יהלום תוצרת וולוז'ין

בנש"ק ליטאי מיוחס יוצא לדרך ומחליט להקים ישיבה חדשה שתמשיך שושלת של דורות | כך החל סיפור חייו של ראש הישיבה הגאון רבי נפתלי צבי יהודה שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'שערי שמועות' שבבית חלקיה | שורות פרדה מעמיקות אחרי פטירתו הפתאומית

האור בחדרו של ראש הישיבה, בביתו שהיה אז במושב בית חלקיה, מקום משכנה של הישיבה, היה דלוק כל אותו הלילה.
מספר בחורים מלאי סקרנות לא התאפקו. הם ניגשו אל החלון, רואים שם את ראש הישיבה יושב ושקוע בלימוד, אור נסוך על פניו, וכמו הוא חווה עכשיו את ההנאה הגדולה ביותר עלי אדמות, וכך עוד שעה ועוד שעה ועוד שעה.
המראה הזה של 'ר' צבי' היושב ליד שולחן מוקף בספרים פתוחים מכל צדדיו, היה מוכר לכל עוד מימי 'באר יעקב'. התמדה ואהבת תורה עם סקרנות אדירה שהביאה לכך שכל ספר שהגיע לידיו, נלמד היטב.
אבל האור הזה שעל פניו היה כמו כוחו העוצמתי. "אני רוצה להביא אוהל ולגור בחצר של ראש הישיבה", אמר פעם יהודי לאחיינו רבי אריה, שכיהן לצידו בראשות ישיבת 'שערי שמועות', אחרי שהגיע לגאון רבי נפתלי צבי יהודה שפירא בדכדוך מוחלט והחלטה כי אין לו עוד כל חפץ בחייו, ויצא משם מלא בחדווה ואהבת החיים.
בכוחו של הגאון רבי נפתלי צבי יהודה שפירא היה להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. ולא רק שהיה זה בכוחו, אלא כמין בערה לכך הייתה בו.

שמחת התורה. הגרנצ"י שפירא בשיעור

לפני קרוב לעשור, בהיותו בארצות הברית במסע למען החזקת הישיבה, הגיעו ארצה הבשורות המרות המספרות על קריסתו שלימדה על מחלה המקננת בו, מה שיהפוך את חייו למלאי ייסורים איומים בנפש ובגוף. הוא הובהל לניתוח חירום ברגליו, וכשהוצא להתאוששות, בקושי מתעורר מההרדמה, עמדו סביבו בני המשפחה ממלאים פיהם בתהילים ובבכיה. הם לא רגילים למצב הזה שבו האריה החי שרוע כך. לאחר שהתחיל לפקוח את עיניו, לא חלפו שניות בודדות והם רואים על פניו את הדאגה מכך שהם דואגים, והפה פורץ בשיר, מנגינה עליזה מלאת תקווה. שרק יחושו טוב ולא יצטערו בגללו.
בני הישיבה הכירו את לבבו הענק הזה, המנחם והמעודד. בחורים מבוגרים הרגישו שהוא חי איתם את התמודדותם, לא מחמיץ הזדמנות לוודא שעדיין תקווה יש בהם. נדכאים רבים מצאו בליבו את מקומם, והוא, המטפס לעולמות עליונים, מסוגל לפזז אחרי ילדון קטן כדי לתת לו מיני מתיקה, שגם הוא ישמח.

נוצרת בכוחותיך לכך
הגאון רבי נפתלי צבי יהודה שפירא הוא אחד מיהלומי שושלת הזהב הוולוז'ינאית, בנו של מרן הגאון רבי משה שמואל שפירא, ראש ישיבת 'באר יעקב', בן אחר בן לגאון רבי רפאל שפירא, ראש ישיבת וולוז'ין, חתנו של הנצי"ב שעל שמו נקרא נינו. והמה משפחת רבנים ותיקה, דור אחר דור אחר דור, מאות רבות של שנים, מחזיקים ביוחסין עד הריב"ם, חתנו של רש"י הקדוש.
כל רואיו ושומעיו חשו כי הם קרובים לדמות מדורות עברו, ואכן, הגם שנולד לפני שבעים שנה, הוא לא היה שייך לימים אלו. ונימוק יש בדבר. רבי נפתלי צבי יהודה, או ככינויו 'ר' צבי', היה גאון אדיר ובעל כישרון מיוחד עם יכולות ענק. אלא שהוא לא שת לכל אלו. מבחינתו הוא אך ורק כלי להעברת התורה מדור לדור, זה שייקח את תורתו של אביו שקיבלה מרבותיו ויעבירה לדור הבא. וכך תמיד דבריו יהיו בשם 'אבא', מה אבא אמר ומה חידש.
"לאבא הייתה משנה עמוקה ויסודית באשר לצורתה של ישיבה בזמננו", סיפר לבני הישיבה, "אך נדמה לי שאת הכל ניתן לתמצת במילה אחת: שלא שינו! הוא סבר שאל לנו לשנות במאומה כלום ממורשת אבותינו ורבותינו, שקידשו את צורת בית הישיבה, ומהם יתד ופינה בל תימוט.
"הוא היה מספר הרבה, שהגיעו לסבא הקדוש מרן רבי רפאל זצוק"ל, ראש הישיבה בוולוזי'ן, עם הצעות לשפר את סדרי הלימוד וכדומה. רבי רפאל היה עונה תמיד: "ייתכן שאתם צודקים, אך אני חש אחריות וחובה לשמר את הפיקדון שקיבלתי בדיוק כפי שקיבלתיו מאבותיי, והם מאבותיהם. אין לנו כוח לשנות מאומה, גם מה שנראה מועיל או טעון שינוי בשל ירידת הדורות וכדומה.
"פעם דנו לפניו, שהניגון של קריאת התורה בימים נוראים הוא ארוך יחסית, וביום כזה אולי כדאי לקרוא בניגון הרגיל, לחסוך מהזמן של התפילה, בפרט ביום גדול שכזה שכל רגע בו קודש.
"אבא כמובן סירב, אך מעבר לסירוב הוא הביע חרדה של ממש מעצם הרעיון: לשנות ממסורת אבותינו? לא יקום ולא יהיה! כך הייתה דעתו בכל הנושאים, הן בענייני הישיבות והן בענייני ציבור והנהגה.
את עתידו בהרבצת התורה ראה אביו עוד מימיו כתלמידו ב'באר יעקב' ואף כשהלך לתקופה ללמוד בישיבה בלייקווד שבארצות הברית.
באחד מהזמנים שבהם שהה בחוץ לארץ, שלח לו הגרמ"ש מכתב מדהים שבו הוא כותב לו על ייעודו:
"בעה"י, עש"ק.
"'לבננו אהובנו העילאי, הרב נפתלי צבי יהודא שליט"א.
"'רוב ברכה.
"'אפתח בברכה, שבננו יהיה לעטרת צבי, בכישרונותיך הברוכים הן בהבנה והן בהסברה, שרש"י כותב ב'שיר השירים': 'אשרי התלמידים ששומעים מרבם הלכה ברורה, וכן יאמר השם'.
"'ונא לזכור… באלול הבעל"ט להגיד שיעור, ותדע, שנוצרת בכוחותיך לכך ללמוד וללמד ולהעמיד תלמידים הרבה וכאמור שהבנה ברורה והסברה בהירה, הן הן הכלים המכשירים להיות מרביץ תורת השם בישראל ולזה עינינו צופיות ומייחלות.
"'ועם אלה עמלה של תורה, ושמחה במסירתה. ובני הישיבה מצפים לשובך במהרה, גם להבין השיעורים שלי.
"'ולך בננו, ברכת השם בכל אשר תעשה, ולהתקרבות להשם יתעלה על ידי דבקות בתורתו.
"'כרחשי לבב אביך באהבה רבה,
"'משה שמואל'"

השיטה מתרחבת
לפני יותר מעשור חש הגרנצ"י כי כשרה השעה להגדיל את דרך הלימוד הזו בספסלים נוספים, לצד ישיבתו של אחיו הגדול בבאר יעקב. "האמנתי, ועדיין", נימק, "שאף אם הוא עצמו לא איתנו, תורתו אמת, ועלינו לעשות בית אב להמשיך את תורתו ומשנתו הגדולה".
וכך נטל הוא את שיטתו של הגרמ"ש ועם אחיינו יבדלחט"א, הקים את ישיבת 'שערי שמועות', כשם ספרו של אביו. הישיבה החלה כגרעין במודיעין עילית ועברה למושב החרדי בית חלקיה, והפכה במהרה לבית יוצר מיוחד שלמרות שהיה חדש, הביא לפתחו בחורים משובחים רבים ששאפו לינוק את השיטה המיוחדת שהביא הגרמ"ש מדורות עברו וכפי שקיבל מרבו ושאר בשרו מרן הרב מבריסק. כמו גם מקום איכותי ולא גדול מדי שבו בחור יכול למצוא לעצמו בניין רוחני ראוי.
ההנהגה המשותפת הייתה דבר מופלא כשלעצמו. נדמה שהגרנצ"י עמל כדי לבסס את הישיבה בעבור אחיינו. הוא רחש לו כבוד משל לא היה קטן ממנו בלפחות שני עשורים. בעיניו אין כל משמעות אחרת מלבד המשך העברת התורה ודרך לימודה על פי הדרך המסורה להם.
בתחילת הדרך ניסה הגרנצ"י למצוא הבטחות מנדיבי עם שיהיו לצידו ברגעי הזריעה. הוא קיבל הבטחות, אולם רק הבטחות.
ברגע האמת הם לא היו שם, אך ישועת השם הייתה גם הייתה. ראש הישיבה רבי צבי סיפר כי את המתת הראשון קיבל מגביר כלשהו, עשרות אלפי דולרים שעל גבם הוקם עולם שלם של תורה. ואז, משכסף זה עשה את יעדו, הגיעה שיחת טלפון לא צפוייה מ…צרפת. הוא סיפר כי ראה בכך את יד ההשגחה העליונה המלווה אותו בהקמת אוהלה של תורה.
התברר כי ידידו של רבי צבי שח לפי תומו על חלום הקמת הישיבה לבני משפחתו, שאחת מהן עבדה באחת מהזרועות הקונסולריות של מדינת ישראל בצרפת.

"תדע שנוצרת ללמוד וללמד". עם אביו מרן הגרמ"ש שפירא

מתפקידה היא הייתה אחראית, בין השאר, על מחלקה מיוחדת של יהודים המצווים את עיזבונותיהם לגופים שונים והם מטפלים בזה על פי החוק המקומי והישראלי. באחד הימים מגיעה יהודייה ומבקשת להתייעץ איתה למי כדאי להוריש את כל הונה. היא שמעה באוזן קשבת על הישיבה החדשה שתקום בארץ ישראל וקיבלה רעיון.
ביום שבו נגמרה הפרוטה האחרונה בקופת הישיבה ההתחלתית, הגיעה השיחה המפתיעה שבישרה להם כי ממתין להם הון עצום מעבר לים, ובזכותו הישיבה הצליחה להתבסס ולהפוך לעובדה מוגמרת.

דמות בית אב
האווירה שהביא עימו אל הישיבה הייתה העתק של אביו. אפילו עם אותם ניגונים של הגרמ"ש שקיבל מוולוז'ין וממרן הגאון רבי ברוך בער לייבוביץ. כך היה רבי צבי מוסר בסעודה שלישית שיחה על פרשת שבוע ואט אט גולש לענייני השעה שמהם היו מגיעים אל הניגונים שהובאו מליטא.
באחת הפעמים ששורר עימם את השיר עם המילים 'אמר אביי' במנגינת לימוד מתוקה, שתי מילים, שרק מלחזור עליהן בניגון היה מתמלא בשמחה, מבקש להוכיח שהאהבה לדברי אביי היא דבר שניתן לחוש אותו עכשיו, ועוד יותר חזק בעוד כמה רגעים, כשרק נאמר את שמו שוב ושוב. הוא אמר כי אביו היה שואל אם מקיימים בעצם השיר הזה, בן שתי המילים, מצוות תלמוד תורה, והשיב בשמו כי אינו יודע אם לימוד התורה מקיימים בכך, אבל שמחת התורה בוודאי מקיימים.
והשמחה הזו ששרתה עליו תמיד, גם בעיצומו של יום הכיפורים, נעלמת הייתה בזמן אחד בשנה: תקיעות שופר. הוא היה מתעטף בקיטל המיוחד, ירושה מסבו רבי אריה, רבה של ביאלסטוק, ופניו מלאות חרדת הדין אמיתית. אז היה מפליג לעולמות אחרים, כביכול מרגיש הוא את הגשר בין כיסא דין לרחמים.
בשמחת תורה, ברגעי חסד, היה עושה מעמד בדומה לזה של המשגיח רבי ירוחם ממיר, שהיה מדבר דברי כיבושין ואז שר את שירי "ישמח ישראל… אשריכם ישראל". ברגעים ההם היו ניגשים בחורים ואומרים לו את שמם ושם אימם והוא היה מפליא בנסתרות. לעיתים בקריאת התורה היה עושה שינויי שמות לכל מיני אנשים וכך גם בייעוץ בשידוכים כוחו היה רב. או אז היה מתגלה לרגע כי ידע רב לו בתורת הנסתר שגם את שביליה הכיר היטב.
פעם אחת הייתה כשנעלם גופו של תלמיד חכם שנעדר, ועשו יחדיו אביו והוא גורל הגר"א כפי שקיבל הגרמ"ש. רבי צבי פשוט שרטט על פי הפסוקים את המפה ובסופו של דבר היא אכן הובילה למציאתו.
לפני זמן מה, כשנשאל על עסקו בקבלה, דבר שלא בהכרח היה עניין של מסורה בדרך אבותיו, 'הודה' באוזני אחד ממקורביו כי היה משכים לפנות בוקר בתקופתו בירושלים עיר הקודש ומתבודד עם אחד מזקני המקובלים של אותו הדור (ונקט בשמו). כך גם סיפר כי היה לו קשר כלשהו עם הגה"צ רבי דניאל פריש, מחבר ביאור 'המתוק מדבש' על ספר הזוהר. יותר מכך לא חשף.

החיוך האחרון
מיום שבו החלו הייסורים רק הלך החיוך וגדל. לעיתים הגעתו לישיבה – ובזמן – לוותה במאמץ עילאי ובמצב שכה רחוק מהאצילות הוולוז'ינאית המוכרת בהנהגתו והנהגת אבותיו למעלה בקודש, אך הוא בחיוכו, סובל ושותק. לא נותן לרגע לבריות לכאוב במקומו, ממשיך בהתמדתו ובהנהגתו.
בתפילתו, שם בקע הכל, כל הכאב, תפילה מעוררת יראה. מלאת בכי ותחנון. אילו עמדתם לידו בעת שבירך את החודש, מסב פניו אל הקיר בבכי מר, יכולתם לראות מהו בן המתחנן לאביו. "חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמיים".
והוא סבל עד לשד עצמותיו, אך על פניו רק השמחה בבית המדרש. לעיתים לא יכולים היו לנחש שעבר עליו לילה מלא ייסורים, ושוב הוא איתם מלא באהבת התורה ושמחתה, עם עוד וורט מאביו.
בשבת קודש עלתה נשמתו הטהורה ובמוצאי שבת, עת הגיע גופו להיטמן באדמת בני ברק לצד אביו, עלו מבית החיים קולות שירה: "ק-ה ריבון עולם… אנת הוא מלכא מלך מלכיא – – – וטהר ליבנו לעובדך באמת!"
תפילה-שירה מתחננת בבכי, מבגדים עם קרעי אבלות, קולות הלב של תלמידיו המתקשים להיפרד ויודעים שהתורה הקדושה, התורה שהנחיל להם נותרה בידם ושם, למעלה, מול כיסא הכבוד, הוא בוודאי ממשיך לחייך.