אבא. אמא. שורשים. כמה דובר, סופר ושר, על גדלותה של דוגמה אישית, על כוחה של גירסא דינקותא, על אבא שלומד תורה בלילות, ואמא שמחדירה אהבת למצוות? ופתאום… כן, זה קורה לפעמים, למרבה החרדה: פתאום השורשים חדלים מלהזין. אבא כבר לא מה שהיה, אמא הלכה רחוק, שתילים קטנים נשארים תוהים ברוח אחרי הכתבה "אשר קרך" שהתפרסמה באדר, בה סופר סיפורן של נשים שמתמודדות עם בעל שירד מהדרך, הגיעו אלינו מכתבים דומעים, עדויות מדממות, בקשה מתחננת: תכתבו גם על הילדים. שפתאום ראו את ההורים מתרחקים. ואיך מתמודדים עם השבר הזה? סיפורה של קריעה
"שהשם הבדוי שלי יהיה שרי, בסדר?" מבקשת מישהי במייל שגורם למחשבות להיחשב קצת יותר לרוחב ולעומק, "ואני רוצה לספר את הצד שלי. הצד של בת שאמא שלה… איך לקרוא לזה? לא בדיוק המשיכה ללכת בדרך התורה והמצוות".
בסדר, השם הבדוי שלה יהיה שרי, אבל הסיפורים שלה ושל עוד שתיים אחרות שהגיעו בעקבות הכתבה 'אשר קרך' שהתפרסמה לפני כחצי שנה וביקשו לשתף, הם סיפורים אמיתיים. אם נרצה, הם גם יאפשרו לנו לחשוב מחדש על אמיתות של חיינו:
מי אנחנו בשביל הילדים שלנו?
כמה הדמות שלנו משמעותית לעבודת השם שלהם?
איזו בחירה יש לכל אחד, עם כל סיפור חיים שהוא?
איך אפשר ליצור עם השם קשר עצמי, שאינו תלוי בעבר או בהווה, בחברה או במשפחה?
הרבה מחשבות. הרבה שאלות. הרבה אמת שאפשר להשיג, אם נחשוב עליהן באמת.
בשורות הבאות יספרו שרי, נעמי ומירי, את המחשבות שלהן. את התשובות שהן מצאו, או ממשיכות עדיין לחפש. את ההתמודדות שלהן, ילדות מחונכות מבית טוב, שאחד מהוריהן התקרר בעבודת השם שלו.
מטעמים אתיים ומקצועיים, ראיינו לכתבה רק "ילדות גדולות" שיכולות כיום, ממרחק של שנים, לספר על חוויותיהן האישיות.
"שרק לא יראו אותי איתה"
הבושה
שרי מספרת: "אמא שלי הייתה חלום של כל ילד. ככה, לכל הפחות, אני הכרתי אותה, לפני שלושים שנה. היא הייתה מחכה איתנו להסעות לבית הספר ומספרת לנו סיפורים על גדולי ישראל. אחר כך היא הייתה חוזרת הביתה ומסדרת אותו לילדים הצדיקים שלה, שיחזרו אחרי יום של לימוד תורה לבית עם 'ריח של אמא', ככה היא תמיד הייתה אומרת לנו. כן, ממש כמו בחלומות, חגורה בסינר היא הייתה מקבלת אותנו ורוצה לשמוע מה היה לנו ואיך.
"היא הייתה יושבת איתנו להכין שיעורי בית ומספרת מה אבא שלה היה מספר לה על הצדיק ההוא והחכם הזה. היא עצמה עלתה מארצות אפריקה בלי ההורים שלה, בגיל צעיר, ובכוחות אדירים שמרה על המצוות אף על פי שהסביבה לא בדיוק עודדה אותה.
"אבא שלי היה איש פשוט, פקיד בנק, ולא כל כך היה מעורב בחיים שלנו. בגיל חמישים הוא נפטר מהתקף לב פתאומי. זו הייתה טרגדיה, כי הוא היה אבא יקר וטוב, אבל רגשית הסתופפנו כולנו בחדר עם אמא. היא המשיכה לספר לנו כמה השם גדול והוא אבי יתומים ואלמנות, ואנחנו אף פעם אף פעם לא נישאר לבד.
"המילים האלה שלה עזרו לנו להאמין שיהיה בסדר, בעזרת השם, שנמשיך את החיים. הרי אמא הייתה לנו כל העולם כולו…
"הייתי אז בת שתים עשרה, מעליי שניים ומתחתיי שלושה. יום אחרי השבעה הלכתי לבית הספר וחשבתי בתמימות שאחזור לבית רגיל. הרי את אבא הייתי פוגשת בערב רק לכמה דקות, ואז הוא היה נכנס לנוח ולאחר מכן הולך לשיעור הקבוע שלו עד הלילה. מה כבר יכול להשתנות?
"אני לא יכולה לשכוח את התקווה הזו, הסמויה, בדרך הביתה באותו יום. בלעתי את הרוק במתח עצום ושיננתי לעצמי ששום דבר לא ישתנה, ואין לי מה לדאוג. ובאמת, כמעט כלום לא השתנה. אמא לא ממש חייכה, אבל היה מרק שנשאר מהשבעה ועוד המון מאכלים אחרים ששכנות טובות שלחו. נרגעתי קצת.
"לא סבלנו ממצוקה כלכלית, כי אבא שלי, עובד מדינה, השאיר קצבת שאירים שאפשרה לנו להמשיך לחיות. הכל היה נראה בסדר. אבל דברים, פתאום, לא היו בסדר. כל מיני דברים השתנו באופן לא מוסבר.
"הייתי ילדה, ולא ממש הבנתי מה התרחש. חשבתי שאמא עצובה, שהיא עייפה, שבגלל זה היא השתנתה. ממש חיפשתי את מה שהיא הבטיחה לנו בשבעה, שהשם ישמור עלינו. חשבתי שההבטחה שלה קשורה לזה שגם היא צריכה להיות קשורה להשם.
"כשעשיתי לה מבחנים, הרגשתי לא בסדר עם עצמי. למשל, שמתי נייר קטנטן בסידור, במקום של תפילת שמונה עשרה. לא עבר יום בלי שהיא התפללה שלוש תפילות. רציתי לבדוק אם הנייר זז. והוא לא זז… שלושה, ארבעה, חמישה ימים. בדקתי אם יש לה סידור אחר, ולא מצאתי.
"בפסח, החג הראשון אחרי שאבא נפטר, היא קנתה במבה. במבה הייתה חמץ בבית שלנו לפני כן. אבל היא אמרה שיש הכשר וזה טעים לה אז זה בסדר.
"לא באמת הייתי צריכה שהיא תעזור לי עם שיעורי הבית, אבל כל כך רציתי למשוך לה את הלב. המורה הייתה מספרת לנו איך 'המאור שבה מחזירו למוטב', אבל אצל אמא שלי זה לא עבד. היא אמרה שאין לה כוח ואין לה חשק והיא עייפה מלהיות גם אבא וגם אמא…
"היא הייתה מסכנה. ידעתי שאני צריכה להבין אותה ולרחם עליה, וכל הרגשות התערבבו לי ביחד. פתאום המטפחת שפעם לא יצאה ממנה אפילו שערה אחת, הפכה להיות אחרת לגמרי, ובכלל, כל המראה שלה הפך להיות אחר כל כך… זאת לא הייתה אמא שלי, אמא שהכרתי.
"כמה מהאחים שלי התחילו גם הם להתקרר. ללבוש חולצות צבעוניות, להקטין את הכיפות. אחי עבר לישיבה תיכונית. אחותי עברה לפנימייה וחזרה עם סנדלים בלי גרביים. ואמא? היא דווקא שמחה מזה.
"אני חושבת שמה שהרגשתי באותה תקופה הייתה בושה איומה. כל הזמן ניסיתי להסתתר, שחברות לא יראו אותי עם אמא שלי, שלא יבואו לבית שלי. שחברה שלי, שאחיה למד בכיתה עם אחי, לא תדע, ולא תספר מה קרה לו. את הדף של אספת הורים השמדתי בדרך הביתה. אבל כל הניסיונות הקיצוניים שלי להסתיר לא באמת עזרו, אלא להפך.
"אמא שלי כעסה עלי: 'את מתביישת באמא שלך? מה את חושבת, שהתקלקלתי? אני קשורה להשם בלב הרבה יותר מהמורות שלך!' המשפט הזה חרוט אצלי עד היום. אולי היא צודקת. אולי לא. מי אני שאמדוד קשר להשם. אבל האובדן הזה, הסלידה של אמא מהמורות שלי כשפעם היא רק רצתה להתקרב אליהן ולשמוע אותן, טלטלו אותי. לאן אמא שלי הלכה? והאם אוכל להחזיר אותה?"
"אולי יכולתי לשים לב"
האשמה
מה קשה יותר – להבין שאין לך יכולת לשלוט, אין לך יכולת להחזיר את שאבד, או להרגיש אשמה איומה ולהבין שיכולת אבל לא עשית מספיק?
רוב הילדים בוחרים להרגיש אשמה. היא קלה יותר לנשיאה, מאשר חוסר האונים הנוראי שמביא האובדן. לילדים, וגם להרבה מאוד מבוגרים, אין כלים להרגיש את האובדן האיום והחריף. האשמה היא פתח מילוט: אם אנסה יותר – אצליח! אם הייתי מתפללת מספיק – זה היה קורה! אם הייתי משתדלת יותר ומספרת ומדברת – היא לא הייתה שם!
היא מגינה עלינו, האשמה, אבל גובה מאיתנו מחירים של בוז עצמי, כעס פנימי ועייפות רבה מדי.
מירי הייתה בחורת סמינר מצליחה ופופולרית, כשחייה השתנו לחלוטין:
"עד שזה קרה, לא ידעתי כלום. פשוט כלום. אמא שלי ואני לא היינו קרובות יותר מדי זו לזו. הייתי בת שבע עשרה, בת מוצלחת בסמינר. אמא עבדה במשרד עד שעות מאוחרות מאוד. הייתי אחת מתוך שלושה ילדים, והקשר בינינו היה בעיקר טכני.
"כיום, שני עשורים לאחר מכן, אני מנסה שוב ושוב לבדוק אם יכולתי לשים אצבע על הנקודה. וכנראה שכן. אם הייתי מתבוננת מספיק, הייתי שמה לב. אבל אז, עבורי, זו הייתה מציאות חיים יום יומית ומוכרת, שאמא פורשת משולחן שבת בשעת דברי תורה כי היא עייפה, ושהיא סונטת מדי פעם באבא שיושב ו'רק' לומד. אבל כאמור, לא היה בינינו קשר קרוב. התהדרתי בסמינר באבא התלמיד חכם שלי, שישב ולמד ולמד ואהב ללמוד. אמא, מבחינתי, הייתה קצת שקופה.
"כיום אני מבינה שאין כזה דבר דמות שקופה של אמא. אני מרגישה שהחסר של הדמות שלה צורב בי. אבל אז הכל היה מודחק יפה יפה.
"וכל זה לא הכין אותי להלם הגדול. יום אחד היא חיכתה לי בפתח הבית, לבושה היטב, מזוודה חדשה בידיה. וואו, איך שזה נצרב בי, זו הייתה מזוודה כתומה. היא סיפרה לי שהיא טסה לזמן לא מוגבל עם חברה שלה לאנגליה. אלו רגעים שעשרות פעמים הייתי צריכה לעבֵד.
"גם אבא שלי היה שבור. הוא לא איש שיודע לדבר רגשות, אבל היה צריך לספר לי שבזמן האחרון אמא התרחקה. הוא שאל, וניסה, והתייעץ, שום דבר לא עזר… היא התאדתה לחלוטין מהחיים שלי.
"אבל לא על זה אספר עכשיו. גם לא על הרגע שהיא הגיעה לחתונה שלי, חמש שנים אחרי, כשהיא ללא כיסוי ראש.
"לא, זה לא הסיפור העיקרי. הסיפור הוא אותן חמש שנים שבהן שאלתי את עצמי: אם זו אמא שלי, מה זה אומר עלי? האם אוכל להיות מורה, כמו שחלמתי, אם אמא שלי היא כזאת? זה יכול לקרות גם לי? איך אשמור על עצמי?
"ושמרתי על עצמי, באובססיביות נוראה. התחלתי לסבול מ-OCD שהטריף את חיי. שוב ושוב נטלתי ידיים, שוב ושוב קראתי קריאת שמע, שוב ושוב ניקיתי, רק כדי להוכיח לעצמי שאני בסדר. שאני קשורה. שלא אפול.
"היו המון דיבורים מאחורי הגב שלי, זה היה לי ברור. אבל אף אחת לא העזה לבוא ולדבר איתי, ולשאול אותי מה אני מרגישה. ולמען האמת, אני לא בטוחה שהייתי עונה, כי גם לעצמי לא ידעתי לענות".
שבר שכזה, מעמיד במבחן האמונה את כל המוכר, הידוע, השגור. פתאום המצווה והתורה הן לא אורח חיים יום יומי ואהוב, הן תעלומה. הן בחירה. המעטפת החמימה הזו, החיבוק המוכר, עומד לשאלת חיים. מול השאלה הזו מתפתחות הגנות חזקות ונוקשות שדורשות להחזיק חזק-חזק-חזק, שרק לא נישמט לאבדון המפחיד והקרוב הזה!
אצל נעמי, המצב היה הפוך. הייתה אמא שהחזיקה היטב, וזה נתן פתח נשימה:
"אחד הדברים שעוזרים לי להחזיק מעמד בצורת החיים שאני חיה, זה להבין שיש משמעות לכל דבר, גם לדברים הכי קשים בחיים. אבא שלי הפך מאברך כולל אהוב בעיר האברכית שלנו, למי שחולם להיות מדען. הוא שינה את הלבוש ומי יודע מה עוד. מה שקיבלתי מהתהליך הכואב הזה זאת אמא שלי, שעמדה שם לידי כל הזמן והבינה שקשה לי. היא זו שהסבירה לי בצורה הכי ברורה שיש, שאבא הוא לא אני, והבחירות שלו הן לא הבחירות שלי. יש לו בחירות טובות מאוד ויש לו בחירות עצובות, ועדיין, הוא אבא שלי.
"אני לא יודעת איך הייתי עוברת את השנים האלה בלעדיה. היו רגעים בבית שהכל היה כל כך עצבני ונפיץ, והייתי בורחת לחדר שלי ומשננת לי את מה שאמא אמרה כשהיא הייתה רגועה. זה מה שהחזיק אותי.
"החזיק לרגעים, אומר כך. כי היו רגעים אחרים, בשיעור דינים, למשל, או בשיעורי השקפה ובית של תורה, שהכל התערבל לי: זעם וכעס וריחוק ופחד ורצון להיעלם. כי מה אם אבא שמקדש בכל זאת בשבת, לא מוציא אותי ידי חובה? אני יכולה לשאול את אמא? אני צריכה למלמל בעצמי? את מי אשאל? לפני מי אספר דברים כאלה על המשפחה שלי???"
"אלו הבחירות שלהם"
ההתמודדות
לאלה יש זכות אבות, דור אחרי דור הם הולכים ומחזיקים בכלי אומנותם של הוריהם. לאלה יש זכות אחרת, זכות של "קמנו ונתעודד". הקימה הזאת אינה קלה. אפשר בקלות להסתבך ברשת צפופה של חרדות, הימנעויות, נוקשות פנימית ואיום מתמיד. כדי לקום באמת, צריך לעבור דרך.
שרי בחרה להיתלות באילנות גבוהים: "באיזשהו שלב עברתי לפנימייה. לא זו של אחותי, כמובן. נכנסתי לשיעורים של אחד הרבנים, ומיד הבנתי שמצאתי את הדמות. כיום, כשאני בעצמי אמא לשישה ילדים מקסימים, אין שאלה שבעלי ואני לא פונים לשאול אותו. דעת התורה שלו מנחה אותנו בכל מעשה.
"בהכוונתו, אין לנו כמעט קשר איתה היום, וזה עצוב לי. היא הייתה יכולה כל כך לשמוח בבית שהקמתי, בית שאף אחד מהאחים והאחיות שלי לא הקים כמותו. היא הייתה יכולה להרגיש משפחה חמה, ואנחנו היינו יכולים לזכות בסבתא נהדרת, אבל בעיקר – ברור לי שהיא הייתה מאושרת אם הייתה חוזרת לשמור את המצוות. הן כל כך יקרות ומשמחות, הן כל כך החיו אותה כל השנים.
"אבל כשהיא רחוקה, אני מוצאת לעצמי את האנשים הטובים שילוו, שיעטפו, שיהיו משפחה, ובעיקר – שיהיו שורשים וגזע ואילנות להיתלות בהם".
נעמי צריכה לעשות עבודת הפרדה יום יומית: "העניין הוא, שאבא שלי ואני דומים מאוד. אני כמותו, אוהבת לחקור, אוהבת ללמוד, שואלת בדיוק כמוהו. לכן, המילים של אמא שלי, שאני זה לא אבא ואבא זה לא אני, עזרו לי מאוד. ואני משתמשת בהן: אני יכולה לחקור לעומק בלי לאבד את זה. אני יכולה להמשיך לשאול בלי ליפול. אבל גם – אני צריכה להיזהר. אני צריכה לשים לי גדרות ועוגנים איפה שאבא שלי לא שם, למרבה הצער.
"יש משהו מאוד מפתה בלדעת. זה הופך את האדם לנאור, לגאה, ליודע. ושם בדיוק אני שמה לי את המעצור. הפירוש על 'אין כאלוקינו… מי כאלוקינו' ממש מנחה אותי: אתה יכול לשאול מי, רק אחרי שאתה יודע שאין כאלוקינו. שהדעת שלך מוגבלת. שלעולם לא תהיה כל יודע. שיש דברים עמוקים וגדולים מהשכל שלך, מבריק ככל שיהיה. רכשתי ענווה בשכר לימוד יקר מאוד, יקר מדי".
ומירי מספרת על הדרך שלה: "אפשר להבין לבד שלא היה לי קל בשידוכים. גם בגלל השם שהשאירה אמא שלי, וגם בגלל הדרישות המבוהלות שלי. חיפשתי מי שיחמיר בכל לבבו ונפשו, שלא יהיה סיכוי, חלילה, לנפילה.
"למרבה ההפתעה הדי עגומה שלי בשעתו, והנס שלי כיום – בעלי, שהוא אמנם מחמיר מאוד אבל ירא שמים אמיתי ובריא, הבין מהר מאוד שההידורים שלי לא נובעים מיראת שמים יתרה אלא מאובססיות שקשורות לפחדים שלי, והוא די הכריח אותי ללכת לטיפול. לנישה הזו כבר לא אכנס, רק ארמוז שלא היה לו קל בכלל לשכנע אותי. ומה יקרה אם בטיפול יישמטו לי ההגנות? ומה אם המטפלת תהיה מודרנית ולא תבין בכלל? ומה אם היא כמו אמא שלי, רק מחפשת תענוגות? גם לה לא עשיתי חיים קלים, אבל לאט לאט פילסנו דרך ואמונה.
"למדתי שזה בסדר לבכות את האובדן. את הבושה. את הבלבול הזה, שאני מתגעגעת למישהי רחוקה ממני ומדרך השם. שאני לא יכולה לשלוט. לא עליה. לא על הבחירות שלה.
"למדתי לא לחסום את הקולות של היצר ולא להשתיק אותם בנוקשות וזעם, אלא לעבוד איתם. עבודה אמיתית, פנימית. עבודה של יראת שמים.
"היום יש לי קשר עם אמא שלי. אנחנו משוחחות בטלפון מדי שבוע, ובחגים היא מגיעה לכאן, מכבדת. בכל פעם כזו של מפגש, עולות בי חרדות מחדש. מתהפך לי הלב, ואני צריכה עזרה וחיזוק מבעלי. אבל כל פעם כזו גם מזכירה לי את הבחירות האמיתיות ואת המרחב שיש לנפש שלנו ולנשמה שלנו לבחור ביקר ובטוב".
יש לנו מרחב, לנפש שלנו, לנשמה, לספוג את הנחמה הזו, ולבחור ביקר בישר ובטוב. עכשיו המלך בשדות. כדאי לנו לצאת לשדות הפנימיים שלנו, ולבחור. @3=אייקון סיום כתבה
לעבד כל הדרך אל הלב
סופיה בן שושן, M.A בפסיכודרמה, מטפלת בילדים, נערות ונשים, עוסקת בהדרכת הורים, אמנית במה ובימאית, מסבירה:
"באות לקליניקה שלי ילדות ונערות שאחד מההורים שלהן התקרר או עזב את הדרך. אני שמה לב שבהיעדר תהליך עיבוד לילד והדרכה להורים, הילדים חווים חוויות קשות מאוד. הם מבולבלים, נוצרות מערכות שונות של ערכים, וקשה לילד להעריך ואפילו לאהוב את ההורה. עולים רגשות רבים כמו כעס, אשמה, חרדה ובושה. הילדים חווים הסתרה ותחושת קריעה: הם רוצים לכבד גם את אבא וגם את אמא, אבל אבא ואמא כל כך שונים זה מזה בערכיהם, אז מה עושים?
"הנה דוגמה: אמא של נערה בת ארבע עשרה חזרה בתשובה, בעוד האב נשאר חילוני. הנערה הגיעה לטיפול, בתחילה בגלל מציצת אצבע שלא יכלה להיגמל ממנה והתנהגויות אובססיביות אחרות. לאט לאט התבררה התמונה: היא פיתחה חרדות קשות וכפייתיות סביב המצוות. היא פחדה שאבא שלה יקבל גיהינום, כי כתוב במפורש 'מחלליה – מות יומת'. היא אהבה את אבא שלה, ופחדה עליו מאוד. היא פיתחה התנהגויות של דיסוציאציה – ניתוק ופיצול מהעצמי שלה. מצד שני, היו לה גם כעסים על המערכת החינוכית שאינה ערוכה להתמודד עם מצב מורכב כל כך.
"היא הייתה שומעת את המורות מדברות על שכר ועונש וכועסת עליהן בתוככי ליבה, כעס לא מודע, כביכול הן מנבאות על אבא היקר שלה נבואות קשות.
"פגשתי נערה אחרת שאביה עזב את הדרך. ההורים התגרשו ואחר כך נישאו שוב. המצב היה תוהו ובוהו, גם מבחינת הקרקע הרוחנית וגם מבחינת הקרקע הנפשית ואפילו הפיזית, מה שגרם לנערה להתקפי חרדה קשים מנשוא.
"אמא של ילדה אחרת עזבה את הדרך, והילדה הייתה עסוקה בפחד מתמיד: מה יהיה אם החברות ידעו? מה יקרה אם המורה תדע שאמא שלי עושה בדיוק את מה שהמורה מלגלגת עליו ומספרת כמה הוא חמור?
"חשוב לי להדגיש: המורכבות היא עצומה לכל הצדדים. ננסה לחשוב על נער בר מצווה בלבוש חסידי, אבא שלו בג'ינס וטי שרט ואמא שלו בפאה ומעליה כובע. הבן לא רוצה לפגוש את אביו. הוא מתבייש בו ומתגעגע אליו בו זמנית, הוא כועס וחרד. האב, גם הוא מלא ברגשות: הוא מתגעגע לבנו, מרגיש אשמה, כועס שהבן לומד לימודי קודש. האם גם היא קרועה, חשה נבגדת, מתמודדת עם חרדותיה שלה ועם המשבר בחייה.
"בהדרכת הורים ניתן לנסות לגשר, למצוא מילים לחוויות, לפחדים, להניח לדברים להיות מדוברים ובצורה בריאה ויעילה יותר מחילופי כעסים אמוציונליים.
"עוד דוגמה: כשאמא עוזבת את הדרך, חלילה, הילדים לא יכולים להיות אצלה בשבתות וחגים. עולמם של הילדים עלול להתערער בעקבות השהייה אצל אימם במועדי ישראל, ובתי המשפט מבינים את זה.
"נתקלתי במקרה שבו אמא החליטה לשמור על קדושת השבת כדי לקבל את הילדים אליה בשבתות. מאוחר מדי. ההסכם היה לרעתה. כל עוד יש נתק בין ההורים ואין שיח וכבוד הדדי, הילדים חווים את הקריעה הזו וזה קורע את נפשם, גם אם הם כבר בוגרים ואמורים להבין. במקרים כאלו, הדרכת הורים משותפת, אפילו אם ההורים כבר נפרדו, יכולה להציל את הילדים ואת נפשם.
"סיפרה לי נערה אחת כמה קשה לה לכבד את אמא שלה שהתרחקה מהדרך, וכמה, מצד שני, היא מרגישה בבית הספר תחושות של זיוף: לאן אני שייכת? לאמא שלי שהיא לא ממש חרדית? לבית הספר שחושב שאמא שלי היא כן חרדית? בית הספר נגד ההתנהגות של אמא, אמא לא פועלת לפי הערכים של בית ספר, ואיפה אני?
"וזה לא מסתיים כאן. על מי בכלל ניתן לסמוך? מי ייקח אחריות על חיים של ילדה כזו? ההורים מבולבלים, היא נסגרת וחרדה, וזה כר בטוח מאוד להתפתחות OCD, אובססיביות שהמקור שלה הוא צורך בשליטה מול עולם שמתפרק".
איך מטפלים בחרדות שנוצרות על הרקע הזה?
"בטיפול דינמי", מסבירה סופיה, "כשמגיעים אנשים שסובלים מחרדה, תמיד ננסה לבחון מה השורש של החרדה. החרדה היא תסמין למשהו עמוק יותר. ואף על פי שחשוב להתבונן בתסמינים ולטפל בהם על מנת לייצר הקלה, ואף על פי שחשוב שיהיו לנו כלים שונים להפחתת החרדה, כמו דמיון מודרך, סימולציות שונות, חשיפות לאירוע המלחיץ וכדומה – תמיד נזכור שהקלה בתסמינים אין פירושה ריפוי. מה שיכול לעזור זה להעלות את התכנים למודע.
"בחיים שלנו יש דברים שאיננו יכולים לפתור. אי אפשר להרגיע את החרדה הזו, ואולי מטרתו של הטיפול היא לא רק להרגיע. יש כאב שאי אפשר להציל ממנו. המענה היחיד הוא השיח, הדיבור שמשחרר. כשאנחנו מדברים על משהו שעליו אנחנו אפילו פוחדים לחשוב, רמת החרדה יכולה לרדת, והתפיסה יכולה להשתנות. שיח על חסד, הרחבת נקודת המבט על ההורה – שאין בו רק רע, הרי זה לא ייתכן! מחשבות רכות יותר ומאפשרות יותר, גורמות לנערה להבין שנשארו באבא דברים טובים שהיא אוהבת ומעריכה, ששום דבר אינו סופי, שיש מקום לתקווה עדינה.
"זה אולי דומה קצת לעבודה מול הורה חולה: לזכור את המקומות הבריאים של ההורה, לשמור על התקווה, ובעיקר – לחזק את החוסן הפנימי של הילד, את הראייה שלו את עצמו. פעמים רבות, במקומות האלה הילד מרגיש כאילו הוא עצמו כבר פחות צדיק וטוב. אם הוא שייך לאבא שהתקרר בדרכו הרוחנית – אולי הקרירות היא גם שלו? ויותר מכך: תמיד סוד מעורר חרדה, והחרדה גורמת לילד לחשוב שהוא אינו הוא, העצמי הפנימי שלו מתבלבל ומתחבט.
"גם מול החֶברה ישנה התמודדות לא קלה: בן להורה שהתרחק תופס את עצמו כשונה ואינו מצליח לייצר קשרים בריאים, אותנטיים ונוחים. הלחץ הוא מתמיד: מה יהיה אם ההורה יבוא לבקר? הוא יבוא בצורה שתכבד אותי? מה החברות יגידו? ההורה מצידו רוצה שיקבלו אותו כפי שהוא, על כל השינוי שחל בו, אבל לילד אין מנגנוני ההגנה וכוחות הנפש להיות אחד מול כולם. ההורה רוצה שהילד יקבל את השינוי שחל בו, אבל הילד אינו מוכן לכך עכשיו.
"מהמקרים שבהם טיפלתי למדתי, שכשהייתה הדרכת הורים רצופה וטובה, הרבה מהקושי השתנה לטובה. ההורים שקודם לא הצליחו להתרכז במה שקורה לילד שלהם, והשתמשו במנגנוני הגנה של הפחתה או הכחשה לגבי מצב הילד – בזכות הדרכת ההורים הם התחילו לראות אותו, את עולמו ואת מה שעובר עליו.
"שיחות של שני ההורים עם הילד מחברות את הילד להורה, ואת ההורה לילד. ההורה לומד לבדוק מה לחשוף מול הילד ואם בכלל, וככל שההורים שומרים על קשר מכבד ובריא זה עם זה, הילד לומד שהוא לא צריך לבחור באחד מהוריו ולוותר על השני. ההרגשה הזו שהוא צריך 'לקחת צד' מעוררת אצלו חרדה עצומה: 'אם אגיד לאבא שאני אוהב את אמא הוא יחשוב שאני פורק עול, ואם אגיד לאמא שאני אוהב את אבא היא תחשוב שאני מזלזל בה'. המחשבות האלה יוצרות קטסטרופה, ואפשר למנוע אותה בעזרת שיח מכבד וקשוב.
"כשיש שיח וכבוד בין ההורים, אפשר לפתור בעיות. כשאין שיח יש הסתרה, וכשיש הסתרה שום טוב לא צומח לשום צד. ילד שיודע שאם אבא ישמע שאמא מראה לו סרט בבית שלה הוא יצעק ויכעס על אמא, ילמד להסתיר. אם הוא יסתיר, איך הוא ילמד כללים של מתי להגיד 'לא' ומתי זה בסדר? איך הוא ידע לחשוף שאלות מורכבות יותר? ילד שיודע שאולי אמא תצטער אבל לא תתפרק ותצרח מול דברים שאבא עושה, ילמד לשתף אותה, לשאול בעצתה ולבדוק יחד איתה את הדרך הנכונה במורכבות האין סופית הזו.
"הדרך להחזיר לילד את האמון בהורים שלו, בפניות שלהם אליו ובמוכנות שלהם להיות בשבילו אינה דרך קלה, אבל היא יכולה לברוא לו מחדש עולם בטוח".
הטיפול מתחיל מהראש
הפסיכולוג ד"ר שלמה בלאק, מתייחס באופן מערכתי לטיפול בילד ולטיפול בהורים עצמם:
"על פי תאוריות מעולם הפסיכולוגיה, ראוי לחלק בין החוויות והרגשות של ההורה ובין החוויות והרגשות של הילד.
"בהקשר הזה אשתף בסיטואציה מעניינת שאני פוגש בקליניקה: כפסיכולוג שפוגש הורים שבאים לייעוץ בנוגע לאחד הילדים, אני משתדל בשלב הראשון להבין את המערכות השונות שסובבות את הילד. לצורך כך, אני מבקש קודם להבין יחד עם ההורים את העמדות והרגשות שמתעוררים בהם עצמם למול הילד. רק בשלב השני אנו עוברים לדון בילד עצמו. מצב זה גורם להורים להתמודד עם רמות שונות של תסכול. בעוד הם מבקשים ייעוץ כיצד לעזור לילד, אנו עסוקים בשיחה כיצד לעזור להם עצמם. עם זאת, הרבה פעמים אנו מוצאים שיפור במצבו של הילד אף על פי שבפגישות שוחחנו רק על מצבם של ההורים.
"אנו יודעים שההורה אמון על עיצוב עולם הערכים של הילד. כאשר מדובר למשל בנער יורד מהדרך, אנו מבקשים שיחזור בתשובה ומאמינים שחשוב לשמור על קשר אוהב בינו לבין שאר בני המשפחה. אמנם אנו עסוקים בדילמות כיצד להסביר לשאר האחים ש'שמוליק כיום מבולבל מעט ומחפש את דרכו, אבל הוא עדיין אח שלנו ואנחנו אוהבים אותו', אבל כאשר מדובר בהורה שיורד מהדרך, אנו מוצאים את עצמנו מוצפים ברגשות רבים ומגוונים.
"ייתכן שהרגש הדומיננטי שאנו חווים הוא חרדה מפני האפשרות שאותו הורה ישפיע לרעה על הילד, אבל אם נבחן את רגשותינו בדקדוק ייתכן שנמצא רגשות נוספים שנמצאים שם לצד אותה חרדה. ייתכן שנמצא שם קצת כעס כלפי ההורה שירד מהדרך, אולי גם רחמים כלפי ההורה השני שנשאר בודד במערכה, וכמובן שייתכנו רגשות נוספים. ולכן, קודם שנדון בחוויה של הילד עצמו, אני ממליץ בחום לבחון, לאפיין ולהביא בחשבון את הרגשות שלנו עצמנו.
"הביטוי 'ירד מהדרך' יכול להתפרש באופנים רבים. לכן כדאי לחלק בין שינוי סמוי לשינוי גלוי, ולצורך הדיון נגדיר: שינוי סמוי הוא ירידה בהקפדה על קיום מצוות (כגון כשרות), ושינוי גלוי ייחשב שינוי בהתנהגות המוצהרת (כגון מאפייני לבוש, טלפון לא כשר).
"אתייחס ראשית לשינוי הסמוי. כולנו עוברים שינויים סמויים. לא לחינם נתן לנו הקב"ה את יום הכיפורים. אם ההורים מסכימים בנוגע לאופן החינוך של הילד, אין צורך לשתף אותו בחטאים של ההורים, בין אם מדובר בהורה שחוטא יותר, ובין אם מדובר בהורה שחוטא פחות.
"אבל, בשינויים גלויים התמונה אחרת לגמרי. במקרים כאלה, אין מקום לדבר על הסתרה או אי הסתרה. שאלת ה'האם' הופכת להיות שאלת ה'איך'. מכאן אנו יכולים לפנות ולדון ברגשות ובצרכים של הילד עצמו. ושוב העניינים מסתבכים, הרי ברור שהחוויות והצרכים של בן השלוש אינם דומים לאלו של אחותו בת החמש, כך גם הבחור בן השלוש עשרה עשוי לחוות את הדברים באופן שונה מאחותו בת החמש עשרה.
"באופן כללי, הילדים נולדו למציאות שהוריהם מתפקדים כיחידה אחת. יתרה מזו, על פי רוב ההורים והמערכות הבית ספריות מתכתבים יחד, והנה קורה שהילדים נאלצים להכיר מצב חדש. היחידה הזו מתפרקת. בעיני הילד, שינוי שכזה יכול להיחוות כהתמוטטות של חלק משמעותי מחייו.
"באופן טבעי אנו עלולים לבקש להגן על הילד ולהסתיר ממנו מידע, אך במקרים של שינוי גלוי, המידע כבר נמצא אצל הילד. הוא רואה את הדברים בדיוק כמו שאנו והשכנים יכולים לראות אותם. וכאן חשוב לזכור כמה כוח יש ביד ההורים, ועם כוח גדול – באה גם אחריות גדולה. כשילד פוגש אתגר, בכוחו של ההורה לעזור, לתמוך ולהוות מקור חוסן משמעותי, ומהצד השני, ההורה יכול חלילה להרוס ולחולל שמות בנפשו של הילד. כולנו רוצים להשתייך לצד הראשון.
"אם נפנה לעולם המחקר הפסיכולוגי, נמצא תמונה מורכבת: מצד אחד ישנם מחקרים שמעידים שכאשר הילדים חשופים לוויכוחים בין ההורים, עולה הסיכון שהילדים יפתחו חרדות ותופעות פתולוגיות שונות. ומצד שני, מחקרים אחרים מעידים על ממצאים הפוכים, כשדווקא ילדים להורים שניהלו את הקונפליקטים בסתר, הם אלו שפיתחו חרדות, דיכאון ותוקפנות.
"כדי ליישב את הסתירה בין הממצאים, אנו צריכים להבין שאכן מדובר במצב קונפליקטואלי. כפי שאמרנו, העולם שהילד הכיר עד כה חדל להתקיים. ההורות, מוסד הלימודים והשכונה כבר אינם יחידה אחת מלוכדת. אנו צריכים לדעת שכרגע אין דרך בעולם ליישב את הקונפליקט הזה. העובדה שאנו לא רוצים לדבר על זה לא תשנה את המצב הקיים. התפקיד שלנו הוא לתווך את המציאות הלא נעימה הזו לילד באופן שייתן לו כוחות להתמודד ולחיות עם מה שקורה. אני לא חושב שהיינו רוצים ללמד את הילד כיצד להדחיק ולחיות בהכחשה.
"לאחר ההקדמה הזו אנו יכולים להבין את ממצאי המחקר הסותרים. מבחינה פסיכולוגית אין הבדל מהותי בין חוויה של קונפליקט מועצם לחוויה של קונפליקט מושתק ומודחק. אך טבעי שהילד יפתח פתולוגיות למול שני הקונפליקטים הללו. ולכן, אנו נבקש ראשית להבין כיצד מוטל על ההורים לנהל ביניהם את הקונפליקטים (ראו כתבות קודמות), ורק לאחר מכן לגשת ולהתנהל עם הילדים.
"כפי שאמרנו, תפקיד ההורה הוא ללמד את הילד כיצד להתנהל בעולם, ובתוך כך אנו רוצים ללמד את הילד כיצד לנהל חילוקי דעות עתידיים. ההורים אינם חייבים להימנע מחילוקי דעות ליד הילדים, אך הם צריכים לזכור שהילד צופה ולומד מכל דבר. הם צריכים לנהל את הדיון בשלווה ובכבוד, אך לאפשר לקונפליקט לבוא לידי ביטוי.
"אין הכרח למנוע מהילד להיחשף למצב שבו הוא שומע את אחד ההורים אומר לאחר 'קצת קשה לי לקבל את דעתך, אבל נחשוב על זה יחד מאוחר יותר'. אדרבה, נראה שראוי שהוא ישמע ניסוחים מהסוג הזה.
"בדיוק כמו שאנו לומדים להכיר את הילד, כך גם הוא לומד להכיר אותנו. ייתכן שזאת בדיוק הסיבה שישנם הורים שמבקשים שהילד לא ייחשף לאנשים ששינו את אורחות חייהם. חשש זה מובן בהחלט, ילדים נוטים לחקות את ההתנהגויות שהם רואים, וכמובן לא היינו רוצים שהילד ילמד התנהגויות שליליות.
"באותה מידה בדיוק אנו צריכים לשים לב לדברים נוספים שאנו מלמדים את הילדים. אם ננתק קשר, הילד לומד שהקשר למשפחה אינו דבר קבוע, שכאשר מישהו מבני המשפחה נוהג באופן שאינו ראוי בעיני אחרים אזי מתנתקים ממנו ולא מכירים בו יותר. למידה זו עלולה לבוא לידי ביטוי בשלבים מאוחרים יותר של התבגרות הילד או בעוד שנים רבות כשיפגוש בהתנהגויותיהם של ילדיו, הוא עלול לשלוף מהזיכרון הלא מודע שלו את אסטרטגיות ההתמודדות שהוא רכש בילדותו, קרי: ניתוק ואי הכרה. האם היינו רוצים ללמד את הילד שלנו שהפתרון למחלוקות משפחתיות טמון בניתוק?
נדגיש כי כמובן כל החלטה של ניתוק או אי ניתוק צריכה להיות מלווה בהתייעצות תורנית עם רב גדול.
"נזכור שבאופן דומה למבוגרים, גם הילדים זקוקים לסדר וקוהרנטיות בעולמם. על מנת לספק לילדים את המידע הכה נחוץ, מומלץ ששני ההורים ישבו יחד עם הילדים ויספרו להם באופן שמותאם לגילם שאנשים יכולים להשתנות בחיים. השיחה צריכה להיות מקצועית ולא כאן המקום להיכנס לפרטים.
"מה שחשוב הוא שנדגיש לפני הילדים שאבא ואמא עדיין אוהבים אותם בדיוק כמו פעם, ועדיין יתעניינו בחומר הלימודים וישמחו בהצלחתם. נסביר להם שזה רק שינוי שעובר על אבא והוא לא קשור לאף אחד מהם.
"באופן טבעי, ילדים עלולים להאשים את עצמם בקונפליקט שההורה שרוי בו, ולכן חשוב מאוד להסיר מהם כל שמץ של אשמה תוך הבהרה שזה סיפור פרטי של ההורה שאינו קשור לאף אחד אחר.
"נשתדל לזכור שכפי שישראל, אף על פי שחטא ישראל הוא, כך גם אבא שחטא – אבא הוא. התנהלות מסוג זה מעלה את הסיכויים שילדים אלו יוכלו לפתח זהות אישית ומשפחתית יציבה, בריאה וחסונה".
הורני השם דרכך
אבא זז, אמא סרה, והילדים – בתווך. איך הם יכולים להתמודד מול משבר אמוני? איך הם יכולים לשמור לעצמם את קדושת המצווה, את אהבת התורה? איך יכולים להסתדר גם יחד ערכים של כיבוד הורים ומוראם, מול חילול וניתוק?
הרב יעקב צבי בוצ'קובסקי, ראש כולל ומחבר הספר 'הרימותי בחור' וספרים נוספים, מורה דרך. לא פשוט ללכת בה, אבל היא ישרה ומאירה.
"כאשר הורה יורד מהדרך, ההתמודדות של הילד מתחלקת לשניים: ראשית – קושי נפשי נורא ואיום הנוצר מעצם הקריעה בין ההערכה לאבא ובין הידיעה שמה שהוא עושה עכשיו ואורח החיים שלו הם דבר אסור לחלוטין. ושנית – קושי רוחני עצום. הדרך להכרת התורה עוברת אצל ההורים, ואם ההורים עצמם, מקור הידע והסמכות, מפקפקים בדרך שהם עצמם העבירו לנו – הדבר מעורר פקפוק גם אצלנו.
נדון קודם בקושי הרוחני.
"הדבר הכי הכרחי כדי לפתור את הקושי הרוחני הוא – להעצים את האמונה. נניח שהיינו נולדים בבית חילוני, חלילה. הרי לא היינו מאמינים. איך בכל זאת היינו הופכים למאמינים? פשוט מאוד, בודקים את היהדות בעצמנו. זה בדיוק מה שצריך לעשות כאשר אבא או אמא חלילה מתדרדרים. לבדוק את הדת בעצמנו.ללכת לסמינר של 'ערכים' ולברר הכל מהתחלה. יש כיום סמינרים גם לחרדים, שמדברים על יסודות האמונה: הוכחות לתורה משמים, ביסוס המסורת.
"בעיקרון היה כדאי מאוד שכל חרדי מלידה יעבור סמינר כזה, אבל כאשר אבא או אמא מתקלקלים רח"ל – הדבר הכרחי, חיוני ממש, לשמירת האמונה. קשה מאוד להחזיק מעמד מול זרע הספק שנוצר כאשר מקור הסמכות שלנו מחליט לשנות כיוון. הדרך היחידה היא ליצור מקור מידע אחר, לא דרך אבא שהכזיב. לברר את האמת בכוחות עצמנו.
"נדון כעת בקושי הנפשי. כאמור, יש קריעה נוראה בין הנאמנות לאבא ובין הידיעה שמעשיו חמורים ואסורים לחלוטין. הקריעה הזאת דוחפת לרצות לחפות עליו, לסנגר, להסתדר עם המציאות הכואבת בדרך עוקפת. כאשר מדובר בבן שנפל, חלילה, קל יותר להורים לעשות את ההפרדה בין הבן האהוב ובין החומרה של החטא. מנסים לסנגר, ללמד זכות. אבל כאשר מדובר במקור סמכות שחוטא, קשה מאוד לעשות את ההפרדה.
"לפעמים כשמנסים להבין אותו – עלולים לנסות להכיל את הדרך שלו, לקבל אותה ולכבד אותה. וזו טעות קשה מאוד.
"אין שתי אמיתות. אין דרך אחרת בחיים חוץ משמירת תורה ומצוות. אם חלילה אבא בחר לעבור עבירות – הוא ישלם על זה מחיר. עם כל הכאב, זה בדיוק מה שיהיה. האיסור 'מחלליה מות יומת' אינו מעגל פינות ואינו עושה הנחות לאף אחד. הגמרא (עירובין יח ע"ב) מגדירה זאת בצורה החדה ביותר: 'המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה, אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני – לא ינקה מדינה של גיהנם'. הגמרא בוחרת להמחיש לנו את החדות של האיסור ואת חוסר הפשרות בדוגמה הקיצונית ביותר: עבירה היא עבירה, ואין מה שישנה את המציאות.
"גם אבא אינו חסין. היחס לחטא צריך להיות חד משמעי. חטא הוא קלקול, הוא הרס. אבא שהתקלקל הוא כמו אבא שהחליט לצרוך מוצרים לא חוקיים, לשדוד, או כל דוגמה אחרת. אפשר לכבד אותו ברמה האישית, אבל לא להפחית מחומרת המעשים שלו.
"כיצד בכל זאת מיישבים את הקונפליקט הפנימי האיום? בגמרא (ברכות ח.) יש התייחסות לכך. בשכנותו של רבי מאיר ואשתו גרו אנשים חוטאים, כפי שנראה מהגמרא הם נכשלו בחטאים חמורים מאוד. רבי מאיר ביקש שהם ימותו, ואשתו ביקשה שהם יחזרו בתשובה. היא הוכיחה את דבריה מפסוק: 'יתמו חטאים מן הארץ' – חטאים, ולא חוטאים. הקב"ה אינו שונא אישית את האדם החוטא לו, אלא שהחטאים שלו מקלקלים מאוד, והוא כועס על המעשים. הוא רוצה שהוא יתקן. גם היחס שלנו אל החוטא צריך להיות זהה – ביקורת חד משמעית על המעשים, עם רצון עז שהחוטא עצמו ישוב מדרכו".
"אני חושבת שמה שהרגשתי באותה תקופה הייתה בושה איומה. כל הזמן ניסיתי להסתתר, שחברות לא יראו אותי עם אמא שלי, שלא יבואו לבית שלי. את הדף של אספת הורים השמדתי בדרך הביתה" (שרי)
"היום יש לי קשר עם אמא שלי. אנחנו משוחחות בטלפון מדי שבוע, ובחגים היא מגיעה לכאן, מכבדת. בכל פעם כזו של מפגש, עולות בי חרדות מחדש. מתהפך לי הלב, ואני צריכה עזרה וחיזוק מבעלי" (מירי)
"מה אם אבא שמקדש בכל זאת בשבת, לא מוציא אותי ידי חובה? אני יכולה לשאול את אמא? אני צריכה למלמל בעצמי? את מי אשאל? לפני מי אספר דברים כאלה על המשפחה שלי?" (נעמי)
