כבר שנים שחרטה פנימית זוחלת אל תוך ליבו של הח"כ לשעבר, אלי גולדשמידט. כל אוטובוס שהתפוצץ, כל פיגוע וכל טיל גורם לו להתחרט עמוקות על התמיכה שלו ב'הסכם אוסלו' | ואז הגיע בוקר שמחת תורה תשפ"ד והקיבוץ שלו, זיקים, שילם את מחיר ההתנתקות בצורה הכי כואבת | שנה אחרי, הוא מתייצב ומבקש לחזור בתשובה בכל המובנים | ויש לו גם גאווה אישית: הנכדים החרדים שלו
כאשר נערכה הצבעה על 'הסכם אוסלו' במליאת הכנסת, היה אלי גולדשמידט ח"כ צעיר ונמרץ בן ארבעים. הפנים היו נקיות מקמטים ורק כמה שערות לבנות נראו פה ושם.
כמו כל חברי סיעתו, הוא הצביע אז על תמיכה בהסכם שעבר בזכות 61 תומכים. "רצינו טוב", הוא אומר כשהוא חוזר לימים ההם. "רצינו טוב, אבל טעינו".
הליך ההתפכחות של גולדשמידט לא אירע ברגע אחד. "ככל שחלפו השנים, היו לי עוד ועוד ספיקות. כל פיגוע, כל אוטובוס שהתפוצץ, כרסם לי עוד פרומיל של אמון בתועלת של אוסלו".
מתפכח. ח"כ לשעבר אלי גולדשמידט צילום: לע"מ
ההתנתקות המשיכה לתרום להתפכחות, אבל טבח שמחת תורה היה השיא. "השבעה באוקטובר פתאום המחיש לי, באורח טרגי להחריד, שהלכנו אחרי אוסלו כי התפתינו. האמנו בשלום, בזמן שבצד השני עמדו אנשים שמעולם לא חשבו על שלום אמתי".
כשהמזגן חדל לפעול
עכשיו נעים ושקט פה, בקיבוץ זיקים, ורק ציוצי הציפורים מפירים את הדממה. אבל בשמחת תורה תשפ"ד, הרעש ששמעו תושבי הקיבוץ היה מחריש אוזניים.
"בשש וחצי התעוררנו בעקבות מטחים בלתי פוסקים של רקטות", הוא נזכר, "אבל מבחינתנו זה עדיין לא היה חריג עד כדי דאגה. תמיד היו לנו כאן טילים ורקטות, וזה עדיין היה בגדר הנסבל. לא ממש עשינו עניין מהטילים וסמכנו על 'כיפת ברזל'".
כעבור חצי שעה הכל כבה וכאן התחיל גולדשמידט להבין שהפעם זה אירוע בסדר גודל אחר. "לא היה חשמל, לא היו מים, ואני זוכר שהיה ממש חם. מה שהעסיק אותנו באותה עת, תצחק, היה המזגן שהפסיק לפעול. אבל עדיין לא היה לנו מושג מה קורה בחוץ.
"בשלב הזה התחלנו לשמוע יריות ובהמשך התברר שחוליה של מחבלים הגיעה עם סוואנה צה"לית. למרבה הכאב נרצחו 19 אזרחים ששהו בחוף, אך לקיבוץ הם לא חדרו. חברי כיתת הכוננות עמדו כחומה בצורה ומנעו מהם את המשך החדירה לתוך הקיבוץ, ואלו שלא חוסלו – נמלטו בחזרה. אגב, אחד מאלו שחיסלו את המחבלים היה קובי פודה, מנהל המפעל 'פולירון' של קיבוץ זיקים, בן 67, רק קצת יותר צעיר ממני…
"אם אותה חוליה הייתה חודרת גם את חברי כיתת הכוננות- לא קשה לתאר מה היה יכול לקרות".
מתי שמעת מה קרה?
"רק לפנות ערב", הוא זוכר, "כאשר חיילים דפקו לנו בדלת והורו לנו להתפנות".
מה חשבתם שקורה עד אז? לא שיערתם שמדובר בחדירה?
"לא ידענו כלום לפני כן. היינו מנותקים".
כדי להבין את רמת 'הניתוק', והפעם – אותו ניתוק רעיוני שהוביל את כינון 'הסכם אוסלו' – מן הראוי להזכיר שבכל התקופה ההיא בה נחתם ההסכם, בציבור במדינת ישראל הייתה תחושה של אופוריה, כאשר אף גורם ביטחוני או מדיני לא מעז להשמיע בזמן אמת ביקורת פומבית נוקבת.
כך תמכו אנשי ביטחון רבים, שאיש לא חולק על הבנתם האסטרטגית ולא מזלזל ביכולותיהם בשדה הקרב, בהסכם בהתלהבות. רק מעטים התנגדו, ובציבור היה נראה שיש לכך רוב מוחץ. כעבור שנים, אומנם, סיפרו כמה בכירים לשעבר במערכת הביטחון על התנגדות שהשמיעו בחדרים הסגורים נגד ההסכם, אך בזמן אמת – העם לא ידע מכל זה וההסכם כבר אושר בכנסת ברוב קולות.
גולדשמידט: "למרות שבמליאה ההסכם אושר ברוב דחוק, מבחינה ציבורית הייתה לכך תמיכה רחבה. מלבד המתנחלים וחלק מה'ליכוד' בהנהגת נתניהו – רוב העם לא הראה התנגדות, גם במחוזות הימין. להיפך, הייתה תחושה של שינוי באוויר.
"תחשוב על זה: לפני כן לא היינו יכולים לטוס לא לסין, לא ליפן, לא לרוסיה, לא למרבית מדינות דרום-אמריקה – ואחרי אוסלו פתאום הכל נפתח בפנינו. ברגע אחד התקבלנו למשפחת העמים והעובדה הזו נתנה לנו הרגשה מאוד טובה. מכל המדינות באו להשקיע כאן והתחושות היו חיוביות בהחלט.
"כי מעבר לרצון לעשות שלום עם פלסטינים ולסיים את הסכסוך", הוא מסביר, "אוסלו גם היה ביטוי לשאיפה להתקבל בעולם הליברלי המתקדם".
גם היום, מדגיש גולדשמידט, אין ספק שהיו באוסלו כמה נקודות חיוביות, שאת תוצאותיהן אנו רואים בשנים האחרונות: "במבט לאחור, היו באמת הרבה דברים טובים שאותו הסכם גרם. לדוגמה, השלום עם ירדן, היחסים עם קטאר ומדינות המפרץ – התחילו כבר אז, והם בעצם יצרו את המציאות שאפשרה את חתימת 'הסכמי אברהם'. גם קיומה של המשטרה הפלשתינאית בעקבות הסכם אוסלו מסייע לצה"ל ביהודה ושומרון עד היום.
"הקשרים אז, כמובן, לא היו ברמה של מדינות ידידותיות לכל דבר ועניין, אבל כן נהיה קשר בין המדינות. פרס נסע לקטר, ואני ביקרתי עם רבין במרוקו במסגרת כנס שנערך בנושא המזרח התיכון יחד עם עראפת.
"אבל למרות זאת, כשאתה רואה את הנזק מול התועלת – ברור שאוסלו היה משגה חמור".
למה רק שמחת תורה המחיש לך מי הם האויבים שלנו? גם לפני כן היו פיגועים ודם יהודי נשפך…
"נכון, כל יום קיבלנו הוכחות ו'תזכורות' שאוסלו היה טעות. אבל למרות הכול, רוב הציבור האמין שאם הפלסטינים יקבלו שטחים מאוכלסים וישלטו בהם – הכול יהיה בסדר. ה-7 באוקטובר לימד אותנו משהו אחר, והוא הבהיר מעל לכל ספק שבעצם אין פרטנר. שלא מדובר בקומץ סהרורים 'אויבי השלום', אלא שכל הפלסטינים, גם אלו שנראים מתונים – הם בעצם 'שפוטים' של אותם שוחרי טרור".
רבין היה אומר
הדברים שאומר עכשיו גולדשמידט, יכולים להסביר את התעלמותם המוחלטת של קברניטי ההסכם מכמה אירועים שהתרחשו בתקופת כינון אוסלו והיו אמורים להדליק נורה אדומה מהבהבת אצל כל מי שעיניו בראשו.
אחד מאירועים אלו הוא 'נאום יוהנסבורג' שנשא עראפת בקיץ תשנ"ד (1994) בפגישה שערך עם מנהיגים מוסלמים במסגד מקומי ביוהנסבורג ותוכנה הגיעה לידי ח"כ בני בגין מאת יהודי מקומי שהתחפש למוסלמי והסתנן למסגד.
באותו נאום השווה עראפת ימ"ש בין 'הסכמי אוסלו' ל'הסכם חודיבייה' שחתם עליו מוחמד עם בני שבט קורייש. אותו הסכם היה אמור להיות שריר וקיים למשך עשר שנים, אך למעשה הופר על ידי מוחמד כבר אחרי שנתיים, תוך ניצול העובדה שיריביו כלל לא מתכוננים למלחמה. המסר של עראפת היה: מה שאנחנו עושים עכשיו זהו רק שלב אחד, שבו נתקדם בסולם לעבר היעד המקורי – מחיקת מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית מהנהר ועד הים.
כאשר אנשי שמאל עומתו אז עם הצגת אותה קלטת של עראפת, הם השיבו בעיוורון מוחלט אך בלי למצמץ: "עראפת אומר זאת לצרכים פנימיים בלבד, כדי להשתיק את יריביו הקיצוניים".
ראש הפורענות. חתימת אוסלו בבית הלבן צילום: לע"מ
שמחת תורה הוכיח לגולדשמידט שבצד השני אין 'שוחרי שלום' וקצת 'אויבי שלום' – אלא פשוט 'אויבים'.
מה מנע מההנהגה להבין מה אומרים בצד השני?
"חוץ מאשליות השלום, הייתה לנו בעיה נוספת שאיש לא הבין כמה משמעות יש לה: אף אחד מאתנו לא למד ערבית ואף אחד לא ניסה לדבר ערבית.
"תחשוב שכל ראשי הממשלה שלנו, למעט משה שרת, לא ידעו ערבית. ואלו הם הקודקודים שצריכים להנהיג מדינה בתוך הג'ונגל הערבי הסואן במזרח התיכון!
"אם תלך היום לכנסת ותשאל ח"כים שאינם מהמפלגות הערביות מה רמת הידע שלהם בשפה הערבית – תגלה שלמעט בודדים, דוגמת אבי דיכטר ויריב לוין, אין מי שדובר ערבית. זה מראה משהו.
"אני זוכר שהיו באים אלינו אנשים מבני עדות המזרח ואומרים לנו: 'חבר'ה, אתם נאיביים. אנחנו גדלנו איתם דלת ליד דלת ואנחנו יודעים מי הם. תיזהרו מהם'.
"הם הבינו שהשכנים הערבים בארצות ערב לא ממש אוהבים אותנו.
"כאשר אתה דובר ערבית, זה לגמרי אחרת. אתה מבין את הסב-טקסט, את הגינונים ואורחות החיים, וזה מלמד אותך גם איך לחשוב ברמה ביטחונית ואין לנהל משא ומתן עם ערבים. אבל כל זה לא היה לנו".
אתה הכרת את רבין. איפה היה הרגש שלו ביחס לאוסלו? יש מכותבי תולדותיו שטוענים שהוא לא השלים בכל ליבו עם המהלך הזה.
"אומנם היוזמה לקדם את אוסלו לא הייתה בצד שלו והיא הגיעה מצד פרס ואנשיו, אבל אי אפשר לומר שהוא לא השלים עם זה. רבין אולי קיבל את זה בתחילה באי-רצון, אבל ברגע שהוא חשב שזה נכון והשתכנע – הוא קידם את זה בכל הכוח. במידה רבה הוא היה הפנים של אוסלו, למרות שהכול התחיל מיוזמה של יוסי ביילין, איש אמונו של פרס.
"לרבין הייתה גישה ממלכתית, לפיה גם אם מאוד לא נעים לו לעשות צעד מדיני מסוים – הוא 'יסתום את האף' ויבצע את מה שנכון. מי שהכיר את רבין, יודע שהוא לא ממש חיבב את עראפת, בלשון המעטה. גם כל המשא ומתן עצמו לא התנהל בין רבין לעראפת. למעשה, הפעם הראשונה שרבין ראה את עראפת פנים מול פנים, הייתה בטקס החתימה בבית הלבן. הוא ידע שמדובר באדם שפל בעל עבר רצחני וכאשר ביקשו ממנו ללחוץ יד לעראפת – רבין נרתע. היה לו קשה להשלים עם זה והוא עשה את זה באופן קר למדיי. לעומתו, כאשר נתניהו לחץ יד לעראפת בחורף תשנ"ט (1998), בחתימה על 'הסכם וואי' לפינוי חברון, נראה שזה נעשה ביותר חמימות.
"ועדיין, למרות שרבין לחץ יד לעראפת באי-נוחות מופגנת – הוא לגמרי הסכים עם המהלך של אוסלו, והאמין בכל לבו שמדובר במשהו שנכון וצריך לעשות, גם אם הוא לא כזה נעים".
ואם רבין היה חי היום?…
"לצערי רבין לא חי אתנו היום כדי שנדע מה היה עושה, בדיוק כמו שאריק שרון לא חי אתנו היום – וגם לגביו אי אפשר לדעת מה היה עושה לו היה רואה מה קורה בעזה אחרי ההתנתקות שהוביל".
איך אתה רואה את הדיבורים שנשמעים כיום במחוזות מסוימים בשמאל על מדינה פלסטינית?
"מי שחושב שזה הגיוני, כנראה, לא הבין את הלקח. אפשר שתהיה להם אוטונומיה, אבל צה"ל צריך לפקח עליה מבחינה ביטחונית. אם צה"ל לא יהיה שם, מספיק שאם מתוך עשרה ערבים, שבעה ירצו בשלום ושלושה ילכו עם קוראן ונשק בידיהם, כדי שהם, החמושים, ישתלטו עליה והיא תהיה איום על מדינת ישראל".
שקט הוא הרס
כשמדברים על שמחת תורה, אי אפשר שלא להתייחס לתרבות ההכלה שהשתלטה על כלל המערכות במדינה. במשך שנים רבות, מאז ההתנתקות בתשס"ה (2005), נורו רקטות לעבר תושבי הדרום, כאשר בכל 'סבב' שכזה צה"ל לא נכנס לטיפול שורש ממשי בבירת הטרור. לרוב הסתיימה התגובה מצידנו בסבבי לחימה שהסתיימו בשקט זמני.
"עכשיו כולנו יודעים שלא היה מנוס ממלחמה בכל השנים הללו בהן חמאס התעצם, אבל אם היית בא לפני השבעה באוקטובר ושואל: 'מי חושב שצריך להיכנס לעזה?' – כמעט כולם היו שוללים את הרעיון מכל וכל".
הביאה עלינו חורבן. הריסת הבתים בהתנתקות מגוש קטיף צילום: לע"מ
כל הזמן ירו עליכם, פה בזיקים, מטחי טילים ללא הפסקה, ועדיין לא השמעתם קול זעקה. זה היה לכם נוח?
"האמת?" הוא אומר באותה כנות שמפעמת לכל אורך הריאיון הזה. "התמכרנו לשקט. קיומה של 'כיפת ברזל', מבחינתנו, נתן סיבה להיות רגועים. אמרנו לעצמנו: 'אוקי, יש עכשיו 'צבע אדום', אז ניכנס לממ"ד עד יעבור זעם – ואז נשוב לחיות בשקט'. מלבד זאת, אף אחד לא רצה לשלוח חיילים לעזה, כי היה ברור שמלחמה משמעותית כזו – תביא בהכרח להרוגים.
"ההנהגה העדיפה את השקט ומלבד בנט וליברמן שביקשו מנתניהו ב'צוק איתן' 'לגמור את העבודה', אף אחד לא חשב על מלחמה. ביבי מתייחס לזה בספרו וכותב שלא היה קונצנזוס בעם למלחמה כזו. לא שאני מסיר ממנו את האשמה, אבל אם הוא היה עושה צעד כזה, ללא ספק הוא היה חוטף גינויים מקיר לקיר, כי אף אחד לא חשב אחרת".
מה הלקח שלמדת מזה?
"הלקח שלמדתי הוא ששקט יכול להיות לעיתים הדבר ההרסני ביותר. דווקא סבבים קצרים ושקט ארוך באמצע, יכולים לפעמים ללמד שמשהו רע מתפתח מעבר לגדר. צריכים להפסיק להתמכר לשקט, ולראות את המציאות נכוחה".
ביום שאחרי, מה הדרך למנוע מעזה להפוך שוב לבירת הטרור?
"אין מנוס, נצטרך שצה"ל ידאג לביטחון ברצועה לכמה שנים טובות. אינני רואה דרך אחרת לגדוע את הטרור ברצועה".
התיישבות אזרחית לא רלוונטית?
"גם אם הרעיון הזה היה ישים מבחינה טכנית, אסור לנו לעשות מעשה שיקים עלינו את כל העולם. מסרנו את השטח הזה בהתנתקות ומבחינת המשפט הבינלאומי איננו יכולים לקחת אותו מחדש לרשותנו. במלחמה הנוכחית כולנו ראינו מה המשמעות של יחס מדינות העולם כלפינו. האם אנחנו רוצים להגיע למצב שחיילים לא יכולים לטוס? שאין ויזות? ושבית הדין הבינלאומי בהאג יוציא צווים נגד חיילים ומדינאים ישראלים?"
אחדות עם בן-גביר
המסקנות הנוקבות של גולדשמידט משמחת תורה, אינן רק במישור הביטחוני. לא פחות מהחזרה בתשובה ביטחונית, גולדשמידט בטוח שצו השעה הוא גם חזרה בתשובה חברתית.
בכל תקופת הרפורמה גולדשמידט הפגין בתקיפות נגד לוין ורוטמן. "אין חולק שצריך רפורמה במערכת המשפט", הוא מסביר את ההתנגדות, "אבל הייתה כאן התעלמות גסה מציבור אחר שחשב אחרת, והראיה: אם היית שואל אזרח, כמעט כל אזרח, האם לדעתו נדרשים שינויים במערכת המשפט – התשובה הייתה חיובית. כלומר, המחלוקת היא על הדרך ועל הפרטים, אבל באופן כללי מדובר בסוגיה עם קונצנזוס ציבורי רחב, שהביאה לפילוג בעם בגלל הדרך התוקפנית שבה היא נעשתה ללא ניסיון אמיתי להגיע להבנה רחבה".
ומה המסקנה שלך? לשתק את המערכות ולהשאיר הכל על כנו?
"המסקנה שלי היא שצריך ממשלת אחדות שבה יהיו קולות לכל גוני החברה הישראלית. ייעשו שינויים נדרשים, אבל הם ייעשו בהסכמה".
כשאתה מדבר על 'ממשלת אחדות רחבה', אתה מתכוון לכלול גם את בן גביר?
"כן. אני מאוד מתנגד לדעות שלו ולפעילות שהוא עושה, אבל אני לא יכול לפסול נבחר ציבור חוקי שיש קהל שתומך בו. אחדות זה גם להתפשר".
ממשלת אחדות זה חשוב, אבל כרגע הדיבורים על כך נתפסים כנאיביים. לא נראה שאנחנו בדרך לממשלה כזו.
"על זה בדיוק אני כל כך כואב. צריך שאנחנו נפסיק עם שיח השנאה ונבין שכולנו אחים.
"אני, כפי שהזכרתי, תמכתי בהתנתקות. ואתה יודע מה הדבר שהכי הפריע לי? שאנחנו, וכאן הכוונה גם ל'ליכוד', לא הבענו אמפתיה לתושבים שאבדו את הבית שלהם. אף אחד מאתנו לא עזר להם. רק אנשי הציונות הדתית הושיטו להם כתף תומכת, בזמן שדווקא הציבור הלא-דתי היה צריך להיות שם, לחבק ולתמוך. הייתה תחושה מנוכרת כלפיהם".
מי אחראי לשיח השנאה?
"הרבה פוליטיקאים ואנשי תקשורת שמרוויחים מכך פופולריות.
"כאשר אני הייתי חבר כנסת מן השורה", נזכר גולדשמידט, "הפרסום הכי גדול שהייתי יכול לחלום עליו היה כמה שורות בטור הכלכלי בעיתון 'הארץ'. והיום? לכל ח"כ יש גוף תקשורת משלו, כשהפלטפורמות החברתיות רק מלבות את האש ומוסיפות עוד ועוד עצים למדורת השנאה.
"התוצאה שאין שיח, אלא רק צעקות. הרי כל איש ציבור רוצה שיכירו אותו, בטח ובטח אם במפלגה שלו יש פריימריז וברור שכדי לזכות באהדת ה'בייס', הוא מוכרח לעשות פעולות שימשכו אליו את אור הזרקורים. היום חבר כנסת שרוצה שיסתכלו עליו, יודע שהוא לא יכול לומר 'מחד גיסא ומאידך גיסא', אלא לתת 'בומבה' בכל אמירה. רבים מאותם פוליטיקאים הם אנשים נהדרים ביום-יום, אבל כשהם מגיעים לפוליטיקה, הם חייבים להתנהג בצורה אחרת שמדרדרת ומשחיתה את השיח הציבורי במדינה".
לא יכולתי עוד
אפרופו הפקת לקחים, מה דעתך בנוגע לעסקת חטופים? כתוצאה מהעסקה האחרונה שנחתמה, חטפנו את טבח שמחת תורה.
גולדשמידט משתתק לרגע, כמו בוחן את מילותיו, ואז אומר: "גם אם יש נזק בטחוני מסוים במחיר לעסקה, הוא שווה כדי למנוע את השבר הנורא שבהפקרת החטופים לנפשם. כי המשקל והשבר של אי החזרת החטופים, יהיה פצע נורא בחברה הישראלית למשך דורות".
כעבור אתנחתא נוספת הוא מוסיף: "ואתה יודע מה? יכול להיות שחמאס בכל מקרה לא מעוניין בעסקה ולא משנה על מה נוותר – חמאס יעמוד בסירובו. אבל צריך לפחות שההשתדלות תהיה מלאה וזה מאד חשוב מוסרית. זו הסיבה, אגב, שאני כל כך רוצה ממשלת אחדות".
העסקה הקודמת הביאה עלינו טבח שבו נהרגו ביום אחד 1,200 יהודים. אתה לא חושב שעסקה נוספת עלולה לגרום להרג יהודים רבים יותר בעתיד?
"עסקת שליט הייתה חייל אחד תמורת 1,027 מחבלים, וביניהם סינוואר. כאן מדובר ביותר ממאה חטופים, וזה שונה מאוד ממקרה של חייל אחד, למרות שכל נפש מישראל זה עולם ומלואו".
"ומאז אין לעבודה מנהיגות". גולדשמידט בימיו כח"כ עם ראש מפלגתו אהוד ברק
ואיך אתה רואה את האמירות שמוכרזות בהפגנות שמארגן מטה משפחות החטופים?
"תראה, בני משפחות החטופים חיים זוועה יום-יום כבר קרוב לשנה. איך אמרו חכמינו? 'אל תדון את חברך – עד שתגיע למקומו'. עלינו מוטל רק לחבק ולחזק אותם כמה שאפשר. נאמרים שם דברים קשים, אבל עדיין חובתנו לתת להם להתבטא.
"קשה לי לראות תיעודים של הורי חטופים שמדברים בוועדות הכנסת וחברי כנסת מסוימים מנפנפים אותם. אני לא מבין למה מתייחסים אליהם בצורה הזאת. גם אם הם אומרים את הדברים הקשים ביותר, האם אנחנו מבינים עם מה הם מתמודדים? איזה לילות קשים עוברים עליהם? נבחרי הציבור צריכים לקבל את הביקורת בדומיה.
"כמן כן, הייתי ממליץ לראש הממשלה לבקר את הורי החטופים ולשמוע את מה שעל ליבם. גם אם הם אומרים דברים קשים, ראש הממשלה צריך לספוג את זה בשקט ובאיפוק והתפקיד שלו הוא להבין אותם".
יש אנשים שמתקשים להבין אותם, בעיקר בשל התחושה שמעורבת פה הרבה פוליטיקה.
"יכול להיות שיש גורמים שעושים זאת ועדיין – איך אפשר שלא להבין? לא חייבים להסכים לכל מה שנאמר, אבל למה לא לתמוך בהם רגשית? עכשיו הם זקוקים לנו.
"אני נגד פוליטיקה בזמן מלחמה, אבל נושא החטופים הוא לא פוליטיקה. מה הם כבר ביקשו ממנו, רק שנעשה הכול כדי להחזיר את החטופים הביתה. תפקידנו לעשות הכול כדי לתת להם את זה".
בתקופה האחרונה בהפגנות של המחנה שלך אנחנו שומעים אמירות 'ביבי רוצח' וכן קריאות למרי אזרחי. איך אתה עם זה?
"אני מתנגד לאמירות באופן חד וחלק, ואין ספק שאין להן מקום בשיח הציבורי.
"אני לא מצליח להבין איך אדם כמו אהוד ברק קורא למרי אזרחי. האם הוא באמת מבין את המשמעות של אי תשלום מיסים? האם הוא מודע להשלכות? אלו אמירות חסרי אחריות.
"האם מישהו יכול להסביר באמת למה נכון לעשות הפגנות נגד הממשלה ובעד קיום בחירות חדשות בזמן מלחמה? להפגין זה לא משימה בפני עצמה, להפגין זה לא הדיבר האחד-עשר.
"אני כמובן לא מדבר על ההפגנות למען שחרור חטופים. אלה מוצדקות לחלוטין ואני משתתף בהן, אלא על ההפגנות שקוראות לבחירות עכשיו. ואני תוהה לעצמי בקול: על מה ולמה?"
אחרי תשע שנים, עזבת את הפוליטיקה באמצע הקדנציה השלישית שלך כח"כ. למה?
"כאשר שרון ניצח את ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה, חשתי שאינני יכול לשאת את תרבות השקר שהשתלטה על הפוליטיקה שלנו. פשוט נגעלתי".
בינתיים המצב רק הדרדר יותר.
"יש אנשים שבאים ואומרים לי שהם מתגעגעים לכנסת שהייתה לפני עשרים שנה, שהכול היה זורח ופורח וגם בכנסת התנהגו בנימוס. ובכן, מדובר בשקר. אנשים נוטים לזכור רק את הדברים הטובים. הכנסת מאז ומעולם הייתה זירת אגרוף, אם כי אין ספק שהיום השיח הידרדר יותר והרמה ירדה".
כשאתה רואה את 'מפלגת העבודה' של היום, אתה מצליח להזדהות איתה?
"זו לא אותה 'מפלגת העבודה' שהכרתי. ממפלגה שהציגה תפיסת עולם אסטרטגית בנושא ביטחון, היא הפכה להיות קול פרוגרסיבי ליברלי. זה לגיטימי, אבל אנחנו היינו יותר עסוקים בהתיישבות ובביטחון.
"המצב הנוכחי הוא תוצאה של חוסר מנהיגות. מאז ההתרסקות של ברק, 'מפלגת העבודה' לא הציגה מנהיג. היו הרבה אנשים טובים שעמדו בראשה, אבל לא הייתה לה מנהיגות".
נכדים מחוברים
לגולדשמידט יש פינה חמה בלב לציבור החרדי. לא רק בגלל אחת מבנותיו שחזרה בתשובה ("אני גאה בה בלי סוף"), אלא הרבה בזכות אורח החיים שלנו.
"יש לי נכדים חרדים שלא מסתכלים על סמארטפון וקוראים הרבה, ויש להם עושר לשוני. לעומתם יש לי גם נכדים אחרים שכל היום בטלפון… ככה זה כל המדינה, ובעיניי זו המשימה החינוכית של הדור הזה. העיסוק בטכנולוגיה מרדד את המחשבה והמוח ואתם החרדים ניצלתם מזה".
לסיום, גולדשמידט משתף באנקדוטה שהתרחשה בזמן היותו יו"ר וועדת הכספים: "באחד הימים פרץ וויכוח בין אנשי האוצר לבין ליצמן וגפני בנושא מימון הסעות לתלמידים חרדים. במשך כמה שעות של דיונים לא הצלחנו להגיע לעמק השווה ולאחר שכולם התפזרו לבתיהם, הצעתי לשני הצדדים להיות בורר בסוגיה. ליצמן וגפני הכירו אותי וסמכו עליי וכך גם הצד השני".
ומי ניצח לבסוף?
"בסוף פסקתי לטובת החרדים. הם באמת צדקו".
