הם היו פרימיטיביים ועובדי אלילים, או פילוסופים גאונים? השליטים סגדו לדמוקרטיות או רצחו כאחרוני הדיקטטורים? ומה התשובה היהודית לכל הקִדמה הנאורה של האימפריה? >> מיוחד: אחרי עשרות שנות כתיבה היסטורית, מתיישב הג"ר בערל ויין, לגולל את סיפורה של יוון הקדומה כמו שלא שמעתם >> אור בפתח ההיסטוריה
קשה להאמין שגילו קרוב לתשעים בליעה"ר. העיניים אומנם קצת עייפות – זה מספר שנים שהתורה שלו היא 'תורה שבעל פה' במלוא מובן המילה.
הרב ההיסטוריון ששיעוריו פרצו את מסך הברזל, מתיישב לספר את סיפורה של יוון המובסת. יריעה מיוחדת
עכשיו, הרב בערל ויין, מי שמכהן כרב בית כנסת הנשיא בשכונת רחביה בירושלים ונחשב לאחד ההיסטוריונים הבולטים בציבור החרדי – מתיישב בראש השולחן.
"מה תרצו לשמוע?" הוא שואל. ארונות ספרים סדורים לו במוחו. אנחנו רק צריכים לכוון אל המדף הרצוי.
אנחנו, כמו יהודים טובים, משיבים בשאלה. אותה שאלה שאלפי שנים מרחפת בחלל בימים אלו. "מאי חנוכה?"
אין הרבה אנשים בדורנו שיודעים להשיב על השאלה הזו מבחינה היסטורית כמו רבי בערל, האיש שהקדיש שנים של מחקר לעיסוק בתקופה. ספרו המונומנטלי Echoes of Glory (הדים של הדר), מוקדש כולו לימים ההם, שאנו עוסקים בהם בזמן הזה.
הרב מתחייך, מתנצל על שקשה לו לקרוא. אלא שאז, בלי שום מאמץ, הוא פותח לנגד עיניו את כל הספרים הרלוונטיים, ומתחיל פשוט לקרוא מתוכם. לספר לנו את הסיפור ההיסטורי המרתק שמעסיק את כולנו. ומה שהכי מדהים, שכמעט שום פרט – היסטורי, תורני, הגותי – לא נשמט.
נכון, כולנו מכירים את המקורות והשיטות – אבל מה שהרב וויין הצליח לעשות – זה פשוט להפוך את הכל לסיפור אחד הומוגני וקולח.
אולי זה בזכות שיעוריו המפורסמים בהיסטוריה, שהחל למסור משנת תשמ"ה לפני בני קהילתו בבית הכנסת 'בית תורה' במונסי. השיעורים הוקלטו והקלטות הופצו ברחבי ארצות הברית ובקרב דוברי אנגלית בארץ ואף הוברחו אל מאחורי מסך הברזל אל תוך ברית המועצות של אותם ימים. אותם שיעורים כללו את ההיסטוריה שמאז בריאת העולם ועד ל… מלחמת יום כיפור.
לפני שהוא פותח בסיפור, חשוב לרבי בערל להגדיר: "יוון זו לא רק תקופה. זאת השקפת עולם. השקפה ששולטת עד היום. אף אחד לא הביס אותה.
"השיטה של יוון הייתה משהו ייחודי. אם נשווה אותה למשל אל האלילות שאברהם אבינו ראה, או אל העבודה זרה שמשה רבנו פגש במצרים – אלו היו פרימיטיביים, עסקו ממש בשטויות.
"יוון – לא הייתה שטות; יוון היא אתגר! היא חידשה ספרות, הצגות, מוזיקה, ציור, דברים יפים שהעולם מקבל את זה. זה מה שחז"ל מכנים חכמה יוונית. וכן, על זה נאמר 'וישכון באהלי שם'. כי במובן מסוים יש לזה מקום. גם מקום תורני".
אז איפה הבעיה?
"הבעיה של היוונים – היא הגבול. המהות הפנימית של התורה היהודית היא לשים גבולות. יש אוכל; יש כסף, יש משפחה – אבל אצלנו להכל יש גבול. קוראים לזה 'לא תעשה'.
"ליוונים, כמו לעולם המודרני, אין גבול. וככל שחולפים הימים, אנחנו קולטים עד כמה כל החכמה היוונית עשויה להיות מזיקה – כשלא יודעים לשים לה גבולות".
הפשרה הגדולה
למעשה הסיפור היווני מתחיל עוד לפני חנוכה. בספר הכוזרי (א, סג; ב, סו) מובא כי חכמת יוון היא גלגול מחכמת שלמה המלך, עליו מסופר בספר מלכים כי באו מכל העמים לשמוע חכמה מפיו.
בעיקרון "יש שני מיני יוון. יש יוון הפריפריאלית של פשוטי העם, ויש את יוון הפילוסופית. יוון לאנשים חושבים. סוקרטס, אפלטון, אריסטו. בעוד שבפריפריה היוונית חגגו עם אלים, החכמים ידעו שמדובר בהבלים. אפלטון כבר מגיע למסקנה שיש מקור ראשון שמסבב כל הסיבות – הוא כבר מתחיל להשיג משהו אלוקי. הם הכירו את זה מיסודו של שלמה המלך".
אבל הסיפור היווני הוא לא רק מוח, הוא גם כוח. "אביו של אלכסנדר מוקדון, פיליפוס השני מלך מוקדון, הוא זה שלמעשה איחד את כל ממלכות יוון. עד אז כל עיר הייתה ממלכה לעצמה. הפעילות שלו מזכירה, בעצם, את מה שחולל הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק.
"פיליפוס השני היה מצביא גדול, הוא לחם באימפריה הפרסית שמשלה בכל המזרח התיכון, כמו שרואים במגילת אסתר, והוא התחיל לנצח. באמצע המלחמה הוא מת. יש אומרים שנהרג או שהרעילו אותו.
"המסר של חנוכה הוא 'להיות חכם' לראות את כל התמונה" הרב ויין בשיחה עם עורכי 'קולמוס'
"בנו אלכסנדר היה אז כבן עשרים בלבד אך כבר היה גיבור חיל, מעין מה שעוג היה בימי אברהם. הוא ממש חלם לכבוש את כל העולם – שהיה מוכר אז: מהים התיכון עד הודו. הוא לא רק רצה לכבוש, אלא גם להשתית את החכמה היוונית בעולם. שיוונית תהיה הלשון העולמית.
"במובן מסוים, זה היה רעיון מחודש של מגדל בבל. להחזיר שפה אחת. ליצור ספרות, מדע, ושיטת שלטון אחת".
ואז הוא מגיע לארץ ישראל. "חז"ל מתארים מפגש מרטיט בין אלכסנדר לבין שמעון הצדיק, מאחרוני אנשי 'כנסת הגדולה' (מדובר בסביבות שנות ה-ת"ל לאלף הרביעי – 320 ומשהו לפני הספירה).
"אגב, הרב החוקר רבי ראובן מרגלית זצ"ל בספרו 'יסוד המשנה ועריכתה' – מתעכב על התואר 'משיירי כנסת הגדולה'. לדבריו, היו מאה ועשרים חברים, וכשנפטר אחד מאנשי 'כנסת הגדולה', לא מינו חדש תחתיו. שמעון הצדיק, היה האחרון שבהם – מ'שיירי כנסת הגדולה'. והוא חי מאה שנה, והיה גם הכהן הגדול.
"אלכסנדר מוקדון הגיע לארץ, כבש את ירושלים ואת בית המקדש אבל שמעון הצדיק השפיע עליו שלא לעשות חורבן. הם עשו פשרה. במקום להציב פסל של אלכסנדר בבית המקדש, היהודים שכנעו אותו לעשות הנצחה הרבה יותר מתוחכמת: במשך שנה שלמה כל ילד כהן שנולד נקרא אלכסנדר. השם קיים עד היום בעם ישראל.
"שנית, אלכסנדר לא יצטרך למנות שרי מיסים, אלא היהודים עצמם יגבו זאת עבורו. הוא יקבע את הסכום והם יסתדרו בינם לבין עצמם. וכן, אומנם היה בזה צדדים טובים, אבל זה פתח את הדלת לשחיתות, נפוטיזם ועוד חולאים – ואכן בעקבות כך פרצה מחלוקת בין היהודים לבין עצמם.
"הדבר השלישי היה הכתב: הכתב והשפה היווניים נכנסו לתוך עם ישראל והיהודים כתבו בלשון יוונית (ראו הרחבה במאמרו של שמואל לוינסון 'יהודי דבר יוונית' המתפרסם בגיליון זה). הארכיאולוגים מצאו כתובות מבית המקדש השני בשפה היוונית. זה היה כמו לדעת אנגלית, להבדיל, היום. מי שרוצה להיות טייס צריך לדעת אנגלית, כי זו השפה הבינלאומית, כך היה אז עם היוונית.
"אלכסנדר עצמו לא גזר גזרות נגד עם ישראל ונגד התורה. אולי בגלל זה נשאר השם שלו בעם ישראל. אבל יחד עם הכתב והלשון, הגיעה השפעה יוונית עקיפה אל היהדות.
באותה תקופה אף אחד מחכמי ישראל לא זיהה את הסכנה שבדבר?
"זו הייתה פשרה. חכמים רצו את בית מקדש וגם ביקשו לאפשר ליהודים לחיות את חייהם בשמירת מצוות. אז אומנם היה חופש דת בירושלים, אבל המוחות והלבבות נשטפו והאסון היה גדול. בתוך היהודים קמה קבוצה של מתייוונים שאמרו שהתרבות של יוון כל כך יפה וגדולה, והם הפכו ליווניים בעצמם".
האסטרטגיה שכשלה
"הצרות", ממשיך רבי בערל ויין, "באו מתוך עם ישראל עצמו. המתייוונים היו אלה שמשלו בבית המקדש בבית שני, לא הפרושים. כולם מכירים את המשנה שמתארת שבערב יום כיפור היו חייבים להשביע את הכהן גדול שיעשה הכל כהלכה ולא כדעת הצדוקים. הצדוקים היו המשך של המתייוונים.
"למעשה, אחרי נס חנוכה כשהחשמונאים ניצחו את היוונים, לא התאים להם להיות מתייוונים אז הם הפכו לצדוקים.
"ההיסטוריה חוזרת על עצמה שוב ושוב", רבי בערל מצטחק. "זה קצת מזכיר את התהליך שעובר על הרפורמים. היום כל הרפורמים הולכים עם ציצית. פעם זה לא היה. אני זוכר בילדותי שה'טמפל' הרפורמי היה פתוח רק ביום ראשון, בשבת לא היה בבית הכנסת שום דבר. אבא שלי היה אומר באירוניה, שלפחות הם לא מחללים שבת בבית הכנסת. את כל התפילות עם העוגבים והמיקרופונים, הם עושים ביום ראשון. כמובן שלא הייתה להם עברית. הסידור כולו היה כתוב אנגלית, גרמנית וצרפתית. מחקו את המילה 'ציון'. והנה היום הם חובשים כיפות, מדברים כמו ציונים ומתיימרים לשלוט במקום המקדש…"
ומן הימים ההם לזמן ההוא. "כשאלכסנדר מת, נחלקה האימפריה לשניים. במצרים היה המלך תלמי, כל המלכים המצרים באותם ימים נקראו תלמי. היהודים דווקא הסתדרו עם התלמיים ממצרים.
"בחצי האחר של האימפריה, בצד של סוריה, קם המלך סֵלֵאוּקוּס. שלוחיו, הסלאוקים, ביקשו לכפות את תרבות יוון על היהודים. ארץ ישראל הייתה בין מצרים לבין סוריה – והם רבו ביניהם למי תהיה השפעה על הארץ. המתייוונים עשו יד אחת עם הסלאוקים, כדי לשכח מעם ישראל את התורה".
והנה שלוש הגזרות: "הם אסרו את המילה, בטענה שגוף האדם מושלם לגמרי – וברית המילה פוגמת בו. הם גזרו על השבת – כי זה מזיק לכלכלה שמדינה שלמה שובתת יום אחד בשבוע. כן-כן, בדיוק כמו היום… הם רצו להאכיל את ישראל בשר 'דבר אחר', בטענה שזה בריא. בקיצור, מלכי יוון שבסוריה החלו לרדוף את היהודים. כל מי ששמר מצוות – דמו בראשו.
"אז בא מתתיהו שהיה ממשפחת כהנים, והוא עם חמישה בנים עשו מרד שארך כמעט שבע שנים. בכל פעם מחדש", מתחייך רבי בערל, "אני מפתיע אנשים צעירים וגם מבוגרים. הם חושבים שסיפור חנוכה הוא שמונה ימים. למעשה מדובר בתהליך שנמשך קרוב לשבע שנים.
"היה גם דם: ארבעה מבני מתתיהו נהרגו. רק שמעון, הבכור, שרד. גם מתתיהו עצמו נהרג במלחמה. אבל הם ניצחו גם את היוונים וגם את המתייוונים, ואז באו 'וטיהרו את מקדשיך'. הם סילקו את המתייוונים – ומצאו בנס את פך השמן.
"לפי חז"ל, העניין הזה – של טיהור המקדש – הוא הסיפור העיקרי. כל המלחמה היא רק צדדית. המטרה הייתה המקדש, לעצב את היהדות.
"באותו זמן כבר התחילו רבותינו התנאים לנסח את ההלכה היהודית של הפרושים. חז"ל מכנים זאת 'משנה ראשונה'. מדובר בתהליך מתמשך: משנה ראשונה, משנה של רבי מאיר, עד למשניות שסידר רבי יהודה הנשיא. מדובר בתהליך של כחמש מאות שנה שהתחיל באותה תקופה. התנאים הראשונים שמו את הדגש על תורה שבעל פה שכל יהודי ידע את המסורה, שכולם יהיו תלמידי חכמים, כי הם כבר הרגישו באותם ימים שהמקדש לא יאריך ימים".
הכל היה כל כך טוב, אלא שאז היהודים עשו טעות. "כדי שהיוונים לא יחזרו שוב, החליט הכהן החשמונאי שמעון, שהיה גם המלך היהודי, לכרות ברית עם רומי. הרומאים שלחו לאזור את הלגיון העשירי שיהיה בגליל כדי להגן על היהודים מפני הסורים.
"זו הייתה אומנם הצלה לשעתה, אבל מהר מאוד התברר שזו הייתה שגיאה לטווח הארוך. שכן מאז שוב לא הצליחו לגרש את הרומאים מארץ ישראל. מסבב כל הסיבות רצה שבסוף היהודים נפלו בידי רומא ונחרב בית שני על ידם".
הייתה עוד שגיאה אחת שהחשמונאים עשו: "הרמב"ן (בראשית מט, י) אומר, שהחשמונאים חטאו בכך שאיחדו את תפקיד הכהן הגדול עם תפקיד המלך. היה עליהם להותיר את המלוכה לבית דוד.
"ואומנם שמעון, המלך החשמונאי הראשון, לא קרא לעצמו מלך. יש מטבעות שלו בהם הוא נקרא 'נשיא' ו'חבר היהודים', אבל לא 'מלך'. הוא הקפיד על זה וידע על הבעיה. אבל אחריו באו יוחנן, הורקנוס ואריסטובולוס ואלכסנדר ינאי – שכבר לא הפרידו בין הרשויות.
"וכך קרה שהחשמונאים עצמם, בזמן אלכסנדר ינאי נעשו צדוקים. וזה מה שאמר אלכסנדר לאשתו שלומציון המלכה לפני מותו: 'אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס' (סוטה כב, ב). הוא התכוון לחשמונאים באותם ימים, שהיו בעצם צבועים וצדוקים. הם לחמו נגד המתייוונים ולבסוף הפכו לחלק מהם".
סיפור של גדר
במבט מהיום, קשה להבין מה הייתה הבעיה בשיטה היוונית. למה היהדות רואה בהם כזה אויב?
רבי בערל ויין חוזר אל ההגדרה הראשית: "תרבות יוון יכולה להיות נפלאה – אבל אין לה הגבלות. אם אין דבר אסור, יש דרדור בלתי נפסק.
"מי שעוקב אחרי ההיסטוריה היוונית, מתרשם בעצמו. הם דיברו על דמוקרטיה, אך הם עצמם היו דיקטטורה. ככה זה כשאין גבולות, רק עקרונות. רואים את זה גם כן ברומא. יוליוס הקיסר הרומאי עלה עם הבטחות דמורקטיות, ואז הפך לרוצח המונים. זה הלקח ההיסטורי הכי חשוב שיוון מלמדת. אם אין גדר, יש התדרדרות.
"לעם ישראל יש תורה שתמיד משמשת בלם. כשחושבים על זה, התורה לא רק מגינה באופן מיסטי על הדמוקרטיה, אלא שהיא פשוט שומרת עליה שלא תהפוך לדיקטטורה.
"בעצם זו המריבה הקדומה בין יעקב לעשיו. ברגע כשהוא יוצא לאוויר העולם הוא כבר אוחז בעקבו. הוא לא מרפה. הוא מציב גבול. זה מה שמציל את עם ישראל. כל העולם אומר כך, והם לא מתרשמים".
ומדוע זקוקים דווקא להגבלות של התורה, הרי יש עוד הגבלות. להבדיל, גם המוסלמים כמו בן לאדן מבקרים את המתירנות חסרת הגבולות של העולם המערבי…
"אילו הוא היה רק מבקר את התרבות המערבית, זה היה בסדר. אבל הוא עצמו טובח ורוצח. הוא אולי כועס על העדר הגבולות של יוון, אבל לו עצמו אין שום גבול".
התורה היהודית, מסביר רבי בערל, מגבילה גם את עצמה. זהו עניין ייחודי. אנחנו מוצאים תקנות מפורשות שבמובן מסוים מגבילות את התורה עצמה. יש 'כבוד הבריות' שדוחה גופי תורה. יש 'כבוד הציבור'. כן, גם בתורה עצמה יש גדרות וגבולות.
"לאורך השנים תמיד היו מעשי קנאות, גם אצל היהודים. אבל זה אף פעם לא הצליח. שמעתי ממרן הרב מפוניבז' זצ"ל, שאמר: 'מעולם לא שמעתי שזריקת אבן על מכונית שנסעה בשבת, גרמה למישהו לעצור ולחזור בתשובה'. מרן ה'חזון איש' כותב בפירוש, שבזמן הזה צריך לקרב אותם כי הם כמו תינוק שנשבה וחייבים לקרב בעבותות של אהבה. היסוד הוא כל הזמן להגביל את עצמנו".
אז בעצם יש כאן ניגוד ששוכן בהרמוניה. מצד אחד תרבות יוון 'באהלי שם' ומצד שני גדרי התורה.
"זו הכוונה 'להיות יהודי'. מי שלומד את ספר משלי, רואה ששלמה המלך כמעט לא מדבר על 'רשע' אלא על 'פתי'. יהודי זה להיות חכם. המסר של חנוכה הוא 'להיות חכם'. לאמץ את הגדרים של התורה – לראות את כל התמונה.
"שימו לב להלכה מעניינת: בחנוכה יש עניין של 'פירסומי ניסא'. לעומת זאת במצה אין דבר כזה. כי לא כל מצווה אנחנו צריכים לפרסם. כאן התורה מבקשת שנפרסם את הגדרים והסייגים של התורה. הנביא אומר 'מה השם דורש ממך? כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת' – אלו הגדרים שלנו שמגבילים את המתירנות היוונית. הנר של חנוכה שדולק מבחוץ מזכיר לנו את זה".
בדורות האחרונים היו שיטות שונות כיצד להתמודד עם ההשפעות מבחוץ: האם למצוא איזון או להתבדל. מהסיפור של חנוכה כפי שהרב מציג אותו נראה, שזה הרבה יותר מתאים לשיטת ההתבדלות של ה'חתם סופר'…
"היסטוריה צריך לבחון במבחן התוצאה. ה'חתם סופר' עצמו כתב ודיבר גרמנית. הוא אף חתם את שמו 'מוריץ שרייבר'. אבל מצד שני הוא לחם שלא ידברו גרמנית בבית כנסת. זה הגדר שעליו אני מדבר.
"כנראה שבלי החילון והרפורמה היהדות הייתה נראית אחרת לגמרי. הם אילצו אותנו להסתגר. הם גרמו לנו להגביה גבוה יותר את הגדר".
פרספקטיבת חיים
ואי אפשר לסיים שיחה עם רבי בערל ויין, ההיסטוריון הגדול, מבלי לדבר על המילה הזו עצמה 'היסטוריה' שהיא בכלל מילה יוונית.
למה היה ליוונים חשוב כל כך להתעסק בהיסטוריה, ואיך היהדות רואה את העיסוק בהיסטוריה?
"תארו לעצמכם שמישהו נותן לכם לקרוא בספר שקרעו ממנו את מאה העמודים הראשונים ואת מאה העמודים האחרונים – ואתם נדרשים לקרוא ולהבין מה הולך פה… כך בדיוק קורה לאדם שחי מבלי להבין פרספקטיבה היסטורית.
"ההיסטוריה היא דבר חשוב, שכל בן תורה צריך לדעת. איך יש כיום שבע מיליון יהודים בארץ ישראל? איך זה קרה? המציאות פה היא פלא, דבר שלא קרה מעולם! אם יודעים היסטוריה, רואים שזה לא קרה פתאום, זה תהליך של מאות שנים שנמשך עד לימינו.
"לפני הכל ההיסטוריה מלמדת אותנו בחוש שההשגחה העליונה מכוונת את הדברים. אין שום פירוש אחר לסיפור שמתגולל לנגד עינינו.
"כולם מכירים את הרגע הדרמטי שבו יוסף הצדיק יוצא לחפש את אחיו. 'וימצאהו איש והנה תועה בשדה'. מי היה האיש הזה? רש"י מביא מחז"ל שהיה זה המלאך גבריאל. במובן מסוים ה'איש' הזה אחראי על כך שיוסף יורד למצרים.
"אבל הרמב"ן כותב דבר מופלא. לדבריו לא חייבים לומר שזה 'גבריאל המלאך'. הקב"ה מנהיג את העולם ולפעמים הוא משתמש בסתם 'איש' שבכלל לא מודע למעשיו. הוא רק יודע שמישהו שואל אותו מה הכתובת, והוא כבר יהיה השליח להוריד אומה שלמה למצרים.
"אם לא לומדים היסטוריה לא מבינים את זה, לא רואים את ההשגחה הפרטית. היסטוריה מביאה לאמונה – כי כך רואים את כל התמונה. יש תמונות שציירים עושים בעולם כשאתה עומד מול התמונה אתה לא רואה שום, רק בד וצבע. צריך לעמוד מרחוק כדי לקבל פרספקטיבה. 'מרחוק', אומר הפסוק, 'ה' נראה לי'".
הרב ויין מתחייך. "אלו שלא קוראים היסטוריה, קוראים עיתונים. הם כל הזמן רואים 'חדשות'. חסרה להם פרספקטיבה. קשה להם להבין את הסיפור הגדול שהם בעצם מתנהלים בתוכו".
אז הנה, הוא מגביה קולו, רגע לפני סיום, בעוד לקח חשוב מחנוכה: "כשאתם מדליקים את הנר בפתח הבית, תזכרו איזה סיפור גדול הם מספרים. 'על המלחמות'. מעצמות אדירות היו כאן ונפלו ורק עם ישראל תמיד שורד. והסוד שלנו הוא התורה. הגבול. האור הגדול שקיים לעולם".
