לא בכל יום זה קורה: כתב 'משפחה' ג'ק טורקס יצא לטיול ראשון בסוריה של אחרי עידן אסד | הוא גילה מציאות מורכבת: רחובות שמתאוששים לאט לאט, אנשים שמתגעגעים ליהודים ומעריצים את טראמפ, משטר חדש שמחפש לגיטימציה וכלכלה שמתפקדת בקושי | מכבישי דמשק המופצצים ועד הרובע היהודי העתיק, מבית העלמין שבו טמון רבי חיים ויטאל ועד למלון החשאי בלב הבירה: סיפור מסע מרתק אל מדינה שמנסה לקום מההריסות | וגם: שיחה עם מושל דמשק
ג'ק טורקס, דמשק, סוריה
צילומים: צ'רלס סרון
מי טס היום לסוריה? זו הייתה השאלה שרדפה אותי כל הטיסה לדמשק. הנוסעים סביבי היו שקטים, כל אחד שקוע במחשבותיו. ידעתי שבשבוע הקרוב אגלה משהו שרוב העולם לא רואה. אפגוש אזרחים סוריים, אדבר עם פוליטיקאים מהמשטר החדש, אסתובב ברחובות ובשווקים ואפילו אזכה למשהו שיחידי סגולה זכו לו: לסייע בתיקון מצבת ציון מקום קבורתו של רבנו חיים ויטאל זי"ע בבית החיים של דמשק.
זו הזדמנות להציץ אל מדינה שמנסה לקום מההריסות. הזדמנות שמעטים מאוד קיבלו בשנים האחרונות. אני נחוש לנצל את ההזדמנות הזו עד תום.
זה התחיל, כמו תמיד, עם כוונות טובות ותזמון גרוע.
נפלה בחלקי הזדמנות קטנה: להצטרף למשלחת אמריקאית של יהודים יוצאי סוריה, לבקר בדמשק ולהתפלל בקברו של רבי חיים ויטאל זי"ע ביום היארצייט, ל' בניסן.
יומיים לפני הטיסה פורסמה בסוריה שמועה שהקפיאה את דמי. מסתבר שהקבר הקדוש נחפר על ידי מחפשי אוצרות. בתגובה רוב חברי הקבוצה שקלו לבטל את הנסיעה.
אני לא התקפלתי. בחודשים האחרונים כבר ביטלתי שלוש נסיעות מתוכננות לסוריה מכל מיני סיבות. אומנם המטרה הרשמית הייתה הביקור בקבר רבי חיים ויטאל, אבל לי היו מניעים נוספים. רציתי לבדוק האם הסורים באמת מוכנים לשלום עם מדינת ישראל? האם הם רואים באמריקה שותפה? שמענו את הפוליטיקאים, אבל מה עם האנשים הפשוטים? בעלי החנויות, הסטודנטים, מצחצחי הנעליים, שוטרי התנועה, הזקנים שעבדו פעם בשכונות היהודיות, והצעירים שמעולם לא פגשו יהודי? מה איתם? מה הם באמת חושבים על היהודים ועל העתיד?
עכשיו, אחרי נפילת משטר אסד, כשמדברים על נורמליזציה ומדינת ישראל ממשיכה להפציץ יעדים אסטרטגיים, הרגשתי שזה הרגע הנכון לנסוע ולהקשיב.
הייתי לבד. כעיתונאי לא יכולתי להירשם רשמית למשלחת. ובכל מקרה לא נשארו מקומות בטיסה.
אבל זו לא סיבה לוותר.
הדרך לדמשק
קודם כל טסתי מניו יורק לטורקיה ואז חיפשתי טיסת המשך בקו איסטנבול–דמשק.
נחתי בנמל התעופה אטא–טורק. ואז, ברגע שהגעתי לשער הטיסה מאיסטנבול לדמשק, נדרכתי כולי. אני עומד ועוקב, בוחן פרצופים. מי האנשים שטסים לסוריה? מקומיים שחוזרים? זרים מוזרים? סוכנים? האם הם יודעים משהו עליי? האם אני אמור לפחד? האם רבי חיים ויטאל היה מאשר את הנסיעה הזו?
אני מסדר את הכובע שמכסה את ראשי, מוודא שהפאות מוסתרות היטב מתחתיו, ששום סממן בפנים שלי לא מעורר חשש.
דריכות גבוהה ורדיפת מתנגדים. כתב 'משפחה' עם איש כוחות הביטחון מטעם המשטר החדש
סוף סוף אנו עולים למטוס. אני מתיישב במושב האמצעי בשורה האמצעית, הכי מרכזי שיש ורבע שעה אל תוך הטיסה זה קורה. הדיילת מרימה מגש גבוה ובקול של מוכר בשוק היא קוראת: "כּוֹאוּשֶׁר מִיל (ארוחה כשרה)!"
אני קופא.
העיניים נפגשות. היא מעבירה אליי את המגש. אני לוקח אותו.
אני סוקר את המטוס, מוכן למבטים רצחניים או לקללות. אבל לא, שקט מוחלט. אף אחד לא ממצמץ. אולי לא שמו לב. אולי לא אכפת להם. או אולי… במדינה מלאת סודות, מה זה עוד סוד אחד?
ואכן, על האריזה יש חותמת כשרות מהודרת.
אני נועץ שיניים בגבינה קשה יותר מבטון. אני מנסה את הזיתים רק כדי להרגיש טעם כאילו הם הומלחו בימי העות'מאנים. סלט הפירות, באופן מפתיע, טעים. נס קטן בתוך קופסת אלומיניום. אני מתפלל בלחש שהמזוודה שלי, המלאה באוכל כשר, תגיע בשלמותה לדמשק. אחרת איאלץ לרעוב.
אני טובל כפית בקינוח חום, לא מבין אם הוא מוס פודינג או סופלה שוקולד. דבר אחד ברור: השבוע הקרוב לא הולך להיות משעמם.
תור לוויזה סורית
הטרמינל בדמשק שקט כמו בית עלמין. הרצפות נוצצות כאילו שמרו עליהן יותר מהתנועה עצמה. בשדה התעופה הזה, שאמור לארח מיליוני מבקרים בשנה, נחתו בשבוע האחרון ארבע טיסות ישירות. ארבע!
אנשי הביטחון לובשים מדים שחורים. המילה SECURITY (ביטחון) מודפסת בלבן על הכובעים ועל המכנסיים, למקרה שמישהו ישכח מי כאן הבוס. אני תוהה: מה הם חושבים על יהודים שחוזרים לסוריה? האם הם פגשו אי פעם יהודי?
תהליך קבלת אשרת הכניסה עובר דרך הבנק המסחרי של סוריה. הדלפק של פקיד ההגירה נמצא מאחורי זכוכית עבה. אני מושיט את הדרכון ומאתיים דולר שהכנתי בטורקיה, מחירה של ויזה סורית. אני מקבל קבלה חתומה וכעת אני חלק ממערכת הקליטה הסורית.
בשלב הבא, אני פורט 500 דולרים למטבע מקומי: 13,000 פאונד סורי לדולר, בשטרות של 5,000 פאונד סורי. שלושה אנשים עומדים לפניי בתור. כשמגיע תורי, מביט הקופאי במגירה הריקה בהתנצלות. נגמר הכסף. הוא נעלם לעשר דקות ואז חוזר עם שקית פלסטיק כבדה ומלאה בשטרות. הפקיד מתחיל לערום אותם כמו ספרים במדף. 500 הדולרים שלי כמעט מרוקנים אותו שוב.
לימיני יורדות מדרגות לדיוטי פרי של דמשק. למעלה, בפינה שקשה להגיע אליה, תלויה תמונה גדולה וקרועה של בשאר אל־אסד. הקרעים מתנופפים כרוח רפאים. האם הסכם שלום עם מדינת ישראל אומר שמזכרות כאלה ייעלמו לנצח?
אני מציץ למשרדים. נראה שהזמן עצר בהם בשנות השמונים. מחשבונים עם מקשים ענקיים, שפופרות טלפונים עם חוטים מסתלסלים, פנקסים ונייר קופי ועטים לצידם. ובאזור המזוודות – המזוודה שלי הגיעה בשלמות.
מעבר לדלתות האוטומטיות סוריה מציגה את עצמה ברגשות מעורבים.
שני איחודי משפחות קורים במרחק מטרים ספורים. תריסר אנשים, שני זרי פרחים, דמעות, חיבוקים, צחוק ונערים שמצלמים. הם אינם סתם משפחות שבאו לאסוף את קרוביהם; הם תושבים שחוזרים לראשונה למולדתם מאז נפילת אסד.
איש קשר מקומי מודיע לי שמוסטפה, הנהג, בדרך אליי. אני יוצא החוצה.
קבלת פנים מוזרה. תמונה קרועה של השליט המודח אסד בשדה התעופה בדמשק
ליד החנייה עומדת להקה של שני תופים וזוג דגלנים בכוננות. החבר'ה לבושים חליפות תואמות ומתופפים קצבים חגיגיים, מלווים קבוצות VIP במצעד גיבורים ארוך. לקחתי צעד אחורה. אני לא גיבור. בינתיים לפחות.
רבע שעה אחר כך נעצר לצידי רכב פשוט. הנהג יוצא, מחייך לרוחב פרצופו ומושיט יד. "וולקאם!" המילה היחידה שהוא יודע באנגלית.
זה עובד.
שרידים מימי אסד
לאורך הכביש היוצא משדה התעופה ניצבים עצים שניטעו לאחרונה ושורות ורדים, פרצי צבע מלאי תקווה, צמחייה ירוקה בהשקעה אופטימית כמעט חצופה. אבל הוורדים נעלמים מהר ועד שאנו מתקרבים למחנה הפליטים הפלסטיני ג'רמנה, גם שדרת העצים מתאדה.
מהכביש נראה המחנה כמבוך של גגות צפופים, דודי מים, צלחות לוויין חלודות וחבלים עם כביסה מתנופפת בערפיח. הבניינים נמוכים וצפופים. הגגות הפכו לשטחי אחסון, גינות וחדרי מגורים מאולתרים.
מעבר למחנה הפליטים, משני צידי הכביש, ניצבים בנייני מגורים מלבניים ארוכים שמזכירים את התקופה הסובייטית. החיפוי החיצוני ישן ודהוי, עם סימני גיל והזנחה. מנועי המזגנים שמבצבצים מכל מרפסת כמעט והכביסה שתלויה בכל מקום רומזים על חיים שוקקים.
כשאנו נכנסים לעיר נעלמים אותות המלחמה בפתאומיות. שלדים הרוסים וחזיתות שרופות מפנים מקום לכבישים חלקים, מדרכות מתוקנות ובתים צבועים מחדש. בכניסה לעיר שלט גדול מקבל את פנינו: "החזירו את סוריה לגדולתה".
במקום תמונות הענק של אסד שהיו בכל פינה, יש כאן כעת פרסומות צבעוניות של חברות סלולר, חומרי ניקיון, משחת שיניים ושוקולד. כולם רוצים למכור לאזרחים חיים חדשים. לצד הפרסומות מתנופף הדגל הסורי החדש באדום–לבן–שחור, עם הכוכבים הירוקים במרכז, שלמים. שאריות דהויות של הדגל הישן עדיין נראות על כותלי הבניינים כעקבות מהעבר.
סוריה זמינה לכל דורש. היא כבר לא נמצאת תחת השפעה רוסית, עדיין לא נתפסה על ידי סין ולאט לאט מתרחקת מאיראן. אחמד חוסיין אל־שרעה, הידוע גם בתור אבו מוחמד אל־ג'ולאני, המנהיג החדש ומפקד אל־קעידה לשעבר, ניתק קשרים עם ארגון הטרור כבר לפני עשור. מאז הוא מחפש לגיטימציה בין לאומית, מציג עצמו כמתון, מתנגד לג'יהאד בחוץ לארץ נגד המערב ומתמקד במשילות בסוריה. הוא נשבע להגן על מיעוטים. עכשיו הוא צריך להתמודד עם המדינה החרבה שירש.
אין עדיין רמזורים. במקומם מנוהלים הצמתים על ידי זוגות אנשים במכנסיים כחולים וחולצות לבנות עם POLICE (משטרה) על הגב, מנופפים בזרועות ושורקים במשרוקיות, מנסים לשלוט בתנועה של שמונה נתיבים.
בשלב מסוים קופץ נער לכביש, מתיז על שמשות הרכב שלו טיפות מים מבקבוק ממוחזר, מנגב אותן ומושיט יד לקבלת תשלום. רגע אחר כך מופיעה ילדה קטנה ליד חלון הנהג עם ורד אחד, מחכה לכל מטבע שייזרק לעברה. ואז מציעה אישה עם תינוק על זרועותיה בשקט חבילת טישו תמורת כסף נואש. הריקוד מהיר, בלי מילים אבל יעיל: כלכלת הישרדות שעובדת בין הצפירות.
ככל שאנו מתקרבים לדמשק מתחילה העיר לאסוף את עצמה בעיקשות, כמו פאזל שחסרים בו כמה חלקים. ניכר שחיים בה, שהשלטון נתפס בחזרה. היא עדיין לא שקטה, אבל לפחות בתנועה.
הגענו למלון חאם פאלאס. צ'רלס הצלם כבר ממתין לי. אין זמן להתמקם. שאר הקבוצה כבר בדרך לציונו הקדוש של רבי חיים ויטאל, לחוצים לראות את הנזק וחוששים מהגרוע ביותר.
שיקום קבר הצדיק
אנו משלמים לנהג המונית 100,000 פאונד סורי. אל תיבהלו, זה קצת יותר משבעה דולרים, שייקח אותנו לבית הקברות היהודי. בדרך אנו חולפים על פני המון ג'יפים צבאיים ומשאיות אזרחיות מוסבות עם תותחי נ"מ דו־קניים מכוונים כלפי מעלה בצורה מפחידה.
המונית נכנסת לחצר נטושה שנראית יותר כמגרש גרוטאות אחרי הפצצה מאשר מקום ציבורי. האזור כולו זרוע שלדי מכוניות חלודים, גגות מנופצים, זכוכיות שבורות, דלתות נתלות על ציר אחד או חסרות לגמרי. מרובן נבזז מזמן כל פריט שיש בו ערך. הכביש ישן ופצוע, יותר עפר מאשר אספלט. בצד אחד ניצב קיר בטון נמוך לכל האורך ומאחוריו בית החיים. בצד השני נשפכים אבנים שבורות, חוטים מבולגנים ואדמה חרוכה למגרש הסמוך.
המונית נעצרת בכניסה לבית החיים. כמה תושבים מקומיים ממתינים כבר. הנהג כל כך שמח בתשלום, שהוא אפילו לא סופר את ערמת השטרות.
סוריה מחכה לטראמפ. רוכל בשוק של דמשק
אנו מגיעים והשמועות מקבלות צורה וצבע. בור פתוח נחפר ליד הקבר. שאר חברי הקבוצה התחילו למלא אותו בחזרה לפני שהגענו, אבל העומק עדיין מפחיד. אומרים שהוא מגיע לעומק של כמה מטרים.
הנרי חמרה, בנו של הרב יוסף חמרה מיוצאי סוריה ואיש הקשר שלי, פוגש אותנו במקום. אנו מתחילים לעבוד. קודם אנו ממיינים את האבנים הגדולות ואת גושי העפר מהחול, כדי שנוכל למלא את הבור בצורה אחידה. כל כמה דקות מישהו שופך מים לתוך הבור, כדי להדק את האדמה, ומיישר אותה בגב המעדר. התהליך חוזר על עצמו לאורך כל שעות אחר הצהריים: מיון, איסוף חול, הרטבה, מיצוק וחזרה מהתחלה. בסוף ממלא החול את החלל בדיוק כזה, שברור שלא נלקח משם כלום.
הקרקע מיושרת ואנו נושאים פנימה דליי מים כדי לשטוף את החול שמכסה את כל המבנה. אחר כך אנו שוטפים ומבריקים את המצבה עד שהיא נוצצת. אנו עובדים במהירות, ביראת כבוד, מודעים לגמרי לחשיבותו של הרגע.
ויקטור קמיו, חבר הקהילה היהודית הסורית בברוקלין וחלק מהמשלחת, העביר את היום בשיחות טלפון ארוכות עם הראשון לציון הגאון רבי דוד יוסף. קמיו מתאר לו את המצב ושולח לרב תמונות. הרב יוסף אומר שאם יימצאו חלילה עצמות, חייבים לעצור מייד את החפירות, אבל לא נמצאו שברי עצמות. לפי מיקום המצבה נקבע שמקום הקבורה עצמו לא נפגע.
אחר כך אנו בודקים את בית הקברות כולו. מאות מצבות עתיקות, רבות מהן בנות מאות שנים, נחרבו והושלכו לערמות כפסולת בנייה. מתברר שאסד האב רצה לבנות בשטח הזה כביש, ואף נפטר לא יכול היה להתנגד. יום אחד הגיעו דחפורים, הקברים נעקרו והעצמות הועברו לבורות גדולים וכוסו בעפר.
עשרות מצבות ענק שוכבות זרוקות בערמות. פסולת משכונת העוני השכנה נשפכת ומכסה כל מטר פנוי. מצבות מנופצות. אבנים מרוסקות. שברי קדושה קבורים תחת אשפה. זו לא רק הזנחה; זו בושה. המלחמה לא רק נגד הגוף; אלא גם נגד הזיכרונות.
אני לוחש בהתרגשות כמה פרקי תהילים ופוסע החוצה ביראת כבוד.
מלחמה בשידור חי
בנסיעה חזור אנו רואים גדודים גדולים של חיילים נוהרים לעבר השכונה. הם מקימים עמדות בידוק באמצעות מחסומי דרכים ומשאיות תובלה. על כל המערך הזה עמלים גברים במדים לא תואמים, מסכות סקי, צעיפים. רובם נושאים נשק קל ומיושן. המסר ברור, גם אם הלבוש פחות.
התנועה האזרחית מידלדלת. אנו חוצים את העיר במהירות. מכיוון שרוב נהגי המוניות לא משתמשים במונה ומסרבים בנימוס לקבוע מחיר מראש, אני נותן לנהג חצי ממה שנתתי לנהג הקודם והוא נראה מאושר לא פחות. כמו הנהג הראשון, הוא לא טורח לספור את השטרות. לא רק שהצליח לאסוף נוסעים משלמים, הוא זכה לפגוש, לראשונה בחייו, שני אמריקאים אמיתיים.
הגענו למלון שרתון, שבו מתאכסנים רוב חברי המשלחת. המלון, מוסתר מה-GPS ומוקף כמתחם מבוצר, נראה כמזכרת ממקומות וזמנים אחרים, אבל הקבוצה כבר עזבה לקניות.
בשלב הזה אני מחליט לעסוק בקניות משלי. אני קונה בקבוק מים באחת ממסעדות המלון תמורת 15,000 פאונד סורי. קיבלתי עודף – שני שטרות של 2,000 פאונד עם פרצופו של בשאר אל־אסד. הוא כבר נמחק מרוב המרחב הציבורי, אבל עדיין לא מהשטרות.
אנו מתיישבים בלובי. אלינו מצטרף אמריקאי שעובד בחשאי על הסכם שלום אזורי דרך ערוצים נסתרים, לפחות לדבריו. "אין כרגע דיבורים רציניים על הצטרפות של סוריה להסכמי אברהם", הוא אומר. "מה שכן בודקים הוא פוטנציאל כלכלי ראשוני: סחר, תשתיות וטכנולוגיה. אם הזרעים יצמחו בכיוון הנכון, הדיפלומטיה תבוא אחר כך".
מומחה באזורי סכסוך. עם צ'ארלס סרון, הצלם המקומי של 'משפחה' לאורך המסע
דמות נוספת שאני פוגש היא גב' נטלי לריסון, ילידת ארקנסס שפעילה באזור כבר תשע שנים. לריסון עובדת עבור כוח החירום של סוריה, ארגון שמנסה לעזור לשיקום סוריה בדרכים דיפלומטיות. היא מספרת על נסיעה של חמש שעות שקיימה לאחרונה בין דמשק לאזור הכורדי בצפון מזרח המדינה. המטרה: לבקר בגן ילדים ומרכז נשים שנתמכים על ידי הקהילה שלה בליטל רוק שבארצות הברית.
"כל מה שמחוץ לבועה של דמשק נהרס", היא אומרת לנו. "אין שם אפילו דלתות לבתים. אין כבלי חשמל. המשטר לקח הכל. אנשים עדיין חיים בתנאים האלה או במחנות.
"אבל סוריה חופשית עכשיו ויש סיכוי לדמוקרטיה אמיתית", היא ממשיכה בהתלהבות. "קורים כאן הרבה שינויים והם צריכים לקרות מהר. לסוריה יש סיכוי. יש לה תקווה לפרוח ולהפוך לאחת המדינות הטובות באזור. בואו נתמוך. בואו נלמד את סוריה לרכוב על אופניים ואז ניתן להם להמשיך לבד. הם כבר יודעים לדאוג לעצמם. הם רק צריכים חופש פעולה ובסיס יציב. אני מאמינה בהם. אנחנו צריכים שכולם יאמינו בהם".
איש הקשר מעדכן אותי: מהומות פרצו בין כוחות המשטר ללוחמים דרוזים חמושים, ממש בשכונת ג'רמנה שממנה יצאנו זה עתה, פחות מקילומטר מהציון של רבי חיים ויטאל.
"רוצים לצאת לבדוק מה קורה?" שואל מישהו.
אני מהסס. האם שווה להסתכן בשביל תיעוד חי של אזור לחימה פעיל בלב סוריה? התשובה ברורה: לא. ככתב שלא מחפש תהילת גיבורים, אני בוחר להישאר במלון. במקום זאת אנו צועדים רגלית את שני הקילומטרים חזרה למלון חאם, עם סימני דרך ובעיקר אינסטינקטים. אין GPS, אין הוראות ברורות. כשכוחות הצבא נמצאים רחוק באזור הלחימה, אנו מרגישים בטוחים יותר.
למחרת נגלה שהלחימה גבתה חיים של יותר ממאה בני אדם.
'לא לצלם!'
הדרך למלון עוברת במרכז דמשק. במחלף אומיד אנו נתקלים במה שנראה בהתחלה כמו הפגנה פרו ממשלתית: קבוצה של גברים ונערים מנופפים בדגל סוריה החדשה, צועקים סיסמאות. אבל ככל שאנו מתקרבים, זה מתחיל להיראות יותר כמו אירוע שיווקי. רוכלים מוכרים דגלים, קפה ומזכרות לכל מי שמתפתה להתקרב בגלל החזות הפטריוטית.
"אולי זה בסך הכל קמפיין למכירת דגלים", אמר צ'רלס הצלם. אם כן, זה בהחלט עובד. קנינו כמה.
קבוצת ילדים ונערים מתאספת סביבנו. אנו מציגים את עצמנו כאמריקאים. הסקרנות מתעוררת. אחד הנערים פורץ בקריאות שמחה כשהוא מזהה את דגל ארה"ב רקום על בגדיו של צ'רלס. מהר מאוד אנו מוצאים את עצמנו מצטלמים, שומעים אותם בודקים את אוצר המילים הדל שלהם באנגלית ורואים כמה מהם מפגינים את כישורי הצילום שלהם.
מעבר לשדרה ניצב בניין מודרני ומרשים, עם עמדת בידוק משלו ומאבטחים חמושים. בהמשך יתברר שזה מועדון מיוחד לאנשי צבא.
ואז קורית התפתחות לא צפויה.
חייל רעול פנים עם רובה AK-48 בידיו צועק משהו לעברנו. הוא חוצה את הכביש בשניות, עוצר את התנועה בדרכו. פקודותיו של החייל בערבית יוצאות במהירות, אבל נעצרות ברגע שהוא מבין שאנחנו לא מי שהוא חשב.
"לא לצלם! לא לצלם!" הוא אומר, מצביע לעבר הבניין מאחוריו. במאמציו להישמע תקיף הוא נראה יותר כמו נער לחוץ, חסר ביטחון. אנו מרגיעים אותו שלא צילמנו בכלל וגם לא חלמנו לעשות זאת. כשאנו מבקשים ממנו להצטלם יחד, הוא מחייך מבעד למסכה ומסכים. המתח נעלם ברגע.
אנו חולפים על פני שלד חיוור של מוזאון לא גמור ובניין הרוס של אתר אחר. בסוף השורה עומד בניין מתוחזק היטב, מציג את שמו באנגלית ובערבית: משרד התיירות. אני תוהה אם יש אירוניה גדולה מזו.
אנו יוצאים דרך מעבר תת קרקעי שוקק ברוכלים, קבצנים וסתם עוברים ושבים ומגיעים לאזור המסחרי שמדרום למלון. לאחר קידה אנו נכנסים לחנות צרה שמוכרת חיקויים זולים כל כך של שעוני רולקס, שהם אפילו לא מנסים להסתיר זאת. שלושה מוכרים ניגשים אלינו, עולים עלינו בחושיהם מרגע כניסתנו לחנות.
התקשורת ביננו מתנהלת עם תרגום דיגיטלי. הם מודים שכמעט הכל בחנות מזויף. "אבל יש חיקויים שהאיכות שלהם גבוהה יותר מאחרים", מתרגם אחד מהם. בגלל הסנקציות המתמשכות, הם מסבירים, כמעט אי אפשר לייבא שום דבר מקורי.
עדות של כורדי
מהקומה העליונה של מלון חאם משתרעת לפנינו דמשק כמו שטיח עתיק שנמתח עד דק על שיפולי הר קסיון. אנו מקבלים גישה לקומה ال-14, המיקום העתידי של המסעדה המסתובבת, שעוברת כרגע שיפוץ.
הנוף למטה צפוף מדי: ים של גגות שטוחים, צלחות לוויין חלודות, פאנלים סולריים ודודי שמש דהויים מתחככים זה בזה בהתרסה כנגד התכנון העירוני. הבניינים מטפסים על צלע ההר במדרגות לא מסודרות, יוצרים רושם כאילו העיר עצמה מנסה לטפס על הצוקים החוליים. מעל הצוק משקיפה עלינו שורת מגדלי שידור שקטים. הנוף נראה גם קרוב וגם אין סופי. נראה לי שכמעט כל נפש בעיר מתחתינו בילתה את ימיה בצל דיקטטורה, מלחמה וטרור.
אני רוצה לפגוש כמה מהאנשים האלה ולשמוע את הסיפורים שלהם.
מאוחר יותר אני מתיישב לשוחח עם שרבאן איבש, רופא מנתח ממוצא סורי–כורדי. שרבאן מאמין שהאזור הכורדי צריך להישאר מאוחד עם שאר שטחי סוריה והוא מביע אופטימיות זהירה. הדאגה העיקרית שלו היא שילדיו לא יעברו את אותן רדיפות שהוא חווה.
"לגדול ככורדי במשטר אסד אומר לאבד את זכויות האדם הבסיסיות ביותר", הוא אומר. "למשל, אסור היה ללמוד וללמד בכורדית. לא ניתן היה למצוא כמעט ספרים בכורדית והחינוך התנהל בפיקוח הדוק מאוד של המשטר.
"אבל למרות זאת היו מורים שלימדו אותנו בסתר כתיבה ודקדוק של השפה הכורדית. למדתי שיעורים פרטיים אצל המורה שלי וכך גם לימדתי את האחים והחברים שלי. השיעורים החשאיים האלה התקיימו בבית, בחדרים מוצנעים, אף פעם לא בגלוי. זה היה מסוכן. אני זוכר שפעם קבוצת תלמידים נתפסה לומדת כורדית, והם נשלחו לכלא לחודשים ארוכים".
מסע קניות. כתב 'משפחה' מוצא את עצמו מודד תלבושת סורית מסורתית בחנות בגדים בדמשק
שרבאן אומר שילדיו חיים עדיין כפליטים בגרמניה. "הילדים שלנו לא חזרו הביתה, כי אנחנו רוצים לוודא קודם שזה באמת בטוח בשבילם, ושהעתיד שאליו הם יחזרו יהיה טוב יותר מהעבר שאנחנו נאלצנו לעבור".
למחרת בבוקר צ'רלס ואני עולים למונית ומבקשים מהנהג לקחת אותנו חזרה לשרתון. הוא מהנהן בביטחון ולוקח אותנו מייד למלון ארבע העונות הסמוך, שמתברר שהוא ממש לא אותו הדבר.
"שרתון?" הוא שואל בתמיהה. עד כמה שהוא יודע, אין שרתון בדמשק. אנו מכוונים אותו לאן לנסוע. איכשהו, מלון שרתון הסודי הזה מוסתר מהעין, לא מוכר אפילו לנהג המונית הוותיק במכונית הישנה.
מול מצחצח הנעליים
עוד לפני שאנו מספיקים להתמקם בלובי, אנו נתקלים בוויקטור קמיו.
קמיו, כך נראה, קם הבוקר עם מצב רוח מרומם במיוחד.
"רוצים לראות משהו מעניין?" הוא שואל. רק אחרי שהתיישבנו במכונית שלו הוא מספר שאנחנו נוסעים לחנות הבגדים Sage ברחוב סלבהיה, חנות שמשפחתו נאלצה למכור בשנת תשנ"ד (1994), זמן קצר אחרי שעזבו את סוריה. קמיו בילה בה את רוב שנות הנעורים, עוזר לאביו לנהל את העסק המשפחתי. אבל בתשנ"ב (1992) קיבלו היהודים דרכונים לראשונה מאז תש"ח (1948) ותוך זמן קצר ניצלו רובם את ההזדמנות ועזבו את המדינה.
כעת, אחרי שלושה עשורים, הוא חוזר לשם לראשונה.
בעיניים פעורות לרווחה ובהתרגשות של ציפייה, מציג קמיו את עצמו בפני מנהל החנות, שמקבל את פניו כמו ידיד מהעבר. בתוך דקות הם מחברים נקודה לנקודה, וכפי שמתברר הם זוכרים זה את זה מהשכונה.
מבטו של ויקטור קמיו מטייל בחנות ועיניו נעות מהתקרה לדלפק. "זה נשאר אותו דבר, אותו עיצוב פנים, אפילו השלט בחוץ", הוא אומר בהתרגשות.
המנהל מספר לי שלמרות האופטימיות הגוברת לאור עזיבתו של אסד, הסורים עדיין זהירים מאוד עם כספם. זרים בודדים באים לבקר. ברעיון הוא היה רוצה לייצא מוצרים סוריים לחוץ לארץ, אבל הסנקציות האמריקאיות השאירו כמעט את כל השערים נעולים. חוץ מטורקיה.
קמיו מנצל את הזמן לקניות ואני יוצא קצת החוצה. ממש מול בניין הפרלמנט הסורי ניגש אליי מצחצח נעליים עצמאי, חצי יזם, חצי אומן, שממקומו על המדרכה היה עד לתהפוכות שעברו על העיר. הוא נושא את כלי האומנות שלו בצרור קטן, שמכיל מברשות, סמרטוטים וחומר הברקה. אני מסכים לתת לנעליי את השירותים שלו, והוא מכין את הכלים על פיסת מדרכה מוצלת, בצל החנות הסמוכה.
מצחצח הנעליים מתיישב, מוקף בחפציו הפזורים ומכה באצבעו על מרצפת ברחוב. אני מניח עליה את רגליי, והוא עובד בשקט, ביסודיות, מורח, מעסה ומבריק. כל שריטה בנעל נתפסת כעלבון אישי.
התשלום, מתברר, הוא עניין משתנה. הלקוחות נותנים מה שהם יכולים, או כמה שהשירות שווה בעיניהם. עבורו צחצוח הנעליים אינו רק פרנסה, הוא כבוד שנרכש ביושר, חוסן נפשי שנקנה בחריצות. הוא מסיים את עבודתו בחגיגיות, זורק את המברשת כלפי מעלה ותופס אותה באוויר, ומסיים את הטקס בקידה שקטה. כמו נהגי המוניות הוא מודה לי בצניעות על התשלום ודוחף את השטרות לכיס בלי להסתכל עליהם.
ויקטור חוזר הביתה
ויקטור קמיו ואיש קשר מקומי, ד"ר איטסאן, מגיעים אליי, ותוך כדי הליכה לרחוב עלאבד, קמיו מצביע על החנויות שהיו בעבר בבעלות יהודית. "היו כאן הרבה חנויות יהודיות", הוא אומר לי. "למרות שרוב היהודים התגוררו בעיר העתיקה, כאן היה אזור הסחר היוקרתי, שתמיד היה מלא תיירים. כמעט אף אחד מהלקוחות שלנו לא היה יהודי".
היהודים, הוא מסביר, מתמחים בבגדים, טקסטיל, תכשיטים ושעונים. "המוצרים היהודיים נדירים מאוד היום והם נמכרים במחירים גבוהים במיוחד", הוא מציין. "על פי חוק, החנויות היו חייבות להיסגר יום אחד בשבוע. על החנות שלנו היה שלט, 'סגור בשבת', שסימן אותנו כיהודים".
כשאני שואל אם העובדה הזו עוררה פעם אנטישמיות, הוא מוחה. "זה דווקא היה טוב", הוא אומר. "הסורים בטחו ביהודים. הם ידעו שהם יכולים להשאיר מקדמה ושהם יקבלו תכשיטים אמיתיים, לא מזויפים".
הוא ממשיך לספר בנוסטלגיה על התקופה שבה יהודים וערבים חיו יחד כמו בני דודים.
מנסים להתאושש ומשוועים לכל פרוטה. דוכן ירקות בדמשק
ד"ר איטסאן מספר לי שאבות משפחתו חיו בדמשק יותר מ־1,500 שנה. "באותו בית, יותר משבע מאות שנה", הוא מוסיף.
"איך אתם מחליטים מי מבני המשפחה יגור שם?" אני שואל.
"בדרך כלל הבית עובר לבן הבכור", הוא עונה. "הבכור קונה את חלקם של שאר האחים".
הרעיון של משפחה שמתגוררת באותו בית כבר עשרים וחמישה דורות מדהים אותי, אבל לא נראה שקמיו מתרגש ממנו.
"אתמול ביקרנו בבית הכנסת של הזרים, שנבנה עבור מגורשי ספרד. בית הכנסת הזה הוא 'רק' בן חמש מאות שנה. כמעט חדש", הוא מושך בכתפיים. בעיר עתיקה כמו דמשק, שטוענת לתואר 'העיר עם רצף שנות ההתיישבות הארוך ביותר בעולם', שבע מאות שנה הן רק התחלה.
הייתי שמח לשמוע יותר, אבל הגיע הזמן ללכת ללשכת המושל המרכזי. לקבוצה שלנו, עם עוד כמה פעילים סורים–אמריקאים, נקבעה פגישה עם מושל העיר דמשק.
בלשכת מושל דמשק
הפגישה עם מושל דמשק מאהר מארוואן מתקיימת בחדר קבלת קהל מפואר, מעוצב בסגנון היסטורי, עמוק בתוך הבניין. תקרות עץ מחוטבות המעוטרות בפרחים, קירות מחופים בפאנלים אומנותיים וצורות גאומטריות ערביות, משקיפות על רצפת פסיפס שיש סימטרית בשחור ולבן, וחלונות ויטראז' מטילים גוני אדום וכחול על מרחבי החדר.
תריסר אורחים ופקידי ממשל יושבים במעגל כיסאות בעלי משענת גבוהה, לוגמים קפה סורי ומים מבקבוקים. המושל מופיע בדיוק בזמן ומקבל את פנינו ב'ברוכים הבאים לדמשק'. לדבריו הוא מקווה שהעיר תהפוך מהר מאוד לבית השני שלנו. אנו מתחילים להציג את עצמנו, חלק בשפת האם, ערבית, והאחרים באנגלית. המתורגמן עוזר לנו לגשר על מחסום השפה.
בשלטון אסד, מדגיש המושל, הייתה סוריה מבודדת מאוד. הן מהעולם בחוץ והן בתוכה פנימה. המשטר שלט בתושבים באמצעות פחד וטרור ובכוונה פיצל קהילות ומנע בניית אמון, קדמה ותכנון קדימה. דורות שלמים גדלו בתנאי הישרדות, בלי תחושת תקווה. גם אחרי נפילת אסד מורשת הפחד עדיין נמשכת. שיקום סוריה כעת ידרוש הרבה מעבר לבנייה פיזית מחדש; הוא ידרוש עשרות שנים של תיקון הנזקים הנפשיים והחברתיים וגם השבת האמון הציבורי שנפגע באופן מכוון.
רוב השיחה שלנו עם המושל עוסקת בנושא הקהילה היהודית בסוריה, ההיסטוריה שלה ונכסיה והשאלה היא אם האמון הזה בכלל ניתן לשיקום. מדובר בנושא רגיש במיוחד והפקידים שנוכחים בחדר מבקשים שלא לפרסם שום ציטוט מהשיחה.
בתום הפגישה ניגשת אליי גב' מריאם קמאלמז, שאביה מאיד קמאלמז, פסיכותרפיסט סורי–אמריקאי מארלינגטון, וירג'יניה, נחטף בסוריה בעת שליחות הומניטרית בשנת תשע"ז (2017). בחודש אייר לפני שנה (מאי 2024) אמרו אנשי הביטחון הלאומי בסוריה לבני משפחתה שמידע מסווג ואמין ביותר גילה שהוא מת בשבי.
קמאלמז מסכימה לשתף אותי בסיפורו של אביה.
אביה טיפל באנשים בכל רחבי העולם אחרי צונאמי והוריקנים, כמו גם באזורי לחימה, כמו קוסובו, בוסניה, ולאחרונה גם בסוריה. היו לו שני מוסדות בלבנון, והוא טיפל בפליטים באמצעות שיטות טיפול כמו תרגילי נשימה ויציבה.
זמן קצר אחרי הגעתו לדמשק הוא תכנן להיפגש עם קבוצת רופאים. בדרך הגיע רכבו לעמדת בידוק שהמשטר הציבה כנראה במיוחד כדי לחטוף אותו. מאז אף אחד לא ראה אותו.
"נודע לנו שקו אדום היה מסומן תחת השם שלו", אומרת בתו. "חשבנו שזה אומר שהוא מוחזק במקום סודי לצורך חקירה. הפעלנו לחץ על ממשלת ארה"ב, אבל נודע לנו ממקורות שונים שהפס האדום הזה אומר שהוא מחוץ לתחום. אסור לגעת בו. לאף אחד אסור היה לשאול על אודותיו. במילים אחרות: 'תעלימו את האדם הזה בלי להשאיר עקבות'".
למרות שהמשטר כבר לא עומד בדרכה, מתמודדת עכשיו הבת עם אתגרים חדשים במאמציה להביא לסגירת מעגל עבור משפחתה, כמו גם לרבים אחרים שעבורם היא פועלת במסגרת עבודתה.
"סוריה היא סוג של קפסולת זמן משנות השבעים והשמונים", היא מסבירה. "אין לה משאבים שיעזרו לזהות נעדרים או לאתר נפטרים. אנחנו לא יכולים לצפות מהם לפתור את זה לבד. לארה"ב יש כלים. אם יסירו את הסנקציות, אם ייתנו למומחים להיכנס, אולי יהיה לנו סיכוי להחזיר את האנשים שלנו הביתה".
סוריה מחכה לטראמפ
אחד מאנשי העסקים היהודים מארה"ב שמשתתפים בביקור הוא ג'ונתן בס, יו"ר ומנכ"ל חברת ארג'נט LNG.
בס רואה בוואקום הכלכלי בסוריה גם אזהרה וגם חלון הזדמנויות. "רציתי לראות מה באמת קורה כאן בשטח במשטר החדש", הוא אומר לי. "אני בודק לראות אילו תחומים פתוחים כעת לכניסה של חברות אמריקאיות, ומשתדל להרחיק את הסינים, הרוסים, האיראנים והקטרים מהעניינים בסוריה הדמוקרטית העתידית".
בס מספר לי שהוא עובד באזור כבר הרבה שנים. "האמת, אני די פתוח לגבי היהדות שלי כשאני מגיע למדינה כמו סוריה, כי אני חושב שחשוב שהם יראו שיהודים באים, בודקים, מתחברים; שאנחנו חלק מהקהילה הבין לאומית, לא חלק מהצד שכנגד או הסיפור התקשורתי. אין כאן שני צדדים. יש סיפור אחד. הסיפור שלנו צריך להיות משותף, לא נפרד".
בס מספר שהוא מרגיש הרבה יותר נוח להסתובב היום ברחובות דמשק מאשר ברחובות לוס אנג'לס. "בלוס אנג'לס חוויתי את הפוגרומים של השחורים, שנאת יהודים, והשתלטות הקיצונים על אונ' לוס אנג'לס. אני מפחד יותר מהשנאה הגוברת באמריקה מאשר מפחד כאן. אני מרגיש הרבה יותר רצוי כאן".
הוא מספר לי על חוויה שעברה עליו מוקדם יותר היום, לפני הפגישה עם המושל. "הלכתי ברחוב וראיתי תור ארוך של אנשים. בהתחלה נראה לי שהם מחכים בתור לכספומט, אבל למעשה הם חיכו לקבל את המשכורת. הם חיכו חודש שלם כדי לקבל 15 או 20 דולר. הסנקציות פוגעות באנשים מהרחוב, שמנסים לשרוד, לשלם שכר דירה, לאכול. אחד מהם אמר לי: 'אני בא כל יום, מכניס את הכרטיס למכשיר, ומקווה לקבל כסף'. לא היו לו שיניים והידיים שלו רעדו".
מאז נפילתו של בשאר אל־אסד, בחודש כסלו תשפ"ה (דצמבר 2024), נקטו ארה"ב והאיחוד האירופי בצעדים שונים כדי להקל על הסנקציות ולקדם שירותים בסיסיים לאזרחי סוריה. אבל למרות השינויים האלה סוריה נותרה אחת המדינות הסובלות מהסנקציות הכבדות ביותר בעולם. רבים בסוריה, כולל ממשלת המעבר, דורשים את המשך הסרת הסנקציות. גם ארה"ב וגם האיחוד האירופי בחרו בדרך האמצע, בטענה שהסנקציות הן כלי השפעה הכרחי על המשטר החדש, ושהם לא יסירו את הסנקציות לגמרי לפני הקמת פיקוח הדוק על זכויות האדם במדינה.
בהמשך, בביקורו במדינות המפרץ, הודיע טראמפ על הסרת הסנקציות. סוריה צהלה ושמחה.
'מיין קאמפף' בחנות
השעה שבע בבוקר. היום האחרון שלנו בדמשק. ליד משרדי הממשלה הישנים שבהם ביקרנו אתמול אני מזהה מכשיר כספומט מסתתר בגומחת שיש, מתחת לגגון הצללה דהוי. המכשיר שייך לבנק הבינלאומי לסחר וכלכלה.
הכספומט הוא חבל הצלה עבור פנסיונרים ופעילים אזרחיים, לפחות בתאוריה. דופנות הזכוכית שמקיפות את התא מוכתמות בטביעות אצבע מהיום הקודם. תור ארוך, נואש, עמד שם בתקווה להצליח למשוך משכורת. רובם עזבו בידיים ריקות. "העסקה לא אושרה", כתוב על הפתקיות.
בשעת הבוקר המוקדמת הזו אין תור, אין צעקות, רק מכשיר בודד, ישן מאוד, תוהה אם עוד מישהו יבוא לבקש כסף שכנראה כבר נגמר.
שלט חוצות דיגיטלי מהבהב בפינה, מעביר את אותן שש תמונות: חמש פרסומות לניתוחי עיניים, תמונת פרופיל של הנשיא אל־שרעה, שאי אפשר לטעות בו. עוד לא סיימו אפילו להסיר את תמונותיו של אסד, אבל תמונותיו של האיש החדש כבר ממלאות את אותן מסגרות. אני לא יודע אם זה סתם מישהו שמתלהב, או שאלה הסימנים הראשונים של פולחן אישיות חדש. האם גם זה יסתיים בפסלי זהב בכל כיכרות העיר? אני תוהה.
בסמטה צרה, ממש ליד הרחוב הראשי, מוקף ברכבי משרד הפנים, ניגשים אליי שני שוטרים ושואלים אותי בתקיפות מה אני עושה שם בשעת בוקר מוקדמת כל כך.
הם שומעים שאני אמריקאי והאנרגייה מתחלפת בבת אחת. היציבה שלהם נעשית רגועה יותר. שוטר אחד מחייך, השני מציע יד ללחיצה. הם מודיעים לי שזה שטח ממשלתי סגור ומאחלים לי יום נעים.
אנחנו חולפים על פני תושב קשיש שמוכר מאפים טריים. כל קמט סביב עיניו מספר על שנות סבל ועמל.
במרחק כמה רחובות משם אנחנו מתקרבים לחנות ספרים חשוכה, דלתה פתוחה. בפנים אוויר כבד בריח של נייר מזדקן. התאורה היחידה מגיעה מנורת פלורסנט בודדת, המזמזמת לחיים מאחורי הדלפק, מטילה אור חולני על הדפים המצהיבים והמדפים המאובקים.
הספרים מבולבלים, אבל מה שתופס את עיניי זה שתי מהדורות שונות של 'מיין קאמפף', עם צלבי קרס וכל התפאורה הנאצית. הם מונחים ליד ביוגרפיות של מנהיגי האזור וספרים על תאוריות קונספירציה עולמיות. הפרסומים הללו, שהוחרמו ברוב מדינות העולם, מוצגים כאן בטבעיות.
האיש מאחורי הדלפק מבחין בי. הוא מדליק את האור ושואל מאיפה אני. לא לעיתים קרובות מדליקים את האור בחנות הזו, אני מנחש. כשאני אומר: "מאמריקה", הוא מצמצם מבט. "המבטא שלך לא נשמע אמריקאי", הוא אומר לאט, כמעט מאשים.
אני מחייך. "אתה צודק. אין לי מבטא אמריקאי. יש לי מבטא קליפורני".
דממה. ואז הוא מתעורר: "קליפורניה? הייתי פעם בסן פרנסיסקו!" המתח נמס. מתברר שהוא אוהב את אמריקה ומחכה כבר לחזור לבקר.
אנחנו יוצאים מהחנות ואני נושא ספר קטן באנגלית שקניתי רק כדי להרגיע את המצפון. לא תכננתי לעשות קניות, אבל מישהו צריך לשלם את חשבון החשמל של הפלורסנט שנדלק לכבודי. מהון להון אני מבין שאצטרך תיק אם אמשיך עם הקניות הלא מתוכננות האלה. העיר העתיקה עוד לפניי, ודבר אחד שלמדתי הוא שלבלגן יש נטייה להכפיל עצמו כשמסיטים ממנו מבט.
גלובוס ללא ישראל
ממש מעבר לתחנת הרכבת, העתיקה אבל מתוחזקת היטב, מתנשאים הבניינים בפאר עמום: חלונות ענק ישנים, מרפסות סדוקות ומזגנים נדבקים כמו אזוב לקירות.
אני מתכופף ונכנס לחנות לממכר ציוד לבית הספר, בתקווה למצוא שם תיק. חלון הראווה ממש נחמד: הוא מציג גלובוסים, סרגלים, מחברות, ואפילו שלד אדם בגודל אמיתי לשיעורי ביולוגיה.
בפנים מקבל אותי המוכר בחמימות ושואל מאיפה אני. אני מספר שאני אמריקאי ועיניו נדלקות. הוא ממהר להוריד גלובוס מהמדף ונותן לי אותו. "אתה באמת מאמריקה? תמצא לי את סוריה", הוא זורק אתגר. אני משתתף במשחק, מסובב את הגלובוס לאט, בדרמטיות, לפני שאני מצביע על הכתם המוכר שממוקם מזרחית לים התיכון. הוא מהנהן באישור.
אני מעיף מבט על נקודת ישראל. אין שם לא גדה מערבית ולא רצועת עזה. אלמלא הייתי כעת בדמשק, כנראה הייתי שואל על כך, אבל אני לא מחפש הרפתקאות מיותרות. אני מחזיר את הגלובוס למדף ושואל על תיקים. הוא מניד ראש לשלילה. "לא", הוא אומר. "תנסה בשוק".
החנות הבאה גם היא עמוסה בציוד בית ספר אבל ללא תיקים. המוכר קורן מאושר כשהוא שומע שאני אמריקאי. "אני אוהב את טראמפ!" הוא מכריז. "הלוואי שטראמפ יגיע לסוריה. טראמפ עושה שלום".
בלי לחשוב פעמיים אני מחליט לרומם את מצב רוחו. אני מתחיל לחקות את טראמפ הכי טוב שאני יודע. "תראה, אנחנו אוהבים את סוריה, באמת שכן. אנחנו אוהבים את האנשים. יש כאן הרבה אנשים מאוד מאוד טובים. מדינה מדהימה". המבטא שלי מתנדנד קצת, אבל הוא מת מצחוק. "מושלם! מושלם!" הוא קובע.
מחוץ לחנות ישנה של סלי קש ממלאת להקת יונים את האוויר בתנועה פתאומית. כיסאות פלסטיק, שלטים דהויים ומגשי זירעונים יוצרים תפאורה שקטה, עד שמהומה קולנית מפירה אותה. אדם רזה, בעל שיער מכסיף ופנים קמוטות, עומד זוהר לפני המיצג הצנוע שלו, סלסילות בשזירת יד משתלשלות משני צדדיו.
הוא שואל אותי מה מביא אותי לדמשק ואני מספר שאני כאן כדי להכיר חברים חדשים וללמוד דבר או שניים. הוא מסיט מבט ביני לבין צ'רלס ועיניו מתרחבות בהתרגשות. הוא מושיט יד למדף צדדי ומוריד ממנו עותק של ה'נשיונל ג'יאוגרפיק', מהדורת ספטמבר 1978 (תשל"ח).
הוא מעלעל בדפים המצהיבים בזהירות ומגיע לכתבה על סוריה, שכותרתה: "בין הריסות אימפריות עתיקות, אומה צעירה מחפשת יציבות חדשה". תמונתו של חאפז אל־אסד, צעיר ומהורהר, מעטרת את העמוד הנגדי.
האיש הופך דף, עוצר בתמונה שמראה את החנות הזו בדיוק, עם סלסילות מעבודת יד, כשאביו עוד ניהל אותה ביד רמה. על פניו ניכרת כל הגאווה המשפחתית, שמקורה בפעם הקודמת שזוג אמריקאים חלף בחנותו והציע לצלם אותה.
מצב הרוח מתחלף כשהוא חוזר לתמונתו של אסד האב ונאנח. "החיים בתקופת המשטר היו…" הוא מוריד עיניים ולוחש, "קשים מאוד; היה ממש נורא".
הוא מספר לי שעכשיו יותר טוב, כי לפחות כעת אנשים יכולים לדבר בחופשיות. "אנחנו עוד לא יודעים אם שרעה יצליח", הוא מודה, "אבל אני מתפלל לאל–לה כל יום שיכוון אותו לטוב".
הגלימה של ערפאת
אנחנו מגיעים לפינה מעניינת בעיר. כעין אזור תעשייה. שדרה צפופה של דוכנים למכירת כלי בית וחנויות כלי עבודה, שחלקן מחזיקות רק פריט אחד, משהו שימשוך לקוחות, או כל מה שהצליחו להביא למרות הסנקציות.
בדוכן אחד לא מוכרים דבר חוץ ממתגי חשמל מוברחים; בדוכן אחר ערמה בודדת של מפסקים ללוח חשמל. בשלישי כנפי מאווררים בגוונים שונים תלויים כקישוטים. אין כאן שיווק ולא סיסמאות פרסום, רק פריטים למכירה. בהמשך השורה עומד שולחן עם 17 סוגים של בטריות מוברחות.
סוף סוף אני מוצא את מה שחיפשתי: חנות תיקים קטנטנה, עמוסה עד להתפקע בכל סוגי הפריטים: תיקים, ארנקים, תיקי צד, חומים, שחורים, נוצצים. תיק של המותג Jeep, לכאורה, תלוי בגאווה ליד תיק NIKE חלק למראה. אני מתפשר על משהו קטן, אפור, שימושי וכנראה לא עמיד למים. זה יספיק.
הכניסה לעיר העתיקה נפתחת כמו שער. קרני שמש חודרות מבעד לחרכי ירי בגג הברזל המעוקל, מנקדות את האבנים בכוכבי אור מנצנצים. דמויות נעות במרחב: משפחות, בעלי חנויות, חיילים. איש אחד מושך את תשומת ליבי ומסמן לי ללכת אחריו.
בחנות בגדים בקומה שנייה, עמוסה מהרצפה עד התקרה בגלימות מקופלות, חלוקים וכאפיות, אני מוצא את עצמי מודד חליפה סורית מסורתית. בעל החנות, גבר מבוגר עם ידיים שזופות וניצוץ ערמומי בעיניים, ממש קורן מאושר כשהוא מגלה מהיכן אני. "אתה… מאמריקה? באמת?" הוא שואל, ועיניו מאירות כאילו זה עתה זכה בפיס. בכל זאת, עסקים הם עסקים.
אני מודד חלוק והוא מוציא מהכיס מצית. "תראה איזו איכות טובה", הוא אומר ומעביר את המצית הדלוק שוב ושוב על החלוק שאני לובש. הסיבה שהחלוק לא נדלק היא בגלל איכותו הגבוהה, הוא מבטיח. זאת אומרת, זה לא שלא הייתי מוכן להאמין לו.
הוא מחליק גלימת משי על כתפיי בטקסיות, מבריש את שולי הזהב שלה ומיישר אותה על חזי. אני נראה מדהים, אבל משהו חסר עדיין, לפחות בעיניו. פתאום, הוא שואל: "רוצה ערפאת?"
אני ממצמץ. "ערפאת?"
הוא מצביע על ראשו, מנסה לחקות משהו. "ערפאת. אתה יודע. מה שערפאת לובש".
עדיין מבולבל, אני מצמצם מבט בחזרה. "ערפאת? ערפאת מי?"
הוא נראה לא פחות מבולבל ממני, כאילו הוא מנסה להיזכר מה יכול היה להיות שמו של ערפאת באנגלית, או שהוא מנסה לנחש כמה בורים הם בני הגיל שלי האמריקאים. "סליחה", אני מושך בכתפיים, בקול הכי אמריקאי שאני מצליח להפיק.
אני בטוח שהוא בסך הכל ניסה להעלות את מחיר הכאפייה שלי, אבל למקרה שניסה לגרור אותי לוויכוח גאופוליטי, החלטתי לא לקחת סיכונים.
אני יוצא בחזרה לסמטה הראשית. רוכלים מכריזים על סחורתם בקולות רמים. שלטים מתנופפים. דוכן למכירת דגלי המורדים וכאפיות עם כתובת שהאדה שחורה.
נער בקפוצ'ון מסדר בפירמידות תבלינים בכל גוון אפשרי, מוערמים בדיוק מסחרר; דוכן נוסף מזכיר קליידוסקופ של סוכריות; ובדוכן אחר נמכרים ספרי קוראן ליד טלפון חוגה, עתיק יותר ממחצית העיר. אני חולף על פני הריסות רומיות וסמטאות שמדיפות ריחות זיעה, סבון וקינמון.
'ביבי הפציץ אותנו'
הסמטאות הולכות ונעשות צרות יותר, העומס האנושי מידלדל וסוף סוף אנחנו מגיעים למושא הכיסופים של הביקור הזה: הרובע היהודי העתיק. אנחנו מגלים אותו ישן, נשכח, אבל עדיין עומד על תילו.
יש כאן אתרים רבים הראויים לתשומת לב, בהם שלושה בתי כנסת שעדיין ניצבים על תילם וכמה בתי מגורים של יהודים, אבל ללא שומר ומפתח אנחנו לא מצפים להגיע רחוק מדי.
באחד השערים אנו פוגשים אדם בגיל העמידה בעל עיניים חדות, שנשען על הקיר ושואל: "ביבי שוב הפציץ אותנו. אתם האמריקאים לא יכולים להגיד לו להפסיק?"
זו לא שאלה רטורית. הוא באמת מחכה לתשובה, כאילו ראש הממשלה נמצא אצלי בחיוג מהיר. אני מושך בכתפיים, כמעט מתנצל. "גם אני לא רוצה שאחת הפצצות האלה תנחת עליי", אני מגיב, "אז בוא נחשוב יחד על פתרון".
הוא לא כועס, אלא רק עייף. עייפות שנובעת מחיים במקום שבו מטוסי קרב זרים באים מפעם לפעם בלילות ותוקפים. הוא בסך הכל רוצה שכולם יירגעו. אני מבטיח לו שבדיוק על כך אני מתפלל מדי יום.
מונית מתקרבת לעברנו ואני מסמן לה לעצור. אנחנו חוזרים למלון כדי לאסוף את המזוודה ומצרפים אותה לתא המטען, שם היא אמורה להכיר את התיק החדש שלי וריח הזעפרן שדבק בו.
כשאנחנו עוברים דרך אזור ג'רמנה והנוכחות הצבאית שבה, אחמד הנהג מתעורר לחיים. "בכל סוריה, כולם ביחד", הוא מגמגם בהתרגשות. "כמו משפחה אחת. הדרוזים הם בעיה", הוא אומר, מתכוון לקרבות שהתחוללו ביום הקודם בין כוחות הממשלה והצבא הדרוזי, שעל פי התקשורת גבו חיים של מאות בני אדם. "הדרוזים מאוד רעים. כל סוריה טובים. דרוזים מאוד רעים".
אני מחליט לחפור לו קצת.
ומה עם טורקיה?
"רעים", הוא אומר.
איראן?
הוא משך בכתפיים.
וסעודיה?
"מאוד רעים!" הוא קורא.
ומה לגבי ישראל?
הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. "מה לגבי ישראל?" הוא מחזיר לי.
בישראל, טובים או רעים?
"ישראל בסדר", הוא עונה בזהירות, לפני שהוא מוסיף, "אבל מדינת ישראל תומכת בדרוזים והדרוזים מאוד רעים. אז מדינת ישראל רעה".
ושאלה אחרונה: אמריקה?
"אמריקה מאוד טובים!" הוא משתפך.
מה כל כך טוב באמריקה?
"לאמריקה יש כסף. טראמפ ו…" הוא מתקשה למצוא את המילה. "חופשי… אה, חופשי…"
חופש?
"חופש!" הוא מאשר. "כן, חופש!"
בטח, אני יודע. השיחה הזו נראית מוכתבת מראש. מעולם לא דמיינתי שדמשק תהפוך למדינת MAGA ('להפוך את אמריקה לגדולה שוב') או שהעם הסורי יזדהה עם 'אמריקה תחילה', אבל אחרי כמה ימים בבירה הסורית, כעת אני מאמין.
השאלה היא אם טראמפ מאמין בעם הסורי באותה התלהבות שהעם הסורי מאמין בו.
עצור, גבול לפניך
כשאני שוב בחזרה בנמל התעופה JFK בניו יורק, אולם הנוסעים הומה אדם כרגיל. תורים ארוכים, סבלנות אפסית ונורות פלורסנט שלא כבו מאז הפעם הראשונה שיאסר ערפאת עטף את ראשו במגבת הכלים ההיא. אבל משהו מרגיש לי לא תקין. ממש לפניי מבחין בי איש לבוש בגדים אזרחיים המשדר סמכות.
"תראה לי את הדרכון שלך", הוא אומר.
"ומי אתה?" אני יורה בחזרה, האינסטינקטים העיתונאיים שלי מתפזרים לכל הכיוונים.
"אני מה-TSA (רשות אבטחת התעבורה של ארה"ב)", הוא אומר בשפתיים דחוסות, למרות שאני לא לגמרי משוכנע בכך והוא לא אוהב שאני מטיל בו ספק.
"מיסטר, מאיפה אתה בא?" הוא דורש לדעת וכעת בקול רם יותר.
ואז אני קולט. מישהו כנראה דיווח עליי. היהודי החסידי שירד זה עתה מטיסה מדמשק.
אני יוצא מהתור והולך אחריו למשרד צדדי, אנחנו מתיישבים יחד. אני מזהיר אותו שהסיפור שלי יהיה מלא בספוילרים ושואל אם הוא בטוח שהוא לא מעדיף לחכות עד שמגזין 'משפחה' יגיע לחנויות. הוא מעדיף לקבל את הסיפור עכשיו ובמשך עשרים וחמש הדקות הבאות אני מתאר לו את השבוע האחרון שלי.
כן, הייתי בסוריה. כן, טסתי לבד, אבל ביליתי חלק מהזמן עם משלחת. לא, בשום שלב לא הרגשתי בסכנה. לא, לא נתתי לאף פושע לארוז לי את המזוודה. כן, מדדו עליי לבוש ערבי, על ידי מי שניסה למכור לי 'ערפאת'. לא, אני עד הרגע הזה לא יודע אם הוא התכוון לכאפייה או לאידאולוגיה. כן, קניתי תיק בשוק השחור באזור התעשייה. לא, הוא לא היה עמיד למים. כן, פגשתי אנשים שאוהבים את טראמפ. לא, לא ציפיתי לכך. כן, ביקרתי בקברו של רבנו חיים ויטאל. לא, אף אחד לא גנב את העצמות.
פקיד המכס מקשיב בעניין. אני מספר לו ששוחחתי עם יותר ממאתיים איש בשבוע הזה והמסקנה שלי היא שהם בסך הכל רוצים לחיות את חייהם ולישון בלילה בשקט, למרות שהם כן מבקשים שיעירו אותם ברגע שטראמפ יחליט לבוא לביקור.
ואז, בדיוק כשאני מסיים את סיפורי, הוא ממצמץ ואומר: "רגע, הסורים באמת אוהבים את טראמפ?"
"הם לגמרי אוהבים אותו", אני אומר. "הם חושבים שהוא היחיד שדיבר עם המזרח התיכון בשפה שלו".
שוחררתי לחופשי.
מאחורי דלתיים סגורות: שיחה עם מושל דמשק
הפגישה עם מושל דמשק מאהר מארוואן הייתה שלא לציטוט. אבל בכל זאת, הנה ההתרשמות שלי מהפגישה
הפגישה שלנו עם מושל דמשק מאהר מארוואן הייתה שלא לפרסום, על כן איני יכול לצטט אותו ישירות. אני יכול לספר על המסקנות שהגעתי אליהן מהשיחה ומהדברים שראיתי בשטח.
1. פחד וחוסר אמון
המושל אמר: עשרות שנים של אסד יצרו תרבות של פחד וחשדנות עמוקה. המשטר בכוונה פיצל קהילות וגרם לשכנים לפחד זה מזה, כדי לפרק את הרקמה החברתית.
ראיתי בשטח: השיחות עם מקומיים כמעט לא מתחילות בפתיחות, אבל ברגע שאמרתי שאני אמריקאי, העיניים התרככו והקול עבר ללחישה. ברור שהאנשים עדיין בודקים מה בטוח לומר ולמי.
2. חרם כלכלי
המושל אמר: הסנקציות הבין לאומיות הרסו את יכולתה של סוריה להתאושש כלכלית. הן פוגעות בחיי היום יום של האזרחים, מונעות בנייה ומעכבות כל שיתוף פעולה עם החוץ.
ראיתי בשטח: העם הסורי מקרטע על מכונות ומכוניות שעבר עליהן הכלח. במשרדי הממשלה עדיין עובדים עם פנקסים ומחשבונים משנות השמונים (אגב, זמן קצר לאחר שעזבתי את סוריה הודיע טראמפ על הסרת הסנקציות. היה זה בביקורו בסעודיה שתיעדתי ל'משפחה').
3. התשתיות ההרוסות
המושל אמר: שנים של לחימה וחרם השאירו את סוריה מיושנת, עם תשתיות הרוסות. אפילו מערכות כספיות בסיסיות בקושי מתפקדות.
ראיתי בשטח: בשדה התעופה רציתי להחליף 500 דולר. הקופאי חזר עם שקית ניילון מלאה שטרות והתחיל למלא את המגירה כמו חנות פינתית בזמן מלחמה. כל המערכת הכספית מוחזקת בגומיות. גם רכיבים חשמליים בסיסיים צריך להבריח ולמכור אחד אחד. נראה שהכלכלה הפכה לאימפרוביזציה מוחלטת.
4. נעדרים וקברי אחים
המושל אמר: יש בסוריה יותר ממאה אלף נעדרים. הממשלה לא מספיקה לזהות מתים מקברי האחים. זה לא רק מונע סגירת מעגל למשפחות, אלא גם חוסם קשרים דיפלומטיים עם ארה"ב.
ראיתי בשטח: למרות כל ההבטחות אין שום אינדיקציה למאמצים אמיתיים מצד המשטר החדש. רק שתיקה ושיתוק. כאילו המשקל של מאה אלף הנעדרים כבד מדי בלי עזרה של מומחים מהעולם.
5. אפס מערכות דיגיטליות
המושל אמר: הממשלה החדשה ירשה מדינה בלי שום מערכות נתונים. אין שרתים, אין מחשבים, אין תיעוד. הכל היה בשליטת קבוצה קטנה במשטר הקודם.
ראיתי בשטח: כדי להיכנס למדינה הייתי צריך לשלוח צילום(!) של שני שטרות של מאה דולר בתור הוכחת תשלום. אם ככה נראה מעבר הגבולות, תארו לעצמכם איך עובדים הארכיון הלאומי ומערכות הזיהוי: עם פנקסים וטלפונים נייחים, מטפלים במסמכים שמעולם לא קודדו.
6. מתחים אתניים
המושל אמר: שנים של לחימה ומניפולציה פגעו באמון בין הקבוצות השונות. זה לא קרה בטעות. אסד תכנן את זה בכוונה.
ראיתי בשטח: כשצבא במדים לא תואמים יוצא עם רכבים אזרחיים להילחם נגד הדרוזים, זה מראה כמה עמוק השסע. נהג המונית הסביר לי מייד ש"הדרוזים גורמים לכל הבעיות במדינה".
7. חזרה לסוריה העתיקה
המושל אמר: שיקום האמון חשוב לא פחות משיקום התשתיות.
ראיתי בשטח: להפתעתי כמעט כל מי שפגשתי התרגש לגלות שאני יהודי. רבים דיברו על היהודים בנוסטלגיה או בהערצה. אחרי עשרות שנות דיכוי, האמון שלהם לא במוסדות אלא באנשים, שמזכירים להם סוריה אחרת.
8. בריחת מוחות
המושל אמר: רוב הכישרונות הסוריים ואנשי המסחר עזבו. האתגר הוא למשוך אותם בחזרה ולגדל דור חדש של עובדי ציבור ומנהיגים כלכליים.
ראיתי בשטח: העסק המשפחתי של ויקטור קמיו עדיין קיים, אבל הבעלים המקוריים עזבו מזמן. המפגש היה חם ומלא נוסטלגיה, אבל גם עצוב, תזכורת שרבים מאלה שבנו את הכלכלה הסורית חיים היום בגולה ולא בטוח שיש להם לאן לחזור.
9. סוריה מחפשת שותפים
המושל אמר: נדרשים ארגונים חברתיים ושותפות עם מדינות ידידותיות כדי לשקם את סוריה. היכולות הפנימיות מוגבלות ושיקום אמיתי תלוי בשיתוף פעולה עם מי שמוכן לעבוד איתם.
ראיתי בשטח: המקום שבו אמורים להיות ארגונים אזרחיים ותוכניות פיתוח קהילתי רק הולך וגדל. אנשים מבטאים תקווה ש'האמריקאים' יבואו לעזור. הממשלה מוכנה לשיתוף פעולה, אבל בלי עזרה מבחוץ אין להם סולם לצאת מהבור.
10. מתוסכלים מהחרם הפוליטי
המושל אמר: העובדה שסוריה מנודה מהזירה הבין לאומית מקשה להביא משקיעים ולבנות קשרים דיפלומטיים. ההנהגה רואה בפריצת החרם העולמי צעד הכרחי.
ראיתי בשטח: בכל שיחה עם בעלי חנויות, מצחצחי נעליים, רוכלים ואפילו עם המושל, שמעתי שהסורים מעריצים את אמריקה. הם דיברו על חופש, על הזדמנות, על הערצה למדינה שהטילה עליהם סנקציות וכמעט הרסה אותם. העם אולי מנותק מהמערב פיזית, אבל בוודאי לא רגשית.
