חכם, וסופר | עשור אחרי פטירתו של הרבי שהיה סמל רוחני להשתקמות מאפר הכבשנים – חזרנו אל קשרי הידידות המרתקים שלו עם סופר השואה המפורסם בעולם
ההיכרות החלה באושוויץ: אברך בעל עיניים יוקדות מאונגוואר, פוגש צעיר בעל מבט נחוש מסיגעט – ובין השניים נוצר קשר הדוק • הם מתחבטים בשאלה אם צריך לצום ביום הכיפורים במחנה ההשמדה, מדברים על אמונה בצל המוות, ולא מוותרים על הרוח • אחרי שנים, הידידות בין גאב"ד אונגוואר הגאון הצדיק רבי מנשה קליין זצ"ל לבין סופר השואה הבין-לאומי אלי ויזל – תלך ותעמיק, ותהפוך לסיפור הערכה מרתק • במלאת עשור להסתלקות האדמו"ר מאונגוואר, חזרנו אל היומנים שמתעדים את מערכת הקשרים המרתקת הזו • אלה אזכרה
משני צידי השולחן, ישבו שני עולמות.
האחד הוא רבי גאון חסידי, מגדולי פוסקי ההלכה באמריקה החרדית. מי שעשרות ספרי שו"ת נכתבו על ידו ורבבות יהודים ניאותים לפסקיו.
מן הצד השני – הסופר היהודי המפורסם ביותר. האחד, בעל זקן שיורד על פי מידותיו, מגבעת רבנית הדורה ואצטלת רבנים. השני, מגולח למשעי, מעונב, לבוש לפי צו האופנה. גם שמו ידוע – אבל בחוגים אחרים לגמרי. אבל בין שני העולמות לכאורה, הייתה ידידות גדולה.
"האם אתה זוכר את הוויכוח הסוער שהיה במחנה אם צריך לצום ביום-כיפור?" שאל הרבי.
"זִיכֶער גֶעדֶענְק אִיךְ, רֶבֶּ'ה", בטח שאני זוכר, רבי – השיב סופר השואה היהודי המפורסם ביותר, אלי ויזל, למארחו, כ"ק האדמו"ר רבי מנשה קליין ('הקטן', כלשונו), גאב"ד אונגוואר ומי שהפיח רוח חיים בליבותיהם של נפשות רבות שאותן הכיר מהשנים 'ההן'.
ויזל הוסיף והזכיר לרבי: "אמרתם לנו, רבי, שלפי ההלכה כולנו פטורים מלצום בנסיבות כאלה. אבל מצד שני, אולי זהו יום הכיפורים האחרון בחיינו – אולי ראוי להתאמץ ולצום".
"נכון", הפטיר הרבי, "אין לתאר עד כמה יהודים עשו הכל כדי לדבוק באמונה, למרות כל הנסיבות".
"ועכשיו אנחנו כאן", הפטיר ויזל, "זוכים לצום ביום כיפור מתוך חופש ושלווה".
עיני הרבי ברקו בהתרגשות. "עכשיו, התפקיד שלנו הוא לשקם את מה שנהרס. לא לשקוט, לא לנוח" – – –
• • •
בדיוק בימים אלו – ימי הרחמים והרצון, לפני 82 שנה – הכה הברק ביהדות פולין. 3.5 מיליוני יהודים, אשר אך לפני ימים ספורים קיימו חיים שוקקים ופוריים בחוצות ורשה ובשוּקי לודז', הפכו באחת לפליטים, עם פלישת הבזק של הצבא הגרמני לשטחה של פולין.
רבבות יהודים התרוצצו בדרכים משובשות, נשרכים בייאוש עם מיטלטליהם ומשפחותיהם, בעוד נחילים של מפציצי 'שטוקה' מטווחים בשטניות זדונית את הדרכים העמוסות צאן אדם. טייסי ה'לופטוואפה' שייטו בגובה נמוך מעל ראשי הקרבנות, נהנים לראות מקרוב את הפאניקה והאימה שהם זורעים בהמון האומלל.
עלעול קצר בפרקי זיכרונות ובספרי קהילה מאותם ימי בלהות, מעלה תמונה מחרידה של מיליוני יהודים, אנשים נשים וטף, שהוטלו בבת אחת אל קלחת בלתי נתפסת של מוות, אימה ומנוסה.
השבוע גם ימלאו עשר שנים לפטירתו של אחד מניצולי השואה היותר ידועים; מי שהיה לאחת הדמויות הבולטות ביותר בשדה ההוראה של הדור האחרון, ומי שסיפור חייו המפעים משמש סמל ודוגמה לקימה מתוך ההריסות – היישר לחיים של הרבצת תורה, הוראת הלכה בישראל והפצת אמונה עזה לכל דורש. זהו הגאון הגדול רבי מנשה הכהן קליין זצ"ל, אב בית דין והאדמו"ר מאונגוואר, שחיבר את סדרת השו"ת 'משנה הלכות'.
שוחחנו עם בני המשפחה והחסידים, ומעבר לתולדותיו של צדיק וגאון משיירי כנסת הגדולה, ומלבד פרקי חיים מרתקים של מי ששרד את התופת הגדולה, מצאנו סיפור חיים אפוף שְׁאֵר רוּחַ ונחישות פלדה, לצד אהבת ישראל המכילה ומקבלת רחוקים כקרובים. מצאנו שם שילוב מדהים של התמדה לצד יראת שמים ומידות טובות אשר התמזגו יחד לכדי דמות נפילית אשר חיה ופעלה בינינו עד לפני עשור.
רגע של פרֵדה
תחילת מסכת חייו של הגר"מ קליין זצ"ל דומה לסיפור קלאסי של ערש ינקותו של גדול בישראל מדורות קודמים. הוא נולד וגדל בעיירה אורליווע שבמחוז אונגוואר. הוא עצמו תיאר לימים: "גרתי בבית הוריי עד היותי בן שתים עשרה, ולמדתי בחיידר של העיירה. בחיידר היו כיתות, אך הילדים לא חולקו לפי הגילים כמו שנתפשט היום, אלא לפי הכישרונות – ויש בדבר זה מעלה גדולה. בכיתה אחת למדו חומש, בשנייה משניות, ובאחרת גמרא, כל ילד לפי כישרונותיו'" (מתוך ספר לזכרו של הגר"מ קליין זצ"ל, שיוצא לאור בימים אלה).
עוד לפני שהגיע הילד הצעיר לגיל מצוות, הבינו הוריו כי יכולותיו של ילדם גדולות בכמה מידות ממה שהיה לעיירה הקטנה והצנועה להציע מבחינה לימודית, והוא נשלח לגלות למקום תורה. אחד הרגעים שנצרבו בזיכרונו של הילד הצעיר היה רגע הפרדה מהאם: 'ראיתי כיצד אמא מתאפקת בכל כוחה שלא להזיל דמעות געגועים, כדי שלא להקשות עלי. תמיד אני זוכר לה את המסירות־נפש שלה', ציין בערגה הרבי בשנותיו המאוחרות יותר.
שנותיו של הבחור הצעיר עברו בעיירה אונגוואר בישיבתו של הגאון הנודע רבי יוסף אלימלך כהנא זצ"ל, שם הוא השקיע את כל כולו בעמל התורה, מפקיר לחלוטין את עצמו למען המטרה הגדולה. 'הייתי אוכל אצל בעלי בתים 'טעג', כנהוג בימים ההם לאכול בכל יום או ימים אחדים אצל בעל בית אחר. ישנתי בבית המדרש על שק מלא קש, והחזקתי את עצמי בדחקות נוראה, כי העניות גברה מאוד'.
על הלך הרוח שאפיין את אותם ימים ניתן ללמוד ממה שסיפר לימים לנכדו: 'פעם הזדמן לי לסעוד על שולחנו של אופה יהודי תמים. בעלת הבית הניחה לפניי חמש לחמניות זעירות, שמהן הייתי אמור לשבוע לכל היום, שכן זו הייתה הארוחה היחידה ביום. משום נימוסי דרך ארץ הותרתי לחמנייה אחת על השולחן, ונותרתי רעב… כאשר בעלת הבית ראתה שאינני מסיים את הלחמנייה, היא הורידה בשבוע שלאחר מכן מהמכסה והגישה לפני רק ארבע לחמניות. גם במקרה הזה הנחתי לחמנייה אחת, ואכלתי רק שלוש. בשבוע שלאחר מכן, הניחה בעלת הבית רק שתי לחמניות. עכשיו כבר הבנתי שאם אותיר לחמנייה אחת, שוב לא יהיה לי בשבוע הבא ממה להשאיר, ואכלתי אפוא את שתיהן'…
שנות השלווה באוהלה של תורה נקטעו באכזריות כאשר הרים הנחש הנאצי את ראשו. כשאר יהודי אירופה גם רבי מנשה הצעיר חש זאת על בשרו, והוא נשלח עם הוריו ומשפחתו לאושוויץ. במחנה ההשמדה עבר הרבי את שבעת מדורי גיהינום, כשהוא נאבק במסירות נפש על קוצה של הלכה.
הרשמים העזים מאותם ימים איומים נחרטו בזיכרונו, והוא החליט להקדיש מזמנו העמוס ולהעלות על גבי הכתב את כל קורות אותם ימי אופל. התוצאה הייתה מסמך מדהים, המלמד לא מעט על כותבו. 'פרסומי ניסא' הוא קרא ליצירתו, כביכול מדובר בחיבור בגוון אופטימי העוסק בניסים ונפלאות.
בכי ליד האוטובוס
אווירת רצינות של ימי רחמים וסליחות שמתמזגים בהכנה ליארצייט העשירי של אביו הגדול – פגשה אותנו כאשר בערב ראש השנה נכנסנו למעונו של הבן וממשיך הדרך, כ"ק האדמו"ר מאונגוואר שבירושלים. לרגל היארצייט ולכבוד הספר החדש – האדמו"ר מפנה מזמנו בימים עמוסים אלו, וניאות במאור פנים לחלוק מזיכרונותיו על אביו הגדול.
"אבא מורי זצ"ל באמת הסתכל על מאורעות המלחמה הנוראה מנקודת מבט של בניין ויצירה", אומר האדמו"ר. "אף על פי שאבא עבר 'שם' שבעה מדורי גיהינום, הוא לא התמקד בחושך ובחורבן, אלא השקיע את כל הכוחות ואת כל הכישרונות שהוא קיבל משמיא, כדי לשקם את עולם התורה והיהדות.
"אחד הסיפורים המשקפים אולי יותר מכל את הגישה הזו, הוא הסיפור הבא: פעם אבא שיתף אותנו בזיכרון נוקב מאותם ימים שאחר המבול", מספר האדמו"ר שליט"א. "היה לו חבר שהיה עומד ליד מוסדות החינוך ובוכה כשהיו מגיעות ההסעות של הילדים. כולם חשבו שהיה לו קשה לראות ילדים, אחרי שהוא עצמו איבד משפחה בשואה.
"אני העזתי ושאלתי אותו 'פַאר וָואס וֵויינְסְט דוּ (למה אתה בוכה)?' אז הוא ענה לי, שבשואה הוא ראה רכבות השמדה שמגיעות למחנות, ועכשיו שהוא רואה עוד אוטובוס עם ילדים שמגיע לחיידרים, הוא רואה את ההוכחה שנצח ישראל לא ישקר, את ההוכחה לתקומת עם ישראל".
• • •
אחת התקופות המזהירות והפוריות בחייו של הרבי הייתה הימים שמיד לאחר השואה. "אבא מורי זצ"ל", אומר לנו בנו האדמו"ר, "המליץ על התקופה הזו את המאמר המובא בספר 'חובות הלבבות' אודות החסיד שפגע באנשים השבים מהמלחמה. אמר להם החסיד: 'שבתם מן המלחמה הקטנה, התעתדו למלחמה הגדולה!' אמרו לו: 'ומה היא המלחמה הגדולה?' אמר להם: 'מלחמת היצר וחייליו'. כך גם אבא, שהיה אז צעיר מאוד, מיד לאחר תקופה מחרידה במחנות המוות, נאלץ להתמודד עם מלחמה נוספת – המלחמה על הדת. ארגוני סעד בין לאומיים נטלו חסות על הפליטים הצעירים והם עשו הכל על מנת לעקור מתוכם את ההרגלים הדתיים 'המיושנים'".
הפליטים הכחושים, אשר מסרו את נפשם במשך השנים האחרונות שלא להתגעל במאכלות אסורים, נאלצו להמשיך ולהתמודד עם אותו אתגר. כבר אז בלטה המנהיגות של הרבי, והוא שניהל את המערכה מול רשויות הסעד. הוא איגד תחתיו קרוב למאה פליטים צעירים והם ערכו יחד הפגנות רעשניות בדרישה לקבל מזון כשר. המחאות הקולניות שלהם הגיעו עד לאוזני הג'וינט, והוא הקצה סכום מיוחד לרכישת כלים כשרים ומזון כשר עבורם. אבל הממונים, שחשו מושפלים בעקבות היוזמה העצמית של הצעיר החרדי והנועז, לא שתקו: הם שלחו מדי יום שומן טרף בידי אחד המדריכים, וזה הטריף את התבשיל הכשר בשעה שעמד על גבי הכיריים.
אולם, כפי שסיפר הרבי בעצמו, הוא לא אמר נואש: 'לא אבוש לומר כי הייתי עקשן נורא. יום אחד הגיעו המנהלים של הארגון מאמריקה, ובהיותם שם כדי לקבל כסף עבור המעון שלהם, רצו לעשות תצלומים ולפרסם את כל הטובות שהם עושים לנו, להראות את המקום היפה, את האוכל הטוב והשמירה שהם מעניקים לילדים הפליטים. החלטנו להפגין. לקחנו, אני וחברי, שתי קערות של תפוחי אדמה בלתי מבושלים וכך נעמדנו לקבל את פניהם בפתח הבניין בשביל להצטלם. המנהלים נבהלו ושאלו מדוע אנו עושים כן, וענינו להם שרצוננו להראות את האמת, ואנו אכן מקבלים רק תפוחי אדמה לאכול ולא יותר, ואנחנו עומדים בצדק להראות מה שאנחנו סובלים כאן'.
הרבי והסופר
דווקא בימי הדמדומים שבהם 'אותותינו לא ראינו ואין איתנו יודע עד מה' – בין הצריפים של בוכנוואלד ולאחר מכן במחנות העקורים שבצרפת – התרקם אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדותיו של הרבי מאונגוואר זצ"ל.
באותה תקופה נוצרה מערכת יחסים מיוחדת במינה בין הרבי ובין סופר השואה הבין-לאומי הנודע, מר אלי ויזל ע"ה. ויזל העניק לימים הגדרה משלו ליחסיו עם הרבי מאונגוואר. "רבי מנשה קליין היה לי חבר קרוב", אמר הסופר, "הוא היה הרב שלי בה"א הידיעה. קשר כל-כך עמוק וחזק כפי שהיה לי איתו, קשה להסביר במילים".
אלי ויזל הוא מי שנודע כסופר השואה המפורסם ביותר בעולם. ספריו רבי המכר נכתבו בידו המקועקעת במספר כחול (A77133), ומניסיון אישי שנצרב בדמו ובנפשו. הוא היה בטרנספורטים, במחנות ההשמדה ובצעדות המוות. ויזל הפך ברבות השנים ל'אייקון' של השואה; הוא זכה בפרס נובל לשלום, היה לנואם מבוקש, וכמי שזכה למעמד של 'מצפן מוסרי' הייתה לו השפעה עצומה על נשיאים ושועי עולם.
אליעזר (אלי) ויזל נולד בבית חרדי בעיירה סיגעט שבטרנסילבניה, אשר סופחה בתחילת המלחמה העולמית להונגריה. יהדות הונגריה זכתה כידוע לשקט יחסי משך רוב שנות המלחמה, עד לשנת תש"ד, אז עברה גם על יהדות מפוארת זו כוס התרעלה: בתוך חודשים אחדים נשלחו קרוב ל-800,000 יהודים הי"ד אל משרפות אושוויץ.
גורלה של משפחת ויזל הצעירה לא שפר עליה, וככל בני סיגעט אף היא נשלחה בחודש אייר תש"ד לאושוויץ. אימו ואחותו הקטנה של ויזל נרצחו מיד עם הגיען, בעוד אלי ואביו נשלחים שמאלה; לעבודת פרך, תוך שהם מיטלטלים ממחנה למחנה. האב והבן עברו יחד את כל מוראותיה של אושוויץ, תוך שהם נאחזים בשמועות הקלושות שהתגנבו אל המחנה וטענו בתוקף כי הצבא האדום הולך ומתקרב.
התקוות התפוגגו באחת כאשר ביום בהיר התקבלה פקודה: על כל דרי המחנה להתייצב לאלתר בטור עורפי ולפתוח בצעדה! הצעדה, שנודעה כ'צעדת המוות', קטלה בעקביות וביעילות את רוב המשתתפים בה. אבל האב והבן שרדו והיו בין המעטים אשר הצליחו להגיע לבוכנוואלד שבגרמניה, בעוד נשמה באפם.
אבל כאן הסתיים מעט המזל שליווה את ויזל האב עד כה: ימים ספורים לאחר שהגיעו לבוכנוואלד נפטר ר' שלמה אלישע ויזל הי"ד, כשהוא משאיר את אליעזר בנו הבודד – בודד עוד יותר. הכי בודד בעולם.
שלושה חודשים נוספים שרד היתום הטרי בבוכנוואלד, עד שהמחנה שוחרר בידי גייסותיו של אייזנהאואר – מפקד הצבא האמריקני. ויזל מופיע באחת התמונות המפורסמות מרגעי השחרור. הצלעות המזדקרות מבעד לעור המדולדל התלוי כקולב על בשרו הכמעט לא קיים ועיניו הגדולות והמאשימות – היו לאחד מסמלי התקופה.
ידידות בצל המוות
מתברר כי מי ששימש לויזל עוגן בתקופה הזו, היה לא אחר מאשר הרבי – הגר"מ קליין זצ"ל, שעימו היו גם פליטי בוכנוואלד המפורסמים – האחים לבית לאו – הרב הראשי הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט"א, ולהבחל"ח אחיו מר נפתלי לאו-לביא ע"ה. הגר"מ קליין העיד לעת זקנותו, כי הוא זה שלימד את הרב לאו שליט"א, שכונה אז 'לוּלֶק', כיצד לומר קדיש על הוריו שנהרגו.
הגר"מ קליין ומר ויזל פגשו לראשונה איש את רעהו, כאשר נשלחו לעבודה במחנה אושוויץ 3, בונה מנוביץ. המחנה היה תת מחנה של אושוויץ, לא הרחק ממחנה ההשמדה בירקנאו. במקום הוקם מפעל כימי על ידי חברה גרמנית, ושני האסירים הועבדו בעבודות פרך ובנשיאת מטעני מלט ואבנים לבניית מבני תעשייה.
"הרבי בלט כבר אז כתלמיד חכם מופלג ובעל ידע תורני רחב", סיפר ויזל. "בניגוד אלי – לי היה אב באפלת הימים – הוא היה בודד. ללא משפחה, למרות הכל, חיזק אותנו והשמיע דברי עידוד. עלינו להחזיק מעמד, להתגבר ובסופו של דבר יגיע השחרור. תמיד אמר: 'לעולם לא להתייאש', זה היה המוטו שלו. שוב ושוב הזכיר שאין ספק שהמשא כבד במיוחד ויחיד במינו אבל עמנו כבר ידע מבחנים קשים, עלינו לעמוד בו ולא להתייאש.
"המפגש הראשון שלי עם הרבי התקיים במחנה אושוויץ. הוא היה גדול ממני במספר שנים וכמוני למד בישיבה ועסק בתורה לפני הגירוש, שנפל עלינו כרעם ביום בהיר. גם בימי האופל התדיינו רבות בענייני הלכה ובסוגיות תורניות. בערב יום כיפור סערנו בשאלה אם עלינו לצום. הרבי טען שפיקוח נפש מחייב לאכול בצום, אבל ייתכן שזהו יום הכיפורים האחרון שלנו בחיים ואולי יש לנסות לשמור אותו כהלכתו".
הדבקות בתורה ובנותן התורה גם בעומק החשכה – באה לידי ביטוי יום יומי, כפי שסיפר הסופר אלי ויזל: "נודע לנו שאחד האסירים הגויים במחנה מחזיק בזוג תפילין. שיחדנו אותו בעשר מנות לחם כדי שיביא לנו אותן. מאז, בכל בוקר היה נוצר תור בפינת הצריף שבו גרנו ויהודים המתינו במסירות נפש כדי להניח תפילין. לא היה זמן לומר את הברכה, בוודאי לא לקרוא קריאת שמע. היינו מניחים אותן בחטף כדי שגם הבא אחרינו יוכל לקיים את המצווה".
גם לאחר השחרור התגלגלו השניים יחד. הם נשלחו אל מחנה הצלה ושיקום בצרפת, ושם כאמור בלט עד מהרה הרבי כמנהיג הקבוצה הדתית, אשר אינו מתפשר על קיום הדת. "רבי מנשה היה המנהיג הבלתי מוכתר של חבורת הנערים הדתית", סיפר ויזל. "הוא דאג שיסופק לנו אוכל כשר ושישלחו לנו ספרי קודש, סידורים וגמרות. קיבלנו חדר לימודים ויכולנו ללמוד יחד. כשהתפללנו מנחה בפעם הראשונה כולנו קמנו לומר קדיש. כולם היו יתומים".
טלפון בדרך לנשיא
בשלב מסוים קיבל הרבי ויזה לארה"ב, וזוג הידידים נפרד, אך לא לזמן רב. בשנת תשט"ו הגיע ויזל לניו יורק במסגרת עבודתו כעיתונאי, שם פגש שוב את ידידו ורבו.
"אחרי שנים ארוכות שבנו ונפגשנו", סיפר ויזל. "הגעתי לניו יורק ולא ידעתי לאן ללכת. חיפשתי את רבי מנשה, ידידי הוותיק. הוא כבר נראה מבוגר יותר, אבל כמו תמיד היה נחוש ובעל קומה גאה. לא שכחתי מעולם את מראהו בעת שרכן ולמד דף גמרא. רבי מנשה היה עסוק בשיקום עולם התורה והחסידות שנכחד בשואה. הוא אמר, שכשם שאבותינו עמדו במבחנים שלהם ושיקמו את היהדות לאחר שנות חורבן, כך גם עלינו לעשות. אבותינו שבו ובנו בתי כנסת, ייסדו מוסדות תורה וחינוך לאחר חורבן ועזרו זה לזה לעמוד בפני הרשע. היה זה ניצחון נגד האויב. זו הייתה הדרך להוכיח לאויב שאנחנו ניצחנו".
"הסופר ויזל הכיר את אבא זצ"ל בזמנים הכי קשים שניתן להעלות על הדעת", אומר לנו בנו האדמו"ר מאונגוואר-ירושלים. "כשהוא ראה את היראת שמים, את הדבקות בהקב"ה ובתורה דווקא בזמנים כאלו, כשהוא ראה את המנהיגות ואת האחריות לכלל, הוא הבין – 'כזה ראה וקדש'. הוא העריץ את אבא בצורה בלתי ניתנת לתיאור.
"אלי ויזל היה אדם שיצא ונכנס בארמונות של מנהיגים כמו נשיא ארה"ב וכדומה", מעיד האדמו"ר, "אבל לפני כל פגישה משמעותית הוא היה מרים טלפון לאבא זצ"ל ומתייעץ איתו מה לומר ואיך לומר וכו'. ויזל גם הביא אל אבא זצ"ל בכירים נוספים, הוא רצה שהם יכירו מה זו דעת תורה. כך, לדוגמה, אני זוכר שהוא קישר ביניהם את מר יוסי צ'חנובר (מבכירי הכלכלה הישראלית ומי שכיהן בתקופת מנחם בגין כמנכ"ל משרד החוץ – ח"ה). אבא זצ"ל השתמש לא פעם בקשרים הללו לטובת הכלל. פעם צ'חנובר אמר לי: 'כשאביך מבקש משהו, אי אפשר לסרב לו גם אם רוצים'"….
ויזל גם סיפר כיצד הוא מגדיר סגירת מעגל: "הסמלי מכל הוא שזכיתי והקמתי לפי עצתו של האדמו"ר ויחד איתו, בית מדרש בירושלים לזכרו של אבי, הרה"ח שלמה אלישע הי"ד. מדי פעם אני מגיע לבקר ולהתפלל בו. באחת מפגישותינו האחרונות אמר לי הרבי שבבית המדרש הזה לא פוסק קול התורה יום ולילה, זה אחד הדברים המרגשים ביותר".
צמיחה מתוך השואה
אחד הדברים המשותפים לרבי זצ"ל ולסופר המפורסם זו העובדה ששניהם רתמו את הזוועות שהם עברו בשנות השואה לטובת מפעל חיים ויצירה, איש בתחומו. הרבי עסק בשיקומם של עולמות התורה והחסידות ובהעמדת ההלכה על תילה בארצות הברית ומאוחר יותר בירושלים – וּויזל השקיע את כל כוחו בהסברה בין-לאומית נגד גזענות ושנאה. לשם כך הוא רתם ארגונים וגופים בין-לאומיים שישקיעו משאבים בשימור זכר השואה ולקחיה.
הרבי, כאמור, עסק בשיקום רוחני. בתוך חודשים ספורים מאז שהגיע לחופיה של אמריקה, כבר עמד בראשותה של קהילה חשובה בניו יורק, 'חברה ליאדי נוסח האר"י' שמה. אבל המינוי וההכרה לא הביאו את הרבי לנוח על זרי הדפנה. בד בבד הוא יצר קשר עם ניצול שואה מפורסם אחר – כ"ק מרן האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל, ויחד הם בנו מוסדות תורה וחינוך בהיקף עצום.
לימים, הלכה ידידותו עם הרבי מקלויזנבורג והתהדקה, עד שהפכה לקשר אמיץ, בל יינתק. כאשר הקים ה'שפע חיים' את קריית צאנז בנתניה, השיג הרבי עבורו סכום של מאה אלף דולרים, סכום עתק כאז כן היום, בעוד שבביתו לא היה באותה שעה מאומה. כך גם כאשר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל הוציא לאור את הכרך הראשון של שו"ת 'אגרות משה', השיג עבורו הר"מ קליין חמש מאות דולרים, כדי שיוכל לעמוד בהוצאות. ושוב, כל זה אירע כאשר בבית הוא סובל חרפת רעב.
לאחר שנת תש"מ יזם הרבי ממקום מושבו בארה"ב את הקמתה של קריית אונגוואר בשכונת רמות הירושלמית, שכונה אשר מהווה עד ימינו אנו תל תלפיות לתורה ומצוות.
את כל פעילותו התורנית והמסועפת ניהל הרבי תוך שהוא מבסס את מעמדו כפוסק ומשיב. עשרות אלפי תשובות בהלכה, מפורטות ארוכות ובהירות, נשלחו על ידו לכל קצווי תבל. מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל ציין כי הרבי יוצא דופן בכך שהוא מגדולי ישראל היחידים בדורנו שצמחו מתוך השואה עצמה, לא לפניה, לא לאחריה, אלא מתוכה ממש.
• • •
"הרבי היה אימפריה של איש אחד", אומרים לי בקריית אונגוואר. "לא היה ניתן להעלות על הדעת כי מדובר בניצול שואה אשר עבר שם בעמק הבכא כל זוועה אפשרית. מלבד גדלותו העצומה בתורה, צדקותו ופרישותו, הוא גם היה מעורב בכל פעילות ציבורית שנגעה לכבוד שמים".
שאלות באמונה? תהיות? ספקות? לא באונגוואר. "אבא זצ"ל ראה במאורעות המלחמה הנוראה חיזוק לאמונה הטהורה", אומר בנו האדמו"ר. "הוא טען שאי אפשר להבין בכלי ההבנה שלנו את מה שהתרחש 'שם', אבל כל מי שהיה 'שם' נתקל בגילויים מופלאים של השגחה ניסית".
הרבי התעודד מאוד כאשר נוכח לראות כי גם הפליטים סביבו לא נחלשו באמונתם, כי אם להפך. את התפעלותו הוא ביטא באמצעות המעשה הבא:
"והנה לאחר החורבן הנורא הזה אשר כמוהו לא נהייתה למאז היותה לגוי, אני הגבר ראו עיניי שנתלקטו לקוטי בתר לקוטי שנשארו מכבשונות האש לערך חמש מאות צעירים בגיל 20-6, נפוחי רעב, יתומים מבלי אב ואם, בלי כוח רוחני וגשמי, והובאו על ידי ארגון לאומי לצרפת, והושיבום בכפר 'עקאי', לא רחוק מפריז.
"היו שם מן הפקידים והשומרים, שדאגו בשביל גורלנו והחליטו לחסל מאיתנו לעולם צרות כאלו שעברו עלינו, והאופן לזה היה פשוט להם להמציא ניירות עכו"ם להשתכח שם ישראל מכולנו, ונימוק שיטתם שלא ישתו עוד מכוס התרעלה. ולא יאומן כי יסופר, אשר כולם כאחד, בלי יוצא מן הכלל, לא רצו אף לשמוע מדברים כאלו וכל שכן שלא לקיימו, ובאמת זה דבר שאין להבינו על פי דרך הטבע, בזמן שבני ישראל היו סחופים ודווים, אין בית אשר לא נפקד ממנו אנשים רבים, ולא נשאר אפילו אחד בעיר ושניים במשפחה, והילדים רכים כמה מהם נולדו באמצע הרדיפות בימי המלחמה וההריגה, והיה ענייני יהדות והדת רחוק מהם לגמרי, עם כל זאת כולם התנגדו בתוקף ובמסירת נפשם נגד ההצעה הזו".
אולם, לצד זאת התפתחה בליבו של הרבי תפיסה שלילית כלפי אומות העולם. הוא אף העיד, כי המפקד האמריקאי של כוח השחרור התעכב במסע הכיבוש והשחרור במבואות בוכנוואלד, על מנת לאפשר לנאצים להשלים את המלאכה!
בשיחה נדירה שהעניק הרבי זצ"ל ל'משפחה', בתקופת 'תוכנית ההתנתקות' לגירושם של יהודי גוש קטיף מבתיהם, ביטא הרבי את אובדן האמון שלו בכוונותיהן של אומות העולם: "כשחתמו על הסכמי אוסלו, פניתי לראש הממשלה דאז יצחק רבין ולשמעון פרס ואמרתי להם: 'אני באתי מאושוויץ. הייתי בבוכנוואלד. אני יודע טוב מאוד כמה אפשר להאמין לאומות העולם. אם אתם תיתנו יד להקמת ממלכה של ערבים כאן בארץ ישראל, הרי שנחיה כאי קטן בין מילוני ערבים'".
אלי ויזל, לעומת זאת, הסתייג מהכללה. הוא כתב את הדברים הבאים: "באשר לרשעת הגויים, לדעתי היו כאלה והיו כאלה. היו אכזריים, אך לעומתם היו אחרים, כמו המשרתת שסיכנה את עצמה כדי לנסות להציל את חיינו, הצ'כי שנשאר ער כל הלילה במטרה להכין לנו מסמכים והחיילים האמריקניים שלחמו נגד היטלר. היו גם כאלה, לא ניתן להכליל. היו טובים והיו פחות טובים. אכן, יש לנו טענות קשות נגד רבים, אך יש טובים יותר. הלקח שלי הוא, שצריך לדאוג ולפעול שהמציאות הזו לא תתרחש שוב. יש ללחום נגד הרוע והסבל האנושי המתחולל בכל פינה בעולם. יש טובים ויש רעים בכל מקום ועלינו לפעול שהרוע לא ינצח.
"עם זאת, ואני אומר זאת שוב ושוב, יש לנו טענות קשות על המדינאים ועל העולם החופשי של ימי מלחמת העולם השנייה. הם ידעו על ההשמדה המשתוללת בפולין ועל מכונת המוות של אושוויץ ולא התריעו. היו עדים שנמלטו והעבירו דיווחים על הזוועה המתחוללת במחנות. מדוע לא הזהירו?
"לו הוציאו הודעה רשמית והזהירו אותנו, יהודי הונגריה: 'דעו לכם שאתם הולכים לקראת השמדה', ייתכן שרבים היו מנסים להתחבא ולהימלט עד יעבור זעם. שוב, אנחנו מדברים על שלהי המלחמה. היה ניתן להסתתר זמן קצר יחסית".
מריבה על תפוח
דבקותו של הגר"מ קליין בהלכה משתקפת היטב במעשה שאירע בימי השואה. בספרו הוא מספר, שכאשר רכבת הגירוש עברה בעיר ברין, זרק אחד מתושבי העיר תפוח קטן לתוך הרכבת. הרבי תפס את התפוח, ועל מנת לשמור עליו מפני הלהוטים הרבים מסביב, הוא הכניס את התפוח בשלמותו לתוך פיו.
הפעולה לא עזרה. שני אנשים שהיו עימו בקרון ניגשו אליו וניסו בכוח להוציא את התפוח. אחד פתח את פיו של הרבי, והשני ניסה להכניס את ידו להוציא את התפוח. הרבי, בפעולה מהירה, בלע את התפוח כמו שהוא, שלם, בלי ללעוס אותו כלל. רק בנס הוא לא נחנק במקום.
אבל בניגוד למה שהקורא עשוי לחשוב – כביכול הרבי הרגיש שהוא נחלש ברעב ולכן אכל את התפוח – המניע האמיתי היה שונה בתכלית. וכך הוא כתב: "האמת אגיד כי לא אכלתי בשביל רעבון, כי כבר לא הרגשתי שום רעבון, רק ידעתי שמבואר ברמב"ם שאי אפשר לחיות יותר משבעה ימים בלי מאכל, וחשבתי שאם אוכל תפוח זה, אוכל להמשיך לחיות עוד שבוע ימים".
חתנו, הג"ר יהושע ויינברג שליט"א, סיפר, שיום אחד הוא ראה כי הרבי נכנס לבית המדרש וניגש לעמוד של הבעל-תפילה עם פטיש ומנסה לתקן דבר מה. לנוכח תמיהתו הסביר לו הרבי שהואיל והדרך שבה הוא יורד מביתו לטבילה במקווה עוברת בבית המדרש, והרי אסור לעשות את בית המדרש קפנדריא, לכן הוא קיבל עליו לראות כל פעם שעובר מה יש לעשות או לתקן, וכך לא יהיה מעברו קפנדריא, אלא לצורך תיקון בית המדרש. היום, כשעבר הוא שם לב שהעץ בעמוד התפילה של החזן שבור, וזהו דבר המפריע לבעל תפילה להחזיק את הסידור, ולכן הוא ניגש לתקן זאת.
ברבות הימים כתב הרבי רבבות תשובות הלכתיות, וסדרת השו"ת שלו 'משנה הלכות' היא מהגדולות בהיסטוריה של 'המשיבים'. במסגרת המשא ומתן ההלכתי המסועף שניהל עם גדולי הדור הוא יצר מערכות יחסים מיוחדות במינן עם גדולי עולם מכל החוגים והקצוות, בהן בולט הקשר שלו עם מרן הסטייפלר זצ"ל, אשר העריך אותו מאוד ואף כתב עליו שהוא 'גדול המשיבים בדורנו'.
יודעי דבר מציינים כי הסטייפלר ערך לכבוד הרבי סעודת 'שבע ברכות', כאשר הוא השיא את אחד מבניו. מזכרת מיוחדת מאותו אירוע היא התמונה הנדירה שבה נראה הסטייפלר כשהוא חובש לראשו שטריימל. נוסף על כך היה הרבי מבאי ביתו של מרן הגר"מ פיינשטיין, שעל אף שלא אחת מצא עצמו במחלוקת תורנית מולו, תמיד הוקירו והעריכו, ואף הריץ אליו שואלים. כך גם מרנן הגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף זצ"ל הוקירו את משקלו כפוסק חשוב ואף הזכירו אותו פעמים רבות בספריהם.
פעמון באישון לילה
לצד זאת, היה לרבי קשר מיוחד במינו עם כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע. נכדו של הרבי סיפר, כי כאשר סבו היה מגיע אל הרבי מליובאוויטש באמצע התור, מזכירו של הרבי, הרב אייזיק חדקוב ז"ל, היה מצלצל בפעמון בכל עשרים דקות כמאותת לסיים. אבל הרבי היה מסמן לסבא להמשיך לשבת.
"אחרי כמה פעמים שהדבר נשנה, ביקש המזכיר מסבא שיגיע בשעות מאוחרות, שלא בשעת קבלת קהל. ואכן החל להגיע בשעה שתיים-שלוש לפנות בוקר. שאלתי אותו: 'הליובאוויטשער לא ישן?' אמר לי: 'כמעט ולא'. 'וסבא', המשכתי להקשות, 'לא היה צריך לישון?' ענה לי: 'בשנים ההן הספיקו לי שתיים שלוש שעות לישון'".
אחד הנושאים שבהם שיתף הרבי פעולה עם הרבי מליובאוויטש היה סוגיית מיהו יהודי, כאשר הרשויות במדינת ישראל ביקשו לפרוץ פרץ באופן קביעת היהדות של העולים. באותם ימים נפגש הרבי עם ראש הממשלה הראשון, בן גוריון. במהלך הפגישה דיבר הרבי בתקיפות אודות חומרת הדבר, וכשבן גוריון ניסה להתווכח ודיבר על עשו בנו של יצחק, הפטיר לעברו: 'כשהיית ילד, האם לא ייסר אותך אביך שאם לא תלמד תגדל כמו עשו?' ביציאתו אמר בן גוריון, שדברי תוכחה כאלו הוא לא קיבל מעולם…
• • •
לסיום, אנו מבקשים מבנו, האדמו"ר מאונגוואר ירושלים, לשמוע דבר-מה הקשור לימי הרחמים שבהם אנו מצויים – בין כסה לעשור.
"הימים של בין כסה לעשור אלו ימים גבוהים מאוד, ימים של רחמים ורצון", אומר לנו האדמו"ר בתגובה. "לעיתים מתגנבות למוחו של אדם מחשבות של ייאוש: אין לי סיכוי לחזור בתשובה, אני לא יכול להתגבר על היצר הרע שלי, מה אני ומה חיי וכדומה.
"אבל אם יש מסר שכל יהודי יכול לקחת מסיפור חייו של אבא מורי זצ"ל, זהו בדיוק העניין הזה. אבא זצ"ל מצא את עצמו מיד לאחר המלחמה הנוראה במצב הכי קשה שאפשר להעלות על הדעת, בלי משפחה ובלי כלום, ממש בעירום ובחוסר כל. היו לו כל התירוצים להתייאש ולהרים ידיים. אבל אבא זצ"ל לא חיפש תירוצים. הוא רצה רק דבר אחד – 'לעשות רצונך אלוקיי חפצתי'. ולכן הוא מיד שאל את עצמו 'מה ד' אלוקיך שואל מעימך', ואם התשובה משמים היא שצריך כעת להקים מחדש את עולם התורה וההוראה, אז זה מה שעושים, ואם צריך לחזק יהודים שבורים ולדאוג להם לאוכל כשר, אז זה מה שעושים.
"את הלקח הזה", מסיים האדמו"ר, "על כל אחד ואחד לקחת עימו לחייו האישיים ולהתמודדויות הפרטיות שלו: הכל תלוי ברצון".
