החיים שלה התחילו בדיוק ברגע ובמקום שבו התחיל מסע הגלות והגאולה של עם ישראל: כשיעקב וצאצאיו נכנסים בשערי מצרים. שם נפתחה מסכת חיים בת 250 שנה, חיים של גבורה יהודית מפעימה, של עשיית רצון השם בתמימות ובלי פשרות, של אימהות ניסית, של עמידה מול משברי חיים באומץ ובאמונה עזה | יוכבד, אימו של משה רבנו. המיילדת של נשות ישראל במצרים. כמה שמענו עליה, וכמה עוד לא שמענו. בכתבה שלפניכן נפרשים אירועי חייה על פי מקורות מוכרים וגם כאלו שאינם מפורסמים, מאפשרים לנו לקבל מושג על חיים מרוממים ולקבל מהם כוח אל חיינו כאימהות של דור העתיד היהודי | אם בישראל
פרולוג
באחד לחודש השביעי, הוא חודש תשרי, חל יום הרת עולם.
קרני שמש לוהטות הבעירו את מרבד החול הזהוב שנמתח עד מעבר לאופק. בין קפלי הדיונות המתרפקות על משבי הרוח פסעה שיירה ארוכה: שלושים ושניים מצאצאי לאה, אחד עשר מצאצאי בנימין, שבעה מצאצאי בלהה ושישה עשר מצאצאי זלפה, מונהגים בידי אביהם וסבם יעקב.
השיירה עזבה זה מכבר את ארץ כנען הרעבה ללחם ועשתה את דרכה דרומה, למצרים. פני ההולכים נשואות אל האימפריה האדירה, שבעצת דודם יוסף המשביר השכילה לשמור מזון לשבע שנות הרעב.
הצעידה הייתה איטית וארוכה. עוברי מדבריות שחלפו על פני השיירה העריכו שהקצב תואם לטף ולנשים של המשפחה המונה כשבעים נפש, אולם זו לא הייתה הסיבה להליכה האיטית. בית יעקב לא רצו לגור בארץ טמאה ומושחתת שאינה מכירה באלוקי העברים, ורק גזרת הק-ל שנגלה אל יעקב סבם, גרמה להם להיפרד מרגבי האדמה הנבחרת.
החמה נסוגה אל גבול המערב, כשחומותיה האימתניות של האימפריה נצפו מרחוק. משפחת יעקב נעצרה בדומייה וספגה את המראה המרשים: שערים עצומים התנשאו מולם, שמורים ונצורים באריות המשחרים לטרף.
אף שדודם הוא המשנה למלך, ואף שיהודה נשלח קודם לכן לארץ גושן המתעתדת להיות להם לארץ מגורים, וגם בנה בה בתי מדרשות שיקדמו בברכה את נכדי אברהם, הלב נקף והמחשבות טרדו את מנוחתם. הידיעה שארץ מצרים סגורה ומסוגרת גרמה להם לדאגה, שכן אל מצרים נכנסים, אולם אין איש יודע מתי ואיך יוצאים משם.
השיירה התקדמה אל בין החומות, ושם זה קרה.
קול בכי של תינוקת נשמע, ובשורה מרחיבת לב הופצה לכל עבר: נכדה חדשה נולדה ליעקב אבינו, בת קטנה ללוי ולרעייתו אֹתָהּ!
תינוקת ראשונה שהורתה בארץ כנען ולידתה במְצָריה של מצרים הגיעה לאוויר העולם, וייקרא שמה: יוכבד, בתפילה שזו הקטנה תרבה את כבוד השם בעולם ומשום שפניה מאירים ודומים לזיו הכבוד של יוצר האדם.
באותם רגעים שקדושתה של ארץ חמדת אבות נותרה מאחור וחומות מצרים קידמו את יוצאי ירך יעקב, באו חיים חדשים לעולם ובישרו למשפחה החוששת שקורא הדורות מראש הקדים רפואה למכה, וכי דווקא על סיפה של הגלות נראים ניצני גאולה.
"בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה – ראיתי בפסיקתא, זה הקב"ה שהשלים מניינם שנאמר 'אנכי ארד עמך מצרימה'. הקב"ה נכנס עמהם בכבודו, מאי טעמא? דכתיב 'הוא תהלתך והוא אלקיך' וסמיך ליה בשבעים נפש. ללמדך שהקב"ה נכנס במניין השבעים" (דברים י כב פירוש רבינו בחיי).
"את עומדת להינשא מחר", התרגשה סרח בת אשר ולחצה את ידיה של בת דודתה יוכבד, "לבנו של קהת אחיך, הלא הוא אחיינך עמרם!"
"זה נכון", אישרה הכלה במנוד ראש אצילי וציינה: "אומנם אין ראוי שיישא האיש את דודתו, כי אינו מושל בה, אך שנינו בני משפחה אחת ובעלי מזג שווה".
"וזו תכלית ההצלחה בנישואין", הסכימה סרח, ובזמן ששילבה את זרועה בזרוע יוכבד, מנתה: "לאביך לוי ארבעה ילדים: גרשון, קהת ומררי, ובת זקונים ישרה, גדולה וצדיקה – הלא היא את יוכבד!"
"קהת הוא אחי מאב ולא מאם", דייקה הכלה. "ואף שגרשון הוא הבכור, קהת הוא הבן המכובד יותר".
"ומדוע זכה ליתרון זה על פני אחיו?" תהתה סרח, ויוכבד השיבה: "משום שהוא עניו, והתורה לא ניתנת אלא לענווים ולשפלי הרוח".
"כמה נפלא!" נצצו עיניה של סרח. "את נישאת למשפחה כה מיוחדת, אין בי ספק שתכונות אלה של ענווה יעברו גם לילדייך".
"כ"ג נשים ישרות גדולות בצדקות היו בישראל, ואלו הן: שרה, רבקה, רחל ולאה, יוכבד, מרים, ה' בנות צלופחד (ויש אומרים בתיה בת פרעה שנתגיירה), דבורה, אשת מנוח, חנה, אביגיל, אשה התקועית היא אשה חכמה, האלמנה של אליהו, השונמית, יהושבע, חולדה, נעמי, ואשה אחת מנשי בני הנביאים, ואסתר המלכה, רחב, בת שבע, מיכל, אשתו של עובדיה" (ברייתא דרבי פנחס בן יאיר).
גזרות קשות
יוכבד עמדה מול חלון ביתה והמתינה. למה? היא לא ידעה לומר, שכן מאז מת דודה יוסף ומלך חדש קם על מצרים, הימים מלווים באי ודאות.
היא צפתה ברחובות ארץ גושן השוקקים ואנחה קטנה נמלטה מפיה. כמיילדת מומחית, היא לא יכלה שלא להשתומם מהגידול שמעל דרך הטבע של בני עמה. הנה רק לפני פחות ממאה ושלושים שנה הגיעה משפחת יעקב שמנתה שבעים נפש בלבד, ובאורח פלאי וניסי המשפחות גדלו, רבו והתעצמו במאוד מאוד.
"גברתי", פנתה אליה סוכנת הבית העברייה, "הממתינה את לשמוע את החדשות מארמון המלך?"
"אכן", הנהנה יוכבד ולא הסירה את מבטה מהמבנים המפוארים שהתנשאו באופק. "הלא יודעת את שברגעים אלה ממש עורך פרעה אספת חירום העוסקת בגידול המופלא שלנו".
"וניכר שאת דואגת", ציינה סוכנת הבית ומשכה בכתפיה בפליאה. "והאמת היא שאינני מבינה מדוע. הרי אנו מתגוררים בארץ גושן ואיננו מתערבים במצרים. לא מדברים בלשונם, לא לבושים בבגדיהם ולא קוראים לילדינו בשמותיהם".
"ובכל זאת", התעקשה יוכבד והדאגה נשקפה מעיניה, "בתקופה האחרונה פרעה כמו לא זוכר את יוסף שהציל את מצרים משנות רעב. הוא מתכחש לכל הטובה העצומה שהביא איתו סבי יעקב, ולי אין אמונה באנשים כפויי טובה".
שעות ספורות לאחר מכן הסתיימה האספה, וההחלטות שהתקבלו בה נפוצו לכל עבר. גל של בהלה ופחד פשט בבתי העברים שהתקשו להאמין למתרחש. כיצד זה ייתכן? אימפריה נאורה ושלטת שחרטה על דגלה את הקדמה, חוזרת באחת אל עידן החושך?!
"הם רואים בחומרה את התעצמות בני יעקב בארץ גושן", הסבירה יוכבד לסוכנת הבית המבוהלת. "הם חוששים שנצטרף אל האויב בשעת מלחמה, ומשכך החליטו לגזור עלינו גזרות רעות וקשות".
"נצטרך לשלם מיסים לבית המלך ולעבוד בפרך בבניית פיתום ורעמסס!" ציטטה סוכנת הבית בבעתה. "הם עומדים למרר את חיינו בעינויי גוף ונפש".
אבל גם הגרועה שבתחזיות לא דמתה למציאות הנוראה.
"…יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה…" (בראשית טו)
"זה בלתי נסבל", פרצה סוכנת הבית בבכי כששבה חבולה ופצועה מעבודת הפרך. "הם לא יניחו לנו עד שנמות בייסורים קשים".
"המצב באמת נורא", הסכימה איתה יוכבד וחבשה את פצעיה ברוך ועדינות, "אולם עלייך לראות את שביבי האור שמקיפים אותנו גם בחשכת הגלות".
"אור?" נאנחה סוכנת הבית בייאוש, "על מה את מדברת?"
"אני מדברת על החיים הנולדים! על תינוקות זכים שמצטרפים לאומה היהודית! על בכי טהור ומשמח של עוללים עבריים!" קראה יוכבד ברגש. "גזרת החיים גדולה ועצומה פי כמה וכמה מגזרת המוות! אומנם פרעה מנסה לשבור את רוחנו ואת גופנו, אבל הנשים הצדקניות של הדור הזה לא מסכימות להיכנע. הן רואות את האור במקומות של עלטה, הן מזהות את ניצוץ האמונה בתהומות הייאוש. הן אוחזות בדבר החשוב מכל: במתנת החיים, ומוסרות נפש להקים בתים יהודיים.
"האין את רואה אותן שבות הביתה תשושות מעבודת הפרך? במקום לתת מנוחה לגופן החבול, הן מרימות שברי ראי, מביטות בהם ומתייפות. נוטלות את הדליים מלאי הדגים ופוסעות אל מחנות העבודה של בעליהן כדי להמציא להם מזון וקורת רוח.
"אומנם גלות מטשטשת מקיפה אותנו, אבל הנשים הצדקניות מאירות את החשכה! נשים שעיניהן צופיות למרחוק, נשים שיודעות שכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ.
"המצרים שונאים אותנו, מתעבים את הילדים שאנחנו יולדות, ובכל זאת כל אישה עברייה בדור הזה יודעת שבבכי של תינוק שנולד טמונה הבטחה לעתיד טוב יותר".
דבריה הנוקבים של יוכבד ריחפו בחדר, כשדפיקות עזות וגסות נשמעו על דלת הבית.
"ראי מי שם", ביקשה יוכבד מסוכנת הבית, וזו מיהרה לעשות את מבוקשה ורצה אל המפתן כשהיא ממלמלת בינה לבין עצמה: "בוודאי אחת הנשים היהודיות זקוקה לעזרתה של המיילדת הטובה מכולן". אולם האנשים שעמדו בפתח לא נשאו בשורות של תקווה. הם הושיטו פפירוס והכריזו בטון תקיף: "בפקודת המלך, על המיילדות לבוא אל הארמון".
"המיילדות?" ניסתה סוכנת הבית להרוויח זמן. "מיילדות רבות ישנן בארץ גושן, ולאיזו מהן קורא פרעה?"
"בפקודה שבידנו נאמר ששם האחת שפרה ושם השנית פועה".
"הוא מתכוון אלי ואל מרים בתי", התערבה יוכבד, אך סוכנת הבית המבועתת שחרדה לשלום גברתה טענה לעומתה: "ומי קבע זאת? אולי המלך מזמן אותך ואת אלישבע כלתך?"
"פליגי בה רב ושמואל, חד אמר אשה ובתה – יוכבד ומרים, וחד אמר כלה וחמותה – יוכבד ואלישבע" (סוטה יא, ב)
"ראי בתי, בפפירוס החתום בטבעת המלך נכתב 'האחת' ו'השנית'", השיבה יוכבד. "מדובר בשתי נשים שיש ביניהן היררכיה, ומכך אני למדה שמדובר באם ובת שהאם קודמת, והבת שנייה לה".
"רבי חנינא בר רב יצחק אמר: שפרה – שהעמידה ישראל לאלקים, שבשבילם נבראו השמים שכתוב בהם (איוב כו יג) 'ברוחו שמים שפרה'" (שמות רבה א).
בארמון המלך
ריח מחליא של גזרות, מוות ועינויים נדף מארמונו של פרעה, בשעה שיוכבד ובתה הקטנה מרים פסעו פנימה.
"את אחראית על הלידות בארץ גושן?!" התיז פרעה בבוז השמור לרוצחי תינוקות. "בגללכן נולדים תינוקות יהודיים רבים מדי?"
"אכן כן", זקפה יוכבד את ראשה בגאווה ובנחישות. "אני יוכבד, המיילדת הראשית, ואני נעזרת בבתי מרים. אבל דע לך שאין ביכולתנו לדאוג לכל הנשים היולדות, ומשום כך אנחנו מכשירות מיילדות נוספות".
"מתעב אני את השמות העבריים", ציין פרעה בשנאה, "ולכן הוריתי לשנות את שמותיכן לשפרה ופועה".
"לו יהי", השיבה יוכבד, ובליבה אימצה את השמות הנפלאים, שכן בלי ידיעתו, הגדיר פרעה את התפקיד המדויק שלה כעברייה המשפרת את מעשיה לפני האלוקים, וכן את תפקידה כמיילדת המשפרת את מצבו של הוולד.
"גם השם פועה מתאים לי", לחשה מרים הקטנה, "שכן אני פועה בלשון התינוק כדי להרגיעו, ומפיעה, כלומר מפיחה חיים, בתינוקות הנדמים כמתים".
"לפני שנדבר על העניין שלשמו כינסתי אתכן", המשיך פרעה, "אני רוצה להבהיר שהפגישה הזו היא פגישה סודית בהחלט. אסור לאיש לדעת על קיומה. האם זה ברור?!"
"כן, אדוני", ענתה יוכבד בהכנעה. "איש לא ידע דבר מכל אשר דיברת".
"טוב מאוד", חייך פרעה, והעוינות שבה קיבל את המיילדות נעלמה באחת. "כדאי שנתחיל שוב את פגישתנו, והפעם באווירה חיובית", צחקק במתק לשון ובפה רך. "יש לי הצעה שלא תוכלו לסרב לה. מה דעתכן להינשא לי? תהיינה נשות המלך ותזכינה לעושר וכבוד".
"לא נענה לפיתוי זה", הבהירה יוכבד בשאט נפש. "יש בנו יראת שמיים, ולא נקריב את כל הקדוש והיקר לנו תמורת מלכות ושררה".
"חשבתי שתקשבנה לי אם אציע לכן הצעה טובה", זעם המלך, "אבל אתן עקשניות, ומשכך, תהיינה חייבות להיענות להוראתי בין אם תרצינה ובין אם לאו!
"ועתה הקשיבו היטב: בתקופה האחרונה דאגתי לענות את בני עמכן, ולמרות הכל הבעיה העברית לא נפתרת, לכן חשבתי על פתרון. פתרון סופי בהחלט לבעיית העברים…"
פרעה פצח בצחוק נתעב ומרושע, חיכך את ידיו זו בזו ולחש: "אתן בוודאי יודעות שהאימפריה המצרית משכילה בכל החכמות שבעולם ואין דבר שנעלם מעינינו. לאחרונה, האצטגנינים שלי ראו בכוכבים שגואלם של ישראל עומד להיוולד. מובן שלא נוכל לאפשר זאת, ואתן תדאגנה שזה לא יקרה. שפרה ופועה, מרגע זה אתן חייבות לוודא שכל תינוק זכר ימות בשעת הלידה".
"אדוני המלך!" השתנקה יוכבד למשמע הגזרה האכזרית, "האם יעלה על הדעת להרוג מאות אלפי תינוקות תמימים רק בגלל דבר שנחזה בכוכבים?"
"בוודאי!" צעק המלך הרשע. "חיי העברים לא שווים דבר, ומכיוון שאתן המיילדות של הנשים העבריות, אני מטיל את האחריות עליכן!"
"לא יעלה על הדעת שמיילדת האמונה על החיים, תיטול את הנשמה והנשימה מתינוק חסר ישע", התנגדה יוכבד, ופרעה השתיק אותה בתנועת יד מזלזלת ואמר: "אני מכיר את המוסר העברי ומודע לכך שאת מפחדת להרוג תינוקות משום איסור רציחה, אבל אני גם יודע שאין דין 'ייהרג ואל יעבור' על תינוק במעי אימו, ואת יוכבד תהיי חייבת לציית להוראתי, שכן אם לא תעשי זאת אהרוג אותך, וממילא נמצא שזהו מצב של פיקוח נפש ואותו תינוק הופך להיות ה'רודף' שלך".
"אבל איך?!" זעקה יוכבד. "איך אוכל ליטול תינוק מאימו שזה עתה ילדה אותו, ולהרוג אותו בדם קר? האם לא תבין שברגע שהדבר יתפרסם אף אחת לא תזמן אותי ללידה שלה? כולן יתרחקו ממני כמו מרוצחת תינוקות, ואם לא די בכך, הרי שהעם היושב בארץ גושן יתקומם כלפי המעשה הנפשע ויגרום להפיכה שממנה אתה חושש כל כך".
"יש בזה משהו", הסכים פרעה והרהר בדבר זמן מה, ולאחריו אמר: "בפגישה שערכתי עם יועציי, הבנתי שלא יהיה נכון להרוג את בני משפחת יעקב בחרב, שכן זו תהיה פעולה מכוערת ובגידה של ממש במשפחה שהגיעה למצרים בפקודת המלך פרעה הראשון, ולכן החלטתי להרוג אותם בלי שאיש ישים לב".
"קשה עד בלתי אפשרי להרוג מישהו בלי שמשפחתו תשים לב", ציינה יוכבד, ופרעה סינן: "ראי שפרה, את אולי מכירה את חכמת הלידה, אבל אני חכם ממך ואני יודע דברים שאת לא יודעת".
"כמו מה?" התעניינה יוכבד, ופרעה ענה בזחיחות: "אני יכול לדעת אם הוולד זכר עוד בטרם נולד".
"זה לא ייתכן", נרתעה יוכבד בחוסר אמון. "אין ביכולת אדם לדעת את הדבר המכוסה מעיניו, אלא אם הוא עוסק בכישוף".
"לא ולא", התעקש העריץ האכזר. "אגלה לך ולבתך את הסימן הגדול והכמוס: הבן נולד כשפניו כלפי מטה. והבת, פניה כלפי מעלה. ועתה, כשאתן יודעות את הסוד, תוכלו להרוג את התינוק עוד בטרם היוולדו, וכך האימהות לא תכעסנה עליכן, שכן אי אפשר להאשים מישהי בהריגה מכוונת אם התינוק עוד לא נולד".
"רוצח!" צעקה מרים הקטנה וזקפה את פניה באומץ מול המלך האכזר. "אוי לו לאותו האיש כשיבוא האלוקים לפרוע ממנו! אתה תשלם על מעשיך המרושעים!"
מול עזות המצח של הצעירה, נתמלא פרעה חמה וצרח: "הרגו אותה! הרגו את הילדה המעיזה אלי פנים!"
"בי אדוני", קפצה יוכבד להגן על בתה ומיהרה לשפר ולפייס את דעתו של המלך הזועם. "מה אתה משגיח עליה? למה אתה בכלל מקשיב לה? הלא תינוקת היא ואינה יודעת כלום".
כשחמת המלך שככה, יצאו יוכבד ומרים מהארמון, וסוכנת הבית שאלה בדאגה: "מה תעשו? הרי לא תוכלו לחמוק מציווי המלך".
"אני מכירה רק מלך אחד, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא", פסקה יוכבד נחרצות. "הוא ציווה ונבראו, ואנחנו מצייתות רק לו".
"אבל זהו פיקוח נפש! הוא יהרוג אתכן", נזעקה סוכנת הבית.
"יראות שמיים אנו, ורק ממנו יתברך אנחנו מפחדות", הבהירה יוכבד וציינה בהערת אגב: "לא שצריך יראת שמיים למקרה זה… שכן מהי האפשרות האחרת? שנהפוך לרוצחות שפלות?"
אם ובת במאסר
"שפרה שפרו ורבו ישראל עליה" (שמות רבה).
בימים שלאחר מכן, יצאו יוכבד ומרים כהרגלן אל נשות ישראל הכורעות ללדת. הצדקניות הללו, בכל עת אשר בא לידן ולד מישראל היו ששות ושמחות לעשות רצון קונן, שכן לא היה בליבן אלא רצון אחד בלבד: לראות את עם השם גדל ומתעצם. ובכל לידה הייתה יוכבד מתפללת לבורא העולם ומפצירה בו שיעניק לאם ולתינוק בריאות, שכן אם חלילה יינזקו התינוק או האם, יעלה החשד שהיא צייתה להוראת פרעה, והדבר יגרום לחילול השם נורא.
במשך תקופה, עשו יוכבד ומרים את מלאכתן ביראת שמיים, ולא רק שלא צייתו לפרעה ולא פגעו בתינוקות, אלא פעלו באופן מובהק להחיות את התינוקות. הן דאגו להם למים ומזון, ואף הגדילו לעשות, וכשנולד תינוק היו לוקחות אותו בהסכמת האם וטומנות ומסתירות אותו בביתן ומגדלות אותו.
הימים נקפו, ופרעה שהמתין לשמוע על תינוקות מתים בארץ גושן, הבין שיוכבד ומרים סירבו לפקודתו.
"גברתי, שליח המלך נמצא כאן", לחשה סוכנת הבית באימה והצביעה על מצרי הלבוש במדי משמר המלך. "פרעה בטח מבין שהיתלת בו והוא יבקש להענישך".
"הכל בגזרת הבורא", הרגיעה יוכבד את הצעירה וצעדה עם בתה מרים אל הארמון כשהיא מודעת לכך שהגיע העת לתת חשבון על מעשיה.
"רימיתן אותי!" צרח פרעה לעומת יוכבד. "לא די שאתן לא הורגות את התינוקות, אלא שאתן פועלות להחיות אותם?!"
"אדוני המלך", השיבה יוכבד בתמימות מעושה, "כועס אתה לשווא, שכן הנשים העבריות לא דומות כלל ועיקר לנשים המצריות. כשאנחנו נקראות לבוא אל ביתן, אנחנו מגלות שהתינוק כבר נולד".
"כך אתן טוענות", נחר פרעה בבוז. "וכעת אני אבדוק אם דוברות אתן אמת אם לאו. מהיום, לא תוכלו לשוב לביתכן".
"אז היכן נגור?" תהתה יוכבד בחשש מה.
"אני אדאג לכן לבית", הכריע המלך בזדוניות. "בית כלא שממנו לא תוכלו לצאת או לבוא בלי שנדע בדיוק לאן אתן הולכות ומה אתן עושות".
וכך הושלכו יוכבד ומרים אל בית הכלא השוכן בין בתי עבדי פרעה, ולא ידע אותו רשע שבשעה שהכריז כי הוא ישליך את המיילדות יראות השמיים אל בית הכלא, הכריזו בשמיים מידה כנגד מידה: הוא משליך אותן לבתי אסורים, ואילו הקב"ה יעמיד להן בתים. בתי כהונה, לווייה ומלכות.
בזמן שיוכבד ומרים שמסרו נפשן לפנים משורת הדין הושלכו להסגר, בשמיים נפתחו אוצרות הטוב ונקבע ששכר יראת שמיים הוא תורה, ועל כן תזכה יוכבד ללדת את שלושת פרנסי ישראל: אהרן, מרים ומשה.
"חכמת נשים בנתה ביתה – זו יוכבד שהעמידה שלושה צדיקין ושלשתן נעשו פרנסים. משה על המן, אהרן על העננים, ומרים על הבאר ושלשתן היו נביאים" (מדרש שוחר טוב משלי פרשה ד).
בבית הכלא ישבו יוכבד ומרים והמתינו שהנשים העבריות יקראו להן לעשות את מלאכתן. הן ידעו בידיעה ברורה שמשרתי פרעה יעקבו אחריהן, ובכל זאת לא העזו למעול בתפקידן.
"גברתי", לחשה סוכנת הבית, "רציתי לדעת אם גם עכשיו, כשאת ובתך נתונות בהסגר, את חושבת שהיה נכון לסכן את עצמך".
"בהחלט", ענתה יוכבד וחיוך מלא נחת האיר את פניה. "אין דבר גדול מלהעמיד חיילים לשמו יתברך, ואומנם נאמן הוא בעל מלאכתי שישלם לי שכר פעולתי, אך הכל יודעים ששכר מצווה – מצווה, ומבחינתי כבר קיבלתי את השכר הגדול מכל".
"האומנם?!" הסתקרנה סוכנת הבית, "מה קיבלת?"
"בתים!" צחקה יוכבד באושר בלתי נתפס. "הביטי סביבך וראי מה קורה! וירב העם ויעצמו מאוד! גדודים גדודים של ילדים צועדים ברחבי ארץ גושן. עוד ועוד בתים נעמדים בישראל. האם יש שכר גדול מזה? והלא זו מידה כנגד מידה: מה אנו המיילדות פעלנו ביראת שמיים, כך נזכה בעזרת השם שהעם היהודי ישמור על זהותו ויישמרו הבתים בטהרתם.
"עלייך לדעת דבר נוסף", ציינה יוכבד. "בית בישראל הוא לא דבר של מה בכך. הבית מסמל את ההתאחדות סביב דבר אחד ואת ההמשכיות. לא אתפלא אם הקדוש ברוך הוא יעמיד לבתי מרים בית מלכות, שכן גם המלך נושא על שכמו תפקיד דומה, בהיותו הגורם המאחד את העם, והמלוכה גם עוברת מאב לבנו, מדור לדור".
"ולמה נמשלה יוכבד כצביה? שרבתה צביותיהן של ישראל" (ילקוט שמעוני שיה"ש רמז תתקפח)
נס ובשורה
כאשר המיילדות הצדקניות נשמרו תחת עינו הפקוחה של פרעה, ולא יכלו לעזור ולסייע כהרגלן, לא נותרה לנשים העבריות ברירה אלא ללדת את ילדיהן באין רואים. כל אישה מבנות ישראל שביקשה ללדת, הייתה יוצאת לשדה ויולדת שם, ולאחר מכן עוזבת את תינוקה ומוסרת אותו לקדוש ברוך הוא ואומרת: "ריבון העולם! אני עשיתי את שלי ואתה עשה את שלך".
אך המסרים של האצטגנינים הפכו למאיימים, ופרעה הבין שהתינוק שממנו הוא ירא קרב ובא לעולם, ולכן הכריז כי תוקפה של הגזרה מחמיר: כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו!
הגזרה המחרידה עברה בין בתי העברים בארץ גושן ואמות הסיפים רעדו מזעקות השבר. לא עבודות הפרך ולא עינויי הגוף והנפש יכלו להם לישראל, כמו גזרה זו שצרבה את ליבת העם היהודי שזעק בדם ליבו: אל תגעו במשיחיי! אל תניחו טלפיים על תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא!
אבל גייסות של מצרים הסתובבו בין בתי ישראל בניסיון למצוא תינוקות זכרים, והותירו את בני יעקב חסרי אונים. בצר להם, פנו האבות החרדים על גורל ילדיהם לגדול הדור, ראש הסנהדרין, הלא הוא עמרם בן קהת, נכד לוי ובעלה של יוכבד.
"לשווא אנחנו עמלים", שטחו האבות הרצוצים את ליבם. "לשווא נולדים תינוקות, והמלך האכזר ממית אותם ביאור. איך נוכל לשלוח את ילדינו, עצמנו ובשרנו, אל מוות בטוח?"
ועמרם שמע וליבו נכמר, אבל תורה היא ולפסוק הוא צריך, ומשום כך קבע: "גוזרני עליכם שתגרשו נשותיכם מבתיכם. לא נוכל להמשיך להעמיד בתים בישראל בידיעה שהמוות ממתין מעבר לפינה".
הציבור ההמום שמע והתקשה לקבל. לגרש נשים צדקניות? להרחיק אימהות יראות שמיים שפעלו במסירות נפש שאין דומה לה גם בעת עינויים קשים?
ראה עמרם שהם מתקשים לקיים את הוראתו, ואף על פי שידע שרעייתו מצפה, החליט לעשות מעשה. הוא ערך גט, ולעיני כל ישראל שילח את אשתו היקרה כדי שילמדו אחרים ממעשיו. ואומנם, אחרי פעולה זו גירשו כל הגברים את נשותיהם.
אלה היו ימים קשים לעם שהעמיד את חייו על ציר מרכזי של קדושת הבית היהודי. ימים מורכבים להמונים שלא העזו להתנגד לגזרת המלך הרשע. ימים בלתי נסבלים עבור הכל, מלבד לילדה אחת קטנה כבת שש, מרים שמה.
"פועה שהיתה פועה ברוח הקודש ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל" (שמות א טז).
מרים התבוננה בכאב בגירושי אימה, וליבה כאב מול עקרת הבית שנעקרה מביתה ונאלצה לדור בעיר אחרת. היא חגרה בעוז מותניה והחליטה לפנות אל אביה ואמרה:
"אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא. פרעה הרשע, ספק גזרתו מתקיימת ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק ודאי שגזרתך מתקיימת, שנאמר: ותגזר אומר ויקם לך".
הוסיפה עוד מרים וסיפרה לאביה שראתה בנבואה שעתידה יוכבד ללדת בן שיושיע את ישראל. שמע עמרם את דבריה, ובזכות הענווה שהייתה טבועה בנפשו, קיבל את התוכחה, פנה אל חכמי הסנהדרין וביקש מהם להתיר את גזירתו.
"ומה אתם אומרים לי", שאל את החכמים, "נחזיר בחשאי כדי שלא ידעו המצרים שאנו מחזירים נשותינו ולא יחשדו בנשים אלו שתלדנה?"
"ומי יודיע לכל ישראל?" שאלו אותו בחזרה חכמי הסנהדרין, ועמרם הכריע ופסק: "כשם ששילחתי את יוכבד בפרהסיה, כך אשיב אותה בפרהסיה, למען ידעו כולם להשיב נשותיהם לבתיהם".
באותה שעה, הלך גבריאל המלאך והודיע ליוכבד שהיא עומדת לשוב אל בעלה, ועמרם הזדרז בזריזות של מצווה, ועשה מעשה לקוחין. הכין אפריון עם מוטות, כפי שנוהגות כלות, והושיב את יוכבד על ספה שיושבת עליה הכלה בדרכה לחופה. אהרן בנה עמד מצידה האחד של יוכבד ומרים עמדה בצידה השני ותופים בידי שניהם, והם מהלכים ומשוררים לפניה, ומלאכי השרת אומרים: "אם הבנים שמחה!"
ובשמיים ראו את האפריון שנשא עמרם, והכריזו שבזכות שנשא את רעייתו בשנית ונשא אותה על אפריון, יזכו בניו, בני קהת, לשאת את ארון ברית השם.
"'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי' – לא רצה להזכיר שם האב ושם האם של משה עד לידת משה, לומר לך כי משה היה מתוקן לגאולה מששת ימי בראשית, ומאחר שמשה מתוקן לגאולה מששת ימי בראשית, לא היו אבותיו עיקר אצלו" (גור אריה שמות א).
שמחה עצומה מילאה את רחובות ארץ גושן. שמחה שהזכירה לכל את העובדה שעל כל עינוי ועינוי ועל כל צער וכאב משלם הקדוש ברוך הוא בשמחות, שכן נאמר: "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה" (תהילים צ, טו). ועל מה הייתה השמחה הגדולה? לא רק על ששבו נשים אל בעליהן ונעמדו שוב בתים בישראל, אלא על הבשורה שעתידה יוכבד להעמיד גואל.
"הביטו בה!" צהלו הצדקניות. "ראו את יוכבד שהיא בת מאה ושלושים שנה, ונס קרה לה שהיא חזרה לנעוריה ונתפשטו הקמטים וחזר היופי למקומו".
"מדוע העולם לא עוצר מלכת בתגובה לנס המופלא?!" תהו ומחאו כפיים אל מול יוכבד. "הרי כששרה אשת אברהם ילדה בן, שחו הכל בנס, והנה יוכבד מבוגרת משרה, ואין הכל מדברים על העובדה שהיא מצפה לילד!"
"הסיבה פשוטה", השיבו יודעי דבר. "אם לא קדמה נבואה לנס, אין בדבר עניין גדול. ומלבד זאת, שרה הייתה עקרה ולידת יצחק הייתה שינוי מהותי של הטבע. זאת לעומת יוכבד שכבר ילדה את אהרן ומרים.
"והסיבה האחרונה היא שכל נשות הדור זכו לניסים גלויים כשילדו שישה בכרס אחת, וממילא הנס של יוכבד נטמע בתוך שלל הניסים".
"'וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן' – אמר רב יהודה בר זבינא: מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער. מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקא של חוה" (סוטה יב).
טוביה
ז' באדר.
מייד לאחר הלידה, הושיטה יוכבד את זרועותיה ואחזה בעדינות בתינוק הקטנטן שנולד לסוף שישה חודשים. כמיילדת, ידעה יוכבד שתינוקות המקדימים את שעת לידתם, לעיתים לא ניכרים בהם סימני חיים, ומשכך הסתכלה בו ובדקה אותו בזהירות – אם נפל הוא, לא תטרח בהטמנתו ותיאלץ לקוברו.
אבל התינוק שהביט בה נראה מושלם ומוכן כאילו נולד לסוף תשעה ירחי לידה: קומתו הייתה גבוהה שלא כמו הנולדים לשבעה חודשים שהם קצרי קומה, נגמרו סימניו, שערו גדל, ציפורניו היו שלמות והוא היה יפה יותר מהרגיל.
חשבה יוכבד לעצמה שיופיו של התינוק הוא לתכלית מכוונת מאת יוצרו, כי אומנם יופי התבנית יורה על טוב מזג החומר ושלמות הכוח המצייר, ונראה מפניו של הרך הנולד שהוא הגון לנביאות. ואם לא די בכך, הרי שהתינוק נולד מהול, ועם לידתו התמלא הבית באור מופלא שקרן מפניו.
ידעה אז יוכבד שהתינוק שבזרועותיה בר קיימא, וכי טוב ויפה הוא, ומייד מיהרה להצפינו מעיניהם של המצרים.
"את שוב מסכנת את עצמך", טענה סוכנת הבית. "את אשת ראש הסנהדרין, ומכיוון שחזרתך הביתה נעשתה בפרהסיה, יודעים המצרים שאת מצפה לתינוק, והם יגיעו הנה ויחפשו אחריו".
"זה נכון", השיבה האם הנרגשת. "אולם טוביה שלי נולד שלושה חודשים טרם הזמן המיועד, ובחודשים אלו המצרים לא יגיעו לחפשו".
"טוביה?" נשאה סוכנת הבית את מבטה בפליאה, "האם זה יהיה שמו?"
"זה שמו, שכן יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים", חייכה יוכבד אל בנה ואמרה ברגש: "יבוא טוב – זה בני, ויקבל טוב – זו התורה, מטוב – זה הקדוש ברוך הוא, לטובים – אלו ישראל".
"מצד הדין עליך להשליכו ליאור מדין 'רודף', שכן הוא מסכן אותך", התעקשה סוכנת הבית. "האם הדם שלו אדום יותר מהדם שלך? האם חייו עדיפים על חייך?"
"ייתכן שאת צודקת", הסכימה יוכבד. "אבל כיוון שרואה אני את האור שמקיף אותו, יודעת אני שילד זה איננו ככל הילדים, וכדאי לסכן עצמי לדבר מצווה ובלבד שיינצל גואלם של ישראל".
ואומנם, ראתה בו יוכבד טוב מחודש וחשבה כי ייארע בו נס ויינצל, ולכן נתנה אל ליבה וחשבה מחשבות בעניינו איך להצילו. וממחשבה למעשה, הלכה יוכבד והצפינה את טוביה הקטן במקום המוסתר מעין רואים.
ו' בסיוון.
שלושה ירחים חלפו, שלושה מופעי ירח – שניים חסרים ואחד מלא, פ"ח ימים שחלפו מיום לידתו של טוביה, ויוכבד לא יכלה עוד להצפינו. היא ידעה ששלמו תשעה חדשים מליל חלומו של פרעה, ועוד מעט שליחי המלך יצאו לחפש בכל המקומות את התינוק המדובר.
הם יעברו מבית לבית, ובכל מקום שיחשבו שאולי מוסתר תינוק יהודי, הם ייכנסו כשהם מלווים בכלבים ובתינוקות מצריים בוכים בציפייה שהתינוק היהודי ישמע את קול הבכי של התינוק המצרי ויבכה עימו וכך יחשוף את מקומו.
ואם לא די בכך, הרי שפרעה הערמומי דאג מבעוד מועד להעמיד בית מצרי אחד בין שני בתים של ישראל, כדי שלא יוכלו להסתיר הילדים מהם, וכשהשומרים המצרים ישמעו את קול יפחת התינוק ילשינו למלך, וגזרת המוות תחול הן על התינוק והן על בני משפחתו שהצפינוהו.
"אין כל ברירה", פסק עמרם. "יהיה עלינו להשליך את טוביה ליאור בתקווה שהאסטרולוגים והאצטגנינים יחשבו שהתינוק שהם מחפשים כבר הושלך למים ולא יחפשו אחריו".
"ליאור?!" נשנקה יוכבד וליבה, לב של אמא, החסיר פעימה. "זהו בני, מחמד עיני. תינוק שעדיו לגדולות. האם אחרוץ את גורלו במו ידי?"
איש לא השיב לזעקתה, צעקת אם מעונה הנאלצת להקריב את בנה יקירה על מזבח גזרות הרשע.
"כל ימיי עוסקת אני בהבאת חיים לעולם, ועתה המוות יעלה בחלוני", בכתה במר ליבה וערסלה את בנה כשהיא ממררת בבכי נסער. "בני, בני טוביה, צר לי עליך עוללי. צר לי עליך מאוד".
"אולי תיקחי את התינוק אל השדה?" הציעה סוכנת הבית. "תהיי כמו כל הנשים העבריות שמותירות את ילדיהן לרחמי האלוקים".
"לא נוכל לעשות זאת", התערב עמרם ומבטו צד את עיניה של מרים בתו הצעירה שבאשמתה הכל קרה. "אני ראש הסנהדרין, ורעייתי יוכבד ידועה ומוכרת בארמון המלך. המצרים לא יוותרו הפעם. הם לא יסכימו לשמוע תירוצים על נשים שיולדות כמו חיות, ושדות עמוסים בתינוקות היונקים מאבני חלב ודבש".
יבבה קורעת לב נשמעה במענה לפסיקתו. זו הייתה יוכבד. היא חיבקה את התינוק בין זרועותיה וסימנה לכולם לצאת מהחדר, ואז לחשה בנחישות ששמורה רק לאימהות מיואשות: "לא תמות כי תחיה ותספר מעשי ק-ה! אני אעשה כל שביכולתי ולא ארשה לאף אחד להתעסק בהצלתך מלבדי".
באותה שעה, מחוץ לדלת, עמד עמרם וטפח על ראשה של ביתו מרים ונזף בה: "בתי! היכן נבואתך?!" אך מרים עודה מחזקת בנבואתה. היא לא נסוגה אלא המשיכה והתאמצה להחזיק בנבואה שקיבלה בעוז ובעקשנות, בטוחה כי התינוק יינצל, והוא יגדל ויגאל את ישראל.
"היום שנתנה בו התורה, בו ביום הושלך ליאור. והגיד לך הכתוב כי ביום שנצטער ביאור, בו נתעלה בשמים וקבל תורה מסיני. וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים קלח) 'ביום קראתי ותענני תרהיבני בנפשי עז'" (רבנו בחיי שמות).
תיבה של אמא
אין כוח בעולם שידמה לכוח הטמון באם העומדת לאבד את בנה. ואף על פי שבגזרת המלך האכזרית הושלכה יוכבד אל תהומות האובדן והשכול המתקרב, היא לא איבדה אף רגע אחד.
כשהיא נאחזת בחובת ההשתדלות, מיהרה אל היאור ואספה עצי גומא קלים וגמישים הצפים על פני המים. בתנועות מהירות הכינה מעצים אלה תיבה קטנה, ועשתה כל שביכולתה לשוות לתיבה מראה של מקבץ קני סוף, למען לא יכירו בה האויבים.
הבחירה בעצים גמישים לא הייתה מקרית. יוכבד ידעה שדבר רך יכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה, וגמישות העץ תעניק לילדה הקטן תקוות חיים בין גלי היאור המבשרים מוות. לאחר מכן היא זיפתה את התיבה מצידה החיצוני בזפת ואטמה את החלק הפנימי בטיט, שכן המחשבה שבנה הצדיק יאלץ להריח ריח רע לא נתנה לה מנוח.
"התיבה מוכנה", דרבנה סוכנת הבית את יוכבד שכל אותו זמן לא אפשרה לאיש לסייע לה בעבודת ההצלה. "הגיע הזמן ללכת אל היאור".
"עוד לא…" לאטה יוכבד ומשכה בידה מספר קנים דקים. היא העמידה אותם בקצוות התיבה, מתחה מעליהם חופת עלים ובעודה קושרת עליהם שרכים, פרצה בבכי.
"ילד שלי, ילד אהוב שלי!" צעקה מדם ליבה, "מכינה אני לך חופת עלים, שמא לא אזכה להובילך לחופתך".
אז לקחה יוכבד את התינוק בן שלושת החודשים, הניחה אותו בעדינות בתיבה ויצאה אל הרחוב. היא צעדה אל המים כשהיא יודעת ששום תינוק לא הושלך ליאור ושהיא היחידה שנאלצת לציית לפקודת המלך. בעוד מאות אלפי ילדים ניצלו בזכות מסירות נפשה, בנה שלה עומד לסיים את חייו במים הזידונים.
הגיעה יוכבד אל מקווה המים ופסעה לאורכו עד שמצאה מקום שבו המים שוקטים. היא התכופפה, הסיטה את סבך קני הסוף אשר צמחו על שפת היאור והטמינה את התיבה יפה כדי שההולכים על שפת המים לא יוכלו לראות את התיבה, אבל הרוחץ בתוך הנהר יוכל לראותה.
"פרעה גזר להשליך את התינוקות", לחשה כששמה את בנה במים. "נאלצת אני לציית לפקודתו, אבל אינני משליכה אותך, טוביה. אני מניחה אותך באהבה עצומה, אהבת אם את בנה".
"רבי אחא ברבי חנינא אמר: אותו היום שישה בסיון היה. אמרו מלאכי השרת: 'ריבונו של עולם! מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה?!'" (סוטה יב)
עזבה יוכבד את היאור ושבה על עקביה לבדה, כשעיניים חומלות מלוות אותה, כמו אומרות: 'מלאה הלכה וריקם השיבך השם'. רק מרים נותרה מאחור והתייצבה במרחק מה מהתיבה – יציבה בדעתה ובאמונתה, מחזיקה בכוח רוח הקודש שנצצה בה, והמתינה לראות איך וכיצד תתגלגל הגאולה.
והנה תרועת חצוצרות! פמליה מלכותית התקרבה אל היאור, ובת פרעה מלווה בשפחות ירדה אל אותו מקווה מים שבו הסתתרה התיבה ששכב בה גואלם של ישראל.
"התייצבו וראו את ישועת השם!" צחקה מרים והביטה בהשתאות באמת היד המתארכת של בתיה בת פרעה. לאחר מכן, עקבה מרים ממקומה שבין השיחים ומתוך דאגה כנה לאחיה ראתה איך מיניקות מצריות מנסות להאכילו ולהרגיע את בכיו הרם, לשווא.
בהחלטה של רגע היא יצאה מבין קני הסוף ופנתה אל הנסיכה: "תינוק זה לא מוכן לטמא את פיו המתעתד לדבר עם בורא העולם. אם תרצי, אקרא למינקת עברייה".
"עשי כדברייך", השיבה בת המלך, ומרים רצה לבשר לאימה את בשורת הגאולה, להודיע לה שהיא נבחרה להיות המינקת של בנה משה שנמשה זה עתה מהמים.
"באותה שעה נתן לה הקדוש ברוך הוא מקצת שכרה, שהיא הייתה מחיה את הילדים, וכן הקב"ה החזיר לה את בנה ונתן לה שכרה" (שמות רבה פרשה א).
השכר הצפון
שמונים ואחת שנים לאחר מכן, באחד לחודש הראשון בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים.
ביום שכילה משה להקים את המשכן, הגיעו שנים עשר נשיאי ישראל והציגו את קורבנותיהם לפני משה. אל הקורבנות הם צירפו "קערת כסף אחת שלושים ומאה משקלה". את הקערה הזו הביאו כנגד יוכבד אם משה, כדי להזכיר לעם שנקרעה היא מעמרם בעלה, כשגזרת פרעה הובילה לגירושיה. משקל הקערה עמד על מאה ושלושים וייצג את הגיל שבו זכתה יוכבד ללדת את משה.
"ויוכבד היתה מבאי מצרים ויוצאיה" (סדר עולם רבה, פרק ט).
ארבעים שנה לאחר מכן.
חמש מאות וחמש עשרה תחינות העתיר משה לפני השם בבקשה להיכנס לארץ המובטחת ולמות בה, אך נענה בציווי: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".
השתתק משה ולא הוסיף עוד להתפלל עבור עצמו, אבל נותרה בידיו עוד טענה אחת. ניסיון אחרון שאולי יעניק לו שנות חיים. וכך אמר משה להשם: "ריבונו של עולם, יוכבד אימי, שקהו שיניה בשני בניה, יקהו שיניה במיתתי? הלא אימי הצטערה צער נורא כשמתו אהרן ומרים ילדיה, ועכשיו כשאני אמות, היא תצטער צער רב, ואיך אוכל לגרום לה זאת?"
אמר לו השם למשה: "כך עלתה במחשבה לפני וכך מנהגו של עולם – דור ודור ודורשיו. עד עכשיו היה חלקך לשרת לפני ועכשיו הגיע חלקו של יהושע תלמידך" (ילקוט שמעוני תתכא).
"'וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי־גְדוֹר…' רבי סימון בשם ריב"ל ורבי חמא אבוה דרבי הושעיה בשם רב אמרי: לא ניתן דברי הימים אלא להידרש: 'וְאִשְׁתּוֹ היהודיה' זו יוכבד וכי משבטו של יהודה היתה? והלא משבטו של לוי היתה, ולמה נקרא שמה יהודיה? על שם שהעמידה יהודים בעולם" (ויקרא רבה פרשה ג).
כשקרבו ימי משה למות, הלך משה אל יהושע תלמידו ואמר לו: "יודע אני שג' משאות יש לך לשאת: אומה זו שהיינו נושאים אני ואהרן ומרים, ועכשיו נעשית יחידי לישא אותם – יהי השם אלוקיך עמך". והוסיף וביקש ממנו בקשה פרטית הנוגעת לאימו, ליוכבד: "מחלה אני פניך ומפקידך על אימי העלובה שנתחלף הזמן עליה. שהיא קברה אותנו והיינו ראויים לקברה, ואין לה מעתה בן אלא אותך. כשיגיע יום פטירתה, קרע את בגדיך ולך לפני מיטתה עד שתכניסה לקבורה".
"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ השם אֶת כָּל הָאָרֶץ… וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד השם".
בעיניים כלות ראתה יוכבד את בנה משה עולה להר נבו, אל ראש הפסגה אשר על פני יריחו – והוא לא שב…
יוכבד, שהורתה בארץ ישראל ולידתה במצרים, שנשאה את בשורת הגאולה לעם המשועבד, ראתה כי הלך בנה, מחמד עיניה וכי כהו המאורות, מייד עמדה ובכאב מתפרץ של שכול ואובדן, הספידה את בנה וצעקה
"בְּקוֹל מַר וְקָשֶׁה: סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה?
שַׁאֲלוּ לְחוֹרֵב שַׁאֲלוּ לְסִינַי אָנָה פָּנָה עֶבֶד השם
וְאָנָה הָלַךְ מַחְמַד עֵינַי וְכָהוּ מֵאוֹרַי כִּי נִגְרַע מֹשֶׁה – סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה?
אָחֲזָה רְעָדָה לִמְחוֹלַת הַמַּחֲנַיִם וְכָל לֵב הָעֵדָה נֶהְפַּך לְמַיִם
וְצָעֲקוּ בְּמָרָה וְאֵין אִישׁ מַחְשֶׁה – סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה?
לְכוּ נָא לְיַם סוּף שֶׁבָּקַע בְּמַקְלוֹ וּלְהַר חוֹרֵב שַׁאֲלוּ לוֹ
אַיֵּה הִגְבִּיר וְאַיֵּה אָהֳלוֹ אִם עָלָה לְסִינַי לְהַקְרִיב אִשֶּׁה – סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה?
מָה זֶה תֶּהֱמִי עֲנִיָּה אִמִּי הַשְׁקִיטִי בְּחֵילֵךְ הַרְגִּיעִי וְדֹמִי
הַצְדִּיקִי דִּין שׁוֹכֵן הֲדוֹמִי יוֹכֶבֶד אִמִּי אַחֲרַי הִתְנַחֲמִי
כִּי סוֹף הָאָדָם לָמוּת כְּמַלְוֶה כְּנוֹשֶׁה – סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה?
לָקְחוּ שְׂרָפִים וְחַיּוֹת אֶת הַמִּטָּה וְכָל מַלְאָךְ וּמַלְאָךְ בּוֹכֶה בַּשִּׁטָּה
וּשְׁכִינָה תִּצְעַק קוֹל בְּמִבְטָא אָנָה הָלַךְ עַבְדִּי מֹשֶׁה – סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה?
הַיּוֹם הֻעֲלָה אוֹר הָעוֹלָם סְפָדוּהוּ יִשְׂרָאֵל בֵּין הֵיכָל וְאוּלָם
מַלְאָכִים הֶעֱלוּהוּ לְמַעַן אֶרְאֶלָם וּזְכוּתוֹ לְבָנָיו צוּר אֶל תְּנַשֶּׁה – סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה?
מָה לָךְ בַּת לֵוִי אֵשֶׁת עַמְרָם צַר לִי לְמֹשֶׁה נִשָּׂא וָרָם
מַלְאָכִים יָרְדוּ מֹשֶׁה הוּרַם נִשְׁאַרְתִּי אַחֲרָיו בְּלִי מַחֲסֶה – סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה?
הַיּוֹם נֶחְתָּם מַעֲיַן הַחָכְמָה הַיּוֹם נִסְתָּם בְּאֵר מְזִמָּה
מַלְאָכִים הֶעֱלוּהוּ לִשְׁמִי רוּמָה לִפְנַי וְלִפְנִים קֹדֶשׁ קָדְשֵׁי – סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה?
הַר הַעֲבָרִים אַשְׁרֵי חֶלְקָךְ מִבְחָר קְבָרִים הָיָה בְּחֶלְקָךְ
וְכָל הֶהָרִים חָשְׁקוּ בְּחֶשְׁקָךְ כִּי בְךָ נִקְבָּר אִישׁ הָאֱלֹקִים מֹשֶׁה – סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה?
הַיּוֹם הַזֶּה תִּזְכֹּר זְכוּתוֹ לְמַהֵר לְקַבֵּץ שְׁאֵרִית עֲדָתוֹ
וּבָרֵךְ תְּבָרֵךְ לְעַמְּךָ כְּבִרְכָתוֹ וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה – סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה?" (פיוט קדום מהספר "תיקון שבעה באדר")
"שלש פעמים בכל יום מכריזין על יוכבד: 'אשריך שזכית לילד, בן אחד שעל ראשו ורגליו ערפל'" (זוהר).
בת מאתיים וחמישים שנה, החזירה יוכבד את נשמתה לבורא העולם. ומתאר הזוהר הקדוש את גן עדן, שם לפאת צפון יש מספר היכלות, ובהיכלה של יוכבד, אימו של משה הנביא הנאמן, נמצאות כמה אלפים ורבבות נשים, ושלוש פעמים בכל יום היא מודה ומשבחת לריבון העולמים, היא וכל הנשים שעימה, ומזמרות שירת הים בכל יום ויום. וכל הצדיקים שבגן עדן מקשיבים לקול הנעימות שלה, וכמה מלאכים קדושים מודים ומשבחים עימה לשם הקדוש (על פי זהר פרשת שלח קצט ואוצר המדרשים).
"חידוש אחד אכתוב לכם, שלא הייתי יודע ולא ראיתי בשום מדרש, כי יוכבד אם משה רבינו עליו השלום, חייתה זמן רב ונכנסה לארץ הקדושה וקבורתה בטבריא" (מתוך איגרת שכתב השל"ה הקדוש בשנת שפ"ב).
על פי המסורה, יוכבד קבורה ב'קבר האימהות' שבראש ההר בטבריה, לצד מרים בתה, ציפורה אשת משה, אלישבע בת עמינדב ובלהה וזלפה נשות יעקב. ]
