עַד אָנָה תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח | השאלות הדרמטיות, ההתעניינות האישית וההכרעות על השולחן. 'משפחה' התלווה למפגש של משפחות החטופים עם מרן הגאון הגדול רבי דוב לנדו. מסמך מטלטל
יש שאלה ציבורית, ויש דיון פוליטי, אבל כשמסתכלים על החטופים, ראש הממשלה צריך לחשוב כאילו שזה הבן שלו ממש
צילום: אלעזר פינשטיין
בכניסה לבית הקטן ברחוב הרב שר, המתינו החמישה בציפייה לבאות.
הם עמדו שם שפופים, עייפים, עם ניצוץ של תקווה קלושה בעיניים הטרוטות. ניכר שכוחותיהם אזלו מכבר. שלא ברצונם הפכו בשנה האחרונה לשגרירים בעל כורחם של מציאות בלתי נתפסת. בידיהם החזיקו את התמונות של קרובי משפחתם, אלו שנלקחו בכוח אל מעבר להרי החושך.
העייפות, שלא לומר הייאוש, ניכרת בהם. מה לא עשו בשנה האחרונה. הם צעקו בימים ובלילות, נפגשו עם שרים וח"כים, נאמו בפני סנטורים ופרלמנטרים, התחננו וגם הפגינו. ניסו לעורר את כל מי שרק מוכן לשמוע. הם קיימו פגישות בכל רחבי תבל. מראש הממשלה ועד לבכירי הממשל האמריקאי. פעם אחר פעם באו עם תמונת היקיר החטוף או היקירה החטופה, סיפרו את הסיפור האישי, תיארו את שעובר על בן או בת המשפחה, שם, במנהרות החשוכות, מוקפים ברוצחים מטורפים.
הם לא האמינו שבחלוף שנה וחודש מהטבח הנורא, עדיין יעמדו עם תמונותיהם ברחובה של עיר. בחלומות הכי שחורים שלהם לא חשבו שבחלוף כמעט 400 ימים, עדיין יצטרכו להילחם על זכותם הבסיסית של יקיריהם לחיים.
הם לא נאיביים. המציאות המורכבת שאליה נקלעו ברורה להם. גם הם הרגישו שזה מכבר הפסיקו להקשיב להם. הקשב הציבורי, שהיה ער להם בשבועות ובחודשים הראשונים למלחמה, דעך עם הזמן. המלחמה בכמה זירות בו זמנית, החיילים שנופלים בזה אחר זה והתמורות המדיניות שנרשמות חדשות לבקרים – הסירו את כאבם מסדר היום הציבורי.
וכן, גם הזיהוי הפוליטי, שהוצמד לסוגיה האנושית הכל כך בסיסית הזו, לא עשה עימם חסד. הם לא רוצים פוליטיקה, לא מעניין אותם ימין ושמאל. הם רוצים רק דבר אחד: שבן המשפחה שלהם יחזור הביתה בחיים.
והם נותרו שם מאחור, עם תמונות יקיריהם, עם הסיפורים והזיכרונות, נדודי השינה והכאב הבלתי פוסק, אך גם עם החובה להמשיך ולזעוק את זעקתם של בני משפחותיהם שעוד נמצאים שם, במעמקי המנהרות בעזה.
* * *
בתחילת המלחמה הם נכנסו לבית הזה, ביקשו להשמיע את קולם ולבקש עצה וברכה. הם התקבלו בזרועות פתוחות. מאז חלפו ימים רבים. המציאות לא השתנתה הרבה, רק מספר הימים שהם ממתינים לישועה הלך וגדל.
עכשיו הם התייצבו שוב בפתחו של הבית, כדי לבקש את ברכתו של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי דוב לנדו. הזיכרונות מהמפגש הקודם עדיין צרובים בהם היטב. ראש הישיבה קיבל אותם אז בדמעות. הוא התעניין ושאל, השתתף בכאבם הבלתי נתפס והציע דרכי התמודדות שיָקלו במעט את הכאב הנפשי של הציפייה והדאגה. עכשיו הם באו לקבל עוד מנה של חיזוק, עוד כמה מילים טובות שייתנו להם את הכוחות להמשיך ולקוות, להתפלל ולצפות שיקרה הנס.
'משפחה' הורשה להצטרף לפגישה הבלתי שגרתית הזו. בכניסה לבית, בגבעת הישיבה, אנו פוגשים את החמישה: מלכי שם טוב, שבנו עומר נחטף ומוחזק בידי חמאס; שרון שרעבי, ששני אחיו, יוסי ואלי, נחטפו לעזה. יוסי הי״ד נרצח בשבי. אלי עדיין מוחזק בידי חמאס.
לצידם ניצבים רועי ברוך, שאחיו אוריאל הי״ד, נחטף לעזה ונרצח שם; ולוי בן ברוך, דוד של עידן אלכסנדר, חייל בודד שנחטף לעזה ועדיין מוחזק שם. איתם נמצא יובל בר-און שחמיו וחמותו, קית׳ ואביבה סיגל, תושבי כפר עזה, נחטפו למנהרת עזה. גב' אביבה סיגל חזרה במסגרת העסקה וקית׳ שבוי עדיין בידי חמאס.
"אנחנו עייפים ומותשים, נפשית ופיזית", אומר שרון שרעבי, "אבל אנחנו יודעים שאסור לנו להפסיק להילחם, לצעוק ולפעול. אסור לנו לשקוע. היקרים לנו נמצאים שם, ולמרות שהקשב
״איך אתם ישנים בלילה?״. מרן ראש הישיבה הגר״ד לנדו עם בני משפחות החטופים
הציבורי כבר לא כשהיה, אנחנו מחויבים להמשיך ולהילחם, למענם".
חיבור מפתיע
הדלת נפתחת ואנחנו נכנסים פנימה. חדר קטן, מעין חדר המתנה שנמצא לפני חדרו של מרן ראש הישיבה, מקבל את פנינו. הבית הקטן והפשוט מכה בתדהמה את בני המשפחות שנכנסים לכאן בפעם הראשונה. הם משתוממים אל מול הצניעות, שלא לומר העליבות הפיזית של הבית הזה, בית שקירותיו ספוגים תורה, שבו עולות סוגיות גורליות ומתקבלות הכרעות דרמטיות.
המתח מורגש היטב באוויר. בני ביתו של מרן ראש הישיבה דרוכים אף הם. הם אומרים לבני המשפחות שהרב מייד יתפנה לקבלם ומבקשים שאם יש להם שאלות ספציפיות, שיכינו אותן מראש. "מרן ראש הישיבה יענה על כל שאלותיכם", מבהירים בני הבית, "רק כיוון שהזמן דוחק ואנשים רבים ממתינים בכניסה – נא הציגו את שאלותיכם במרוכז, באופן מסודר".
איתנו נמצאים שניים שבשנה האחרונה מלווים את המשפחות במסירות וברגישות. איש הקירוב הרב דוד דרוק ואיש התקשורת ישראל כהן. שניהם נרתמו למשימה סמוך לפרוץ המלחמה. כאשר הוקם מטה משפחות החטופים, הם מיהרו להגיע לשם ולהציע עזרה. ״חלק מבני המשפחות, שבימים כתיקונם נמצאות בצידה השני של הסקאלה החברתית במדינת ישראל, לא הרגישו שהחרדים פועלים למענם״, מסביר לי כהן, ״אבל אלו לא ימים רגילים, והיה לנו ברור שישנה חשיבות לחבר את חלקי העם בעת הזו ולעשות אחדות וקידוש השם.
״מעבר לערבות ההדדית, רבות מהמשפחות הן מסורתיות והקשר עם גדולי ישראל חשוב להן מאוד. באופן מפתיע, גם המשפחות שלא מחוברות לציבור החרדי ביקשו את הקשר הזה לרבנים, להתברך, וקיבלו על עצמם תפילות ולימוד תורה, וזה בוודאי חשוב בעת הזו״.
הרב דרוק וכהן פועלים במישורים רבים כדי לסייע למשפחות ולעורר את הקשב הציבורי למחאתם של בני המשפחות. ״עברנו שנה מורכבת מאוד, עם עליות ומורדות״, מסביר הרב דרוק, ״אבל מצוות פדיון שבויים עודנה ניצבת אל מול עינינו, ואנחנו מחויבים להמשיך לעשות כל אשר לאל ידינו כדי שהיהודים שנמצאים בשבי הנוראי הזה, ישובו הביתה״.
עוד רגע ניכנס פנימה. בני המשפחות משוחחים ביניהם, נכונים ונרגשים לקראת המפגש הזה. שרון שרעבי כבר היה כאן, לפני קרוב לשנה. ״ראש הישיבה קיבל אותנו אז במאור פנים גדול והמפגש לא נשכח ממני״, הוא אומר לי. ״עכשיו אנחנו מרגישים שהקשב הציבורי לסוגיית החטופים, בכל המגזרים, הולך ושוקע. ואנחנו באים לבקש ממנו לעורר את הציבור, וגם לשמוע כיצד עלינו לנהוג, כאשר אנחנו נמצאים כבר שנה בתוך המלחמה״.
רועי ברוך, שאחיו אוריאל הי״ד נרצח בשבי, ניצב מתוח. ״את אח שלי כבר איבדתי״, הוא אומר בקול שקט וכאוב. ״אני רוצה שהרב ינחה אותנו כיצד לנהוג עכשיו. אנחנו מקווים שיחזירו לנו את ארונו, להביאו לקבר ישראל ושיהיה לנו קבר לומר עליו קדיש. אפילו את זה אין לנו.
״ולמרות שהסיפור האישי של המשפחה שלי בעצם הסתיים עם ההודעה על הירצחו של אחי, אני מחויב להמשיך במאבק הזה, גם כדי להחזיר את ארונו של אוריאל וגם כדי שאלו שעדיין חיים, יחזרו משם. כמעט 400 ימים זה הרבה יותר מדי״.
שאלות של חיים
בעודנו משוחחים, הדלת נפתחת. אחד מנאמני הבית קורא לנו פנימה. ״ראש הישיבה ממתין לכם״, הוא אומר. בשקט אנחנו נכנסים בזה אחר זה אל החדר הקטן, הצפוף.
בני המשפחות מתיישבים סביב השולחן. ראש הישיבה מרים את עיניו, מביט בנאספים בעיניים טובות, מחבקות. עוד לפני שנאמרה מילה אחת, קשה שלא להבחין בכאב שניכר היטב בעיניו. הוא סוקר את בני המשפחות המתיישבים סביבו, עיניו עוברות מאחד לאחד במבט הטומן כאב, נשיאה בעול והשתתפות בצער הנוראי.
בני המשפחות ישובים סביב השולחן, ממתינים בדרך ארץ למוצא פיו של ראש הישיבה. דקה ארוכה חולפת. העיניים נעצמות בכאב. הבן, הרה״ג רבי יוסי לנדו, יושב לצד אביו וממתין גם הוא למוצא פיו.
היושבים סביב השולחן מחזיקים בידיהם תמונות של יקיריהם שאותם ראו בפעם האחרונה לפני יותר משנה. "נמצאים איתנו בני משפחות החטופים שמוחזקים בשבי חמאס בעזה״, פותח הבן את המפגש הדרמטי הזה.
עיניו של ראש הישיבה ננעצות בתמונות. הוא מביט עכשיו אל התמונות והשלטים שנושאים בני המשפחות, ובני הבית מבקשים מבני המשפחות לספר עליהם, על יקיריהם שנמצאים שם, במנהרות האיומות והחנוקות זמן רב כל כך.
שרון שרעבי, אח של יוסי הי״ד, ושל אלי שכולנו מתפללים שישוב לביתו בקרוב – פותח במונולוג. ״הייתי אצל הרב לפני חודשים רבים״, הוא אומר. ״הרב אמר לי אז לקרוא בכל יום
להרבות בתפילה ושיעורי תורה. בני המשפחות מתברכים מראש הישיבה
את פרק י״ג בתהילים. אני רוצה לספר לרב שאני קורא את הפרק כל יום, אבל לא רק אני. בעשרות בתי כנסת ברחבי הארץ קוראים כל יום את הפרק הזה, לשובם של בני המשפחות שלנו״.
"ספר קצת על האחים שלך", מבקש ראש הישיבה.
ושרעבי מספר: ״שני אחיי נחטפו לאחר שחלק מבני המשפחות שלהם נרצחו בשמחת תורה״, הוא אומר בקול שבור. ״אלי אחי התגורר בקיבוץ בארי. המחבלים רצחו את אשתו ואת הילדות שלו, בנות 16 ו־13. אותו חטפו לעזה. גם אחי יוסי שהתגורר בבארי נחטף, ולאחר מכן נרצח בשבי. למיטב ידיעתנו, אלי עדיין בחיים. אנחנו מתפללים בכל יום שיחזור״.
שתיקה בחדר. ראש הישיבה מפנה את מבטו לעבר לוי בן ברוך, שהאחיין שלו, עידן אלכסנדר, נחטף לעזה. בן ברוך פותח בדברים: "אנחנו מבקשים מהרב ברכה לשובו של עידן בן יעל. הוא היה חייל בודד ששירת במוצב בניר עוז״.
ראש הישיבה מבקש שיסביר את המושג 'חייל בודד'. מה המשמעות, מה הפך אותו לחייל בודד. בן ברוך מסביר: ״הוא עלה לארץ ישראל לבדו, כדי להילחם למען עם ישראל. רוב המשפחה נשארה בארצות הברית והוא עלה כדי לסייע לעם ישראל״, מסביר הדוד.
"מה המצב שלו?" מתעניין ראש הישיבה בצער.
"אנחנו יודעים שחטפו אותו חי. אלו ששוחררו בעסקה שהייתה כמה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, סיפרו שראו אותו בימים הראשונים. הוא היה חי, לא פצוע. הוא דיבר איתם, ניסה להרגיע אותם״.
הכאב ניכר היטב על פניו של ראש הישיבה. הוא שואל מאיזה אזור בארצות הברית הגיע. ״ניו ג׳רזי״, משיב הדוד. ״משפחתו היא חלק מקהילת חב״ד שבראשה עומד הרב שיין. אנחנו מאמינים ומקווים שהוא בחיים ומבקשים מהרב שיתפלל בעדו״.
ברכה בקול גדול
הסבב נמשך. עכשיו תורו של רועי ברוך לספר על אחיו, אוריאל הי״ד, שנרצח בשבי. ״שבעה חודשים התפללנו וקיווינו שישוב״, הוא מספר לראש הישיבה, ״עד שנאמר לנו שהוא נרצח בידיהם של מחבלי חמאס הארורים בעודו בשבי".
"איפה הוא התגורר?" שואל ראש הישיבה.
״ביישוב גבעון שליד גבעת זאב, ליד ירושלים״, אומר הדוד. ״אנחנו רוצים לשאול את הרב מה אנחנו יכולים לעשות למען הנצחתו. אין לנו אפילו קבר שנוכל לומר קדיש. הוא עדיין מוחזק שם והשאלה שלנו מה אפשר לעשות כשגופו עדיין מוחזק בידי הרוצחים?"
ראש הישיבה חוכך לרגע בדעתו. ״קדיש בוודאי שאפשר לומר על יהודי שנרצח, גם אם הוא עדיין מוחזק שם״, מסביר ראש הישיבה. ״לגבי שאר ההלכות הנוגעות לאבל, אני מציע שתפנו את השאלות לרבנים שמתעסקים בקבורה, בחברה קדישא. הם בקיאים היטב בהלכות הללו ובוודאי יוכלו לסייע. בוודאי שלומר תהילים לעילוי נשמתו יהיה לזכות עבורו בשמיים".
כאב שלא פוסק. בני המשפחות בגבעת הישיבה בבני ברק
מלכי שם טוב הפך בשנה הזאת לאחד מסמלי המאבק למען שחרור החטופים. הוא ורעייתו נאבקים להשבת בנם עומרי שנחטף בשמחת תורה ועדיין נמצא בידי המרצחים בעזה.
״הרב, אני רוצה לספר על עומרי״, הוא פותח.
ראש הישיבה מבקש לשמוע.
״עומרי שלי יציין מחר את יום הולדתו העשרים ושניים בשבי ברצועת עזה", אומר שם טוב. "זהו יום ההולדת השני שהוא מציין בשבי. הוא היה כמעט בן 21 כשנחטף, וזה כבר יום הולדת שני שהוא יהיה בשבי״.
ראש הישיבה מעווה את פניו בכאב. עוצם את עיניו לרגע. "השם יעזור שהוא יחזור בקרוב״, הוא מברך, ״שהבשורות הטובות יגיעו אליכם בקרוב. אמרתי את זה בשקט, אין לי קול חזק, אבל אגיד שוב, יותר חזק, כדי שתשמעו. השם יעזור שהוא יחזור בקרוב ממש!"
אחרון המדברים הוא יובל בר-און, חתנו של קית׳ סיגל שעדיין נמצא בשבי חמאס. ״אני יהודי שחווה תחיית המתים״, הוא אומר לראש הישיבה. ״חמותי שבה פתאום אחרי 51 יום. חמי עדיין שם״.
"איפה הם מתגוררים?" מבקש ראש הישיבה לדעת.
בר-און משיב: ״בכפר עזה, בקיבוץ. חמותי חזרה כי הם הסכימו לשחרר את הנשים. אבל חמי עדיין שם ואנחנו מתפללים לשובו״.
הפנים שבתמונות
הסבב הסתיים. ראש הישיבה מבקש שיגישו לו את התמונות של החטופים. בזה אחר זה מוגשים הפלקטים שעליהם התמונות. ראש הישיבה אוחז בהם, מביט בכל תמונה ותמונה שניות ארוכות. קל להבחין במבטו הנוגה כשהוא מחזיק את התמונות בידו ועיניו סורקות את האנשים האומללים הללו, שבימים אלה נמלאים 400 יום(!) מאז שנלקחו בכוח אל המנהרות האפלות של עזה.
לאחר התבוננות ארוכה, ראש הישיבה מרים את עיניו מהתמונות. כעת מבקש שם טוב שוב את זכות הדיבור. הוא מבקש להעלות נקודה כאובה מאוד שקשורה למאבק להשבתם.
"הרב", הוא אומר, "בתקופה הזאת הציבור כבר פחות שותף איתנו בכאב, במאבק. אנחנו מפחדים שישכחו את היקרים שלנו. אנחנו חוששים שלציבור כבר לא אכפת מהמציאות הבלתי נתפסת הזו, שהיקרים לנו נמצאים בשבי. מה הרב יכול לומר לציבור כדי שימשיך להיות איתנו במאבק הזה?"
ראש הישיבה מביט בו. הכאב על פניו של שם טוב מתגלה בשיא עוצמתו. "העובדה שהתאספנו כאן היא בוודאי אמירה חשובה", אומר ראש הישיבה. "זה בפני עצמו, דבר חשוב. לזכור ולהתפלל יחד, ובוודאי חשוב שהציבור ידע מזה, שיהיה שותף בזה".
״לדון בעניין מתוך תחושה שזה הבן שלך״. עיתונאי ׳משפחה׳ שלומי גיל עם בני משפחות החטופים בביתו של מרן ראש הישיבה
ראש הישיבה עוצר לרגע. הוא מביט שוב בפניהם של הסובבים אותו. "בוודאי שלנו יש החובה להתפלל איתכם יחד, להיות שותפים איתכם בכאב הנורא הזה. אי אפשר לשאת כזה עול לבדכם. אנחנו כולנו עימכם בצרה הזו, מחזקים אתכם ומתפללים יחד איתכם".
מילותיו של ראש הישיבה נוחתות כמים קרים על נפשות עייפות. מאוד עייפות, מותשות מסבל לא יתואר. בני המשפחות שלא ישנים לילה אחד ברציפות יותר משנה, מצפים כל כך למילים הללו, המנחמות, המחזקות, שנוטלות חלק מהקושי הבלתי יתואר שאיתו הם מתמודדים.
'איך אתם ישנים?'
לפתע מגיעה שאלה חדה מכיוונו של ראש הישיבה. שאלה כנה, ישירה, ממעמקי לב אכפתי ומזדהה.
"איך אתם ישנים בלילה?" שואל ראש הישיבה, דמעות נקוות בזוויות עיניו. "איך אפשר לישון בלילה במציאות נוראית כזו?"
הם שותקים. אין תשובה לשאלה הזו. אחד מהם פולט בשקט שגם כדורי השינה אינם מסייעים כבר. בנו של ראש הישיבה חוזר באוזניו על אמירותיהם של בני המשפחות וממשיך לשאול: ״איך הנשים שלכם מתמודדות? בוודאי יותר קשה להן". בני המשפחות, כאיש אחד, מהנהנים בראשם בכאב.
ראש הישיבה מבקש שוב לפנות לסובבים אותו. "חשבתי על חיזוק עבורכם", הוא אומר. "תקימו שיעור, שיתקיים אחת לשבוע או שבועיים. אתם יכולים לקרוא לשכנים, לידידים, לאלו שמכירים אתכם ואת בני המשפחה שלכם שנמצאים בשבי.
"תבקשו מרב שיבוא למסור את השיעור, שיעור תורני בענייני פרשת השבוע. זה בוודאי יעורר את הציבור. זה יעזור לשכנים ולחברים שלכם לא לשכוח. אתם בוודאי לא יכולים לשכוח ואתם חווים את הקושי בכל רגע ורגע, אבל למכרים ולשכנים המפגש הזה יעזור מאוד כדי שימשיכו לזכור, לפעול ולהתפלל.
״ובוודאי שצריך לפרסם את אותו השיעור ולעשות את זה ברבים. זה יעזור לכך שלא ינותק הקשר וגם אחרים ירגישו איתכם את מה שאתם מרגישים".
בני המשפחות מבקשים הסבר. איך להקים את השיעור, היכן, כמה משתתפים צריכים להיות בשיעור כזה. בנו של ראש הישיבה מסביר להם בנעימות: ״לא צריכים הרבה אנשים. קחו מי שאתם יכולים. עשרה אנשים, חמישה עשר אנשים, שילמדו יחד להצלחתם של בני המשפחה ולעילוי נשמת אלו שלצערנו כבר אינם בין החיים.
"אבא אומר שבזכות שיעורי תורה הקשר לעולם לא יינתק. בוודאי שאתם לא תתנתקו לעולם. אבל כפי שאתם עצמכם אומרים, הציבור מרגיש פחות מחובר. דרך השיעורים, הלימוד המשותף, המפגשים – גם הסובבים אתכם יזכרו את היקרים לכם שנמצאים במנהרות, ילמדו ויתפללו עבורם ויהיו שותפים איתכם".
בני המשפחות מבקשים להמשיך ולשאול, אך ראש הישיבה עוצר אותם ומבקש להעלות נקודה נוספת: "בוודאי שלעילוי נשמת הקדושים שכבר אינם איתנו, ראוי ללמוד משניות. זה תמיד מועיל. ולתת צדקה.
"אני מבקש להציע לכם עוד עצה. בתפילת שמונה עשרה שנאמרת שלוש פעמים ביום, כשאתם מגיעים ל׳שמע קולנו׳, אתם יכולים לעצור שם ולומר בנוסח אישי, משלכם, תפילה לריבונו של עולם להצלת היקרים לכם".
וראש הישיבה מתחיל בעצמו לומר את התפילה, שבעיניו ראויה להיאמר באמצע שמונה עשרה, תוך שהוא מדגים ליושבים בחדר כיצד יש להתפלל, ומדגיש שעל כך אחד ואחד לפנות במילותיו שלו. ״יהי רצון מלפניך שתתמלא רחמים עלינו ויוחזרו בקרוב לביתם שלמים – אלו שבחיים – וגם אלו שנפטרו יוחזרו ויובאו לקבר ישראל במהרה".
ראש הישיבה עוצר לרגע. ״לא בקרוב אלא במהרה. במהרה. כל אחד יכול לומר בנוסח שלו. השם שומע את התפילות שלכם. דברו איתו בשפה שלכם, בנוסח שלכם. באיזו שפה שאתם רוצים. כמו בן שמדבר לאבא שלו, שמבקש מאבא: ׳תן לי, אני רוצה, אני מבקש, אנא, תרחם עליי׳. כל מילה ומילה שיוצאת מעומק הלב, מתקבלת אצל ריבונו של עולם. לא משנים הנוסח והשפה, רק שיבוא מהלב.
״בעזרת השם, הבקשות שלכם יתקבלו במהירות, במהירות, במלואן, ותראו רק דברים טובים וישועות במהרה".
המקום ירחם עליהם. הגר״ש שרייבר בתפילה עם בני משפחות החטופים
מסר לראש הממשלה
שם טוב מבקש שוב את זכות השאלה. הוא פונה לראש הישיבה בשאלה הכי דרמטית שהועלתה לשולחן בערב הזה. ״ראש הישיבה, אני מבקש לשאול. בוודאי הרב יודע שמדברים רבות על עסקה שבמסגרתה ישוחררו אסירים מחמאס בתמורה לילדים שלנו, כדי להחזיר את החטופים.
"ראש הממשלה מתעקש לא לעשות את העסקה", ממשיך שם טוב, "כי הוא חושש ומפחד שזה יגרום ליותר פעולות טרור נגד יהודים. אנחנו רוצים לדעת מה דעתו של ראש הישיבה בנושא זה, מהי דעת תורה בעניין".
השאלה הזו היא הפיל שבחדר. בני המשפחות שקלו היטב אם להציג אותה לראש הישיבה. הם אינם נאיביים וברור להם שהסוגיה מורכבת מאוד ובוודאי דורשת דיון מעמיק יותר מאשר שיחת חיזוק ועידוד בביתו של ראש הישיבה.
אך ראש הישיבה אינו נרתע מהשאלה. הוא נושא את עיניו לשואל, משל רוצה לחזק אותו על עצם השאלה. "זו שאלה ציבורית ויש בה גם עניין פוליטי", אומר ראש הישיבה בישירות. "אינני נכנס כאן לסוגיה הציבורית והפוליטית ובוודאי שזה עמוק ומורכב.
"אך דבר אחד אני יכול לומר לכם. שאלתם על ההתעקשות של ראש הממשלה. אז אומר לכם כך: אם היו חוטפים את הבן של ראש הממשלה, מה היה עושה?"
ראש הישיבה מחדד: "בוודאי שנושא כזה של חיים ומוות מחייב בחינה בהיבטים רבים ובוודאי יש לדון בו בכובד ראש. מי שמצוי ויודע את הפרטים והשיקולים. אך כשבאים לבחון זאת, יש לעשות זאת תוך מחשבה והסתכלות כמו שזה הבן שלך ממש".
שקט משתרר בחדר. בני המשפחה שומעים את האמירה החדה של ראש הישיבה ועיניהם מתמלאות דמעות. שם טוב, שהציג את השאלה בעודו עומד על רגליו, מתיישב. "ראש הישיבה, אנחנו הצגנו לראש הממשלה את השאלה הזו פעמים רבות. לא קיבלנו תשובות".
ראש הישיבה סופק ידיו, בכאב, מודע היטב למילותיו ולרגישות שלהן. "מה יש לומר. אנחנו מאמינים בני מאמינים שהכל מאיתו יתברך. עלינו מוטלת החובה להרבות בתפילה, לדבר עם ריבונו של עולם, לפנות ולבקש. כל אחד ואחד באופן פרטי וכולנו יחד. עכשיו, תצטרפו אליי באמירת תהילים, ויהי רצון שבזכות זה תראו במהרה את הישועה".
* * *
ספרי תהילים נשלפים מן הארון ומוגשים לבני המשפחות. הם פותחים בפרק י״ג שמילותיו מותאמות כל כך לרגעים הקשים האלה. לפני שהוא מתחיל בהקראת התהילים, פונה ראש הישיבה לבני המשפחות ואומר להם: ״אני אומר פסוק ואתם תחזרו אחריי. אגיד בעברית, כדי שכולם יבינו".
וכך, מתחילה אמירת התהילים, בקול. בני המשפחות דומעים ונרגשים. ״לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד״, פותח ראש הישיבה ובני המשפחות עונים אחריו. "עַד אָנָה השם תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח, עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי", ממשיך ראש הישיבה. את מילות הפרק הוא מקריא בהגייה עברית ורק את שם השם אומר בלשון הקודש. "עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם, עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי״.
גם לחלק מהיושבים, שזו הפעם הראשונה בחייהם שהם אומרים את מילותיו של דוד המלך המתאר את צרותיו ונאחז בישועת השם, נרגשים מאוד. "הַבִּיטָה עֲנֵנִי השם אֱלֹקָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת", ממשיך ראש הישיבה, "פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט".
את הפרק מסיים ראש הישיבה במילות הביטחון שאומר דוד המלך לבורא עולם: "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ, אָשִׁירָה לַהשם כִּי גָמַל עָלָי".
ראש הישיבה סוגר את ספר התהילים, מרים עיניו ומביט ביושבים מולו. ״אני מתפלל יחד איתכם שהקב"ה יעזור שכל הבקשות שלכם יישמעו. הבקשות שלכם, שלנו, של כל יהודי ויהודי שאכפת לו, שיישמעו הבקשות האלו לפני ריבונו של עולם, והוא ינהיג עלינו את מידת הרחמים.
"ושנזכה לישועה וגאולה לכל החטופים בצורה המהירה ביותר, הקלה ביותר והטובה ביותר".
תפילה אישית
לפני סיום מבקשים בני המשפחות מראש הישיבה שיעורר את הציבור לשאת איתם בעול הקשה, להיות שותפים איתם במאבקם להחזרת היקרים להם מהשבי.
"בוודאי שכל יהודי ויהודי שותף עימכם. כולנו שותפים איתכם בכאב הנורא הזה ונהיה שותפים איתכם עד שישובו במהרה. אנחנו מתפללים עליכם כל תפילה ותפילה. שלוש פעמים ביום. אחרי כל ת
בעשרות בתי כנסת קוראים מידי יום את פרק י"ג בתהילים בזכות ראש הישיבה". שרון שרעבי עם שני אחיו יוסי הי"ד ואלי החטוף בעזה
פילה אנו אומרים את תפילת ׳אחינו כל בית ישראל׳. נאמר זאת גם עכשיו ותצטרפו אלינו בתפילה", אומר ראש הישיבה ומתחיל באמירת התפילה שהפכה למזוהה כל כך עם מאבקם של בני המשפחות.
"וְנֹאמַר אָמֵן", מסיים ראש הישיבה את תפילת 'אחינו כל בית ישראל' כשבני המשפחות עונים 'אמן' בצעקה של ממש, כזו היוצאת ממעמקי הנשמה.
בזה אחר זה ניגשים בני המשפחות כדי ללחוץ את ידו של ראש הישיבה. מבחוץ נשמעת המולה. התור משתרך עד לתחילת הרחוב, אבל ראש הישיבה מבקש לברך כל אחד ואחד מבני המשפחות באופן פרטי, וללחוץ את ידו. הוא עוצם את עיניו, אוחז בידיהם ומברכם מקרב לב. "ישועות במהרה", אומר ראש הישיבה לכל אחד ואחד מהם. "תהיו חזקים, עם ישראל איתכם. אנחנו איתכם".
אנחנו יוצאים מהבית ובני המשפחות נסערים ונרגשים. אנו חולפים על פניהם של עשרות רבות של ממתינים להיכנס אל בית הרב. היוצאים מן הבית חריגים בנוף המבקרים בגבעת הישיבה. עיני כולם סוקרות אותם, את השלטים שבידיהם והחולצות עם תמונות יקיריהם. המבטים מלאי צער ותקווה.
בני המשפחות עוד בשלב העיכול של המפגש המיוחד הזה. סופר להם רבות על אודות ראש הישיבה, מנהיג הציבור שבגילו המופלג מקבל מאות רבות של אנשים מדי יום. הם נדהמו מהרגישות העצומה שלו, מהאמירות הברורות של נשיאה בעול עימם, בלקיחת חלק מהצער שלהם, ובשותפות הגורל שלראש הישיבה היה חשוב להבליט.
התפרקות מחוץ לבית
"האמירות של ראש הישיבה מחזקות אותנו מאוד", אומר שרון שרעבי כשאנו עומדים בחוץ. חבריו מהנהנים בהסכמה. "זה לא מובן מאליו. זו שנה קשה כל כך ואנחנו רואים בעצמנו שיש ירידה בהתעניינות הציבורית במצבם של החטופים. וכאן אנחנו רואים התעניינות ואכפתיות.
"אם בתחילת המלחמה עם ישראל כולו היה מאחורינו, עכשיו אנחנו מרגישים ששכחו אותנו. לא פעם אנחנו צריכים להזכיר לציבור שהילדים שלנו, האחים שלנו, ההורים שלנו – נמצאים במנהרות חמאס. כמו שראש הישיבה שאל: 'איך אתם ישנים בלילה?' – כך אנחנו מצפים שכל אחד ואחד יחשוב איך הוא היה ישן בלילה בידיעה שהיקרים לו מכל נמצאים שם, במנהרות האפלות והחנוקות, מול קני הרובים של הרוצחים האלה".
בעודנו עומדים בחצר הבית, יוצא מן הבית יהודי הדור פנים, בעל זקן לבן וחזות רבנית מובהקת. קוראים לו הגאון רבי שמעון שרייבר, ראש כולל 'זכר שלמה', מחשובי תלמידי החכמים ואחד מדמויות ההוד של בני ברק. הוא עוצר לרגע לצידנו. "אתם המשפחות של החטופים?" הוא שואל. כשהוא נענה בחיוב, הוא עוצם עיניו, נושא ידיו לשמיים ומתחיל לומר בקול גדול: "אחינו כל בית ישראל, הנתונים בצרה ובשביה. המקום ירחם עליהם…"
הוא מסיים ולוחץ את ידיהם של כל אחד ואחד מבני המשפחות, העומדים נדהמים מהרגע המרגש. "הקב״ה ישלח לכם בשורות טובות, במהרה", הוא אומר, כשדמעות אמיתיות זולגות מעיניו. "אנחנו איתכם, כל עם ישראל איתכם. אנחנו לא ישנים בלילה, כמו שאתם לא ישנים בלילה, ואנחנו לא נישן בלילה עד שהיקרים לכם יחזרו בשלום מהשבי הנוראי הזה".
הרגע הזה מרגש כל כך, ובני המשפחות לא יכולים להישאר אדישים. שם טוב ממהר לספר שהוא חווה רגעים כאלו, נעלים ומרגשים, גם בעבר. "בכל מפגש שלנו עם החברה החרדית אנחנו חווים רגעים מיוחדים כאלה", הוא אומר. "אנחנו מרגישים היטב את השותפות בכאב שלנו.
"יש לנו רק בקשה אחת: אל תשכחו אותנו. גם אם דעותינו שונות ובימים כתיקונם אנו מרוחקים אלו מאלו – בסופו של יום אנו אחים, בני עם אחד, שחיים כאן יחד, בטוב וברע. את מה שהרגשנו פה בערב המרגש והמרומם הזה, אנחנו רוצים להרגיש יותר ויותר, מכל חלקי הציבור.
"אנחנו מרגישים את תחושת השותפות בכל מפגש עם הציבור החרדי, אבל רק מבקשים: תמשיכו לתמוך בנו. אנו צריכים את זה. אל תשכחו אותנו. אל תשכחו את אחיכם הנתונים שם, בצרה ובשביה".
