כשאיציק סעידיאן נפצע אנושות לפני ארבע שנים, איש לא נתן לו סיכוי לחיות | כיום, אחרי שיקום נפשי וגופני, הוא מצליח לעשות את הבלתי ייאמן ומעיד: "השיקום שלי הצליח בזכות החזרה בתשובה. אור התורה העניק לי חיים" | "ובאו כולם בברית יחד"
מדינה שלמה עברה טלטלה קשה לפני ארבע שנים,
עם פרסום סיפורו של איציק סעידיאן. בראש החדשות פורסם אז סיפור על נכה צה"ל פגוע נפש שהגיע לאגף השיקום ושפך על עצמו חומר דליק. הוא נכווה ונפצע אנושות. אותו נכה, הרי הוא איציק סעידיאן, ביצע את המעשה הנורא הזה מתוך מצב נפשי קשה מאוד. הוא סבל שנים ארוכות מפוסט-טראומה בעקבות לחימה בקרב המדמם בשג'אעייה שברצועת עזה במבצע ׳צוק איתן׳, קרב שבו נהרגו 13 מחבריו. סעידיאן חזר מהמלחמה אדם אחר מזה שיצא אליה, ומאז התמודד עם פוסט טראומה קשה.
מאז פציעתו טלטל סעידיאן את המדינה, כשהוא מציף את זעקתם האילמת של הפצועים הפוסט-טראומטיים, אך כשפוגשים בו בימים אלו קל להבחין שהוא מספר שני סיפורים במקביל: סיפור של כאב, מצוקה קשה שלה שותפים אלפים רבים של פגועי נפש, וסיפור נוסף, שמביא מסרים של תקווה, התחזקות והמון אמונה.
בכח האמונה. איציק סעידיאן
איציק סעידיאן עבר במהלך השנים תהליך של התקרבות לבורא, כאשר דווקא מתוך הניסיון והקושי הוא מצא את דרכו אל האמונה השלמה. כיום סעידיאן פועל בכל כוחו לחזק אנשים המצויים במצבים דומים ולהילחם בכל החזיתות למען זכויותיהם.
נס מהלך
כשפוגשים את סעידיאן כיום, התחושה הראשונית היא שמולנו ניצב נס מהלך. הדבר בולט כאשר הוא מציג את תמונותיו מהשנה הראשונה לפציעה, שבמהלכה היה מחובר למכשיר ההנשמה, מורדם במשך שישה חודשים וכל גופו עטוף בתחבושות.
"חצי שנה לאחר הפציעה לא היה ברור בכלל שאצליח לצאת מהסיפור בחיים", מספר סעידיאן, "שכבתי מורדם ומונשם, והרופאים הבהירו לבני משפחתי שגם אם אקום לבסוף – ספק רב אם אצליח לתקשר. אחרי שהתעוררתי ותקשרתי, לא היה ברור אם אחזור ללכת ואם תהיה לי אי פעם עצמאות כלשהי.
״המצב שלי באותם ימים היה בכי רע – שקלתי 37 ק"ג, ממש רק עצמות, לא יכולתי ללכת או לאכול לבד, אפילו לא להתהפך במיטה. הכאבים היו איומים, ותרופות ההרגעה גרמו לי לשקוע שוב ושוב בערפול חושים, כך שאני לא באמת זוכר מה עבר עליי. אמא שלי הייתה זו שסעדה אותי וליוותה אותי כל הזמן – טיפלה בי ממש כמו בתינוק, ורק אחרי תהליך שיקום ארוך, שנמשך שנה וחצי, חזרתי קצת ללכת ולהיות עצמאי".
כשאתה מתבונן לאחור, אתה מצליח להבין מה גרם לך לבצע מעשה כל כך קשה?
"כיום אני נמצא במקום שאני לא שופט אף אחד, גם לא את עצמי. אבל חשוב לי להסביר קצת על פוסט טראומה, כי אפילו כיום, כשהמודעות אליה יחסית גבוהה, יש כאלו שעדיין לא ממש מבינים במה מדובר, וכשהם שומעים על מישהו שיש לו פוסט טראומה הם נושמים לרווחה, כביכול הוא 'יצא בזול', בזמן שבמקרים רבים הנכות הנפשית עלולה להיות קשה יותר מהנכות הגופנית.
"הבעיה העיקרית בפוסט טראומה היא שזוהי פציעה שקופה שאתה בעצמך לא יודע מתי היא תצוץ ובאיזה אופן תתפרץ. לפעמים אתה יכול לשכוח ממנה, ופתאום מופיע איזה טריגר שגורם להתפרצות מחודשת, שיכולה לבוא לביטוי בדרכים רבות וקשות מאוד.
"כיום, כשאני בעצמי חווה פציעות פיזיות, אני יודע שתהליך ההשלמה עם פציעה נפשית ארוך וממושך מתהליך ההשלמה עם פציעה פיזית. במקרה שלי, מייד אחרי הפציעה הפיזית אנשים סביבי ראו מה יש לי ועם מה אני מתמודד, כך שלא נדרשתי להסביר. אבל את הפציעה הנפשית אנשים לא רואים, ולכן גם לא מבינים אותך.
״בפציעה פיזית, ברוב המקרים, אפשר לטפל, ואפילו אם היא חמורה ניתן לשים פרוטזה או להיעזר באביזר שיקומי. לעומת זאת הפציעה הנפשית מלווה אותך כל החיים. היום, 12 שנים אחרי, אני עדיין מתמודד עם קשיים נפשיים, תסכולים קשים, לילות ללא שינה ולפעמים גם בעיות חברתיות.
"עצם ההודאה בכך שאתה סובל מפציעה נפשית אינה פשוטה", מוסיף סעידיאן, "בתקופתי זה היה מאתגר במיוחד, כי ההסתכלות על פצוע נפש הייתה כביכול הוא חולה נפש ולא נורמלי. גם לי עצמי לקח זמן לקבל בתחילה את הסימפטומים שאני חווה ולקשר ביניהם לפגיעה נפשית.
״בתחילה היו דברים קטנים שנראו טבעיים, אבל בסוף זה הגיע לפיצוץ, ואז הבנתי שיש פה משהו שכמה שאנסה לנרמל אותו הוא רק יתעצם, ולכן הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להכיר בבעיה שלי ולנסות להקל על התסמינים".
זעקה אילמת
היית מודע לכך שאתה פוסט טראומטי עוד לפני שאירע המקרה?
"כן, בוודאי, קיבלתי את ההכרה עוד בשירות הצבאי, כשהייתי לוחם, אך כל עוד הייתה לי מסגרת צבאית הצלחתי באופן כלשהו להמשיך בחיים ולהדחיק את הקושי. התסמינים הקשים באמת של הפוסט טראומה התחזקו כשהשתחררתי מהצבא. זה הוביל אותי למקומות קשים מאוד, עד כדי מגורים ברחוב ואף אשפוז במחלקות סגורות בתקופות מסוימות.
"מתוך המקום הקשה הזה הגיע חבר וערך לי היכרות עם הים, שם התחלתי לגלוש ולמצוא שקט. השהות בטבע עזרה לי לרכוש כלים אמיתיים שיעזרו לי להתמודד עם הפציעה בנפש, אבל הקושי האמיתי הגיע כשהבנתי שבחלונות הגבוהים אין אף אחד שמנסה לעזור לי ובמשרד הביטחון אפילו לא הכירו בפציעה הנפשית שאני סובל ממנה.
״מתוך תחושת התסכול הקשה הזו, ומתוך ההבנה שאם לא יהיה מישהו שיעשה משהו קיצוני – שום דבר לא ישתנה, גרמתי לעצמי את הנזק הזה".
האם בסופו של דבר אתה מרגיש שדברים השתנו מאז?
"כן, בדיעבד דברים השתנו, ולא רק במדינה שלנו. אני מקבל הודעות מאנשים בכל רחבי העולם שמדברים על כך שהעניין של טיפול בנפש עבר שינוי, וההכרה בפציעה נפשית הופכת להיות פשוטה יותר – גם מצד האדם כלפי עצמו, וגם מצד הרשויות כלפיו. בעקבות מה שקרה ניתן לראות את הרפורמה שהתחוללה בתוך משרד הביטחון, וכן בתוך הביטוח הלאומי, שמכירים בפציעות הנפש ומספקים טיפולים אלטרנטיביים ומענה לפוסט טראומטיים, ואפילו למשפחה שסביבם.
״כיום ברור שכל המעטפת זקוקה למענה. קשה לומר, אך לצערי הרב לא נראה לי שהדברים היו קורים באופן אחר, כי כרגיל אצלנו בחברה – כל עוד לא מגיע משהו שמזעזע אותנו מבפנים, אנחנו לא מתעוררים".
ומה איתך כיום, ארבע שנים אחרי?
"גם כיום אני עובר תהליכי שיקום, פיזי וגם נפשי. התוצאות ברוך השם ניכרות, ואני מרגיש שאני משתפר כל הזמן – הגוף משפר את יכולות התנועה וגם מצבה של הנפש נהיה טוב יותר. אבל העיקר מבחינתי הוא החיזוק הרוחני שזכיתי לו, שמשפיע עליי מכל בחינה אפשרית. אני לא רואה את עצמי עובר את הניסיון הזה בלי היהדות והאמונה".
אור היהדות
על תהליך ההתקרבות ליהדות מספר סעידיאן: "הבית שגדלתי בו לא היה דתי, אך במבט לאחור אני יודע שתמיד האמנתי. היו תקופות שאפילו דיברתי אל בורא עולם והיו תקופות שבהן הייתי פחות קרוב, אך אמונה ישבה שם תמיד.
״כשהגעתי למצב הקשה שבו הייתי לאחר הפציעה הרגשתי שאני חייב משהו שיחזק אותי, ומתוך הקושי והמצוקה מצאתי אותו ביהדות. הרגשתי שככל שאני מקבל על עצמי עוד מצוות, כך אני מייצר לעצמי עוגנים חזקים במקום שבו אני נמצא".
איך זה קרה?
"זה היה תהליך. בתחילה הייתי אפילו בתחושה של קצת כעס כלפי הבורא, אבל לאט-לאט, כשהתחלתי ללכת ליותר שיעורי תורה וגם מצאתי את הרב שלי – 'הינוקא', שזכיתי להיות מאוד מקורב אליו, התחלתי להבין את מה שלא הבנתי עד אז, את העובדה שברגע שאתה מקבל על עצמך עול מצוות אתה באופן אוטומטי משפיע על עצמך רק לחיוב, וממילא מקבל כוחות להתחזק ולשפר את עצמך. זהו סוג של אפקט, של תוצאה.
"מלבד ההתחזקות הרוחנית חיפשתי גם כלים מקצועיים שיוכלו לחזק אותי ולהוביל אותי קדימה, ואכן התמחיתי בתחומים שונים ועד היום אני לומד חשיבה הכרתית דרך 'שיטת ימימה'. נכון שאלו תחומים שאינם קשורים ישירות לתורה, אך בסופו של דבר כל החוכמות מבוססות על התורה עצמה, כי הכל קיים אצלנו – בתורתו של העם היהודי".
ואיך השפיעה עליך המלחמה שפרצה?
"כשפרצה המלחמה והתחילו להגיע בשורות קשות כל כך וסיפורים מהקרבות – הרגשתי שזה מחזיר אותי בבת אחת לדברים שאני חוויתי, ואף יותר מזה – הבנתי עם איזה קושי רחב היקף אנו עומדים להתמודד, כאומה. ברור שמקרי הפוסט-טראומה שאובחנו עד עתה בעקבות המלחמה הזו ושעוד עומדים להיות מאובחנים הם משהו בהיקף שמעולם לא ראינו.
״במקום הפנימי שלי, מתוך התהליך שעברתי עם עצמי, אני מבין ויודע שכנראה אנחנו זקוקים לכך כדי להתחבר שוב ולהתחזק, ודווקא מתוך החושך הזה עוד נזכה להגיע לאור".
סעידיאן מדגיש כי הוא אומר את הדברים בהשראת הסיפור האישי שלו, שבסופו של דבר הוביל אותו למקום טוב יותר, וגם מתוך הסתכלות על ההיסטוריה שמוכיחה זאת. "אני אומר זאת גם מתוך מבט אמוני, כי אני מבין שהשם יתברך הוא היחיד שמוביל את כל המהלכים, ואין דבר רע שיורד משמיים".
באופן אישי הוא מדגיש: "עם כל הקושי והסבל הפיזי והנפשי, אני יכול להגיד ממקום עמוק ובאמונה ברורה שאני לא מצטער על מה שעברתי, כי בזכותו אני היום חי, ובזכות התהליך הזה גיליתי את עצמי ואת אור היהדות".
בזכות התפילות
הקושי שבהליך השיקום נצרב היטב בנפשו של סעידיאן. ״היו המון רגעי משבר, ואני אפילו לא יכול לתאר עד כמה שהם שברו אותי, אבל בסופו של דבר אני מאמין שהדבר האמיתי שעזר לי להשתקם וחולל אצלי את הנס הוא רק רצונו של הקב"ה שאישאר בחיים ואעבוד אותו, לצד התפילות הרבות של עם ישראל. אני באמת מרגיש כך.
״עד היום מספרים לי אנשים על כך שהם מתפללים עליי, ויש לי חברים שהיו רחוקים מאוד מהדת וכיום הם מניחים תפילין ואפילו שומרים מצוות, אחרי שקיבלו עליהם את הדברים האלו באותם ימים, לרפואתי. נשים מכל העולם התפללו עליי בהדלקת נרות, ואי אפשר לספור את ספרי התהילים שסיימו לרפואתי.
"ברור לי שהכוח להירפא הגיע רק משמיים, כי לא יכולתי לסייע לעצמי בימים שבהם כל הגוף היה שבור ומפורק, מלבד הפוסט טראומה הראשונית. אבל הקב"ה משך אותי משם, כשהוא שותל בי את התובנה שאומנם אני מרותק למיטת בית החולים, אך עדיין יכול ומסוגל לפעול בשביל אחרים. כך קיבלתי כוח".
עזרת לאנשים עוד כשאתה פצוע בעצמך?
"כן, זכיתי לעזור עוד בתקופת האשפוז, בפרט בימים שבהם שונתה הרפורמה במשרד הביטחון ואנשים רבים הגיעו אליי כדי להתייעץ. ניסיתי לעזור להם, ובעקבות כך יצרתי קשר עם משרד הביטחון וקידמתי כמה פרויקטים, וכל זאת כשאני שוכב במיטה ללא יכולת לזוז.
"ביקר אצלי גם הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי. הוא התעניין מאוד במה שעבר עליי וביקש לשמוע אם יש לי רעיונות מעשיים כיצד למנוע מקרים דומים בעתיד. השבתי לו את מה שאני מאמין בו: 'אם לכל מחלקה שיוצאת מהלחימה בצבא יוקצו באופן ישיר אנשי מקצוע שילוו את הלוחמים בשיח מקצועי על מה שעברו, זה בוודאי יקל עליהם מאוד, כי חלק מהבעיה בפוסט טראומה היא בכך שדוחים את הטיפול בה ואפילו לא מאבחנים אותה'".
אתה חושב שהממשלה ערוכה להתמודד עם כמות כה גדולה של פוסט-טראומטיים?
סעידיאן שותק לרגע. "ברור לי שהממשלה לא מוכנה לכזה דבר", אומר לבסוף, "וגם אין סיכוי שתהיה מוכנה, אבל אנחנו כאזרחים מוכרחים להיות ערוכים לגודל השעה, ופשוט להרכין ראש למען כל הפצועים – לא רק הנפשיים אלא גם הפיזיים.
״אם נקים יוזמות, נדאג להם ונצמיח כמה שיותר התנדבויות מתוך העם – עוד נצליח לצמוח. אנחנו חייבים להתאחד, בדיוק כפי שהיינו אז, למחרת פרוץ המלחמה. לחשוב באופן אישי איך כל אחד מאיתנו יכול לתרום משלו, וכך בסופו של דבר לייצר כלי תמיכה ולצאת חזקים. כחלק מכך הקמתי את עמותת 'בגובה העיניים', המציעה טיפולים בטבע לחיילים שחזרו מהמלחמה עם פוסט טראומה, גם לכאלו שאינם מוכרים באגף השיקום".
ויש לו גם חלום אישי: "החלום הגדול ביותר שלי הוא להקים משפחה ולחזק כמה שיותר יהודים, ללמוד מהם ולהתחזק מהם, והעיקר – לזכות לגאולה השלמה ולמשיח צדקנו במהרה, כי כיום ברור יותר מאי פעם שאנחנו פשוט חייבים אותו".
