עד לפני שנים לא רבות הם ראו בעצמם סורים. אבל אז הם הפכו לישראלים גאים, שתומכים בכל מוסדות המדינה | השבוע עמדה הנאמנות הזו למבחן, כאשר טיל ששיגר חיזבללה גדע את חייהם של 12 ילדים במגרש משחקים במג'דל שמס ופצע עוד רבים | שלמה קופרמן הצפין לשטח, פגש את השייח'ים ואת בני המשפחות הכאובות וחזר עם תמונת מצב מורכבת, שמצד אחד אוהבת יהודים ומצד שני זועמת על פוליטיקאים
שעת אחר צהריים רגילה במג'דל שמס. הכל פסטורלי. אוויר של רמת הגולן מנשב וממלא את ריאותיהם של עשרות ילדים שמשחקים להנאתם במגרש העירוני, זה ששופץ לאחרונה, לרווחתם של הגרים בנקודה הכמעט הכי צפונית בארץ.
טרגדיה בלתי נתפסת. זירת האסון במג'דל שמס, עם 12 כסאות זכרון ריקים
ולפתע השמיים נקרעים בשריקה. עצם ענק מפלח את האוויר. הם אפילו לא מספיקים לרוץ.
ואז, פיצוץ מחריש אוזניים מרעיד את הכפר הדרוזי.
עשרים אלף איש עוצרים מלכת. העשן המיתמר מבשר את המיקום, והמיקום מבשר רעות. הורים, אחים, סבים וסבתות עוזבים הכל ופשוט מתחילים לרוץ. הילדים של כולם משחקים שם, מבלים שם. אין דרך לתאר את החרדה.
אלפים רצים לכיוון האש, ומעטים כבר חוזרים. הבכי שעל פניהם וזעקות השבר מספרים הכל. המחזות מבעיתים, מזעזעים בקנה מידה שמזכיר מראות שכבר כל כך רצינו לשכוח. מראות שהיו לנגד עינינו רק לפני עשרה חודשים. אפילו המיגונית, שאליה לא הספיקו הילדים להיכנס, מלאה ברסיסים. המראות המזוויעים שהיו לתג המחיר של הקונספציה הדרומית העתיקו את מקומם אל תווית המחיר של הקונספציה הצפונית. עשרות צעירים פצועים, ותריסר ילדים שלא ישובו עוד.
אמבולנסים מתחילים לשטוף את הכפר. הסירנות מייללות, פרמדיקים אצים סחור סחור וההמולה ממשיכה גם אל תוך הלילה.
ברית דמים. מגרש הכדורגל בשעות שלאחר האסון
כאשר אנו מגיעים אל המקום, כיממה אחרי הרעש, איסוף הממצאים טרם הגיע אל סיומו. אמבולנס של זק"א ניצב על יד המגרש, מתנדבים חרדים בפנים נפולות ממשיכים בעבודתם.
הגענו אל מג'דל שמס. זה עתה הסתיימו ההלוויות, ותושבי היישוב הגבוה ביותר (טופוגרפית) במדינה, המצויים עדיין בהלם כבד, נפנים חזרה אל ביתם. השמיים בהירים, אך ענני המלחמה – מטאפורית – כבר עומדים ותלויים. עשרות מדינות כבר הפצירו באזרחיהן לארוז את הפקלאות ולעזוב את לבנון באופן מיידי. התחושה היא שהמשחק נגמר. אם נקמה של ילד קטן לא ברא השטן, מה נאמר על תריסר ילדים שכל חטאם היה ששיחקו והשתובבו, עד שהגיע הטיל וקיפד את חייהם?
"חיזבללה ישלם מחיר כבד" – הפך בן לילה לפס הקול של חברי הממשלה, הצמרת המדינית והביטחונית. אולם בשיחה עם 'משפחה' תושבי מג'דל שמס מבהירים את מה שאומרים כל תושבי הצפון – שבענו דיבורים, ליהוגי שחץ והצהרות רהב. במעשים תיבחנו. הא ותו לא. אם בקרב המגזרים היהודים האמון לא משהו, וזה בלשון המעטה, במקרה של העדה הדרוזית הוא עוד הרבה יותר שביר. אצלם פחות קונים את השיקולים האסטרטגיים, אלו המשמשים את כסות ההססנות והרפיסות, שמתורגמת לציבור באמצעותם.
"אם מדינת ישראל לא תדע להגן על אזרחיה", זעק סמיר חלבי, עיתונאי דרוזי המתגורר במג'דל שמס, "הדרוזים ימצאו את הדרך להגן על עצמם".
וההמון מאחורה, שמחא כפיו בהתלהבות המהולה בזעם משהו, העביר את המסר הזה לממשלת ישראל. כדאי שתתחילו לקחת אותם ברצינות.
בדרך למג'דל עלו צפונה, יחד עם כותב השורות, משאיות טנקים בדרכן אל הלא נודע. נראה שהפעם אין מנוס. פנינו למלחמה. ימים מתוחים לפנינו.
"תבצעו את עבודתכם"
לב שותת. אלפים בהלווית הילדים במג'דל שמס
אנחנו פוגשים במגרש את סאמר, תושב מג'דל שמס. הילד שלו עזב את המגרש דקות ספורות לפני שהפציע בשמיים הטיל הארור, וכעת הוא ניצב במקום כמו רבים אחרים, מול המכתש שיצר הטיל, המקום שיכול להיות מדרך כף רגלו האחרון של בנו הצעיר.
"אנחנו עדיין בשוק, לא מעכלים את האסון הנורא הזה", הוא מספר בשיחה עם 'משפחה'. "זה קרה ללא הודעה מוקדמת. לפתע כל הכפר רעד ושמענו פיצוץ אימתני. כשראיתי את העשן מגיע מהמגרש, נפל לי הלב והתחלתי לבכות. ידעתי שהבן שלי הלך לשחק שם. מייד יצאתי החוצה והתחלתי לרוץ לעבר המקום, אך הבן שלי בדיוק הגיע אל תחילת הרחוב. מעולם לא חיבקתי אותו חזק כל כך".
אני שואל את סאמר על כמות הטילים שנפלו כאן בחודשים האחרונים, והוא משיב שאומנם היו לא מעט, אך לא כמו באזור הגליל, ביישובי המעטפת ובקריית שמונה. גם את הטילים שכן הגיעו הצליחה 'כיפת ברזל' ליירט, בדרך כלל, עד הפעם האחרונה.
אפילו לא הספיקו לרוץ למיגונית. אופניים מפויחים בסמוך למיגונית המחוררת מרסיסי הטיל שנפל מספר מטרים ממנה
כמו מרבית תושבי האזור, סאמר נולד וגדל במג'דל שמס וגם הקים בה את משפחתו. הוא מספיק מבוגר בשביל לזכור תקופות מתוחות, מצבי מלחמה, קטיושות ופיצוצים. אבל אסון כזה עוד לא היה להם. זה משהו שהצליח לחצות את כל הגבולות, גם אלו שעדיין לא הספיקו להישבר חרף המצב הקולוסאלי שבו אנחנו נמצאים.
אתם מרגישים שצה"ל נותן מענה לאתגרים הביטחוניים במרחב שלכם?
"בדרך כלל 'כיפת ברזל' מופעלת ומגינה עלינו, אך לצערי הפעם זה לא קרה, והמחיר כבד מנשוא. גם לצבא הכי חזק בעולם יש טעויות וחבל מאוד שהגענו למצב הזה בכלל, שיורים על המדינה ללא הרף, לפעמים מאות רקטות וכטב"מים ביום, ואנחנו מאפשרים לזה לקרות. בסופו של דבר זו אשמתנו. אנחנו רוצים בסך הכל לחיות כאן בשקט, מה כבר ביקשנו?"
סאמר עובד במפעל 'נביעות' הממוקם בקריית שמונה. המפעל לא הפסיק את פעילותו, והוא מעיד כיצד עיניו כלות כשהוא רואה את העיר התוססת ריקה מתושבים, אחר שכולם נסו על נפשם. "המסר שלנו למנהיגים הוא שהם חייבים כבר לבחור. אם אתם רוצים להיכנע, תיכנעו וזהו. אין טעם למרוח את הכניעה שנה שלמה. אם פניכם למלחמה, פשוט תעשו את זה. המצב הזה לא יכול להימשך".
נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן. ההלוויה הסוערת במג'דל שמס
אנחנו ממשיכים להסתובב בכפר. אווירת האבל אופפת את הרחובות. דגלים שחורים מתנופפים מעל כל גג ועמוד, יחד איתם דגלי המדינה ודגל העדה הדרוזית, צבעוני וססגוני. בכיכר המרכזית אנחנו פוגשים את תאמר, שבן דודו הוא אחד מהנרצחים בפיגוע. ילד קטן בן 11 שנקבר לפני שעה קלה, בעוון משחק בשטח מדינת ישראל.
הצמרת המדינית מוציאה מסרים שצה"ל לא מסוגל להילחם בשתי חזיתות, וזהו ההסבר היחיד לכך שלבנון עדיין לא בוערת – לא היום, אלא שלשום. אתם מקבלים את המשוואה הזו?
"אנחנו לא מתערבים בשיקולים המבצעיים של צה"ל", טוען תאמר. "אנחנו מצפים שצה"ל יעשה את התפקיד שלשמו הוא קיים – קרי, יגן על האזרחים, ואנחנו מצפים מהממשלה שתורה לצה"ל לעשות את זה. אנחנו לא מחפשים להאשים אנשים או גורמים כאלה ואחרים, אנחנו מחפשים לחיות במציאות נורמלית. המציאות שבה אנחנו נמצאים כעת היא לא נורמלית בעליל, ולא רק לנו, אלא לכל תושבי הצפון. אי אפשר להמשיך כך בשום פנים ואופן".
האחים שמעבר לגבול
אנחנו עדיין בשוק, לא מעכלים את הזוועה. אחד מהתושבים ניצב בדממה מול תוצאות ההרס
מצד אחד, הדרוזים רוצים נקמה. דם של ילדים קטנים הוא לא משהו שאפשר לעבור עליו לסדר היום. מצד שני, קשה לומר שהדרוזים ששים אלי קרב. בזמן שאנחנו מסתובבים בין הבתים והרחובות השקטים, השרויים באווירת נכאים, המעטים שכן פגשנו אומרים שהם מייחלים בפה מלא לסיום המלחמה, אבל לאו דווקא באמצעות מתכות לוהטות והדי פיצוצים.
צריך לזכור שחלק מהתושבים הדרוזים במג'דל שמס, כמו גם במסעדה ובעין קיניא, נולדו כאזרחים סורים. בשנת תשכ"ז (1967), במהלך מלחמת ששת הימים, כבשה מדינת ישראל מידי הסורים את רמת הגולן, כולל הר החרמון. אחד המקומות היותר מפורסמים שנמצאים בכפר מג'דל שמס הוא 'גבעת הצעקות', שנולדה בעקבות ניתוק הכפר על ידי מעבר הגבול ממזרח, שהפריד בינם לבין סוריה, ובייחוד – בינם לבין תושבי הכפר 'חדר', הנמצא ממערב, בתחום מדינת סוריה.
בני הכפרים, שקיימו קשרי מסחר ומשפחה ענפים, היו מגיעים אל הגבעה וצועקים אל חבריהם ובני משפחתם, לעיתים על ידי מגאפונים, מכיוון שאלו האחרונים הורשו להגיע עד למרחק מאתיים מטרים מהגבול הישראלי. במרוצת השנים התקשורת עברה לאמצעים טכנולוגיים יותר, אך הקשרים נותרו והם עומדים בעינם. אם תרצו, אסון הילדים של הדרוזים הישראלים יכול מבחינה תיאורטית לחזור על עצמו בצד השני של הגבול, אצל דודניהם של אלו שכעת מתאבלים בסוכות האבלים במג'דל שמס.
עם זאת, ככלות הכל המצב כבר בלתי נסבל. כשאנחנו שואלים את תושבי המקום אם הם יגבו את צה"ל ואת הדרג המדיני אם יחליטו סוף סוף לפתוח במלחמה, הם משיבים בחיוב ומצהירים על לויאליות מלאה. שאף אחד לא יבין לא נכון: הללו מתעבים את ארגון חיזבללה אף יותר מאיתנו, הישראלים, וזה כולל את הדרוזים מצידו השני של הגבול. בכל אופן, מבחינת בני העדה שחיים במדינת ישראל – הם חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית, וכפי שרבים מהם מתגייסים ליחידות קרביות ומוסרים את נפשם יחד עם בני העם היהודי, הם מוכנים גם לחטוף בעורף בזמן המלחמה, אם זו אכן תביא סוף סוף לשלום המיוחל.
נותנים אמון בדרג הצבאי. הרמטכ"ל הלוי ואלוף פיקוד צפון אורי גורדין עם מנהיג העדה הדרוזית בישראל השייח' מוואפק טריף
אגב, בהקשר לדרוזים הנמצאים מעברו השני של הגבול, גורמים מקרב העדה בסוריה ובלבנון החליטו ליישר קו עם הפרופגנדה של חיזבללה, שהוציא הכחשה גורפת לכך שהוא ירה את הטיל. מי כן ירה? זה לא כל כך משנה לבני דודינו, העיקר שהם אומרים שזה לא הם. לתקשורת הבין־לאומית זה הספיק בשביל להכריז שתריסר ילדים 'מתו' במג'דל שמס באופן לא ידוע. בקרב חלק מקוראי העיתונות והמדיה העולמית מתקבלת כנראה התחושה שהללו לקו בדום לב קבוצתי או משהו.
כך או כך, מבחינת מדינת ישראל אנחנו בכלל לא במצב של מלחמה בצפון. לפחות לא מבחינה רשמית. על פי גורמים ביטחוניים שונים, המצב הוא שכרגע אין תוכניות אופרטיביות לכניסה לדרום לבנון, וכמו כן עד לרגע זה לא התקבלו בצה"ל מטרות לחימה כלשהן מאת הדרג המדיני. מה עם מאה אלף מפונים מהצפון ועשרות אלפי דרוזים שמקבלים גשם של כטב"מים על הראש? בינתיים הם יאלצו לחכות.
אומנם ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר השבוע, בעת ביקורו במג'דל שמס, שתגובת מדינת ישראל תהיה 'קשה', ואחריו החרה החזיק שר הביטחון, שהבטיח ש'חיזבללה ישלם מחיר', אך נראה שכל עוד הלחימה בעזה תימשך מדינת ישראל תעדיף שלא לצאת למלחמה בשתי חזיתות. "אנחנו לא ערוכים, הצבא לא ערוך לזה", אומרים התושבים בעצב. "עשרים שנה ממשלות ישראל הזניחו את נושא הביטחון בצפון ונתנו לחיזבללה להתעצם. היום אנחנו משלמים את המחיר, בריבית דריבית".
אנחנו מסיימים את השיחה עם תאמר, שמספר על הילד הקטן שהשאיר משפחה מרוסקת, אח יחיד, שלוש אחיות וזוג הורים שחרב עליהם עולמם. משפחתו שלו, יחד עם תריסר משפחות וכפר שלם, לא יודעים את נפשם מרוב צער. "למרות כל זאת, ברור לי שלא יהיה כלום", הוא אומר, ואכזבתו ניכרת. "את הרכבת פספסנו מזמן, עכשיו זה מאוחר מדי. לכולם כאן ברור שמה שהולך לקרות הוא שתהיה איזו תקיפה, כל הצמרת תצהיר בפומפוזיות 'הנה, החזרנו להם', וזהו. המצב יחזור לקדמותו, ישראל תמשיך לחטוף טיל אחרי טיל, כטב"ם אחרי כטב"ם, אזרחים תמימים ימשיכו לשלם בחייהם וצה"ל ימשיך להפציץ בתים ריקים בכפרים הלבנונים". לצערנו, קשה להתווכח איתו.
מגבים את צה"ל
דורשים בשלומם. השר מאיר פרוש בביקור תנחומים אצל השייח' מואפק טריף
רגע לפני שאנחנו עוזבים את מג'דל שמס, אנו פוגשים את תאופיק. שניים מבני דודיו, נער ונערה, נהרגו מפגיעת הטיל. ביתו ניצב ממש מול המגרש, ומצלמת האבטחה הסריטה את כל האירוע. הוא היה מהראשונים שהגיעו אל המתחם, רגעים ספורים לאחר פגיעת הטיל. ההלם הכבד, הזעזוע העמוק – עוד ניכרים בו היטב.
"אני בדיוק חוזר מבית החולים. האנשים כאן לא יודעים איך לעכל את זה", הוא אומר בגילוי לב. "אנחנו גם לא תופסים את זה בפן הלאומי. מדינה חזקה כל כך אסור היה לה שזה יקרה. לא השבעה באוקטובר ולא האסון הזה. זה בכלל לא משנה מה תהיה התגובה, כי עצם זה שהדברים האלו קורים מעיד שמשהו מעוות מאוד עובר עלינו. בשבילנו האסון הזה הוא כמו השבעה באוקטובר הפרטי שלנו".
גם תאופיק מצטרף למגבים את כוחות הביטחון אם הטנקים ינועו סוף סוף כדי להשמיד את מוצבי חיזבללה, אך גם הוא, כקודמיו, בתור אחד שמכיר את הנפשות הפועלות מעברו השני של הגבול, מפציר בנו להבין שאנשים רבים מצידו השני של המתרס לא רוצים במלחמה הזו. "יש הרבה לבנונים שמייחלים שמדינת ישראל תמחה את חיזבללה. בהרבה מאוד מובנים הם סובלים מהם אף יותר. ללבנון היום אין כוח צבאי או משטרה. הכוח החמוש שפועל בשטח מורכב מחמושי ארגון הטרור. חייבים להבין את זה".
אם המדינה לא תגן על אזרחיה, הדרוזים ימצאו את הדרך להגן על עצמם. סמיר חלבי, עיתונאי מהעדה זועק מדם ליבו
אנחנו נפרדים ממנו לשלום ושמים את פעמינו לעבר מחוז נוסף של העדה הדרוזית, כפר ג'וליס הסמוך לירכא, מקום מושבו של מנהיג העדה הדרוזית השייח' מוואפק טריף. הכנסת האורחים של הדרוזים מאז ומעולם הייתה בעלת שם. על השולחן חיכו מיני מתיקה ובקלאוות כמיטב המסורת, אך כותב השורות הסתפק בלשתות קפה שחור – ללא חששות כשרותיים – זו הפעם הראשונה, כמנהג המקום, שרואה בחומרה סירוב למשקה המהביל מידי המארח.
"יצאנו לדרך מייד כששמענו על האסון", מספר השייח' ל'משפחה'. "מייד כשהגענו נתנו יד בכל מה שאפשר, בשביל לעזור למשפחות בתוך כל האנדרלמוסיה. המראות שנחשפנו אליהם היו קשים מנשוא. רק לאחר חצות יצאנו חזרה לכיוון ג'וליס, ואפילו לא הספקנו לחטוף תנומה קלה. מייד על הבוקר יצאנו חזרה כדי לעזור בארגון ההלוויות וללוות את הקורבנות בדרכם האחרונה.
"מדובר באסון בקנה מידה שלא היה כמותו", אומר השייח' טריף בכאב. "במלחמת לבנון הראשונה נהרגו מקרב העדה הדרוזית כשלושים חיילים ושוטרים, בשני פיגועים, אך גם אז היה מדובר באנשים במדים, תוך כדי לחימה. כאן מדובר בילדים תמימים שלא עשו רע לאיש מעולם. לא ייתכן דבר כזה. ליבנו רותח.
"אני מכיר כמעט את כל המשפחות באופן אישי, את המעגלים הרחבים שמסביבן וכמובן את ראשי הקהילה והשייח'ים במג'דל שמס, שאיתם אני נמצא מאז אתמול בקשר רציף. המראה של עשרה ארונות זה לצד זה, ארונות קבורה של ילדים רכים שחייהם נגדעו באיבם – זה משהו ששובר את הלב".
הדבר הראשון שנידון בשיח הציבורי בעקבות האירוע הוא כמובן מדיניות ההכלה, שעברה אל הצפון. לא שהנושא ירד מסדר היום במהלך ארבעים השבועות האחרונים, אלא שארונותיהם של תריסר ילדים הבהירו יותר מתמיד שגם להלוואת בלון י
הדרוזים הלכו עם העם היהודי, וזה אסון של כל עם ישראל. נכבדי העדה הדרוזית בהלוויה
ש מחיר בסוף. והוא מאוד גבוה. בהצהרתו של דובר צה"ל דניאל הגרי חשף הלה את הלך הרוח השולט במטכ"ל, שם 'לא ציפו שארגון הטרור חיזבללה יירה לעבר מגרש של ילדים', וכן את העובדה שהלחימה הזו מתנהלת כעין משחק דמקה – בגבולות מוגדרים לכאורה, שכאילו אסור לשבור אותם. כעת, משנשברו הגבולות באופן דרסטי, השאלה היא מה הלאה.
מה הציפייה שלכם מכוחות הביטחון, איך עליהם לפעול כעת, נוכח האסון שהמיט חיזבללה על העדה הדרוזית?
"אנחנו סומכים על צה"ל", אומר שייח' טריף נחרצות. "דיברתי עם הרמטכ"ל ועם אלוף פיקוד הצפון אורי גורדין. אמרנו להם את מה שכל עם ישראל מבקש לומר – חובת הממשלה, והצבא שנמצא תחת פיקודה, היא להביא ביטחון לכל תושבי המדינה. בזה בינתיים צה"ל והממשלה נכשלים, לצערי, וחובה עליהם לשנות את המשוואה, להחזיר את הביטחון לתושבי הצפון ולדאוג לכך שהמפונים יוכלו לחזור אל בתיהם בבטחה. זו הציפייה שלנו, אסור שאירוע כזה יקרה שוב".
אתם לא מרגישים מופלים נוכח העובדה שעל הרוג אחד בתל אביב נמל חודיידה עלה בלהבות, ואילו כאן היו תריסר הרוגים וביירות עדיין מתנהלת כרגיל? אתם לא מרגישים אפליה בין דם לדם?
"כפי שאמרתי, תפקיד המדינה הוא למלא את חובתה כלפי אזרחיה. אנחנו לא מחפשים נקמות או השוואות. חשוב לנו שהמדינה תספק את הביטחון האישי לכל אזרח באשר הוא, ללא כל הבדל בין דת, גזע או מין".
אנחנו מרגישים המון אהדה בקרב היהודים איתם כרתנו ברית גורל, הבעיה היא אצל מקבלי ההחלטות. השייח' מוואפק טריף בראיון לכותב השורות
אתה סבור שיש דרך לספק את מה שאמרת ללא מלחמה עצימה בצפון?
"אינני יודע כיצד עומדים לעשות זאת", אומר שייח' טריף. "אני כולי נושא תפילה ומקווה שפנינו לא למלחמה כוללת. מלחמה עצימה תביא להרג רב של אזרחים, ואני מקווה שדבר כזה יימנע. אם יהיה אפשר לעשות זאת באמצעות הסכם שיביא שלום ושגשוג לאזור, כך שהחקלאים יוכלו לשוב לאדמותיהם והתיירים יוכלו לבוא ולבקר שוב בכפרים ובאתרי התיירות – אני בהחלט חושב שזו האפשרות המועדפת, ועלינו למצות את המאמצים לעשות זאת באופן זה".
אתה חושב שקיימת אפשרות כזו?
"אנחנו סומכים על שיקול דעתו של הדרג הצבאי ועומדים לחלוטין מאחוריו. תקוותי האישית שהדברים יסתדרו בדרכי שלום, אך אם יהיה צורך להילחם למען חירותנו והזכות לחיות בשקט במדינת ישראל, אנחנו נעמוד ונגבה את כוחות הביטחון באופן מלא, כפי שאנחנו עושים תמיד, מאז ומעולם".
בין המנהיגים ל'עמך'
בסך הכל ילדים. משתתפי ההלוויה הולכים המומים ברחובות
השייח' מוואפק טריף מפורסם מאוד, כאחת מאושיות הדת היותר מעניינות במדינת ישראל. הוא משמש כיום כיו"ר המועצה הדתית הדרוזית שבמשרד המשפטים וכקאדי מד'הב בבית הדין הדתי הדרוזי לערעורים. מה שמעניין בהקשר הדתי היהודי הוא שבשנת תשס"ד (2004) חתם השייח' טריף על קריאה לקיים את שבע מצוות בני נח, והוא ידוע ביחסיו ההדוקים עם אושיות רבניות שונות.
כמי שמגיע מציבור שמתעסק הרבה במובן הרוחני של המלחמה ובהבדל שבין הדת היהודית לבין הדת המוסלמית – בשמה ביצעו המחבלים הנתעבים את מעשיהם, כיצד אתה, בתור שייח' של הדת הדרוזית, מתייחס לשימוש בדת אצל אנשים שעשו את המעשים השפלים ביותר שניתן להעלות על הדעת?
"בחינוך שלנו, כמו ברוב צורות החינוך, אנחנו שמים דגש רב על ההבחנה בין רע לטוב. בשביל זה צריך כושר הבחנה מינימלי, שהולך ומתפתח עם הזמן. אין ספק שמי שלחץ על ההדק וירה את הטיל אינו מבחין בין דם לדם, בין דרוזי ליהודי, בין ערבי לנוצרי, בין דתי לחילוני. אלו אנשים שמעולם לא ידעו טוב מהו. העובדה שהם פועלים בשם דת ובשם הקב"ה, כביכול, מעוררת חלחלה וזעזוע עמוק. הם משתמשים בשכינה כדי לחפות על מאווייהם ולהתיר לעצמם לעולל את הגרועים שבמעשי האדם. מדובר בעיוות מוסרי מהמעלה הראשונה, וכאנשי דת אנחנו מגנים זאת בכל תוקף. אנחנו כמובן מרגישים מחויבות עמוקה לבני העם היהודי, שזכינו לחיות לצידו בשכנות, ומבחינתנו זה כבוד לקחת חלק בגורל הקיום המשותף שלנו כאן בארץ הקודש".
הפיצוץ הרעיד את כל הכפר. קלנועית ואופניים מפויחים מפגיעת הטיל
המחויבות הזו שהשייח' טריף מדבר עליה היא לא רק בעורף הישראלי, ביישובים ובכפרים הדרוזים, שרבים מהם נמצאים סמוך לקו האש. העדה הדרוזית רושמת אחוזים גבוהים מאוד בהתגייסות ליחידות קרביות, ונכון לעכשיו תריסר חיילים מבני העדה הדרוזית נפלו בקרבות במסגרת מלחמת 'חרבות ברזל', בעוד העדה מונה בסך הכל מאה וחמישים אלף איש.
עם פרוץ המלחמה נרתמו בני העדה הדרוזית באופן מלא ונחלצו לעזרת העם היושב בציון, והם רואים עצמם כשותפים בברית גורל איתו. בין אם זה בשדה הקרב, בין אם זה בעזרה לוגיסטית לחיילים ולמפונים – הדרוזים שמחו לתת את חלקם באופן מעורר הערכה.
באופן טבעי הימים הללו מציפים על פני השטח גם סוגיות כואבות בשיח הפנימי של העדה הדרוזית, סוגיות ציבוריות-לאומיות שמעיבות על בני העדה, שלעיתים חשים כמי שמוערכים במדינת ישראל ומתקבלים ברצון רק לעניין מילוי החובות ולאו דווקא לעניין הזכויות, וכמובן שההרגשה צפה כאשר קורה אסון בקנה מידה מפלצתי שכזה.
את השר סמוטריץ' בני העדה הדרוזית במג'דל שמס לא קיבלו בברכה כלל, וזה בלשון המעטה. השר נאלץ לעזוב את המקום בבושת פנים, חרף העובדה שמדובר בעדה שידועה בהכנסת אורחים גם כשהם חושבים קצת אחרת מהמארחים. גם בביקור ראש הממשלה שנערך למחרת התאספו המונים למחות נגדו, תוך קריאות האשמה שהכריזו שהוא רוצח – אם כי קריאות אלו הושתקו מעט בידי ההמון שנכח במקום. כך או כך, מהאירועים הללו ניתן ללמוד על המצוקה הקיימת בנושאים מסוימים, במיוחד בקרב הצעירים מבני העדה, וזה תוך כדי שמנהיגי העדה מובילים כתמיד את השותפות הגורלית עם העם היהודי.
"חיזבללה ישלם מחיר כבד על התקיפה הזו". ראש הממשלה בנימין נתניהו בזירת האסון
"יש הרבה כעס בחלקים מסוימים מקרב העדה", אומר השייח' טריף בגילוי לב. "יש הרבה שמרגישים שלמרות שאנחנו עושים הכל, נותנים את כל מה שאנחנו יכולים ואף יותר למען המדינה, לא תמיד המדינה מחזירה לנו באותו המטבע. אנחנו מרגישים את עומק החיבור שיש בעם היהודי עם העדה הדרוזית כשהוא נמצא בדרגת העם שבשדות, ה'עמך'. אבל לעיתים כשזה מגיע למעלה, לדרג מקבלי ההחלטות, אנחנו מרגישים בעולם אחר לחלוטין".
שניפגש רק בשמחות
בקרב מחנה השמאל ניסו לנתב את הכעס הזה בעיקר כלפי חוק הלאום, שלמען האמת לא מכוון נגד הדרוזים כלל ועיקר כמו שהוא נועד למנוע את הצפת המדינה על ידי כל מהגר ומבקש מקלט כזה או אחר,
כל הכפר באבל. תושב מג'דל שמס בשיחה עם כותב השורות
וכן להסדיר תהליכים פורמליים, מבחינה מדינית, שקשורים לטיב האוכלוסייה. בקרב העדה הדרוזית, הגם שקשה לומר שהם אהבו את החוק המדובר, לא זה מה ששובר את גב הגמל אלא נושא הבנייה ותוכניות המתאר, שאינן נותנות מענה לבנייה בכפרים ובמרחבים הדרוזים.
"לא ייתכן שיותר מחמישים שנה הכפרים הדרוזים כמעט ולא הורחבו. מכוח המצב הקיים אנשים נאלצים לבנות באופן לא לגלי, על אדמות פרטיות, לא אדמות מדינה אלא פרטיות לחלוטין, וגם אז הם מקבלים קנסות כבדים, אינם מחוברים לחשמל ומים וסובלים ממחסור חמור בתשתיות.
"בכל פעם שבה אנחנו מנסים להסדיר את הנושא הזה ברמה הממשלתית, מול הגורמים בממשלה, אנחנו מצליחים להגיע להסכמות, אך אלו נעצרות על ידי השרים המשתייכים לציבור הדתי-לאומי, שכציבור אנחנו מאוד מעריכים אותו ומחוברים אליו. זו לצערי הסיבה שנהגו בשר סמוטריץ' בחוסר כבוד. אינני רואה זאת בעין יפה כלל וכלל, אך זו תוצאה של התחושות שמרגישים רבים בקרב העדה. אי אפשר להיות נגד העדה בימים שבשגרה ורק בזמנים טרגיים לבוא ולנסות לחבק, אנחנו לא מקבלים את זה.
הכל מטיל אחד. כותב השורות מול הגדר שנקרעה מהרקטה
"כל המגזרים במדינה מקבלים מענה של עתודות דיור, מי יותר ומי פחות. מהמגזר הערבי עד המגזר החרדי, וכמובן כל מי שביניהם. אנחנו עדה קטנה, ארבעים אלף משפחות, ואין לנו מספיק כוח אלקטורלי בשביל לעמוד על שלנו. התוצאה היא שאנחנו נופלים בין הכיסאות וחיילים דרוזים שמשרתים בקרב בעזה נחשבים לעבריינים, מקבלים צווי הריסה וקנסות כבדים לביתם, שאפילו לא מחובר לחשמל. המצבים הללו יוצרים תסכולים קשים מאוד בקרב הצעירים וחייבים לשים סוף לסאגה הזו. אני חושב שכולנו נסכים שלציבור הדרוזי מגיע מקום של כבוד בנושא זכויותיו מהמדינה. האטימות הזו אינה הוגנת. אנחנו בסך הכל מבקשים הסדרה לגלית בשביל ליצור את התשתיות ולתת מענה באופן חוקי וראוי".
כקבוצת מיעוט, החיים במדינה לא תמיד סוגים בשושנים, אך בני העדה הדרוזית – לאורך עשרות שנים, מעת הקמת המדינה – היו כאן למען שכניהם היהודים. מאיפה הם שואבים את הכוח לדחוק הצידה את התסכול ואת הסוגיות המעיבות עליהם?
"זאת האצילות של בני העדה הדרוזית", עונה השייח' בחיוך. "אנחנו אוהבים אתכם, את בני העם היהודי. אנחנו ביחד בסירה הזו. תמיד חונכנו לשים את הכל בצד בעת צרה ולעולם לא ננטוש את שדה הקרב ואת המחויבות שלנו בגלל הוויכוחים שיש לנו בימים שבשגרה עם מקבלי ההחלטות. אנחנו לעולם נמשיך לשמור על הקשר עם העם היהודי ולקיים את ברית הגורל והנאמנות שכרתנו כאן יחד".
אנחנו נפרדים לשלום, והשייח' הנכבד מלווה אותנו כדבעי ובפיו ברכה. "אתם מוזמנים לכאן שוב, תמיד ובכל עת. ליבי תפילה שכשתגיעו לבקר אותנו בפעם הבאה זה יהיה בשמחות ולא בנסיבות עצובות שכאלה". הלוואי.
