חזל"ש

מפרקים סוכות, משתלטים על כביסות, משאירים את החגים מאחור וברוכים הבאים לשגרה הרגילה | איך אנחנו מרגישים בה? | יש אנשים שביתם לא שלם או יש להם התמודדות אחרת, ועבורם השגרה היא אי של שפיות ויציבות, והפרת שגרה בחגים תוססים, היא קושי וכאב | ויש גם אנשים שלהפך, שבירת השגרה הטעינה בהם כוח וכעת הם נשארו ריקים מהכל | עד כמה לו”ז מסודר ועוגנים קבועים חשובים עבורנו ואיך | עניין שבשגרה

אחרי החגים יש מין צניחה מוכרת אל המוכר והידוע. חוזרים לעבודה, ללימודים ולדיאטה הממתינה בקוצר רוח בפינתה. אחרי סוכות גם מתקדרים השמיים ועננה אפורה רובצת על הארץ. נגמרו החגים, תמו ימי החסד. חוזרים לחורף ארוך ונטול חגיגות.

עם כל השמחה וההתרגשות שבחגים והקושי לנחות שוב לעולם המעשה, נראה שיש אנשים שעבורם השגרה היא דווקא אי של שפיות ויציבות. הם מביטים בלוח השנה, חושקים שפתיים וממתינים שדף נוסף ייתלש ויקדם אותם אל היעד: השגרה הברוכה. והם לא בהכרח אנשים שאוהבים סדר וארגון. החיים פשוט לימדו אותם שחופש והפרת שגרה משמעותם, בשבילם, היא קושי וכאב. אלו יכולים להיות, בין השאר, הורים לילדים מיוחדים, רווקים ורווקות, נשים וגברים חד הוריים, או אנשים שמצבם הכלכלי מורכב.

כל אדם שחייו מאתגרים עלול להרגיש בזמני חגים או חופשות שהשהייה בבית היא טריגר לבעיות ואתגרים שצפים דווקא בעת כזו.

לובשת שגרה

מנסה ללבוש שגרה

היא רחבה לי במותניים

ולוחצת בצוואר.

אי אפשר להאשימה

הרי הייתה מקופלת זמן רב

בארון בין דברים אחרים.

ובינתיים, אני כבר

אחרת

(טלי ורסנו–אייסמן)

שגרת הקיום

דבורי רובינשטיין, מייסדת ומנכ”לית מרכז ‘סוויטש’ לשינוי, מומחית לפיתוח חוסן וליצירת שינויים לטובה, מסכימה בכל לב עם הדברים.

“אכן כך”, פותחת דבורי. “יש אנשים שחגים וחופשות מזמנים עבורם קשיים שאני מקווה שרוב האנשים לא מכירים, ועל כן ברור מאוד שהם פוחדים מזמנים אלו.

“מחקרים מוכיחים שאחרי חג הפסח וחגי תשרי, יש עלייה באחוזי פירוקי משפחות, במעשי קיצון ובפניות ללשכות הרווחה ולמשטרה. גם בבתים ‘קלסיים’ שאין בהם בעיות מיוחדות, ישנם בתקופות אלו קשיים מעבר לסטנדרט. השהייה המשותפת יחד והלחצים הכלכליים והארגוניים לא תמיד מיטיבים עם אנשים. ואם כך בבתים נורמטיביים, קל וחומר בבתים שיש בהם טריגרים מובהקים לקושי, כמו מצב סוציואקונומי נמוך, בן זוג לא בריא או ילד חולה. הטריגרים עשויים להפוך לקשיים אמיתיים.

“היו תקופות שהגענו בהן, שלא באשמתי, לפת לחם ממש. הייתי הולכת ברחובות גאולה לפני החגים, רואה את כולם מסתערים וממלאים שקיות ואומרת להשם בדמעות: מה אני עושה? איך אני קונה בגדים לבנות לחג? אני לא יכולה לקנות גרביון ואנשים מפרקים סטנדים. אין בי קנאה, מה ששלי יהיה שלי ואף אחד לא לוקח ממני, אבל אני זוכרת את הכאב הנוראי הזה לפני החגים.

“יש רווקות שבחגים פשוט לא מוצאות את עצמן. האחים הקטנים מגיעים עם שיירת הילדים, והן נדרשות להיות שמחות ונעימות וגם לעזור. זה כואב. יש נשים שמתמודדות עם ילדים בלי אבא, ראש המשפחה, וזו התמודדות שיש לה פן אחר מאלמנות, כי זו התמודדות שקופה יותר. וכמובן – קשיים בחיי הנישואין שלעיתים הופכים לבלתי נסבלים כשכולם בבית או באירועים ובחגים.

“הייתה לי מטופלת שיש לה ילד עם הפרעת התנהגות קשה. הוא שהה בפנימייה מסיבות שונות, אבל בחגים היה חוזר הביתה ומפרק את כל מה שנקרה בדרכו, פיזית ונפשית. בעלה והיא לא ידעו את נפשם. כל שהייה שלו בבית הרסה את חוויית החג או השבת לכל האחים, וודאי להם, כהורים.

“האם מובן למה יש אנשים שפוחדים מהתקופות הללו? הן פשוט דורשות מהם להתמודד עם מציאות שקשה להם ובעצימות גבוהה”.

דבורי מוסיפה כי כל אלו הם מצבי חיים מאתגרים עובדתית, אבל חוויות מורכבות או מציפות בחגים עשויות להיות גם אם אין משהו דרמטי ברקע כמו ילד מיוחד או קשיים משפחתיים. “למשל, אישה שמשתייכת לחסידות מסוימת ומתגוררת סמוך לאדמו”ר, ולפני כל חג מקבלת בקשות ודרישות לאירוח של החמות, שמיותר לציין שהיא חמות לא חמה בכלל, שלא לומר בלתי נסבלת, שמעוררת ריב ומדון בין בני הזוג, מבקרת את הכלה על כל דבר, מעירה לילדים ויוצרת בבית אווירה קשה ולא נעימה. זו לכאורה דוגמה פעוטה אבל היא משליכה על חוויית החג של האישה הזו וגורמת לה לשווע לשגרה. מטבע המציאות של חגים, הם מזמנים לעיתים התמודדויות משפחתיות או כלכליות שמעיבות גם בשוטף ומתגברות לאין שיעור בתקופות מיוחדות. כל עוד אין לאדם כלים להתמודד, החגים הם אירוע, ולא תמיד כזה שמצפים לו.

“אפשר גם לחשוב על מציאות משמחת ובריאה של אישה צעירה ואם לקטנים שנמצאת בראש השנה בבית. בעלה בבית הכנסת שעות ממושכות, והיא מהבוקר מפשרת, מרגיעה, מאכילה ולא ממש מצליחה להתפלל. הפליימוביל והבובות מתערבבים לעיסה דביקה בחסות הבמבה והממתקים, וכל זה אחרי שהיא בישלה וניקתה והכינה את כל החג. זה בהחלט דורש מאמץ ולא קל במציאות, אף על פי שברור שזה התפקיד שלה. אגב, גם שבתות קיץ עשויות להיות אתגר עבור אימהות לקטנים, וודאי שהחגים הם עניין שצריך להיערך אליו. עדיין יש בהם הרבה עבודה לצד היופי והשמחה שהם טומנים בחובם.

“החגים והחופשות מזמנים אתגרים רבים. הם לא נתונים לבחירה שלנו – הם נתון קיים בלוח השנה. אני אומרת מראש לעצמי – זה יעבור. מובן שאין כוונתי לחג עצמו אלא להתמודדויות שכרוכות בו כאם חד הורית. אני יודעת מה תאריך ההתחלה ותאריך הסיום ונערכת לכך שזו תקופה לא פשוטה עבורי. מקסימום אהיה מופתעת לטובה. ועדיין – אעשה כל מה שתלוי בי כדי להעביר אותם כמה שיותר בטוב. מה שעוזר לי, הוא לזכור שהכל עובר, גם התקופות האלו”.

להטיל עוגן

אם המציאות כבדה ולוחצת, מי אמר שעדיף שגרה?

"שגרה נשמעת לפעמים מילה כבדה ולא נעימה", משיבה דבורי. "מילה שמתארת סדר פעילות קבוע. רצף ארוך ומייגע של מטלות ודברים שחייבים לעשות. לא ממש מפתה.

“אבל אם נבדוק את הדברים לעומק נגלה שהצורך בשגרה הוא צורך בסיסי לנפש. כל השיטות הפסיכולוגיות מדברות על רשימת צרכים בסיסית שאדם זקוק לה כדי לחיות כראוי בעולם הזה. כל שיטה מדגישה היבטים אחרים, אך הצורך בביטחון משותף לכולם. ביטחון הוא מושג גדול שמתחלק לרמה האישית, הפיזית, הכלכלית, החברתית והרגשית. שגרה מאפשרת ביטחון, ולכן אין מישהו שלא זקוק לה ברמה זו או אחרת.

“אם נראה אנשים שעורכים טיול מסביב לעולם למשך מספר שנים בקרוואן נודד, ולצופה מן הצד נראה שהם אינם מקיימים שגרה – זו טעות. אומנם השגרה שלהם היא לא השגרה הסטנדרטית שאנחנו מכירים, אבל יש להם מספר עוגנים בסיסיים שמחזיקים עבורם מסגרת של שגרה. למשל, הם יצאו לטיול יחד, בעל ואישה – הרי לנו עוגן ביטחון אחד; יש להם כסף בצד למקרה שייתקעו – הרי עוגן נוסף; יש להם קרוואן שמשמש בית – עוד עוגן ביטחון. הביטחון שיש להם הוא שונה מהביטחון שאחרים מדברים עליו, אבל הוא המסגרת של חייהם והוא מייצב את התמונה”.

מהי בכלל שגרה?

דבורי משתפת שבשנים הארוכות שבהן היא חיה לבדה היא שנאה ממש שגרה. “עד שהתחתנתי בשנית ונולדו הילדים הייתי בורחת משגרה. הייתי מכנה אותה שגרע… היום אני צוחקת על עצמי, כמה הייתי נאיבית. כשלא הייתי טרודה באתגרי החיים האמיתיים, ואף אחד לא היה תלוי בי, הייתי צריכה לגוון את חיי בדברים מעניינים. אבל כשנעשיתי מחויבת לאנשים נוספים כמו בעל וילדים והבנתי שאני צריכה מקצוע ופרנסה, השגרה הפכה להיות עוגן. ואולי זו המילה, שגרה היא עוגן.

“גם אנשים שמצהירים שהם לא אוהבים שגרה נאחזים בעוגנים. הם לא יקיימו שגרה קלסית במובן המוכר, אך בלי משים יקיפו את עצמם בעוגנים ברורים, אפילו כמו הידיעה מתי מתחיל החופש הגדול ומתי הוא מסתיים. יש דברים כלליים שאינם תלויים בהחלטות של האדם האינדיווידואלי, והם יוצרים סדר ובהירות גם עבור אנשים שאוהבים שינוי ובלגן. לוח השנה היהודי הוא דוגמה מעולה. מועדי החגים אינם משתנים בהתאם לרצוני האישי, זמני כניסת השבת גלויים ומחייבים, וכן הלאה. גם אם הלו”ז היומי אינו מסודר, משהו בחיים מאוד מסודר וברור”.

וזו סוגיה מעניינת. לקחתי עשרה אנשים אקראיים ושאלתי אותם מהי בעיניהם שגרה. התשובות היו מרתקות. שכנה אמרה לי שבעיניה שגרה היא הצורך לקום מדי בוקר בשעה קבועה כדי להספיק לשלוח את הילדים למוסדות הלימוד, הבן אמר לי ששגרה היא להספיק את האוטובוס של שש וחצי בבוקר כדי להגיע לתפילה בישיבה וחברה אמרה ששגרה היא הצורך לבשל ולכבס באופן שיהיה אוכל ובגדים מדי יום. אבל מעבר לשונות בתשובות היה גם קו אחיד: לו”ז מסודר ועוגנים קבועים.

“גם ה’אי–שגרה’, לכאורה מסודר”, אומרת דבורי. “לרוב אנחנו יודעים לקראת מה אנחנו הולכים. גם הורים לילדים קטנים, שהחופש הגדול הוא לפעמים אתגר עבורם, יודעים בדיוק מתי הוא מתחיל ומתי הוא מסתיים. ואם נערכים בהקדם, אפילו מבחינה תודעתית, הכל קל יותר. לכולנו ברור באילו תאריכים יחולו החגים ומתי מתחלפות עונות השנה. בכל זה טמון ביטחון גדול לנפש, כי שגרה היא לאו דווקא העובדה שסדר היום זהה מדי יום, אלא שחיינו נתמכים בעוגנים שהם חלק בלתי נפרד מהם”.

כשהשגרה מופרת

ומה עושים כשיש הפרת שגרה שאינה תלויה בנו? אנחנו למודי הפתעות, לצערנו…

דבורי מסכימה. “זו באמת סוגיה. ודאי אצלנו, כיהודים בוגרי תשפ”ה. עברנו המון מבצעי פתע ומלחמות שפרצו בישראל. מלחמה היא אכן נוראית ויש לה הרבה אדוות. לא די בפחד הקיומי, אלא שנוספים לה האי–ודאות וערעור הביטחון האישי. לו היו אנשים יודעים שפעם בשנה ישראל נלחמת, היה להם קל הרבה יותר. אלו שנלחמים בנו עושים זאת בכוונה תחילה, כחלק מלוחמה פסיכולוגית. במבצע האחרון, ‘עם כלביא’, החות’ים והאיראנים היו משגרים את הטילים בשבתות, באמצע הלילה ובכל זמן שיכול לערער את השגרה. אדם שלוקחים לו את השגרה הוא אדם שפוגעים בו נפשית. גם החטופים ששוחררו לאחרונה מספרים שאחד מהקשיים במנהרות הוא חוסר הידיעה אם עכשיו יום או לילה.

“אנשים לא תמיד מבינים למה השגרה הכרחית כל כך, או למה ללכת לישון בזמן הוא צורך בסיסי. מובן שאפשר וצריך לאפשר גמישות פה ושם, ואני לא מדברת כמובן על יום של טיול. אבל באופן כללי חשוב שגם בחופשות תהיה מסגרת.

“בקורונה אנשים שחררו הכל. ילדים הלכו לישון מאוחר וקמו מאוחר, לא תמיד היו ארוחות סדירות ואנשים שיתפו שהבלגן הפיזי והרגשי הטריף את דעתם. אצלי, עם כל המאמץ שזה דרש ממני, הקפדתי על סדר יום ולו”ז ברור. גם במלחמה האחרונה היה לילדיי לו”ז ברור. אז מה אם הייתה אזעקה? מחבקים, מדברים, מרגיעים, פרק תהילים ולישון. אני אדם שבאופיו לא סובל שגרה, אבל כשיש ילדים ומבינים את המהות והצורך של מסגרת השגרה, מפסיקים לזלזל בה”.

בקיצור, גם כשהשגרה מופרת בלי שנוכל לשלוט בזה, כדאי שנדאג לנו ולילדינו במה שכן בידנו. ותמיד תמיד תמיד יש דברים שנתונים בידנו. תמיד. ]

חלונות בשגרה

לא צריך לפחד מהמילה שגרה, חוזרת דבורי רובינשטיין ואומרת. אך עם זאת חשוב לה להדגיש שגם בשגרה כדאי ליצור עוגנים של כוח.

“בעיניי, קריטי לייצר בתוך השגרה חלונות זמן שיטעינו אותנו בכוח. לפעמים אישה מגיעה אלי לתהליך אישי, עייפה ומותשת. לפני הכל אני לוקחת דף פשוט ומבקשת ממנה לתאר את סדר היום שלה, איך הוא נראה. אנחנו מכניסות הכל ומבחינות, כמה צפוי, שלאישה הזו אין רגע של זמן לעצמה ביום, ואם זה בית של מתבגרים גם אין לה לילה. איך היא רוצה להיות חיונית ורעננה? את זה אני עושה עוד לפני העבודה הטיפולית, ונשים מספרות לי שההבנה הזו בלבד כבר מחוללת שינוי.

“הגיעה אלי אישה שנולד לה תינוק לאחר שילדיה האחרים כבר גדלו. היו לה בבית בנות גדולות ועסוקות, והיא מצאה את עצמה כל צהריים חוזרת מהעבודה ומעסיקה פעוט בן שנתיים שעות ארוכות. היא ממש קמלה, אף על פי שהיא אהבה את הילד אהבה עזה. אמרתי לה שלא לכל אישה קל ופשוט לגדל את הילדים הקטנים נוסף על שלל העיסוקים והמטלות, מותר להודות בזה ולהיעזר. איפה הבנות שלך? שאלתי אותה, והיא סיפרה שהן עסוקות: לומדות, יוצאות ומלאות פעילות. אמרתי לה שמותר בהחלט שהן תעזורנה בשמירה על הקטן. מה יקרה אם כל אחת תקבל אחריות לשעה ביום? היא תוכל לנוח ותתמלא בכוח. בעיניי זה ממש לכתחילה. היא עשתה את זה ואמרה שפתאום יש לה קצת יותר אוויר בלב. אנשים חייבים להכניס בשגרה שלהם גם שגרה לעצמם.

“אני עוסקת לאחרונה רבות בנושא החוסן. חוסן הוא מפתח לחיים שפויים ומספקים. כדי להצליח ולהיות אדם עם חוסן שמתפקד כראוי, חייבים להכניס חלקים שהם רק שלך.

“הגיעה אלי אישה שניהלה משפחתון בבית. ילדיה הפרטיים היו מאתגרים במיוחד, כולם ילדים קטנים עם הפרעת קשב וריכוז מלווה בהיפראקטיביות. הם חזרו מהמוסדות בשעה ארבע ובעלה היה חוזר בתשע בערב. כלומר, מהבוקר עד הערב היא טיפלה בילדים ללא הפסקה. עוד לפני שנכנסנו לעבודה הטיפולית דיברתי איתה על דברים בנאליים, כמו מה היא אוהבת לעשות או לחוות. היא סיפרה שהיא זקוקה למרחב ולשקט.

“חשבנו יחד על אופציה לשקט ולאוויר עבורה ולא מצאנו. בשיתוף עם בעלה שהבין את הצורך – הוא אמר שבכל יום שלישי אחר הצהריים הוא יחזור מוקדם יותר לשמור על הילדים. סיכמתי איתה שהיא נעלמת מהבית בזמן הזה. בתחילה לא היה לה להיכן ללכת. היא פשוט הלכה ברחוב ללא מטרה, אבל לפי הסיכום בינינו אסור היה לה לחזור לפני שמונה וחצי הביתה. בהמשך זה נהיה עוגן עבורה. בימים קשים היא הזכירה לעצמה שיום שלישי מתקרב, וכאשר בעלה לא יכול היה לחזור האחריות הייתה מוטלת עליו והוא דאג לבייביסיטר. זה לא פתר את כל הבעיות שלה, אבל רק אחרי שהיא מצאה קצת זמן לעצמה – אפשר היה לעבוד על הקשיים הנוספים.

“אלו הן דוגמאות להכנסה יזומה של מקורות חוסן בשגרה הסיזיפית שלנו, מוקדי כוח פנימיים שמאפשרים לנו לנשום אוויר ולהמשיך להיות”.

שגרה שקטה

ואולי, מילה או שתיים מהזווית ההפוכה.

כי עם כל היציבות והביטחון שהשגרה טומנת בחובה, יש אנשים שחוששים מאוד מפניה. לא בשל העובדה שהיא אפורה או משעממת, אלא כי היא החיים האמיתיים, ללא המיסוך והרעש שהחגים או החופשות מביאים איתם.

חני שטראוס, יועצת זוגית, שמעה מנשים בקליניקה על התופעה. “יש לא מעט נשים שנרתעות מהשגרה המתקרבת. דווקא החגים או החופשות, עם כל העומס והמורכבות שלהם, ממלאים חללים פנימיים. הם מביאים קצב אחר, מפגשים משפחתיים והמולה שמטשטשת רגעים של בדידות. כשהשגרה חוזרת השקט יכול להיות קשה מאוד.

“סיפרה לי אישה שפרשה לגמלאות שהחגים עברו בצורה נהדרת מבחינתה. היא אירחה ילדים ונכדים, הבית המה בכל שעות היום והיא הייתה משמעותית מתמיד. אבל ביום שאחרי סוכות כמו ירד מסך של שקט על הבית. לא הייתה עבודה לצאת אליה, בעלה יצא כמדי יום, ילדיה הנשואים היו עסוקים בשגרה המבורכת, הנכדים יצאו ללימודים והיא לא ידעה את נפשה. מה תעשה? היא נסעה לכותל, להתפלל, וכשחזרה בהתה בקירות המסוידים ובבית הנקי והרגישה בודדה כפי שלא הייתה מעולם. ומדובר באישה מלאה וגדושה בתוכן שמרגישה בשיא כוחה. זו חוויה שקשה לחשוב עליה.

“מטופלת אחרת תיארה חיי נישואין חלולים מאוד, שבהם אין כמעט תקשורת אמיתית. אני עוסקת בעבודתי בעיקר בכלים שמסייעים לנשים להשתחרר מבדידות זוגית, והסיפור שלה היה מוכר לי בוואריאציות אלו ואחרות. גם אצלה, כמו אצל רבות אחרות, החגים היו מעין מנוחה זמנית מתחושת הבדידות, כיוון שהם התארחו אצל קרובי משפחה והיו עטופים בקהילה וחברה. אבל כשהחגים הסתיימו והתחילה השגרה, היא הרגישה כאילו כבו האורות. התאורה המלאכותית נמוגה, והיא נאלצה להתמודד עם המציאות האמיתית. בחיים הרגילים היא פשוט לבד.

“אישה נוספת שעוברת תהליך פירוק חבילה שיתפה שהחגים היו באמת מורכבים מאוד, אבל כמעט תמיד היה אירוע או תוכנית שמילאו את הימים. החזרה לשגרה הדגישה את הריקנות וחוסר המסגרת המשפחתית בחייה בזמן הזה.

“כל אלו הן דוגמאות לנשים שמתארות בדידות גדולה בחייהן, שמנוקדת באור שמזריחים החגים. מטבע הדברים, בחגים אנשים מתארחים, מארחים ופוגשים את הקהילה והחברים. גם בחופשות ישנם מפגשים שיוצרים תחושת רווחה נפשית, במיוחד עבור אנשים שביתם הוא לא מבצרם”.

אז מה עושים? הרי אי אפשר למשוך את החגים לנצח.

“יש בהחלט מה לעשות כדי למנוע את התחושות הללו”, אומרת חני. “הבדידות לא בהכרח תיעלם, אבל היא יכולה להתעמעם ולהיחלש, ובמקומה ייכנסו רגשות חיוביים יותר”.

בשלב הראשון, אומרת חני, חשוב לוודא שיש לנו כלים לזהות את התחושות והרגשות הבלתי נעימים סביב החזרה לשגרה. לדעת לשיים אותם ולפרוק לאוזן קשבת. לא תמיד האדם מזהה מה מעיב עליו כל כך, והדיבור על החוויות עוזר להבין מה מתרחש בנפש.

“העדיפות היא כמובן להיפגש באופן קבוע עם אדם אהוב. למטופלות אני תמיד מציעה לשמר קשרים עם חברה קרובה או כל אישה אחרת, ולקבוע מפגש שבועי קבוע שיקל על התחושות האלו. רצף חברתי מקל מאוד.

“מומלץ מאוד להוסיף ליומן אירועים, השתתפות בשיעור מעניין, התנדבות וכל עשייה שגורמת לסיפוק ולתחושת משמעות. כל אישה שתבדוק מה גרם לה בחגים להרגיש עטופה ומשמעותית יכולה לציין לעצמה מה היה הדבר. אם הגורם הוא הסביבה המשפחתית הנעימה אולי כדאי ליזום מפגשים משפחתיים, לארגן ימי הולדת לאחות או לאחיין קטן, לעזור לילדים הנשואים בשמרטפות לנכדים ועוד פעילויות כאלו, שייתנו הזדמנות לשגרה ברוכה וקבועה.

"אם הגורם הוא מפגשים בבית הכנסת היא יכולה לנסות לארגן שיעור שבועי לכל השכנות, למשל בהלכות שבת. יש נשים שמרגישות שדווקא המולת האירועים גורמת להן לחיות, כמו שמחת בית השואבה. נשים כאלו תוכלנה לחשוב על אירועים ויציאות בחיי היום יום, לאו דווקא להתכנס בבית כי הגיעה השגרה.

“ההמלצה החמה ביותר שלי היא לשתף את בורא העולם בתחושות. מי כמוהו ירפא ללב בודד”.