יותר מעשרים אלף בלונים מרכיבים את החנוכייה העצומה של דבורה אגסי; קרעי קסאמים הפכו לחנוכייה של אמונה של הרב שלמה זאב פיזם בשדרות; החנוכייה של משפחת מנסבך מסמלת את ניצחון הרוח היהודית את הנאציזם; ועוד חמש משפחות הדליקו לנו את האור • לקראת חנוכה יצאנו לסבב חנוכיות אצל שמונה משפחות שמדליקות נרות בחנוכייה בלתי שגרתית, ושמענו את סיפורי החנוכיות שלהן, סיפורים מדהימים, מפעימים ומלאי נקודות אור מרגשות • מסע של אמונה ואור
איך נראית החנוכייה שלכם, ומהו הסיפור המסתתר מאחוריה?
נראה כי אין משפחה שלא חשה קשר מיוחד לחנוכייה שניצבת על אדן חלונה בשמונת ימי החנוכה. אבל יש גם משפחות שאצלן החנוכייה מקפלת בתוכה סיפור של ממש ומשמשת תזכורת מרגשת מדי שנה בשנה.
יצאנו לשוחח עם שמונה משפחות כאלו, לשמוע את סיפוריהן, להכיר את חנוכיותיהן, ולשמוע איך הן חוגגות את חג החנוכה לצד החנוכייה המיוחדת שלהן.
חנוכיית נצח ישראל
"רואים את התמונה הזו של חנוכיית הקנים?" יהודה מנסבך מציג בפנינו צילום בצבעי שחור-לבן, שבו נראית חנוכייה ובה שמונה נרות דולקים. החנוכייה ניצבת על אדן החלון בבית משפחת פוזנר, בעיר קיל שבצפון גרמניה. דרך החלון ניתן להבחין בדגל המפלגה הנאצית מתנופף על בניין המפלגה בעיר. בצידה האחורי של התמונה מוטבע התאריך – שנת 1932.
"החנוכייה הזו הייתה שייכת לסבא שלי – הרב ד"ר עקיבא ברוך פוזנר, ששימש רב העיר ונהג להדליק בה נרות בקביעות", מספר מנסבך. "למעשה, עד היום אנו מדליקים בה נרות מדי חג החנוכה".
הסיפור המסתתר מאחורי החנוכייה מרגש ומיוחד במינו. "התמונה הזו צולמה לפני 90 שנה בדיוק, בהכנות להדלקת נר שמיני", מספר מנסבך. "סבא שלי היה הרב האחרון של העיר. באותם ימים, לפני עליית הנאצים לשלטון, הניחה סבתא את החנוכייה על אדן החלון. מי שמתבונן היטב רואה את סמל המגן דוד על החנוכייה, כשמאחוריו ברקע יש סמל של המפלגה הנאצית.
"סבתא רחל, שכנראה הבינה את המשמעות שיש לסיטואציה, מיהרה לצלם אותה, ולאחר שהתמונה פותחה היא כתבה מאחוריה בגרמנית את התאריך. נוסף על כך היא ציטטה את השיר שבני הנוער ברחוב שרו באותה תקופה, 'יהודה לאבדון' (היל"ת), והוסיפה: 'כך אומר הדגל', ואז ציטטה את ההמשך: 'אך יהודה לעולם תשב – כך עונה הנר'".
אבל מה שהפך את התמונה להיות כה מפורסמת אירע כשנה לאחר מכן. "בשנת תרצ"ג שלחה סבתא את התמונה לעיתון יהודי בגרמניה, ולאחר מכן עלו הנאצים לשלטון ואז הם החרימו את הרכוש היהודי, כולל את ארכיון העיתון המדובר".
שנים לאחר מכן, כשחיפשו ב'יד ושם' עדויות יהודיות מהשואה, הם רכשו את התמונה בכסף מלא ותלו אותה בהגדלה על החלון בחדר המוזיאון שמייצג את יהדות גרמניה. "באותו זמן הם כלל לא הכירו את הסיפור שמאחורי התמונה", מבהיר מנסבך, "אבל כנראה הם חשבו שהיא יכולה להיות מרגשת, לכן תלו אותה".
כמה שנים לאחר מכן נודע ל'יד ושם' שהמקור של התמונה נמצא אצל אימו של מנסבך, בחיפה. הם הגיעו אליה וראו את התמונה המקורית, עם הכיתוב המלא. הם גם התרשמו מממצאים נוספים שהיא מסרה להם, ואז התגלה להם שהחנוכייה הועלתה לארץ בערב המלחמה והיא ברשותה. הם ביקשו ממנה את החנוכייה כדי להציגה בפני הקהל, אך היא סירבה.
"היא אמרה ל'יד ושם' שהחנוכייה נמצאת כיום אצל נכדה, שהוא בני – עקיבא מנסבך, שנקרא על שם סבו, והוא מקפיד להדליק בה נרות מדי שנה. ב'יד ושם' ניסו לשכנע בהסבר של 'למען תספר לדור אחרון', ובסופו של דבר נמצאה פשרה – במשך כל השנה מוצגת החנוכייה ב'יד ושם', ואילו בחג החנוכה היא מועברת לידיו של בני, והוא מדליק בה את הנרות בהתרגשות עצומה".
חנוכיית הקסאמים
"החנוכייה שלנו ניצבת במשך כל השנה בבית חב"ד בשדרות", מספר הרב שלמה זאב פיזם, שליח חב"ד בעיר. "לצערנו הרב וכפי שכולם יודעים – שדרות ספגה לא מעט קסאמים. במשך השנים ירו על העיר בין 13 ל-14 אלף טילים. אבל מה שמדהים זה, שמנגד ראינו כל הזמן שיש לתושבים את הכוח החזק של עם ישראל, ואת האמונה שנוטעת כוחות ומאפשרת להתמודד עם כל קושי. זהו בדיוק המסר של ימי החנוכה. הרי גם אז התמודד עם ישראל עם גזירות ומלחמה, וניצח בזכות האמונה.
"כשהחלטתי ליצור את החנוכייה, חשבתי לעצמי שדווקא כשנרכיב אותה מאותם קסאמים שאויבינו ירו, ונהפוך אותם לבסיסים לנרות, נשקף בכך את המסר החזק ביותר – את העובדה שהחושך יכול להפוך לאור, ושהניצחון שלנו בהדלקת הנר משקף את האמונה".
בחנוכיית הקסאמים, כפי שניתן לראות, דאג הרב פיזם לשבץ בכל אחד מהקנים אות מהאמרה 'עם ישראל חי', וכן הוא בחר גם בציטוט של פסוק – "אל תירא עבדי יעקב", מכיוון ש"אל תירא" בגימטרייה 910, כמניין שמה של העיר – "שדרות".
מי תכנן ומי עיצב את החנוכייה?
"הרעיון היה שלי ושל משפחתי. אנחנו תכננו אותה, ולצורך הביצוע הזמנו את אחד מתושבי העיר שמתעסק בעבודות מסגרות, והוא עשה זאת".
לדברי הרב פיזם, במשך השנה כולה עומדת החנוכייה בפתח בית חב"ד, ויש אלפי בני נוער שמגיעים לסיורים בעיר ונתקלים בה. רבים מהם באים מחו"ל במסגרת מסעות שונים.
"אני רואה שליחות מיוחדת בהצגת החנוכייה דווקא בפני אותם בני נוער שמגיעים לפעמים ממדינות שתומכות בעם הפלסטיני ויש בהן הרבה אנטישמיות. כשהם מגיעים אלינו ורואים איך האלימות והחושך הפכו לאור, הם מתחזקים באמונה. מרגש אותי לראות איך הם יוצאים מכאן עם תובנות לחיים".
חנוכיית אמן
האמן אביבי שיפריס עוסק ביצירה כבר מילדות, אבל דבר לא הכין אותו לעיסוק ביצירת חנוכיות דווקא – כלי יודאיקה שאותם כמעט לא הכיר בילדותו.
"נולדתי למשפחה מרוחקת מהיהדות", הוא מספר. "תמיד אהבתי ליצור, ובסופו של דבר אני חושב שהיצירה היא שהובילה אותי אל עולם היהדות והתשובה".
התהליך, כך הוא מספר, היה מדורג מאוד. "זו לא הייתה החלטה של רגע, אלא דבר שקרה במשך השנים. בכל פעם שיצרתי הרגשתי שבעצם לא אני יוצר את הדברים, אלא יש מישהו אחר שמחבר את כל הנקודות יחד. זו הייתה מצד אחד פגיעה קשה באגו – מה, הכישרון אינו שלי? אבל עם זאת הרגשתי שאני מגלה את האמת, שיש מישהו שמנהל את חיי. הוא שמחליט מה אצור ואת מי אפגוש, אני רק חלק ממערכת כללית גדולה".
את הצעד הסופי ליהדות עשה שיפריס אחרי שירותו הצבאי, אז הוא גם התחיל להבין שברצונו להמשיך ליצור פריטים אמנותיים, אך לעשות זאת מתוך אמונה ועם חיבור למורשת.
במסגרת לימודיו, לפני כ-30 שנה, למד שיפריס אדריכלות בירושלים, ואחד הנושאים שדוברו באותה עת היה שיפוץ בית הכנסת 'החורבה'. "כאדריכל עסקתי בין היתר ביצירת דגם תלת ממדי עבור שיקום בית הכנסת", הוא מספר. "ככל שעסקתי בכך יותר, כך הרגשתי שהמבנה הזה מדבר אלי. הרי הוא מבטא באופן כל כך מוחשי את הכמיהה היהודית ואת הגשמת החלום – מחורבן לבניין".
ואז עלה במוחו רעיון – ליצור חנוכייה מיוחדת עבור בית כנסת 'החורבה'. "פניתי לאחראים והצעתי להם הצעה ייחודית מאוד של חנוכייה העשויה ממקשה אחת, כמו המנורה במקדש, בגובה 1.90 מטר, עבה וכבדה. הם התרשמו מאוד מההצעה ואף הוסיפו בקשות משלהם, כמו למשל שהכוסיות יהיו גדולות, כדי שהנרות ידלקו במשך כל הלילה, וכן שהחנוכייה תהיה ממתכת מוזהבת, מצופה באבץ צהוב, מה שיעניק לה ברק.
"לאחר שהתקבל האישור רתמתי למשימה בעלי מקצוע שונים. כולם התגייסו באופן יוצא דופן, וכל אחד עשה את תפקידו בשלמות".
שיפריס מציין כי המשימה המורכבת הגיעה דווקא לקראת הסוף, כשהוא נדרש לשנע את החנוכייה הכבדה אל מרומי בית כנסת 'החורבה'. "בסופו של דבר, באמצעות פטנט ייחודי ברגל החנוכייה, הצלחנו להרכיב אותה ולהעבירה לעזרת הנשים, שם היא ניצבת כל השנה. בחג החנוכה מורידים את החנוכייה לקומת הכניסה, ואז מדליקים בה נרות מדי יום".
אתה זכית להדליק נרות בחנוכייה הזו?
"אני לא הדלקתי, אבל נכחתי בכמה וכמה הדלקות, והיה מרגש מאוד. אני באמת חושב שזו זכות אדירה, להפיץ את האור, ולעשות זאת באופן כל כך ייחודי ומרגש".
חנוכייה של תקווה
החנוכייה שעליה מספרת דבורה אגסי, מנהלת עמותת 'תקווה ומרפא' המאמצת את ילדי הדיאליזה, מורכבת מ… בלונים. והיא לא רק מיוחדת במינה, אלא גם ענקית בגודלה: היא מתנוססת לגובה של עשר קומות.
"זו לא החנוכייה הפרטית שלי", מדגישה דבורה, "זו חנוכייה שהקמנו בשנה שעברה בבית החולים 'שניידר', עם כשישים מתנדבים. עבדנו חמש עשרה שעות רצופות, לאורך כל הלילה, עד שבשעות הבוקר הייתה החנוכייה מוכנה ומתנוססת בגאון בבית החולים".
החנוכייה, כך היא מספרת, נוצרה הודות לרעיון שהגה מתנדב בשם אסף מיג'אן. "אסף הוא אמן בלונים", מספרת דבורה, "ובערב חנוכה הוא הגיע אלינו עם הצעה – לעשות משהו שונה ומדהים, כשהמטרה היא להעניק כוח לכל מי שנכנס לבית החולים. לצורך הביצוע נדרשנו להביא אנשי סנפלינג מיוחדים שעוסקים כל השנה בחילוץ והצלה, וכאן הם הגיעו כדי לבנות את החנוכייה. הם גם היו אלו שהדליקו אותה מדי ערב באמצעות נורות לד".
ומה היו התגובות?
"התגובות חיממו את הלב בצורה לא רגילה. היה מדהים לראות איך כל מי שנכנס לבית החולים פשוט נעצר ומחייך. היו ילדים שאמרו לנו שהם רוצים להתאשפז דווקא בחנוכה, כי אז החנוכייה נמצאת. ילד אחד, רגיש במיוחד, סיפר לי: 'בכל פעם אחרי טיפול אני יורד ללובי, עומד על יד החנוכייה, מדמיין שזה כמו המנורה בבית המקדש ומתפלל לרפואתי…' מישהו אחר אמר: 'בחנוכייה הזו הוכחתם שהשמים הם הגבול', והתכוון למלוא מובן המשמעות".
גם השנה אתם עומדים להקים כזו חנוכייה?
"בוודאי, בעזרת השם. זה ברור, אי אפשר לוותר. כולם מחכים לכך, ואנו באמת מרגישים שאנו מאירים באופן זה את כל בית החולים".
מה תעשו בחנוכייה אחרי שיסתיים החג?
"האמת היא שזהו השלב הכואב לכולנו, כי נאלצים לפרק את החנוכייה, בזמן שהיא עדיין נראית ממש כמו חדשה… זה הזמן להפריד את כל הבלונים שמספרם מגיע ליותר מ-20 אלף, ולחלק לכל הילדים והמאושפזים. בכך תם סיפורה של החנוכייה, עד לשנה הבאה כמובן".
חנוכייה של קירוב
שולמית מרינגר היא מחנכת כיתה ו' בבית הספר 'שובו' בחדרה, וכבר 26 שנה שהיא זוכה לארח בביתה את תלמידיה בחג החנוכה.
"החנוכייה שלנו אינה מיוחדת, אבל מאוד מרשימה", היא מספרת. "עבור ילדים שחלק מהם מעולם לא הדליקו נרות חנוכה בבית, זה מחזה מדהים – לראות חנוכייה גדולה מכסף. עד היום אני פוגשת לפעמים נערים שהיו תלמידים שלי בעבר, ובכל פעם מחדש הם מספרים שאינם שוכחים את הדלקת נרות החנוכה אצלי בבית".
מה מיוחד אצלכם בהדלקת הנרות?
"מבחינת התלמידים, החוויה מתחילה עוד לפני ההדלקה, כשהם נכנסים לבית ורואים את הספרייה הענקית, המלאה בספרי קודש. הם עומדים נפעמים מול הכמות העצומה של הספרים. אחר כך הם רצים לחדרים, לחפש אם יש מכשיר טכנולוגי כלשהו, וכשמגלים שאין הם משתוממים – 'אז מה עושים כאן כל היום?' אחרי שמתפתחת שיחה קצרה, אנו מתפנים להדלקת הנרות. בעלי מסביר להם על ההדלקה, אחר כך הוא מדליק את הנרות ואז רוקד איתם. בהמשך מתיישבים סביב השולחן לארוחה נחמדה ולחידון על הלכות חנוכה.
"לסיום", ממשיכה שולמית, "אנחנו יוצאים לסיור חנוכיות בישיבה הסמוכה לביתנו. אי אפשר לתאר את ההתלהבות כשהם רואים את כל החנוכיות של הבחורים. זו חוויה בלתי נשכחת עבורם.
"היה בחור בן 20, בוגר בית הספר, שהגיע להדלקה עם אחיו הקטן שלמד אצלי באותה שנה. הוא אמר שהרגיש שהוא חייב לחוות את החוויה הזו בשנית".
שולמית מדגישה שוב שמבחינתה החנוכייה הפרטית שלהם אינה מיוחדת במראה החיצוני, אבל היא מיוחדת מאוד במהות שלה. "בכל שנה אני חושבת על הזכות שיש לי להעביר דרך החנוכייה את המסר לכל כך הרבה ילדים, וזה מרגש אותי מאוד".
חנוכייה של מסירות נפש
במבט ראשון זה נראה כמו קופסה כסופה קטנה שלא מעוררת חשד. כשפותחים אותה רואים שמונה תאים, בכל תא יש מעין פרח קטנטן עם חצובה, ואז מתברר שזוהי חנוכייה. אמנם מיניאטורית, אך כשרה למהדרין.
החנוכייה הייחודית הזו נמצאת כיום בידיה של משפחת קסלר, והיא יוצרה במקור על ידי סבא של הגב' קסלר – הרב יהודה אריה בלקובסקי. ר' דניאל קסלר, אשר שמע את סיפור החנוכייה המרגש, נאות לחשוף אותו באוזנינו.
"סבא של אשתי, הרב יהודה אריה בלקובסקי, היה בעל החנוכייה", הוא מספר. "הוא הגיע במקור מלודז', ואיבד בשואה את אשתו ושלושת ילדיו. אחרי המלחמה הוא התארס עם סבתא של אשתי, שלפני המלחמה הייתה מאורסת ואיבדה גם היא את משפחתה.
"האמת היא שסבא היה שתקן מאוד, הוא כמעט לא דיבר על השואה, ובמשך שנים כלל לא ידענו על החנוכייה המיוחדת שלו. רק לקראת ערוב ימיו הוא החל לדבר, ובעיקר שמענו את הסיפור מסבתא".
קסלר מציין כי הסבתא נפטרה לא מזמן, חודשים ספורים לפני גיל מאה. "כמה וכמה פעמים ביקשנו מסבתא אישור לנקות את השאריות של המרגרינה שבחנוכייה, אבל סבתא לא הרשתה. היא אמרה שאלו שאריות מרגרינה שנותרו מהעבר, וראוי לחנוכייה שתישאר בצורתה המקורית".
ידוע לכם מתי בדיוק יוצרה החנוכייה?
"לא ברור לנו, אך ההשערה היא שזה היה ממש בערב המלחמה. הרי לכאורה אין שום היגיון שמישהו ייצר חנוכייה כה קטנה, בזמן שכל המהות של חנוכייה היא להאיר באור גדול ולפרסם את הנס. כנראה סבא הבין שהוא יזדקק לחנוכייה בתקופה שיהיה במחנה וייאלץ להסתיר אותה מתחת למזרן או בכובע או בנעליים, ולהדליק נרות בסתר".
קסלר מציין שסבתו סיפרה להם פעם כי שמעה מבעלה, שלפני שייצר את החנוכייה הוא הגיע לאדם שמכר לו את החומרים ששימשו אותו לצורך הריקוע, פתח את הארנק והגיש לו את כל הכסף שהיה לו, כשהוא אומר: "זה מה שיש לי, תן לי מה שתוכל". הודות לכך היו ברשותו החומרים הדרושים, ואילו את הפתילות ייצר הסבא מהפיג'מה שלו.
"בכל פעם מחדש אני נשאל אם באמת הפתילות הללו דלקו חצי שעה, ואני משיב שאין לי מושג, אבל זה לא משולל המציאות. צריכים להבין שהפתילות בערו על ידי המרגרינה שסבא אסף. ייתכן שהמרגרינה, בזכות הסמיכות שלה, אפשרה לנרות לבעור זמן ממושך יותר משמן".
לדבריו של קסלר, הפעם האחרונה שבה הדליק הסבא את הנרות הייתה באנייה שבה עלה לארץ, מייד אחרי השואה. "נכון להיום החנוכייה מצויה בביתנו, אך כפי שביקשה סבתא – מעולם לא הדלקנו בה נרות. אני עובר בין בתי ספר, מציג לפני הילדים את החנוכייה ומספר את הסיפור הייחודי שמסתתר מאחוריה – סיפור של מסירות נפש וגבורה יהודית".
החנוכייה המוזיקלית
תחיה רודובסקי היא מורה לנגינה בחלילית וגיטרה, שמתגוררת באזור מודיעין עילית. "לפני כמה שנים הייתה לי תלמידה שהייתה מטופלת בריפוי באמנות", היא מספרת. "באחד הימים היא הראתה לי יצירה נפלאה שהיא הכינה עם המטפלת שלה – הן לקחו שאריות של חליליות וייצרו מהן חנוכייה. ברגע שראיתי את היצירה, נדלק בי משהו. הרגשתי שגם אני רוצה כזו חנוכייה מוזיקלית".
בערך שנה לאחר מכן הגיעה לידיה ההזדמנות. "זה קרה כשהגיעה אלי תלמידה לשיעור גיטרה. היא השיגה כמה גיטרות, אך אף אחת מהן לא עבדה. על אחת מהגיטרות אמרתי לה: 'היא לא שווה יותר מצעצוע, אפשר לזרוק אותה לפח'. התלמידה הגיבה: 'בסדר, אז נזרוק', ואז ברגע האחרון עצרתי אותה והודעתי לה: 'אנחנו לא זורקות אלא מכינות חנוכייה'.
"לאחר שהגיטרה הייתה בידי, פניתי לבונה חליליות מרחובות וביקשתי ממנו לאסוף לי את השאריות שיש לו מהחליליות. לאחר כמה חודשים קיבלתי ממנו קופסה עם שאריות מתאימות, הלכתי לנגר וביקשתי ממנו לחתוך את הגיטרה ולהרכיב מעליה מדף שעליו יונחו החליליות שישמשו כבתי מנורה".
וזו החנוכייה שבה אתם מדליקים בקביעות בחג החנוכה?
"בהחלט כן. בשש השנים האחרונות זו החנוכייה שלנו. אמנם בכל שנה אני צריכה קצת לשפץ ולחזק אותה, אבל כמורה לנגינה אני לא מוותרת עליה. היא גם עומדת בסלון במשך כל השנה, ואני באופן אישי מרגישה אליה חיבור מאוד מיוחד".
חנוכייה היסטורית
זוהר ברעם, מנהל ובעליו של הכפר החשמונאי בשילת, החל לפני כשבע שנים לאסוף חנוכיות ולחקור את מקורן. "כשהתחלתי לאסוף את החנוכיות, החלטתי שאני מעמיד מול עיניי את המטרה לתעד הכל באופן המדויק ביותר", הוא מספר. "אני לא רוכש חנוכייה אם אני לא יודע את התיעוד המדויק שלה, מהיכן היא הגיעה ומה ההיסטוריה שלה".
כחלק מכך הוא גם התחיל לחקור את ההיסטוריה של החנוכיות באופן כללי. "מתברר כי כ-1,000 שנים אחרי נס חנוכה, יוצרו חנוכיות מחרס. לאחר מכן, כשהתחילו להתרבות כלי המתכת בעולם, התחילו לייצר חנוכיות ממתכות שונות. כמעט ולא תמצאו כאלו שמקורן בישראל, כי באותם ימים לא התגוררו בארץ ישראל הרבה יהודים".
החנוכיות באוסף של ברעם הן יקרות מאוד. "כל אחת עולה לפחות כמה אלפי שקלים, אבל החנוכייה שאני מתחבר אליה יותר מכל היא חנוכייה ממרוקו שמבטאת היטב את המוטיב היהודי: יש בה שני אריות לצד העמודים של המקדש – יכין ובועז, למעלה מתנוסס כתר תורה, במרכז כתובים עשרת הדיברות ולמטה ישנם בתי נר עתיקים. זו חנוכייה מאוד אופיינית שמבטאת שילוב של מיטב הרעיונות של עם ישראל, אבל היא לא היחידה שקיימת ברשותי. יש לי עוד מלאי גדול מאוד של חנוכיות עתיקות, לכל אחת סיפור משלה".
איך אתה מחליט איזו חנוכייה להדליק מדי שנה?
"אנחנו עושים התייעצות משפחתית עם ארבעת הילדים שלנו וכך בוחרים. בפעם האחרונה זו הייתה חנוכייה עתיקה מפורטוגל. השנה, טרם החלטנו באיזו חנוכייה להשתמש".
