צריך להציב גבולות לאינפלציה המשפטית. חייבים לשים רסן למצב שבו השופטים והיועמ"שים הפכו למנהלי המדינה. אין מנוס מלהגביל את מערכת המשפט, שלא תעבור את הגבולות. אם השופט חורג, צריך שתהיה אפשרות לעצור ולומר לו: אדוני, עד כאן!"
משפט שלמה | הגאון רבי שלמה דיכובסקי, חבר בית הדין הגדול בדימוס, הדמות הוותיקה במערכת ומי שדחה בשתי ידיים הצעה לכהן כשופט ב'עליון', עולה להתקפה על החלשת בתי הדין שהפכו בימי אהרן ברק ל"זנב של המערכת" | שיחה מסעירה
גם אחרי רבע מאה הוא זוכר היטב את הפגישה ההיא, שיכולה הייתה לשנות את המשפט הישראלי במידה משמעותית. בפתח ביתו עמד זוג מוכר מאוד במערכת המשפט: נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, ורעייתו, נשיאת בית הדין לעבודה, גב' אלישבע ברק. צמד מאבטחים השתרכו אחריהם כאשר טרחו להגיע לרחוב הנביאים בתל־אביב, ביתו של חבר בית הדין הגדול הגאון רבי שלמה דיכובסקי.
מגן הדיינים שוויתר מרצון על כהונה בבג"ץ. הגאון הרב שלמה דיכובסקי (צילום: אלעזר וובר)
לאחר מילות הנימוס הם עברו לתכל'ס. בפיהם הצעה משדדת מערכות: שהדיין התורני יערוק מבית הדין הגדול ויתמודד לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. ישב בבג"ץ כחבר מן המניין, ינפיק פסקי דין לפי השקפת עולמו ויאזן את החדגוניות והחד צדדיות שנושבות מהיכל השן, שבאותם ימים החל להרגיש זעזועי מעמקים שעלו מהציבור.
כשאהרן ברק, האיש הכל־יכול במערכת המשפט דאז מבקש, התמיכה בוועדה למינוי שופטים מובטחת. רק להסכים, להציג מועמדות בוועדה, והדרך סלולה. בדיוק כפי שכאשר ברק אינו חפץ במישהו כשופט – אין לו שום סיכוי. פרופ' רות גביזון כמשל.
"אני ארגנתי לברק כיפה, כי רציתי שהוא יברך על כוס התה שהגשתי להם", מספרת השבוע הרבנית דיכובסקי, בשמץ של חיוך לאמור: אתם לא הראשונים שעשיתם איתו מצווה. הרב דיכובסקי מחייך. "טוב שהריאיון כעת מתקיים בלילה, הרי 'לילה לאו זמן תפילין'". זה היה החיוך היחיד בשיחה רצינית מאוד, מעמיקה מאוד, עם אחת מאושיות עולם הדיינות בארץ ישראל, ומי שכל ימיו הילך בתפר שבין המערכות ונאבק בכל כוחו נגד שלילת הסמכויות מבתי הדין.
עליתי למעונם, כיום בשכונת הר נוף בירושלים, כדי לשמוע את פרטיה של ההצעה שאילו הייתה קורמת עור וגידים, הייתם קוראים כעת ריאיון עם נשיא בית המשפט העליון בדימוס הרב דיכובסקי, שבהתאם לשיטת הסניוריטי הנהוגה במערכת היה מתמנה לנשיא.
אולי ברק רצה ברב כקישוט ותו לא? הרי באותה תקופה נשמעה ביקורת חרדית חריפה מאוד נגד בג"ץ, שהגיעה לשיאה ב'הפגנת החצי־מיליון'.
הגר"ש דיכובסקי: "לטענתו הוא רצה שהציבור החרדי יהיה מיוצג בבית המשפט העליון".
ומה כוחו של שופט חרדי בודד בהרכב אוטומטי שמשדר עוינות לקודשי היהדות?
"זו שאלה מצוינת. צריך לזכור שבבית המשפט העליון יושבים לרוב שופטים בהרכבים של שלושה, שלא כמו בהחלטה האחרונה בעניינו של דרעי, שהוא מקרה חריג. כשאני יושב בהרכב של שלושה אני שליש מן ההרכב, וביכולתי להשפיע על דעתו של אחד מחברי ההרכב ולהכריע את הפסיקה לכיוון שנכון בעיניי. ברק בוודאי הביא בחשבון את העובדה שנוכחותי בבית המשפט העליון עשויה להשפיע במידה מסוימת על צביון הפסיקות, ואף על פי כן הוא הציע את זה. הוא הסביר לי שהיות שבתחום הפסיקה ההלכתית אין שופט מומחה לנושא, הוא רואה בי מי שראוי למלא את המשבצת הזו. יש להם אוסף מומחים. מומחה בתחום ההלכתי – אין להם, והתחום הזה הוא תחום חשוב".
חייבים שתהיה ביקורת על בתי המשפט. הגר"ש דיכובסקי בריאיון ל'משפחה' (צילום: אלעזר וובר)
הייתה לכם היכרות מוקדמת?
"כן. הכרתי את כל בכירי מערכת המשפט. תמיד סברתי שכדי לדעת להתמודד כדיינים עם מערכת המשפט – צריך להכיר את פסקי הדין של המערכת, לקרוא אותם ולרכוש בקיאות. עדיף לנהוג איתם באותם כלים שהם משתמשים בהם. הפגנות, צעקות וחַרָפוֹת הן חסרות ערך בעיניי. יש מושג של 'ויגזול את החנית מיד המצרי'.
"מהסיבה הזאת החלטתי ללמוד את הנושאים המשפטיים. עשיתי את הכל בעצמי. לא למדתי משפטים אבל למדתי את המשפט שנוגע בתחום של בתי הדין הרבניים, והייתי בקי היטב בנושאים הללו. פסקי הדין שלי היו גם הם משפטיים. זה היה חידוש שלא היה מצוי כל כך באותם ימים. חשבתי שזו הדרך הנכונה להתמודד עם מערכת המשפט, שבמקרים רבים התעמתה עם בתי הדין הרבניים. כשאתה כותב פסק דין שאין בו התייחסות לצד המשפטי, גם אם תכתוב נימוקים הלכתיים – יכול לבוא שופט ולבטל את פסק הדין. קודם כל הם לא מבינים את הנימוקים ההלכתיים, ושנית, זה לא מדבר אליהם. כשאתה מדבר איתם בשפה שלהם – הם שומעים, ולא פעם מתרשמים. הייתי מוזמן לפורומים של שופטים, והייתי הראשון שהופיע במקומות האלה, בלי מורא, בלי משוא פנים וחששות, ושם הייתי מדבר בשפה שלהם".
"איום" מהרב אלישיב
כעת חוזר הגאון רבי שלמה דיכובסקי להצעה הדרמטית שגלגל לפתחו אבי המהפכה החוקתית והאיש שהפך את בג"ץ למפלצת כוח נטולת גבולות, כפי שהיא מוכרת לנו בתצורתה הנוכחית.
"ברק, שהכיר אותי מאותם פורומים משפטיים, התייצב בדירה שלנו ברחוב הנביאים בתל אביב, עם רעייתו, והעלה את הרעיון שאצטרף לבית המשפט העליון. היה ברור לו שאין לי תואר במשפטים, אבל ידע יש, והוא אמר שהיה לכך תקדים: פרופ' שמחה אסף המנוח, שהיה תלמיד חכם מובהק וחקר את תקופת הגאונים, ישב בבית המשפט העליון ללא תואר במשפטים, כך שגם משפטן מובהק יכול להצטרף. שמעתי את ההצעה, חשבתי ואז אמרתי לעצמי: 'זו החלטה שנוגעת לי אישית, כך שאני נוגע בדבר. אסור לי לפסוק בעצמי".
הרב נטה להשיב בחיוב?
"נטיתי להשיב בחיוב. מבחינה אישית זה לא היה טוב לי כי לא אעסוק בתורה, בהלכה, ברמב"ם, ב'שולחן ערוך' ובספרי הראשונים והאחרונים, אלא במשפטים בל ידעום. אבל ראיתי חשיבות בכך שיישמע קולה של ההלכה מבפנים, מתוך בית המשפט. ידעתי שגם אם אני קול בודד, אם אני שליש מן ההרכב – אצליח למשוך אחד מההרכב באופן מלא או חלקי והפסיקה תצא אחרת. חשבתי שאני יכול להתמודד עם זה, ואולי כך בית המשפט העליון ייראה אחרת".
מלחמת סמכויות שהוכרעה בידי ברק לרעת בתי הדין. המבנה הישן בית הדין הגדול (צילום: פלאש 90)
ומה לגבי הנושא הסבוך של ערכאות?
"את הנושא של ערכאות כמובן שידעתי. שאלתי בזמנו את ד"ר יצחק קיסטר (חרדי שכיהן כשופט בית המשפט העליון בשנים תשכ"ה-תשל"ה), והוא אמר לי שבטרם הצטרף למערכת המשפט והתחיל לחלום להגיע לבית המשפט העליון, הוא שאל את מרן ה'חזון איש' זצ"ל, שאמר לו: 'תלך, זה חשוב'. אינני יודע מה היה הרקע ומה היו הנסיבות אז, אבל הדברים האלה של קיסטר גרמו לי לחשוב שהדבר שווה דיון ושיקול דעת, לא פסילה על הסף.
"כאשר הוצע לי הרעיון אמרתי לברק שגם אם תשובתי תהיה חיובית, חשוב לי שיהיה ברור כי לא אשב בכל תיק, אלא רק בתיקים שבהם אראה שאני יכול להשפיע בנושאים ציבוריים. לא סתם ערעור על בית משפט מחוזי. אני אשב בבג"צים בדרך כלל נגד רשויות ציבוריות וכדומה. בדברים האלה אין תחליף חוקי לבית המשפט העליון ולכן אין בעיה של ערכאות. ברק אמר: 'אין בעיה, תוכל לבחור את התיקים שתשב בהם'".
אילו הבחירה הייתה יוצאת לפועל – הרב היה פוסק בערכאות בג"ץ לפי דיני התורה?
"יש דברים שהם מנהג המדינה. יש דברים שהם הסכמות בני אדם. יש דברים שגם מבחינת ההלכה – למנהג המדינה ולהסכמות החברתיות יש תוקף הלכתי. דיני העבודה, למשל, חוסים תחת הכלל של 'הכל כמנהג המדינה'".
רגע לפני מתן התשובה שהייתה משנה לתמיד את כל השיח סביב בית המשפט העליון ופסיקותיו היומרניות, החליט הגר"ש דיכובסקי להימלך בדעת תורה. "הגאון הרב אלישיב זצ"ל עוד לא היה במלוא פרסומו הציבורי. הוא עוד לא כונה 'מרן', אבל הכל ידעו שהוא תלמיד חכם חשוב וגדול, והוא גם בוגר של בית הדין הגדול. החלטתי לגשת אליו ולשאול בעצתו.
"סיפרתי לרב אלישיב על ההצעה. הדגשתי שאני יודע מה המשמעות של מעבר מבית דין, שבו פוסקים לפי התורה, לערכאה משפטית כמו בג"ץ, אבל אני מהסס שמא נכון להיענות בחיוב, כיוון שיש כאן צד של הצלה לרבים. ואז הרב אלישיב אמר לי: 'לא. תדע שלהיענות להצעה כזו זה בבחינת 'מרים יד בתורת משה', ואם תקרא בתורה לא יצאו ידי חובה בקריאה שלך. אם תקבל את ההצעה נצטרך להילחם בך'. הגרי"ש הסביר גם, שיהיה בכך זילות למעמד הדיינות, כיוון שהצעד יתפרש כ'התקדמות' למקום חשוב יותר כביכול.
"ליותר מזה לא הייתי צריך. קיבלתי את הפסק של הרב אלישיב, והודעתי לנשיא ברק: 'אני מצטער, אני לא יכול להיענות להצעה'. בהמשך חזרה ההצעה עוד כמה פעמים, בווריאציות שונות, וחזרתי וסירבתי. אני יודע שבהמשך היו הצעות דומות ליהודים שומרי מצוות כמו ד"ר יעקב וינרוט ז"ל ואחרים, וגם הם – אולי בעקבותיי – סירבו לקבל את ההצעה".
מצד אחד אנחנו טוענים בצדק שבג"ץ לא מייצג את העם. מצד שני אומר ברק: "הצעתי. הם לא רוצים".
"יכול להיות שהסירוב שלי שומט את הקרקע מתחת לטענה שבג"ץ לא מייצג את כל העם. יכול להיות. אבל הסירוב נקבע בהתאם לדעת תורה. אילו היינו זוכים לקיום הפסוק 'ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה' – המצב היה שונה. כרגע זו המציאות".
קיבל היתר מה'חזון איש' זצוק"ל. יצחק קיסטר, השופט החרדי בביהמ"ש העליון, מנחה את מעמד חנוכת הבית לישיבת פוניבז'
ריב עם בית המשפט
שבועיים לאחר העימות המתוקשר שניהלנו עם פרופ' אהרן ברק מעל עמודי 'משפחה', שהדיו ותמונותיו הרעידו את התקשורת הישראלית, אנו פונים אל הצד השני והנכון של המתרס: הצד ההלכתי התורני. הדיין, שהיה במרחק נגיעה מהיטמעות במערכת המשפט כדי להשפיע עליה מבפנים, אבל אז הבין שיהודים חרדים ובית המשפט העליון לא נועדו לעולם להתמזג יחדיו, יושב כיום בביתו בירושלים ומשקיף בדאגה על הנעשה.
הדיין הרב דיכובסקי הוא הוותיק ביותר במערכת. הוא נכנס למערכת הדיינות ונשא בתואר "הדיין הצעיר ביותר"; הוא פרש מבית הדין הגדול כעבור קרוב לארבעה עשורים, נושא בתואר "הדיין הוותיק ביותר".
יש בה, בדמותו של הרב דיכובסקי, סט תכונות שאמור להימצא בדיין מובחר בישראל. ארשת תמידית של כובד ראש נחה על פניו, וזו מסגירה את האחריות שהוא חש כמי שרוב שנותיו ישב על מדין, ניצב במרכז העדה של דייני ישראל ובקרב אלוקים ישפוט. די באישיותו המאופקת, בדברים המדודים היוצאים מפיו, בהתרחקותו ממשפטי־קצה מתלהמים ובקושי להוציא אותו משלוותו כדי להמחיש מהי תקניות דיינית־שיפוטית מהמעלה הראשונה. דיבורו המתון רהוט וקולח. שפתו עשירה ומדוקדקת, וכל אופיו משקף דעת תורה שהעמידה אותו במרומי פירמידת הדיינות בארץ ישראל.
הוא ראה הרבה בחייו כדיין. שאלות חמורות באו להכרעתו. חיים השתנו בהתערבותו. באולמו נתפרדו לדאבון הלב לא מעט חבילות משפחתיות, והוא ניהל דיני משפחה בקור רוח דייני שהפך לסמל במסדרונות בתי הדין. על כתפיו הונחה אחריות כבדה, שהצריכה אומץ־לב רב, החלטיות טוטלית ושיקול דעת מרבי. "דיין צריך לראות את עצמו כאילו חרב מונחת על צווארו וגיהינום פעורה מתחתיו", הוא מזכיר לנו במהלך השיחה. "דיין צריך לגלות מוכנות להיכנס לגיהינום ולהיפגע בחרב בגלל פסקי הדין שהוא מוציא. מי שהוא ירא ורך לבב, שילך לפוליטיקה או למקצוע אחר. אל לו להיות דיין.
"הרמב"ם מגדיר שדיינים צריכים להיות אנשי חיל, גיבורים במצוות, מדקדקים על עצמם וכובשים את יצרם", מצטט הגר"ש דיכובסקי. "לא יהא עליהם שום גנאי, לא שם רע, ויהא פרקם נאה. אנשי חיל, עם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו. דיין צריך להיות עניו אך אמיץ, שקול אך תקיף".
במסגרת תפקידיו המגוונים בעולם הדיינות, הרב דיכובסקי אף עמד בראש הפירמידה כמנהל בתי הדין הרבניים. "זה היה בעקבות בקשה של שר המשפטים דאז, יעקב נאמן. כילדים היינו חברים. אחרי שפרשתי מהמערכת, נאמן פיטר את הרב בן דהן, ומערכת בתי הדין נשארה בלי מנהל ולא הצליחו להגיע לעמק השווה לגבי מנהל מחליף, עד שמשום מה העלו את השם שלי. ואז פנה אליי השר יעקב נאמן והתחנן שאבוא לנהל את בתי הדין. לדבריו, הייתי היחיד שלגביו תוכל להתגבש הסכמה של כל הגורמים. לא רציתי בתפקיד, עד שפשוט כפו עליי הר כגיגית ואמרתי: 'טוב, לתקופה קצרה', ונכנסתי לדבר הזה.
"בדברים שיעקב נאמן קידם, הייתה הקמה של ועדה לעניין חלוקת הסמכויות בין בתי הדין ובתי המשפט. קראו לה 'ועדת הסמכויות' ואותי העמידו בראש הוועדה. המטרה הייתה למצוא דרך למנוע את כפל הסמכויות ואת המריבה הבלתי פוסקת בין בתי הדין לבתי המשפט בעניין סמכויות, כי עד אז רווח נוהג של 'חטוף כפי יכולתך'. הראשון שהיה חוטף את הסמכות בכל תיק – היה מקבל אותה. בדרך כלל הנשים היו מחפשות את בית המשפט והגברים את בית הדין. אני כתבתי בלי סוף פסקי דין בעניין הסמכות".
חילול השם שנמנע
הרב נזכר במקרה עגום מאוד, שיש בו כדי ללמד על פוטנציאל חילול השם שיכול להיגרם משיקול דעת לא נכון של דיין. "היה מקרה של בית דין
'הזהיר אותי: הצטרפות ל'עליון' תהיה הרמת יד בתורת משה'. מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (צילום: פלאש 90)
מסוים שניסה לשחק בתאריכים, באופן כזה שייראה שהוא פסק בעניין לפני שבית המשפט נכנס לתמונה. התיק הגיע לבית הדין הגדול, ואני שמתי לב למשחק הזה שנעשה בתאריכים. אמרו לי הדיינים האחרים: 'אז עכשיו תעביר את התיק לבית המשפט? פעמים שאתה מתעלם'. אמרתי להם, שיש 'תוספות' במסכת גיטין (דף ד עמוד א') דיבור המתחיל 'מודה רבי אליעזר במזויף מתוכו', שאומרים: 'דבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר'. ולכן כתבתי במילים מפורשות: 'צר לי, אך לפי הנוהל הקיים, הסמכות אינה נתונה לבית הדין'.
"השופט שישב בתיק הזה שמו שאול שוחט. מאוחר יותר הוא פגש אותי ואמר לי: 'הרב, פסק הדין שלך הציל אותי. גם אני גיליתי שבית הדין עשה פה מעשה שלא ייעשה והסמכות שלו נשענת על יסוד תאריך לא נכון. אם אתה לא היית מוציא את הדברים – אני הייתי מוציא אותם והיה נגרם חילול השם גדול'. ואז באתי לחבריי ואמרתי: 'תראו ממה הצלתי את המערכת. אסור ללכת עם כסות עיניים, עם שקר, אפילו לשם שמיים. כי בסוף זה מתגלה ונעשה מצב גרוע יותר בכפל כפליים'".
הרב מספר שהמקרה הפך לאבן־דרך בשבילו בהכשרת הדיינים של דור העתיד. "בזמנו היה קורס הכנה לדיינים לקראת המינוי, כדוגמת קורס ההכנה לשופטים. אני התבקשתי להיות מנהל הקורס, ואת השאלה הזאת שאלתי, כמובן ללא פרטים: 'מה יעשה הדיין אם הוא רואה שבמשיכת קולמוס הוא יכול להשאיר את הסמכות לבית הדין'. היו מועמדים לדיינים שענו: 'גדולה עבירה לשמה'. סיפרתי להם את הסיפור ואמרתי: 'מי שאמר כך – אינו ישר עם עצמו ולכן אינו יכול להיות ישר עם המתדיינים'. בסוף הקורס התבטל, משום שהפוליטיקאים בוועדת המינויים ביטלו אותו".
הרב הותקף לא אחת על רקע יושרתו הקיצונית.
"התקיפו אותי משום שלא הלכתי כסומא בארובה. לא התפעלתי ממתקפות. היה נושא שאהרן ברק כתב בו, בעניין של 'הלכת השיתוף': 'בית המשפט קבע בנוגע לחוק יחסי ממון בין בני זוג, שבאופן רגיל כל אדם שחי בחיים נורמליים עם אשתו, כשהוא קונה הביתה דברים – הוא קונה אותם בעבור שניהם, גם אם הוא עובד והיא לא'. הדיון היה אם זה מתאים להלכה. חלק מהדיינים סברו שזה לא מתאים להלכה, ואני סברתי שזה כן מתאים להלכה. באותה תקופה היה כנס דיינים. בכנסים האלה היו משתתפים הדיינים עם נשותיהם. ניגשתי לרעייתו של הדיין ושאלתי: 'דברים שבעלך קונה בבית זה רק בשבילו או בשביל שניכם?' היא אמרה: 'מה פתאום, זה בשביל שנינו'. ניגשתי אליו ואמרתי: 'אם אתה טוען בכנס כנגד הלכת השיתוף – תהיה לך בעיה עם אשתך'… אדם שחי בחיים נורמליים עם אשתו, הוא קונה הביתה רהיט, מכונת כביסה, מקרר – הוא קונה בשביל הבית. אותו דבר להפך, אם האישה משתכרת והוא אברך, הכל שייך למשק המשותף".
בתי הדין הפכו לזנב
דיבר הכתוב בהווה: הרב רואה בעין יפה את האקטיביזם השיפוטי של ברק?
"יש כאן שני חלקים: בג"ץ מול מערכת בתי הדין, ובג"ץ מול הממשלה והכנסת. אני רואה את עצמי מוסמך לדבר על בתי הדין. פה יש לי מחלוקת קשה עם פרופ' אהרן ברק. צריך להכיר פה עובדה היסטורית חשובה: בתי הדין הרבניים נוסדו על ידי השלטון הבריטי, שקבע שנושאים של מעמד אישי הם בגדר שיפוטו של בית דין דתי. אבל כשיש מחלוקת לגבי דבר מסוים אם הוא בתחום סמכותו של בית דין דתי או בית משפט אזרחי – השאלה תובא לידי 'בית דין מיוחד', והוא שיקבע למי שייכת הסמכות.
כהונה משותפת בת שנה לצידו בביה"ד הגדול. מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל (צילום: פלאש 90)
"השלטון הבריטי קבע להקים בית דין מיוחד כזה, שיהיה מורכב משלושה: שני שופטים מבית המשפט העליון ודיין אחד מבית הדין הגדול. הוא נקרא בקיצור: ביד"ם. הביד"ם התקיים במשך שנים, עוד לפני קום המדינה, וגם לאורך יותר מארבעים שנה לאחר קום המדינה. היו כמה נושאים שבית הדין המיוחד קבע. ישבו בו הדיין הגאון ר' לייזר גולדשמידט זצ"ל ועוד כמה. נכון שיחסי הכוחות היו לטובת בית המשפט, אבל אם לדיין הייתה יכולת והשפעה – הוא הצליח למשוך את הדברים לכיוונו.
"ואז", מספר הרב, "הגיע אהרן ברק וסתם את הגולל על הביד"ם".
מה הוא טען?
"הוא טען: בשביל מה צריך בית דין מיוחד? כולם כפופים לבית המשפט העליון! בית דין מיוחד? הרי אם בית המשפט העליון מחליט אחרת מהביד"ם – החלטת הביד"ם איננה תקפה. וחוץ מזה, מי מוסמך לשאול שאלה את בית הדין המיוחד? הרי בית המשפט המחוזי כפוף לעליון, וגם בית הדין הרבני כפוף לעליון. ובגלל הטענה הזו ברק קבר את העניין של בית דין מיוחד.
"כיום", אומר הרב בעוגמה, "בית הדין המיוחד מת ונקבר, הוא בכלל לא קיים. יש רק בג"ץ, ובג"ץ מבטל כל פסיקה בקלי קלות. לצערי זה לא רק בג"ץ, אלא גם בית משפט לענייני משפחה גובר על בית דין רבני, משום שרשויות האכיפה מתחשבות יותר בבתי המשפט מאשר בבתי הדין. אילו בית הדין המיוחד היה קיים כיום – חלק גדול מהמחלוקות היה מוכרע בביד"ם, ולא היה מצב אבסורדי שבו כל הרכב שיפוטי, אפילו זוטר יחסית, יוכל לבטל החלטה של בית דין רבני. אפילו בענייני סמכויות, הכרסום במעמד בתי הדין העמיק כל כך, עד שכיום אם בית משפט אזרחי קובע שהסמכות היא שלו – היא נלקחת מבית דין רבני, רוצה או לא רוצה".
כלומר בתי הדין הם החוליה החלשה ביותר במערכת המשפט.
"נכון. לצערי הם החוליה החלשה ביותר. יש להם יחס של בית דין נספח, כזה שעושים לו טובה והוא נמצא בזנב. אילו הביד"ם היה קיים, המצב כיום לא היה נראה כפי שהוא נראה. וזה מעשה ידיו של הנשיא ברק. אני התווכחתי איתו. כתבתי החלטות נגד זה, אבל כמובן שידו גברה.
"ביטול הביד"ם", אומר הרב בכאב, "הוא לצערי בכייה לדורות. בשלושים השנים האחרונות אין לבתי הדין פתחון פה כשהם נמצאים בעימות עם בתי משפט, כולל בית משפט למשפחה. קשה מאוד להגן על בית דין רבני שנמצא בעימות עם בית משפט למשפחה. כתבתי דברים חריפים מאוד נגד בתי המשפט, דברים שלא נכתבו כמותם לחריפות. עד שהיה צריך לערוך פעם 'סולחה' ביני לבין שופטת מחוזית שכתבתי נגדה דברים חריפים ביותר, בגין הנוהג שבו בתי משפט שמים את עצמם כבג"ץ ורואים את עצמם מעל בתי הדין".
הרב קורא להחזיר עטרה ליושנה ולהקים את הביד"ם מחדש?
'דבריו בחשיבות הוויתור צריכים להיות נר לרגליו של כל זוג בישראל'. מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל (צילום: פלאש 90)
"הביד"ם הוא מיושן, אבל ברור שצריך למצוא נוסחה להחזרת הסמכות לבתי הדין. כשיש ויכוח בין ערכאות לא הגיוני להעמיד את הערכאה, שאיתה הריב, שהיא תהיה השופטת. אגיד לך יותר מזה: לא פעם התפללתי שיעמוד מולי שופט מוסלמי! הוא יהיה ניטרלי יותר. לשופט שאינו בן הדת היהודית, יהיה קל יותר להסביר את הדברים. הוא יכבד יותר את הדת היהודית".
המשפט מבזה דיינים
ומהיחסים עם בתי הדין – למערכת המשפט בכללותה: מה דעת הרב על האקטיביזם השיפוטי של ברק?
"אני לא חושב שאפשר לפתור דברים בזבנג וגמרנו. 9-D לא עובד בדברים הללו. בהחלט מערכת בתי המשפט זקוקה לרפורמה מקיפה".
איך הרב ראה בזמן אמת את המהפכה החוקתית של ברק?
"לומר שהסכמתי? לא. אבל אני לא נלחמתי בדברים שאינם נוגעים למערכת שלנו. לא הייתי החרב להשכיר של המערכת הפוליטית. אסור לאדם להילחם בכמה חזיתות יחד, כי אז הוא יפסיד בוודאות".
הרב רואה את השיח שהתעורר בימים אלו כהזדמנות להסדיר את סמכויות בתי הדין?
"בהחלט כן. בוועדת הסמכויות שהוקמה ביקש השר יעקב נאמן מדיינים שישתתפו כחברים בוועדה, אבל היו דיינים שהחרימו ואמרו: 'ידנו לא תהיה במעל הזה'. אני אמרתי: 'אשב', ואף הייתי היו"ר. אמר לי נאמן: 'תביא לי חמישה דיינים שיהיו גוש נכבד, אני אצרף אותם לוועדה'. אבל הם החליטו להחרים. אמרתי להם: 'רבותיי, תבואו', אבל הם לא הסכימו. התוצאה היא שהוועדה פשוט לא יכלה לסיים את עבודתה. מה שכן, במסקנות שהוועדה רצתה להמליץ עליהן היה עניין של מתן סמכות לבתי הדין גם כשופטים בדיני ממונות".
זה עוד משהו שאהרן ברק שלל מבתי הדין.
"בג"ץ ביטל אפילו את הסמכות של בתי הדין לשמש בוררים בדיני ממונות. אנחנו רצינו שיהיו שופטים. בתי הדין כבוררים היו זקוקים לגושפנקה של בית המשפט. בזמנו היה ויכוח משפטי סביב בית כנסת בגבעת המבתר בירושלים. ישבתי בדין לצד הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, עוד לפני שהפקיעו את הסמכות מבתי הדין. הוא פסק מה שפסק, והעניין הובא בפני השופט המחוזי ורדימוס זיילר. השופט קבע שהרב אליהו, בתור הבורר בתיק, יתייצב בפניו להסביר מדוע פסק כך. אמרתי לרב אליהו: 'כבוד הרב, אתה לא מתייצב. זה ביזיון למעמד הדיינים'. זה לא היה פשוט, כי השופט הוציא צו והיה צריך להתחמק באופן שלא יסבך את הרב אליהו.
"המצב שבו בתי הדין היו זקוקים לאישור של בתי המשפט כבוררים הביא לתוצאות ממש מבישות. נאמן אמר לי: 'אני יודע שתהיה התנגדות חריפה מצד בתי המשפט, אבל אני אעביר את זה'. והיה לו כוח רציני. מה לעשות שהדיינים החליטו: מחרימים. הוחמצה ההזדמנות לתקן. במסגרת הזאת היה צריך לתקן דברים במערכת בתי הדין. הרווח היה שבתי הדין יהיו שופטים. ועדת הסמכויות הציעה גם מתווה שבו מערכת בתי הדין לא תהיה כפופה לבג"ץ אלא אך ורק במקרה שבית דין פעל באופן לא חוקי בבירור, כמו אם כפו הסכמה על אחד הצדדים בלי שהסכים בפועל. כל הדברים האלה היו בדיונים והייתה נטייה לקבל את הדברים. אבל בגלל החרם, זה לא עבד".
באיזו סמכות בג"ץ מאפשר לעצמו לבטל פסיקות של בית הדין הגדול? בית הדין הגדול לא אמור להיות שווה־ערך לבג"ץ?
"הוא עושה זאת, כי ברמה החוקית הוא יותר גבוה, והסמכות נמצאת בידו".
הדיין הוותיק במערכת, שמקדיש את חייו למאבק על סמכויותיהם של בתי הדין מול מערכת המשפט שמכרסמת ללא הרף. הגר"ש דיכובסקי בטקס פרישתו השנייה, עם הרבנים הראשיים ושר המשפטים לשעבר יעקב נאמן
והרב רואה את זה כמצב תקין?
"בוודאי שלא! המערכת צריכה להיות אחראית לעצמה, שאי אפשר יהיה להתערב בעבודתה".
האם הרב קורא לשר המשפטים לתקן את העניין?
"דבר כזה לא נעשה בקריאה. צריך להקים שוב את ועדת הסמכויות. קודם כל צריך לשבת, לברר את הנושאים ולראות מה אפשר לעשות במצב הקיים. אני לא בטוח שהכללת הסוגיה של סמכויות בתי הדין כחלק מהמלחמה הכוללת שניטשת כיום, תהיה לברכה. אנחנו לא 'מחותנים' במלחמה הכוללת. לא בטוח שכדאי להיכנס למלחמה שלא שייכת אלינו, כלומר לבתי הדין".
בעד פסקת התגברות
הרב מתמקד בסמכויות בתי הדין, אבל יש כאן שאלות כבדות משקל של דת ומדינה. בג"ץ ביטל את החוק להסדרת מעמדם של בני הישיבות, הכשיר חילולי שבת בפרהסיה, אישר ממכר בשר 'דבר אחר' בחוצות המדינה היהודית, ועוד עשרות פסיקות אנטי־דתיות. מדוע הרב לא מחווה דעה על אלו?
"כל עוד אני חובש את הכובע של 'פנסיונר של בתי הדין' אני צריך להתמקד במלחמתם של בתי הדין. לא טוב שבתי הדין יקבלו את הבליסטראות של אלה שנלחמים בעד בג"ץ. אנחנו צריכים לנהל את המלחמה שלנו באופן כזה, שבחלקת האלוקים הקטנה של בתי הדין נוכל להפיק את המקסימום של מה שאפשר לבתי הדין. אי אפשר לנהל מלחמה בשתי חזיתות. אם חלילה תיגזר עלינו מלחמה גם בצפון וגם בדרום – אנחנו נתקשה לעמוד בהן".
הרב זכה במשך השנים להתנהל עם גדולי ישראל במסגרת המאבקים הללו?
"תמיד הייתי בקשר, אבל גדולי ישראל לא נכנסו למלחמות. הם חיכו להסכמות, לא הובילו מלחמות בנושאים הללו. כשנכנסנו, הם הורו כיצד לעשות. אני לא עסקתי בפוליטיקה ולא ביחסי כוחות, אלא נטו בבתי הדין. ידעתי שיש הרבה דברים שאינם תקינים בהתנהלות הכללית של מערכת המשפט, אבל אני לא יכול להילחם בכל התחומים. אני רוצה להועיל בתחום שבו אני נמצא ושבו התמחיתי יותר".
ואם הרב יסיר לרגע את הכובע של 'פנסיונר בתי הדין'? מה דעת הרב על הרפורמה שמקודמת בימים אלו בידי שר המשפטים?
"הייתי נוהג כפי שנהגתי תמיד כשהיה ויכוח בבית הדין בין בעל לאישה והייתי מוצא לנכון לפשר ביניהם. אחד הדברים שהיו חביבים עליי במערכת בתי הדין היה להגיד לצדדים כך: 'אני אנסה להביא להסכמות ביניכם, אבל בתנאי שבנושאים שבהם לא יהיו ביניכם הסכמות – אתם תיתנו לי להכריע'. הבאתי אותם להסכמות ככל שיכולתי, ומה שלא – נתנו לי את הסמכות להכריע ואת ההכרעה שלי מסרתי אחרי הגט, כדי שהגט לא יהיה קלף. זה הועיל בחלק גדול מן המקרים.
"גם כאן, דבר ראשון לשבת ולשמוע את הטענות הצודקות והלא צודקות שיש לכל אחד מן הצדדים, ולראות במה אפשר להגיע להסכמה, אבל בסוף צריך להחליט. אז כמובן, לי לא ייתנו את הסמכות להכריע, אבל שייתנו את הסמכות לגוף ניטרלי. צריך לנסות את זה. מלחמות, הפגנות, צעקות – אני לא יודע אם הן מועילות. אני גם חושש שמהכרעה כוחנית שתהיה כאן תבוא כקונטרה".
אבל זו קונטרה לקונטרה. אחרי שנים של רמיסת הרשות המבצעת והמחוקקת פתאום קמו המחוקקים ואמרו: עד כאן! אגב, איך הרב ראה את זה שפסלו את דרעי מלכהן כשר?
"לא טוב, אבל אני לא נכנס לזה. צריך לתת לבתי המשפט שיתמקדו בגבול שלהם ובתחומים שלהם. אם בית המשפט מגזים – הוא צריך לדעת שאת ההגזמות האלה הציבור לא יכול לקבל. זה מחייב חוקה. לא לגנוב שני חוקי יסוד בסתר, שעברו ברוב של 32 לעומת 21, ולהפוך אותם לחוקה. זה נקרא לגנוב חוקה בסתר. חוקה מחייבת קודם כל רוב ברור בכנסת, והסכמה רחבה יותר. חוקי היסוד של 'כבוד האדם וחירותו' ו'חופש העיסוק' הביאו לתוצאות קשות. אני בעד חוקה, אבל שתהיה חוקה ראויה, לא כזו שתיעשה בזבנג וגמרנו. זה מחייב רוב ברור ואולי הסכמה יותר כללית.
הלחץ החרדי הביא את ברק לעלות למעונו של הרב דיכובסקי ולבקש ממנו: 'תציג מועמדות לעליון'. ההפגנה החרדית נגד בג"ץ בשנת תשנ"ט
"כמובן, צריך לשים גבולות לאינפלציה המשפטית. ברור שחייבים לשים רסן למצב שבו השופטים, והיועצים המשפטיים בעקבותיהם, הפכו להיות מנהלי המדינה. זה מצב גרוע. נוכחתי בזה גם במערכת בתי הדין. יש היום מלחמה קשה בין היועמ"ש לנשיא בית הדין הגדול. יועצים משפטיים הם חלק מהמערכת המשפטית, ולכן צריך למצוא דרך להגביל את מערכת המשפט לתחומים שלה, שלא תעבור את הגבולות".
הרב תומך בפסקת ההתגברות?
"תראה, כל גוף צריך כלב שמירה. בזמנו מינו את השופטת הילה גרסטל שתבדוק את ההתנהלות בפרקליטות המדינה, אבל הצרו את צעדיה ולא נתנו לה לעבוד. בית המשפט לא יכול להיות השומר של עצמו. צריך מנגנון שיפקח שגם השופטים לא חורגים מן התחומים שלהם. אם השופט חורג, צריך שתהיה אפשרות לעצור ולומר לו: אדוני, עד כאן.
"בארצות הברית", אומר הרב, "יש בית משפט לחוקה שלא עוסק בעוד דברים. הוא יושב על כשלושה תיקים בשנה. אולי צריך גם אצלנו בית משפט לחוקה, אבל צריך שזה יהיה גוף נפרד, ושהוא לא יהיה חלק מן הערכאות השיפוטיות שהוא מחובר להם. פסקת ההתגברות היא חלק מהעניין של ביקורת על בתי המשפט, לוודא שבתי המשפט לא יחרגו מסמכותם. כמו שיש היום נציב תלונות על שופטים וגם על דיינים בנושאים של התנהלות אישית, כך צריך שתהיה ביקורת על פסיקות. ששופט יודע שאם הוא חורג, יש מי שיבקר אותו ואף יבטל את פסיקתו במקרה הצורך".
המזבח והדמעות
מערכת המשפט השחירה אתכם לאורך השנים, אנחנו מעירים לרב דיכובסקי.
"זה לא שחור ולבן. בתי הדין צריכים תיקון, אבל גם בתי המשפט צריכים תיקון. אי אפשר להגיד שכל בתי הדין צחים כשלג ושכל בתי המשפט שחורים משחור. צריך להציב סמכות חיצונית שתפקח על כל המערכות השיפוטיות, כדי שחלילה לא יעשו עוול במשפט. העובדה שבמערכת המשפט הצליחו להשחיר את בתי הדין – זה גרוע מאוד, זה מצב לא טוב. אבל להגיד שבתי הדין כולם תמיד נקיים וצודקים, בלי שתהיה שום ביקורת עליהם – גם זה לא נכון. צריך שתהיה אפשרות חוקית לביקורת".
הרב הכיר את תופעת הנפוטיזם במערכת? את קרובי המשפחה שממנים האחד את רעהו?
"אני מכיר היטב. אני מכיר מקרוב איך הדברים מתנהלים ועדיף שלא לדבר עליהם. נכון, גם בבתי המשפט ממנים קרובי משפחה. אני מעדיף לא להזכיר שמות. ככל שוועדת המינויים תהיה יותר בלתי תלויה – כך אפשר יהיה להרחיק תופעות פסולות מהסוג הזה. גם נפוטיזם אינו דבר פסול בתכלית. גם אצל אדמו"רים יש ירושות וגם אצל ראשי ישיבות יש ירושות. אז זה לא בדיוק דומה. אם מדובר בדיין ראוי – אין מה לדבר, בוודאי שאפשר למנותו".
בסוף, החברה הישראלית ניצבת באחת מנקודות השסע הגדולות בתולדותיה. שנאת החינם "חוגגת" בחוצות.
"קשה למצוא היום 'שנאת חינם', כי כל אחד ששונא יגיד לך אלף סיבות מדוע הוא שונא".
דוד המלך אמר: "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי".
"הגמרא אומרת בפסחים (דף קיג), שמותר לשנוא רק אם יחיד ראה מאן דהו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר מהעבירה. אם שניים ראו אותו עובר את העבירה – לא צריך לשנוא אלא הולכים לבית דין. ה'תוספות' שואלים שם: אם כן, איך כתוב שמצווה על אדם ששונא את רעהו לעזור לו בטעינת משא מדין 'עזוב תעזוב עימו' כדי 'לכוף את יצרו'? הרי פעמים שזה לא יצר הרע אלא שנאה לשם שמיים? והתוספות מסבירים, שהשנאה המקורית היא לשם שמיים, אבל אז מתעורר 'כמים הפנים לפנים', ורעהו שונא אותו שלא לשם שמיים, ואז חוזרת השנאה שלא לשם שמיים גם לשונא הראשון.
בג"ץ הציב את בית המשפט הזוטר ביותר מעל לבתי הדין הרבניים. מבנה בית המשפט העליון (צילום: פלאש 90)
"וזה כלל גדול בחיינו: תמיד מתחילים בשנאה לשם שמיים ואז עוברים לשנאה אישית. לוקחים סיפור שתחילתו לשם שמיים והמשכו מי ישורנו. כל הצרות שמביאות את האדם לשנאת חינם מתחילות בשנאה שנראית מוצדקת ו'לשם שמיים'".
לדאבון הלב, הרב ראה בכל יום תופעות של שנאה בתוך בתי ישראל.
"נכון. אבל זה שונה משנאה רגילה. כי כמות האמוציות והרגשות והדברים הלא הגיוניים בדברים האלה היא גדולה לאין ערוך מנקודת המחלוקת. כדיין אתה צריך לחפור מבעד לכל התשפוכת הרגשית כדי למצוא מה הסיבה שמפריעה. בסוף אתה מוצא נמלה קטנה שהיא המקור לכל הצרה הצרורה. יש משפחות שנקרעו בגלל נדנוד אף של בן משפחה מסוים, ועל זה מעבירים לדורות את השנאה בין בני המשפחה. כדיין אתה צריך למצוא את מה שהרמב"ם קורא בפירוש המשניות: 'הנקודה הנפלאה'. הנקודה העיקרית שהיא הגורמת לכל העסק".
הרב ראה הרבה גיטין מיותרים?
"קשה לי לומר, כי כשבאים לבית הדין זה כבר אחרי שהתקוטטו בבית וכל מיני אנשים ניסו לפשר ולא הצליחו. הכלל שנקטתי הוא: 'ברור לו מיתה יפה'. אם הגיעו למצב כזה – לא טוב ש'יירעו עד שיסתאבו', כי מצב כזה גורם להרס המשפחה, הרס הילדים, והרס היחסים בין כל המשפחות שמקיפות אותם. יש מקרים יוצאים מן הכלל שבהם אפשר להחיות מחדש. לא שהייתי נחפז לגרש, אבל הייתי נחפז להביא את הצדדים לגמר. ה'ברור לו מיתה יפה' זו הייתה הגישה שלי".
ומה עם המזבח?
"כבר אמרו שעדיף שהמזבח יוריד דמעות מאשר שהצדדים יורידו דמעות. הרי כשמגיעים לבית הדין, ובפרט לבית הדין הגדול, זה כבר בשלב שבו אפילו המזבח כבר הפסיק לבכות".
[
ובכל זאת, איך הרב היה ממליץ מניסיונו להרבות שלום בבית?
"אין עצה זולת מה שאמר מרן הרב שטיינמן זצ"ל: מידות, מידות ושוב מידות. אם אדם מצליח להבליג ולשתוק בשעת מריבה הוא רק מרוויח מכך, לעצמו, לילדיו ולכל הדורות. אדם שכועס פוגע בעיקר בעצמו, משום שהכעס גורם לתופעות פיזיולוגיות קשות לגוף האדם. השוויגער שלי ע"ה הייתה אומרת: 'כשאדם מקלל – הפה שלו יותר קרוב לעצמו מאשר לחברו'. ואם הוא כועס, לפעמים מריבה קטנה הופכת להיות מריבה גדולה. החכמה היא לדעת לא לכעוס. לדעת: אתמול הייתה מריבה, היום יום חדש, שמש חדשה, עולם חדש. גומרים עם המריבה. לא להחזיק את המריבה בפנים וללכת ממורמרים וכועסים. זה לא טוב ולא בריא".
הקוראים ישמחו לקבל מסר מהרב, עוד טיפ לחיים.
"אתם בוודאי מכירים את הרמב"ן בסוף פרשתנו, פרשת בֹא, על 'הניסים הנסתרים'. זהו רמב"ן ידוע מאוד, שמדבר על כך שאדם רגיל להודות על הניסים הגלויים, אבל העולם שלנו מלא בניסים נסתרים על כל צעד ושעל. מניסיוני, לחיות בשלום זה עם זה, זה גם בגדר נס. טבעו של האדם הוא לראות את עצמו ולא את זולתו. אם הוא מצליח לראות את זולתו, להיות רגיש למה פוגע בו ובעיקר לוותר ולוותר – זהו נס של ממש. הרב שטיינמן זצ"ל אמר: 'כל ימיי לא ראיתי אף אדם שהפסיד מוויתור'. לא תכעס – תרוויח חיים. תוותר – תרוויח איכות חיים.
"הלוואי שהנס הזה ילווה כל אחד מאיתנו. זוהי העצה הבדוקה ביותר לאיכות חיים". [
לב שומע לשלמה
האבא שעלה לארץ בעצת ה'חפץ חיים' והזיכרונות מישיבת 'חברון'
בסדרת הספרים 'לב שומע לשלמה' כינס הגאון רבי שלמה דיכובסקי את מיטב פסקי הדין שלו, שעובדו מחדש לשפה שווה לכל נפש. לצד זאת מובאים בספריו דברי אגדה ומוסר, שנצברו בעשרות שנות ישיבה על מדין, והם משלבים ניסיון חיים עצום לצד בקיאות במקורות ויכולת מפעימה לדלות לקחי חיים מדברי חז"ל בכל המקצועות. את שם הספר בחר הרב לא במקרה: היכולת לשמוע, להאזין לזולת ולהבין את כאבו היא בעיניו סוד הצלחתו של דיין בישראל.
הרב נולד בתל אביב, בכ"ב בכסלו תרצ"ט (1938) להוריו, הרב שמעיה אליעזר דיכובסקי ורעייתו מרת שרה גיטל. האב עלה לארץ במסגרת עלייתם המאורגנת של תלמידי ישיבת נובהרדוק בשנת תרצ"ד (1934), זמן קצר לאחר הסתלקותו של ה'חפץ חיים' לגנזי מרומים.
"לפני שאבא עלה לארץ", מספר לנו בנו, "הוא עלה לביתו של ה'חפץ חיים' והתייעץ עימו באשר לעלייה ארצה. התשובה שקיבל הייתה מאלפת, והיום היא אקטואלית יותר מתמיד". הרב שולף ספר עתיק, 'נאות דשא' שמו, שאותו חיבר אביו לפני שנים רבות. בהקדמה מתאר אביו של הגר"ש דיכובסקי את המפגש הגורלי עם הכהן הגדול מאחיו בביתו אשר בראדין, בעת שביקש לעלות ארצה:
"בטרם שהספקתי להביע בפניו את החששות שבליבי, ובייחוד החשש הגדול – המצב הביטחוני בארץ ישראל, על בני ישמעאל המתנכלים לכל יהודי"… (המעמד המתואר מתרחש שלוש שנים לאחר פרעות תרפ"ט. א"א)
"ו'החפץ חיים' ענה: 'התורה הקדושה אומרת על ישמעאל: 'והוא יהיה פרא אדם'. הלא ידוע, כי התורה שלנו היא נצחית. אם היא אומרת על ישמעאל שהוא יהיה פרא אדם, הרי משמעותו שישמעאל יישאר לנצח פרא אדם. ואפילו אם יתאספו כל עמי התרבות שבעולם, וירצו לחנך את ישמעאל ולעשות אותו בן תרבות – שלא יהיה פרא אדם, הלא ודאי לא יוכלו בשום אופן ולא יעלה בידם כלל, כי לא בן תרבות הוא. דהתורה העידה עליו שיהיה פרא אדם, ו'יהיה', פירושו גם לעתיד, לנצח. ואפילו אם ישכיל ישמעאל ללמוד, ויהיה למשל עורך דין וכדומה, אז יהיה עורך דין פרא אדם… ואם ישכיל להיות פרופסור, אז יהיה פרופסור פרא אדם. זאת אומרת, כי הפראות שבו לא תסור ממנו לנצח'".
מסיים הרב שמעיה אליעזר דיכובסקי: "ונאנח ואמר עוד ה'חפץ חיים': 'אוי, מי יודע מה הפרא אדם הזה עלול עוד לעשות לעם ישראל באחרית הימים'. וסיים את שיחתו ואמר לי: 'מכל מקום, אין חשש זה צריך להיות עיכוב לעלות לארץ ישראל'. ובירך אותי בברכת 'עלה לשלום והשם יצליח דרכך'. ונפרדתי לשלום".
מבחן אצל ה'חזון איש'
"בן 24 היה אבא כאשר ניצב בפני ה'חפץ חיים' ושמע ממנו את הדברים האלה", מספר הגר"ש דיכובסקי. "לפני כן הוא למד בביאליסטוק והיה תלמידו של רבי אברהם יפה'ן, חתנו של הסבא מנובהרדוק. קודם לכן למד אבא בקובנה, בישיבתו של רבי שמעון שקופ, אבל הוא עצמו נמנה עם השיעור הצעיר, שאותו מסר רבי חיים שמואלביץ. שנים לאחר מכן, כאשר נעשיתי אני תלמידו של רבי חיים, הוא זכר כמובן את אבי והזכיר לי את התקופה שבה היה תלמידו בקובנה".
כילד קט הייתה ידו הפעוטה של הנער שלמה אחוזה בידו של אביו, כשנכנס ויצא בבתיהם של מאורי האומה של אותו הדור. דמויותיהם של ה'חזון איש' וה'סטייפלר', עומדות גם כיום, במלוא הדרן ולכל פרטיהן החזותיים, לנגד עיניו של הגר"ש דיכובסקי, זיכרון לימים שבהם התלווה לביקוריו של אביו במעוניהם עלובי המראה אך מרובי האור.
מה הרב זוכר מהביקורים האלה?
"מן ה'חזון איש' אני זוכר שהוא קיבל אותנו שוכב על מיטה. זו הייתה הדרך שלו. אני הייתי אז ילד צעיר, והוא בחן אותי כפי שבוחנים ילדים. נדמה לי שידעתי והשבתי לו על כל השאלות.
"מהביקורים אצל ה'סטייפלר'", מספר הגר"ש, "אני זוכר, בין היתר, את כבדות השמיעה שסבל ממנה. היה צורך לצעוק בקול או לכתוב לו את הדברים. בשונה מה'חזון איש', ל'סטייפלר' נכנסתי לא פעם גם לבדי, בלי אבי".
דריכת הבכורה של הדיין לעתיד על מפתנו של עולם הישיבות, הייתה כאשר הצטרף לישיבת 'תפארת ציון', שהוקמה על ידי הגאון רבי שרגא גרוסברד, שפתח ישיבה קטנה שנקראה 'בית יוסף'. לאחר תקופה קצרה התקדם לישיבת 'תפארת ציון' בבני־ברק, שבראשה עמד מרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל.
במשך תקופה למד בישיבת 'היישוב החדש'. מי שהיה לרבו של הגר"ש מייד עם היכנסו ל'יישוב החדש' היה הגאון רבי דוד חדש, אחיו של הגה"צ רבי מאיר חדש. בשנה השנייה ללימודיו נכנס לשיעוריו של הגאון רבי ישעיהו גולדשמידט, שנתמנה ברבות השנים למשרת אב בית דין בתל אביב. בראשות הישיבה עמד אז הגאון רבי אפרים בורודיאנסקי, והגאון רבי יהודה קולודצקי היה המנהל הרוחני.
באלול של שנת תשט"ו הצטרף הרב כתלמיד לישיבת 'חברון'. "כראשי הישיבה כיהנו אז גדולי הדור ההוא, שהעניקו חמה בקומתם: רבי יחזקאל סרנא, רבי אהרן כהן ורבי משה חברוני. רבי שמחה זיסל ברוידא היה אז מגיד השיעור של הכיתות הנמוכות.
"והיה כמובן רבי אהרן כהן", מתרפק הגר"ש דיכובסקי. "הוא היה איש מורם מעם. אי אפשר היה לדבר איתו כפי שמדברים עם רבי משה חברוני ועם רֶב חצק'ל סרנא. הייתה לו דמות של אדם השרוי כל העת בעולמות העליונים. קדוש־קדוש, שהתחושה היא שמלאכים עומדים ממעל לו. הוא היה אדם שדי היה לראות אותו כדי להתרומם. הוא הלך לעולמו בגיל צעיר".
לילות אצל ה'בית ישראל'
במהלך שנות לימודיו בישיבת 'חברון' נקשרה נפשו באש הגדולה שהתלקחה בשכונת גאולה של אותן שנים ואשר אורה חדר אל מעוזה הליטאי של ישיבת 'חברון'. היה זה מרן ה'בית ישראל' מגור. "התחברתי לקבוצה של בחורים שנהגו להיכנס ל'טיש' בלילי שבת אצל האדמו"ר. האדמו"ר עצמו קירב מאוד את הקבוצה הזאת, ונכנסנו אליו ליחידות לעיתים תכופות". כך החל להתרקם הקשר בין התלמיד הצעיר והשקדן, שהיה פארה של 'חברון' דאז, לבין ה'בית ישראל' מגור.
"נכנסתי אליו הרבה פעמים", מספר הגר"ש דיכובסקי. "נהגתי לשאול אותו שאלות אישיות. עם אדמו"ר אתה לא יכול לדבר ולפרוס לפניו דברים. אבל הוא נדרש לחצי שנייה כדי לתפוס את כל הדברים שרציתי לומר לו, ואף את אלה שעוד לא אמרתי. הוא אמר לי מייד: 'כך תעשה' או 'כך אל תעשה'. הדברים שלו היו מכוונים, מדויקים. אני מאוד התחשלתי מעצותיו. אפשר לומר שבזכות הכוונתו הגעתי למה שהגעתי".
לאחר נישואיו התקבל לתלמיד בשורות כולל 'שבט מיהודה' בתל אביב, שבראשותו עמד הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן, לימים הרב הראשי. בר"ח חשוון תשכ"ה (1964), שנה וחצי לאחר נישואיו, התמנה הרב דיכובסקי לר"מ בישיבת 'כרם ביבנה'. לימים, כשעלתה דרישה מצד הנהלת 'כרם ביבנה' שרבני הישיבה יתגוררו בסמיכות לישיבה, לא עלה הדבר בקנה אחד עם יכולותיו של הרב דיכובסקי והוא נפרד ממשרתו זאת, שהייתה מקפצה נאותה למשרת רבנות בית הכנסת 'ישורון', שהיה החשוב והמרכזי שבבתי הכנסת בתל אביב. "באותן שנים שקיבלתי על עצמי את רבנות 'ישורון', בית הכנסת היה מלא מפה לפה, וכמעט לא היה מקום להיכנס", מתגעגע הרב דיכובסקי לימים שבהם הייתה תל אביב עיר גדולה לאלוקים.
בינתיים החליט הרב דיכובסקי כי עליו להשלים את לימודי הדיינות. במשך שנה וחצי הוא סיים לגמוע את חלקי 'אבן העזר' ו'חושן משפט'. הוא עבר את כל המבחנים הדרושים בהצטיינות בתוך שנה וחצי.
דיין לצד מרן הגר"ע יוסף
ואז הגיעה עיתו לממש את שטר הדיינות שבידו. ועדת המינויים לדיינים בחרה בו בשנת תשל"ו (1976) לדיין. המינוי הראשון היה לכהונת דיין בתל אביב. באותם ימים בבית הדין בתל אביב שימשו גדולי הדיינים, כמו הגאון רבי שמואל ברוך ורנר, הגאון רבי שלמה טנא, הגאון רבי רפאל עבו, הגאון רבי מרדכי יפה־שלזינגר ועוד ועוד. ארבע שנים לאחר מכן התגלגלה לפתחו בקשה מטעם הנהלת בתי הדין, כי ייאות לקחת לידיו את תפקיד אב"ד אשדוד. בית הדין באשדוד היה אז בשפל המדרגה. מעמדו ותפקודו לקו בחסר.
הוא נכנס לבית הדין באשדוד והקים אותו ממסד ועד טפחות. לצידו ישבו הדיינים הגאון רבי יעקב אליעזרוב והגאון רבי מסעוד אלחדד, שהיו אז צעירים והגר"ש היה החונך שלהם. "זה היה הרכב מצוין. עבדנו כאיש אחד בלב אחד וכמעט בגוף אחד", מציין הרב דיכובסקי.
הפעם הראשונה שבה הפציעה דמותו בשמי מושב בית הדין העליון, הייתה במסגרת מינוי זמני שקיבל בשנת תשמ"ח (1988). שלושה ימים בשבוע ישב הגר"ש דיכובסקי בבית הדין בתל אביב, ויומיים בבית הדין הגדול. בשנה הראשונה עוד כיהן לצידו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל.
"עשרים שנה ישבתי בבית הדין הגדול", מציין הרב דיכובסקי. "כנראה זו התקופה הארוכה ביותר שדיין כיהן אי פעם בבית הדין הגדול. לבית הדין הגדול מתמנים בדרך כלל בגיל מתקדם למדי, ובהגיע גיל 70 פורשים כחוק. אני נכנסתי בגיל צעיר יחסית, ולכן זכיתי לכהונה הארוכה ביותר".
ועד היום, 14 שנים לאחר פרישתו הרשמית, מערכת בתי הדין זוכרת את נוכחותו. החשיבה הצלולה, היושרה חסרת הפשרות ויכולת הניסוח, הפכו אותו למי שדורות של דיינים נושאים אליו עיניים.
