כמה מעלות טובות או רעות

אנחנו נשים טובות, ושואפות להיות טובות עוד יותר. אז איך יכול להיות ש… לפעמים אנחנו נופלות בהתנהגות פחות טובה? מה עלול לגרום לאדם חיובי להידבק ברוע? איך עלולה חשיבה ישרה להתעוות? · יצאנו למסע זהיר בין בורות שזוממים להפיל אותנו בתוכם, מצבים שעלולים לגרום לאדם להפוך להיות רע · היעד: לעבור בשלום את המסלול, בלי ליפול לבורות הללו. ואם מישהו חלילה נפל בהם? שידע לאן הוא נפל, כדי לצאת משם וכמה שיותר מהר · כי הבורות קיימים, אבל זו הבחירה שלנו: ליפול או לקום · המסלול למיטיבי לכת

מוכנות לניסוי חברתי חשאי? קדימה.

נחלק את המשתתפות לשתי קבוצות.

קבוצה אחת תקבל שמש אביבית נעימה, שטיח של דשא בריח אדמה טלולה ופרחים מכל העולם, גזומים בצורות יפהפיות. מוזיקה עליזה תתנגן לה בין ביתנים של גלידה וחנויות תיקים, תקרא למשתתפות לממש את שוברי המתנה שהן קיבלו. דיילות תסתובבנה ביניהן, תטפטפנה להן באגביות על חכמת החיים הניכרת מהן, על הבגדים היפים שלהן ועל ילדיהן המתוקים בעולם שמושגחים כעת היטב במשפחתון חמים ומקסים.

יהיה להן פשוט טוב.

הקבוצה השנייה תצעד ברחוב קצת חשוך שבטעות יתפוצץ בו צינור ביוב. הרחוב לא יהיה סלול, ואבני השפה שלו יהיו שבורות. הרבה עורבים יסתובבו שם, והן תקבלנה הוראה לרוץ כי הילדים שלהן בוכים במשפחתונים. יגידו להן שדוד השמש התפוצץ, ועד הבית מחכה לתשלום עוד היום, ומנהל הבנק התקשר לברר מתי הם מסדרים את האובר.

באותו רגע נשלח שתי נשים נחמדות, אחת לקבוצה א', אחת לקבוצה ב'. הנשים תתעטשנה. ככה, פשוט: הפצ'י.

איזו קבוצה, לדעתכן, תברך את המתעטשת ב'לבריאות' חייכני ומפרגן?

נו, זה קל. חבל להשקיע משאבים בניסוי. אנחנו יכולות לדעת בבירור, בלי להרים פרויקט שכזה. ברור שהנשים בקבוצה א' יחייכו אליה חיוכים עליזים, יברכו בדבקות, ואולי גם יציעו שם טישו.

וקבוצה ב'? מה, הן רעות? אדישות? סנוביות? לא. זה פשוט יותר: כשטוב לאדם הוא רוצה להפיץ סביבו טוב, קל לו לשגר חיוכים לכולם. כשרע לו, הוא עלול להידבק ברע. בריח הזה של הביוב, בקריאות האלו של ה"קרע, רע".

אולי זה נשמע לא הוגן: לא מספיק שרע לנו, אנחנו גם עלולים להיות רעים בעקבות זאת?

נכון, זה לא פשוט, אבל אולי זו מהות הניסיון בעצמו.

ביקשנו לכתוב כתבה בעקבות פסוק אחד מפרשת כי תבוא, שמתקשר גם לסיפור יציאת מצרים המופיע בפרשתנו,  והוא מספר לנו מעשה מוסר גדול מני ים: "וירעו אותנו". מסביר רש"י הקדוש: "הפכו אותנו לרעים". והאלשיך הקדוש מבאר: "עד עשותם אותי רע… הנפש והרוח שהיו רעים…"

ביקשנו לתהות: מה היה במצרים שהפך את עם ישראל הביישנים, הרחמנים וגומלי החסדים – לרעים?

איזו סביבה יכולה להסיט אותנו, אלו שמבקשים לעלות למעלה, לדרך אחרת?

מהן הסכנות שאורבות לנו ועלולות להפוך גם אותנו, חלילה, לרעים, כמו שרש"י אומר, אם לא נשים לב לבורות שבדרכנו?

מפחיד לחשוב על זה. קל בהרבה להבטיח לעצמנו שאנחנו שייכים לטובים. לספר לעצמנו שעדינות הנפש נסוכה על פנינו, שיראת החטא סובבת אותנו, שאין לנו חלק ונחלה עם הרוע.

אבל המציאות מוכיחה שגם אנשים טובים מאוד, כשהם בסביבה שמטעינה אותם ברוע – עלולים חלילה להידבק ברוע הזה. ולכן זה כל כך חשוב: לחפש את הסכנות, לזהות את הבורות, לדעת להיזהר מהם.

"אני השולט פה"

הסכנה: כוח

לאה בלוי היא חוקרת במעבדה לפסיכולוגיה חברתית, והיא מספרת על ניסוי שרובנו אולי מכירות, אבל שווה למדוד אותו על עצמנו:

"ניסוי הכלא של זימברדו, מכירות? מכנים אותו גם 'ניסוי הכלא של סטנפורד'. בניסוי, לקחו אנשים ללא עבר פלילי שהתנדבו ותוגמלו על השתתפותם, וחילקו אותם באופן אקראי, בהגרלה, לשתי קבוצות: אסירים וסוהרים.

"האסירים נלקחו באמצע היום למרתף המחלקה לפסיכולוגיה באוני' סטנפורד כשהם אזוקים, והסוהרים קבלו מדים, אלות ומשקפי שמש, לצורך שמירה על מרחק מהאסירים.

"בעצם, לא היה הבדל בין האסירים לסוהרים. כולם ידעו שזה משחק, כולם ידעו שהאסירים חפים מפשע. לאסירים לא הייתה תכונת אופי מסוימת וגם לסוהרים לא. הם לא בחרו את התפקיד שניתן להם, אלא הגרילו אותו. תפקיד הסוהרים היה בסך הכל לשמור על הסדר בכלא.

"הניסוי היה אמור להימשך שבועיים, אבל כבר כעבור יומיים אחד המשתתפים בתפקיד אסיר התמוטט נפשית, ובגלל המצוקה של האסירים, הוא הופסק לאחר שישה ימים בלבד.

"מה קרה שם? כבר מההתחלה הסוהרים השתמשו בכוח, אבל ככל שחלף הזמן הם התנהגו בסדיסטיות בלתי נתפסת. ושוב אזכיר – מדובר באנשים נורמטיביים לגמרי! תפקיד ה'סוהרים' גרם להם להוציא מתוכם את הטבע הכי גרוע. ולא אפרט מה הם עשו, כי יש דברים שלא יעלו על השפתיים ועל המקלדת, אבל הם עשו דברים איומים.

"איך זה ייתכן? נוכל להסביר ולומר, שכאשר מישהו מכיר תפקיד מתעלל והוא מגיע לתפקיד הזה, הוא 'מתאים' את עצמו לתפקיד באופן לא מודע, והופך גם הוא למתעלל".

ואולי ניתן להסביר את זה כך: חז"ל כבר הסבירו לנו את מהות היצר הטוב שבתוכנו, לעומת היצר הרע. בכולנו קיים יצר הרע. יצר שרוצה לקחת אותנו למקומות חשוכים, אפלים ומסוכנים, כאלו שעלולים להרע לאחרים. נכון שאנחנו רוצים כל כך להשליט את היצר הטוב עלינו, אבל אם לא נתבונן על הרע שמנסה כל הזמן לקחת אותנו למחוזות האחרים, איך נצליח?

אדם שנקלע לתפקיד שכולל סמכות וכוח, אם אינו שומר על עצמו כשהוא מקבל אלה ביד ומשקפי שמש – הוא בסכנה איומה: סכנה שהחלקים של היצר הרע והנמהר, שמתחבא בתוך כל אדם, עלולים להשתלט על חלקי התבונה, הנועם והביישנות הטבעיים שלו.

תראו כמה מסובך ודק זה יכול להיות. לאה בלוי מתארת:

"באופן כללי, להיות בקבוצה שיש לה יותר יחסי כוח ועוצמה, זה לא רק נחמד, זה גם מאתגר. יש כל הזמן מתח בין התפיסה המוסרית של עצמי, שהחלש מערער אותה, ובין הרצון לשמור על הכוח ולא לאבד אותו. סוג של שמירה על סטטוס קוו".

ניתן דוגמה, ובכוונה ממש נלך לקצוות רחוקים, כך שיישאר לנו מרחב נקי להרהר בו על דוגמאות מוכרות יותר…

אם אני שייכת לקבוצה של פוליטיקאים, ומתחתיי נמצא המון העם שאין לו קצבאות ילדים ולא חד פעמי, אני רוצה לשמור על הכוח שלי, על העליונות, על העובדה שלי יש, שאני לא כמותם – אבל גם רוצה לשמור על המוסריות שלי. והתנגשות האינטרסים הזו יוצרת מצב בעייתי:

"זו הסיבה שבגללה נראה לפעמים תופעות של ניסיון לתת משהו, כדי למנוע התקוממות", מתארת בלוי. "לחלש זה נראה כאילו באים לקראתו או מוכנים לוותר, אבל זה בעצם מה שנקרא 'appeasement' או בעברית 'הפסה' – ניסיון להפיס את דעתו של אדם כדי שיפסיק לדרוש מה שהוא רוצה, או אפילו לפתח אצלו תלות כדי שיישאר לנצח חלש וזקוק לחזק".

בדוגמה שלנו יזרקו לנו קצבאות מקוצצות שישמרו את השקט שלנו מחד גיסא, ואת המצב החלש שלנו מאידך גיסא. "זו אשליה, והיא משמרת היררכיה ומנציחה חוסר שוויון וצדק. נראה את זה כמובן גם ביחסי עובד מעביד וביחסים נוספים שיש בהם לפעמים ממדים של התעללות. במקרים כאלה, לפעמים השולט מרגיש את עצמו מוסרי ונעלה, ואפילו לא תופס בעצמו עד כמה הוא משמר את יחסי הכוח. הבעיה היא שגם החלש לא תמיד מבין את מה שמסתתר מאחורי הצעד לקראתו, ולמה זה נגמר רק כאן".

והנה בור שכדאי לברר: מתי קורה לאישה רגילה שהיא משמרת יחסי כוח? כשהיא מחמיאה על מנת לחזק את המעמד שלה, וכך גורמת לזולת להישאר תלוי ונזקק? ואולי באופנים אחרים? כי זה נשמע רחוק, אבל לפעמים זה קורה קרוב קרוב, במגרש שלנו. ורק צריך מודעות כדי לשים לב.

"ככה אמרו לי לעשות"

הסכנה: ציות לסמכות הלא נכונה

לאה בלוי מספרת לנו על עוד ניסוי חברתי, הפעם של מילגרם: זהו ניסוי בפסיכולוגיה חברתית ובציות המובנה בנו לגורמי סמכות. יאמרו לנו גורמי סמכות לעשות משהו בניגוד לערכים שלנו ולמצפון שלנו? אנחנו עלולים להיכשל וליפול ברשת, חלילה, אם לא נכיר את הבור הזה.

בניסוי, הסביר החוקר למשתתפים ולשחקנים שהתחזו למשתתפים, שהם עומדים להשתתף בניסוי שבוחן את יעילות מתן העונש על יכולת הלמידה. התפקידים חולקו כך שהמשתתף האמין שהוא נבחר באופן אקראי לתפקיד המורה, בעוד המשתתף הנוסף, השחקן, גילם את תפקיד התלמיד.

בכל פעם שהתלמיד השיב תשובה לא נכונה, על המורה היה לתת לו שוק חשמלי על היד. ההנחיה הייתה כי כאשר 'התלמיד' שוגה בשנית, יש להגביה את עוצמת השוק החשמלי ב-15 וולט, ולהעלות בהתמדה עם כל טעות. גם למורה ניתן שוק חלש, רק כדי להדגים לו מה ירגיש התלמיד בטעות הראשונה.

בניסוי עצמו, מטעמים אתיים ובריאותיים, לא ניתנו באמת שוקים חשמליים לתלמידים, אבל אלו, כשחקנים, הגיבו בכאב כאילו הם כן קיבלו שוק. הם התפתלו, וכאשר 'קיבלו' מכת חשמל בגובה 150 וולט, ביקשו לסיים את הניסוי הכואב והביעו חשש לביטחונם האישי. הנסיין הבטיח למורים שהוא אחראי לתוצאות ושהניסוי צריך להמשיך.

התוצאות? עגומות מאוד. 65% מהמשתתפים נתנו שוק חשמלי בעוצמה של 450 וולט, אף על פי שהרגישו לא נוח עם עצמם ונראו היסטריים. אף נבדק אחד לא עצר לפני שנתן לתלמיד שלו שוק בעוצמה של 300 וולט.

וזה עצוב. לאה בלוי מפרטת: "הציות לסמכות יכול לגרום לאנשים נורמטיביים שמבקשים מהם להתנהג בצורה אכזרית, לציית לבעלי הסמכות, גם אם בתוכם הם מתנגדים לכך".

לא פשוט להלך על פי צו המצפון כשדמות הסמכות דורשת מאיתנו לבצע משהו אחר. קל ליפול לבור הרוע. ללחוץ על הדק השוק החשמלי, לתת דרור ליצר שבתוכנו בחתימתו של בעל הסמכות.

וזה לא קל להתנגד לסמכות. אם רק נחשוב על הבוס שדורש מהעובדת שלו להישאר שעות עבודה נוספות על חשבון הכולל של בעלה, או על חשבון הילדים שלה. אם רק נחשוב על בוסית שקורצת לנו בעיניה ומגישה סיפור עסיסי על קולגה, וכך מרוממת את המעמד שלנו בעיניה. אם רק נחשוב על וועד שכונה שמפלג את השכנים ורוצה אותנו לצידו, לצד בעלי הסמכות והכוח. כמה לא קל להתייצב מנגד.

"לא רוצה כאב"

הסכנה: כאב מודחק

קצת רחוק, ישנו בור נוסף. עמוק לא פחות.

כאב, עצב, בדידות, תלות, מצוקה, כל אלו הם רגשות קשים לנשיאה. לא קל להרגיש אותם. לא פשוט לפגוש אותם ולומר: "הי, בדידות, הגעת, את מכווצת לי את הלב לגמרי. בואי תספרי לי קצת למה הגעת עכשיו". הרבה יותר פשוט לזרוק אותה רחוק מאיתנו, אלא שאז, באיזשהו מנגנון פלאי, מגיע רגש אחר: כעס, זעם, צעקות, אלימות, בוז.

איך זה יכול להיות? ככה. כאב הוא רגש רך. צריך המון כוח להרגיש אותו ולהחזיק אותו. כעס הוא רגש קשה. הוא סותם את הלב מלהרגיש כאב. וככה, כשאנחנו רוצים לברוח מהכאב, אנחנו עלולים בטעות לכעוס בתור הגנה על הלב.

חזקי שטיינמץ, פסיכולוג ילדים ומתבגרים, מרצה ומנחה קבוצות להורים ולאנשי חינוך, מסביר זאת בשפה מקצועית:

"בכל אחד מאיתנו יש חלקים בנפש שחווים את עצמם דחויים, מפוחדים, פגועים או כאובים מכך שלא תמיד האחראים עלינו בילדותנו היטיבו איתנו. לא תמיד הייתה להם פניות אלינו, לפעמים הרגשנו ממש בודדים והמבוגרים בסביבתנו לא ידעו או לא הבינו בכלל מה אנחנו צריכים. החלקים הללו עוברים טרנספורמציה – שינוי והתמרה, לשנאה ולכעס כלפי כל מי שמעורר בתוכנו שוב את הרגש הזה.

"כשאנחנו כועסים, אנחנו מרגישים חזקים יותר מכשאנחנו מפוחדים. פעמים רבות נפגוש התקפי זעם דווקא אצל ילדים מבוהלים, חרדים או פגועים מאוד. במקום להרגיש את הרגש הראשוני שמתחת לפני השטח, הם בחרו לעטות על עצמם מגן של זעם".

אם היה שם מבוגר אחראי ששמע את העצב שמאחורי הכעס, את האילמות שמתחת לאלימות, אז הרוע הזה יכול לעבור מחדש טרנספורמציה, שינוי והתמרה לכאב הגולמי. כי יהיה מי שירגיש עם הילד את הרגש הזה. אבל אם לא? זה לא נעלם סתם כך…

שטיינמץ ממשיך: "המנגנון של הפיכת פחד לכעס, משתחזר כשהילד הופך להיות הורה, ומשפיע על היחס שלו לילדו. כשתינוק שלו בוכה, הדבר עלול לעורר את הכאב הנורא שהוא חווה כשהיה ילד עזוב, מפוחד או דחוי, והדרך להתמודד עם זה ולהתנתק מהכאב, היא שוב – על ידי כעס או ניתוק רגשי, שמשתק את הכאב.

"לפעמים אנחנו שומעים על מקרים קיצוניים של אלימות הורים כלפי ילדיהם, ולא מצליחים להבין איך דבר כזה יכול להתרחש. איך אדם 'חזק' יכול להתנהג באלימות כלפי אחר, 'חלש'? ולפעמים התשובה היא, שהחולשה של הילד מעוררת בו את הפחד והכאב הלא נסבלים שהוא עצמו חווה בילדותו. הוא לא מסוגל לגעת בכאב הזה, בפחד האיום הזה, והופך אותו לזעם נוראי. הזעם הזה עוזר לו להתנתק מהכאב הפנימי ולהגן על הכאב שבתוכו באיזושהי אדישות ואכזריות שלא נתפסות בדעת".

מובן שאין שום הצדקה להתנהגויות הללו, ואנשים כאלו צריכים להיענש בחומרת הדין. אבל הבנת הדרמה הפנימית נותנת תקווה, ש"יתמו חטאים מן הארץ – חטאים ולא חוטאים": אם האדם יעבור טיפול, יש תקווה לתיקון.

והתיקון לא יהיה פשוט בכלל. כדי לצאת מהבורות הללו, שפערו בנו חוויות העבר הקשות, נצטרך לפגוש את כל אותם רגשות שבריריים, פגיעים, מבוהלים. לתת להם יד, להקשיב להם, וכך להצליח לבחור אחרת. וזו לא עבודה פשוטה. בכלל.

"כולם ככה"

הסכנה: השתייכות שלילית

לפני שבעים שנה, ערך סלומון אש ניסוי חברתי. שלושים שנה לאחר מכן שחזרו חוקרים את אותו ניסוי, והתוצאות לא השתנו, למרבה הצער:

הנבדקים נכנסו לחדר הניסויים, שם חיכו להם מסביב לשולחן שישה 'נבדקים' נוספים, שהיו למעשה שחקנים. הנסיין הסביר שמטרת הניסוי היא לבדוק את היכולות הוויזואליות של המשתתפים. הוא התחיל בשאלות די פשוטות:

הנסיין ביקש מהנבדקים להצביע על קו מתוך שלושה קווים שדומה באורכו לקו סטנדרטי שהוצג. בכל פעם הוא הראה קו אחר, ולאחר מכן הוא הורה לנבדקים להגיד את התשובה בקול רם, לפי סדר מקומות הישיבה. המשימה הייתה קלה ובחירת הקו ברורה מאוד, אך הנבדק האמיתי, שאינו שחקן, ישב בסבב על הכיסא האחד לפני אחרון, ולכן עליו היה להמתין לתורו.

בשלושת הסיבובים הראשונים כל הנבדקים הסכימו באופן ברור על התשובה, אך החל מהסיבוב הרביעי כל ארבעת המשתתפים שנמצאו לפני הנבדק בחרו בתשובה הלא נכונה, כמובן, על פי הנחיה שקיבלו מראש.

כשהוא המום ומבולבל, היה על הנבדק לבחור בתשובה. הוא לא היה בטוח אם הבין את המשימה והתחיל לפקפק בעצמו, וגם לחשוב מה תהיה תגובת האחרים אם לא יסכים עימם. כך, למעשה, מצאו הנבדקים את עצמם קרועים בין הרצון להיות צודקים, לבין הרצון שיאהבו אותם.

מעניין לציין, שבקבוצת הביקורת, שבה לא השתתפו שחקנים, הנבדקים כמעט ולא טעו. אך בקבוצת המחקר הנבדקים ענו תשובה שגויה ונכנעו ללחץ הרוב ב-37% מהמקרים.

המבחן הזה בחן קונפורמיות – הסתגלות היחיד לחברה שבה הוא חי, היכולת להיות בהתאמה לקבוצה. כאשר שאלו את הנבדקים איך הרגישו לאחר הניסוי, אלו שבחרו להיות קונפורמיים, מתואמים לקבוצה, הודו שבחרו בתשובה אף שלא היו משוכנעים בנכונותה, בעוד אלו שבחרו לדבוק בדעתם ולהתנגד לדעת הרוב, טענו שהרגישו שיצאו מדעתם.

אז מה עדיף לנו, לוותר על ההשתייכות שלנו או לוותר על תחושת השפיות? הרבה מאוד אנשים יעדיפו להרגיש משוגעים, אבל שייכים לרוב. אהובים. מתואמים. יחד עם הכלל.

וזהו בור ששווה לשים אליו לב.

לאה בלוי מרחיבה עליו: "אזכיר את המונח 'נורמות'. אנחנו מתנהגים כמו כולם. סטייה מנורמות עולה לנו במחיר פסיכולוגי. קל לנו להתנהג כמו שכולם מתנהגים, זה חוסך לנו משאבים ומאפשר לנו להרגיש חלק מהקבוצה שאנחנו מייחסים את עצמנו אליה.

"אם אנחנו מייחסים את עצמנו ל'קבוצת המנהלים' של הארגון, והנורמה שם היא לדרוש ציות מלא מהעובדים, הרבה יותר קל לנו בזמנים של אי ודאות, למשל, להיצמד למה שכולם עושים. גם לא נעים לנו להיות המנהל היחיד שלא מצייתים לו. אולי הקבוצה שלי, כלומר שאר המנהלים, לא תעריך אותי בגלל זה".

אם פעם הנורמה הייתה ש'מותר להכות ילדים', מי שהרגיש שזה מעשה לא נכון היה צריך להיאבק בתחושת הקונפורמיות שלו. ואם כיום הנורמה היא לפנק וללטף בלי הרף, אמא שתדרוש מהילדה שלה לגהץ ערמת חולצות ערב מבחן, תיאלץ להתמודד עם הנורמה שתרים עליה גבה או שתיים. אם החֶברה שלי לועגת מאחורי הגב של מישהי, זה יהיה עבורי בור. אם המצרים פורצים כל מֵצר ונוהגים בתאוותנות ובאכזריות, זו סכנה עצומה לעם הקודש. הם עלולים להתאים את עצמם אליהם. אם אני בסביבה מתנשאת, אני עלולה להיות כזו. אם אני בין מיואשים, אני עלולה להידרדר לשם.

"בהמשך לכך", לאה בלוי מסבכת אותנו קצת כדי שנצא ברורים, "מה שמדגיש את הבעיה, זה הנורמה שאנחנו מתייחסים אליה. אנחנו רואים כ'נורמה' את הקבוצה שלנו. אם נחלק את העולם לשתי קבוצות, נניח, קבוצה של מנהלים וקבוצה של עובדים, ואנחנו נהיה שייכות לקבוצת המנהלים, תהיה לנו מוטיבציה להאדיר את הקבוצה שלנו, כי היא חלק מהשייכות שלנו. לא נוח לנו לחשוב שיש מנהלים לא מוסריים או מושחתים, נכון?

"ואז, אם גילינו שיש מנהלים לא מוסריים, תהיה לנו אחת משתי אפשרויות: או לתקן את עצמנו ולנהוג במוסריות יתר, או, חלילה, לנסות להצדיק את קבוצת המנהלים בדרכים אחרות. למשל, יש מושג שנקרא 'הצדקת המערכת' – מציאת טיעונים מתחת לאדמה למה המערכת הזו, שאני משתייכת אליה, צודקת".

מין עיוורון כזה לשוחד של הצורך שמדגדג בנו תמיד: להיות חלק, להיות שייכים.

או, קחו דוגמה אחרת, פחות ריאלית ולכן מאפשרת התבוננות: אם אני שייכת לקבוצה של סנדלריות, יהיה לי חשוב מאוד לרומם ולהדר את הקבוצה שלי. אני אתלה שלטים על חשיבות המנעלים, ואצטט דברי חז"ל בנושא, וכל היום אלך עם המרצע בתחושת גאווה.

ואז, אם יום אחד אגלה שאיגוד הסנדלריות החליט להוריד חמישה מילימטרים מסוליות הנעליים כדי לחסוך, יהיו לי שתי ברירות: או להיות מוסרית ולא לנהוג כמותו, ובכך לאבד את השייכות שלי באיגוד, או להצדיק בק"ן תירוצים למה המעשה צודק: ראשית, הרבה יותר בריא ללכת על הקרקע, הורדת הסוליה תעזור לבריאות הנועלים. שנית, הם בכלל לא ישימו לב להורדה הזו ולי זה יעזור מאוד. ושלישית: אפצה אותם על זה בהמשך.

הצורך להיות שייכים לכלל, שהוא לא תמיד טלית שכולה תכלת, הוא בור שעלול בקלות להוביל אנשים לפשע, לרוע ולעיוות, בלי שהם ישימו לב בכלל שהם מעוותים לחלוטין את המחשבה הישרה.

ככה פעורים בורות במסע החיים שלנו, קוראים לנו לשים לב, להתבונן, להיזהר מהם. לסור מהרע, לעשות טוב. להיעשות טוב.

• · ·

הבור של השני

ולפעמים הבור הוא לא שלנו. לפעמים אנחנו נופלות בבור של מישהו אחר. מישהו שמתנהג רע.

האם יכול להיות שאם נתבונן, נגלה שאותו אדם נפל בעצמו לבור שאותו הצגנו בתחילת הכתבה? לבור של האנשים שהם רעים כי רע להם? אנשים שמרגישים כל כך רע, עד שהרע הזה יוצא מתוכם ופוגע בסביבתם?

מאוד יתכן שכן. ונדגיש: ###אין מקום להסכים להתנהגות של רוע כלפינו בשום אופן, ולא משנה מהו הגורם לרוע הזה###.

למה, בכל זאת, כדי שנזהה את קיומו של הבור אצל הזולת? כי אם ההתנהגות שלו אכן נובעת ממצוקה, יתכן שתוכל להימצא הדרך לעזור לו.

הניה לוברבום, עו"ס קלינית ומנהלת מכון מג"ן לטיפולים נפשיים, מרחיבה על הנושא:

"האמירה 'אין ילד קשה – יש ילד שקשה לו' מוכרת לנו, ואנחנו מושפעים ממנה לא מעט. ככלל, אנחנו יותר סלחנים כלפי ילדים מאשר כלפי מבוגרים. כאשר הורים מגלים קושי בהתמודדות עם ילד שסף התסכול שלו נמוך, שיש לו קושי בוויסות תחושתי או רגשי – מסתבר שיפנו לקבל עזרה מקצועית כדי להבין יותר את הילד, כדי ללמוד להכילו ולהרגיע אותו באמצעות התייחסות אמפתית לכאב, למקור הזעם. ואז, ייווצר מעגל קסם: ההורים יקבלו אותו, הוא ילמד לקבל את עצמו, וכך הערכתו העצמית לא תיפגע והוא יפתח מנגנוני שליטה ובקרה עצמית.

"לעומת זה, קשה יותר לקבל 'רוע' של מבוגר. מבוגר נתפס בעינינו כאדם בוגר שאחראי למעשיו, בעל יכולת בחירה. גם אם קשה לו מסיבות שונות – עדיין הבחירה בידיים שלו.

"אנחנו מאמינים שהרעים באמת הם מיעוט שבמיעוט, פסיכופטים ואנשים עם סטיות שונות. אדם ביסודו הוא טוב: 'נשמה שנתת בי טהורה היא'. אלא מה? מאורעות שעברו – גרמו. חוויות של התעללות, אלימות, חסך משמעותי בילדות, יכולים להשפיע לטווח הארוך ולבנות קווי אישיות קשים. לכן אלה יהיו אנשים ביקורתיים מאוד, פוגעניים, כעסנים, דיכאוניים, חרדתיים, מבודדים, רגישים מאוד לנטישה. הסביבה יכולה לחוות אותם כרעים, מתעללים, אגוצנטריים, לא רואים איש זולתם. לא קל לחיות בסביבתם.

"לפעמים לא היו אלו חוויות ילדות טראומטיות וילדות קודרת. לפעמים נדמה שהילד גדל בבית נורמטיבי בהחלט, אך משהו בקשר הראשוני עם הדמויות ההוריות כשל. לעיתים לא כל הילדים בבית נפגעו באותה מידה. מי שנפגע יותר זה הילד עם רגישות היתר הטבעית המולדת.

"פעמים הפגיעה נחוותה בשלב מוקדם מאוד, כחוויה טרום מילולית, ונתנה את אותותיה בגוף. הגוף זוכר גם אם אין זיכרון רגשי מודע. העדר קשר קרוב עם מבוגר אוהב יגרום לתינוק נזק נפשי מתמשך. תינוק שלא חווה חום ואהבה, חיבוק ומגע, שלא הפנים דמות הורית אוהבת – יסבול בעתיד מנזק נפשי, ויהיה רגיש לפרֵדה ולנטישה.

"אחת הדרכים של ה'אני' להגן על עצמו מכאב, היא פיצוי יתר. האדם נוקט התנהגויות שכאילו מפצות על החסר: מי שמרגיש נחות – יתנשא, מי שחש אשם – יאשים, מי שמשתלטים עליו – ישתלט, מי שחש מנוצל – ינצל. וככזה נחווה אותו כאישיות לא נוחה, קשה ואפילו רעה.

"ילדות עשוקה משפיעה לא רק על הנפש, אלא גם על המוח. בעשורים האחרונים, בעקבות מחקרים, החלו להתברר מנגנוני המוח שבאמצעותם נגרמות טראומות מתמשכות בילדות מוקדמת. אובדן אם או פרדה ממושכת ממנה, גורמים במיוחד לנטייה לחרדה ולדיכאון בבגרות.

"ה-RCF הוא סוג של חלבון המיוצר במוח בתגובה למצב חירום. כשקיים לחץ נפשי מתמשך בילדות בעקבות נטישה, הזנחה והתעללות, ה-RCF  מתגבר באופן משמעותי, והאדם בבגרות יהיה במצב חירום תמידי, המתבטא ברגישות מוגברת לחרדה ולדיכאון ונטייה לכאבים כרוניים. אדם במצב כזה – רע לו! וכשרע לו… הוא לרוב רע לסביבתו. אנחנו מטפלים באנשים כאלה בתרופות הקשורות ל-RCF ובפסיכותרפיה".

חוקר המוח אריק קנדל דיבר בזכות הפסיכותרפיה כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת: "כשאני מדבר איתך ואתה מקשיב לי, תאי העצב במוח שלי משפיעים ישירות על תאי העצב במוח שלך… לא זו בלבד, אלא שההשפעה יכולה להיות ממושכת". הקשר בין המטפל והמטופל משקם באופן לא מודע את תבנית היחסים ההרסנית של העבר, ובכך מרפא את החסך.

וחשוב לומר זאת שוב: בכל מקרה, ולא משנה מה הרקע, אין מקום לאלימות ולהתעללות, גם זו הבלתי מילולית. אלה הם קווים אדומים. לא באנו כאן ללמד זכות על התנהגויות של רוע, אלא לפתוח את ההבנה שאולי יש דרך לטפל בהן.

בסביבה בטוחה בלבד, יש אולי מקום להבין שהאדם מולי אינו רע כל כך, אלא רע לו. האמפתיה לכאב שמסתתר מתחת להתנהגות הקשה, יכולה להמיר את החלקים הקשים הללו לרגשות אנושיים ורכים, ולמצוא לצידם את החלקים הטובים, המכוסים. כאן מתחילה יכולת הבחירה והשינוי, האמונה שאפשר עוד לתקן.

• · ·

משהו טוב, מישהו טוב

כל הכתבה מספרת לנו כמה קל ליפול לבורות של "וירעו אותנו". כמה בקלות עלולים להשתלט על רוחנו ונפשנו העדינה והטהורה, כוחות אופל של עייפות, קנאה ושנאה. ומידה טובה שיתֵרה על מידת פורענות? איפה היא?

האם אנחנו מאמינים שאנשים שחוו רוע, שסביבם ניתוק וריחוק, יוכלו לבחור בטוב? מה ייתן להם את הכוחות לכך? איך הם ימצאו את השמש שטיפ טיפה מלטפת, כדי שהם בעצמם יוכלו להשתמש בה עבור אחרים?

חזקי שטיינמץ, פסיכולוג, מדבר על התיקון:

"אחד הדברים החשובים בחדר הטיפולים, לאחר שנתנו מקום לכאב, לחסך, לאין ולבדידות, אחרי שהחוויות הללו קיבלו מקום ושֵם, הוא היכולת לשים לב לזיכרונות, גם אם הם מעטים, של יחס מיטיב של הורינו כאשר היינו ילדים. כשאנחנו מצליחים להתחבר שוב להורים שלנו בחלקים האחרים, בזמנים אחרים, שבהם הם כן היו שם עבורנו, קנו לנו משהו שאהבנו, נתנו לנו חיבוק חם ואוהב בזמן מסוים, אמרו לנו מילה טובה, אפילו רק אחת – משהו אחר יכול להתפתח, להשתנות ולהירקם במארג הזיכרונות שלנו ובחוויה שלנו כלפיהם.

"כשאנחנו מטפלים בהורים שמתקשים להעניק אהבה לילדיהם בגלל החסכים שלהם עצמם, היכולת הזו חשובה פי כמה: היכולת להישען על זיכרון חיובי, להתכסות בשמיכת זיכרונות מחממת, כדי שזו תאפשר להם להיאחז בחלקים הטובים ולהעניק אותם הלאה, לילדים שלהם.

"הזיכרונות הטובים מההורים יכולים להיות זיכרונות עבר שכבר נשכחו בתוך הבליל של שליליות וזיכרונות קשים, שבדרך כלל נזכרים טוב יותר. אנחנו עוזרים להורים בטיפול להעלות זיכרונות נוספים: רגע של חיוך, שבריר של מילה טובה, ולהשתמש בהם. פתאום משהו חדש, מיטיב יותר, נפתח עבור ההורה הבוגר שהיה ילד, וחשב שילדותו העשוקה גורמת שהוא לא יוכל לתת לילד שלו כלום משל עצמו. החמימות הזו של זיכרון טוב, של רגע קטן של הורות אוהבת, מאפשרת להורה-ילד להרגיש את הטוב הזה, וכשטוב לך? אתה מעניק את זה הלאה.

"אבל לא תמיד זה אפשרי. לפעמים קשה לזכור את החוויות המיטיבות של ההורים שהיו טרודים בהישרדות ואולי פגעו יותר מדי. החוויות הקשות עוטפות את כל החוויה הפנימית, והפגיעה היא קשה וכואבת כל כך, שהנפש מצליחה לראות רק את הכאב. ואז, כמו שהוסבר, מתעוררות תגובות הגנה בצורה של תוקפנות או ניתוק רגשי מהכאב.

"במקרה כזה, חשוב כל כך לחפש דמות מיטיבה אחרת שהייתה אי שם בילדות, ועליה 'להישען' רגשית: אלה יכולים להיות שכנה, מלמד בחיידר, דודה או סבא שהיו שם. אדם כזה שאצלו מצאו רגשות של נחמה וביטחון, רגשות של אהבה והערכה. בסדנאות שאני עושה ובהדרכות הורים, אני שואל הורים על דמויות משמעותיות בחייהם, שמשתחזרות עבורם כמו מלאכים שהחזיקו אותם בזמן קושי ומשבר בילדותם או בנערותם. לגלות אותן, להיזכר בהן, 'להחיות' אותן מהעבר – משמש נחמה ועוגן עבור הורים רבים.

"אנחנו זקוקים לדמות משמעותית אחת כזו לפחות כדי להצליח בהתמודדות עם קשיים ולהפוך להיות 'מלאכיים' כאלה גם עבור הילדים הבאים. שמעתי אין ספור מקרים, בקבוצות שאני מעביר ובמקרים הפרטניים, של מבוגרים שמשחזרים דמות משמעותית שבזכותה הם זכו להרים את עצמם ולהפוך להיות אנשים בריאים, מיטיבים וחזקים בנפשם, למרות קשיי העבר. 'הוא הציל את חיי', הם אומרים בפשטות.

"אני חושב שזה מסר חשוב שצריך להיאמר: אנחנו מסתובבים כאן בעולם הזה ונפגשים בצמתים שונים עם אנשים שלא תמיד החיים מאירים להם פנים. אלו יכולים להיות ילדים, נערים או קשישים, שבכוחנו להאיר להם, להיות לכוח עבורם, בעצם היותנו קשובים ומיטיבים עימם, על ידי מילה טובה, על ידי הקשבה אמפתית או תשומת לב חיובית לקושי או לכאב שאיתו הם מתמודדים. אנחנו יכולים לתת להם אמונה בכוח שלהם להתמודד ולהצליח למרות הקושי, להאמין בהם. הדבר הזה נשמע טריוויאלי, אבל הוא עוצמתי בכוח הריפוי שלו ובכוח שלו למנוע התפתחות של כעס וניתוק רגשי שלהם כלפי זולתם וילדיהם בהווה או בעתיד, גם אם הם חווים כאב וקושי. כי שרשרת הדורות ושרשרות ההשפעה הרוחבית, הן דבר שאין לשער. זה כוח אדיר של חוסן".

אז למי חייכנו היום?

• · ·

ויש כאלו שלא

זה אולי ברור ומובן מאליו, ובכל זאת, באנו להדגיש את הנתונים המופלאים הללו במסגרת: יש כאלו שלא.

יש מי שעוסק בצורכי ציבור באמונה, שהשררה, הכבוד והשליטה לא מעבירים אותו על דעתו.

איך הוא עושה את זה? הוא נשמר.

יש מי שמסוגל לעמוד על האמת שלו מול סמכות. להסכים להיות מעברו השני של הנהר, יחידי. ככה, כי הוא בן אברהם העברי.

יש כאלו ששכנים לרוע ומשיקים למי שנושא אותו, ולא נדבקו מהכיעור.

איך? פשוט, הם אמיצים להסתכל לסכנה בלבן של העיניים, עוטים מסכה וכפפות, מחפשים נוגדנים, וככה נשמרים מפניה.

יש מי שהכאב לא חסם את ליבו. להפך, "צרות – לבבי הרחיבו", אומר דוד המלך בתהילים. וגם הוא, הרחיב את ליבו, העשיר את נשמתו, וצהלתו על פניו דווקא בשל הייסורים והכאב שהוא מכיר לעומק.

יש מי שכל המשברים והגלים עליו עברו, והוא הופך להיות מלא שיר לאלוקיו ולברואים. ככה, מתוך הכאב, מתוך המצוקה.

איך אמרנו? צריך רק לדעת, כדי להיות מסוגלים לבחור.