זמן לצחוק

חוטף האוטובוס שהצטייד באקדח מים למען תצלח מזימתו, משכירת הדירה הרואה ואינה נראית שעינה צופיה על כל המתרחש, חוויות מים קופיות וכאלה שנוגעות לאבובים שוקעים, ומה לא? | בין הזמנים הוא זמן למרגוע? הצחקתם. כמה צחוק מתגלגל בין גלגלי האוטובוסים, המכוניות, הגלים והאטרקציות? חוויות משעשעות מתקופת "בין הזמנים" מתובלות בבדיחות חופש | בין הזמנים לששון

איורים: אלה מושקוביץ

חופש? לא, חלילה! בין הזמנים!

בין זמן לזמן יש קצת זמן להתרגע, לנשום אוויר מהביל של ים שכמנהג הציניקנים נהוג לומר שיש בו "יותר בשר ממרק".

להתרגע? לא ממש. לא די שסופגים עקיצות מיתושים תוצרת חוץ, פוגשים נחשי מחמד ללא התראה ובולעים מים מלוחים, התענוג העילאי הזה עולה הרבה.

אבל יש שיטות להוזיל עלויות, לכן נפתח בבדיחה הנודעת על הרופא המכובד שנסע לחופשה מפנקת במלון יוקרתי באי יוקרתי, משהו שרק העשירון העליון יכול לפרגן לעצמו. להפתעתו, פגש במקום את עורך הדין שלו. "מה אתה עושה כאן?" התפלא הרופא.

"זוכר את הבית הקטן שהיה לי?" ענה לו עורך הדין תוך שהוא ממצמץ בעליזות, "הוא נשרף כליל, ומכספי הביטוח מימנתי את החופשה! ומה אתה עושה פה?" החזיר שאלה לרופא, שהרי מי כמוהו יודע מה מחזור ההכנסות של לקוחו.

"זוכר את הדירה המסכנה שהייתה לי?" ענה לו הרופא, "היא נהרסה כליל בשיטפון. והנה גם אני פה, נהנה מכספי התביעה", סיפר הרופא בהנאה.

"באמת?!" תהה עורך הדין מבולבל, "איך הצלחת להצית שיטפון?"

לפני שמישהו יטיל מס על הצחוק, כדאי למהר ולצחוק כשהוא עוד בחינם. החופשה מספקת לנו הרבה הרפתקאות של יציאה מהשגרה – מסלולי טיולים, החלפות דירות, פינות החי, הצומח והדומם, הנוסע והטס.

אבל רגע… קודם צריך למצוא אופציה לצאת לחופש.

כל אמא עברייה העובדת במשרה מלאה תספר עד כמה לא פשוט לגרד ימי חופשה.

ציפורה בסר מספרת חוויה אישית של אמא עובדת בחופשה: "בבין הזמנים האחרון לא יכולתי לקחת כלל ימי חופשה. הבנים הסתדרו איכשהו, אך לבתי דאגתי לתעסוקה מלאה במהלך החופש.

"אחרי שבילתה ב'בית הספר של החופש הגדול', השתעשעה באטרקציות עם בנות הדודות, שהתה אצל סבתא בירושלים והייתה בכותל ובימין משה, נסעה לבת דודתי במושב וראתה פרות בחליבתן, סוף סוף הגיע היום האחרון של החופשה.

"הילקוט כבר היה מלא כיאות, ואני ציפיתי לנשום אוויר חופשי של חוסר דאגה מסידור לבתי הבודדה, ואז נזכרה הבת העולה מחר לכיתה ב' לשאול: 'אמא, מתי יהיה לך חופש גדול וניסע לים?'"

ארוכה הדרך לחופשה

איך נשיג כמה ימי חופשה? אולי תהיו יצירתיים כמו אותם שני עובדים, שעבדו יום יום במשרד ואף פעם לא הצליחו להוציא מהבוס אישור לצאת לחופשה.

הם ישבו וניסו לטכס עצה איך יצליחו לצאת לחופשה המיוחלת. פתע הרים אחד מהם את ראשו מהמחשב ואמר: "‏יש לי רעיון פצצתי איך לארגן לעצמי קצת חופש מהעבודה!"

הוא הסתכל בחלל המשרד סביבו, קפץ על השולחן שלו ונתלה הפוך כשהראש למטה. תוך שניות נחפז הבוס לעבר העובד התלוי מהתקרה ושאל אותו בבהלה: "מה נראה לך שאתה עושה?"

"‏אני מנורה", ענה העובד ההפוך.

"‏נראה לי שאתה צריך לקחת קצת חופש", גער בו המנהל. "לך הביתה ברגע זה, ואני לא רוצה לראות אותך כאן במשרד לפחות בשבוע הקרוב, עד שתתאפס על עצמך, הבנת?!"

"בסדר, אדוני", ענה העובד בצייתנות, קפץ למטה, כיבה את המחשב ויצא.

העובד השני קם מייד אחריו והחל לארוז.

"לאן נראה לך שאתה הולך?" בירר המנהל.

"הביתה", השיב, "אני לא יכול לעבוד בחושך".

קיבלתם ימי חופשה, הידד! אנחנו מוכנים?

בואו נצא לדרך.

נוסע עולה לאוטובוס ושואל את הנהג: "סליחה, האוטובוס הזה ישיר?" הנהג עונה לו: "אדוני, אם תשלם מספיק הוא גם ירקוד!"

רמת התחזוקה של האוטובוסים יכולה לעיתים לקיים את הבטחת הנהג, השם ירחם. עם זאת, אוטובוס שר ומנגן מצאנו בהרפתקת בין הזמנים של פרידי קליין.

פרידי החליטה לשלב טיול בין הזמנים לצפון בנסיעה קדושה למירון וגם בכמה אטרקציות בסביבה. היא ובני משפחתה זכו לחוויה מרוממת עד מאוד בדרך, והיא מפרטת אותה בעונג רב:

"בדרך מירונה עלה לאוטובוס תימהוני לבוש כיפה צבעונית להפליא שהצליח לבדר את הילדים קשות (המבוגרים התגברו בקושי רב, אך לא יכלו שלא להבליע חיוך).

"האיש עלה כשבידו אקדח מים ענק והודיע שהאוטובוס נחטף, כשעל פניו מרוח חיוך ענקי. הילדים לא נבהלו כלל והריעו לו כשהוציא חליל מתרמילו הענק, זייף להנאתו מנגינות מרטיטות כמו 'שלום עליכם' והזמין את כולם נמרצות להצטרף לשירה.

"כשהעיכובים גברו כמנהגם של כבישי הצפון העמוסים בימי דפגרא, זרק דברי הרגעה: 'רבותיי, אל דאגה! עד שבת נגיע!' (נסענו ביום שני.)

בדיוק נצפתה ניידת משטרה, והוא התריע שלא יגלו לשוטרים שהוא יהודי. "'תגידו שאני חרדי', נמלך בדעתו. 'יודעים מה, יותר טוב: תגידו שאני ערבי!' החליט לבסוף.

"כששבנו מהטיול מי זכר את האטרקציות? 'חוטף האוטובוס' היה החוויה הכי מרשימה הזכורה לכולנו מאותו בין הזמנים".

באוטובוס או ברגל, מזומנות חוויות מעניינות כמו זו של בני משפחת זקס, כפי שמספרת חוה: "באחת השנים שמנו את פעמינו לנפוש במושב בן שמן. נסענו באוטובוס עד לתחנה הסמוכה לצומת גמזו, ומשם המשכנו ברגל עד המושב. המקום לא ממש מוסדר להליכה, ולמעשה הולכים בשולי הכביש.

"בעודנו צועדים עם הילדים וכל הפקלאות, נוצר בכביש פקק ארוך של מכוניות שבאיזשהו מקום גם הפחית את הסכנה של ההליכה בשוליים.

"ואז — מאחת המכוניות נפתח החלון, ואישה הציעה לנו קרטיבים לכולם. במושב הרכב שלידה היו כמה קרטונים של קרטיבים, והחוויה הייתה מושלמת. היא התקדמה כמעט בקצב שלנו, ודאגה לחדש את המלאי לפי הצורך…

"למחרת הגיעו לבקר אותנו במושב בני משפחת הדודים. כמונו, גם הם הלכו ברגל מגמזו למושב. אך זכו לחוויה הפוכה משלנו: ניידת משטרה נעצרה לידם והשוטרים שאלו אותם לאן פניהם מועדות. כששמעו, נזפו באמא שזו ממש סכנה וליוו אותם ליווי נשיאותי עד שנכנסו למושב".

בני הכפר ובני הכרך

בדיחות רבות קושרים המושבניקים על ראשי העירוניים שבאים לקיט בכפר, וכמו רשום להם על המצח: אנחנו בני העיר הנבערים בכל מה שקשור לחי ולצומח.

תושב העיר הגדולה יצא לקיט באזור כפרי, נעצר מול איכר שעבד בגינה ליד ביתו ובירר בסקרנות: "איך אתה מצליח לגדל צנוניות כל-כך גדולות?"

האיכר התמתח מקלשונו, הביט בו והשיב: "זה די פשוט אדוני, אני זורע זרעי סלק…"

בית בכפר נשמע חלומי ונהדר – כך חשבה גם מרת גרינברג ששכרה בית קיט בכפר עם חצר צמודה. שמעו מה היא מספרת על טבילת האש הכפרית שלה:

"הבית היה קטן בהרבה מהמצופה. יצאתי אל החצר כדי לבדוק אם גודלה מפצה על החדרים הזעירים. משום מה הבן שלי שיצא בעקבותיי, נכנס בחזרה והתעקש שגם אני אכנס הביתה.

"שאלתי אותו בתימהון: 'מה קרה לך?' והוא רק אמר: 'אמא תיכנסי, מה אכפת לך, תיכנסי!' התפלאתי על הנודניקיות הפתאומית של הנער: 'למה להיכנס? טוב, בסדר… עוד כמה דקות'. נערנו מתעקש: 'לא, עכשיו!' 'אבל…' אמרתי לו, וסובבתי סופסוף את הראש. לידי עמד כלב ענק של השכנים שבא להתיידד עם השוכרים החדשים. הצווחה שלי… זקני הכפר צוחקים עליה מאז, וכנראה יספרו עליה עוד שנים רבות".

ההרפתקה הכלבית בכפר הניעה את הגרינברגים לחפש לחופשה הבאה דירת קיט באזור עירוני נטול הרפתקאות חייתיות שכאלה. אך מתברר שגם העיר מזמנת חוויות מעניינות:

"יצאנו הפעם עם חמותי, שהבטיחה לאבטח כל נוכחות כלבית. התרווחנו בדירה, נהנינו מהמזגן, והנה טלפון. כמעט מהרגע שנכנסנו בעלת הדירה התקשרה כל כמה דקות עם הערה / בקשה / גערה: 'למה כל כך הרבה אנשים נמצאים במרפסת? אל תזיזו את השולחן מהמקום! את הכלים עדיף להניח על השיש השמאלי'… חמותי השתגעה: איך היא יודעת הכל?

"בסוף הבחנו באישה שיושבת בבניין ממול וצופה עלינו. הגברת השכירה את דירתה, ובינתיים השתכנה בביתה של אימה הגרה ממול וצפתה ישירות על הבית ועל כל מה שעושים בו…"

דירה להשכיר

מהעבר השני של החוויה, יש אנשים שחוויות בין הזמנים שלהם נמצאות בצד של נותני השירות.

שפרה היא תושבת צפת, עיר קיט נודעת שזוכה לשגשוג והתפוצצות אוכלוסין אחרי ט' באב. הפופולריות הצפתית בימי החמה מסייעת לתושביה להשלים הכנסה בדמות השכרת נדל"נם לקייטנים. כך עשתה גם שפרה.

"זה היה אחרי לידת בני החמישי. אמרנו: נשכיר את הדירה, ובינתיים אתאושש בדירה שכורה זעירה סמוך לאמא, בבני ברק. ואכן, השכרנו את הדירה שלנו בצפת ונסענו לבני ברק לשבועיים. הייתי יולדת טרייה ותשושה. בעלי היה נוסע מבני ברק לצפת אחת לכמה ימים כדי להכין את הדירה לשוכרים הבאים.

"פעם אחת סיכמנו עם השוכרים שהם עוזבים על הבוקר, בשעה תשע בדיוק. אבל בדיוק. לכבוד ה'בדיוק' הם קיבלו בונוס – לילה חינם. השוכרים הבאים אחריהם היו אמורים להגיע בשעה 12 בצהריים. די זמן לשקם בית שאנשים שילמו עבור השהייה בו, ומותירים אותו בהתאם.

"בעלי התקשר אליהם בבוקר, מהדרך, לשאול אם כבר פינו את הבית. 'כן, כן. רק רגע אנחנו יוצאים'.

"בעלי הסביר להם שתוך זמן קצר אמור להגיע המנקה, והדירה צריכה להיות ריקה. איכשהו השיחה התגלגלה בצורה שלא היה לו נעים לספר שזה הוא בעצמו.

'הכל בסדר. אנחנו בפתח עם המזוודות. שיבוא'.

"אחרי חצי שעה בעלי התקשר אלי: הוא צופה על החצר שלנו מלמעלה, השוכרים יושבים בחצר בפיג'מות ואוכלים ארוחת בוקר. עשר בבוקר. מה עושים?

"שוב התקשר אליהם.

'תגיד למנקה שהוא יכול להיכנס, הכל בסדר. אנחנו בדרך החוצה', הרגיעו המפוג'מים.

"בעלי נכנס לבית, אין ברירה, צריך להתחיל לכבס מצעים ולארגן לשוכרים הבאים. הם קיבלו את פניו של 'המנקה' ברוגע וסיפרו לו שהם בדרך לצאת, והכל בסדר. הם לא ידעו שהוא בעל הבית, והאיש שניהל איתם את שיחות הטלפון לגבי הפינוי.

"הנופשים ישבו בחצר וצחקו, נהנו מהחיים. אני התקשרתי אליהם מדי כמה דקות לחוצה ועצבנית וזירזתי אותם לצאת. (כזכור, הייתי יולדת, עם כל הקטנטנים לבד בדירה שכורה פצפונת. בהסכם הפנימי ביני לבין בעלי לא הייתי אמורה להתעסק עם ההשכרה בכלל אם לא הסיפור ההזוי הזה.)

"'אנחנו כבר עם רגל בחוץ', הבטיחו האנשים שהסתובבו בבית בפיג'מה, ולא היססו לקרוץ לבעלי בתור משת"פ מול בעלי הדירה הקשוחים והמעצבנים שרוצים לסלק אותם.

"אז זה היה מעצבן נורא. חלפו כמה שנים עד שזה הצחיק…"

מקרה נוסף בידח את הצפתים: "היה לנו מנהג נחמד להשאיר במקרר קרטון חלב, בקבוק מים קרים ולפעמים סוכריות או שוקולדים או עוגיות, כאשר נחה הרוח. אנשים מגיעים מדרך ארוכה, שיהיה להם.

"היו שוכרים שהתקשרו כמה שעות אחרי שהגיעו להודיע שהחלב נגמר, אם אפשר לקנות עוד קרטונית, ועדיף שוקו. זה מה שהילדים אוהבים.

"משפחה אחרת התקשרה בהיסטריה להגיד שהם בורחים מהדירה. היה בחצר… מקק!!! התנצלתי שאנחנו גרים בדירה עם חצר, והלוא לא הסתרנו את קיומה של החצר. הצעתי שפשוט לא יצאו אליה אם הם רגישים למקקים.

"האישה התרגזה עלי נורא, על הדירה, על המחיר, על הגודל של המטבח, על הכל. לא שהסתרנו משהו. להפך, אני מאלה שמרחיקים שוכרים מרוב פירוט של הפגמים.

"מן הון להון התגלגלה השיחה, והיא סיפרה לי שגיסתה שכרה צימר שווה בצפת, מפנק, עם סבונים וג'קוזי וקשתות, והיא נהנית מכל רגע. היא גם קונה, הגיסה, אוכל במסעדה, במקום לבשל על כיריים ביתיות. וחוץ מזה הגיסה לא צריכה בכלל נופש, אחרי שבחורף הם נסעו לחתונה בחו"ל. היא עובדת קשה פי שניים מגיסתה, וזו הדירה שהיא מקבלת, כלומר – הדירה שהשארתי לה בחוצפתי.

בעניין זה לא היה לי איך לעזור, לפחות גנחתי איתה בצער מול הגיסה המתפנקת בלי לבקש מאיתנו אישור".

בעל הבית השתגע

תיאורי החוויות של הצפתים המשכירים טרם תמו: "לא אשכח את בעלת הבית של הדירה שהשכרנו בשנה אחת". בעלת הבית?! אני תמהה, ושפרה מסבירה בנחת:

"שכרנו דירה לטווח ארוך, ובבין הזמנים השכרנו אותה ברשות בעלת הבית והצטופפנו ביחידה קטנה בסמוך. היא גרה בקומה העליונה, והייתה בלחץ שהנופשים שהבאנו יזיקו לדירה.

"היא נהגה לרדת לדירה ולבקש: לא לשחק בכדור, זה מזיק לקירות; לא בחמש אבנים, זה שורט את הרצפות; לא לשכב על הספות, זה הורס את הצורה שלהן; וכשמתקלחים – להיזהר שהמים לא ישפריצו לקרמיקות, זה עושה אבנית.

"כשהם קנו שתייה מתוקה (הכל נצפה ותויק) היא ביקשה שנזהיר אותם לפתוח בעדינות שלא ישפריץ לתקרה. היינו צריכים לתווך כל הזמן בינה לבין השוכרים ולרצות את שני הצדדים.

"בשבת אחת התארחה בדירה קבוצה של בחורי ישיבה ששרו שירי שבת לתוך הלילה, וחבורה של משועממים שאינם שומרי תורה ומצוות עברה ליד הבית וזרקה אבנים על החלונות עד שחלון אחד התנפץ.

"בעלת הבית כעסה על האורחים המזמרים, וביקשה שנודיע לשוכרים הבאים לא לשיר בקול, ולא לשיר מאוחר בלילה ואם אפשר לא לשיר בכלל. היא הייתה אישה טובה. רק קצת לחוצה".

מעניין איזה סיפור היה לנופשים בצפת לספר על האירוע.

לא מספיק לצאת לדירת נופש, ולא משנה כמה אטרקציות יביאו לנו המשכירה או השוכרים האטרקטיביים. צריך לצאת.

לאן?

נראה כי יש מצווה בלתי כתובה בתורה כי אין נופש נקרא נופש בלי מפגש בלתי אמצעי עם עולם החי. בין אם הוא יתוש, מקק, נחש או פיל.

פינת החי והעוקץ

קבוצת מטיילים עמדה להיכנס לסיור במערה.

אחת המטיילות הנפחדות פנתה בשאלה: "יש עטלפים במערה הזו?"

ויען המדריך בשאננות: "אין מה לדאוג. הנחשים טרפו את כולם".

לצד המטיילים, יוצאים גם הנחשים וחבריהם לטיול. פגישה איתם באופן לא מסודר, זו חוויה שמתאימה לעלות לתיעוד בכתבה אחרת של סיפורי אימה. אבל כשמגיע מאלף נחשים להופעה באמפיתאטרון של 'הנופש למשפחות בני תורה' זה כבר סיפור אחר.

"בילדותי, היינו נוהגים לנפוש בנופש מאורגן למשפחות", כך רחלי סנדלר. "בתוכנית: 'מאלף נחשים'. הבנאדם, שייקה שמו, העלה ילדים על הבמה וכרך סביבם נחשים, הניח על אמות ידיהם לטאות, והסביר ברתק רב על ההבדלים בין עקרב שחור לצהוב.

"ישבנו על הדשא ואימצנו עיניים קדימה להבחין בצבתות שיש ליצור המרושע הזה בקצה הזנב ו… הופ, קפצתי וצווחתי. משהו דגדג מאחורי עורפי. הסתובבתי. לא ראיתי כלום. עד שהבחנתי באחי כובש צחוק, עובר לקורבן הבא ומדגדג את עורפו בגבעול דשא צעיר. הפעם גם אני צחקתי.

"בסוף תפסו את הקונדס, אחרי ששורה שלמה קפצה על רגליה ועלתה הבהלה שאחד הנחשים ברח. כמה צחקנו בסוף. ולמי שנד לגורלו של הברנש הזה, עלי לציין כי שב בתשובה וצמח לתלמיד חכם גדול ורציני. יש סיכוי לכל אחד", היא מסכמת בעידוד.

המסקנה היא שנחשים מלחיצים, ויש חשש שהקטע גרם לעקצוצים וגירודים.

עדיף ללכת לגן חיות.

קצין משטרה הבחין בבחור צעיר הנוהג בטנדר מלא בפינגווינים. סימן לבחור לעצור ונזף בו בחומרה: "אתה לא יכול לנהוג בטנדר עם פינגווינים באמצע העיר, קח אותם מייד לגן החיות!"

הבחור הנהן בהסכמה ונסע משם. למחרת, שוב קלט קצין המשטרה את אותו הבחור נוסע באותו טנדר מלא בפינגווינים, והם כולם מרכיבים משקפי שמש. סמן לו בזעם לעצור: "חשבתי שאמרתי לך אתמול לקחת את הפינגווינים לגן החיות, לא?!"

"זה היה אתמול", ענה הבחור בעליזות, "היום אני לוקח אותם לים".

יש לכם פינגווינים בבית? מן הראוי לקחת גם אותם לטיול בגן חיות. מכירים את גן החיות בפתח תקווה? עד השנים האחרונות היו שם קופים נכבדים למראה, אולי אורנג-אוטנג, אולי שימפנזים, מחילה מכל מומחי הקופים שככה ערבבתי בין המינים בבורות מחרידה שכזו.

בכל אופן, היו שם קופים בעלי קומה, כפות נכבדות ותעלולים, בלי שמות. עד שהועברו לגן חיות בברזיל כי הכלוב בפתח תקווה היה קטן מדי עבורם (כה אמר השומר למאוכזבים הקטנים).

ויהי היום, החליטה משפחת מבקרים פוחזת להשתעשע עם הקופים הללו. צעקו אליהם, הריעו. קוף אחד חפן אבנים והחל לזרוק בזעם. הילדים ראו בזה הרפתקה מרתקת ונקשו על סורגי הכלוב בעליזות.

הקופים הביטו בהם בשאננות. אחד מהם הלך לענייניו וחזר חתום פנים קופיות. שוב ניערו הילדים את הכלוב, ופתע פער הקוף את לועו ושטף אותם בלגימת מים שאסף כדי לנקום במטרידים.

אין לתאר איך השיטה החינוכית של הקוף הצהילה את הצופים. לגבי הנשטף, אני די מפקפקת אם צהל באותו הרגע. אבל סיפור נאה היה לו לספר.

הניעור הכללי

פינת חי הופכת לאטרקציה עלובה ברגע שגדלים למספר שנים דו ספרתי, ויש הטוענים עוד קודם. בחלק מהמשפחות, בין הזמנים שבו לא חטפו הנערים מחלת ים משיט על אבובים או התקף לב מבנג'י, לא יצאו בו ידי חובת המועד.

יוסי עולה לשיט על יאכטה שמשיט יזם צעיר בסביבה ומברר בחשד: "האם היאכטות הזולות האלה לא שוקעות כל הזמן?"

עונה לו אחיו בעידוד: "כל הזמן? אם הן הולכות לשקוע, זה יהיה רק פעם אחת!"

אח… שיט. ים, שמים, מים. נשמע פסטורלי?

לידי נפל מכתב מרגש שכתבה אם לבנות עליזות ואחייניות וכל הנלוות עימן שרק חשקו באטרקציה ימית לכבוד בין הזמנים, והיא מעלה בו את הרפתקאותיהן בשפתה המשובבת:

יסכה ואתי שלום,

התעניינתן איך היה, ואני שולחת לכן את כל הסיפור.

יצאנו לדרך, באוטובוס מקרטע, כעשרים בנות הזויות מבני ברק, גיסתי אסתי ואני.

הגענו לטבריה לכינרת והלכנו לאבובים.

הטבריינים התחילו לחסוך: הם מחברים שני אבובים לספינה, וכך הם מוציאים שניים במחיר דלק אחד.

ישבתי עם אסתי כמלוות בספינה שהאבובים מחוברים אליה וצילמנו את הבנות שלנו שעל האבוב. הנהג הפעיל מוזיקה בקולי קולות: "בבקשה קח את שלי, בבקשה קח את שלי, ריבונו של עולם, קח את שלי"… אסתי כל כך התלהבה עד שנעמדה על הספסל בספינה והמריצה בנפנופי ידיים כאילו היא מנצחת על הפילהרמונית לפחות.

הבנות שבאבוב קיבלו התקף צחוק קטן וכמעט נשמטו למים. הנהג הזהיר את אסתי שמסוכן לעמוד על הספסל והיא התיישבה לידי. צילמנו את הבנות וזמזמנו תוך שאנחנו מוחאות כף לכף כמנהג אנשים שפויים ומאוזנים. הבנות נאבקו במים והחזיקו באבוב באבירות. זה היה נראה משכנע.

העלינו את הנגלה השנייה של בנות בכל אבוב ויצאנו לדרך שוב. הכל חזר על עצמו, בנגלה השלישית כבר היה לנו רק אבוב אחד. יצאנו לדרך כשהפעם אסתי ואני על האבוב, ומשנייה לשנייה הרגשתי שזה לא זה. החזקתי בכוחות לא סבירים באבוב והלכתי ונפלתי לכיוון מטה. הייתי בטוחה שזה הסוף שלי. מלמלתי קצת מהווידוי, ומזווית העין ראיתי מישהי באונייה מוחאת כפיים לעצמה ולא יכולתי לחשוב על זה שהיא שרה עכשיו משהו כמו "תמיד תמיד בשמחה".

חוץ מהכל היא גם צילמה בלי הפוגה כדי להנציח את הטרגדיה. פחדתי שהידית שאני מחזיקה בה תעוף עוד רגע. צרחתי כמו חולה, ואסתי לידי צועקת שאני אשתוק כי עוד רגע היא מפנצ'רת את האבוב מלחץ ומצחוק ביחד. לא ארחיב איך היטלטלתי כסירה רעועה מעלה מטה. בשל מצוקתי עצר המפעיל את הספינה וצעק ברמקול: "בנות, תעזרו למורה היא כמעט נופלת!"

בנותיי ואחייניותיי הצוחקות סייעו לי לטפס שוב לאבוב וחזרנו למסע ההתאבדות הזה. עפנו לגובה והידיים יצאו לי מהמקום. פתאום שוב עוצרים והמפעיל נושא קולו ברמקול: "המורה, המורה! את לא נראית טוב". כבר לא יכולתי לענות, בקושי נגררתי בעזרתה האדיבה של אסתי הרוטטת מצחוק בחזרה לאבוב, ובקול ניחר שאגתי שאני רוצה לעלות לספינה.

את האופן המדויק שבו הגעתי מהאבוב לספינה אני לא מספרת. משאירה לדמיונכן הפרוע. רק אציין שתוך כדי המפעיל שאל אותי בקול שגם שוכני עפר בטבריה שמעו ודגים שבמים רעדו: "המורה, את בסדר?"

התברר שהמפעיל החדש הוא היפראקטיבי לא מטופל. הוא נסע במהירות של שדים ועשה פעלולים אכזריים במיוחד. הבנות אמרו לי שאי אפשר להשוות את הנסיעה הזו לנגלה הקודמת וכך הצילה מעט את כבודי האבוד. ואיך הסתדרו הבנות האחרות? חכמה גדולה. בחורות דקיקות עם כפל אחד בחצאית. מה הן כבר היו צריכות לסחוב? את 40 הקילו שלהן? אני הייתי צריכה לשמור על כל ה-200 שלי.

אחרי השיט הפרוע המשכנו לרבי מאיר בעל הנס להודות לבורא שנותרנו בחיים. מה שחשוב, שמאז האיברים שלי מפורקים לחלוטין. אני מרגישה כמו רהיט שהורכב על ידי מישהו עם ידיים שמאליות. כל תזוזה עולה לי באנחה כמו קשישה בבית אבות. והעיקר, הבנות והאחייניות שלי קוראות לי: "המורה".

סבא ביש הגדא

אחרי החוויה המפרקת, יש חוויות מעודנות יותר. ככה לפחות חשבה תרצה כששכרו מתחם למשפחה לכמה ימים והחליטו כתוכנית לילית להקרין לבנות הקרנה חינוכית שכמעט עלתה לסבא המסכן בחייו.

"ישבו הבנות בחדר החשוך והתרתקו למקרן שהקרין על הקיר. הסב ששב מתפילת ערבית, רצה להיכנס לחדר כדי לקחת פריט ששכח שם, לתומו לגמרי. לא עלה בדעתו שנכדותיו שם. פתע הייתה סצנה מלחיצה, וכמנהג בנות בכל אתר ואתר הן פרצו בצווחה מטורפת להעצמת הדרמה. הסב מעבר לידית נבעת כולו וחש להציל את יוצאות חלציו. מה שקרה אחר כך אין לתאר…" היא מצחקקת. "לא נראה לי שהן תעזנה יותר לצרוח בלי ויסות. שתהיינה בריאות", היא נאנחת על הדור הצעיר.

נסענו? השתעשענו? ומה לגבי אוכל?

האנשים רעבים. ובבין הזמנים? בכפל כפליים!

קדימה, אוכל!

מטייל אחד הגיע לכפר נידח ונכנס למסעדת הכפר. כשהמלצר הגיש לו את החשבון הוא נדהם, כיוון שעבור חביתה פשוטה משלוש ביצים דרשו ממנו לשלם מאתיים שקלים.

פנה אל המלצר: "אמור לי, הביצים כאן כל-כך נדירות שהמחיר כזה מוגזם?"

"לא אדוני", השיב המלצר, "ביצים יש לנו כאן בשפע. מה שאין לנו – זה קליינטים!"

אביה של אסנת הגיע לבין הזמנים מצרפת, והחליט לפנק את המשפחה בארוחה מחוץ לבית. ומכאן רשות הדיבור לאסנת על החוויה המזינה:

"נכנסנו ופתחנו את התפריט בהתלהבות, מתלבטים בין 'פיסות אנטרקוט קרועות ביין ופטריות שיטאקי' לבין 'אסאדו בסילאן על מצע פירה כרובית'.

"בחרנו מה שבחרנו, המלצר עדכן אותנו: אין.

טוב, ממילא התלבטנו. שיהיה הדבר הבא בתפריט.

-עדיין לא מוכן.

שיהיה חזה עוף צרוב ופירה בטטות.

-יש כרגע מחסור בבטטות.

טוב, אז שניצל רגיל עם צ'יפס.

-תצטרכו להמתין, הצ'יפס בהובלה, צריך להגיע עוד מעט.

החלטנו לנסות בדרך ההפוכה: 'מה יש לכם להציע?'

"הוא סרק את התפריט, הציע נקניקיות בפיתה ומרק פטריות, משהו כזה. אמרנו תודה, אכלנו, שילמנו, ולפני שיצאנו (אחרי פטפוט משפחתי מבודח של יותר משעה ליד הצלחת הריקה ושתייה בשפע, כי ממנה כן היה שם למרבה הפלא), עדכן אותנו המלצר בשמחה: 'הצ'יפס הגיע! להזמין לכם?'"

חופשה גיהינום

אחרי שטיילנו, חווינו הרפתקאות מטלטלות וסעדנו, הגיע הזמן לקינוח בבדיחה הנודעת:

איש אחד עזב את רחובותיה הקודרים של שיקגו כדי ליהנות מחופשה בפלורידה שטופת השמש. אשתו שהייתה צריכה לסיים ענייני עסקים, תכננה להצטרף אליו ולפגוש אותו ביום למחרת.

האיש הגיע למלון. לאחר שבילה כל היום בחוף הים תחת עצי קוקוס, הוא החליט לשלוח אי-מייל לאשתו, כדי להקדים ולספר לה על נפלאות המקום.

הוא שלח מייל, אך בחפזונו טעה באות אחת, וההודעה הגיעה לתיבת האימייל של אשת הכומר שמת יום קודם.

בלילה, אשתו של הכומר פתחה ובדקה את הודעות הניחומים ששלחו לה. כאשר ראתה את ההודעה נתנה צעקה, ניסתה לקום אבל התמוטטה ומתה מהתקף לב.

קרובי המשפחה ששמעו את הצעקה רצו לחדר, ולאחר שראו אותה נטולת חיים, קראו את ההודעה: "אשתי היקרה, הרגע הגעתי. הנסיעה הייתה ארוכה, אבל היה שווה את זה. הכל מאוד יפה! העצים, הגנים… עכשיו אני הולך לנוח קצת. רק רציתי להגיד לך שכבר דיברתי עם האנשים פה וכולם מצפים לבואך מחר. אני בטוח שהמקום ימצא חן בעינייך.

נ"ב: תכיני את עצמך, חם פה גיהינום…"

ללמדנו כי גם טרגדיה אפשר להפוך לבדיחה.

זכרו זאת בחופשה הבאה שלכם.

חופשה נעימה!