'חומרא' באהבת התלמידים

נפילה ב'שמונה עשרה', זיכרון אישי באמצע השיעור ומעשה בשלושים אגורות: הרבנית סולובייצ'יק והתלמידים הוותיקים מגוללים בדמע תשעים ותשע שנות תורה

בין ה'גברא' ל'חפצא' – הייתה שם קרבה מופלאה בין רב לתלמידיו, שהיו כרוכים בו עד הסוף • אתם מכירים את ההנהגות המחמירות ואת סבר הפנים התקיף, אבל מהשיחות עם תלמידי החכמים שהסתופפו במשך עשרות שנים בצילו של ראש ישיבת בריסק, הגאון הגדול רבי משולם דוד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל – עולה תמונה מפעימה של רבי אבהי שהקדיש את חייו עבור תלמידיו, לצד אהבת תורה אין-סופית ויראת חטא ברמה של פחד-מוות • וגם: הרבנית יהודית סולובייצ'יק תחי' נפרדת מבעלה הגדול

התמונות מארכיונו של הרה"ג ר' שמעון יוסף מלר

דווקא מחמת התדמית חמורת-הסבר של השיטה הבריסקאית, הסיפור הבא, שמסופר ל'משפחה' על ידי אחד מוותיקי תלמידיו של הגאון הגדול רבי משולם דוד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל – גרם לנו להפתעה שמשנה הסתכלות.

"אחד מילדיי", הוא מספר לנו השבוע בשיחה רווית דמעות, "לא זכה במשך מספר שנים לאחר נישואיו להיפקד בילדים. הדבר העיק עלי מאוד, וליווה אותי כצל. משום יראת הכבוד, לא אזרתי אומץ לשתף את ראש הישיבה בענייניי המשפחתיים. רק לאחר תקופה ארוכה, במהלך שיחה שעסקה באמונה וביטחון – אזרתי מעט אומץ. ניווטתי איכשהו את השיחה אל הצרה האישית שלי: 'בני זקוק לישועה גדולה', אמרתי. 'אולי הראש-ישיבה יוכל להזכיר את שמו שיזכה לילדים?'

"הראש-ישיבה", מספר התלמיד, "הרים לעברי זוג עיניים תמהות ואמר: 'הרי כבר תקופה ארוכה שאני מזכיר את בנך, יחד עם עוד ארבעה אברכים מבני הישיבה, שיזכו להיפקד בזרע של קיימא בקרוב!'

"התגובה היממה אותי. הרי מעולם לא סיפרתי לו על כך, וגם לא סיפרתי לאף אחד מחבריי בישיבה. מהיכן ידע על כך? ומה הביא אותו להשקיע מיוזמתו כוחות בתפילה על צרה של אחד מאלפי תלמידיו? במבט לאחור אני מבין שהמעשה הזה הוא בסך הכל שיקוף נוסף של המעורבות העמוקה שלו בחייהם של אלפי תלמידיו".

ואכן, האבהיות, הרחימאיות, המעורבות בחיי התלמידים – עוברות כחוט השני בכל השיחות שערכנו השבוע עם תלמידיו הוותיקים של ראש ישיבת בריסק, הגרמ"ד סולובייצ'יק זצ"ל. אלה הלכו שלובות-זרוע עם הגאונות, הרבצת התורה העצומה ויראת החטא הבריסקאית הידועה.

יש שיראו בכך מין אנטי-תזה לבריסקאיות המאופיינת בעיני רבים כתַקיפה משהו. נרגזת. מסתבר שזוהי טעות גמורה: התלמידים הקרובים מעידים על חום אנושי ומאור פנים מובהק, שהסתתרו מאחורי החזות הבריסקאית המחמירה. "אין סתירה בין הדברים", מסביר לנו ר' שמואל חיים, אברך בישיבת בריסק (הישיבה של 'ר' דוד', בעגה בריסקאית). "מי ש'חי' ומכיר את ה'שְׁפְּרַאךְ' של ראש הישיבה – הבין שזה הכל מקשה אחת. אין סתירה בין הדברים".

"זה אפילו לא 'צְוֵויי דִינִים'", הוא מוסיף להגדיר. "הכל נבע מאותו שורש יחיד של חיים על פי התורה הקדושה. אני יכול לשבת ולתאר במשך שעות ארוכות עד כמה הראש-ישיבה היה אדם חם ונלבב. אני יכול להרחיב בלי סוף על האכפתיות העמוקה שלו כלפי התלמידים והמעורבות שלו בכל רובדי חייהם. אבל לצד כל זאת היה הראש-ישיבה מצוי כל העת באיזה סוג של… איך נגדיר זאת? סוג של 'מתח'. זאת, משום שהוא חי את חייו מתוך תפיסה שהוא נמצא בתפקיד. הוא תמיד היה חוזר ומדגיש – 'אַ מֶענְטְשׁ לֶעבְּט נִישְׁט פַאר זִיךְ' (אדם לא חי עבור עצמו), אדם חי כאן בתפקיד – לעבוד את קונו".

ומתוך התפיסה הזו, שררה אצלו באופן קבע חרדה עמוקה ומוחשית: האם אני ממלא כראוי את תפקידי עלי אדמות? זוהי, אם תרצו, הזווית הנכונה והמדויקת ל'נֶרְוִוים' הבריסקאיים הידועים – – –

בעקבות ה'טַאטֶע'

אחרי ההסתלקות, שדומה כי השרתה על כל הציבור החרדי, מקרוב ומרחוק, תחושה של יתמות ופרדה מדור קדום – ביקשנו מכמה מחשובי תלמידיו של הגרמ"ד סולובייצ'יק זצ"ל לנסות ולהגדיר מה הפך את דמותו לייחודית כל כך. כולם הסכימו פה אחד, כי מה שאפיין אותו יותר מכל, זו העובדה שהוא היה "בבחינת דמות דיוקנו של אביו הגדול – מרן הגאון רבי יצחק זאב זצ"ל".

הדבקות של הראש-ישיבה זצ"ל באביו מרן הגרי"ז זצ"ל – הייתה לאגדה אפילו בחוגי בריסק, שבהם היו כרוכים במיוחד אחר תורתם של מרן הגר"ח הלוי זצ"ל, ולאחריו מרן הגרי"ז זצ"ל. הוא, ראש הישיבה, היה אומר: 'כל מה שהיה לי בחיים – היה מאבא. תמיד שאלתי את עצמי מה אבא רוצה, מה אבא צריך, ומה אבא היה אומר'…

בהקשר הזה הם מציינים מעשה הממחיש עד היכן הגיעו הדברים: בשנים האחרונות נרכשה עבור ראש הישיבה זצ"ל דירה ברחוב עלי הכהן – בשכונת גבעת משה (גוש 80) – קרוב לישיבה. אולם הוא סירב לעבור אליה. הוא התעקש להישאר בדירתו הישנה והצרה אשר ברחוב עמוס. הנימוק היה: "בדירה ברחוב עמוס הראה לי אבא זצ"ל היכן צריך להדליק נרות חנוכה. בדירה ברחוב עלי הכהן אין לי מסורת מאבי היכן להדליק"…

הקשר העמוק הזה עם 'האבא' לא נוצר מאליו. מי שרקם אותו ביד אמן, היה האבא בעצמו. מרן הגרי"ז זצ"ל, לצד הרבצת התורה המופלגת ובנוסף לעיסוקיו הציבוריים הרבים, השקיע זמן ומאמצים רבים בחינוכם של צאצאיו. הוא היה מעורב בפרטי הפרטים של חינוכם, עד כדי בקרה וסינון של חברי הילדות שלהם. כפי שתיאר לימים ראש הישיבה בעצמו: "בחדרו של אאמו"ר היה לו חלון הפונה מחדרו אל תוך החדר שבו היו נמצאים בני הבית, והיה מדי פעם עוקב אחר המעשים שלנו בחרדה ובמורא. גם כששלח את ילדיו ללמוד בבית המדרש מחוץ לבית – הוא ידע בדיוק ובפרוטרוט את כל מעשינו בבית המדרש. ובזמן שלא היינו בבית – הוא ידע מה עשינו וכמה זמן למדנו. היו לו דרכים שונות לדעת, באמצעות כל מיני אנשים, על מעשינו בכל רגע. כשהיה שומע שלא התנהגנו כהוגן – היה מייסר אותנו על כך. ניתן לומר שהוא ממש לא הסיח דעתו מאיתנו ומחובת החינוך המוטלת עליו".

"מבחינה מסוימת היה הראש-ישיבה 'ילד שמנת' – מבחינה רוחנית כמובן", מתאר עבורנו ר' שמואל חיים. "עוד בבריסק שלפני המלחמה גדל הילד הרך בסביבה של גאוני עולם. אישים כמו הגאון בעל 'אמרי משה', הדיין הנודע רבי שמחה זליג ריגר, ועוד ענקי עולם היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו. לימים, הראש-ישיבה זצ"ל תיאר בערגה מעמדי 'מושב בית דין' ממושכים שהתקיימו בבית אביו, יחד עם רבני בריסק".

אפילו למפגש עם מרן הגאון רבי ברוך בער לייבוביץ זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל', זכה העלם הצעיר. גם ביקור זה היה בהוראתו של אביו הגדול. מרן הגרי"ז שלח את בניו כדי שישהו בצילו של רבי ברוך בער במהלך ימי ראש השנה באחת השנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הגרב"ב מצידו התרגש מאוד לפגוש את נכדיו של רבו הגדול – מרן רבי חיים מבריסק זצ"ל.

בהקשר הזה של הקשר עם ה'ברכת שמואל' – נזכר הרה"ג רבי עמרם שלזינגר – תלמידו הוותיק אשר זכה להתאבק בעפר רגליו במשך כארבעים שנה, באנקדוטה ייחודית. "היה זה כאשר במסגרת השיעור היומי עמדנו בסוגיית 'זה נהנה וזה לא חסר', במסכת בבא קמא. הראש-ישיבה זצ"ל הגיע באותו יום נרגש מתמיד. הוא תפס את מקומו הקבוע, והחל לתאר מעט מגדלותו של ה'ברכת שמואל'. ואז הוא הפתיע אותנו: על הסוגיה הזו של 'זה נהנה וזה לא חסר' זכיתי לפני שבעים שנה לשמוע באוזניי שיעור מבעל ה'ברכת שמואל' זי"ע".

הרב שלזינגר מספר לנו כי קולו של ראש הישיבה נחנק מהתרגשות כאשר סיפר זאת. "מיד הוא החל להרצות בשטף את כל מה ששמע בעודו עלם צעיר – כאילו לא עברו עליו מאז שבעים שנה גדושות ועמוסות בנדודים ועמל בלתי יתואר.

"שררה אז בחדר תחושה שלא מעלמא הדין", משחזר הרב שלזינגר.

כל אלו, בצירוף החינוך המיוחד שלו זכה, יצרו תשתית מושלמת לגידולו של מי שהפך ברבות הימים למייצג המובהק של מורשת בית בריסק.

אימה ב'מים שלנו'

מלחמת העולם השנייה, שפרצה בי"ז באלול תרצ"ט, פוגשת את הנער משולם דוד סולובייצ'יק כשהוא מנותק מאביו הגדול. האב שוהה באותה העת בעיירת הנופש קרייניץ, כהרגלו מדי קיץ. המאמצים שעושים חלקי המשפחה המיוחסת להתאחד מחדש והתלאות מסמרות השיער שעוברות עליהם לחוד ואחר כך ביחד – נותרו חקוקים בזיכרונו של רבי דוד (ראה מסגרת). המאורעות באותם ימים, שימשו אף הם לחשבון נפש וציפייה לגאולה בעיני הגרמ"ד, כפי שהתבטא לימים: "אנו איננו יודעים, ואיננו מבינים את דרכי השם. אחרי תקופת השואה האיומה כולנו חשבנו שוודאי עכשיו תבוא הגאולה. היה זה החורבן היותר גדול בתולדות העם היהודי. והנה, כבר עברו יותר מיובל שנים, ועדיין לא באה הגאולה, והדבר נורא למתבונן, ממש נורא. יותר מיובל שנים חלפו, ועדיין לא באה הגאולה! וכי היה כל זה לריק?!

"אלא", סיכם, "עלינו להתחזק ולידע כי איננו בעלי בתים על העולם, ואין אנו יודעים את דרכי השם".

• • •

בשנת תשט"ו נשא ראש הישיבה זצ"ל את רעייתו הרבנית תבדלח"א, בתו של הרה"ג ר' אשר שטרנבוך זצ"ל – אביהם של הרבנים המפורסמים לבית שטרנבוך, לאישה (דברים שאמרה השבוע לסופרת 'משפחה' – ראה מסגרת). שמחת הנישואין נערכה בי"ח בסיוון תשט"ו במלון 'עצמאות' בנתניה, בהשתתפות גדולי הדור, כאשר החופה נערכת כמובן לפני השקיעה. הלא בבית בריסק עסקינן…

גם לאחר נישואי ילדיו, המשיך מרן הגרי"ז לשמור ולעקוב מקרוב אחר התפתחותם הרוחנית. אולם הקשר התורני עם בנו, ראש הישיבה זצ"ל, היה יוצא דופן. שנות אברכותו המוקדמת עברו עליו בצילו של אביו הגדול, כשהוא משלב בין סדרי לימודו הממושכים לבין הכתיבה וההנחלה של תורתו העמוקה של אביו הגדול, והבן מבטל עצמו כליל לתורת אביו. הוא היה יושב במשך ימים ארוכים ומעלה על הכתב את חידושי התורה של האב הגדול, כשהאב סומך את ידיו על הבנתו וכתיבתו של בנו הצעיר.

ראש הישיבה זצ"ל ניצל עד תום את הגישה החופשית שניתנה לו אל חדרי-רוחו של אביו הגדול, והוא לא חדל מלהתבונן ולעקוב מקרוב אחר כל תהלוכותיו של אביו, תוך שהוא מעתיק במדויק את תפיסת החיים הייחודית שלו.

"רבים מאיתנו", מעניק התלמיד הרב עמרם שלזינגר הגדרה בריסקאית, "חיים באופן שבו יש את 'החיים' עצמם, ובמסגרת החיים האלו – אנו גם מקיימים מצוות ונשמרים מעבירות. אצל הראש-ישיבה, לעומת זאת, התורה, קיום המצוות והזהירות מן החטא היו החיים בעצמותם! לא 'דבר נוסף' על החיים. ראש הישיבה חזר והזכיר כל הזמן את דברי ה'נפש החיים' המבאר, כי כל עבירה מחריבה עולמות כפשוטו! הוא רעד מעבירות כפי שאנו רועדים מהמוות!

"כך גם בימים הנוראים: הראש-ישיבה לא אימץ לעצמו כל מיני הנהגות של חיזוק וכדומה. הוא פשוט היה שרוי בחרדת הדין מזוקקת. הכל היה אמיתי, פנימי ושורשי. כמובן, גם השמחה שלו בקיום המצוות הייתה עצומה. אני אישית ראיתי כיצד הוא זרח מאושר כאשר הוא זכה לבחור אתרוג לקראת חג הסוכות. לא אגזים כלל אם אומר שהוא שמח אז כפי שאדם מן היישוב שמח בהשיאו את בנו יחידו.

"קח לדוגמה את מעמד שאיבת 'מים שלנו' בערבי פסחים", מוסיף הרב שלזינגר לתאר. "הלחץ ששרר בסביבתו של הראש-ישיבה בשעה זו היה סמיך, כמעט ניתן למישוש. במשך כל הנסיעה למבואות ירושלים, שם שאב את ה'מים שלנו' במשך 79 שנה ברציפות, היה מצחו חרוש קמטים מרוב חרדה ומתח: האם נספיק להגיע ולשאוב עוד לפני השקיעה? האם הכלים יהיו נקיים כראוי? ועוד כהנה וכהנה. השמחה העצומה שלו בדרך חזרה – לאחר שהמשימה הושלמה – עמדה בניגוד מודגש לאימה ששררה ברכב אך לפני שעה קלה".

'הבנה' ברכב חבוט

לעומת זאת, תלמיד ותיק אחר מעניק זווית משלו: "אני לא הרגשתי שהיה סביב הראש-ישיבה פחד, אימה או משהו מהסוג הזה. מה שכן היה שם – ובמידה גדושה – זו 'דריכות'. ראש הישיבה היה דרוך וממוקד 24 שעות ביממה לקיים את הייעוד שלו, שהיה אחד ומיוחד: קיום רצון הבורא. מה שלא היה שייך לקיום רצון הבורא – היה חסר ערך".

מכאן גם נובעת צורת החיים הסגפנית של הגרמ"ד. תיעודים מתוך הבית ברחוב עמוס מגדירים מחדש את המושג 'פשטות'. מי שזכה להיכנס פעם 'פנימה', נוכח בעיניו לראות שאפילו כיסאות הסלון לא היו אלא לקט אקראי של כיסאות שונים ומפורקים למחצה.

"נפלה בחלקי הזכות להסיע את ראש הישיבה ממקום למקום ברכבי, שהוא רכב פשוט ובסיסי ביותר", משתף בשיחה עימנו תלמידו הוותיק, מי שהיה צמוד אליו לאורך עשרות שנים, הרב יעקב דונר שליט"א. "אירע פעם שהרכב שלי נתקע, ובעקבות כך זרק מישהו הצעה: 'למה שלא יקנו עבור ראש הישיבה רכב נוח יותר, חדיש יותר, כראוי למעמדו?' תגובתו של ראש הישיבה הייתה חריפה: 'וָואס דְרֵייט מֶען אַ קָאפּ (הגרסה הבריסקאית ל'מה מבלבלים את המוח' ח"ה)!' עם האוטו של ר' יעקב אפשר להגיע ממקום למקום? אפשר לפתוח ולסגור את החלון? נו, מה צריך יותר מזה?

"'מה צריך יותר מזה' – זו הייתה הגישה של ראש הישיבה כלפי כל ענייני העולם הזה", מרחיב מעט יותר הרב דונר. "הוא פשוט ביטל את כל הבלי העולם הזה. הוא בז להם בוז עמוק. לא היה לו שום ערך כלפי ממון, כבוד, חיצוניות, תעמולה וכל שאר הדברים שאנשים משקיעים את כל ימיהם במרדף סיזיפי על מנת להשיגם".

גם התפריט שלו היה בסיסי ודל ביותר. "כאשר מישהו פעם הגיש לו בורקס, הוא הסתכל עליו בהשתוממות כאילו הניח לפניו חייזר. הוא לא רצה כלום מהעולם הזה. הוא לא היה צריך כלום מהעולם הזה, רק לקיים את התפקיד שלשמו הוא נשלח לעולם הזה.

"אבל היה פעם שכן ראיתי כיצד הוא ממש נהנה הנאה מוחשית", נזכר הרב דונר. "זה היה כאשר ראש כולל פלוני סיפר לו על כך שבכולל אצלו לומדים בספר 'שיעורי רבי משולם דוד' – הספרים שנכתבו על בסיס שיעוריו. הוא שאב קורת רוח עצומה מכך שהוא זוכה להרביץ תורה גם בכתב.

"במהלך שיעורי החומש הידועים שלו, היה ראש הישיבה מצליף לא פעם נוכח סדר העדיפויות המשובש שסיגל העולם לעצמו", מוסיף הרב דונר לשחזר. "'כמה אדם טורח לבחור ריהוט מתאים לביתו', היה ראש הישיבה מתאר, 'ואם חלילה הגיע הריהוט לביתו עם שריטה קלה – כמה הוא מתרגז, ומיד הוא טורח לחזור לבית העסק כשהוא כועס ונרגז, וכל כולו שקוע בשריטה שנחרצה בשולחן. האם כך אנו מתייחסים גם לשריטה בנשמה? האם אנו כל כך מתרגשים גם לנוכח פגיעה בנשמת הנצח שלנו?' היה ראש הישיבה מתקצף.

"הוא היה מייסר אותנו בדוגמאות ובשפה פשוטה ומוחשית, עד שלא היה ניתן שלא להתרומם בעקבות הדברים. אחח… אלו דברים שקשה מאוד לתאר למי שלא היה נוכח שם בשעת מעשה. זו הייתה ספירה אחרת לחלוטין", הוא מנסה להעביר מעט מן התחושה במחיצת רבו.

קול המונה של בריסק

ההתמדה שאפיינה את לימוד התורה של ראש הישיבה זצ"ל החלה עוד בילדותו המוקדמת. תחת הדרכתו הצמודה ופיקוחו המתמיד של אביו הגדול, הפך הילד המתמיד לנער מופלג בידיעת והבנת התורה, ואף לאחר נישואיו המשיך האברך הצעיר לשקוד בהתמדה עצומה על תלמודו. לצד זאת, החל ראש הישיבה כבר בחיי אביו להרביץ תורה לרבים ולהנחיל את משנתה של בריסק בכלל, ואת תורתו של אביו בפרט – לצורבים תאבי דעת.

כמה שנים אחר הסתלקותו של אביו הגדול זצ"ל, החל למסור שיעורים דבר יום ביומו לפני תלמידיו, שהחלו נוהרים ללמוד במסגרת ישיבתו החדשה. בשנת תשנ"ז, קיבלה הרבצת התורה של הגרמ"ד תנופה מחודשת, עם כינונה של ישיבתו הגדולה במשכן קבע נאה ורחב ידיים ברחוב גרוסברג – בעיבורה של שכונת 'תל ארזה' הירושלמית. הישיבה הפכה תוך תקופה קצרה לאבן שואבת לכל המבקש לטעום מתורתה של בריסק. במהלך השנים התחנכו בה אלפי בחורים, כאשר חלקם ממשיכים לשקוד במסגרתה על התורה בכולל האברכים המפורסם.

"מה שאני לקחתי עימי לכל החיים שלי", משתף תלמיד צעיר יותר, ממוצא אמריקני, "זו הדוגמה האישית היום-יומית. לראות אדם בגילו ובמעמדו נשרך בקביעות ברזל אל הישיבה, קובע בה את לימודו בהתמדה מעוררת השתאות, ושופך שיח לפני קונו ברגש ודמעות כבן המתחטא לפני אביו – זה היה עבורי שיעור מוסר חי".

שאלנו את תלמידיו הגדולים, אלו שזכו להשתתף בשיעור היומי של ראש הישיבה במשך שנים ארוכות:

מה ייחד את שיעוריו? מה גרם להמולה הגדולה שנוצרה לקראת השיעור באזור הישיבה?

"במשך כארבעים שנה, זכיתי לשמוע ממנו שיעורים תמידין כסדרן", מסביר הרב דונר. "מה שהיה מיוחד כל כך בשיעורים שלו זו העובדה, שהוא לא בא למסור בפנינו את החידושים שהוא חידש ברוב עמלו וכישרונו. הוא כיתת את רגליו יום יום אל היכל הישיבה, למטרה אחרת לגמרי: הוא בא ללמד אותנו 'וִוי אַזוֹי לֶערְנְ'ט מֶען (כיצד לומדים)'. יום יום מחדש הוא פתח איתנו ביחד את הסוגיה, כל לשון ברש"י, כל 'אי נמי' בתוספות, זכו להתייחסות פרטנית. כל דין ברמב"ם זכה להתבוננות מחודשת: מדוע הוא נכתב דוקא בהלכות 'פסולי המוקדשים' ולא בהלכות 'מעשה הקרבנות' וכדומה. ראש הישיבה התייגע על כל סוגיה וכל דין, כאילו הוא נתקל בהם כעת לראשונה".

"הוא אכן לימד אותנו כיצד ללמוד", מסכים הרב עמרם שלזינגר. "הנה, היום בבוקר, למחרת אשכבתיה דרבי, התיישבתי ללמוד מעט, בניסיון להרגיע מעט את רוחי הסוערת. התחלתי לקרוא את לשון רש"י, ומיד, באופן אוטומטי, התחלתי לחשוב: כיצד היה הרב'ה זצ"ל מסביר מה מונח כאן? זר לא יבין זאת. הוא הנחיל לנו מהלך שלם כיצד ניגשים לדף גמרא, כיצד מבינים שטיק'ל רמב"ם. קשה מאוד לתאר למי שלא 'היה שם'".

ובאומרו זאת, פורץ רבי עמרם בבכי מר מול עינינו המשתאות – – –

כשהראש-ישיבה נפל

כיצד נראתה תפילתו של רבכם? שאלנו את התלמידים.

"ראש הישיבה כידוע ינק את כל תורתו מאביו, מרן הגרי"ז זצ"ל", מתאר הרב דונר. "הוא השתית למעשה את כל חייו על מה שראה ומה ששמע אצל אביו זצ"ל. אמנם עבודת תפילה של ראש הישיבה הייתה עם יותר רגש ותחנונים. לא נדיר היה לשמוע את ראש הישיבה מתחטא לפני קונו בדמעות שליש ממש. ומי מדבר על תפילות ראש השנה וימים נוראים, שהיו בכייה אחת ארוכה מתחילת התפילה ועד סופה".

תלמיד ותיק אחר מספר לנו כי נוכח לראות בעיניו את ההתרגשות העצומה שהייתה אוחזת ברבו במהלך חזרת הש"ץ של תפילת מוסף בראש השנה. "ראש הישיבה הקפיד, כמנהג בריסק, לשמוע באוזניו כל מילה ומילה מחזרת הש"ץ, על מנת שהתקיעות ייחשבו 'על הסדר'. מפעים היה לראות כיצד הוא אינו חדל מלהתייפח חרישית לאורך כל חזרת הש"ץ".

הרב שלזינגר משחזר מעשה נוסף, הממחיש את מסירות הנפש של רבו בעומדו לפני קונו. "הגעתי פעם אל ביתו של ראש הישיבה לצורך כלשהו. כשנכנסתי, אמרו לי אנשי הבית שראש הישיבה נפל על הרצפה, וצריך לעזור להקים אותו בעדינות. ניגשתי מיד, וסייעתי להעמיד את ראש הישיבה על רגליו. הצעתי לו מיד כיסא, כדי שישב ויתאושש. אבל הוא ענה לי ברמזים והמהומים, וסירב בכל תוקף לשבת. עד ש'תפסתי' לבסוף שהוא עומד באמצע תפילת 'שמונה עשרה' (כפי מנהג הרבנים לשושלת בריסק – כאשר אין חובת קריאה בספר תורה, התפילות מתקיימות ביחיד. ח"ה).

"תבין, מדובר ביהודי בן 95, שזה עתה קרס על הרצפה הנוקשה, אבל מה שכרגע מטריד אותו הוא דבר אחד ויחיד: להמשיך בתפילה מהמקום שבו נכפתה עליו עצירה בלתי מתוכננת"…

בנחישות הברזל הזו, בחוסר ההתחשבות בכבלי הגוף החומרי, נתקל הרב שלזינגר בהזדמנויות נוספות. "אני זוכר כיצד ביום הכיפורים של שנת תש"פ התעקש ראש הישיבה לכרוע בכל ה'כריעות' השזורות לאורך חזרת הש"ץ של תפילת מוסף. הסובבים ניסו לשכנע אותו לוותר על כך בגילו המופלג ובמצב גופו השברירי, אבל הוא לא הסכים אפילו לשקול זאת. 'תפילה זו תפילה, עבודה זו עבודה וכריעות הן כריעות. הכל חייב להתבצע בדיוק כפי הוראות ה'שולחן ערוך", נימק לנו את התעקשותו".

תלמיד ותיק אחר מספר לנו עדות אישית מערב חג הסוכות האחרון: "ראש הישיבה כבר היה חלש, עד כדי אפיסת כוחות. הוא בקושי היה מסוגל להחזיק בידו עט. אבל כאשר הביאו לפניו אתרוגים לבחירה לקראת החג המתקרב, התפוגגה לה החולשה הנוראה כענן כלה. ראש הישיבה הרים בידיו אחד עשר(!) אתרוגים – חלקם גדולים וכבדים, ובדק אותם אחד-אחד ביסודיות ובסבלנות. 'חֶפְצָא שֶׁל מִצְוָה אִיז אַ אַנְדֶערֶע דִין!' הסביר. חפצא של מצווה – הוא 'דין' אחר. למדתי אז שיעור מוחשי מהי חביבות של מצווה. ראיתי מקרוב כיצד מייצרים כוחות יש מאין, כאשר בדבר מצווה עסקינן".

מעשה בשלושים אגורות

מאז הקים את ישיבתו, נטל הגרמ"ד לידיו את העול העצום הכרוך באחזקתה. לא הייתה החלטה שהוא לא היה מעורב בקבלתה. מחברות שלמות הרשומות בכתב ידו מוטלות במשרד הישיבה, ומספרות סיפור מפעים של ניהול קפדני, מסודר ועיקש. בישיבת בריסק הוכח שגם בעידן שלנו ניתן לנהל מוסד בשיטת הצֶעטַאלַאךְ…

"מה שהראש-ישיבה הספיק לעשות בעצמו… זה היה מפליא, פלא פלאות", מתאר הרב דונר. "הוא היה מעורב בכל פרטי הפרטים של הישיבה, החל מסדר הישיבה של הבחורים בשיעורים, דרך מסירת כספי החלוקה החודשית לאברכים, ועד לרישום הכספים של הישיבה. הכל, הכל עבר דרכו. וכל זאת בנוסף ללימוד התורה ולמסירת השיעורים הרבים והממושכים, הן בגמרא במסכת הנלמדת, הן במשניות זרעים וטהרות, שיעורי החומש וההשקפה ועוד סדרים רבים ומגוונים".

"אגב חלוקת כספי התמיכה החודשית לאברכים", משתף אותנו תלמיד קרוב במאורע מדהים, עדות מכלי ראשון, "נכנס אברך פלוני לקבל מידיו את התמיכה החודשית. הראש-ישיבה מנה לידיו את השטרות הקבועים, והוסיף עליהם עוד שלושים אגורות.

"מה פשר התוספת?" שאל התלמיד.

"פשוט", השיב הראש-ישיבה. "אתה זוכר שלפני חודש ביקשתי ממך לרכוש עבורי תרופות מסוימות בבית המרקחת? אמרתי לי שהתרופות עלו 22 שקלים, ובהתאם לכך שילמתי לך אז על התרופות. אלא שאחר כך עיינתי בקבלה שהייתה בשקית, וראיתי שהסכום המדויק היה 22.30 שקלים, הא לך ההפרש"…

• • •

ישנה קושיה ידועה בשם ה'אבן עזרא': כיצד ייתכן לצוות על האדם 'לא תחמוד'? וכי אפשר לצפות מאדם העומד מול דירת הפאר של שכנו ועיניו מוריקות מקנאה – שיכבוש את חמדת הלב?

הסברים שונים נאמרו על כך, אולם אחד הידועים שבהם הוא הסברו של בעל 'בית הלוי', אבי זקנו של ראש הישיבה הגרמ"ד סולובייצ'יק זצ"ל: שוו בנפשכם שאתם עומדים על גבי גשר חבלים צר המתוח מעל גבי נהר עמוק, שוצף ושורץ תנינים. אתם מרוכזים כמובן בדבר אחד ויחיד: 'כיצד אני חוצה את הגשר הזה בבטחה, ומגיע אל העבר השני בריא ושלם'.

האם בשעה גורלית זו יש בכלל מקום בראשכם למחשבות של קנאה, תאווה וכדומה? ברור שלא! כך בדיוק צריכה להיות ההתייחסות שלנו אל העולם הזה, על שלל פיתוייו וניסיונותיו. אנחנו במשימה. אנחנו צריכים לחצות את הגשר הצר שלנו בלא פגע, ולהשלים את הייעוד והמשימה שלנו בהצלחה. משכך, לא אמור להיות מקום למחשבות צדדיות אשר נועדו רק להסיח את דעתנו מהמשימה הגורלית. עד כאן הסברו המאלף של מרן 'הבית הלוי' זצ"ל.

גדולי עולם שעוד הכירו את ה'בית הלוי' אמרו כי נאים הדברים למי שאמרם: כך ממש חי אבי השושלת הבריסקאית את חייו. לאחר שיחות עומק עם תלמידים ומקורבים אשר מתרפקים על זיכרונות טריים על אודות דריכות מופלגת, יראת חטא, שקיעות אין-סופית בתורה, יראת שמים ומיקוד מוחלט במטרה שלשמה נשלח אל העולם – נראה כי מה שהיה נכון לגבי הסבא הענק, נכון שייאמר גם לגבי הנין הגדול שעזב אותנו בשבוע זה.

תשעים ותשע שנות דריכות נסתיימו להן, ופרח לו איש האמת – – –