חג האסיף

הממהרת, אם הבית, יראת השם, הקביסטית ועוד נפגשו מאחורי דלת הכיתה וכן, זו יכולה להיות התחלה של בדיחה. עצובה ומצחיקה. תלוי למי.  בימים של אספות הורים עמדה חנה כהן מאחורי דלתות הכיתות, אפיינה את האימהות ונתנה בהן סימנים • לצחוק כל הדרך לכיתה

איורים: אלה מושקוביץ

פעמיים בשנה חוגגות אימהות ערב חופשי מהשכבה, מחליפות אותה בבית סוהר אחר – בית הספר שבו לומד(ו)ת הב(נו)ת.

בלילות הן שבות לימי נעוריהן, נענות להזמנה החגיגית ששיגר אליהן בית הספר. הכותרת היא אמנם 'אספת הורים', אבל אבא מצליח תמיד להתחמק. על כן מארגנת אמא שמרטפית לטף שטרם חווה 'שלום, כיתה א'. בוחרת בבגד הכי חגיגי בארון. מקפידה על פאה מסורקת. אין הזדמנות שנייה לרושם ראשון. התלמידה ונושאת גניה מלווה אותה לדלת, מבקשת לא להתייחס ברצינות למחנכת, "אלא אם כן היא מחמיאה המון המונים. אם היא אומרת משהו על התפרעות בשיעור דקדוק, תדעי שזאת לא הייתי אני. בכלל לא נכנסתי אליו".

אמא מצטרפת אל חברותיה לתואר, נדחפת במסדרונות הומים. כמעט מועדת במדרגות. אלה המדרגות שבתה מתלוננת עליהן, מתרצת בהן את איחוריה הכרוניים.

אמא מיישמת על בשרה את 'חנוך לנער על פי דרכו'. מגיעה לקומה החמישית, מתנשפת ומיוזעת. אין דרך בוטה מזו להזכיר לאמא שהיא עברה מזמן את גיל חינוך.

בקומה החמישית מקבלות את פניה חרוצות הכיתה, אלה שתפסו לפניה את הבייביסיטר, גיהצו כבר אמש את החליפה החגיגית. הן שולחות אותה להירשם על הדלת. רשמית, שחור על גבי לבן, היא אמא באספת הורים.

כל אשר קרה ויקרה, הרי הוא מופיע בכתבה כדלקמן. רק זאת נאמר כעת: בתום הערב אמא שבה הביתה, עייפה ומחונכת עד מאוד. לא תתלונן יותר על שעת ההשכבה. תסתפק בשמחה בירכתי הבית, אף שהם באמת מוכרחים כבר להרחיב את מרפסת הכביסה. ובלבד שלא תיאסף עוד. הערב הפנימה שכל כבודה בת מלך פנימה, וחאלאס עם מבחני החוץ.

ואלה הרשומות לעיל

שרה שנירר הייתה נותנת בהן סימנים, בכל הממתינות במסדרון, מייחלות לרגע שבו יימחק שמן מהרשימה על הדלת. אנחנו רק נקרא שמות:

הממהרת

אין לה 'שלום' כשהיא באה, רק 'מתי להתראות?' היא ממהרת. נורא נורא נורא ממהרת. וזה נורא ואיום כמה שהתור מתקדם לאט, אם אפשר לקרוא לזה התקדמות. היא אם כל הממהרות, לא תשכנעו אותה שיש ממהרות ממנה. וגם אל תנסו. זה יהיה מעשה נמהר מצידכן, וחסר תוחלת. כי היא מ מ ה ר ת ואין לה זמן להקשיב לכן.

היא יושבת על כיסא, קופצת ממנו, מסתכלת ברשימה, סופרת שמות, קוראת בקול, מוודאת שכולן כאן וכולן יודעות שהיא ממהרת, אז נא להסתפק בחצי דקה אצל המחנכת. כמה זמן כבר לוקח לשמוע שהילדה שלך נהדרת? עשר שניות גג. ואם היא לא נהדרת, אז תקבעי פגישה פרטית, דברי עם המחנכת בפעם אחרת. זאת לא אשמתה של אף אישה ממהרת שאת לא יודעת לגדל ילדות נהדרות.

מסתכלת בצג הסלולרי, נאנחת אנחה גדולה ומרה שאמורה לעבור מהמסדרון לפנים הכיתה. מהר יקדמונו רחמיך וגאלנו מההמתנה לתורנו.

אצבעותיה נקמצות לאגרופים, נוקשות בעצבים על הדלת הסגורה. אם היה לה זמן, הייתה מכריזה שהיא אחראית למשלוח המנות למחנכת השנה. הייתה קונה שעון יד. ברור לגמרי שאין לה.

מצמידה אוזן לדלת. לא שומעת כלום. הן כנראה גם לא שומעות אותה. פותחת את הדלת, מצביעה על שעון היד (לה יש. ברור!) מוסיפה למקרה שהמחנכת לא מבינה את שפת הסימנים: 'יש המון אימהות בחוץ, וכולן מחכות לתורן'.

האישה שיושבת מול המחנכת אדומה כסלק. המחנכת מסמנת לה לסגור את הדלת, להישאר במסדרון.

היא מצייתת. לעשר שניות. סליחה, לא נעים לה להיות לא מנומסת, אבל גם אין לה ברירה. היא נורא נורא נורא ממהרת.

היא כל כך ממהרת שאין אפילו מה לשאול לאן. רק כשמגיע תורה והיא מתיישבת בנחת מול המורה, מותחת רגליים תזזיתיות, מתרווחת, נחשף היעד. סוף סוף הגיעה למנוחה ולנחלה. מציעה בנדיבות למחנכת לשתות. לאכול. הכל בסדר. אין סיבה להילחץ, גם לא כדאי. החיפזון הוא מהשטן.

אם בית

בית ספר הוא בית. כך היא גורסת, וכך הן הליכותיה. באה לבית הספר, נעולה בנעלי הבית הנעימות והמפורקות. מטופחת. בילדותה חיבבה את המשחק 'לשים מטפחת', והוא נאה גם לגילה המתקדם. מתוך השקית שהיא סוחבת נשלף זוג מסרגות. היא מגלגלת עיניים על הממהרות למיניהן, מתמוגגת על קישוטי הקיר, על שיח הנשים. מתנהגת כאילו היא ליד הקמין הביתי.

אין לה בעיה עם התור. צעיף ארוך יותר עוד לא חנק איש. ואין לה בעיה עם הרעש. מעדיפה אותו על פני השקט.

מדי פעם היא עושה הפסקה מהסריגה, מטופפת בנעלי הבית אל חדר המורות, מכינה לעצמה כוס תה חם. רווה נחת.

כשהיא נכנסת למחנכת, היא זוכה לשמוע שהבת שלה שייכת לה. גם היא נוהגת בבית הספר כפי שהיא נוהגת בבית. לא נמצאת בו בכלל.

"אין כמו הבית", מזכירה האם. "בסוף היא חוזרת".

המחנכת מנצלת את ההזדמנות לדבר גם על הצורך בחזרות מדי פעם. א ביסלע שינון, בכל זאת בית ספר.

אם הבית מעניקה לה מבט חם, מלטפת את זרועה. "העיקר, נחת יהודית".

"זהו, שהעיקר חסר מן הספר", מנסה המחנכת שוב. אופטימית. ואין לה ממש ניסיון.

"מי מגדל ילדים לפי הספר?" מתפלאת האם. מגלגלת את הכדור אל המורה. "לא הקפדן מלמד, אבל תקפידו על שיעור מלאכה, בבקשה. היא מוציאה לי את העיניים פעם אחרי פעם".

המורה יוצאת מהכיתה ומדעתה. תכף תשוב. אין כמו הבית, ואין משכורת אם אין נוכחות.

יראת השם

הרגע שהכי מטיל עליה יראה הוא הרגע שבו ייקרא שמה בישראל, והיא תיקרא להיכנס לכיתה. אין סיכוי שתתהלל אז. היא יודעת מה היא מגדלת, ולא לתפארה. תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.

כבר השיבה ריקם את פניה של היועצת, הזכירה לבעל שעניי ביתו קודמים ושהבקבוק של התינוקת בכיור. וכעת היא מתפללת. אומרת בלהט את מילותיו של דוד המלך, מפצירה במלך עולם שירחם עליה, ישפוך קפה על דפי הדיווחים של המחנכת והמורות המקצועיות.

בהגיע תורה, היא מציצה לכוס של המורה. תה. מקבלת בהכנעה את כוס התרעלה, מרוקנת אותה. ברגע שתצא מפה תגיד פרק שירה.

אשרי יולדתה

היא יולדת רק ילדים מושלמים. התפוח לא נופל רחוק מהעץ, ובמקרה שלה, הוא לא נופל בכלל. היא מושלמת, וכך גם צאצאיה. ונס שהם כאלה, אחרת על מה הייתה מדברת כעת, בזמן שהיא ממתינה לתורה?

מחשש לעינא בישא, היא מספרת רק קצת משבחה של הבת, וגם הקצת הזה הרבה מדי. מה יש להתבייש בכישורים כאלה? הלוואי על כולם. מינון נמוך יותר. מנפנפת לעין כל בכישורים, במראה, בחכמה, בייחוס, בהצלחה, בפופולריות. "היחידה שעולה עלי", היא לוקה בענווה קלה, "זאת בתי שתחי'. מושלמת שאין דברים כאלה".

האם לשמאלה מסכימה. שמעה על המושלמת דברים אחרים. היא גם זוכרת איך נראה ה'אחרי'. כשהמושלמת יוצאת מהכיתה, אחרי שיח עם המחנכת על הצאצאית המושלמת – היא לא מתעכבת על זוטות. נמלטת על נפשה הביתה. ולא קשה לנחש שהמחנכת התייחסה גם לצד האחר של הבת, זה שירשה מהצד השני. חסר להם שלא יפצו אותה על היותם בלתי מושלמים.

בכל אספת הורים הריטואל הזה חוזר על עצמו, מוכיח שקיים גם זיכרון לקוי בדנ"א של המשפחה, הצד השני אשם: היא מדברת בשבחה של הבת והמשפחה עד שמגיע תורה להיכנס למחנכת.

נכנסת. יוצאת. מצניעת לכת. שפתיה חתומות, לא דנות עוד במושלמות. עד אספת ההורים הבאה. אז תשוב ותדבר. עם כל הכבוד למחנכת, ואין הרבה, כולם יודעים מאיזו משפחה היא מגיעה. בעולם מתוקן הייתה זוכה במדליה על הבת המושלמת שהיא מגדלת. בעולם שבור היא מדברת. מספרת כמה מושלמת, למה. הכל מתחיל בחינוך איכותי, במודעות לאישיותך הנאצלת. תחום שהיא מצטיינת בו. תאמר המורה מה שתאמר. גם ברטוריקה היא טובה יותר.

הקביסטית

כשהקביסטית יוצאת לדרך 'החנוך לנער', היא אורזת בתור צידה לדרך שני ניידים, אחד לכל אוזן, פלוס מטען. כולם במשפחה יודעים; אם היא מתקשרת, חביבה ומתעניינת בשלום כולם, אות וסימן שהיא באספת הורים. מנצלת את הזמן ואת תשעת קביה כדי לשרוד.

התור אין-סופי, ולכל תכלה ראיתי קץ. אבל אפשר לדבר גם שטויות. והיא עושה את זה יופי. כשהיא מסיימת להתקשר לכל אנשי הקשר שלה, היא עוברת לעסוק בשידוכים. אם לא עכשיו, אימתי? אימתה על הנשים האחרות בתור שסוברות בטעות ובאשמתה שהיא שדכנית מקצועית.

היא מספיקה להציע שלושה שידוכים, לפסול שניים שלא היא הציעה, כשהדלת נפתחת והיא נקראת להיכנס.

בפנים, מול המחנכת, היא ממשיכה להקפיד על קול ששון וקול שמחה. ושלא יספרו לה שהילדה שלה עושה 'שישו ושמחו' בשיעורים. אלה דיבורים שאין להם שיעור.

הבכורה

זאת הבת הבכורה שלה, ואין לה מושג מה נהוג ומה מקובל. מכבדת את מנהג המקום, מחקה את כולן.

קצת מתפללת. קצת מדברת בטלפון. קצת מחמיאה לבת שלה. קצת שותה. קצת מדברת על תקנונים. קצת מתקנת את עצמה, מצהירה שאין כמו בית הספר הזה. הסגנית, שעוברת במסדרון, מחייכת אליה חיוך מלא נחת. היא מתמלאת אושר צרוף. העין דומעת. היא מוצפת. מרגש אותה הרגע הזה. לא מאמינה שהיא כאן, בתפקיד אמא. עדיין זוכרת את עצמה, בת, מחכה שאמא תשוב מאספת ההורים.

מתקשרת לאמא לספר לה שהיא באספת הורים. אמא עונה על הציפיות, מציינת שזה רגע אימהי ראוי לציון, מרגש מאוד. היא פורצת בבכי. מחפשת בתיקה אחרי טישו. לא מוצאת. הביאה רק דפדפת ועט, לרשום כל מילה שתהגה המחנכת. ההיא לשמאלה מושיטה לה גליל נייר טואלט. היא מודה, מתוודה שהיא מתרגשת. מאוד.

"בת בכורה?" השמאלית מאבחנת מייד. "יעבור לך", היא מחייכת בסלחנות. מפהקת פיהוק גדול.

היא משלבת ידיים, מתקוממת על האדישות. לא יעבור לה. ממש לא. גם בבת העשירית תתרגש ככה, ותבכה. הדבר היחיד שישתנה בה יהיה תכולת התיק. אין מצב שתשכח שוב טישו.

מחכה בתור, וכל שנייה של המתנה ראשונה במעלה. כשתורה מגיע, היא מורחת על פניה את החיוך שהתאמנה עליו בימים האחרונים, רחב ובטוח. משגרת אותו למחנכת הכבודה. המחנכת הכבודה תולה בה עיניים מבוהלות. מוכרות.

"את לא הבת של ציפורי?"

המחנכת מאשרת שהיא הבת של ציפורי, השכנים ממול. המחנכת של הכיתה ילדה, היא ממלאת המקום. כן, סיימה לפני שנה. מתרגשת להיות כאן.

"יעבור לך!" אמא של בכורה מחייכת בסלחנות. רושמת לעצמה לדבר עם המנהלת אחר כך על העברות למיניהן. צוציקית בתפקיד מחנכת! לא מקובל עליה!

החתומה מטה

הזמן שבו היא נמצאת מול המחנכת, מקבלת חוות דעת על בתה, הוא הזמן הכי זניח באספת ההורים. לא בשבילו באה. מבחינתה, זאת הזדמנות פז שאין להחמיץ לייצר שינויים בבית הספר, לשפר את המצב.

היא תופסת את המנהלת ואת הסגנית לשיחה על תחלואיו של המקום, מכתיבה להן רשימת ליקויים שלא נראים לה, ומוטב שלא ייראו באספה הבאה.

במסדרון, בזמן שהיא ממתינה לתורה, היא מבררת מה דעת כולן על שיעורי הבית בחשבון, ואם לדעתן התקנון לא מחמיר מדי. לא מקילה על אלו שחושבות שהוא מקל. מרביצה בהן דעת, כופה עליהן לחתום על העצומה שהיא מנסחת במקום על המקום. לא מרשה לאף אם לישב בשלווה. עתיד בנותינו בידינו.

היא מתרוצצת מצד לצד, מלהיטה את הציבור, את האווירה. עושה בלגן שאין לה שום כוונות לסדר רגע אחרי תורה. אי אפשר לדרוש מאישה אחת שתעשה הכל. היא חותמת על כל מילה.

אורחת לרגע

גם לה יש בטן מלאה על בית הספר. כל היום לא אכלה, סמכה על ה'כיבוד קל' שהובטח בהזמנה. חשבה שפינת הכיבוד תהיה מכובדת יותר. אז חשבה. לא מבינה מה הטעם להוציא אימהות עסוקות מהבית אם אין 'בר' וביסקוויטים לעיסים יותר.

בצר לה, היא מסתפקת בסודה וברוגלע יבש. אוכלת שניים, שלא תגיע לספק ברכה אחרונה. שותה גם מיץ. לא ככה מכניסים אורחים, אבל כיוון שהיא דואגת להכנסותיו של בית הספר, משלמת שכר לימוד מוגזם – היא תמצה עד תום את פינת הכיבוד, תוודא שההוצאה הייתה נצרכת.

לא פסק פומיה מגירסה. גורסת גם בורקס. כשהיא יוצאת מהכיתה, היא מנסה את הביסקוויטים. סועדת את ליבה המתוסכל. כל כך קשה לאסוף צדקה, להציע ארוחת ערב רצינית? רוחב לב הוא לא ערך שמחנכים אליו פה? לא? אז איפה היא אמורה לשבוע?

"נגמר", היא מעדכנת אישה שנעמדת לידה, מחפשת בקבוק מלא. כדי למנוע עוגמת נפש מאחרות, היא דוחפת כוסות חד פעמיות לתיק. יש ברז גם בבית, ובאמת, שכר הלימוד מוגזם. נתקזז.

הכיסא הריק

לאף אחת אין שמץ של רמז איך היא נראית. יש לה בת בכל מחזור, ועל כן בכל תור היא משאירה כיסא ריק עם פתק 'שמור', מבטיחה שהיא תכף חוזרת, ואין לעקוף אותה.

עולה ויורדת בין הקומות, נזכרת בסולם יעקב. גם היא מלאכית, ואין ספק שהיא רואה כוכבים. ייחשב לה הערב הזה כאילו עשתה כושר במשך תשעה חודשים וארבעה שבועות ברצף. ומילא הריצות, איתן הייתה מתמודדת, אבל שיעורי החשבון מפילים אותה כליל. בקומה של כיתות ג' יש שבע אימהות לפניה, ועוד שני שמות שמופיעים ברשימה, אבל אינם בשטח. כנראה אימהות כמוה, רבות קומות.

בקומה של כיתות ד' יש רק שלוש אימהות לפניה, אבל הרשימה מאיימת שיש בעצם עשר לפניה. והראש מתפוצץ לה בניסיון לחשב איפה משתלם יותר לחכות כעת.

עוברת לכיתה ו'. שם, מסתבר, המחנכת התעייפה, התחילה להריץ את התור. עקפו אותה. היא מתווכחת עם שומרת הסף על זכותה להיכנס. חברה מתקשרת אליה מהבניין הסמוך, מיידעת אותה שעוד אישה אחת, ותורה להיכנס למחנכת של כיתה ה'. מבשרת לשומרת הסף שאין לה שום כוונות לוותר, הפסקה קצרה, והיא תכף חוזרת. רצה לבניין הסמוך.

לאט לאט מתרוקנים המסדרונות. היא עדיין כאן, במסדרון של כיתות ח'. רק אחרי שעה נוספת וטלפון היסטרי מהבית היא נזכרת שהבכורה שלה בז'. לרגע מתלבטת אם להישאר, לחכות לשנה הבאה. ככה לפחות תהיה ראשונה בתור.

בעלה מתקשר, מריץ אותה לגן. שכחה לגמרי שיש גם שם אספת הורים. אוספת את איבריה המפורקים, צולעת לגן. מדביקה בעיניים עצומות מדבקות זרחניות על המכתב שתקבל מחר הבת. הכתב עקום, כמו הגב שלה. לא מצליח להתיישר.

שבעה בנים מזכים בכרטיס כניסה לגן עדן. שבע בנות שולחות אותה לאורתופד. אין לך אמא שאין לה מקום.

שומרת הסף

לאספת הורים יש תכלית חינוכית מוחלטת. אי לכך, היא עומדת על המשמר, ניצבת ליד הדלת. מוודאת שנשים נכנסות פנימה רק לפי התור, ואין עוקפות, חלילה.

לא מרשה להתחכם. מזהה ממרחק את אלה שהבנות שלהן רשמו אותן היום בצהריים לפני שהלכו הביתה. הן נינוחות מדי, בטוחות בזכות הקדימה שלהן. ובכן, לא במשמרת שלה. דורשת מכל אחת תעודת זהות. מוחקת את המאחרות מהרשימה, מקנה להן כללי הגינות כשהן מסתערות קדימה, חסרות נשימה, ממלמלות משהו על תור בקומה אחרת.

חינוך עקיף הוא כלי יקר ערך, והיא עושה בו שימוש. מחנכת, מעריכה מחדש את המצב. עוד שני תורים – תורה. דרך ארץ קדמה, היא מסרבת לבקשות להזיז תורים, לשנות. היא עלולה ללכת בדרך כל הארץ אם תוותר על תורה.

אחרי שתלך, שתעשינה מה שהן רוצות. שתחנכנה את עצמן. או סביר יותר, תחיינה בכאוס בלעדיה. תבורכנה, שומרות אמונים.

• • •

המורה, רק מילה ברשותך

הן אמנם באות לאספת ההורים כדי לשמוע את המחנכות, אבל גם להן, אימהות, יש מה להשמיע.

"מורה יקרה, אני מעריכה את העובדה שאת מעריכה אותי. אני אכן בחל"ד, ולא היה לי קל להגיע, אבל את מעריפה עלי 'כל הכבוד' במינונים כל כך מוגזמים, שאני כמעט משתכנעת ממך שאני טיפשה ובאמת לא הייתי צריכה להגיע. הריני להזכירך שלא באתי הנה כדי לעשות לך איזו ג'סטה. באתי הנה בשבילי, בשביל הבת האהובה שלי. לכן אני כאן. מזכירה גם לעצמי…"

(שבי, אמא לחמש בנות וארבעה בנים, בלעה"ר)

"המחנכת של כיתה א' הרתיחה את דמי כאשר עשתה מהבת שלי חסרת סיכוי. במשך שעה טרחה להסביר לי כמה הבת שלי נוראה ואיומה. שוכחת את המגבת בבית לפעמים! מחדדת לתוך הקלמר! שומו שמים! אלו הרגלים קלוקלים! איך היא תנהל ככה בית!

"ניסיתי להזכיר שהילדה בת שש, ושטרם מיציתי את מלאכת החינוך. זה רק גרם לה להסתער עלי עוד פעם. כשהיא עצרה לנשום, שאלתי: 'אפשר לשים בצד את הרגלי הסדר שלה? נטפל בהם, בעזרת השם, אבל אפשר עכשיו להסכים על כך שהיא גם חמודה, וחברותית, וטובה, ויצירתית, וצדיקה, ומתוקה, והרבה מעבר לבלגן?'

רק אז, וברבע פה, היא הודתה שיש מקום לציין גם את הציונים הטובים.

"אני מבינה שאספות הורים נועדו כדי למקד את ההורים בדברים שדורשים טיפול, אבל תני לי גם נחת! ולא רק בגלל ההמתנה המתישה בחוץ. בגלל הילדה! שאהיה רגועה שהיא מתחנכת אצל מורה שרואה אותה כמכלול, ולא רק כילקוט הפוך.

"מציינת לשבח את המחנכת של כיתה ב' שהייתה ההפך המוחלט של המחנכת בכיתה א'. שפעה מחמאות על הילדה, ועשתה זאת בקצרנות מופלאה: 'היא מקסימה, היא נפלאה, היא נהדרת. קצת מבולגנת. נעזור לה לא להיות כזאת. להתראות!'

מורה כלבבי!"

(אתי, אמא למניין, בלעה"ר. תשעה בנים ובת)

"מכירה את אלה שמגיעות לאספת הורים כדי לנטוע עצי משפחה? אמא שלי שייכת לקטגוריה הזאת. כשהיא הייתה שבה מאספת הורים, זה תמיד היה: 'וואי, לא תאמיני, ישבתי ליד אמא של רחלי. ידעת שהיא בת דודה רביעית של אבא?' וכששאלתי, מתוחה, מה המורה אמרה, היא אמרה: 'הייתה לנו שיחה מרתקת! המורה סיפרה לי על סבתא שלה. גרה בשכונה של בובע…'

"אולי בגלל הריאקציה או סתם כי לא כל העלים שצומחים על העץ דומים זה לזה, אני יצאתי אחרת. כשאני מגיעה לאספות הורים, אני לא נוטעת שום נטיעות, ומול המורות אני מדברת רק על הבנות שלי. מרגישה שככה נכון, וזאת המהות של אספות הורים.

"אבל אז מגיע יום המחר. המחנכת לא מגיעה. מגיע מחרתיים, והיא נכנסת לכיתה, מתחילה לפזר ד"שים לכל עבר בסגנון של אמא שלי. מספרת על קשרים, ו'ד"ש מאמא שלך, שרה! רק באספה גילינו שלמדנו ביחד בהקבצה בסמינר!'

"אוטומטית, הכיתה נחלקת לשני מחנות. אלה שהמורה מכירה וחברה של אמא שלהן, ואלה שלא. לא חושדת במורה שתעשה איפה ואיפה, אבל בתור אמא של הבת שלי, שתמיד חוזרת מובכת מהיום שאחרי, אני מבקשת: 'מורה? את קשרייך הענפים נהלי בבקשה מחוץ לכיתה. בכיתה את מורה של כולן, מידה שווה גם לאנונימיות!'"

(מרים, אמא לשלוש בנות בלעה"ר)

"היא אחראית על הבת שלי במשך מחצית שגרה כמעט. ובהחלט, מגיע לה תואר המחנכת. ואני מודה לה מאוד על עבודתה המסורה, אבל אני כבר עברתי את גיל בית הספר, וממש לא מעוניינת לחזור אליו שוב.

"כשאני באה לאספת הורים, אני רוצה לשמוע עניינית – במה הבת שלי חזקה, במה פחות. איך המצב החברתי? מה קורה בזירה הרוחנית?

"מחנכת יקרה, עשי טובה, שימי בצד את המעדר. אל 'תחפרי' לי על המצב בבית, תדרשי לדעת איך הבת מתנהגת בין כתלינו. אילו הייתי מוצאת לנכון לשתף אותך, הייתי עושה את זה. כן, אני מבינה שאנחנו שותפות, אבל השותפות הזאת היא רק על הילדה, ואין טעם לחקור אותי במה אני עובדת, כמה שעות. חובתך היא לחנך. ורק אותה. זכותי לשתוק".

(שיפי, אמא למשפחה מבורכת, בלעה"ר)

"מורה יקרה, אנא חוסי עלי. אף פעם לא הייתי תלמידה מצטיינת בשיעורי מלאכה. לא יודעת לצייר. גם בהבעה בכתב אני חלשה. לא יודעת לכתוב.

"אני מבינה שאת רוצה למקסם את הערב, להפתיע את התלמידות מחר במכתבים וביצירות שאימהותיהן הכינו בזמן שהמתינו לתורן. אבל רחמי על האימהות שהגיעו הנה אחרי יום ארוך, עייפות וקצרות רוח, ובלי טיפת יצירתיות. תאמיני לנו שאנחנו אוהבות את הבנות שלנו מאוד, בלי לתעד זאת בציור ובשיר. ואל תדאגי לנו, אנחנו לא נשתעמם בחוץ. ראינו שיש קישוטי קיר חדשים. תמיד אפשר לבהות בהם. או לנמנם".

(ציפי, אמא לשמונה בלעה"ר, שתי בנות, שישה בנים)

"מילה למורות הצעירות: מגיעות אימהות שיכולות להיות אימהות שלכן. אתן מודעות לזה, ואולי אתן מרגישות בגיל של התלמידות, כמעט. ולכן אתן בולעות את הלשון.

"אבל כדאי שתדענה, האימהות השפויות צריכות ורוצות לשמוע אתכן – אתן רואות את הבנות בסיטואציות שאין לאימהות הזדמנות לראות, ובקרב קבוצת השווים שלהן, ויכולות לדעת על נורמות וחריגות שבבית פשוט אי אפשר לראות. חזקנה ואמצנה! ואל תיראנה מהגיל! הוא מום עובר!"

(פייגי, אמא לתריסר וסבתא לחמישה, בלעה"ר)

"מורה יקרה, אני מבינה שאת משתלמת השנה, ומוחך גדוש בידע ובכלים כיצד לאבחן על קצה המזלג.

"אבל בבקשה, אל תמהרי לחרוץ משפט. יש זעיר פה זעיר שם אימהות תמימות מדי שתיקחנה אותך מדי ברצינות, בשעה שאת, בחוסר אחריות ובלי מחשבה עמוקה מדי, הפרחת בלון ניסוי. והכל בגלל שיעור שביעי אחד שבו התלמידה לא ממש ישבה על הכיסא.

"לא טרחת לברר מה זה היה (תולעים. טופל בוורמוקס…) ואם זה היה מקרה חד פעמי. רק נחפזת לשלוח אותה לאבחון אצל נוירולוג וציינת שקיים חשש סביר ל-ADHD.

"אני שמחה שצברת ידע, ובכלל, שאת מלאה ביטחון עצמי. הלוואי עלי. נסלחת פחות  המהירות שבה את חורצת משפט על התלמידות, שולחת לאבחונים מיותרים, מטרטרת את כל המשפחה ומוציאה את ההורים מאיזון. ברוב דברים לא יחדל פשע, כך למדתי אני בבית הספר…"

(רות, אמא לשישה, בלעה"ר. אף אחד מהם לא מטופל בריטלין)

• • •

ד"ש לאמא

אמא, בבקשה, אל תכעסי

אם המורה תספר לך שאני מאחרת

ולפעמים, ממש לא תמיד, מדברת

אמא, בבקשה, אל תתאכזבי

אם המורה תגיד לך שנכשלתי במבחן בתורה

ושיש לי מה להשתפר בתור חברה

אמא, בבקשה, אל תתעצבי

אם המורה תגלה לך על השיעורים שלא עשיתי

תחשוף את כל המקומות שטעיתי

אני יודעת שהיית תלמידה מושלמת

את גם אמא מושלמת

ואי שם, לבטח יש לך חיבוק מושלם בשבילי

אמא, בבקשה, תאהבי

 (חני, בת כמעט חמש עשרה, אוטוטו מסיימת מחצית ראשונה של ט')