הם דוחים הצעות שידוכים, הם לא נמצאים במיטבם בפגישה כי הם עסוקים בדברים אחרים, והם לא מודים, אפילו בינם לבין עצמם, שהם מפחדים להינשא, מפחדים להתחייב, מפחדים לאבד חירות | הדרך לנישואין עלולה לכלול גם פחדים ורגשות שצריך לעבד. | "זה בסדר לפחד", אומרים אנשי המקצוע, "זה אפילו מעיד על אחריות". אבל מה עושים עם החששות האלו, במיוחד אם הם תוקעים אותנו במקום ולא מאפשרים לנו להתקדם? ומהו תפקידם של ההורים בסיפור? | האומץ לפחד
הפחד לפרוש כנף'? לא. זו לא כותרת מתאימה. אולי 'הפחד להכות שורש' מתאים יותר? 'אימת מעברים'? 'קשה כשאול קרבה'?
איך מכנים את התקופה הזו, שבה נישאים? תקופה של התחלה חדשה ובוגרת או תקופה של סיום ואובדן שלב הבחרות?
האם יש בה הפחד שמלווה כל שלב בשינויים, או פחד מקרקוע עד עולם? האם היכולות הנפשיות בריאות כדי לשאת קשר של בית נאמן בישראל?
"אני רואה את החברות שלי מתחתנות, ונכון, הן מאושרות, ושמלת כלה ובית חדש ופרחים, אבל לאט לאט אני רואה אותן נמוגות מכל הדברים שעניינו אותן קודם, ובא לי לצרוח עליהן – איפה אתן? איפה כל מה שאהבתן? וזה מפחיד אותי. מפחיד אותי להתחתן ולאבד את האהבה העצומה שלי לטיולים כי אני תלויה בבעלי, ברוך השם, ובתינוק שעומד להגיע…"
"להתחיל לקשור את חיי במי שכל דבר אני צריך לבקש ממנה רשות? להתחשב בפחדים שלה, בדעות של החברות, במה שאמא שלה אומרת, וסבתא שלה? למה לי כל זה?"
אלו נשמעות בהחלט שאלות בועטות, אבל – קיימות.
וכאן נזכיר את מדרש ספרא על חומש ויקרא: "אל יאמר אדם אי אפשי (אני בכלל לא רוצה)… אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך"?
יכול להיות שכל מיני דברים נכונים מאוד, ראויים וככה בדיוק צריך לעשות. להתחתן ולשכוח את כל מה שאהבנו עד אתמול.
אבל רגע לפני שנעשה, ניתן לנו שהות להתבונן בפחד, בתחושת האובדן, בחוויית השינוי שהיא לא קלה ממגוון סיבות. גם אנשי מקצוע יספרו עליה וגם המשתדכים.
אם נדע, יש סיכוי שנוכל לפעול בדרך טובה יותר, והצעדים לבית יהיו קלילים ורוקדים יותר.
ראשית, מה אפשר לומר על הפחד מלהתחתן?
האומץ לעשות שינוי
"האמת?" מספר בחור גלוי לב לאמא שלו, והיא מספרת לנו: "חשבתי שלהתחתן זה להיות רווק עם שדרוגים. עם כיף. ומקסימום צריך לזכור לא לשכוח את הגרביים על הרצפה כמו שאחיות שלי תמיד צועקות.
"לאט לאט בשיחות עם חברים שמתחתנים, אני מגלה שזה לא בדיוק ככה. הם לא יכולים להישאר אפילו ל'חבורה' אחרי הסדר, בטח לא לצאת לצ'ולנט בליל שישי.
"אני שומע אותם מתלבטים איך ללכת על ביצים ובכלל… לפעמים יש גם עננים על הפנים שלהם, לא רק זוהר חמה. אז בטח שאני רוצה להקים בית ואני גם יודע כמה אושר יש בזה, אבל רגע, תנו לי עוד שנתיים או שלוש".
האמת? אולי ככה מדבר בחור רציני, שמכיר מהי התחייבות ורוצה להיכנס אליה מתוך בחירה וקבלת אחריות מלאה. חתונה היא כמו 'דד ליין' לחיי הבחרות. תאריך סופי.
והכי נורמלי בעולם, ואפילו רצוי, שבחור ובחורה יבינו לקראת מה הם צועדים וישקלו את הצעדים שלהם בכובד ראש, כי חתונה, ללא ספק, היא שינוי גדול במסע החיים.
"וכל העול הכלכלי", מתעננת צעירה אחרת, שזכתה לקבל עליה את העול הכלכלי כדי שבעלה יוכל ללמוד תורה. "אני הרגשתי בתקופת השידוכים שאני חייבת לקנות לעצמי מותגים, כן, לא חיקויים, כי עוד רגע לא יהיה לזה סיכוי.
"אמא שלי סברה שאולי כדאי דווקא לחסוך וגם ללמוד להסתפק במועט מעכשיו, אבל אני הרגשתי שאם לא אתן לעצמי להתפרע קצת עכשיו, לפני המשכנתא והבגדים לילדים, לא תהיה לי הזדמנות אחרת – ואני חייבת אותה. את ההזדמנות הזו. להרגיש ש… שהייתה תקופה שהרשיתי לעצמי, ככה, בלי חשבון של שקל".
אהרן הוא עכשיו אברך רציני וגם אבא לשני קטנטנים, אבל את התקופה שלפני הנישואין הוא לא שוכח. "הייתי מהאחרונים בוועד, בחור רציני ששקוע בלימוד ולא יוצא מתחומי הישיבה לשום מקום, אלא בבין הזמנים. חברים קראו לי 'מרובע'. חיכיתי להתחתן, והנה, היה נראה שאוטוטו בעזרת השם אני מקבל שעון מותגים ואמא שלי שולחת אותה לקנות תכשיטים.
"רגע לפני, הרגשתי שאני חייב, ממש חייב, לעשות משהו שאחרי החתונה לא אוכל לעשות: נסעתי עם חבר שגם ציפה לזיווגו ליישוב מבודד בשומרון, לשבת שלמה בטבע הפראי הזה. הרי היא לא תאפשר לי כזו הסתכנות, אני יודע, אבל אני חייב את זה, ואם לא עכשיו אז לא יהיה לי מתי!"
מעבר לקוריוז החמוד, על האחריות שמקבל הבחור על עצמו ועל רעייתו לעתיד, אנחנו יכולים לשמוע בסיפורים האלו גם על הכאב שבַמעבָר. כן. פשוט כי למעבר בין עצמאות אישית, לכניסה למערכת זוגית, מאושרת ככל שתהיה, יש מחירים. כמו תמיד בחיים.
כל עוד הבחור או הבחורה מודעים לשלב הפרֵדה הכואב הזה ויכולים לעשות איתו עבודה פנימית וגם חיצונית – לשוחח על הפחד, על האובדן ועל הגעגוע וליצור קצת איים של זיכרון בדמות חוויות נפלאות שרק עכשיו אפשר ליצור – זה נהדר.
אבל יש כאלו שמתקשים להבין ולהביע את התחושות. הפחד מפעפע, החרדה מגרדת, אבל הם מתקשים לדעת שהם מפחדים לאבד את החירות שלהם. ואז נשמע אותם מגמגמים בתירוצים ודוחים ושוב דוחים בלי לדעת את האמת: אני פשוט פוחד. אני פוחדת, ממש.
יציאה אל הלא נודע
אילה אלון, מדריכה כלות, מנחה קבוצות הכנה לנישואין, עו"סית ומנהלת מרכז טיפול 'נתיבים להורות' קריית יערים, יודעת להוסיף: זהו לא רק שינוי, אלא גם שינוי עם יציאה אל הלא נודע, מה שמוסיף קושי על הקושי:
"באופן כללי, זמן היציאה לשידוכים הוא שלב שטומן בחובו הרבה חלקים לא נודעים, ואנו חשים מוגבלים מאוד ביכולת השליטה שלנו על התהליך.
"הכלל הוא שאין כללים, והתהליך לקראת נישואין, שנראה מבחוץ כמסלול מובנה ומובן מאליו, הוא שונה בתכלית אצל כל אחת ופוגש כל בחורה בצמתים המיוחדים רק לה .
"בעולם הטיפול מקובל לקרוא לחתונה 'משבר' אף שהוא תהליך שהכיוון שלו לרוב חיובי ורצוי. הוא נושא בחובו אלמנטים של משבר, וכמו בכל משבר, ככל שאדם מגיע עם יותר חוסן נפשי ובשלות, הוא יכול לצלוח את המשבר באופן שלֵו יותר".
היינו רוצים לשמוע שצועדים כאן רק לחופה בהינומה ופראק מבד שחור מהמם, או שטריימל טרי וחדיש. אבל דווקא אם נדע שזהו גם צעד של שינוי לא נודע ומכל משבר מתרחשת צמיחה, נוכל לקבל אותו בכבוד הראוי לו, גם הפחד יקבל מקום, וכך הוא יוכל להירגע.
חרדה חברתית
עזרא נפי, פסיכולוג בהתמחות קלינית, מדבר על פן נוסף. פן שאולי נשמע נדיר יותר, אבל קיים, בייחוד אם לא טיפחנו מספיק את המיומנויות החברתיות של בחורים בגיל צעיר:
"כל תקופה של שידוכים היא תקופה רגישה", הוא מקדים, "אבל בחורים שמתמודדים עם חרדה חברתית, כאלו שיש להם פחדים משמעותיים ומתמשכים ממצבים חברתיים, רגישים פי כמה בתקופת השידוכים, ונראה אותם פוחדים מאוד להיכנס לעולם השידוכים ודוחים בתואנות שונות.
"חרדה חברתית קורית מהחשש מהשפלה וממבוכה במצבים חברתיים, וככל שהסיטואציה יותר 'מבחנית' החשש עולה, כמו לדבר לפני קהל או להיות חזן.
"גם בחור שלא נראה אותו ביום יום פוחד וחושש, כשהוא מגיע לשידוכים – שזו תקופה מבחנית, החרדה החברתית שקיימת אצלו והשתתקה בזכות הסטנדר והגמרא – עלולה לצוץ.
"הוא יפחד לפשל, לטעות ולהידחות. בפגישות הוא יהיה ממוקד בתחושות שלו שהן מציפות ולא פשוטות – מלאות בחרדה, והוא לא יהיה פנוי לנהל שיח, להתמסר ולהיות שם. תהיה לו מספיק תעסוקה עם החרדה והתסמינים הרגשיים והפיזיים שהיא מייצרת".
יואל היה בחור כזה. הוא לא סבל ממש אף פעם, כי הלימוד הגן עליו היטב. הוא לא היה צריך להתמודד בסיטואציות חברתיות כי הוא תמיד לקח את הגמרא והתיישב בפינה.
לפגישה הראשונה בחייו הוא הגיע עדיין מרומם: סיפרו על ההתמדה שלו גדולות ונצורות. אבל פתאום, לשבת מול בת סמינר שלא תבין בהוויות אביי ורבא…
במבוכה ענקית הוא שאל איפה השירותים, ושוב יצא לשם אחרי רבע שעה, ואחרי רבע שעה – שוב.
הבחורה הייתה מבולבלת מהסיטואציה, מה זה אומר עליו? נס שהייתה שם שדכנית שהסבירה שהוא פשוט ביישן, אחרת הוא היה הופך לתימהוני.
ביישן, היא הסכימה לקבל ואפילו בשמחה. גם היא כזו. כשהסיטואציה הייתה פחות מבחנית, הבחור יכול היה להביא את החלקים הנוספים של האישיות שלו. היום – יש להם נכדים.
אבל לא כל אחד זוכה. יהיה מי שהפחד העצום מלהיבדק בעיניים בוחנות, יגרום לו לדחות את ההצעות בתואנות שונות. יגידו שהוא בררן, אולי, ואולי אפילו הוא לא ידע שלא זו הבעיה. שהאמת היא שהוא פשוט פוחד.
הקושי להתחייב
עזרא נפי רואה בעיני הפסיכולוג שלב נוסף ומורכב יותר בפחדים: הקושי להתחייב שיושב על עולם הכפייתיות, ה-OCD. לא כל קושי להתחייב יושב על כפייתיות, כמובן, אבל לפעמים – כן.
"זה אומר", כך נפי, "שיהיו מחשבות טורדניות סביב דברים חשובים ורצון להגיע לוודאות מוחלטת. קושי לשאת עמימות. מובן מאוד שכולנו רוצים לדעת בבהירות מה נכון ומה לא, אבל אנחנו גם מסוגלים לשאת את העובדה שלא נדע הכל.
"כאן, הבחור ירצה להגיע לוודאות מוחלטת, ולכן כל הצעת שידוך תגרום לו לכסיסת ציפורניים – אולי יש מישהי טובה יותר? מתאימה יותר? אולי חסר בה משהו? אולי אם הוא ינסה גם את ההצעה הזו, הוא יוכל לדעת?
"הוא יתקשה מאוד 'לסגור' ולהסכים להתחייב לקשר שיש בו מן הלא נודע". ובינינו, איזה קשר בעולם אין בו מן הלא נודע?
קושי במערכות יחסים
"החיים של ההורים שלי הם תותים מצופים שמנת כלפי חוץ", כתבה מישהי למערכת. "תכתבו על זה כתבה. תכתבו על הילדים שהבית שלהם לא מפורק מבחוץ אבל מרוסק מבפנים. עם הורים שלא מדברים אחד עם השני ביום יום, לא כי יש מריבה, אלא כי אין קשר, כל אחד חי לעצמו ורק כשיוצאים לשמחות משפחתיות הם מציגים עסקים כרגיל, אוהבים ומכבדים. תכתבו על מה זה עושה לילדים".
אולי עוד נכתוב, אבל בינתיים, בכתבה הזו, ננסה לחשוב ולו לרגע: למה ואיך ייגש בחור ממשפחה שכזאת לשידוכים? מה הרצון שיניע אותו? מה הדוגמה לקשר שהוא ייקח עם עצמו? ואיך בחורה תצליח להאמין ש… שכן, בבית נאמן בישראל יש שכינה וכבוד וטוב?
בפגישות הם ישדרו אולי קלילות ויפזרו חיוכים, כי ככה עושים מבחוץ. אבל הבפנים הנעלם שלהם יצעק בדרכים אחרות. אף אחד לא יבין למה הם נתקעים בשידוכים. (והי! יש מי שנתקע בשידוכים רק בגזירת שמיים. אולי כאן המקום להזכיר את זה.)
אילה אלון מתארת: "בחורה שחוותה בסביבתה הקרובה מקרה של פרֵדה, בית שהתפרק או זוגיות פוגענית, בחורה שלאורך שנות ילדותה ונערותה חוותה חוויה פוגענית בקשר עם אחרים (טראומה) שלא עובדה וטופלה, או אפילו חוותה חסר בסביבה משפחתית תומכת, עלולה לחוות את תקופת השידוכים בחרדה, בעיקר בחברה החרדית שלנו שבה הקהילה והמשפחה הן חלק בלתי נפרד מתהליך השידוכים והנישואין.
"החרדה עלולה להתחיל בשלב הראשון סביב הכניסה למעגל השידוכים, ובהמשך, החרדות מאיימות על היכולת להיות בקרבה נפשית ורגשית, ולהצליח לייצר קשר של חיי נישואין משמעותיים, קשר פתוח ומיטיב".
עזרא נפי מוסיף ומרחיב על הדברים: "החלק העיקרי, אולי, אצל בחורים שחוששים מנישואין, מגיע מקשיים במערכות יחסים בכלל, מפחד מקשרים עמוקים וקרובים.
"זה נובע בעיקר בגלל נסיבות החיים של האנשים שלימדו אותם כי לקרבה וקשר משמעותי עלול להיות מחיר נפשי קשה, כמו פגיעה או ניצול, ולכן יש בהם איום.
"הורים מתערבים מדי, ביקורתיים, ללא קשר רגשי עם הילדים שלהם, עלולים לפתח בקרב ילדיהם תפיסות עולם שאם הם יהיו במערכות יחסים קרובות, הם ייפגעו. ולכן הם מגינים על עצמם. ההגנה הזו איננה מודעת, והיא מתבטאת בהימנעות מקשרים או מהריסתם בצורה לא מודעת.
"למערכות יחסים מוקדמות יש השפעה רבה של על הנפש. כשילדים רואים את ההורים שלהם לא מסתדרים ביניהם, הם חסרי אונים ולפעמים גם אין להם מילים לחוויות הקשות האלו. זה מערער להם את הביטחון המשפחתי, והם עלולים להפנים שכך נראים חיי נישואין.
"הם מאמצים דפוסים של קורבן / תוקפן ולא מכירים ביכולת לחיות זה לצד זה בשיח בוגר ואיכותי. אין להם האמונה הפנימית שתא משפחתי יכול להיות טוב".
ולפעמים זה יתבטא בצורה הפוכה: בחלומות קסומים על בית בלי מריבות בכלל, מין אידיליה לא קיימת שבה כל חוסר נוחות וחוסר הסכמה הופכים להיות סכנה איומה.
"חשוב לציין נקודה נוספת", מחדד עזרא נפי, "לפעמים הורים חושבים שהילד לא נפגע מהמערכת הזוגית הרעילה שלהם. וזה לא נכון. ראשית, גם כשהילד לא נפגע קונקרטית, הוא מזדהה עם ההורים שלו שסובלים, וחווה סבל.
"שנית, הורים פגועים במערכות יחסים לא טובות אינם פנויים לילדים שלהם, נוצרת הזנחה רגשית ופחד מנטישה: האם ההורים שלי יפרקו את הבית? מתי? איך? ומה יקרה לי? כדי לשרוד הם בונים מנגנוני הגנה כבדים שיוצרים קושי לפתח מערכות יחסים מיטיבות בהמשך".
תפקיד המבוגרים
תפקיד המבוגרים הוא תפקיד חמקמק בגילים האלו. התקרבת יותר מדי? חפרת. התרחקת? נטשת. ובכל זאת…
"להורים, יש מקום חשוב בכל התהליך", כך אילה. "ככל שיהיו פתוחים ויעבירו מסר שניתן לדבר על הכל, הם יתרמו רבות לתחושת הביטחון.
"קיימת נטייה להורים לזהות קושי ופחד שהבחורה מתמודדת עימו ולומר לעצמם או להעביר לה את המסר של 'עד החתונה זה יעבור', וברוב המקרים זה לא עובר אלא רק גדל ומתעצם.
"לכן, אם מזהים אבן נגף וההורים לא מרגישים שהם יכולים לתת מענה, שווה לפנות לאיש מקצוע, ולא לטאטא את הדברים מתחת לשטיח.
"לגבי צוותים חינוכיים בסמינרים, בשנים האחרונות ישנה מגמה טובה לדבר גם על הקשיים והחששות, לעומת השיעורים בעבר שהתמקדו כמעט רק בנושאים כלליים של צביון הבית היהודי.
"לדעתי ישנה שליחות עצומה ואף חובה מוסרית, לאנשי הצוות שפוגשים את הנערות בחיי היום-יום, לזהות ולתת מענה – הן ברמה הקבוצתית והן ברמה האישית – לחששות שמלווים את הבנות.
"אני חושבת שחשוב מאוד שידברו בגובה העיניים, בלי חששות שאם ידברו על פחד וקושי זה יכניס לבנות רעיונות חדשים ויפחיד אותן. כי לרוב הבנות כבר מקננים הפחדים והחששות בתוכן, והשיח יכול רק להרגיע, לנרמל ולתת תחושה שאפשר לצאת לדרך.
"מי שלא חוששת – העלאת התכנים לא תגרום לה לפחד. זה לא קשור אליה. אבל אם ברבות הימים היא תפגוש התמודדות, זה יבוא לעזרתה, כי הרי כולנו מתמודדים, ואם משפט מחזק של מורה יצוף פתאום בתודעה שלה, זה יקטין את עוצמת המכה ויאפשר לפעול ממקום רגוע יותר.
"כמובן", מוסיפה אילה, "חלק מהתפקיד של נשות החינוך הוא לזהות בחורה שמוטרדת יותר, אם היא מעיזה לבוא עם שאלות אל המורה, או שהיא זעה באי נוחות כשמשוחחים בכיתה על נושאים שקשורים בנישואין.
"תפקיד המורה הוא לנסות לזהות את רמת המצוקה ולהעריך אם מספיק לבת לפתוח את הקושי עם המורה, אם היא תרגיש בנוח, או שיש להפנות אותה לאשת מקצוע שתעזור לה.
"בעיניי, זאת שליחות ענקית לעזור להקים בית נאמן, יציב ואיכותי בישראל".
עזרא נפי מדבר על הורים לבחורים: "לא כל בחור מביע את פחדיו. בחורים שמגיעים אלי ואל עמיתיי מגיעים לטיפול עם סבל מורכב וגדול, וזה עצוב.
"עצוב שלא מגיעים כדי לעבוד על עצמם עוד בדברים קטנים, ורק סביב תמונה תסמינית מורכבת וסבל גדול הם פונים לבקש עזרה.
"זה נובע מהקושי הכלכלי בטיפול, הסטיגמה והמודעות: בחורים פחות מדברים על הפחדים, ויש להם קושי לדבר על חולשות. אפילו הסמנטיקה עברה לשיח על 'קשוח' 'מאתגר' – כאילו כמה אני חזק ויכול לעמוד מול הפחד, ולא כמה חשש וגישוש יש לי סביב זה".
צידה לדרך
במה תוכלו לצייד את המשתדכים היוצאים לדרך ואת ההורים שלהם? שאלנו את אנשי המקצוע, ויש להם מה לתת:
עזרא נפי מרגיע, קודם כל: "אני חושב שרוב הבחורים מצליחים להתחתן. הפחד מפני הנישואין לא גורם להם לחוסר יכולת לתפקד, הם מתמודדים איתו, כמו בכל שלב מעבר בחיים.
"ויחד עם זה, צריך לשים לב לנורות אדומות כמו חרדה גבוהה סביב פגישות, לחץ עצום אחריהן, אובססיה לבירורים ולהשוואות, כניסה ל'לופ' שלא נגמר.
"קשיים של בחור עם מורכבות במערכות יחסים נתקשה יותר לראות, כי לבחור ישיבה יש איפה להצליח אם הוא מסודר לימודית, אבל בבין הזמנים נוכל לראות יותר אם הוא מסוגל לפתח מערכות יחסים משמעותיות, וכאן המקום לציין שמופנמות אינה בעיה! הבעיה היא כאשר לא ניתן לייצר קשר משמעותי וקרוב.
"ושוב, בחורים מתחתנים ברוך השם, אבל ככל שיהיו ידע, ובהירות לקראת מה שהולכים אליו, יהיה קל יותר לבחורים להתמודד.
"המידע יכול לכלול שיחות עם ההורים או עם צוות הישיבה, מה זו פגישה, מה מצופה ממנו, מהם ויתורים וכדומה. וכמובן, שקשיים במערכות יחסים יש לפתור עוד הרבה קודם.
"בגיל צעיר יש להורים הרבה יותר השפעה על הבחור, והם גם מוכנים יותר לפנות לטיפול. בגיל 25 כבר קיימת אוטונומיה, ותפקיד ההורים לכבד אותה. רוב העבודה של ההורים זה להיות אמפתיים ומכילים, כי ממילא הבחור סופג המון ביקורת מכל העולם. הבית צריך להיות המקום הבטוח עבורו. וזה, לתחושתי, המסר הכי חשוב: לייצר לבחור מקום בטוח בבית.
"וזה לא פשוט. קשה לעמוד מנגד ולראות את הטעויות שלהם. קשה להישאר מאמינים בתהליך ולא לעשות משהו במקום הילד, אבל – אם ההורים יבקרו, הבנים יחוו זאת כחודרנות, וכך הם יישארו בודדים יותר ולא מקודמים…
"ברור לי שההורים נמצאים לעיתים במצב לא אפשרי. זה מתסכל נואשות. לפעמים שווה להם עצמם ללכת להדרכת הורים, כי כאשר הם יתמכו בילד שלהם יהיה לו קל יותר לקבל החלטות, כי הוא יחוש שיש לו רשת ביטחון, שנמצאים איתו, יד ביד".
מגייסים את האומץ הדרוש
אילה אלון מעניקה לנו רעיונות מההתנסות בסדנאות שלה: "האני מאמין שלי הוא, שבתוך מערכת חיי נישואין יוצאים ונוכחים הרבדים הכמוסים ביותר של הנפש, ולכן בקבוצות שלי אני פחות מקשיבה לשיח השכלי ולאמירות שיושבות על היגיון וחידוד מחשבתי.
"אני משתדלת לכוון את השיח לעיבוד של רגשות, חוויות, שיתוף של הקבוצה או המנחה בפחדים ובחלקים המאתגרים יותר שקיימים בתוך הנפש של הנערות.
"בטוחה כי ההרגעה, הנורמליזציה של הקשיים והחששות, העיבוד והשיח סביב אותן תחושות או חוויות, זו המתנה הגדולה ביותר שאוכל לתת להן.
"רוצה בשבילן להגיע לפגישה עם הבחור או עם אמא שלו, ולעמוד מתחת לחופה ובשנה הראשונה – עם פחות גושים של תפוחי אדמה לוהטים בפנים, כשהן אפילו לא יודעות עד כמה זה מנהל אותן.
"לדעתי, פחד לא מנבא הצלחה או כישלון של נישואין. כל השאלה היא מה עושים עם הפחד, אם אפשר לדבר עליו, לפרק אותו, להתבונן בו ולהרגיע אותו וכך להצליח להגיע למקום שבו הבחורה מודעת יותר ופועלת בשלב השידוכים והנישואין מתוך הקשבה וחיבור לעצמה, או שחלילה, לחלופין, הוא נשאר תקוע, גדול ומעורפל ומנהל את כל ההתנהלות של הבחורה סביב השידוכים והנישואין ועלול לגרום לה לקבל החלטות לא מושכלות ולא נכונות עבורה.
"לכן אני דואגת לנערות שאומרות 'אני ממש מוכנה לחתונה ואין לי שום חשש'.
"אם אין הבנה שהנישואין הם דבר גדול שכולל בתוכו חלקים שונים ופוגש את הנפש במלוא העוצמה, אז לבחורה הזו יש דרך ארוכה לעבור, וחבל שזה יקרה רק אחרי שהיא תיתקל במחסומים קשים מדי לפני או תוך כדי חיי הנישואין.
"הרבה פעמים משפטים כאלו מספרים על כך שהבחורה מלאה בפחדים ומבינה שבשביל לגעת בהם היא תידרש להתבוננות ולפגישה עם העולם הפנימי. לפגוש מקומות שהם פחות ורודים" .
נדרש כאן אומץ.
כמו בכל מעבר, כמו בכל שינוי. אומץ מתוך החזקה חזקה מאוד של החבל הזה שמקשר אותנו למי שאנחנו בונים בית לשמו. ]
עוף גוזל
לא רק הבנים פוחדים. לא רק הבנות חוששות. ההורים עומדים נכוחה, נושאים תפילה וחשים את הפחד בכל עוצמתו, לצד השמחה וההתרגשות.
אהרן הופנר, עו"ס קליני, מטפל ומדריך הורים, מתאר:
"הורים לילדים בשידוכים מתמודדים לא אחת עם חששות רבים ולעיתים אף עם חרדות של ממש. חששות אלו מזינים את השנים הרבות של גידול הילדים, מכוונים אותן ומשפיעים רבות על צורת הגידול של הילדים-נערים.
"גם הורים למשפחה שברוך השם 'זורמת' על מי מנוחות בדרך כלל, עלולים לחוות רגעי קושי בתקופת השידוכים.
"החשש העיקרי והרלוונטי לכולם הוא הדאגה לכך ש'הכל יהיה בסדר'. בניית בית חדש על ידי זוג צעיר היא מלאכה שמצריכה התכווננות של בני הזוג זה לזה, ומטבע הדברים כרוכה בעבודה רבה על המידות, תיאום ציפיות ועוד. ישנם כמובן אתגרים נוספים בחיי הזוג הצעיר.
"מובן הוא כי ההורים שיובילו את ילדם לחופה בעתיד הקרוב, עסוקים בתפילה ובדאגה שהחיים יזרמו על מי מנוחות והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.
"לחשש זה מצטרפת לעיתים קרובות הרגשת מועקה על העזיבה הצפויה של הבן או הבת, שיעזבו את בית ההורים, ובתקווה – יבנו משהו חדש, שיכיל בתוכו אלמנטים מבית ההורים אך בהכרח גם אלמנטים אחרים, שונים.
"חוויית הפרֵדה גורמת לא פעם לקושי רב למי שמתמודד עם רקע מוקדם של פרדות לא מעובדות כראוי.
"החיים בקהילה הומוגנית וסגורה יחסית, שבה כולם מכירים את כולם, מציבים אף הם אתגר לא פשוט בעצם בחירת השידוך.
"הורים רבים עסוקים שנים רבות ב'מה יגידו'. כאשר הסטנדרט הציבורי הוא די ברור ואחיד, בגדול, נוצרת מערכת של התנהגות וציפיות אל מול הערכים והסטנדרטים הידועים.
"הדבר עלול לגרום לחרדה אצל הורים רבים שחוששים לגשת לשידוך מתוך שיקול של נראות ושם-טוב, ופחות מתוך דיון על התאמת המועמדים לשידוך. הדברים ידועים וקצרה היריעה מלהאריך…
"ובכל זאת מזווית נוספת: תקופת השידוכים היא גם התקופה שבה מקבלת המשפחה מעין 'פידבק' מהקהילה – כיצד היא נתפסת בעיני השדכנים, בעיני המשפחות המוצעות, הבירורים ועוד.
"יש בכך כמו הצבת מראה מול המשפחה, שלראשונה נחשפת למבט של האחרים עליה, על החינוך שהיא מעניקה, על הסגנון שלה. לא תמיד הדברים עומדים בקנה אחד עם התפיסה העצמית של ההורים על משפחתם, והדבר מצריך מידה לא מבוטלת של ביטחון עצמי ועמדה כנה.
"אך מעל לכל, דאגתם של ההורים בסוגיית השידוכים נובעת מהמחשבה של מה שאפשר להגדיר 'הרצון לראות נחת'.
"שנים רבות משקיעים ההורים בבנייה ובחינוך ילדיהם, לערכים שבהם הם מאמינים. יודעת כל אם ויודע כל אב כמה השקעה כרוכה בחינוך הילדים, 'עמלנו – אלו הבנים'.
"דורנו מרובה האתגרים, ותרבות הנתינה האין-סופית של הורים בציבור החרדי, מביאים לידי כך שהורים רבים נותנים את נשמתם, כפשוטו או כמדרשו, על מנת שילדיהם יגדלו ויפרחו כראוי.
"ובהגיע עת דודים… זהו הזמן שבו ההורים מצפים לסיום חלקם בחינוך ולהתחיל לרוות נחת. משכך, ההתרגשות לקראת הגעת 'זמן הקציר', זמן שבו הילד לוקח את כל מה שלמד וקיבל ומיישם אותו בחייו העצמאים, בוודאי משרה אווירת ציפייה העלולה להיות כרוכה במתח.
"מה הפתרון? קשה לתת כללי אצבע או פתרונות כלליים למעבר בשלום את תקופת השידוכים, ללא חששות אלו (ואחרים).
"צריכים לזכור כי החששות נובעים ממחשבות רבות והתנהלות סביב חינוך וגידול הילדים במשך שנים ארוכות, וקשה לעשות עבודה פנימית מהירה בדיוק כאשר אנו במתח וטרודים בהצעות שונות…
"ובכל זאת, הורים צעירים ששידוכי הילדים הם בשבילם עדיין עניין רחוק, אולי יוכלו להפיק תועלת מהמחשבה הבאה: תהליכי ההיפרדות והעצמאות, כמו גם ההתפתחות האישית של ילדינו, מסורים בידינו אך באופן מוגבל.
"אישיותם של הילדים, כמו גם תנאי סביבה שונים, משפיעים על נפשות ילדינו ללא שיש בידינו שליטה על כך. היכולת להיות נינוח גם במצבים של חוסר שליטה – תוך תפילה למי שהכל בידיו והוא שליט על הכל – יכולה לאפשר להורים לעבור את תקופת השידוכים ואת השנים המקדימות והצופות אליה מתוך נחת והתמקדות בצרכיו של הילד.
"כאשר הורה מבין שכוחו מוגבל, הוא מקבל בהשלמה את היפרדותו של הילד, את ההבנה שחייו יהיו שונים כאשר יקים בית משלו (אם מעט ואם רב), ושאפשר לסמוך על החיים שיימשכו בעזרת השם כפי שהם נמשכים דורות רבים ללא התערבות מוגברת של הורים…
"על תפקידם של הסבים והסבתות, החמיות והחמים, יש להאריך בזמן אחר, אבל שתי הסוגיות שותפות בעיקרון אחד: הגבול שההורים צריכים ויכולים להציב לעצמם.
"הדבר מוביל לשלווה, ומאפשר התפתחות תקינה יותר לצעירים הפוסעים את פסיעותיהם הראשונות בעולם האמיתי, מחוץ לחממה".
