כשגורגיאס רדף אחרי הרוח, הקאדי לבש בגדי רב, ההגמון קרא פתק קטן במשך שנה שלמה והקהילה היהודית התייפחה בתפילה בדמעות שליש בפקודת הצאר האכזר. המוח היהודי מספק מענה יצירתי, גאוני ומפולפל לתלאות, בימי נס החנוכה וגם לפניהם ואחריהם. מה עומד מאחורי המוח היהודי הידוע בכושר ההמצאה המבריק שלו? מי מנסה לחקות אותנו ובאיזה אופן? ומתי חובה לגנוז את היצירתיות המתפרצת? חידודים יהודיים
איך מרגיש יהודי תחת עולו של צאר צורר, שמקבל הוראה חמורה מהשלטונות להתפלל בכוונה עמוקה למען הצאר החולה מאוד, שיהיה בריא? הכי נוח להתחמק מהמשימה. הבעיה היא שהשלטון שולח פקח לבדוק אם אכן הפקודה מבוצעת כהלכה. ואם לא…
זה קרה ברוסיה, בתקופה בה הרב מזא"ה (רב מטעם, זה שמוכר לנו ממשפט בייליס) שימש כרבה של המדינה. בשנת תרנ"ד, הצאר אלכסנדר השלישי שבזמנו היו פרעות, גסס. שליחים נשלחו לכל אנשי הדת ברחבי רוסיה ודרשו: להתפלל בעד הצאר. השליחים נותרו בבית הכנסת לפקח על הביצוע.
נאספו אנשי הקהילה, גברים, נשים וילדים. ביקש הרב מזא"ה לפתוח ולומר את פרק ק"ט בתהילים למען הצאר ירום הודו.
הקהל החל בתפילה ונשא קולו בבכי ויללה גדולה ובכוונה עצומה. התייפחויות נשמעו היטב מעזרת הנשים. הכל התמוגגו בדמעות שליש בקוראם בבכי מילה אחר מילה מספר התהילים. נציג השלטונות התרשם עד עמקי נשמתו. הוא אמר לרב בהתפעלות מודגשת כי באף מקום בו פיקח על התפילה בכנסיות הגדולות של בני עמו של הצאר, לא התפללו בחום כה רב ובכוונה כמו בני הקהילה היהודית.
במקום שנרחיב ונסביר איך ומדוע הקהילה כה דמעה והתפללה בכוונה, פתחו פרק ק"ט בתהילים ורוו נחת…
העם שלנו נולד על ערש ניסיונות: עוד מזמן גלות מצרים התמודדו האימהות עם גזירות המצרים, וגם בחושך הגדול מצאו פתרונות מדהימים ויוצאי דופן לגזירות הקשות.
מחקרים רבים ומלאי קנאה נוכרית נכתבו על היצירתיות היהודית, כשהם מנסים לעמוד על סודו של המוח היהודי המבריק והמפולפל. ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד מעשי חכמים, מלאים בהדגמות לאין ספור.
בואו לטעום קצת פלפל חריף בטעם יהודי מתוק.
אסטרטגיה יהודית
ברוח הימים, ימי הלל והודיה, נתחיל בכמה מקרבות יהודה המכבי.
אסטרטגים חקרו את הקרבות ההם במטרה לגלות את התחבולות שבהן הן נערכו, כי למי שרחוק מהאמונה קשה לעכל נס. אנו יודעים היטב שהניצחון לא היה פרי תחבולות, אלא ניסים ונפלאות שעשה בורא העולם לאבותינו. ההעמקה שלנו בפרטי הקרבות היא מתוך ניסיון להבין טוב יותר את מאורעות הימים ההם – וכן, גם מתוך התפעלות מהיצירתיות של המוח היהודי.
במילים המועטות מתוך תפילת 'על הניסים': "מסרת… ורבים ביד מעטים", מקופל נס עצום. תיאור הקרבות המפורט ממחיש אותו ומביא פרטים מרתקים.
בספר 'מקבים' (שימו לב, זה הכתיב הנכון), הנקרא גם 'חשמונאים' (מתוך הספרים החיצוניים שלא נכללו בתנ"ך. המקור בלשון הקודש נעלם, ואת ההעתק ביוונית תרגמו שוב והוא יצא בהוצאות מכובדות עם הסכמות רבנים), יש תיעודים מרתקים ומהימנים מאותם קרבות. חוקרי הספר ומפרשיו מניחים כי הוא נכתב בידי עד ראייה קרוב.
המכבים – יהודים יראים וחדורי מסירות נפש שהסתתרו במערות, ניזונו מצידה מועטה וישבו למדו במסתור – היו רחוקים מאתלטיות, וגם לא היו בידיהם כלי נשק ומגינים כאשר החלו במלחמה. חוקרי הקרבות הגיעו למסקנה כי הכלי היחיד שהיה להם הוא חרב קצרה הדומה לפגיון. גם פרשים לא היו ביניהם בהתחלה, רק ככל שהתקדמו בקרבות עד לניצחון וטיהור המקדש (והיו גם כמה אחרי…) הצליחו לשים את ידם על שלל מלחמה יווני ולהתחמש בצורה מלאה יותר.
התחמושת הייתה למעשה תפילה, שופרות, צום וחזרה בתשובה, וההשתדלות – שימוש בתכסיסים.
הנה תיאור של הקרב הראשון – הניצחון על אפולוניוס:
"ויקבץ אפולוניוס גויים, וחיל גדול משומרון להילחם בישראל. וידע יהודה ויצא לקראתו ויך אותו וימיתהו. ויפלו חללים רבים והנשארים נסו. ויקח את שללם, ויהודה לקח את חרב אפולוניוס וילחם בה כל הימים". (חש"א, ג י-יג)
החיל של אפולוניוס התבצר במבצר חקרא שבירושלים וקרא לחיל שומרון לעזרה. בפיקודו של אפולוניוס נע החיל דרומה בדרך ההר.
אחרי שהובס חיל שומרון, הובאה תגבורת משפלת החוף. בראש הצבא היווני שהגיע מסוריה עמד המפקד סירון. הצבא צעד בדרך השפלה ועלה לכיוון בית חורון. יהודה ואנשיו הסתתרו מאחורי אחת הגבעות הקטנות הקרובות לפסגת המעלה, והסורים לא יכלו לראותם.
כך למעשה ניצלו המכבים את התנאים הטופוגרפיים. כשהם בעמדה גבוהה יותר, בתוך שטח ההרים, הם עקבו אחר את תנועותיהם של הסורים ושלחו בקלות צופים ומרגלים בין השיחים והמשעולים, כדי לברר את דרכו של צבא האויב ואת הרכבו. היוונים, לעומתם, לא יכלו לעשות זאת.
המכבים שטפו את המדרון והסתערו על היוונים מלמעלה, מנצלים גם את זווית השמש המסנוורת. במעלה התלול לא יכול היה הצבא היווני להסתער, והאפשרות היחידה שנותרה לו הייתה לנוס לכיוון העמק.
כך זה מתואר:
"וישמע סירון ראש צבא סוריה כי אסף יהודה אספה… והם יוצאים למלחמה… ויעל אתו מחנה חטאים כבד… ויגיע עד מעלה בית חורון ויצא יהודה לקראתו במתי מעט… ובראותם את המחנה הבא לקראתם אמרו ליהודה: איך נוכל אנחנו המעטים להילחם בהמון החזק הזה ואנחנו עייפנו, לא אכלנו יום…
"ויאמר יהודה, נקל כי יסוגרו רבים ביד מעטים, ואין מעצור לפני השמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברוב חיל נצחון המלחמה, ומן השמים הגבורה. הם באים אלינו ברוב גאוה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו, ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתנו. והוא יגוף אותם לפנינו, ואתם אל תיראו מפניהם. וכאשר כילה לדבר ויפל עליהם פתאום וינגף סירון ומחנהו לפניו. וירדפום במורד בית חורון עד הבקעה, ויפלו מהם כשמונה מאות איש, והנשארים ברחו לארץ פלשתים. ויחל פחד יהודה ואחיו, והאימה נפלה על הגויים אשר מסביבותיהם.
"ויגע שמו עד המלך, וכל עם היה מספר על מלחמות יהודה". (חש"א א טו-כו)
אחרי הניצחון הזה נפלה כמות גדולה של נשק לידי המכבים. עקב קול הניצחון המדהים שהתפשט בארץ, יהודים רבים אזרו עוז להצטרף למרד ולמלחמה. יהודה שלט עתה למעשה על חלק גדול של הרי יהודה, מסביבות גופנא בצפון ועד מעבר למצפה (קבר שמואל הנביא הצופה לירושלים) בדרום.
היוונים השוהים במבצר החקרא אשר בירושלים חשו שהם נתונים בסכנה, ובאנטיוכיה הבינו שיש להם עסק עם מרד עממי אך רציני כנגד השלטון הסורי.
הניצחון המוחץ שתואר לעיל, היה גורם לכל לוחם אמיץ לצאת זחוח ולהתפאר בפעלולים המלחמתיים היצירתיים כפי שבאו לידי ביטוי בקרב, במיקום ובנקודת ההפתעה. אבל יהודה המכבי ולוחמיו הגיבו באופן שונה. להלן הדברים שמובאים בספר מקבים-חשמונאים:
"ויאספו ויבואו למצפה מול ירושלים, כי מקום תפילה היה במצפה לפנים בישראל. ויצומו ביום ההוא, וילבשו שק ואפר על ראשיהם, ויקרעו בגדיהם. ויפרשו את ספר התורה מן הספרים אשר ביקשו הגויים לחוק עליהם את צלמי אליליהם. ויביאו את בגדי הכהונה ואת הבכורים ואת המעשרות, ויעמידו את הנזירים אשר מילאו את הימים.
"ויקראו בקול אל השמים, לאמור, מה נעשה לאלה, ואנה נוליך אותם. ומקדשך נרמס וניטמא, וכהניך באבל ובשפל. והנה הגויים נאספו עלינו להשמידנו… איך נוכל לעמוד בפניהם, אם אתה לא תושיענו? ויתקעו בחצוצרות, ויקראו בקול גדול.
"ואחרי כן הקים יהודה ראשי עם, שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. ויאמר לבוני בתים ולאלה אשר ארשו אשה, ולאלה אשר נטעו כרמים ולרכי לבב לשוב כל איש לביתו על פי התורה. ויסע המחנה ויסעו מדרום לאמאוס". (חשמונאים א ג 55)
תחבולות מלחמה
בקרב שנערך לאחר מכן, נעשה שימוש בתחבולה מרתקת. הקרב נערך מול מחנה גורגיאס שחנה באמאוס. החוקרים משערים שזה היה באזור צומת לטרון – פארק קנדה, אולי קילומטר מצפון-מערב לשם. האזור הוא לא הררי כמו בית חורון, אין בו העליונות שהקנו למכבים פסגות ההרים. בקיצור, לא סתם גורגיאס בחר אותו.
מספרם של הסורים היה, לדברי ספר מקבים א: "ארבעים אלף איש ושבעת אלפים פרשים", ובהם "חמשת אלפים איש ואלף פרשים" בפיקודו של גורגיאס.
החיל בפיקודו של גורגיאס היה חיל מקצועי, ואילו שאר הצבא היה חיל המילואים שגויס מערי החוף.
היוונים היו בטוחים בניצחונם. העובדה שתעיד על כך היא הצטרפותם של סוחרי עבדים אל החיל, כדי לקנות את השבויים שוודאי יישבו בקרב.
לגורגיאס הייתה תוכנית פשוטה וברורה: חיל המחץ יפתיע באישון לילה את מחנה המכבים הישן וישמידם. הוא היה בטוח שאנשי יהודה יישנו כולם ולא יספיקו להתנגד. ברגע שימוגרו הלוחמים המכבים העקשנים, הצבא הסורי יחדור ללא התנגדות ממשית לאזור ההרים, יעניש את תושבי הכפרים שמרדו וימכור רבים מהם לעבדים, וכך יפתחו את הנתיב שסגרו המכבים לכוחות היוונים במבצר החקרא בירושלים.
יהודה המכבי ניחש או אולי הצליח לקבל מידע ממרגלים על תוכניתו של גורגיאס, ובעזרת השם וברחמיו הגדולים הגה תוכנית מפתיעה.
כמתוכנן, חיל המחץ של גורגיאס תקף בלילה את מחנה המכבים, ולהפתעתו האיומה מצאו ריק. ההפתעה הגדולה הייתה בעיקר בשל העובדה שיהודה הורה לאנשיו להותיר מדורות דולקות לפני שעזבו את המחנה, כך היוונים היו בטוחים שהם תוקפים מחנה מאויש. כשגורגיאס גילה שאנשי יהודה ברחו, הוא החליט לרדוף אחריהם אל ההרים, או אולי לכיוון המצפה, בסיסו הקודם של יהודה. מורי דרך בשטח ההר היו היהודים המתייוונים ר"ל. בעוד היוונים רודפים אחרי הרוח, חדרו המכבים למחנה היוונים מכיוון לא צפוי. כשהם נכנסו אמר להם יהודה המכבי:
"ויאמר לעם, אל תחמדו את השלל, כי מלחמה נגדנו. וגורגיאס והחיל בהר קרוב לנו. ועתה עמדו בפני אויבינו, והלחמו אותם, ואחרי כן תקחו שלל קוממיות".
מצביא שגרתי היה אולי מרשה לחייליו לבזוז מיד את המחנה וליהנות מהשלל, אבל יהודה המכבי כנראה הניח שהיוונים יקלטו בשלב מסוים שאין עקבות למכבים וישובו אל המחנה, והחליט ליצור את הרושם שמפלת מחנה היוונים היא גדולה מכפי שהייתה באמת, לכן העלה את המחנה הסורי העזוב באש וסידר את אנשיו לקרב.
"עוד יהודה מדבר וירא חלק נשקף מן ההר. וירא כי ניגפו ושורפים את המחנה… וכאשר ראו את מחנה יהודה בעמק נכון לקרב ויברחו כולם אל ארץ פלשתים".
אין לתאר את פגיעתם וזעמם של היוונים לאחר מפלת גורגיאס. בראש הצבא שהגיע מסוריה ונכנס עתה למערכה עמד ליזיאס, עוצר הממלכה בעצמו, בעוד אנטיוכוס היה עסוק בפרק זמן זה במסע מלחמה במזרח.
צבא ליזיאס עלה באין מפריע במעלה בית גוברין או באחת הדרכים שלדרומה, כי דרך זו עברה בשטח ארץ האדומים – אויבי היהודים, ושם היה לו גיבוי נוח.
הצבאות חנו זה מול זה ברמת ההר, בקרבת בית צור, והתכוננו למערכה. הפעם, בניגוד לקרבות הקודמים, זה היה צריך להיות קרב סדיר בשטח מישורי למדי, שלא היה בו מקום להפתעות על ידי מארב וניצול פני השטח על ידי היהודים, כפי שאירע בקרבות הקודמים.
"ומקץ שנה אסף (ליסיאס) לגדודים ששים אלף איש בחור וחמשת אלפים פרשים להלחם אותם. ויבואו יהודה, ויחנו בבית צור, ויפגשם יהודה כעשרת אלפים איש… ויחגרו ויפלו ממחנה ליסיאס כחמשת אלפים איש ויפלו לפניהם. וכראות ליסיאס את המכה אשר היתה בצבאו… ויסע לאנטיוכיה וירב לאסוף חיל שכירים לעלות עוד פעם ליהודה. ויהודה אמר לאחיו הנה נגפו אויבינו נעלה לטהר את המקדש ולחנכו. ויקהל כל המחנה ויעלו הר ציון". (חש"א ד 37-28)
בכ"ה בכסלו שנת תרכ"ב, עלו יהודה ואנשיו לירושלים, כבשו את המקדש וטיהרו אותו, כמילות הפיוט: "אז אגמור בשיר מזמור, חנוכת המזבח".
מלחמות המכבים היו עוד אבן דרך שבה העולם כולו עמד משתאה, איך עם קטן מתמודד במערכה כה גדולה. מי שזכה ראה את יד השם ואת הניסים הגדולים, ומי שלא היה לו נוח להכיר בנס – ניתח את הקרבות ומצא בהם הוכחות לראש היהודי היצירתי ולחשיבה אסטרטגית.
זו המסורת
נתקדם הלאה שנים רבות קדימה, ונגיע עד לתקופתו של הרמב"ם.
הרמב"ם, כידוע, שימש כיועצו ורופאו האישי של מלך מצרים. סיפורים מופלאים רבים סופרו על הרמב"ם בהיותו בנקודת החיכוך הזו, בין חצר המלך ואמונתו היהודית, ועל הדרכים המרתקות והמפולפלות שבאמצעותן הצליח להיחלץ מבורות שטמנו לו.
אחד מהסיפורים שמיוחס לרמב"ם, מתאר כי בקרב אנשי החצר היה קאדי מוסלמי שנהג תדיר לתקוף את הרמב"ם בשאלות והקנטות בענייני אמונה ודת. הרמב"ם נמנע מלהשיב לו. הוא ידע שאם יענה לאותו קאדי ייעלבו כל המוסלמים אנושות, וכמובן גם המלך. הדרך שלו להתחמק מהתנצחות הייתה לענות להקנטות בתשובה קצרה ופשוטה: "כי כך המסורת שלנו".
פעם אחת מצא הקאדי הזדמנות להעלות שאלה עת היו שניהם ליד המלך. כשענה לו הרמב"ם את התשובה המסורתית: "לנו יש מסורת…" רגז הקאדי: "מה זאת אומרת 'לנו יש מסורת'? גם לנו יש מסורת. תענה לי תשובה לגופם של דברים!" הוא פנה אל המלך וביקשו לצוות על הרמב"ם שיענה לו תשובה בלי התחמקות. המלך פנה אל הרמב"ם ודרש זאת ממנו.
הרמב"ם הודיע כי לפני שישיב יש לו שני תנאים: האחד – שהמלך יתחייב לעשות כל מה שהוא מבקש, והשני – שאם יהיה צודק בוויכוח, שהמלך לא יפגע בו לרעה.
המלך אישר את שני התנאים. לאחר מכן ביקש הרמב"ם שיביאו עבורו בגדים של קאדי, כי הוא רוצה לתת דרשה בפני המוסלמים במסגד ביום שישי הקרוב, כשהוא לבוש כחכם מוסלמי. הוא ביקש שגם המלך והקאדי יהיו נוכחים במסגד בשעת הדרשה.
ביום שישי הגיע הרמב"ם למסגד לבוש כקאדי ועלה לדרוש: פתח בפסוקים ותיבל במאמרי חז"ל. הקהל המוסלמי שם לב כי למרבה הפלא הקאדי מדבר דברים מעניינים… הנוכחים הנהנו בהסכמה וגנחו מרוב נחת. הקאדי האמיתי הישוב בקהל הנרגש בקושי הצליח לכלוא את זעמו: הרמב"ם עושה צחוק מכל המוסלמים המאמינים רק בקוראן, ומלעיט אותם בדברי חז"ל שאינם ממקורות האסלאם!
בינתיים סיים הרמב"ם את הדרשה ויצא. קידם אותו הקאדי ואמר בזעם גדול: "דע לך שאתה מחלל את הקודש!"
השיב לו הרמב"ם בנחת: "זה היה התנאי בינינו – שכל מה שאבקש, תעשו. וכעת אני מבקש מכם לבוא עימי מחר ביום השבת לבית הכנסת, כשהמלך ואתה לבושים בבגדים של רבנים".
למחרת באו המלך והקאדי עם הרמב"ם לבית הכנסת לבושים כיהודים, ונטמעו בקהל.
עלה הרמב"ם לקרוא בתורה. הוא קרא בכוונה עם טעות קלה בניקוד. מיד באותו רגע – לא רק אחד קפץ ותיקן את הרמב"ם, אלא כולם ביחד מיחו בו, והוא תיקן את עצמו. לאחר מכן המשיך לקרוא ושב וטעה, ושוב… כולם מיחו בו.
כשהגיע הרמב"ם לעליית שני, עלה הגבאי אל הבימה ואמר במלוא הכבוד והעדינות: "כנראה כבוד הרב היה עסוק מדי בעסקי הממלכה ולא הספיק להכין את הקריאה כראוי, לכן כדאי שמישהו אחר יעלה במקום הרב ויקרא את הפרשה". ואכן, הרמב"ם פינה את מקומו לבעל קורא אחר.
לאחר התפילה פנה הרמב"ם אל המלך ואמר: "הרי לך ההבדל בין המסורת שלנו למסורת שלכם. כאשר עמדתי לפני המוסלמים, יכולתי לומר כמעט כל שעולה בדעתי בלי שאף אחד מקהל השומעים יביע מחאה או התנגדות, והדברים מבחינתם הפכו לחלק מהמסורת המוסלמית. אצל היהודים לעומת זאת… ראיתם מה קרה בבית הכנסת. אני עצמי רב בית הכנסת, וטעיתי בסך הכל רק בניקוד! עם זאת הכל תיקנו אותי ואפילו הורידו אותי מהבמה וביקשו שמישהו אחר יחליף אותי בתפקיד. זו נקראת מסורת אמיתית!"
מילים גאוניות
ולא רק במצרים. בכל תפוצות ישראל מצינו רבנים שפעלו בפיקחות ובשנינות כדי להדוף ניסיונות פגיעה. אחד מגאוני הדורות שנודע בפיקחותו הייחודית, בתשובותיו המהירות והחדות ובחריפותו הרבה, היה רבי יהונתן אייבשיץ, שסייע לא מעט לאחיו היהודים. כמו באותו מקרה שבו רצה ההגמון לגרש את כל היהודים.
שליח הגיע בבהילות מהעיר מץ והודעה נוראה בפיו: "ההגמון הרשע גזר גזירת גירוש על כל יהודי העיר וגלילותיה". נחפז רבי יהונתן אל ההגמון ושאל מה קרה פתאום, ומדוע הוא החליט לעקור אלפי נפשות ממקום מושבן ולזרוק אותן לייסורי הנדודים. השיב הרשע כי חובתו הנוצרית היא להציק לעם היהודי. רבי יהונתן הגיב בהכרזה: "עם ישראל חי לעולמי עד".
ההגמון רגז לשמע ההכרזה, ובכלל מההעזה לומר כך מולו, והחליט להעניש את רבי יהונתן במשימה בלתי אפשרית. הוא פנה ושאל: "אמור לי, כמה מספר בני עמך בעירנו ובגלילותיה?" ענה הרב: "ארבעים וחמישה אלף, שבע מאות ושישים".
כעת הנחית ההגמון את ההוראה: "כתוב את המשפט שאמרת עכשיו – 'עם ישראל חי לעולמי עד', ארבעים וחמישה אלף שבע מאות ושישים פעמים בתוך שלושה ימים. אם תצליח לבצע את המשימה לבדך, אבטל את גזירת הגירוש". אם לרגע זה היה נשמע מעשי, הוסיף ההגמון והדגיש: "את כל מספר הפסוקים הללו כתוב על קלף בגודל קלף המזוזה שאתם תולים על פתחכם".
הלך רבי יהונתן אייבשיץ לביתו ושב אל ההגמון כעבור פחות משעה, כשבידו קלף מזוזה מגולגל. ההגמון פרש את מגילת הקלף הקטנה ולא הבין מה פשר לקט האותיות הזה.
וכך היה מראה הכיתוב:
הסביר הרב: "הנה, בקמע כתוב: 'עם ישראל חי לעולמי עד' החל מהאות ע' הנמצאת במרכז, באמצע הקלף. תוכל לקרוא את הפסוק בארבעים וחמישה אלף שבע מאות ושישים אופנים לכל צד. תוכל לבחור לקרוא את המשפט מכל ריבוע, ולכל כיוון".
ישב ההגמון וטרח שנה תמימה (!) עד שהצליח לספור את כל ארבעים וחמישה אלף האפשרויות. ובינתיים… היהודים ישבו לבטח בבתיהם במץ וגלילותיה, וניצלו מסכנת הגירוש, עד שההגמון הנפעם בא אל הרב והודה שהוא הצליח במשימה וכמובן ביטל את הגזירה כליל.
אלו דגימות קלות ובודדות מתוך אין ספור סיפורים מדהימים על תושייה מפולפלת, מבריקה, גאונית וקשה להשגה. מהרבנים והמנהיגים הגדולים עד ליהודי הפשוט. והיה אפשר לתאר ולספר עד אין סוף.
ניתוח מוח
המוח היהודי המבריק שימש אתגר לחוקרים רבים. אף אחד מהם לא רצה להתחלף עם גורלו של היהודי הנרדף, אבל את המוח המבריק והתושייה היצירתית חמדו לא מעט.
מה המנוע ומה מניע את הפלפליות היהודית היצירתית הזו?
ד"ר שלום סלומון ואלד מגדיר זאת במאמר שפרסם במכון למדיניות העם היהודי:
"חרדה היא המנוע העיקרי של היצירתיות היהודית. היא נובעת ממתח, לחץ, תחושת שוליות, הַדָּרָה, אפליה, רדיפה, גירוש, מנוסה, מלחמה, רצח עם – ומזיכרונות מתמשכים, בין-דוריים, של כל אלה".
הסופר היהודי-בריטי נורמן נפתלי לברכט, מיצה את ההגדרה הזו בכותרת ספרו: "גאונות וחרדה – כיצד שינו יהודים את העולם".
אולם, האם המילה 'חרדה' אכן מתאימה כאן? לא ראינו שיהודה המכבי ואנשיו גילו חרדה, אלא להפך, הם נאחזו בעוגן הביטחון בהשם. היינו בוחרים להגדיר זאת במילה מצוקה. והרי המצוקה היא אם היצירה.
הגזירות הרבות שנגזרו על היהודים הולידו שיטות יצירתיות להתמודד עימן. כך למשל גזירת היתומים בתימן במאה השמונה עשרה, שחודשה שוב בתקופת האימאם יחיא במאה העשרים. על פי החוק הזיידי, כל יתום קטין מבני החסות (יהודים ונוצרים) עובר לחסות המדינה המוסלמית וחייב להתחנך כמוסלמי. הדרך הראשונית הייתה להבריח את אותם יתומים שחלילה לא יהיו בסיכון התאסלמות, אך זה היה מורכב, מסכן חיים ולא פשוט כלל. כך נולד הפתרון יוצא הדופן – לחתן את היתומים בגיל צעיר מאוד, וכך הם נחשבו לבוגרים וניצלו מסכנת ההתאסלמות.
או, כדוגמה נוספת – הגזירה ללכת בזנב על הראש, שנגזרה על יהודי אירופה. מה שנועד להשפיל את היהודים, הפך לנזר יפהפה ויקר – השטריימל, שהתהדרו ומתהדרים בו לכבוד שבת.
סקרנות היא מנוע נוסף המפתח מוח יצירתי.
בדיחה עממית מספרת על גוי שפגש יהודי ובירר בטרוניה: "למה אתם היהודים עונים תמיד בשאלה?"
"למה לא?" קיבל תשובה מיידית.
ארבע הקושיות מליל הסדר הן דוגמה חזקה לחינוך היהודי לשאול. לעורר סקרנות. הסקרנות היא מידה יהודית טיפוסית ומובהקת, למעשה כל הלימוד היהודי מושתת על שאלות. כי כש'זורמים' עם הזרם, לא מקשים, לא עוצרים, לא מנסים דברים אחרים, המוח לא מקבל גירויים מספקים.
עוד מניע יצירתי הוא חינוך והשכלה. "צירוף ידע ממקורות שונים ורבים", כפי שהגדירו חוקרי יצירתיות, מחייב השכלה רבה. הילדים שלנו מתחילים ללמוד כבר בגיל שלוש.
נוסיף ללימוד את הנדודים הרבים של עמנו, שלא ישב במקום אחד שנים רבות מדי, כמובן באילוץ. הגלויות, תוצאת הגירושים הרבים שהובילו יהודים לעקור ממקום למקום, העשירו בהיכרות עם נתונים חדשים של שפות / אקלים / מסורות של קהילות אחרות, ותרמו עוד לפיתוח מוח גמיש ויצירתי.
אין ספק כי מעל כל המנועים הללו, בראש הרשימה, נמצאות התלאות. משברים מעוררים, ממריצים את היצירתיות ומכריחים למצוא פתרונות.
גם כיום אנחנו מתמודדים עם בעיות יהודיות קיומיות כמו ביטחון, השפעות זרות ומוזרות, התנכלות ממסדית… הנה כבר עולים רעיונות מרתקים להתמודדות עם גזירות המעונות, החד פעמי ועוד, כשהמוח היצירתי שלנו נשען על ניסיון רב שנים של יהודים שהתמודדו לאורך הדורות.
לכן, אמא יהודייה, אם הילד שלך שופע רעיונות יצירתיים הזויים שמביאים אותך לעילפון, קחי כמה נשימות טובות והירגעי. הוא בסך הכל ממשיך את המסורת, ורוכש כלים כדי להצליח לשרוד כיהודי טוב. @3=אייקון סיום כתבה
ראש של גמרא
לפני כעשר שנים הסביר שגריר קוריאה הדרומית בישראל, יאנג סאם, למראיינים ישראלים סקרנים, מדוע התלמוד הוא הספר הכי נמכר אצלם: "ליהודים יש אחוז גבוה של זוכי פרס נובל בכל התחומים: בספרות, במדעים ובכלכלה. זה הישג מדהים. ניסינו להבין מהו הסוד של העם היהודי, כיצד הם – יותר מעמים אחרים – מצליחים להגיע לכאלה הישגים מרשימים, איך יהודים הם כל כך גאונים. המסקנה שהגענו אליה היא שאחד מהסודות שלכם הוא לימוד התלמוד.
"יהודים לומדים תלמוד מגיל צעיר, וזה מסייע להם, לדעתנו, לפתח יכולות גבוהות. ההבנה הזו הביאה אותנו למסקנה שגם אצלנו צריך ללמד ילדים תלמוד. אנחנו מאמינים שאם נלמד את ילדינו תלמוד – נוכל גם אנחנו להיות גאונים. וזה מה שעומד מאחורי ההחלטה להכניס את הספר הזה כמעט לכל בית בקוריאה הדרומית".
כדי להעמיק מעט בסוגיה הזו, אך טבעי שנפנה לרב נתן שטרנפלד, 'רבי מנדל', המוכר לנו מסדרת הספרים 'סיפורי רבי מנדל', ספרים גדושים בחריפות ופלפליות יהודית מובחרת ומתובלים בהומור. בנוסף, הרב שטרנפלד מלמד גמרא בכיתות גבוהות.
ממה נובע החוש היצירתי להדהים שיש ליהודים באופן כללי, וליהודים מפולפלים באופן פרטי: מראש שלומד גמרא? מהפלפל שיש בקוגעל? מההומור שבא לרפד את התלאות? ושאלת סוגריים: נשים פטורות מיצירתיות עקב העובדה שאינן הוגות בגמרא, או שהן נהנות מההבזקים התלמודיים סביבן?
לפני שהוא פותח ומשיב בסגנונו הססגוני, מבקש הרב שטרנפלד להבהיר:
"אני רוצה להביע דעות בנושא כאדם חושב, וכיהודי חושב: לעניין הפלפליות הנודעת, ההומור היהודי, לדעתו של אאמו"ר זיכרונו לברכה הוא אכן הגיע כדי לרפד את התלאות".
אך ברגע שנוגעים בגמרא, רבי מנדל (בשמו הספרותי) מזדעק: "איני יודע מנין הקביעה שיצירתיות באה מהגמרא והתלמוד!
"יצירתיות היא יצירה, ואנחנו היהודים (כולל נשים שמעיינות בפירוש רש"י) לומדים כדי לדעת היטב את המקור – הרי אנו לא רפורמים! איני מחזיק עצמי להוגה דעות וגם לא לתלמיד חכם, אבל כן לאדם שלא מוכן לחרוג מהשקפה אמיתית. ברגע שאני מדבר על נושא כזה אינני סופר או מתבדח או בעל הומור, אני הופך להיות קנאי כמו סבי זקני הרב הירש.
"אין בתלמוד יצירתיות. בשום אופן לא! כמו שאין בתורת משה רבנו ע"ה שום יצירתיות. לו הייתה יצירתיות היה העולם נחרב, שכן היו מתפצלות לנו תורות הרבה, חלילה.
"בתלמוד יש חכמה, בהחלט, והמוח מתחדד בלימוד, בהחלט. אך להבדיל אלף אלפי הבדלות, הדבר הוא כמו משחק האישקוקי (שחמט), שיש בו חוקים ואי אפשר ליצור בו יצירות אלא למצוא את התלם (ההשוואה למשחק השח מובאת בכוזרי).
"אסור לראות בתלמוד מקור ליצירתיות, כי היום אומרים כך ולמחר מי יודע מה יאמרו. ההוא לומד גמרא כדי להתחדד רח"ל, ההוא מל את בנו כי זה בריא רח"ל, ההוא לא אוכל בשר בחלב כי זה לא נוח לעיכול – תצלינה אוזניים משמוע כך.
"חשוב לי לחדד ולהזכיר כי הדברים לעיל נאמרים על ידי אדם שאוהב לצחוק. אני כל כך אוהב לצחוק, ואוהב לכתוב לעיתים רק בשביל הבדיחה או כדי לקרוא את הבדיחה של עצמי ולגעות מצחוק.
"אבל פה המקום להאיר: אין רגע בעולם שבו מותר לעקוף את האמת. אדם אוהב ללכת להופעה מבדחת כדי לפזר את המחשבות על חובות, על עיקולים ועל חסימת חשבון, וגם אז הוא יודע שאינו חושב בריאליות אלא שוכח לרגע את האמת. לעומת זאת, בכל הנוגע לתורה הקדושה – אדם יכול להיות באמצע הלילה בטיול באלפים תוך כדי סיפור על הפילים של חניבעל, ובכל זאת התורה תהיה מולו. אין להזיז אותה ואין להפוך ממנה כלי ליצירה.
"בקוריאה כן, אבל לא אצלנו. לא לא ולא!
"הפועל היוצא מן הלימוד הוא הבנת הלימוד, וגם ממילא נוצרת התחדדות – אבל לא יצירתיות".
על שאלת הסוגריים מביע הרב שטרנפלד פליאה: "אני מאוד מתפלא על המחשבה שנשים אינן יצירתיות, בעוד דמויות נשיות רבות המוזכרות במקרא ובגמרא היו יצירתיות. אבי מורי טען שהסיבה לדבר היא שהנשים פועלות מהרגש והאינטואיטיביות".
כידוע, כשיש בעיה מחפשים פתרון. (אדם בלתי יצירתי ידפוק את ראשו בקיר וייצר בעיה חדשה.) יצירתיות פותרת בעיות, ויצירתיות פלפלית פותרת בעיות באופן מצהיל לב.
בין שורות הסיפורים של רבי מנדל, ניכרת גישה יצירתית מובהקת של מלמד. האם יושבים וחושבים מראש איך להנחיל חומרים לימודיים באופן מרתק, מצהיל ומלהיב?
"אדם בעל הומור לא מכין את ההומור. אבל לגבי ההוראה, שכעת מצומצמת אצלי מאוד, הנני לומר שכל ההומור והסיפורים לא היו בשיעורים (שיעורי גמרא בכיתות ז' ח') אלא בנפרד. אמנם קורה שמכניסים איזו אנקדוטה, אבל התלמידים בהחלט מקשיבים יותר כשהם יודעים שהשעה הבאה מוקדשת לסיפור או לחידות.
"בחזרה על החומר השתמשתי לעיתים במשחקים כגון 'בינגו-מושגים' וגררתי את המנהל ואת המפקח שישתתפו במשחק כזה, כדי להמחיש להם שאפשר לחזור בצורה זו.
"כללו של דבר, הלימוד לא היה הומוריסטי. אמנם לא יבש – אבל שום סיפור לא הושחל בגמרא. הקפדתי על כך. בלימודי קודש, ובגמרא בעיקר, חייבים להיות מיושרים עם הלימוד. אבל כשמובאת בעיה בגמרא, לדוגמה 'זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ועמד בעל החבית (לפתע) ונשברה חבית (על ידי הקורה) בעל הקורה פטור' – במקרים כאלו אני אכן מדגים כיצד אדון קלופשטוק מתנשם עם החבית על הראש, וכשהוא עוצר, בלי להודיע מבצבצת הקורה מהצד השני של החבית, אחרי שהיא פילחה אותה. כלומר, אפשר לומר שבדוגמאות אפשר בהחלט להכניס חיוך, אבל דבר זה אסור בלימוד עצמו".
ומכאן לשאלה האחרונה והחשובה: איך מעודדים חשיבה יצירתית של תלמידים יהודים טובים, ואיך לא מקצצים להם את הכנפיים?
הפתרון של הרב שטרנפלד לסוגיה הזו הוא קל ופשוט: "לקרוא את סיפורי רבי מנדל", והוא מוסיף מיד ברצינות תהומית: "כוונתי להורים ולמלמדים, כמובן…"
כשגורגיאס גילה שאנשי יהודה ברחו, הוא החליט לרדוף אחריהם אל ההרים, או אולי לכיוון למצפה, בסיסו הקודם של יהודה. בעוד היוונים רודפים אחרי הרוח, חדרו המכבים למחנה היוונים מכיוון לא צפוי
הרמב"ם הודיע כי לפני שישיב יש לו שני תנאים: האחד – שהמלך יתחייב לעשות כל מה שהוא מבקש, והשני – שאם יהיה צודק בוויכוח, שהמלך לא יפגע בו לרעה
הלך רבי יהונתן אייבשיץ לביתו ושב אל ההגמון כעבור פחות משעה, כשבידו קלף מזוזה מגולגל. ההגמון פרש את מגילת הקלף הקטנה ולא הבין מה פשר לקט האותיות הזה
