זה קרה באמת

כל העיתון שלנו מלא בגיבורות שמספרות את חייהן בכתבות ובמדורים. הן מפחדות להיחשף, אבל הרצון לספר והתרפיה שכרוכה בכך גוברים על הפחד | הרבה נשים שהן לא סופרות, כותבות שירים, סיפורים וממוארים (הסברים בהמשך), ומחפשות להם במה לכתיבה תרפויטית. כי הכתיבה משחררת והביבליותרפיה נחוצה לנפש | כותבים את עצמנו

וכשהנפש צועקת

או צוחקת

זאת אותה גברת

זה אותו דבר

בעצם היא אומרת:

הניחו לי כבר

רוצה שקט!

(לייקי)

חדר המתנה של מרפאת שיניים פגשתי את לייקי; אישה מתוקה, ביישנית. העפנו זו בזו מבט של שותפות גורל. המזכירה סימנה לי לגשת אליה, להסדיר חוב מסוים. ניגשתי. המזכירה ביקשה שאמסור לעורכת שהכתבה שהתפרסמה בשבוע האחרון הייתה מצוינת. בול במקום ובזמן. הבטחתי שאמסור.

כשחזרתי לעמדת ההמתנה, לייקי גחנה אלי, לחשה: "את עובדת בעיתון? איזה?" עניתי. היא ביקשה את המייל שלי, הסבירה שהיא תשמח לפנות דרכי לעורכת.

המייל הראשון הגיע למחרת. 'תיבת פנדורה', ככה קראה לייקי לעצמה. בפנים, בגוף המייל, גלגלה 'תיבת פנדורה' סיפור חיים לא קל, ביקשה שאשלח אותו למערכת, אציע לעורכת לפרסם אותו.

"אף אחד לא מדבר על ההתמודדות הזאת, וצריך", היא כתבה. ולא ידעתי איך לכתוב לה שאף אחד גם לא ידבר עליה. לא כך. היא שלחה גם שיר. הוא התפרסם ב'קצב החיים'.

שבועיים אחר כך היא כתבה שיר נוסף, שאלה אם יש לי רעיון איפה אפשר לפרסם אותו. הצעתי פורום מסוים. היא שמחה, שלחה. כתבה לי שהוא התפרסם ונשים אהבו. שלחה עוד שיר. ביקשתי שתמשיך, שתשלח כל שיר שהיא כותבת. היא שולחת, ובכל פעם אני מוחאת לה כף, מתפעלת. כי היא מצאה דרך להוציא לאור סיפור של חושך. לא חשבתי שתצליח, אבל לייקי היא גיבורה אמיתית – הולכת עד הסוף בשביל 'הפי אנד'.

כמעט בכל עמוד בעיתון שאתן מחזיקות כעת תמצאנה אותן: גיבורות שמספרות את חייהן. הן מבקרות ב'זכות התגובה' או ב'קצב החיים', מתראיינות לכתבות, מציצות בין השורות של הטורים והסיפורים. לפעמים הן מופיעות בשם ומלכות. לרוב הן מבקשות מסכה, פרטים מטושטשים. שלא יזהו. מבקשות מקום למרות הפחד להיחשף. יש להן סיפור לספר והוא גדול מהפחד.

אלה תולדות חייהן.

מערכה ראשונה: התחלה

"כתיבת ממואר מאפשרת לך להרפות, כמו שלולית שמתפשטת כשכוס חלב מתרסקת על רצפת המטבח. אתה רואה איך שברי הזכוכית מתנוצצים באור החשמל מעליך".

(חבר ותיק ממרחקים, נטלי גולדברג)

ממואר, כך טוען המילון, הוא ספר זיכרונות, תת סוגה שנגזרת מאוטוביוגרפיה; סוגה ספרותית שמוציאה לאור סיפורי חיים שקרו באמת.

בעוד אוטוביוגרפיה מתמקדת בפרטים הטכניים ובסיפור הכרונולוגי של המאורעות, ממואר יכול לקפוץ מזיכרון לזיכרון, להגיש בתור מנה עיקרית רגשות ותובנות. הן לב הסיפור.

כל אחד יכול לכתוב ממואר?

אני מפנה את השאלה הזאת לדבורי רנד, סופרת, מנחת כתיבה ומנהלת פורום סגור לכותבות.

"כל אחד יכול לכתוב", היא מאשרת. "האם כל ממואר יכול לראות אור? זאת כבר שאלה אחרת, והתשובה משתנה מממואר לממואר, מסיפור לסיפור".

לפני כמה חודשים השתתפה דבורי באירוע לנשים. בסוף האירוע ניגשה אליה אישה, ביקשה לדבר בצד. בצד פתחה האישה את הלב, ביקשה שדבורי תכתוב אותו.

"היא אמרה שהיא לא מכירה אותי, והיא גם לא באה להכיר", מחייכת דבורי. "לא אוהבת לקרוא ספרים ואין לה תוכניות לקרוא בקרוב, אבל מישהי אמרה לה שאני סופרת. לכן היא באה לאירוע, כדי לבקש שאכתוב את סיפור חייה. הרגישה שהוא מוכרח לראות אור, שהוא יכול וצריך לתת כוח למתמודדות אחרות בזירה הזאת".

איך הגבת?

"שלחתי אותה לקרוא ספר שלי שמדבר על אותה התמודדות, והיא אמרה: 'בלי לקרוא אני אומרת לך שהסיפור שלי שונה לחלוטין'. הסכמתי שאין התמודדויות סיאמיות. הצעתי שתכתוב בעצמה את הסיפור שלה. אמרתי שאין לי מושג אם הוא יראה אור ואיפה, אבל אני תמיד בעד כתיבה, ובעד דרך הישר. ואם אישה מרגישה שבוער בה סיפור, קודם כל שתשחרר אותו. בלי לשכור מתווכת או ללכת בנתיב עוקף. היא לא צריכה רשות כדי להשתמש במילים, הן שלה כמו שהן שלי. אין זכויות יוצרים על שפה".

זה קורה הרבה, שאישה מבקשת שתכתבי את חייה?

"כל הזמן, ולא רק נשים. אני מקבלת בקשות מילדים, מבני נוער. מאנשים. גם להם יש סיפור חיים, וגם הם מרגישים שמגיע לו מקום".

ואז את שולחת אותם לכתוב את עצמם.

"בדרך כלל. אם אני מניחה בצד את שאלת הפרסום, אין שאלה על כתיבה. תמיד נכון לכתוב. כתיבה היא תרופה לנפש. היא משחררת. היא מאירה. וכששמים מילים על הדף, הן עושות סדר במציאות מבולגנת. מעבר לסדר הן מייצרות זווית מבט חדשה ועמוקה יותר על מה שקרה או קורה. משתלם פעמיים. גם לנפש, גם לראש".

ביבליותרפיה תוצרת עצמית גרסת תשפ"ג.

"יופי של דבר".

זה תמיד טוב? אין פה מאפיין פחות חיובי של דור מוחצן?

דבורי מחייכת עוד פעם. "להסתכל אחורנית על דורות עברו, להיאנח: 'הדור של היום הוא לא הדור שהיה פעם' גם זה סיפור שאת מספרת לעצמך על עצמך. אין ספק שיש לנו יותר אפשרויות לחשוף ולהיחשף, אבל מציעה לא להתעסק בהגדרות עצמיות אלא בסיפור עצמו. והסיפור של הדור שלנו הוא הסיפור של כל הדורות שקדמו לו: כולנו בגלות, כולנו מבקשים גאולה. בכל דור הנפש תבקש אותה באופן אחר, ולא תפסיק עד שיבוא משיח".

מה הכללים לכתיבת ממואר?

"לא לשאול מה הכללים… כתיבה אמיתית קורית במקום ספונטני, אינטואיטיבי. מותר לכתוב בשגיאות, מותר לכתוב בלי סדר. בשלב הזה, כמובן. אם הממואר יראה אור, יגיעו שלבים נוספים. אבל בשלב הכתיבה אין חוקים. יש סיפור שרוצה לצאת מתוכנו ומספיקים לו דף ועט. העיקר לשחרר. השלב הזה שבו אנחנו שמים הכל על הדף בלי סינון, בלי מחשבה על כללים ומה צריך להיות, הוא שלב חשוב, כי הוא מנטרל את הסיפור שלנו משיפוטיות עצמית, מהתחושה שהחיים צריכים להיות כך ולא אחרת, שיש בנו נכון ולא נכון.

"כשאנחנו לא משחקים עם המציאות, לא מנסים לקצוץ או למתוח כדי להתאים אותה לתבנית של 'צריך/לא צריך' או 'מקובל/לא מקובל', האמת מקבלת מקום לא מוגבל. כפועל יוצא, הנפש מקבלת אופק חדש, בהיר. שווה ניסיון".

מערכה שנייה: אמצע

באגדות, רק בהן, הלכה בת המלך לאיבוד. נדדה ממקום למקום. התקלפה. התקפלה.

בחיים האמיתיים היה אבא, נוצר צעדיי. חוטים דקיקים של זהב נטוו סביב רגליי הכושלות, מושכים אותי בחזרה לארמון. ואבא אחז בקצה החוט. ואבא שמר עלי. שלא אלך לאיבוד. שלא ארחק.

(שומרת השערים / דבורי רנד)

במוספי הסיפורים את כותבת לא פעם אלגוריות, סיפורים מעולמות מדע בדיוני ופנטזיה. אהבה לז'אנר או דרך מתוחכמת לספר את החיים?

"גם וגם. לפעמים, למרות אהבתי לדרך הישר, זאת הדרך לספר את החיים: לצעף את הסיפור, לעטוף בקסם. רק ככה הוא מקבל זכות קיום. זה גם טיפ שאני נותנת בסדנאות הכתיבה שלי: להשתמש בעולמות רחוקים, באלמנטים בדיוניים כדי לספר את הסיפור האמיתי.

"אלגוריה היא כלי, בדיוק כמו מטפורה, כמו כל טכניקת דימוי אחרת. סוג של דיו שאפשר להשתמש בו כשכלי כתיבה אחר לא עובד".

מעשייה או סיפור מחדר המדרגות, מגיע רגע שבו אישה יוצאת עם הסיפור שלה למרפסת, חושפת לעולם. מה דעתך על הרגע הזה?

"וואו. כמה אומץ הרגע הזה דורש. גם אם היא מפרסמת בשם בדוי. גם אם היא כותבת את עצמה רק במייל אחד לחברה אחת טובה. זה רגע דורש אומץ. והרבה אמון בסיפור חיי שהוא שווה קשב".

יש כללים לפרסום של סיפור חיים?

"אנחנו מדברות על פרסום אישי או מקצועי? כי יש הבדל בין פרסום במייל או בפורום נשים לפרסום בעיתון או בספר".

בואי נתחיל בפרסום אישי.

"לא כלל, המלצה: להיות ערניות לעיניים שקוראות את הלב שלנו. לבחור עיניים שתקראנה בחמלה, שתכתובנה לנו טוב. אין שום עניין לקבל ביקורת על סיפור אישי שלא מתכוון להיות סיפור מקצועי.

"כשאישה כותבת כאב ושולחת אותו הלאה, היא מחפשת לו בית. זה לא המקום לשפוט, זה המקום לפתוח דלת. לא כולן מסוגלות לפתוח דלת, וזה לגמרי בסדר. כולנו מתמודדות עם סיפורי החיים שלנו, ולא תמיד קיימת בנו פניות לסיפורי חיים של הזולת. לכן כדאי לבדוק את הכתובת שהסיפור שלנו נשלח אליה: האם יש מישהו בבית? האם הוא מסוגל לפתוח דלת לסיפור שלנו? להתבונן בו? לראות אותו, אותנו?

"אם מישהי מפרסמת סיפור חיים אישי בפורום מסוים, והוא חוטף על הראש, זאת 'בומבה' ללב, וסימן מובהק שזה לא הבית הנכון לסיפור שלה. מציעה בחום לחפש לו בית אחר. ואגב, זה יכול לקרות גם בתכתובת עם חברה טובה. היא יכולה להיות קשובה מאוד במקרים אחרים. ספציפית, מול פרק חיים מסוים היא לא יודעת איך להגיב באופן הנכון. אם בגלל סיפור החיים האישי שלה, אם בגלל דעות קדומות שהיא לא מצליחה לשחרר. לא סיבה להכריז על 'ברוגז', כמובן. אפשר להסכים ביחד שהסיפור הזה לא יגיע אליה יותר, לחפש לו כתובת אחרת".

בתור חברה טובה היא לא אמורה לקרוא בכל זאת?

"לא. קריאה היא חוויה שנועדה להרחיב נפש, ואם יש סיפור שמכווץ את הנפש שלנו, אז משהו כאן לא נכון לנו. לפעמים סיפור חיים של מישהו אחר מקלף אצלנו פצע אישי, גורם לנו לדמם שוב, ולא תמיד זה הדבר שצריך לקרות עכשיו".

הזכרת דעות קדומות. גם הן יכולות להשפיע. קוראת מחליטה שזה סיפור שאסור לספר.

"קורה, וגם כאן לא נכון לכפות עליה לקרוא. האומץ שהזכרתי קודם קיים בשני הצדדים של הסיפור. סיפור חיים שנוגע בפצע מדמם דורש אומץ מהכותב אבל גם מהקורא. זה דורש ממנו להקשיב, לקבל שיש פה פצע. יש סיפורים שתובעים מהקוראים לעשות משהו, לשנות, להשתנות. לא קל להיות בעמדה הזאת כקוראים וכבני אדם".

עוד טיפ שנוגע בקוראים?

"המלצתי על ערנות. ממליצה עליה שוב. כשמישהי שופטת אותנו בגלל סיפור החיים שלנו, בדרך כלל נבין מייד שהיא לא הכתובת לשלוח אליה את הפרקים הבאים.

"קשה יותר לזהות עיניים לא נכונות לסיפור שלנו כשהתגובות נלהבות. אם מישהי מפרגנת לסיפור, לאומץ, לוחצת עלינו לכתוב עוד, זה מרחיב נפש. דווקא שם כדאי לפקוח עיניים. לשים לב לחיבוק שהסיפור שלנו מקבל. האם זה חיבוק שבא לתת לו מקום או חיבוק שמנסה לסחוט ממנו צבע צהוב?

"רוב הנשים, ואני מדברת מניסיון ברוך השם, קוראות עם כל הלב, שמות במרחב של הסיפור רק חמלה, אהבה וכבוד. יש מיעוט שנהנה מצבע צהוב, מסיפורים סנסציוניים, וממנו כדאי לשמור מרחק. גם אם הלהט שלו לקרוא אותנו מרחיב את הנפש בשלב הראשון, בשלב השני היא עלולה להיפגע, חלילה".

איך מזהים קוראים חובבי צהוב?

"הלהט מסגיר אותם בדרך כלל, הדרישה לחשוף עוד. סוג של רעב לפרטים האישיים, הפחות רלוונטיים לסיפור הגדול. כיוון שאין מחשבה על הכותבת אלא עליהם, הם לא יפגינו עניין בה אלא בסיפור. ההווה שלה הרגיל, היום יומי, הפשוט לא יטריד אותם. הם יחזרו שוב ושוב לעסוק בעבר, במה שקרה בו, יתבעו עוד פרקים עליו. כשזה קורה, ממליצה לוותר על המילים 'המשך יבוא'. לנעול בפניהם את היומן".

אפרופו יומן, פעם סיפרת שככה התחיל 'פחות או יותר'.

"נכון, ביומן ששלחו לי שתי 'מנוחיות' מדהימות. הגרעין של 'פחות או יותר' נבט אז, כשקראתי אותן. הרבה סיפורים נולדים שם, בצומת המפגש ביני ובין נפשות אחרות. הן מספרות, אני כותבת".

סוד שמותר לספר?

"'הקיר הרביעי' הוא טריו של שלושה סיפורי חיים שהגיעו אלי. חברה טובה סיפרה לי סיפור חיים שהוליד את הסיפור של יסכה. מישהי כתבה לי לפני שנים את סיפור חייה, ביקשה שאתן לו מקום, הוא גרעין הסיפור של בקה. הסיפור שנמצא ביניהן הוא סיפור שכמעט קרה לנפש קרובה אחרת. לפעמים, כשאני פוגשת קוראת והיא מספרת לי כמה סיפור מסוים שלי נגע בה, היא מסוגלת לומר במבוכה: 'בכיתי בגללו כמו פסיכית. אפילו שאני יודעת שהוא לא אמיתי'. ואז אני מוחה, אומרת שהיא לא פסיכית, ושתינו מסכימות שהיא בכתה דווקא כי הוא אמיתי. במקום כלשהו, מתחת לכל הבדיון, מסתתרת המציאות. זאת הסיבה שסיפור נוגע בנו. הוא מהדהד את החיים".

מערכה שלישית: סוף

… ונעתיק דברי מחנך גדול: לא כל חינוך ל"דתיות" מתקבל על דעתנו. אין להשפיע על החניך שיאמין כי ילד מת נהפך למלאך בעל כנפיים של זהב. כמו כן אין למלא דמיונו בסיפורים טפלים… הבו מקום בנשמת הילד לאמונה באלוקי אמת ולמבט בהיר על העולם.

(הרב יוסף אברהם וולף זצ"ל, תורת הנפש)

עכשיו אפשר לדבר על סיפורי חיים שמבקשים כריכה ומקום על המדף?

"בטח".

בקשה לגיטימית?

"מאוד. הרבה פעמים, כשמישהי מתמודדת רוכשת ניסיון חיים וכלים להתמודדות, היא מבקשת להעביר אותם הלאה. לפעמים זה בגלל רצון ליצור לגיטימציה להתמודדות. לפעמים זאת תקווה לחסוך לאחרות את הדרך הארוכה והבודדה שעברה עליה.

"רק לפני שבוע פגשתי מישהי שמתמודדת עם אובדן איום. סיפרה לי שהיא כותבת עליו בכמה פלטפורמות, מתכוונת לעלות עם הסיפור על במה, לספר אותו גם שם. והיא אישה עמוסה, בית מבורך, סדר יום מלא, אבל היא מרגישה שזה התפקיד שלה, זאת השליחות, הסיבה למה בכלל נגזר עליה מה שנגזר".

מה דעתך?

"שהיא לא שאלה מה דעתי, ואין לי זכות להתערב, אבל אני כן אגיד מה שאני אומרת לתלמידות שמתעקשות לפרסם סיפור חיים אישי כשהן עדיין בלב ההתמודדות, מוצפות לחלוטין. כתיבה היא מתנה אמיתית לנפש, לא אומרת לה 'לא' אף פעם. פרסום הוא סעיף אחר לגמרי, והוא צריך לקרות בצעד מושכל. לפעמים הפרסום עצמו לא נכון כי הוא יגבה מחירים גבוהים מדי מהכותבת. לפעמים רק העיתוי פרובלמטי.

"כשאישה עדיין נאבקת בגלים, כשהיא עדיין לא סימנה וי על ההתמודדות, לא צלחה אותה לגמרי, זה עיתוי פחות מוצלח לפרסם בו. קודם כל, בגללה. ברגע שסיפור עולה על במה ציבורית, הוא מזמין את הציבור להגיב עליו. אי אפשר להכתיב לציבור איך להגיב ואי אפשר להוציא צו הרחקה לקוראים מסוימים. ממילא עלולות להגיע תגובות עדינות פחות, שיפוטיות יותר. תגובות שעלולות להציף יותר, לבלבל, להסיח דעת, לפצוע לב. הן לא נותנות כוח להמשיך להתמודד אלא ההפך.

"הסיבה השנייה היא הקוראים עצמם. כשפצע הוא כל כך טרי וכל כך הווה, אין עדיין פרספקטיבה להסתכל על מה שהיה ממקום מאוזן. הרגש אומר את שלו, אבל סיפור צריך גם שכל, הוא צריך היגיון, הוא צריך זווית מבט רחבה שמסוגלת להסתכל גם על הצד השני ולייצר סיפור שהוא פחות שחור-לבן. האופק מתרחב כשאנחנו מתרחקים, וזה תהליך. כמו שאורך זמן לפצע להירפא, גם לסיפור שהוא אוטוביוגרפי במהותו אורך זמן עד שהוא מתייצב והופך מיומן לסיפור שלם. כשסיפור מופיע בעיתון או בספר, הוא לא נמצא שם בשביל הכותבת, הוא נמצא שם בשביל הקוראים, ולהם מגיע לקרוא סיפור שלם".

עוד המלצות לסיפורי חיים בכריכה?

"להגדיר מטרה וקהל יעד. למה אני רוצה לפרסם את סיפור החיים שלי? למי הוא מיועד? התשובות תשפענה על סגנון הכתיבה והתוכן.

"לקרוא ספרים שכבר ראו אור שעוסקים באותה התמודדות. ולו רק כדי לדעת מה טרם נכתב וצריך להיכתב.

"לזכור שגיבורת הסיפור היא את, ולא ההתמודדות. ואנחנו תמיד גדולים יותר מהניסיון שלנו. כל ניסיון, ולא משנה כמה הוא ענק, הוא רק פרק בחיים שלנו, הוא לא כל החיים. התזכורת הזאת משמעותית כדי לייצר סיפור מאוזן, סיפור שאין בו רק שחור משחור. יש בו גם פרקים בצבעים אחרים, פרקים שיש בהם צחוק, ואהבה, וחברות, ותקווה. אמרתי קודם, כשאנחנו כותבות לציבור, חובה להגיש סיפור שלם, צבוע בכל הגוונים".

היה הייתה נפש

ד"ר הדר ארציאל, ביבליותרפיסטית ובעלת תואר שני בטיפול באומנויות MMAT, היא דמות שאני שמחה לתת לה מקום בכתבה הזאת, גיבורה שפוגשת מילים, קוראת נפשות.

מה, בעצם, אומרת המילה 'ביבליותרפיה'?

"ביבליותרפיה עוסקת בטקסטים, בכתיבה שלהם, בקריאה, בכל מפגש אחר עם טקסט".

טקסט הוא מונח רחב.

"נכון, וכך זה גם בקליניקה שלי. זה יכול להיות ספר קומיקס, לדוגמה, וזה עדיין טקסט שאפשר לעבוד איתו, וזאת יכולה להיות הצגה שמישהי ראתה, ויש בה דמות וסיפור שחשוב לה לעבד.

"בעבר, כשטיפלתי בילדים צעירים יותר, ילדה אחת בנתה בלגו, וזה היה סיפור. הנפש מספרת את עצמה כל הזמן, באין ספור דרכים, וכל השאלה היא כמה אנחנו קשובים. זאת ביבליותרפיה; למצוא את הסיפור, לתת לו מקום, להקשיב ולהבין מה הוא אומר לי. זו יכולה להיות יצירה שפרצה מתוכי ואני מתבוננת בה, או מילים שמישהו אחר כתב ואני מתבוננת בהן. ולפעמים זה אפילו מדרש או קטע מתוך פרשת השבוע.

"רק בשבת האחרונה קראתי קטע על הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל. המרואיין ציטט מילים שאמר ר' גרשון, והרגשתי הזדהות עמוקה אף שלא זכיתי לפגוש בו מעולם. לנפש אין תאריך תפוגה, וכל אחד שכותב, כותב את נפשו. לכן, גם אם זה טקסט שנכתב לפני המון שנים, אני יכולה לראות בו אותי, כי הנפש שלי פוגשת את עצמה במקום אחר".

מכוונת את המטופלות לבחור בסוג מסוים של טקסט?

"לא, רק הצורך של המטופל יקבע. יש מטופלת שיודעת להגיד מראש 'אני אוהבת שירה', וזה סוג הטקסט שהיא רוצה לעסוק בו במהלך הטיפול, ויש מטופלת שבאה כי היא חיפשה אשת מקצוע, ואז אני מציגה את התפקיד שלי, את ההכשרה, מסבירה מה זה אומר ומבהירה שאפשר לעשות גם משהו אחר. אפשר רק לשוחח. עם ילדים קטנים אני יכולה גם לשחק או לעבוד בחומרים אומנותיים. לפעמים בתוך קשר טיפולי אני יכולה להציע גם תרגיל כתיבה, אבל אין תבנית אחת לטיפול, אין סוג מסוים.

"לא יכולה לדבר בשם כל המטפלים, אבל רובם לא יתעקשו על דרך אחת לטפל. אנחנו רחבים יותר. מטפלת באומנות תשמח להכניס לקליניקה ספרי קריאה ומטפלת במוזיקה תשמח להכניס חומרי יצירה. טיפול הוא תהליך דינמי, והכי חשוב לדעת מה המטופל רוצה וצריך".

לעיתים קרובות סיפורי חיים מתחבאים בתוך מעשיות, אלגוריות, בדיון שלא היה ולא יהיה. פוגשת סיפורי פנטזיה גם בקליניקה?

"בוודאי. בעיניי, זה אחד היתרונות של טקסט מול נפש. אפשר להפעיל את מנגנון ההרחקה: אני לא מדברת על עצמי, אני מדברת על הגיבורה. קל יותר לדבר עליה, להשליך עליה פחדים וחלומות. רק אחר כך ניתן לבחון איך הסיפור שלה נגע בנו, מה מוכר ומה זר.

"אפשר לראות את זה גם בעבודה עם נשים שחוו פוסט טראומה, ולא רק. הן רוצות לעשות עבודה עם הכאב, אבל הן לא מסוגלות להיכנס לשדה המוקשים ולתקוף אותו, זה צעד שהוא בלתי אפשרי עבורן כעת. וכשדוחקים בדברים לצאת החוצה טרם זמנם, זה עלול לפגוע יותר, חלילה. ההרחקה מאפשרת לגעת בכאב באופן בטוח יותר, מוגן יותר. אני לא מנותקת ממנו אבל גם לא נבלעת בו או נהרסת בגללו. במקרים כאלה קל יותר לגשת לסיפורים מעולם אחר. הם רחוקים יותר, שייכים לתקופות היסטוריות אחרות או מתקיימים בעולמות שונים לחלוטין.

"מטופלת שנמצאת במשבר לא מחפשת בסיפור את המפלצת האמיתית בחדר, בחיים שלה כבר נוכחת מפלצת מהסוג הזה. היא מבקשת לדעת שאפשר לנצח מפלצות בעולם, ואת הסיפור הזה יכול לספר דווקא העולם הבדיוני, השונה".

בואי נדבר על סיפור חיים פרטי שעולה על במה ציבורית. בעד? נגד?

"מציעה לעשות את האבחנה בין כתיבה תרפויטית שאני עוסקת בה כדי לרפא את עצמי לבין כתיבה אומנותית. כתיבה אומנותית צריכה לענות על כללים מקצועיים. בכתיבה תרפויטית הנפש כותבת את עצמה בלי כללים. יש ממד תרפויטי נוסף בכתיבה, מלבד עצם הנחת המילים על הדף והוצאת הסיפור מבפנים החוצה. אני אתן דוגמה: הטראומה הכי גדולה לעם ישראל שאירעה בדור האחרון הייתה השואה. אחד הדברים שהניצולים נזקקו לו כל כך היה מתן עדות. הם נזקקו למישהו שישמע על הסבל שעברו, יאמר: 'קרה לכם הנורא מכל'.

"גם נשים שחוו טראומות פרטיות כמו ילדות קשה, לידה שקטה או מצוקה אחרת זקוקות למתן עדות – נשים שתשמענה אותן או תקראנה, תיתנה תיקוף לחוויה. בטיפול, המטפל הוא העד ברוב המקרים. אבל עדים יכולים להיות גם בני משפחה שקוראים ושומעים, חברות יכולות להיות עדות, נשים זרות שקשובות לכאב. לפעמים, כשאישה כותבת את עצמה, היא רוצה להוציא לאור את עצמה, את הכאב, ובו זמנית היא לא רוצה להיחשף. ואז זה תהליך שכל אדם כותב עושה עם עצמו: איפה אני חושפת? כיצד אני נשארת שמורה? וגם פה, כמו בכל הטיפול, חובה להיות עם קשב לצורך, לדרישה של הנפש".

מה בקשר לסיפור שהקדים את המטופל? על המדף בחנות כבר קיים ספר שמדבר על ההתמודדות הספציפית של המטופל. יש טעם שגם הוא יכתוב?

"כן, כי קיימים מאה סיפורים דומים אבל אף אחד מהם לא זהה לרעהו. יש משקל כבד מאוד לכתיבת הסיפור הספציפי שלי. וכשאני מצליחה להוציא את הסיפור בתוכי לאור וכולם רואים אותו, הרגשות סביב הסיפור לא נשארים רק בי. הנפש מבקשת ומקבלת זכות קיום גם בחוץ, לעין כל.

"אנחנו בדור מבקש גאולה, וכל אחד מאיתנו מבקש אותה מהמקום האינדיווידואלי שלו, בקול שייחודי רק לו. כתוב בתהילים 'שירו לו שיר חדש'. בכל רגע המציאות מחדשת את עצמה, וממילא זאת התפילה – שבכל רגע ייוולד שיר חדש שיתאים למציאות".

ואני אגיד עכשיו בטון של זקנה מצויה שפעם אנשים לא חשו צורך לכתוב את עצמם כל כך. מה השתנה?

"הרבה. אנחנו לא דור הישרדותי. אין מלחמה על הקיום הבסיסי. יש יותר פנאי לאזורי הנפש שרוצים לגדול, יותר מודעות. ובטבענו אנחנו אנשים יוצרים. אבל שוב אזכיר שלא תמיד לוז העניין הוא בכתיבה עצמה. בדרך כלל הצורך נמצא באחרית דבר, מה שקורה בתום הקריאה – ההפנמה שמישהו נמצא שם, בצד השני של הסיפור, מישהו שומע דקויות שהתביישתי ללחוש".

קורה שאת מזהה סיפור סובייקטיבי ולא נכון עובדתית?

"כולנו מגיעים עם סיפור שמתרחש במודע שלנו לצד המציאות שמתרחשת בחוץ. סיפור הוא לא חד-ממדי, יש בו תמיד עומקים גדולים יותר מהמילים עצמן. בתור מטפלת אני קוראת את הסבטקסט, מזהה איפה קיימת סתירה בין המילים של המטופל למציאות, וזה רגע שנדרשות בו חכמה וזהירות. תהליך כל כך עדין, כל כך מחושב, לא לפרוץ בבת אחת את הגבול, אחרת הנפש לא תחזיק מעמד, חלילה.

"לכל נפש יש קצב משלה. הבשורה הטובה היא שלא משנה כמה זמן זה יימשך, הסיפור האמיתי קיים אצלה, וכך גם התשובות שהיא מחפשת. היא רק צריכה את המקום הבטוח, השמור, כדי להגיע לסיפור. וזאת העבודה שלי. לא לסתור, לא לערער, רק לכוון. פה שאלה, שם תשומת לב. רק לעזור להם לספר את הסיפור המלא, לצייר תמונה רחבה יותר, והכל בעדינות כי סיפור חיים של נפש הוא יצירה חד פעמית, ונדרש מגע של זהב".

כשמטופל מזהה שהסיפור הקודם שלו לא סיפר את המציאות המלאה, הוא כותב סיפור אחר?

"לא הייתי מגדירה זאת כך. טיפול, מטבעו, הוא שינוי, אבל השינוי קורה בזהירות. טיפול הוא לא סוויץ' במוח, חד ומהיר. הוא תהליך. אני לא רוצה או מצפה שהמטופל ישלח את הסיפור שסיפר לי במפגש הראשון לסל המחזור. במהלך הטיפול הוא יכול לכתוב צד נוסף, להרחיב זווית מבט, לתפוס ניואנסים, לצייר עתיד ואולי אז לכתוב לעצמו סיפור חדש, אבל הוא לא בא על חשבון הסיפור הקודם.

"אני נותנת מקום לכל סיפור, ושום סיפור לא אמור להידחק לפינה או להיעלם כליל. גם סיפור שמהדהד טעות, יש לו מקום ברצף של הנפש. לשעתו, זה היה הסיפור שהנפש ביקשה לספר, ועכשיו היא מספרת סיפור חדש. זאת ספרייה שהמקום בה לא מוגבל".

המושג 'הפי אנד' עולה בטיפול?

"כשעובדים עם משברים, עם טראומות, חלק מהטיפול הוא ללמוד לעמוד מול המציאות ולומר: 'העולם הוא לא לה לה לנד. קורים בו גם דברים קשים'. זאת לא נוכחות בהפי אנד אלא הלימה עם המציאות. אם מישהי חוותה אובדן, לדוגמה, והיא מצליחה להבין שזה פרק חדש בחייה ולארגן את ערכיה, זה לא 'הפי אנד' במובן המתקתק, הוורוד של המילה, אבל יש פה גיבורה שהצליחה להתפייס עם המציאות, כך אני קוראת לזה, להתמודד, להיות במקום בוגר יותר, וזה הופך אותה לגיבורה האידיאלית".