך להמשיך ולהימנות על השושלת המפוארת הזו", אמר האבא. "כשאתה עולה לשמים, עשה כל שבידך כדי לעורר עלינו את מידת הרחמים! לך ואסוף את כל הצדיקים שם ואמור להם שכלל ישראל לא מסוגלים לעמוד בזה יותר!"

וגעה כל העם בבכייה.

 

בחור מלא אור

הבה"ח שלמה זלמן ליבוביץ ז"ל (19)

צפת

מספרת: אימו

"שלמה אהב ללמוד. כל כך אהב ללמוד, שהוא ביקש מראש הישיבה שלו לקבוע חברותא מדי בוקר בשעה שבע, כאשר העולם עדיין שקט, כאשר אין הפרעות.

"וכך היה", אומרת אימו הרבנית שרה ליבוביץ. "מדי בוקר היה קם מוקדם מאוד כדי להספיק סדר לימוד עם ראש הישיבה עוד לפני התפילה.

"למען האמת, הייתה לו התלבטות גדולה מאוד אם לנסוע בכלל. הוא חשש שאם הוא ייסע, הוא יתבטל מלימודו. בסוף הוא נסע. החברים שלו היו עכשיו בניחום אבלים. הם מספרים על היחס המיוחד שלו בישיבה לכל אחד ואחד. הוא היה מיוחד מאוד ב'בין אדם לחברו'. הייתה לו יכולת הקשבה והכלה מיוחדת מאוד. אפילו אחותו הקטנה, בת שמונה וחצי, הייתה מספרת לו סיפורים של ילדה בגילה, והוא היה משדר לה שזה באמת מעניין אותו, כמו נושאי שיחה של אנשים מבוגרים.

"האחיינים עדיין יושבים ובוכים על פטירתו. הוא היה מתייחס לכל ילד וילד לפי הרמה שלו. אחד החברים סיפר, שתמיד היה מחמיא על כל דבר ודבר. אם היה דבר טוב שחבר היה עושה, הוא אמר לו – אני רוצה ללמוד ממה שעשית, איזה יפה עשית, אני רוצה ללמוד דווקא מהסיכום שלך. הוא ידע לתת מילים טובות לכל אחד ואחד בצורה יוצאת דופן".

באחד מימי השבעה הגיע רב בית הכנסת והפתיע את בני המשפחה כשסיפר כי שלמה היה מתייעץ עימו לעיתים תכופות. "השאלות שהוא היה שואל את הרב, היו מגלות על המון רגישות שנמצאת בו", אומרת האם. "לדוגמה, אם אפשר להיכנס לחדר בישיבה כשאחד החברים ישן ויכול להיות חשש של גזל שינה. הוא היה שואל כל מיני שאלות על דקדוקי הלכה, רצה לדעת כל דבר ודבר.

"בכל שאלה היה 'מנדנד' לרב, מבקש לדעת את הנימוק ההלכתי. פעם אחת שאל את הרב מה לעשות במצב שבו שכח לברך ברכת 'בורא נפשות'. זה הפריע לו מאוד שהוא שכח. כשלא היה מקבל תשובה מהירה, היה מתקשר ושואל: 'הרב בירר לי את התשובה?' היה לו כיבוד הורים וסבים מיוחד מאוד. בכל יום שישי היה הולך לסבא ומשתף אותו במה שהתרחש בכל אותו שבוע.

"איבדנו ילד מיוחד, רק הקב"ה יכול לנחם אותנו", אומרת אימו בעצב ובתקווה.

 

התמונה האחרונה

הבה"ח דניאל מוריס ז"ל (19)

טינק, ניו ג'רזי

מספר: רבו בישיבה

בתמונה שצולמה דקות ספורות טרם התפתח האסון, חיוכו הכובש של דוני מוריס ז"ל, המוקף בהמוני עולי מירון – מגלם היטב את ה'לפני' ו'אחרי' של מה שקרה שם, יותר מכל דבר אחר.

החיוך הזה, אומר הרב נועם קוניגסברג, רבו בישיבת שעלבים, היה החותם שלו, עדות לאישיות שהקרינה כל כך הרבה שמחה. "היה כל כך נעים לשוחח איתו. כפי שציין אחד מחבריו של דוני, הוא הצליח לחייך גם תוך כדי אכילת ופלים שחילקה הישיבה במפגש השבועי שלנו. רוב הבחורים לא מצליחים בכך. היה בחור אצלנו שעבר 'אלול' קשה ואהב להיכנס בשיחה עם דוני, רק משום שידע שהוא יצא ממנה עם הרגשה טובה יותר".

מתחת לחיוך הנצחי, הסתתר בחור צעיר עם אישיות מעובדת ואופי רגיש, ששם דגש על עבודת המידות. "בתחילת השנה, התדיינו הבחורים ביניהם מהם ארבעת היעדים שבהם כדאי שנתמקד בשיעור", אמר הרב קוניגסברג. "דוני קם ואמר: 'חכו רגע, החמצתם את הדבר הכי חשוב: מידות. כשנחזור הביתה בסוף השנה, אנחנו לא נדבר עם ההורים שלנו על אביי ורבא. אז איך הם ידעו שהשתנינו, אם לא נשתפר בדרך ארץ? כולם הצביעו בעד היעד הזה בזכות דוני".

האופי האכפתי שלו ניכר כבר בילדותו, כפי שמבהיר ר"מ אחר בישיבת שעלבים. לפני חמש שנים, עזב דוני את 'ישיבת רוזנבאום' בצפון ניו-ג'רזי, שם למד בשנות בית הספר היסודי. ביום שישי, כשנפוצה הידיעה על פטירתו, הראה אחד המורים את תמונתו לעובד הניקיון הגוי של בית הספר, והאיש פלט זעקה חנוקה.

מופתע מתגובתו הנסערת של המנקה, שאל אותו המורה: "למה, אתה זוכר אותו?"

"אותו?" הגיב האיש. "בוודאי שאני זוכר אותו. הוא כזה ילד מתוק".

"אין ספק בדעתי", אמר הר"מ, "שהיו אלה ברכת השלום היומית והחיוך הקבוע שנצרבו כך בזיכרונו של עובד הניקיון. זה מסביר לך בדיוק מי היה דוני", מסכם הר"מ. "עם החן הזה והחיוך, כשהוא מקדיש שלוש שניות ביום כדי לומר 'בוקר טוב', הוא הותיר רושם שייזכר עוד שנים ארוכות".

במהלך השנה שבה למד דוני בישיבת שעלבים, הוא עלה ופרח בלימוד התורה, הן מבחינת מספר שעות הלימוד והן מבחינת ההישגים האישיים שלו. בהלוויה רווית היגון, שבה צפו רבבות יהודים מרחוק, סופר כיצד בחודש אלול ביקש דוני מחברו להעירו בבוקר בצורה לא שגרתית. "תעיר אותי בתקיעת שופר", ביקש דוני.

"למה דווקא עם שופר?" תהה החבר.

"כי אני רוצה להתעורר עם אווירה של אלול", הייתה התשובה הנוגעת ללב.

 

 

חיים עד העולם

הבה"ח חיים ראק ז"ל (18)

בית שמש

מספר: אביו

לא מעט מקרובי הנספים באסון הקדימו ואמרו לנו, כי הדברים שעל ליבם מבולבלים, לא מסודרים. ערבוביה גדולה של כאב תהומי ומילים שבקושי מבטאות את השבר. אבל משיחה לשיחה התברר, כי ככל שהדברים 'מבולבלים' יותר מבחינה מילולית – כך הם מאורגנים יותר מבחינה רגשית. שפת הלב תמיד מסודרת.

כך חשתי (כותב השורות, חיים הגר) בשיחה השקטה והכואבת שניהלתי בשעת לילה מאוחרת עם אביו יבלח"א של הבה"ח חיים ראק ז"ל, מבחירי ישיבת מיר ברכפלד, לאחר עוד יום גדוש ברגשות וניחומי-אבלים. "כל כך הרבה חברים היו בלוויה של חיים ז"ל", נזכר האב בשקט כאוב. "כל כך הרבה אנשים שאהבו את חיים. אבל חיים לא היה טיפוס סוער. הוא היה אדם שקט ורגוע ולמרות זאת הוא היה מוקף בחברים אוהבים.

"סוד הקסם של חיים היה צורת ההסתכלות שלו על כל דבר, לעומק ולרוחב. הוא חקר ובדק הכל, אם זה בלימוד תורה ואם זה בתחומי עניין שהיו לו כמו אסטרונומיה ומוזיקה. בכל דבר הוא היה יסודי וחתר לבהירות. חבר של חיים מימי הישיבה קטנה סיפר, שפעם הוא 'תפס' את חיים באחד מחדרי השיעורים של הישיבה בשעת לילה מאוחרת כשהוא רכון על גבי רמב"ם הלכות קידוש החודש. הוא העיר לו על השעה המאוחרת, וחיים ענה: 'אה, באמת? לא שמתי לב כיצד הזמן עובר'…

"אני נזכר שכבר בישיבה קטנה בה למד היו המבחנים שלו סמל ודוגמה לבהירות מתומצתת. אבל גם כשזה הגיע לטיול משפחתי – תמיד חיים היה זה שתכנן הכל לפרטי פרטים בצורה מושלמת. הבגרות ושיקול הדעת של חיים ז"ל, בלטו כבר מאז היותו צעיר.

"כאשר חיים הגיע לגיל מצוות הוא עלה לקרוא את ההפטרה כנהוג. רב בית הכנסת ניגש אלי ואל חיים לאחר התפילה ואמר: 'מעולם לא שמעתי נער צעיר כל כך קורא את ההפטרה כמו זקן ורגיל ממש!' זה ביטא גם את הבגרות שלו, אבל גם את היסודיות והרצינות עימן הוא התכונן ליום הגדול שלו.

"כאשר חיים היה נכנס הביתה היה מגיע יחד איתו שטף של אור", אומר אביו בעצב. "הכל סביבו היה נעים כל כך, מיושב כל כך ומפוכח כל כך". עד לתחיית המתים חיים כבר לא ייכנס הביתה, אבל זהו אחד הזיכרונות המשמעותיים ביותר שמשפחת ראק תנצור בליבה לנצח – הרגע הנעים הזה שבו חיים נכנס הביתה.

 

 

היהלום של הישיבה

הבה"ח יוסף יהודה לוי ז"ל (17)

רכסים

מספרים: הגיס והדודה

"הקדוש ברוך הוא בחר את ארבעים וחמישה הטובים ביותר", אומרת גב' זהבה אוחיון, דודתו של הבחור יוסף לוי ז"ל. "הוא היה בן הזקונים במשפחה. אחותו נפטרה לפני מספר שנים. ההורים קיבלו עליהם את הדין באהבה, אך פטירתו של יוסף שברה את ליבם.

"יש להם אמונה גדולה", אומרת אוחיון. "הוא היה הילד האהוב בבית, האיר את הבית מעצם היותו. הוא גרם נחת גדולה להוריו, ובכל שנות לימודיו – תמיד בלט. בכיתה היה השפיץ, בישיבה היה המתמיד. אמא שלו מספרת, שכשכולם היו מסיימים בתשע וחצי את סדר הלימוד, יוסף היה נשאר עד רבע לאחת עשרה ללמוד לבד.

"כדי שלא יראו אותו ויחמיאו לו – הוא היה עובר בכל שבוע לבית מדרש אחר. ככה אף אחד לא היה מכיר אותו. היה תמיד נחבא אל הכלים. ראש הישיבה סיפר כאן למשפחה שהוא היה ה'שפיץ', ה'יהלום'. אלו מילותיו של ראש הישיבה. אני מתעסקת בהוראה. זה ילד שאין בנמצא, הקדוש ברוך הוא בחר את המיוחדים ביותר".

מנהג היה לו ליוסף, לגהץ את חולצותיו של אביו, מתוך כיבוד הורים. הוא היה עושה זאת בימי שישי. ביום חמישי האחרון הוא הגיש לאביו חולצה מגוהצת. "הוא אמר לו, זה בשביל שבת. כשנשאל מדוע עשה זאת מוקדם כל כך, הוא ענה – עדיף היום. אז לא היה ברור למה התכוון, עכשיו אנחנו כמובן מבינים מה הייתה כוונתו".

בשנה הבאה היה יוסף אמור לעלות לישיבה גדולה. יחד עם ידידו ישי מועלם ז"ל, שגם הוא נספה באסון. "הוא אמר שהוא רוצה ישיבה שמתעלים שם ביראת שמים. הוא וישי ז"ל ביקשו את אותו סגנון ישיבה. הם היו חברים מאוד טובים. המוטו שלהם היה ישיבה של התעלות ביראת שמים, צדקות, שהלימוד יהיה חזק. בסוף הם קיבלו ישיבה של מעלה. זה לא נתפס".

במהלך השיחה מבקש גיסו לומר כמה מילים. "שוחחנו עם חבריו לישיבה. הם סיפרו שהוא היה מסכם את כל השיעורים והיה מצלם להם את הסיכומים, כדי שגם הם ייהנו מהם. באחת הפעמים לא יכלו לצלם והוא העביר את העותק היחיד לחבריו. שאלו אותו מה יעשה, והוא השיב שיסתדר, אף על פי שהוא עמל וטרח על הסיכום הזה.

"אני לא זוכר את עצמי כועס עליו אי פעם. תמיד היה זריז בכל עזרה שהייתה דרושה בבית. אם זה לפנות את השולחן – הוא היה הראשון שעושה את זה, אם זה להוריד את הפח, לעזור במטלות הבית, בכל דבר יוסף היה הראשון".

 

 

לב למען הזולת

הבה"ח יוסף מסטורוב ז"ל (17)

רמלה

מספר: הדוד

"מי שירגישו בחסרונו של יוסף ז"ל, הם לא רק בני המשפחה והחברים הקרובים, אלא גם ילדי בר מצווה נכים, שיוסף השקיע בהם הרבה מאוד מזמנו הפרטי", אומר הרב אריה מינגוב, דודו של יוסף מסטורוב ז"ל. "הוא היה מלמד אותם את הפרשה במשך חצי שנה עד שנה, וכל זה ללא תשלום. כשהיו מציעים לו תשלום, הוא היה נפגע עד עמקי נשמתו".

עבור מסטורוב הצעיר, דרך ארץ קדמה לתורה והייתה דרך חיים, לא סיסמה. "זו הייתה המיוחדות הגדולה שלו", אומר הדוד. "היה לו חיוך שמרגיע את כל הסביבה. הוא היה חברותי מאוד, בעל רגש. הוא הצטיין בנתינה, בהקשבה, בדיבור והיה ירא שמים מאוד".

בימים האחרונים הגיעו חבריו לישיבה לנחם את המשפחה באבלהּ וסיפרו לה על התמדתו הגדולה בלימוד התורה. "השתוממתי לשמוע מחבריו לישיבה על התמדתו הגדולה. אף על פי שהיה בחור בישיבה גדולה בשיעור א', היו לו חברותות גם משיעורים גבוהים יותר. זה לא דבר מצוי".

בימי השבעה הגיעו מנחמים רבים. המכנה המשותף בין כולם היה השפה המשותפת שמצא המנוח עם כלל הגילים. "אני אישית יודע שהוא עזר הרבה מאוד לבן שלי שהיה בן גילו, אבל מגיעים אנשים מכל חתכי הגילים ומספרים על החיבור שהיה להם איתו – בשיחות בלימוד, או סתם בשיחות על החיים. זה מדהים לשמוע את זה מאנשים רבים כל כך.

"אני חושב שאת התכונה הזאת הוא קיבל לאחר הבר-מצווה. הוא ידע לפרגן לכל אחד ואחד באמנות של ממש. היה דבק בהשם במלוא מובן המילה. הוא התעקש לנסוע למירון, להתפלל כל הלילה ולהתפלל שחרית בהנץ בציון הרשב"י. רק רוחניות עניינה אותו, זה מה שאפיין אותו. לפני שהגיע לרבי שמעון, הלך לטבול במקווה, אף על פי שלא נהוג לטבול בישיבה הליטאית שבה למד. הוא רצה להתקדש".

נתי תומר, ידיד המשפחה, מספר כי אחד ממחנכיו של יוסף הגיע לנחם וסיפר להורים: "יום אחד ראיתי שהחדר שלו לא מסודר. הצעתי לו לעבור לחדר אחר, אך הוא אמר: 'אני בסדר, אבל יש כאן בחור שיותר מפריע לו העניין. תעביר אותו'. הוא תמיד חשב על הזולת".

 

 

כולו שמחה ואמונה

הבה"ח ישי מועלם ז"ל (17)

רכסים

מספרת: אימו

"לישי הייתה הארת פנים מיוחדת", אומרת הגב' סמדר מועלם, אימו של ישי. "הוא היה תמיד טוב עם כולם. מגיל קטן קראנו לו 'אברך', בגלל המידות הטובות שלו וטוב הלב שהקרין לכולם. יש לי דברים גדולים לספר על הילד, היום אנחנו מבינים איך זכינו בנשמה כזאת גדולה".

את השיחה אנחנו מקיימים בשעת לילה מאוחרת. המנחמים הרבים פינו את הבית. האם מבקשת כמה רגעים כדי לשחזר את הסיפורים הרבים ששמעה במהלך היום על בנה המנוח. "הגיעו לכאן אנשים שסיפרו כמה הוא היה עוזר להם ברחוב. הוא היה פוגש אישה עם סלים או אדם מבוגר עם עגלה, והיה מלווה אותם עד הבית כדי שלא יתאמצו.

"אני כל כך מתרגשת כשאני מדברת עליו בלשון עבר. קשה לי להיזכר בכל המעלות שלו. לומר לך משהו שתמיד היינו אומרים – הוא היה האור של הבית. הוא התנהג בצורה כל כך בוגרת, שכלל לא התאימה לנער בגילו".

ישי היה פעיל בבית הכנסת השכונתי. במהלך ימי השבעה עלו המתפללים לבית האבלים כדי לספר על דאגתו לסידור הספרים ולפעילותו התקינה של בית הכנסת. "הוא היה קורא לבית הכנסת 'בית השם'. תמיד דאג שהכל יהיה מסודר. לפעמים, כשלא היה מנקה, הוא היה עושה את זה בעצמו, בלי לקחת כל תמורה. כל אחד מהקהילה היה יודע שאם הוא מחפש ספר מסוים, ישי בטוח יודע".

בית הוריו שימש אותו ללינה ואכילה, ואת יתר השעות העביר בבית המדרש. "הבת שלי שאלה אותי פעם: תבדקי מה עם ישי, למה הוא לא בבית? אמרתי לה: מה את חושבת שהוא עושה? כל היום בבית המדרש. כבר בתור ילד הוא התחבר לבית המדרש. הוא דילג על כל המשחקים. התחום שלו היה בית השם. כשהיינו מחפשים אותו זה היה רק שם. לא היה מקום אחר שבו הוא היה יכול להימצא".

רק בחודש האחרון הוא התחבר לרבי שמעון. "זו הייתה פעם ראשונה שהוא הלך לרשב"י בל"ג בעומר", אומרת האם. "לפני חודש הוא הלך בפעם הראשונה ומאז היה פעמיים בשבוע במירון. החברים סיפרו שהוא היה מקפיד על שני חמישי ושני במירון. לא הבנתי מה העניין. היום אני מבינה שהוא הכין את עצמו לצדיק".

בסיום השיחה מבקשת אימו לחלוק את המשפט שהיה שגור בפיו של בנה: "הוא תמיד היה אומר לבחורים לחזור על המשפט שלוש פעמים: 'עיקר האמונה הוא השמחה ועיקר השמחה הוא האמונה. מי שמאמין הוא שמח ומי ששמח הוא מאמין'. ככה היה מבקש תמיד לומר. אני חושבת שזה מה שאקח איתי ממנו הלאה".

 

'אני חייב לעלות'

הבה"ח נחמן קירשבוים ז"ל (16)

בית שמש

מספר: דודו

"נחמן שלנו היה בחור מושלם", אומר ר' ישראל קיפניס, דודו מצד אימו של הנער הבה"ח נחמן קירשבוים ז"ל. "נחמן, בנם של יבלח"א ר' מנחם ורעייתו, היה ילד אהוב במשפחה ומבחירי התלמידים בישיבת ברסלב. הבן שלי, שהוא בן גילו, לא מפסיק לבכות מאז האסון. הם היו מאוד קשורים. מעולם לא ראיתי את אבא שלי בוכה ככה, כמו ביומיים האחרונים. הוא הרגיש שחתכו לו נתח מהבשר החי".

נחמן בן ה-16 נצפה כחצי שעה לפני האסון בדרך המובילה לציונו של רבי שמעון בר יוחאי. "רציתי להיכנס לאותה דרך", מספר הדוד, "ומישהו המליץ לי לא להיכנס בגלל הצפיפות. ואז ראיתי את נחמן יושב בצד עם ספר האידרא וקורא את החלקים של ל"ג בעומר. הוא היה מחובר בכל נשמתו לרבי שמעון.

"מדי יום הוא הקפיד להתבודד וללמוד מספריו של רבי נחמן מברסלב זי"ע בשקידה ובהעמקה. הוא היה חסיד בכל רמ"ח איבריו. תמיד עם שמחת חיים, תמיד מקבל במבחנים ציון מאה, ילד מוכשר שעדיו היה לגדולות. כנראה שרשב"י רצה אותו בישיבה שלו".

נחמן ואחיו התאום שיבלחט"א שמעון, נקראו על שם רבי נחמן מברסלב ורבי שמעון בר יוחאי. "כל המשפחה בהלם גדול, מתקשה לעכל את האסון, אבל מקבלת דין שמים באהבה גמורה. הוא היה בחור כל כך חביב, לא היה מי שלא אהב אותו והרגיש את המיוחדות שלו".

אחד מחבריו סיפר, כי שעתיים קודם לאסון הוא ביקש לעלות על גג הציון דרך המדרגות. היה במקום עומס גדול והוא לא הצליח. "הוא השתמש במילים 'אני חייב לעלות למעלה'. אני לא חושב שהוא התכוון לעלות לשמים, אבל אחרי האסון אנחנו מחברים מילים שהוא אמר. אנחנו לא מבינים חשבונות שמים, אבל אולי הנשמה שלו הרגישה".

ונחמן, בדיוק כמו שנשמתו חזתה, עלה למעלה. להיכלו של רבי שמעון בר יוחאי.

 

נרשם לישיבת הרשב"י

הבה"ח שמואל אליהו כהן ז"ל (16)

ביתר עילית

מספרים: דודיו

"אני חושב שמה שאפיין אותו יותר מכל – זו מידת השמחה", אומר יחיאל שור, בן דודו של הבה"ח שמואל אליהו כהן. "הוא תמיד חייך לכל אדם. היה ילד רגיש מאוד, תמיד דאג שלאמא שלו לא יהיה צער. היה לו לב רגיש מאוד לכל דבר. בכל צער שחבר חווה, הוא הצטער איתו יחד".

שמואל היה בחור פעיל בישיבה שבה למד – ישיבת לעלוב בביתר עילית. לפני תקופה הוא החל ביוזמה חדשנית, ובמסגרתה חילק את לימוד הש"ס בין תלמידי הישיבה. "בהתחלה המשגיח חשב שזו יוזמה חולפת שלא תצליח להחזיק מעמד, אבל עם הזמן התברר שזה נשאר, ואפילו עשו סיום הש"ס אחד כל הישיבה יחד. בימים אלו לומדים את הש"ס פעם נוספת – לזכרו".

דודו, ר' ישראל שור, מספר כי בני הישיבה הרגישו שהכין את עצמו להסתלקותו. "הוא היה אחראי על כמה דברים בישיבה, בהם ארגון חבורה בברסלב, לימוד הש"ס כמובן, וגם ניהול כמה דברים בישיבה. בשבועות האחרונים הוא העביר את הטיפול בעניינים הללו לבחורים אחרים. אני לא יודע למה הוא עשה את זה, אבל ייתכן שנשמתו הרגישה את הגזירה המתקרבת".

שמואל היה רק בן שש עשרה וחצי, אך בישיבתו נחשב לאחר המובחרים. "הוא ישב עם המשגיח לפני כמה שבועות ודיבר איתו בעניין שיבוץ תלמידים לישיבה-גדולה. צריך להבין את הסיטואציה, הוא עצמו בחור שעולה לישיבה גדולה ויושב עם המשגיח ומדבר על חבריו. לאחר שעברו על כל הרשימה, אמר המשגיח: 'אבל מה עם אלי כהן? מה איתך, לאיזו ישיבה אתה תלך?'

"במבט לאחור, התשובה שלו מדהימה אותנו. שמואל ענה לו: 'אני אסתדר. אל תדאגו'. זה פשוט מדהים. הוא הרגיש שהתבקש לישיבה של מעלה, לכן לא היה בלחץ להירשם לישיבה גדולה. באותו הזמן זה היה נראה מוזר מאוד. למה ששמואל יזלזל בדבר הזה? היום אנחנו כבר מבינים שהוא הרגיש את מה שאנחנו לא הרגשנו".

ר' ישראל שור מספר על השעות האחרונות: "בעשר וחצי בערב עוד הייתי בהר מירון, אני ירדתי והוא עלה. כשנפרדנו הוא אמר לי: 'שרוליק, חג שמח'. אינני מבין למה הוא אמר את זה דווקא, הרי ל"ג בעומר הוא לא חג. אולי התכוון לאחל לי חג שמח לקראת שבועות".

ור' יחיאל שור מוסיף: "אמא שלו סיפרה שלא הייתה דרכו להידחף במקומות צפופים, אבל השם רצה וככה קרה. שמענו מאחד מחבריו שכשסיים להתפלל בציון – הוא הלך למערה, אמר שם פרקי תהילים ואז אמר לאחר מחבריו: 'אני את שלי עשיתי'. כשמחברים הכל לאחר מעשה – אפשר רק להבין שהמזל שלו חזה הכל".

 

מסר מרגש בחלום

הבה"ח משה לוי ז"ל (14)

בני ברק

מספר: אביו

"משה היה ילד שמקרין אור", אומר בעצב הרב דוד לוי, אביו של הבה"ח משה ז"ל. "היו לו מידות טובת, הוא נזהר לא לפגוע באף אחד. אחת המידות הבולטות של משה הייתה מידת ההודיה. הוא נהג להודות על כל דבר ולא הרגיש שמגיע לו כלום".

משה הגיע למירון יחד עם חברו ידידיה חיות ז"ל, ויבלחט"א אביו הרב אביגדור חיות ואחד מבניו. שני החברים לא נפרדו בחייהם ובמותם. "הרב חיות היה השליח הטוב שהסכים לקחת אותו למירון", אומר הרב לוי באמונה פשוטה. "אנחנו מאמינים בלב שלם שזו הייתה העת שלו. חס וחלילה אין מושג של 'נפטר בטרם עת'. לכל אחד יש את התחנה והזמן המדויק שבהם הוא יורד.

"מה שכן ראינו, אלו נשיקות מהקב"ה בלי סוף. איפה הוא נפטר, עם מי הוא היה. זה קרה בשיא השמחה בציון הקדוש של הרשב"י. מעדויות שסופרו לנו יותר מאוחר – ידענו שמשה אמר שהוא רוצה להיכנס לתוך הציון. הוא ממש התעקש. כשהוא יצא, הוא היה באורות. הוא תיאר הרגשה עילאית".

עבור משה לוי זיכרונו לברכה, הייתה זו הפעם הראשונה בהילולא בל"ג בעומר. "הייתה לו כמיהה להגיע לשם", מספר אביו. "בחול המועד יצאתי עם הבנים למירון לתפילות בקברי צדיקים. כשהגענו לשם, חודש בדיוק לפני הפטירה, בתאריך י"ח בניסן, אמר לי משה: 'בל"ג בעומר תיקח אותי לכאן ולכאן ולכאן. כאן יש מקום לרקוד, כאן אוכלים'… נראה שהוא כבר התחיל להרגיש משהו".

כאשר יצא מביתו בבני ברק בפעם האחרונה, ארז הנער הצעיר מספר פריטים בתיקו האישי. "מצאנו שם ספר שבו למד בנסיעה לרבי שמעון, ספר שעסק ב'ישיבה של רשב"י'. את ספר התהילים שלקח איתו לא מצאנו, ואז הבנו שהוא היה צמוד אליו בזמן האסון.

"בשבועות האחרונים הוא התנהג באופן שונה מהרגיל", אומר האב, ר' דוד לוי יבלח"א. "משה היה ילד ביישן, אבל לפתע הוא התחיל להתעניין במצבם של אנשים שהכיר. לאחד אמר: 'אתפלל עליך ברשב"י'. זה לא אופייני לו בכלל. הוא דיבר הרבה על מירון, לא הפסיק לדבר על ההילולא ועל כך שיהיה שם".

לפני סיום שיחתנו, חושף האב כי בנו התגלה בחלום לאחד מבניו. "הוא הופיע בפנים מאירות ואמר לו: 'תשיג כמה שיותר אנשים שיקראו לעילוי נשמתי פרק קמ"ה בתהילים (תהילה לדוד) – שלוש פעמים ביום, במקביל לתפילות'. אז זה מה שאני יכול לבקש מהציבור. תקראו את פרק התהילים לעילוי נשמת משה בן מלכה פרידה. הוא היה עולה תמימה, קרבן ציבור, זה אבל של כל הציבור".

 

 

בישיבה של רבי שמעון

הבה"ח ידידיה משה חיות ז"ל (13)

בני ברק

מספר: אביו

סיפורו של הבה"ח ידידיה חיות ואביו יבלח"א הרב אביגדור חיות – בלט על רקע הסיפורים המדמיעים של המשפחות האבלות. הרב אביגדור חיות הגיע למירון יחד עם שני בניו, ידידיה ושמואל, ותלמידו משה. האחרון הגיע כפרס על הישגים בלימודיו. הארבעה נכנסו למסדרון שבו אירע הכל, וכבר בשלב הראשון הבין האב כי אסון בפתח.

הוא ניסה לחלץ את בניו ותלמידו, אך ידידיה לא שרד. "מה הקב"ה רוצה מאיתנו", הוא אמר לנו השבוע בגילוי עצום של אמונה תמימה. "הקב"ה מדבר איתנו. זה כואב. אנחנו צריכים ללמוד מה לקחת מזה. הרי ידידיה וכל שאר הקדושים לא היו צמודים אחד לשני. רואים את זה בתיעודים הרבים שהופצו מאז. הקב"ה בחר אותם בפינצטה. באותם רגעים היה מבחן להתקבל לישיבה של רבי שמעון, אותם קיבלו, אני לא זכיתי להתקבל. היו חסרות שניות בודדות כדי שאצטרף אליהם".

הרב חיות קידש שם שמים בימים האחרונים, כאשר הוא הצדיק את הדין מעל כל במה בכוחות נפש נדירים. "הבן שלי נמצא במקום קדוש וטהור, הוא השלים את הייעוד שלו", הוא אומר לנו. "עין במר בוכה ולב שמח, אני כואב על האסון כי אני בשר ודם, אבל ברור לי שלאחר מאה ועשרים אראה שבעצם הוא צוחק על זה, כי טוב לו. אין לי ספק בזה בכלל".

כאשר אנחנו מבקשים לשחזר את התקופה האחרונה, מספר האב כי היה נראה שבנו ז"ל הרגיש את המתקרב והתכונן לכך. "ידידיה השקיע כל שנייה בלימוד, כאילו הכין את עצמו. ביום חמישי האחרון, בוקר האסון, הוא הודיע לי שהוא הולך לטבול במקווה. אמרתי לו: 'מה הלחץ? תטבול מחר'. הוא ביקש ממני באלו המילים: 'תן לי ללכת, זו אכזריות למנוע את זה ממני עכשיו'… זה היה ילד שבחצי שנה האחרונה אני 'תופס' אותו עם הנגן, שומע שיערים והרצאות, מחביא סיכומים מתחת לכרית. הוא צמצם פערים בחצי שנה האחרונה, ביקש לטפס כמה שיותר כלפי מעלה. הקפיד על שמירת העיניים, הוריד משקפיים כשהיה ברחוב. הנשמה שלו ידעה והרגישה".

רגעי האסון אירעו זמן קצר לאחר קבלת עול מלכות שמים בהדלקת חסידות 'תולדות אהרן'. "הוא הסתלק מעולמנו ברגע קדוש. אביו של החבר שלו, שנספה אף הוא באסון, אמר לי היום שהוא רק יכול לומר לי תודה רבה. זה קרה במקום הכי קדוש, בזמן הכי קדוש ובשנייה הכי קדושה. אין רגע גדול יותר מזה.

"מה שידידיה עשה בשלוש עשרה השנים והחודשיים בהם חי, אנשים לא מספיקים בשנים רבות יותר", מסכם האב, ודמעה חמה מבצבצת מעינו.

 

החולצות של אַזִי

הבה"ח אלעזר יצחק קולטאי ז"ל (13)

ירושלים

מספרים: האם והאחים

בני משפחתו של הבה"ח אלעזר יצחק קולטאי ז"ל מתרפקים על הזיכרונות. זיכרונות על ילד טְהוֹר-לב, אהוב על כל מי שהכיר אותו וירא שמים מובהק. הסיפורים שהם מספרים מעוררים השתאות, מחדדים שוב את מה שהולך ומצטייר כקיבוץ שמימי של 45 בני עלייה ובעלי נשמות גדולות.

"אחד החברים הקרובים של אַזִי (זה היה כינויו של אלעזר יצחק בחיק המשפחה) עבר בכניסה לבניין שלנו שעה קלה לאחר שנתלו בפתחו מודעות האבל ולהפתעתו הוא רואה את הדוור השכונתי עומד מולן וממרר בבכי.

"'הכרת את עֲזִי?' שאל החבר. מבין יפחותיו של הדוור הנסער, התברר כי מדי בוקר, בדיוק בשעה בה אזי היה יוצא ללימודיו, היה הדוור מגיע לחלק את הדואר בבניין. 'עֲזִי היה מקדם אותי מדי בוקר בברכת 'בוקר טוב' עם חיוך על השפתיים', סיפר הדוור בדמעות, 'נוטל ממני בטבעיות את כל הדואר המיועד לדיירי הבנין ומחלק אותו בתיבות – במקומי. איזו נשמה טובה הוא היה!'…

"כשעֲזִי היה בכיתה ג' שבו בני המשפחה לארץ מחופשה בארה"ב כיומיים לאחר תחילת שנת הלימודים, ואבא שיחי' לקח את אזי לתלמוד-תורה לתחילת לימודיו. להפתעתו של אבא, דקות ספורות לאחר שנכנס אל הכיתה, אזי רץ החוצה בבכי נסער. 'מה קרה?' שאל אבא. והתשובה של אזי הייתה: 'כל הילדים אומרים לי: 'בוא, בוא תשב לידי' – ואני לא מסוגל להגיד לאף אחד לא. אני לא רוצה לפגוע באף אחד. אבל אני לא יכול לשבת ליד כולם!'

"נקודה נוספת שייחדה את אזי הייתה אמונת החכמים שלו", אומרת אימו שתחי'. היא זוכרת כיצד בעודו ילד הוא ביקש שתחליף את חולצותיו לכאלו עם שרוול ארוך. לשאלתה אמר עֲזִי: "שמעתי שמרן הגר"ח קניבסקי מורה ללבוש חולצות עם שרוול ארוך".

אמא ביקשה מעֲזִי שישמור לפחות מספר חולצות בעלות שרוול קצר, לימות הקיץ החמים. ועֲזִי, שהיה מופלג בכיבוד הורים, לא התווכח. הוא שמר בארון כמה חולצות כאלו. אבל אמא השתוממה להיווכח בקיץ כיצד החולצות הללו נשארו שם – בארון. "אלעזר רצה בכל מאודו את קרבת השם, והוא הבין במוחו הצעיר שהדרך לזה היא דקדוק הלכה ואמונת חכמים", אומר בן משפחה נוסף. "הוא היה טרוד כל הזמן בשאלה 'מה השם אלוקיך שואל מעימך'".

עדות אישית מלמדת שגם באוטובוס, בדרך למירון, היה אלעזר יצחק ז"ל טרוד בבירור הלכה, הפעם בהקשר מצמרר. אזי ביקש ממישהו טלפון, והתקשר לשאול ולברר האם עליו להוסיף בנוסח של 'תפילת הדרך' גם את המילים "ותחזירנו לשלום" – – –

 

 

הנאהבים והנעימים

הבה"ח משה נתן נטע אנגלרד ז"ל (14)

הילד יהושע אנגלרד ז"ל (12)

ירושלים

מספרת: הסבתא

בית משפחת אנגלרד בשכונת רוממה בירושלים המה מבקרים ביום שלישי השבוע. סיפורם של שני הנערים שנספו באסון הכבד – יהושע אנגלרד ז"ל, בן ה-12 וחצי, ומשה נתן נטע אנגלרד ז"ל, בן ה-14 – נגע בליבם של כל עם ישראל. בכיסו של האח הגדול, משה ז"ל, נמצאו לאחר מכן פתק עם בקשות בו רשם את שמות חבריו לספסל הלימודים, כדי להתפלל עליהם על ציונו של הרשב"י.

"משה היה ילד מלא בשאיפות ללימוד ולהישגים בתורה", אומרת ל'משפחה' הסבתא שאיבדה שני נכדים יקרים. "רק בשנה שעברה נערכה בר המצווה שלו. אני זוכרת כיצד הוא היה נרגש לקראת ההכנות והכל בחיוך גדול שמעולם לא סר מפניו. אחד הילדים בכיתה שלו אמר לנו: 'עכשיו יחסר לנו החיוך, אני אשתדל לחייך במקומו'".

משה היה ידוע בהתמדתו הגדולה. למרות גילו הצעיר, הוא ידע את מסכת סוכה על בוריה. "הוא חזר על המסכת לא פחות משישים פעמים וידע להיבחן עליה בעל פה. ידע כל מילה ושורה. עבור נער צעיר זה לא דבר מובן מאליו".

גם יהושע, האח הצעיר, קיבל על עצמו לסיים שישה סדרי משנה עד לבר מצווה, שהייתה אמורה להתקיים בעוד כמה חודשים. "יש אולם מוזמן, קייטרינג, תפילין. הוא בא אלי בשמחה, לספר שהתפילין מוכנות. הוא רצה לסיים את כל שישה סדרי משנה", מספרת הסבתא. "והוא חילק את הלימוד לפי ימים עד לבר המצווה".

לאחר האסון, גילתה המשפחה תגלית מרעישה. את הלימוד היומי של ל"ג בעומר הוא סיים במילות המשנה במסכת 'תמיד': 'מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים' – – –

"זה דבר מדהים. כאילו הוא צפה את מה שיקרה. ללימוד הזה הוא היה מקדיש שעות רבות. במוצאי שבת היה מבקש מאביו שלא יחכה לו להבדלה, אלא נשאר בבית הכנסת ללמוד עוד שעה". בסיכומיו מצאו בני המשפחה כי כתב יממה לפני האסון: "שרשב"י ימליץ טוב בעדנו".

ניכר כי הדיבור קשה על הסבתא. "הם היו ילדים מצטיינים בכל מובן", היא אומרת בכאב. "תמיד הוציאו מאה בכל מבחן. הקפידו על קימה בזמן, כל יום בשש בבוקר בלי שעון מעורר. גם בשבת. סדר היום שלהם היה מתחיל בתפילה, בלימוד. הם היו גם מבלים כמו שאר הילדים, אבל היו מקדישים הרבה יותר זמן ללימוד, גם בשעות הפרטיות שלהם".

לדברי הסבתא, היו הילדים עורכים רשימת קבלות בתחומים שונים. "אחת הקבלות שעליה שניהם מאוד הקפידו – הייתה לא לדבר בשעת התפילה. הקבלות שלהם אפיינו אנשים מבוגרים או בחורים, לא נערים בגילים שלהם. קניתי להם ספר חידושי תורה עם דפים ריקים כדי שימלאו, משה חזר אלי עם 2 מחברות מלאות בחידושים שסיכם מהשיעורים".

…

הסבתא מתגוררת בסמיכות לבית נכדיה, כך שהייתה נפגשת עם הנכדים כמעט מדי יום. "קשה לי לדבר על מוישי ושייע ז"ל בלשון עבר", היא אומרת בעצב. "אני שומעת סיפורים ללא הפסקה ומגלה עד כמה הם היו מיוחדים. בכיתה של משה שני ילדים התקוטטו, כמו ילדים, ולאחד מהם הוכתם הכובע, שכידוע הוא הרכוש היקר ביותר לילדים בגיל בר מצווה. משה הגיע לילד, נתן לו ארבעים שקלים ואמר לו: לך תתקן ואל תספר לאף אחד".

יהושע, הצעיר מבין השניים, אהב לחשבן גימטריות. "הוא היה מגיע אלי ואומר לי: 'בַּאבִּי, הכנתי לך כמה גימטריות. אם לא תביני מיד אני אסביר לך'. הוא היה ילד מיוחד מאוד, מחונך".

בימי השבעה סיפר האב כי בנו יהושע היה חבר בתוכנית שהפעילה חסידות באבוב ונקראה 'קניין תורה'. במסגרת התוכנית לומדים החברים עשרה דפי גמרא בחודש ונבחנים על כך בעל פה. "זו תוכנית שמיועדת לאברכים ובחורים מעל גיל 18, אבל יהושע התעקש להיות בתוכנית הזאת וגם הוציא ציון מאה במבחן. הוא היה הכי צעיר שם.

"משה, האח הגדול קיבל על עצמו ביום בר המצווה שלא להביט כלל במסך של מחשב. בבית היה מחשב מסונן של האמא, לצורכי עבודה, אבל הוא התעקש שלא לצפות במסך, לא בתמונות של בר המצווה ואפילו לא עבודות תורניות שאותן ביקש מאמו לערוך לישיבה. הוא תמיד אמר לה: 'תדפיסי לי ואצפה בסיכום, על מסך מחשב אני לא מסתכל'" – – –

וכך, יחד כמו בחייהם – עלו שני הנערים למתיבתא של רבי שמעון בשמים, ביום ההילולא שלו ובמקום מנוחתו, מותירים אחריהם עולם שלם שמתרגש ומתחזק לעילוי נשמתם, יחד עם עוד 43 יהודים טהורים שנבחרו לכפר על בני ישראל – – –

 

(כתבה לזכרם של האחים הבה"ח ר' יוסף דוד ומשה מרדכי אלחדד ז"ל – מופיעה במסגרת ריאיון עם אביהם – בעמודים הבאים)