הצחוקים שמאחורי שולחן הכתיבה >> סופרי ועורכי 'משפחה' חוזרים אל הסיפורים הכי משעשעים בקריירה
ההסתננות לכולל, הילד שתיעד אספה חשאית סוערת, המרואיין שכמעט הגיע להתארח בשבת, תקרית משפטית איומה, היהודי שניצל ממוות אכזרי בזכות העורך, הישיש השתוי שגרם לכותב לקרוס אי שם בנכר, התחפושת הנעלמת בדרך לדובאי, התרגיל המזויף של צה"ל, וגם: איפה נמצאת גבעת הוורדים? – כותבי 'משפחה' שבים אל הרגעים המשעשעים עד אימה שחוו במהלך שנותיהם כמושכים בעט >> בספר דברי הימים
זהירות, ילדים כותבים
טוב, זה כמובן קרה בסוף.
עם פרוש חג הפורים, ביקשנו מבכירי הכותבים החשובים בעיתוננו, לנסות להיזכר אולי אולי אי פעם, בין דד-ליין שוחק לעורך מוחק, בין מגיה מתקן לבין נציג ועדה רוחנית מעדכן, אולי גם היה רגע אחד של נחת. הם גירדו, ומצאו.
שלושים שנה לאחור, זה מה שצריך אליעזר שולמן כדי להיזכר בימים משעשעים. "נער הייתי", הוא פותח, "כתבתי בכמה מקומות, ושמעתי מתוקף תפקידי על כינוס של ראשי 'אגודת ישראל' שיתקיים במלון 'גלי צאנז' בנתניה. את הקור שהיה אז אני זוכר עד היום. נכנסתי למלון מתוך תחושה שחייבים להיות שם. איש לא הפריע לי. איזו בעיה יכולה להיות עם הילדון הזה?!"
לאט לאט החדר הפך לזירת ויכוחים, אש להבה. המתיחות הייתה רבה והכל דיברו בחופשיות, היישר לתוך אוזניו של נער אחד, שגם רשם את הדברים במוחו. בשלב מסוים הוא אפילו צילם, להם זה לא הפריע. מה יקרה אם יהיו לעוד נער תמונות שלהם?
"ביום שהדברים המדויקים פורסמו, הבנתי שזו הייתה טעות איומה. מרן כ"ק ה'פני מנחם', שהיה אז יו"ר 'אגודת ישראל', לא הצליח להבין מי המדליף. היה ברור שזו הדלפה, שכן כתבתי בדיוק כמו שהדברים נאמרו ונראו. עוד כמה ימים חלפו, ומישהו נזכר שכן, ישב שם איזה בחור צעיר, בהמשך הם גם הבינו מי אני. קיבלתי טלפון נוזף מאבי שיחי' ששאל 'מה עשית?' ואני בתמימות לא הבנתי כמה זה חמור".
שנים לא מעטות אחר כך, ידו של שולמן עוד לא העזה להקליד את צמד המילים 'אגודת ישראל'
עוד אחד שנפל בפח הזה, היה בכיר במועצה הדתית בעיר כלשהי, שהסכים לבקשת הכותב הצעיר להתראיין. "הוא הסתכל עלי ודיבר. היה שלב שבו הוא לא האמין שמהילדון הזה באמת תצא כתבה. אז מה אכפת לו לספר הכל? מה לא נחשף שם על דברים שכל אחד מהם הוא כותרת. מה אכפת לו".
עם פרסום הכתבה שעוררה סערה, שמעו כל באי בית המועצה הדתית ההיא את שאגותיו של היו"ר, אבל גם את תגובתו של זה שסיפר הכל שהבטיח ש"בסך הכל דיברתי עם ילד שהתעניין".
בוא נגיד, שמאז שולמן יודע למצוא את התגליות שלו בערמה, גם אצל גופי הביטחון החשאיים, אבל הפעם אף אחד כבר לא חושב שהוא ילד. לצערו.
לפעמים השטח עלול להיות אש. אליעזר שולמן בפעולה צילום: יואב דודקביץ
בימי שפוט השופטים
את הרגע המשעשע שלו, לא ישכח אהרן קליגר עוד זמן רב, בעיקר משום שבמידה מסוימת הוא עדיין מתרחש.
לפני כמה שנים, לרגל 30 שנה להחזרת סיני, קבע קליגר ריאיון עם שופט עליון בכיר, שהיה בעל תפקיד מכריע אחר בתקופה ההיא של סיני. "הריאיון נקבע, היה מצוין, הכל התנהל כרגיל", הוא מספר. "כבודו ביקש לעבור על הטקסט והוא כמובן קיבל אותו אחר עריכה. אלא שאז החלו שיחות רצופות של תיקונים. שיחה ראשונה, ושנייה, ושלישית וכן הלאה. הערות, הערות שוליים, נקודות ותיקונים. בשלב מסוים, השיחות הללו הגיעו כבר לתוך ההכנות לשבת קודש. מה עשיתי? הצעתי שיתקן וישלח ומה שנקבל נקבל".
מה ששבר אותו, הייתה השיחה הראשונה מיד עם צאת השבת. כבודו ביקש להעיר ולתקן עוד ועוד. "הורדתם לדפוס?" שאל השופט, משנענה שלא, המשיך להעיר ולבקש תיקונים.
"בחלוף הימים", מתאר קליגר, "אחרי עוד שיחה כזו, ביקשתי לשלוח הודעה לעורך שאולי צריך לומר לו שזה כבר על חשבון ירידה לדפוס, וזה אכן נחשב שירד לדפוס. אחרת, לא תהיה כתבה. הצעתי גם לא לראיין את הנ"ל לעולם. בהודעה הזו גם זכה השופט לכינוי ספציפי מאוד לצד אמירות חריפות על היותו טרחן ומרגיז ואיש רע ועלוב. ההודעה נשלחה. אבל רק אז גיליתי, לחרדתי, שמרוב שחשבתי עליו, פשוט שלחתי את ההודעה לא לעורך, כי אם לנשוא הכתבה המכובד".
לא מדובר בכל מיני יישומונים שבהם ניתן למחוק, והתקרית יצאה לדרך. בוא נגיד שפסק הדין היה חריף ביותר נגד התקשורת החרדית כולה, שזה, לפי כתב האישום, מאפיין את כולם. הוא השיב בכתב שידע ש"אסור לעשות איתכם (החרדים) עסקים" והחזיר בעוד כמה אמירות חריפות להשוואה שלפחות לא כוונו אל המראיין לבד אלא לכל מגזרו.
למעשה, נראה שמאז קליגר עדיין מנסה לא להיתקל בבתי משפט.
כמה שנים לאחר מכן, כשהוא חשב שהכל נשכח, הוא התקשר לכבודו לתאם ריאיון כלשהו. "רגע אחד", אמר השופט, "אני לא מדבר עם מר אהרן קליגר?"
עדיף שלא נספר כאן איך זה נגמר. ולא, הוא לא קיבל חנינה.
אימה בלב מדבר
יש כתבות שאתה רוצה לכתוב, מנתח כדרכו איש ההגות ישראל אלטר גרובייס, ויש כתבות שאחרים רוצים שתכתוב.
אחת כזו שעונה על שני הצדדים, כך הוא חשב, הייתה הזמנה לכתבה מסעירה בחו"ל. כמה מסעירה? הצטרפות לקעמפ של ישיבת 'ק-ה אכסוף', שיתקיים בהרי רומניה.
"אמרתי מה יזיק?" הוא נזכר ותכף תבינו למה הוא לא ממש מחייך כשהוא מספר זאת, "ההזמנה הזו הגיעה בדיוק בעונת השחיקה – שזה בערך כל השנה – וזו בהחלט הייתה הזדמנות אדירה לקצת נופש. בכל סיטואציה, מדובר במשהו מושלם. בבית איש לא יעז להתלונן שאבא נעלם, כי הרי יצאתי ל…עבודה. במערכת מרוצים מהכתבה, ואני הרי אהיה בקעמפ ארבעה-חמישה ימים.
"רק לדבר אחד לא שמתי לב: האותיות קטנות. היה כתוב שזה 'קעמפ אתגרי'. כשקראתי את זה, אמרתי לעצמי שהקעמפ 'אתגרי', כדי להלהיב את הבחורים. מקסימום, סיכמתי לעצמי, כשכל הבחורים יֵצאו למסלול האתגרי, אני אישאר לי בחדר במלון לקרוא קצת".
רק כשהגיע לנמל התעופה, הבין גרובייס שמשהו רע קורה. כולם היו לבושים ממש אחרת ממנו. "הם מסתכלים עלי לבוש בחלאט'ל ובנעליים החסידיות ואומרים לי שזו סכנת נפשות. 'אמרנו לך נעליים מיוחדות', הם נזפו. טוב, נעליים משומשות במצב סביר מישהו תרם לי בשדה. ואז הם מביטים על הספרים שהבאתי, כל אחד איזה 500 עמוד, נכון, לא באמת קוראים את כולם בטיסות ונופשים, אבל לפחות אחד מהם?! כשאמרו לי שאין שום סיכוי שאקח אותם, הבהרתי להם שלא יחשבו על זה. אני בלי ספר לא נוסע. נקודה".
רק כשנוחתים ברומניה, בעודו מדמיין את בית המלון שבו ישהה הקעמפ, התברר לו שמדובר ב… חמישה כוכבים שאותם רואים משק השינה תחת שמים גשומים.
אבל זו רק ההתחלה.
"אם חשבתי שלפחות נאכל משהו מסודר, אז הסבירו לי שזה בדיוק ה'אתגרי'. פתחו משק אוטרקי. הביאו חומרי גלם, חילקו אותנו לקבוצות וכל קבוצה אחראית על משהו אחר. מי שמארגן את כל העסק הזה, הוא ר' חיים כץ, האיש והאגדה. יהודי מיוחד שמטפל בנפש באמצעות 'מסע והרפתקה', והוא הסביר לי שזה חלק מעניין, שילמדו הקבוצות מהי נתינה. התפקיד, אם שאלתם, היה… ללמוד לקבל. אני הייתי השנורר שצריך לעבור בין כולם ולבקש אוכל.
אחרי כמה ימים עם ה'סורבייבר' מדריך ההישרדות, לא היה בטוח גרובייס שהוא ישרוד. "לפחות תובנות חשובות למדתי", הוא אומר ומנסה לשכנע גם את ארכימדס לרשום פטנט על עצותיו, "למדתי שהליכה בלי נעליים נכונות, יכולה להיות מסע ייסורים מפרך, שלהתעורר בבוקר מליקוק של כלב זה מפחיד, ובעיקר שספר, כן, גם ספר אחד, יכול לשבור אותך לרסיסים, כשהוא תקוע לך בגב בצעידה של חמש שעות. ואין לזה שום קשר לתוכן".
עכשיו יש למישהו ספק למה בכל פעם שהוא מקבל הצעה לכתבה בחו"ל, הוא שואל באימה: "אתגרי???"
במעבר הגבול של דובאי. יעקב אמסלם בביקור
מוות וחיים ביד האות
אריה ארליך מספר על רגע שהתחיל עם דרמה גדולה וסכנת חיים של ממש. "באחת השנים, הייתה מתיחות גדולה באזור כלשהו בעולם, מאוד מזכיר את המצב עכשיו", הוא מספר, "הצלחנו להגיע ליהודי עם תפקיד מעניין באותה מדינה, שאפשר לומר שהיא לא ממש דמוקרטית ויכול להיות שאם תלכו בה עם דגל איראן, זה יהיה קצת יותר טוב מאשר ללכת עם דגל ישראל.
אני מראיין את אותו יהודי במשך שעה ארוכה. הוא מספר הרבה, אפילו מתבדח על השלטון, מביא סיפור מרתק. כשצוות ההפקה מנסה לדבר איתו על דרך שליחת התמונות שלו, קורה משהו. היהודי נבהל ואומר שהוא גם ככה התחרט, ונוכל לפרסם את הדברים בשמו המלא אבל הוא לא שולח תמונות".
הזמן חולף ובמערכת מתחילים לנסות למצוא דרכים עקיפות למצוא תמונות מאירועים שונים בהם הוא השתתף, ובמקביל יוצר ארליך קשר עם ידיד שלו, אחד משליחי הרבי לאזור. כן, גם במקומות נידחים עם מזג אוויר קיצוני, שאולי אפילו קוקה קולה לא תמיד היה או יהיה – יש בתי חב"ד, הגם שהמרואיין לא גר בעיר מוכרת, אלא באיזה כפר מנותק יחסית בו כמו בבדיחות יש בתי כנסת יותר מיהודים אמיתיים.
השליח מפנה אותו לעסקן מקומי שהוזכר בכתבה הזו ושאמור להיות בקשר עם המרואיין. "כשהעיתון כבר מעוצב ואני כמוצא אחרון מנסה למצוא תמונות ראויות, אני מדבר עם אותו עסקן שינסה לבדוק עם היהודי למה הוא לחוץ. הוא אומר שלא רואה בעיה ומבטיח לברר את העניין ולחזור", משחזר ארליך, "הוא קיבל גם את הכתבה לעבור עליה. אחרי שעה הוא מתקשר אלי בזעם שאנחנו חסרי אחריות, ומי מתקשר ככה ליהודי תמים ושואל אותו שאלות כשהוא גר במדינה רגישה ומסוכנת. הדברים שכתובים שם רגישים והוא מתחרט בכלל, ושנדע שאצלם יכולות להיות הוצאות להורג. הוא גם מתאר שזה יכול לעלות לו בעשר שנים במחנה חינוך מחדש נוראי או בתלייה ברחוב הראשי של עיר הבירה, יש גם מלקות והלאמת הרכוש. בקיצור, נחמד.
"החום התחיל לטפס לי לראש. העיתון כבר מעוצב, הוא עומד לרדת לדפוס, ויש סיכוי שמישהו נכנס לסכנת חיים ורדיפה בגלל כתבה אחת שאפשר לוותר עליה, ועל העיתון כולו אפילו – על ספק ספיקא של סכנה. אבל מה, משהו פה היה מוזר. אם יש משהו שאי אפשר לומר על המרואיין זה שהוא תמים. הוא גם ידע היטב היטב במה מדובר, זה הוסבר שוב ושוב. יותר מזה, זה אפילו דובר בריאיון עצמו. טוב, אני מסביר לו שהכל נעצר. הדפוס יחכה. יש לו חצי שעה בדיוק לצנזר את מה שהוא רוצה ולהטיל וטו על מה שמסכן חיים לדבריו".
בחלוף עשר דקות הגיע למערכת פקס רשמי מקידומת של אותה מדינה. "הדבר הכי רגיש בכתבה, לדבריהם, הוא אזכור של בית הכנסת של הקהילה השנייה. בנוסף, קריטי מאוד לתקן את תוארו של העסקן, הוא לא ראש קהל אלא מנהל הקהילה. חוץ מזה אפשר לטוס לדפוס והכל בסדר. יש אפילו צרור תמונות. וזה היה יום מרגש שבו הבנתי את כוחה של מילה כשהצלתי יהודי מתלייה בעיר הבירה, בזכות מחיקת בית כנסת ושינוי תואר ראש הקהל בלבד".
עולם הפוך ראיתי
בעיני יעקב פלבינסקי, אין במקצוע הזה שום דבר משעשע. "רק דד-ליין עם פנים זעופות ששום דבר לא מצליח לרצות אותו" הוא אומר,
בסוף הוא נזכר ברגע אחד בו עמד בשטח אש צהל"י, אי שם, אחרי שעות של נסיעה בציפייה לאימון רווי אדרנלין. "פגשתי את לוחמי החטיבה כשהם, איך לומר, מעט עייפים", הוא נזכר, "הציפייה הייתה שהלילה יהיה מלווה בירי חי, פגזים שמתעופפים, טנקי מרכבה שלוקחים אותנו לסיבוב ואולי אף יותר מכך. בפועל, התברר שנסעתי כמה שעות כדי להיות נוכח במחנה לילה ישנוני למדי. התחושה הייתה שהפגז היחיד שנורה כוון אלינו. טוב, לא ישירות אלינו. ירו אותו כדי שנהיה מרוצים. מי לא מרוצה מלראות הבזק אור חרישי ואחריו פיצוץ הרמוני נעים?"
חכו, פסגת הערב הייתה ללא ספק רגע התדרוך המקדים. "קבוצת חיילים חמושים נאספה סביב המפקד, שהסביר את ציר התנועה בעלטה המוחלטת ששררה. כמה פנסים האירו את המפה ושיוו לחבורה מראה מאוד דרמטי. כמה דרמטי? עד שאחד החיילים קטע אותו ושאל: 'המפקד, המפה לא הפוכה?'… פרצי צחוק פילחו את הדממה שמסביב אי שם בצפון הרחוק. עד היום איני יודע אם היא אכן הייתה הפוכה או שמדובר בחייל עם כישורי ניווט יוצאים מן הכלל. לצה"ל פתרונים".
משום מה הוא כמעט התחמק מלספר על הרגע המשעשע שבו, לקראת פרויקט מגזין חג הסוכות האחרון, הוא התבקש לצאת מדירת הקבע שלו וללכת לדירת ארעי.
"מצאתי את עצמי באמצע החיים נכנס לתוך כולל 'פוניבז" במטרה להפוך לאברך מן המניין. נאמר בעדינות, שאפילו האברך החדש שנחת זה עתה מברכפלד לא קנה את זה. העיניים הורמו, מבטים ננעצו ואני ניסיתי בכסילות מופלגת להיטמע בקהל בטבעיות. זה היה טבעי כמו כתם נפט באמצע האוקיינוס. אחרי כמה ניסיונות די כושלים לאתר אברכים שיסכימו לשתף פעולה עם העיתון (כמה מפחיד ומעורר אימה), אני והצלם האומלל שנקלע לסיטואציה פצחנו במשחק מאולתר 'אתר את המשת"פ'.
"המתנו בשקט לטרף עד שזיהינו אותו. כשראינו אותו, כבר לא היה ספק שזה יהיה המשת"פ. הוא עטה על עצמו נראות של עסקן מקומי, התרוצץ במהירות בין האברכים וטיפל בצ'קים. אולי בסתם ניירות שנראו כך. הסתערנו עליו. הוא שיתף פעולה באופן מעורר השתאות ביחס לאחרים, את הצילום הוא הסכים 'רק מהגב', וציפור קטנה לוחשת שעד עכשיו הוא מתמודד עם תסמיני פוסט-טראומה מהאירוע הזה".
את האמת הוא סיים את זה בנימה רצינית, אבל היא חשובה.
"הביקור בישיבה היה משעשע מבחינה נוספת. הוא גורם להביט על עולם המעשה כבר-חלוף. האנשים שם עוסקים בנצח, במה שהחזיק דורות של יהודים. הם נושאים בתפקיד הרבה יותר רציני וגם יותר משעשע. לולי תורתך שעשועי – – – "
הרוצה לטעום יצפין
"בקביעות, פעם בשבועיים-שלושה אני מקבלת טלפון זועם ממישהו שטוען שהעיתון לא הגיע אליו", מספרת הדס אפיק, שכמו אחרים מכותבי העיתון בפריפריה מוצאים עצמם נציגי המערכת ובעיקר מחלקת המנויים. "לכו תסבירו להם שאין לי קשר לשליח לא הביא את העיתון בזמן ואני בסך הכל יוצאת לשטח, כותבת בבית ושולחת משם למערכת. הם מסרבים להבין שאני לא יכולה ממש לעזור".
ביום שישי אחד, לקראת ריאיון עם יהודי ירושלמי שהוציא לאור ספר, התקשרה אפיק מביתה שבצפון הרחוק, לתאם זמן לשיחה. הלה הסביר שמוכרחים קודם לקרוא את הספר. סברה וקיבלה. איך יגיע הספר? תימצא הדרך.
"כעבור שלוש שעות הוא מתקשר, 'אני באזור בית שאן עם הספר, בדרך'. ערב שבת, כבר שעת צהריים, יהודי לא צעיר, נסע במיוחד. מבט לשעון הבהיר שהוא לא יספיק, לא להגיע אלינו ולא לחזור הביתה לשבת. בעלי יצא לקראתו במהירות ואמר שיפגוש אותו בבית שאן כדי לקחת את האוצר הדחוף. על הדרך, ארזנו לו כמה ממטעמי השבת – בכל זאת מסע פתאומי לחוץ עבורו – הסיפור נגמר בזה שגם בעלי וגם הוא חזרו לביתם רגע לפני שבת".
אבל זה לא הסוף. לאחרונה פגש בהם אותו מרואיין ואמר שאת הקוגל הזה הוא לא ישכח לעולם.
לראות את האקשן מקרוב. יעקב פלבינסקי בסיור צבאי צילום: ליאור מזרחי
ההסתננות למדינת הנפט
המחשבה על רגע משעשע, לוקחת את יעקב אמסלם הבינלאומי לגבולות אוקראינה הסגורים, אבל מסיבה אחרת.
"לפני כשנה וחצי במהלך חודש אלול, זמן קצר לאחר ההכרזה על כינון יחסים דיפלומטיים עם איחוד האמירויות, התקיימה ישיבת צוות במערכת העיתון שאותו אתם מחזיקים בידיכם בדבר שליחת כתב שיעניק צוהר למדינה זו שהייתה מסוגרת בפני ישראלים מאז הקמתה. הפור נפל עלי"
הוא מתאר את ההכנות לנסיעה היקרה מאוד – בימים שטרם היו טיסות ישירות – מסלול שעובר בין תל אביב, קייב ודובאי. הסוכן, שכנראה היה נרגש מהעובדה שבעיצומה של הקורונה מישהו מזמין כרטסים, גזר עמלה נאה אבל שכח לציין שישראלים, ועוד יותר חרדים, הם פרסונה נון גראטה בתקופה זו של לפני אומן בשנת הקורונה.
אמסלם, שידע שבכרטיס כתוב שהוא בכלל בדרך לדובאי, לא חשש גם כשהבין שאולי תהיה בעיות. הכי הרבה יבדקו אותו ואת הזמנת בית המלון באיחוד האמירויות בשבע עיניים.
"כבר במטוס הבנתי שמשהו לא תקין. פתאום, הטיסות הכי גדושות חרדים בתקופה זו, היו עם מאה אחוז "חילונים" וגויים. כמה הם היו גויים? אחד מהם עם שקית של ״ג׳רוזלם יארמולקע״ מבצבצת מאחד המושבים, השני מחזיק גמרא של 'ושננתם'. לשניה זה היה נראה טיסה בדרך למסיבת פורים באומן עם תחפושת חובה. אבל לא, זה היה ניסיון שווא להערים על פקידי הגבול"
במהלך הטיסה, הוא נשאל על ידי שכניו שתהו על היותו נטול תחפושת: לאן אתה נוסע?
"לדובאי", השיב
"לדובאי?", הם פצרו בצחוק, "אנחנו לא ביקורת הגבולות, לא נלשין עליך. עלינו אתה לא צריך לעבוד"
כבר ביציאה מהמטוס בקייב עמדו החיילים האוקראינים וביצעו סלקציה בין הנוסעים. בעלי חזות חרדית ובעלי תחפושות שונות הוצבו בימין כאשר קבוצת חיילים שומרים את צעדיהם. יעקב, סרב להחביא את זהותו, וזה שלח אותו היישר לאחיו המחופשים.
"לאחר שעה ארוכה, במהלכה הובלנו כצאן במסדרונות ארוכים, תוך שאנו חולפים על דלתות ומחסומים. התברר כי כוונתם של החיילים האדיבים, היא להעלות אותי ואת חבריי על טיסה שממריאה לישראל בשעה הבאה. הם ירו צרור מילים באוקראינית במבע אטום ואפילו האנגלית הסבירה שבפי לא הצליחה לעבור את מסך הברזל שעמד בנינו. לא הועילו כל ניסיונותיי להסביר כי על הפרק עומדת כתבת ערב חג בעיתון היהודי הנפוץ בעולם. גם אזכור שמם של העורכים לא הניד עפעף בפניהם הקשוחות של החיילים האוקראינים שלבטח נלחמים בחירוף נפש בימים אלו. בשלב כלשהו, כמעט נגררתי בכוח על ידם, לכיוון המטוס שחוזר ארצה תוך זמן קצר"
בשלב הזה נפתח במערכת חפ"ק כדי למנוע את ירידתה של ההשקעה לטמיון, ועוד יותר את הכתבה שעלולה להתחסל. "ידיד קרוב המליץ לי לפנות לעסקן לוי אדרעי שפנה לשגריר ישראל דאז באוקראינה ר׳ יואל ליאון ואלו החלו להפעיל קשרים בכדי למנוע את הגירוש. זו ההזדמנות להודות להם על כך"
באותה שעה במקביל לשיחות הקדחתניות, הוא מצא את עצמו נדחף בידי החיילים הישר לכבש המטוס שהופיע מול עיניו. בתוך שעות הוא היה אמור להיות בארץ. לא כתבת מגזין ולא איחוד האמירויות, לא מדינה אקזוטית ולא סקירה בלעדית. רק סיבוב בשדה התעופה.
"ידעתי שרק מאת ה׳ תבוא הישועה. משכתי את הזמן, עוד רגע קט והחיילים היו מתחילים בפעולות בלתי מתונות בלשון המעטה כדי להעלות אותי על הטיסה. בזווית העין ראיתי קצין קשוח שמגיע אלינו במהירות, חשבתי שזה כדי לטפל בי, הנוסע הסורר שאולי רוצה לעשות הכל כדי להגיע לאומן. ואז נשמע משפט הקסם ׳׳שטוטא קאי יעקב אמסלם״? (מי זה יעקב אמסלם). בסיטואציה שפויה הייתי מחייך למשמע שמי במבטא אוקראיני כבד, לא הפעם. הקצין ניגש אליי וירה צרור מילים באוקראינית מעורבת באנגלית. מה שהצלחתי להבין זה שהוא מצטער וקרתה טעות ויחזירו אותי לשדה התעופה כדי שאמתין לטיסת ההמשך".
עד היום כולנו מסרבים לאמין לו שקצין אוקראיני התנצל בפניו, אבל את הכתבה המוצלחת כולכם קראתם
חמש כוכבים בצל. ישראל א' גרובייס ותלמידי 'קה אכסוף' לנים בהרים הקרפטיים
סיפורי סבתא
"לפני יותר מארבע שנים", מספרת אתי ניסנבוים, עורכת 'ילדים', ומי שבזכותה יש לכם קצת שקט בשבת, "הפקנו גיליון חגיגי למספר 1000, לכבודו אלה המאיירת שלנו איירה איור גדול של מסיבה במערכת, עם כל העוסקים בהפקת עיתון 'ילדים'. האיור היה בסגנון חופשי כמובן אבל היא השתדלה שיזהו את המדובר/ת.". מה שקרה אחר כך כבר היה ממש מצחיק, או שלא.
בזה אחר זה ניגשו המאויירים אל מערכת ילדים בשאלות נוקבות. "לכל אחד ואחת היתה שאלה – למה איירו כך, ולא שמו לב ש… והפרט הזה לא מדויק או לא מתאים… ואז קלטתי שגם גם ימימה, העורכת הגרפית, ואני, אמרנו זו לזו – תראי, הלבוש הזה בכלל לא מתאימה לי והצבע ההוא לא הייתי בוחרת בחיים".
באותו היום התברר כי ההברקה של איור שהוא על גבול האילוסטרציה, משהו לא מרכזי, הפך לדבר שנלקח הכי הכי ברצינות תהומית.
אבל הרגעים המשעשעים ביותר הם כשילדים וילדות שקוראים את העיתון בטוחים שהכל אמיתי. "לפני שנים הייתה לנו סדרה על סבא ידידיה וסבתא רוחמה (סיפורי סבתא היה שמה) שכתבה הסופרת יוכבד לוונשטיין. היא היתה סדרה כל כך טובה שהיו בטוחים שיש סבא וסבתא כאלו שגרים בגבעת הוורדים, והיו לנו טלפונים לבירורים איפה בדיוק נמצא היישוב הזה כי "אנחנו יוצאים לטיול בצפון ואולי נקפוץ לבקר אותם… הרי הם כל כך נחמדים והם בטח ישמחו!"
למעשה, השיחות הללו גרמו לעוד שנתיים של אריכות חיים לסבא וסבתא שאמורים היו לסיים את חייהם. על הדף כמובן.
שותים שבעולם
מנחם פינס, אפילו לא מסתפק כשהוא נשאל על הרגע המשעשע ביותר. "היה רגע אחד בלבד שבו לא סיימתי את המשימה כשאני עוד על שני רגליי", הוא אומר.
"זה היה חורף קפוא בבלארוס. אמצע הלילה ואני מוצא את עצמי אי שם בבית הכנסת בערבות העיר ויטבסק, מול תמונה ענקית ממוסגרת ובה דברי הערצה גיבורים יהודיים שלחמו במלחמת העולם השניה בצבא האדום. פתאום מגיע מולי ישיש, ר' דוד שמו. פניו מכורכמות. הוא מספר לי שהוא כמעט בן 100 , לחם בעצמו בחזית ושותק. אנו מנסים לשוחח ביידיש. לשמוע זיכרונות. אבל הוא קצר. "הייתה ילדות יפה. זהו. נגמר. היום כולם הלכו". כלום לא עוזר. "מה נשאר? לפעמים אני שליח ציבור פה. זהו. היו פה ימים יפים יותר לפני דור". בתוך העיניים שלו שוכן ים מיסתורי של מחשבות שאינן נגמרות".
פתאום קרה הנס. מישהו מזכיר לו שהוא סיכם עם ראש הקהל שיהיה עד 110 שנים לפחות, כדי להיות חזן בבית הכנסת החדש"
בבת אחת פניו הופכות לשייכות לאדם אחר. חיוך עצום עולה על פניו. העצבות מתאדה ותחתיה מגיעה נהרה בלתי פוסקת. "כן!", הוא צווח באושר, "כן!!, אני מוכרח לחיות לפחות עד מאה ועשר. זה יהיה ארבע מאות שנה להתיישבות היהודית בויטבסק, אני חייב לחגוג את זה בבית הכנסת".
בשלב הזה הוא נופל על כתפיו של מנחם ובדמעות מספר לו על שאיפותיו ועל העבר. אבל כאן, הכל החל להסתבך.
"הוא פונה אלי", משחזר פינס, "מבקש עכשיו להרים 'לחיים', ונכנס לפעולה. הישיש הצפוד הזה, מרים כוסית ראשונה לכבוד הרב הראשי. כולנו שותים כוסית וודקה. אומרים לחיים, אבל נראה שהכל רק התחיל. עכשיו הוא רוצה עוד כוסית. "לכבוד רב בית הכנסת". שיהיה. ואז עוד אחת "לכבוד האורח מארץ ישראל". הכוסית הבאה הייתה לכבוד עצמו. עוד אחת לחיי בית הכנסת הישן, עוד אחת לחיי בית הכנסת החדש. ולחיים לשומר, ולמקווה, ולהוא ולזה. רשימה ארוכה יותר מ'מי שברך' בבית אבות. בקבוקים מתרוקנים שם בקצב. כל איחול כזה הוא כוסית לא קטנה. הוא לא עוצר. אני מתחנן כבר לאיחול כללי ואין עם מי לדבר. עכשיו לך תסרב ליהודי בן 100 שלפני כמה דקות דמע לך על הכתפיים. עד שאנו בקושי עומדים על שתי הרגליים, כולנו כבר שתויים כהוגן, הצלם, הרבנים, כולם. והוא, בשיא המרץ. כמו שותה מים ביום צחיח.
כשיצאתי מבית הכנסת, הרגליים כבר לא עבדו, פשוט קרסתי יחד עם הרב המקומי על המדרגות, לא מפסיקים לצחוק. השומר במקום הגיע במהירות, ורק כשהוא הצטרף לצחוק, התברר שגם הוא לא שתה רק מים היום…"
לחיים, לחיים.
