הוא גדל כנער צעיר עם קשיי ADHD בשכונת עוני בפנסילבניה, למד בטהרן ובקהיר, הכיר את טורקיה, ונפשו נקשרה בארץ ישראל | לאחר שנות שירות ארוכות בפנטגון הוא חזר בתשובה, ובהמשך היה אחראי לחילוץ האוצר היהודי מארמונות סדאם חוסיין | עכשיו, ד"ר הרולד רוד עוקב בדאגה אחרי המלחמה בארץ וקובע בריאיון ל'משפחה': "ארצות הברית חייבת להפסיק עם התמיכה העקיפה באיראן, את המלחמה הזו חייבים להשלים"
לאחר שחזר בתשובה שלמה, איש הפנטגון לשעבר ד"ר הרולד רוד עוקב מפלורידה אחרי המלחמה, וקובע בריאיון ל'משפחה': את המלחמה חייבים להמשיך עד להשמדה מוחלטת של חמאס. הממשל האמריקאי חייב להמשיך לתמוך בזה בלי למצמץ
הרולד רוד היה נער אמריקאי בן ארבע עשרה כמעט כאשר נשלח לראשונה בחייו לקייטנה בארץ. במשך שישה שבועות הוא שהה בארץ במסגרת הקייטנה, ובכל אותו הזמן ניקרה במוחו מחשבה אחת: איך ייתכן שיהודים ומוסלמים לא מצליחים לחיות בשלום?
והשאלה הזו לא נתנה לו מנוח. "כילד שגדל באמריקה וראה מקרוב איך שהסיסמה 'כולנו שווים' מוטבעת בכל מקום, וכל בני הדתות מסתדרים פחות או יותר זה עם זה – לא הצלחתי להבין בשום אופן למה דווקא יהודים ומוסלמים אינם מסתדרים יחד", הוא מספר בריאיון ל'משפחה'. "בגיל 14, לפני שעליתי על מטוס כדי לחזור לארה"ב, הבטחתי לעצמי שאקדיש את חיי כדי ללמוד את האסלאם ולהבין קצת יותר את המחלוקת הישראלית".
מהפנטגון בתשובה שלמה. ד"ר הרולד רוד
כיום, כשהוא בן 74 ומאחוריו עשרות שנות מחקר של ארצות ערב, מתוכן 28 שנים שבהן עבד בפנטגון כיועץ בכיר לענייני התרבות האסלאמית – רוד יודע להגיד במבוכה שעדיין אין לו הסבר ברור לתופעה, אבל דבר אחד מובן לו יותר מאי פעם: "בחברה המערבית והמפותחת אנחנו לפעמים שוכחים שכדי להבין את האויב אנחנו חייבים להיכנס לתוך המוח שלו. כל עוד איננו יודעים לעשות זאת, לעולם לא נצליח להבין את מה שמוביל אותו. זה עלול לייצר מצבים של הפתעה אכזרית ומוחלטת, בדיוק כפי שראינו ב-7 באוקטובר (שמחת תורה) במדינת ישראל".
הקטר הראשי: איראן
בימים אלו שוהה ד"ר רוד בפלורידה, אך ליבו ונפשו בארץ. "מכיוון שאני שומר מצוות, לא יכולתי להתעדכן בשמחת תורה במה שמתרחש. המכשיר הנייד שלי צלצל שוב ושוב עם שיחות מהארץ, והבנתי שהמצב לא פשוט. רק בצאת החג נחשפתי לממדים הקשים של המצב ולהתקפת הפתע על יישובים במדינת ישראל".
גם עבורך הייתה זו הפתעה?
"התשובה היא כן ולא. בשונה מאלו שמנתחים מצבים ובוחנים את המסגרת העכשווית שבתוכה התרחש האירוע – נקודת המבט שלי נרחבת יותר. כבר שנים שאני מודאג מאוד מהקרבה האמריקאית לאיראנים, שהתבטאה מאז ומעולם ביחס של התכופפות אמריקאית כלפי איראן. במשך השנים נעשו ויתורים גדולים של אמריקה כלפי איראן, שאינם מובנים כלל: רק לאחרונה העבירה ארה"ב שישה מיליארד דולר לאיראן. מיותר לציין לאילו מטרות ישמש הכסף… לא ניכנס כעת למניעים של אמריקה, אך ברור שהאיראנים התייחסו לכך כאל חולשה, ובמזרח התיכון, כשאתה רואה חולשה – אתה מרביץ ותוקף. אין לי שום ספק בכך שאיראן היא זו שעומדת מאחורי המתקפה. אחד מדוברי חמאס גם אמר זאת במפורש".
אתה חושב שאיראן מימנה את המתקפה, או שהיא זו שיזמה אותה?
"העובדה שאיראן מממנת את החמאס כבר ידועה, אבל ספציפית במתקפה שחווינו אני מעריך שאיראן סייעה מאוד גם בארגון. האיראנים, בשונה מאנשי החמאס, יודעים לתכנן מצוין. הם ערמומיים בצורה שאי אפשר לתאר. אני אומר זאת כמי שהתגורר ביניהם ולמד איתם במוסד להשכלה גבוהה. ברור לי שאיראן עומדת מאחורי חלק משמעותי מאוד במתקפה שנעשתה, כשהיא מנצלת את העובדה שבמערכת הפיקוד, בצבא וגם במודיעין בחרו להתעלם ממנה ומהאיתותים ששיגרה".
השיחה עם ד"ר רוד מרתקת. לא רק בשל הידע הרב שלו בנוגע לארצות ערב, ולא רק בשל סיפור חייו הייחודי – אלא גם הודות לעברית הרהוטה ששגורה על שפתיו. "אני אומנם אמריקאי מבטן ומלידה, דור חמישי בארה"ב, ואנגלית היא שפת האם שלי, אבל עברית היא שפת העם שלי", הוא מכריז בסגנונו הרהוט והקולח. הוא אשכנזי, אך לימד את עצמו להגות את האותיות הגרוניות, כמו ח' וע', בהגיית עדות המזרח, ובמשך השיחה הוא מקפיד על כך ולא מוותר.
ד"ר רוד גדל בארה"ב, בשכונת עוני, לא הרחק מאוני' פנסילבניה שבעיר פילדלפיה. זיכרונות ילדות רבים צרובים במוחו, אך הזיכרון הבולט ביותר הוא מתקופת היותו בן חמש. "באותם ימים הגיע להתגורר בדירה שמולנו זוג צעיר עם ילדה קטנה, מהגרים ממדינה זרה. בתחילה לא הבנו מאיזו מדינה הם באו, ורק בהמשך סיפרו לנו הורינו שהם מהארץ".
ד"ר רוד עוצר לרגע ומבקש להדגיש: "שני הוריי יהודים, אבל מבחינה דתית הם אף פעם לא התעניינו ביהדות. הם לא היו 'אנטי', אבל פשוט לא התייחסו ליהדות משום כיוון שהוא. אכלנו בבית כל מה שרצינו, וזה כלל הכל בכל מכל כל. לא ציינו שום חג, בטח שלא שבת. היהדות כלל לא הייתה קיימת מבחינתנו. אבל כשאותה משפחה הגיעה להתגורר מולנו, נוצר בינינו קשר, וכך הכרנו את משפחת בר-גיא שחגגה את כל החגים היהודיים וגם הזמינה אותנו לחגוג יחד איתה.
"השכנות הזו השפיעה עליי ועל אחי שהיה אז בן שלוש, ונוצרו קשרי ידידות עמוקים מאוד בינינו לבין השכנים הדתיים. מספר שנים לאחר מכן סיים האבא את לימודיו והם חזרו לארץ, למקום מגוריהם בקיבוץ צֹרעה. באותם ימים כבר הייתי בוגר יותר, והרגשתי שהחגים והאירועים היהודיים חסרים לי. בעקבות כך ביקשתי מהוריי שוב ושוב לבקר בארץ ישראל, במדינת היהודים. הייתה לי שאיפה גדולה לראות את המקום שעליו סיפרו לי כל כך הרבה".
החלום התגשם אחרי גיל 13. "כשההורים חגגו לי בר מצווה, ביקשתי מהם כמתנת בר מצווה לטוס לארץ, ובחופש הגדול של אותה שנה הם צירפו אותי לקייטנה בקיבוץ אלוני יצחק. נהניתי מאוד, שהיתי כל הזמן עם קבוצת ילדים ישראלית ולמדתי את השפה העברית על בוריה. בסופי שבוע הייתי מתארח אצל משפחת בר גיא, והקשר התהדק עוד יותר. לא פלא שאחרי שישה שבועות, כשחזרתי לחו"ל, ידעתי שעוד אחזור לארץ ישראל, וידעתי גם דבר נוסף: אני חייב להקדיש את חיי כדי לחקור ולהבין את מקור הסכסוך היהודי-מוסלמי".
גאון עם ADHD
חודשים ספורים אחרי שהרולד חזר לארה"ב נפטר אביו, וזו הייתה מכה קשה מאוד לכל המשפחה. "כיום אני יודע שאבא היה חולה במשך תקופה ארוכה, רק שהוא לא שיתף בכך אותי ואת אחי, כי הוא לא רצה שנדאג", הוא מסביר. "עבורנו זה היה מוות פתאומי מאוד, ומאז כל החיים שלנו השתנו, כי נשארנו כמעט בלי משפחה. הדוד היחיד שהיה לנו מצד אבא נהרג כששירת בחיל האוויר במלחמת העולם השנייה, המשפחה של אמא התגוררה רחוק, בבוסטון, ואביה נפטר בגיל צעיר. הדודה היחידה שהתגוררה לידינו הייתה אחות של אבא, כך שגדלנו ממש לבד".
ד"ר רוד עם דונלד רמספלד, לשעבר מזכיר ההגנה של ארה"ב וראש הסגל של הבית הלבן
גם מבחינה כלכלית היה להם קשה מאוד להסתדר. הרולד ואחיו נשלחו לבית ספר מקומי בו למדו יחד עם ילדים שחורים שהתגוררו בסביבתם. "כשאני אומר 'שחורים' אני לא מתכוון למילת גנאי", מדגיש ד"ר רוד. "הם היו החברים הטובים ביותר שלנו, הם גם שמרו והגנו עליי ועל אחי מילדים אחרים שניסו להציק לנו או לפגוע בנו בבית הספר. הם כינו אותנו: 'ווקינג דיקשנרי', שמשמעותו: 'מילונים מהלכים', והתכוונו לכך שאנחנו שוחרי ידע".
רוד היה באמת שוחר ידע, ולא פחות מכך – מחונן באופן חריג. כבר בגיל 12 הוא התחיל את לימודיו בתיכון. זאת אחרי שקפץ שתי כיתות בבית הספר היסודי, וסיים את התיכון בגיל 16.
ד"ר רוד עוצר לרגע את השיחה, ומבקש לחשוף דבר מה על עצמו: "יש לי קשיי קשב וריכוז, מה שנקרא ADHD. כיום אני יודע שזו הסיבה שגרמה לכך שהייתי מסוגל לשבת בשיעורים ובהרצאות, לזכור כל מילה שאומר הפרופסור, אבל כשניסיתי ללמוד למבחנים מתוך סיכומים ורשימות, זה היה לי קשה מאוד. בסופו של דבר הייתי עושה את המבחנים בעיקר מתוך הזיכרון, מקבל אומנם ציונים טובים, אבל מרגיש מתוסכל מאוד. הייתי בטוח שאני טיפש גדול".
אלא שטיפש הוא לגמרי לא היה, מה עוד שבאותם ימים הוא החל לגלות על עצמו פרט מעניין: "גיליתי שאני אוהב ללמוד שפות חדשות וגם קולט אותן במהירות ומצליח בכך באופן לא רגיל", הוא מספר. "זה התחיל מכך שלהוריי היו חברים ניצולי שואה שדיברו אידיש. הם ביקרו אצלנו בבית לעתים קרובות ושוחחו בשפה הזו בינם לבין עצמם. בתוך זמן קצר גיליתי שאני יודע אידיש בסיסית. אחר כך למדתי בכוחות עצמי גרמנית, וכאשר היו שתי השפות האלו שגורות על לשוני – הדבר אפשר לי להתעניין סוף-סוף בהיסטוריה המשפחתית שלי, וכך נחשפתי לפרטים שלא ידעתי עליהם כלל.
"התברר ששתי הסבתות שלי נולדו בארה"ב, אך שלושה דורות לפני כן הגיעו המשפחות מבלרוס. הן היו אורתודוקסיות ושומרות מצוות. התגלית הזו הובילה אותי לאתר את הקברים שלהם, ולאחר מכן לטוס לליטא ובמשך שלושה שבועות לחקור את הארכיונים המצויים בה. בהמשך גם למדתי את השפות של מדינות ערב השונות, כחלק מהמחקרים שביצעתי בתחום. בכל מדינה התמקדתי בניב הערבי שלה ובסגנון המייחד את הדיבור של תושביה.
"הייתי קורא המון על ההיסטוריה של המוסלמים ומעמיק את ידיעותיי בכל מסגרת שניתן לשאוב ממנה מידע. בהמשך התחלתי להגיע בקביעות לארץ ישראל, כאשר אחת המטרות היא לטייל בין הערבים וללמוד על חייהם. אלו היו הימים של אחרי מלחמת ששת הימים, ובכל רחבי הארץ שררה תחושת ביטחון. הייתי יוצא יחד עם קבוצות של חברים ישראליים, מטייל בריכוזים ערביים, אוכל במסעדות שלהם ומסתובב בעיר העתיקה. לא היה אז שום פחד, כי הערבים הבינו יפה מאוד שמדינת ישראל חזקה, ובחברה הערבית מקובל שהולכים עם 'מי שחזק' כי הוא זה שמנצח".
ואיך זה שהמצב השתנה?
"אין מנוס מלהסביר שמהר מאוד הם קלטו שמדינת ישראל לא חזקה מספיק. הם גם ניסו להילחם ולפגוע בנו וראו שהם מצליחים. זה הוביל לאינתיפאדה הראשונה ובעקבותיה לכל המצב הקשה שכולנו מכירים כיום כחלק מחיינו".
יהודי בלב טהרן
מקץ שלוש שנים בארץ הוא שב לארה"ב, כדי לא להשאיר את אימו לבדה. מלחמת ששת הימים, שמתרחשת באותו זמן, מרתקת אליה את עיני העולם היהודי כולו. בשידורי החדשות מדווחים על כך שצבאות סוריה, מצרים וירדן מעדכנים על כיבוש פאתי תל אביב, אבל רוד מתקשה להאמין לדברים. "התייחסתי לעדכונים הללו בחשדנות. כבר הכרתי את המנטליות הערבית שלא מספיק מדייקת", הוא אומר בחיוך. "לבסוף אכן התברר כי מדינת ישראל ניצחה והצליחה גם לשחרר את ירושלים. כולנו היינו באופוריה של ממש.
"באותה תקופה התקבלתי לדוקטורט באוני' קולומביה בניו יורק", הוא מציין, "אך לבסוף החלטתי להתעכב מעט עם הלימודים. הייתי באותם ימים בקושי בן עשרים, ובתחושה האישית שלי הרגשתי שאני רוצה להתבגר קצת לפני שאני ממשיך לדוקטורט. כך הצלחתי להשיג מלגה שאפשרה לי לטייל במזרח טורקיה במשך שלושה חודשים, ויצאתי לדרך".
למה דווקא מזרח טורקיה?
"כי פשוט לא הכרתי אף אחד שביקר שם, ורציתי לבקר במקום שלא היו בו אחרים כדי להתעניין בנושאים שאחרים לא חקרו עדיין. זה גם מה שהמשיך להוביל אותי לאורך כל השנים – לא להתעניין במה שאחרים ממילא עושים, אלא לחפש תחומים פורצי דרך. תמיד רציתי לדעת איך המקומיים מבינים את העולם, וכדי להבין את זה אתה חייב לחיות איתם ולהתערות ביניהם".
לאחר שלושה חודשים הוא שב לביתו בארה"ב, וכעבור זמן קצר יצא שוב לחקור מדינה מוסלמית, הפעם את איראן. גם שם הוא הסתובב באזורים לא מתוירים, כאשר במשך הזמן הוא מתגורר וחי עם התושבים.
לאיראן מגיע ד"ר רוד בהמשך המסע שלו במזרח התיכון, זה שלימים יהפוך אותו לאחד המומחים הבולטים בפנטגון למזרח התיכון ולעולם האסלאמי. "נחתי בטהרן בסוף תקופת שלטונו של השאה", הוא משחזר. "הגעתי ללמוד במוסד להשכלה גבוהה בעיר משהד, מהערים הקדושות לשיעה (זרם באסלאם). במהלך שהותי באיראן למדתי להכיר את התושבים המקומיים מקרוב. גיליתי שהם שונים לחלוטין מהמוסלמים הסונים שהכרתי עד אז. למעשה, הקשר היחידי ביניהם הוא העובדה שנביאם של שתי הדתות הוא מוחמד. לעומת זאת, האיראנים חכמים ומתוחכמים יותר. באותם ימים", ממשיך רוד, "חומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית, החל להוביל את המהפכה האסלאמית.
"באותה תקופה הדי המהפכה הורגשו היטב במוסד להשכלה גבוהה של משהד. מדי יום נשברו חלונות המוסד כתוצאה מיידוי אבנים מצד מתנגדי המשטר. בעיקר", הוא מעיד, "שרר תוהו ובוהו. לא ידענו מה יילד יום, או מה המשמעות של ההפגנות שאנו רואים ברחובות; האם אלו בעד המשטר או נגדו. רובם כמובן היו נגדו. עם זאת, האמונה שרווחה במוסד הייתה שהשאה האיראני יצליח לסכל את ניסיון ההפיכה של חומייני. בהמשך נגלה עד כמה התבדינו".
כיהודי גאה, נהג רוד גם לקפוץ מפעם לפעם לבית הכנסת של יהודי טהרן. "יצרתי אז קשר עם אנשים שונים בקהילה, ובהם רב הקהילה חכם ידידיה שופט. בשלב מסוים סיכמתי עם ידיד לצאת לטיול באפגניסטן. הרב ש
ופט שמע על כך ושיגר עימנו שלוש צנצנות של בשר ליהודי שהתגורר על גבול אפגניסטן – טג'יקיסטן.
"לאחר שקיבלנו את הצנצנות ועם לא מעט חששות, יצאנו לאפגניסטן. מסתבר שכבר באותם ימים אפגניסטן הייתה מדינה שבה שלטון החוק הוא המלצה בלבד. מייד עם המעבר לאפגניסטן התחושה הייתה שניתן לעשות כל מה שעולה על דעתנו. מי שפחות היו חופשיים היו 23 היהודים שהתגוררו אז במדינה המוסלמית העוינת. הם נאלצו להיזהר משכניהם המוסלמים, מלבד, אולי, יהודי אחד: האיש שאליו נשלחנו למסור את צנצנות הבשר. אותו
תחת ההפגזות. ד"ר רוד במבצע בבגדאד
אדם שימש מעין רופא אזורי ולכן התושבים באזור היו זקוקים לו וכיבדו אותו מאוד.
"זו הייתה תקופה מרתקת", הוא מסכם את הפרק האיראני בביוגרפיה שלו. "בזמן הזה רכשתי את השפה הפרסית, כולל הדקדוק הפרסי המורכב. אחר כך התרחשה המהפכה האסלאמית שהבריחה אותי לאפגניסטן, וערכתי היכרות גם עם האזור הזה. היה מרתק לפגוש את התושבים ולהכיר את היהודים המתגוררים שם".
בשנים הבאות רוד ממשיך להגיע לארץ, הפעם כשהוא מכיר טוב יותר את התרבות הערבית. "אולי הייתי נאיבי באותה עת, אבל קיוויתי שיהיה שלום בין העמים. טיילתי המון ביו"ש ובעזה. אז, לצערי, עוד לא הקפדתי על כשרות, כך שישבתי במסעדות ברמאללה וגם בתל אביב, ועל הדרך יצרתי קשר עם האוכלוסייה, מה שהכיר לי טוב יותר את התרבות המזרח-תיכונית וסייע לי לימים בעבודתי בפנטגון".
תקרית עם המוח'בראת
מאיראן הוא המשיך לקהיר, שם שהה בשנת תשל"ג (1973), מעט לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים. באותה שנה הוא למד באוני' האמריקאית בקהיר. "זה היה מוסד להשכלה גבוהה בו למדו כל בני האצולה של ארצות האסלאם", הוא נזכר. "עוד לפני שפרצה המלחמה דובר במצרים על כך שהיא עלולה לפרוץ. מכיוון שאחרי מלחמת ששת הימים האזרחים שם פחדו מאוד מהיהודים – הם הקפידו לכבות את האורות בלילות. במוסד למדו גם ערבים תושבי ירושלים, אך אף פעם לא דיברתי איתם על כך שאני יהודי. זה היה מסוכן ממש, כי כולם שם דיברו כל הזמן דברים רעים מאוד על היהודים.
"אני זוכר שבאחד הימים דיברו תושבי ירושלים המזרחית על כך שהם יודעים לזהות יהודים מרחוק. שאלתי אותם בסקרנות איך הם עושים את זה, ואחד מהם סיפר לי על עצמו שהוא נולד ב-1949 (תש"ט), מייד אחרי מלחמת העצמאות, ומאז גירשו את היהודים לצד המערבי של העיר. הוא עצמו התגורר ברובע היהודי, כשכן של יהודים, וכך הוא מכיר אותם. לא התאפקתי מלהעיר לו: 'אתה בעצמך מכנה את הרובע בשם 'הרובע היהודי', כנראה שאי אפשר לנתק ממנו את היהודים'.
"בתקופת לימודיי בקהיר", הוא מספר, "קראתי את הקוראן ושיננתי אותו היטב. שם גיליתי שנכתבו דברים בעייתיים עלינו היהודים. על ארץ ישראל נכתב שם שהיא שייכת לבני ישראל אומנם, אלא שהשאלה הלא פתורה היא מי הם בני ישראל מבחינתם.
"בין לבין נאלצתי להתמודד עם המוני סטודנטים, מצרים, פלסטינים וירדנים שלא אהבו יהודים. בשל כך הקפדתי מאוד להסתיר את יהדותי". והיה עוד משהו שרוד הסתיר: את שליטתו בשפה הערבית. "רציתי לשמוע אותם מדברים בכנות, להבין מה הם מדברים עלינו, ולכן נמנעתי מלדבר בשפתם", הוא מסביר. "בשיחות שערכו הסטודנטים הערביים הם היו מדברים נגד יהודים ומתארים אותם כבלונדינים, בדומה לאירופאים. בגלל שלא הייתי בלונדיני אלא שחום, אני מבחינתם הייתי נוצרי, וכך יכולתי להשלים שם את לימודיי".
במהלך לימודיו בקהיר היה רגע שבו המוח'בראת (המודיעין) המצרי החל לשים לב לסטודנט היהודי. "זה קרה אחרי ביקור שערכתי בבית הכנסת היהודי היחיד שתפקד אז בקהיר. אכלתי עם חברים במסעדה על יד בית הכנסת, ולאחר מכן נכנסתי לתוכו. למחרת, בשעה שאני צועד ברחוב, 'נתקל' בי אדם גבוה. חשבתי להתנצל ולהמשיך הלאה, אבל הוא שלף סיכת משטרה ואמר לי: 'שמי קפטן עבדל עזיז, מהמוח'בראת של קהיר'. משם והלאה הוא התחיל לגולל את כל מה שעשיתי בסביבת בית הכנסת: "אתמול הגעת בשעה 13:01 למסעדת 'ליבאן'. לאחר שתי דקות יצאת להתרענן רגע בחוץ. בהמשך עזבת ונכנסת לבית הכנסת. ובשעה 14:12 יצאת ממנו'. הייתי מופתע. אמרתי לו: 'אתה יודע עליי הכל' – אבל הוא כבר היה בדרכו הלאה. הרמז שהמודיעין המצרי העביר היה ברור: 'אנחנו עליך'".
הזמנה מהפנטגון
המציאה המרגשת. ספר התורה העתיק
עם סיום לימודיו בקהיר נתקל ד"ר רוד בבעיה לא פשוטה: "כשכתבו את התעודות כנראה התוודעו ללאום שלי והחליטו שלא לאפשר לי לקבל אותן. הדבר הזה חסם אותי ולא אפשר לי להתקדם בלימודים המקצועיים. הפעלתי את כל מי שיכולתי כדי לדבר עם השגרירות הטורקית, וזה לא קרה. אבל בינתיים קרה דבר אחר: באותה תקופה היה אדם בשם פרופ' ברנרד לואיס, שנחשב למזרחן הגדול ביותר בעולם. הוא היה בר הסמכא הגדול ביותר לנושא. מכיוון שאני למדתי באותם ימים בקולומביה, מרחק של שעה נסיעה ברכבת, החלטתי לנסוע אליו כדי לבקש ממנו שידאג לי להשגת התעודות.
"הוא פתח לי את הדלת ונכנסתי. הוא היה אז בן 77 ואני בשנות העשרים. לחצנו ידיים, ואז אמרתי לו באנגלית: 'אם לא אכפת לך, באתי כדי להסביר לך איך השפעת עליי בחיים'. סיפרתי לו על כך שלמדתי במגוון רחב של מוסדות להשכלה גבוהה וביקרתי במדינות אסלאמיות רבות. ואז הוספתי ואמרתי: 'במשך השנים קראתי את כל הספרים שלך, ונתקלתי בכל המסרים שיש לך על ניתוח העולם האסלמי, ואני סבור שיש לך טעות'.
"הוא חייך ושאל: 'מהי הטעות?' וכאן, אני לא יודע באיזה אומץ, השבתי לו: 'כמי שחי במשך שנים בין מוסלמים, אני יכול להגיד לך שהרציונל מאחורי המאמרים שאתה כותב מאוד הגיוני, אבל זו בדיוק הבעיה. כי בעצם זה שאתה מנסה להבין את העולם המוסלמי אתה טועה. למוסלמים אין הרבה רציונל, אלא הם חושבים כמו מוסלמים וכל המושגים התרבותיים שלהם הם של מוסלמים. אין להם הסבר לפעולות, להחלטות ולהתנהלות שלהם, וזו הסיבה שכל כך קשה להבין אותם'".
בין השניים התפתחה שיחה מרתקת. הם עברו על דמויות מוסלמיות מובילות וניתחו אותן אחת לאחת. הם גם שוחחו על דמויות רוחניות מוסלמיות החשובות מאוד בעיני המוסלמים, וכך השיחה נמשכה ונמשכה, הרבה מעבר לגבולות הרבע שעה שהוקצו בתחילה. "אני הבנתי את הדברים שלו הרבה יותר לעומק, ונראה שגם הוא התלהב ממה שאני השמעתי, ולבסוף ציין: 'אני חושב שבזכותך הפכתי מפרשן גרוע לפרשן לא רע'".
בסופו של דבר הם נפרדו מבלי שד"ר רוד הספיק להעלות את נושא התעודות ולברר מה עלה בגורלן, אבל בסיומה של הפגישה התרחש משהו חשוב יותר. "פרופ' לואיס שאל אותי: 'מה אתה מתכנן לעשות כשתסיים את הדוקטורט?' והשבתי לו שאני לא מבין בשוק העבודה כך שאני לא יודע. 'אם כך', הוא אמר לי, 'יש לי משרה במוסד להשכלה גבוהה במיאמי, שם תוכל ללמד מזרחנות אם תרצה'. כמובן שרציתי, זה היה עבורי הרבה יותר מחלום, ובזכותו אכן קיבלתי את המשרה הזו, שהובילה אותי גם לעבודה בפנטגון, שאף היא הגיעה בזכות פרופ' לואיס. הוא פשוט התקשר לאנשים הנכונים וסידר לי את העבודה שם".
וכך, בשנת תשמ"ב (1982), מתחולל השינוי המשמעותי בחייו של רוד. ד"ר לואיס, שאימץ את רוד, אכן הציע לידידיו בממשל רייגן לקבל לפנטגון את המומחה למזרח התיכון. משם הייתה דרכו של רוד לתפקיד משמעותי בפנטגון, כיועץ למזרח התיכון – קצרה.
הכינוי שלו בפנטגון היה: היועץ לענייני התרבות האסלאמית. "נהגתי להתלוות לצוותי מו"מ ודיפלומטים אמריקאים במזרח התיכון, כשאני משמש על תקן האיש שינסה להבין את הצד שכנגד ולגרום לו לפעול באופן שמתאים לארה"ב. זה היה חשוב במיוחד לנוכח העובדה שהאמריקאים אינם מבינים את התרבות והמנטליות הזו, ולכן הם היו צריכים מישהו כמוני, שלמד אסלאם ומכיר מקרוב את האנשים הללו".
החשד: שתול של 'המוסד'
"מתוך המשבר יש סיכוי לצמוח". הריסות קיבוץ בארי
רוד החל לעשות חיל בתפקידו בפנטגון. "בתחילה מוניתי ליועץ לענייני טורקיה. חילקתי את זמני בין שהייה במשרדי הפנטגון לבין נסיעות לטורקיה, שבהן, מלבד הפגישות הרשמיות, המשכתי בתחביבי המוכר: להתערות בחיי האזרחים במקום ולהבין את המנטליות שלהם. מלבד זאת, הייתי אחראי על ניתוח מצבים באזורים שונים באסיה, במקומות כמו אוזבקיסטן ומדינות נוספות שנחשבות מוסלמיות. באותם ימים ברית המועצות עדיין הייתה קיימת, והמטרה הייתה לדעת עליה כמה שיותר. כחלק מכך השתתפתי בכנסים על מרכז אסיה, וניהלתי פגישות שונות בעניין קשרי ארה"ב עם המדינות השוכנות בה".
שני טורקים, גוי אמריקאי ויהודי התיישבו סביב לשולחן אחד. זו לא התחלה של בדיחה, אלא מציאות חייו של רוד במשך שנים רבות. "נהגתי להשתתף שנים רבות במשלחות אמריקאיות, לצד גורמים אמריקאים וטורקים, בטורקיה. אני זוכר כיצד בעת שהתקיימו דיונים בדרג גבוה במיוחד, על נושא שהיה חשוב מאוד לאמריקאים, זומנתי גם כן לשיחות. הגעתי לשיחות הללו בלי להבין דבר באמל"ח, נשק, תחמושת או כל דבר אחר שקשור לדיון הספציפי. אבל בניגוד לחבריי האמריקאים, הבנתי טוב מאוד את הראש של הטורקים הודות לידע שלי ולשנים של מסעות ברחבי המזרח התיכון.
"במסגרת הפגישה ההיא, האמריקאים רצו משהו שהטורקים לא רצו לתת. אני הייתי שם כדי להפשיר את הקרח. מדי פעם הזכרתי אירועים מההיסטוריה של טורקיה והטורקים מאוד התרשמו מכך. בתת-המודע זה נתן להם להבין שהם מספיק חשובים לאמריקאים כדי שיביאו למקום אדם כמוני, שמתמצא בהיסטוריה המקומית. הדברים שלי סייעו מאוד למו"מ וריככו את הטורקים".
בעיקר היה ד"ר רוד מומחה בניתוח מצבים, וכך הוזמן לפגישות רבות של הדרגים הבכירים ביותר, כולל אלו הצבאיים, ובשלב מסוים מונה לתפקיד ראש הדסק הטורקי בפנטגון.
במסגרת תפקידך נתקלת באנטישמיות?
"מדי פעם כן. אחד הבכירים בפנטגון היה מוסלמי שגדל במשפחה מיוחסת בדמשק, שבשלב מסוים הסתבכה עם הרודן במקום, נמלטה משם והגיעה לארה"ב. הוא למד בארה"ב ועבד בכמה מקומות בכירים עד שהגיע לפנטגון. נוצרו בינינו שיתופי פעולה רבים במסגרת העבודה. אבל היו מוסלמים אחרים שעבדו בפנטגון שלא אהבו את ההתיידדות שלנו, והם הזהירו אותו מכך שאני 'עובד בשביל ה'מוסד"". ד"ר רוד עוצר ומחייך: "זה היה הדבר הכי מגוחך שאפשר לומר, כי עבדתי מול הרבה מדינות, אך דווקא עם הבכירים במדינת ישראל לא היה לי מעולם שום קשר. אבל הם הזהירו אותו שיש להיזהר ממני, וגם איימו עליו בכך שאני יהודי. זה המחיש לי עד כמה לא פשוט להיות יהודי, וכמה שונאים יש לנו בעולם".
בחזרה לאידישקייט
ד"ר רוד חש קרבה מיוחדת לארץ ומגיע אליה עם רעייתו לביקורים ממושכים לעתים קרובות. "בארץ אני תמיד מרגיש בבית", הוא מציין, "וזו תחושה שאינה קיימת בארה"ב, שכן רמת האנטישמיות בכל אמריקה עולה מיום ליום, ולא נראה שהממשלה מנסה לעשות משהו כדי לעצור זאת. קשה לי להתבטא כך, כי אני כבר דור חמישי באמריקה וזוהי המולדת שלי, אבל לצערי אני חושב כמו שחושבים יהודים רבים בארה"ב – שייתכן שלעם היהודי אין עתיד בארה"ב".
אז למה אתה ממשיך להתגורר שם?
"מבחינה מקצועית יכולתי לעלות לארץ לפני 14 שנים, אז יצאתי לגמלאות מעבודתי בפנטגון. אבל אנו מתגוררים סמוך לחמותי שבימים אלו מציינת יום הולדת של גיל מאה והיא זקוקה לעזרתנו"…
המהפך הגדול בחייו של ד"ר רוד התרחש דווקא כאשר החל להתקרב למקורות ולחזור בתשובה. "במשך כל השנים שבהן חרשתי את העולם המוסלמי, שמתי לב כמה שהדת חשובה עבורם ומהווה עבורם זהות בסיסית ביותר. זה גרם לי להתחבר יותר לנושא האמוני ולהתחזק מאוד. אבל היה דבר נוסף שגרם לכך: במהלך השנים עברתי תלאות לא פשוטות. הרגשתי שאני רוצה משהו רוחני, וכך גמלה בליבי ההחלטה להניח תפילין ובה
"עבודה שהפכה להיות חלק ממני". בניין הפנטגון
משך לשמור שבת.
"זה אולי נשמע דבר קטן, אבל לאדם כמוני שהיה רגיל לעבוד 24/7, זה היה נראה ממש בלתי אפשרי. תמיד כששמעתי על כאלו ששומרים שבת, התגובה שלי הייתה: 'זה בזבוז זמן'. אבל כשהתחלתי לשמור שבת בעצמי, גיליתי לתדהמתי שאני מצליח למלא הספקים גדולים יותר בשישה ימי עבודה מאשר בשבעה. כך המשכתי להקפיד על שמירת שבת. בהמשך התחלתי גם לשמור כשרות, גם כשהייתי במקומות שבהם זה לא קל בכלל. גיליתי שאין דבר העומד בפני הרצון וכיום אני לא יכול לתאר לעצמי דרך חיים אחרת".
הקשר שלו עם היהדות, שהולך ומתחזק עם השנים, הוא שגרם לו, השנה, לשהות בימים הנוראים בארץ ולשוב לפלורידה רק לאחר יום הכיפורים. "כששמעתי אחרי שמחת תורה על מה שהתרחש בארץ, הרגשתי כאילו שאני חלק מזה. הרי עד לא מזמן הייתי שם", הוא אומר.
טביעת אצבע איראנית
כאמור, ד"ר רוד לא ממש הופתע ממתקפת הפתע של חמאס בשמחת תורה. "סביב האירועים שהתרחשו עם פרוץ המלחמה מרחפים סימני שאלה לא מעטים, אך התשובה לכל השאלות היא אחת: ברגע שאנחנו מבינים שאיראן היא זו שעומדת מאחורי הכל, ניתן לקלוט את ההתנהלות, כי לצערי הרב ברור למדי מהם המניעים שלה. היא רוצה לחסל את מדינת ישראל".
והוא גם מבקש להבהיר: "המתקפה אינה רק נגד מדינת ישראל, אלא מכוונת לגמרי גם נגד ארצות הברית. צריכים להבין שאצל המוסלמים מקובל להסתכל על כך שיש בעולם כביכול שני עמים – המוסלמים וה'אל כופר', זהו הביטוי בערבית לאנשים שאינם מוסלמים, ובהם הם נלחמים. מנקודת מבטם המדינה שמובילה את כל ה'לא מוסלמים' בעולם היא אמריקה, ובמזרח התיכון זוהי מדינת ישראל. הם מרגישים שבכך שהם נלחמים במדינת ישראל, הם בעצם מיישמים שתי מטרות – פוגעים גם בה וגם באמריקה".
אבל מה האינטרס שלהם? מה הם ירוויחו מכך?
"קשה מאוד להסביר את העניין למי שאינו מבין את המהות הערבית. אבל המטרה שלהם היא לקדם את השיעיות – הדת האיסלמית – בעולם כולו. אומנם במזרח התיכון יש בעיקר סונים וחמאס הוא סוני לכל דבר, אך האיראנים מבחינתם מוכנים כביכול להבליג על כך ולממן את החמאס למרות היותו סוני, מתוך תקווה שבכך הם יצליחו לחזק את כוחם גם נגד סעודיה ולהפיל את המשטר הסעודי. כך הצליחו האיראנים בשנים האחרונות לסובב את חמאס שיעבוד אצלם, וכך הוא בעצם הפך למשת"פ שלהם. אני מבין שזה נשמע מסובך, אך כך פועל המוח הערבי. הם פועלים לאט-לאט, לא ממהרים לשום מקום, שזה מאוד תואם את המנטליות הערבית, וכמו תולעת קטנה שמכרסמת בית שעשוי מעץ ולבסוף מפילה אותו – כך פועלים גם האיראנים, בארץ וכן גם באמריקה. זו תולעת שנראית בתחילה קטנה, אך המטרה הסופית שלה היא למוטט את כל המבנה של מדינת ישראל".
מה לדעתך צריך לעשות?
"הדרך היחידה לפתור את המצב שנכפה על מדינת ישראל היא להמשיך את המלחמה עד הסוף, עד להשמדת חמאס. צריך לחסל את הבעיה אחת ולתמיד, בלי פשרות ובלי הפסקות. פשוט לחסל ולגמור. הממשל האמריקאי חייב להמשיך ולתמוך בזה בלי למצמץ".
אתה מודאג?
"אני משתדל לא לדאוג, מתוך אמונה בבורא עולם וכן אמון בכך שלמדינת ישראל יש אפשרות לנקות את השטח מבעיית החמאס, גם בלי לחסל את כל התושבים שגרים בעזה. למרות שהמתקפה הפתיעה את מדינת ישראל, נראה שהיא התעשתה, וכעת בהחלט ידה על העליונה. הייתי משווה זאת לאדם שנכנס לניתוח אפנדיציט, כשבמהלך הניתוח מגלים שבנוסף לבעיית התוספתן שאכן קיימת יש גם בעיה נוספת שאף אחד לא ידע עליה – גידול סרטני ממאיר ומסוכן. נכון שזה לא פשוט כלל, אך מכיוון שכבר פתחו את הבטן ניתנה הזדמנות לנתח ולטפל בכל, והלוואי שכך יהיה גם כאן. המתקפה הזו תהפוך עוד לברכה, ובאמצעותה נזכה לטהר אחת ולתמיד את קן הצרעות ולהביא שקט לתושבי המדינה.
"את המלחמה הזו", הוא אומר לסיום, "חייבים להמשיך עד להשמדה מוחלטת של חמאס. הממשל האמריקאי חייב להמשיך ולתמוך בזה בלי למצמץ".
"הבעיה היא שאנחנו חושבים בצורה מערבית, אך כל האזור של המזרח התיכון לא חושב בצורה מערבית. תמונות משפילות? הן אחת הדרכים שבהן המנצח מקבע בתודעה את הניצחון שלו. אנחנו לא משפילים? אחרי מלחמת העולם השנייה – גם אנחנו, כלומר ארצות הברית, השפלנו את גרמניה. לכן, אני חושב שזה הישג תודעתי חשוב, לשחרר תמונות של מחבלים מושפלים.
"אם המטרה היא להרתיע את חמאס, שיחשבו פעמיים אם כדאי להתעסק עם מדינת ישראל, דבר כזה עוזר מאוד. אין להם חשיבה מערבית. המערב לא אוהב את מדינת ישראל. לעם ישראל יש גורל של 'עם לבדד ישכון'.
"הממסד הישראלי רוצה להרגיש חלק מהתרבות הישראלית. אני מתכוון לדרג הגבוה בצבא, לפקידי משרד החוץ ולרוב התקשורת הישראלית. שמעתי שבקריה דחפו לתת עבודה לעשרים אלף פועלים עזתים כדי להשתיק אותם. זה גורם בדיוק ההפך – הם מפרשים זאת כחולשה. גם את ההפגנות נגד הרפורמה הם הבינו כחולשה של החברה הישראלית, הם היו בטוחים שאנחנו מוכנים להרוג אחד את השני.
"בערבית יש מילה שנקראת 'סבר' – סבלנות. לערבים יש סבלנות. הם אומרים: 'זה יכול לקחת מאה שנה, בסוף ננצח'. לישראלים אין סבלנות. במשך שנים אגרו מחבלי חמאס חומר מודיעיני, ה
"למדתי ממנו המון". פרופ' ברנרד לואיס עם בנימין נתניהו
תכוננו ביסודיות. התברר שהיו להם מפות מפורטות של כל שטח מדינת ישראל. ואנחנו לא רצינו לדעת".
כשאתה אומר 'אנחנו', למי אתה מתכוון?
"אני לא אזרח ישראלי. כשאני אומר 'אנחנו' כלפי מדינת ישראל – אני מתכוון לעם ישראל. אני יהודי, שומר מצוות, ועוקב בדאגה אחר המלחמה. בעבר לימדתי בארץ. היו לי כמעט מאה תלמידים כל שנה. סיפרתי איך זה לגור בארצות האסלאם. זו הייתה המטרה שלי.
"חייתי חיים מוסלמיים כמעט. הייתי נכנס למסגדים. הייתי מדבר איתם, ורציתי לבדוק אם אפשר לעשות שלום. מה הסטודנטים הישראליים אמרו לי? מר הרולד, מה שאתה חווית גם אנחנו חווים. גם אנחנו חלמנו על שלום. במזרח התיכון, כשאתה רואה חולשה – אתה מתקיף. החמאס זיהה חולשה, ולכן יצא למתקפת שמחת תורה".
אתה חושב שסינוואר טעה, מנקודת מבט אסטרטגית של החמאס?
"בוודאי. הוא הרס את החמאס בצורה שהארגון לא יוכל להשתקם מבחינה צבאית ומדינית".
אתה סבור שהצמרת המדינית במדינת ישראל צריכה להתפטר לאחר המלחמה?
"אני לא פוליטיקאי. נתניהו כעת מצליח לתמרן מצוין בין האמריקאים והרוסים ושאר מדינות העולם. מדינת ישראל זקוקה לבן אדם שיודע לתפקד במישור הבין־לאומי, ואני לא רואה אחד כמוהו בפוליטיקה הישראלית. אני לא יכול לחוות דעה בעניין הזה".
לסיום, ד"ר רוד מספר: "יש לנו דירה בירושלים. אני מקווה שבעתיד הקרוב אעביר לארץ, עם רעייתי, את מרכז חיינו. יש לנו קושאן על הארץ הזאת, ואנחנו צריכים לממש אותו".
