אחרי שנה תמימה | ה'מלמדים', המנהלים וההורים של 'ילדי שנת הקורונה' פותחים את הפצעים ומדברים על הפערים
שום דבר נורמלי לא היה בשנה המשונה והטרופה שעברה על ילדי החיידרים הם יודעים ללחוץ על המקשים המובילים למרחב הקולי בעיניים עצומות, התרגלו לשעות ארוכות של האזנה לשיעור מרחוק, עשו שיעורי בית באמצעות חוברות שנשלחו מהחיידר – אבל #צברו פערים עצומים בלמידה, בהכרת החומר ובמיומנויות הנדרשות מבני גילם >>> המנהלים, ראשי הישיבות הקטנות, המחנכים וההורים של הילדים שעברו את שנת הקורונה – פותחים את המוגלה ומייחלים לפתרון
קוראים להם 'ילדי השנה האבודה'.
ילדי תלמודי התורה בין אביב תש"פ לאביב תשפ"א – לא דומים לילדי תלמודי התורה בכל תקופה אחרת. אם ילדים בכל תקופה היו רגילים ללימודים סדירים, להליכה בכל בוקר לתלמוד התורה, לפגישה יום-יומית עם החברים, לשיעורים קבועים מפי המלמד שיושב בראש הכיתה ומנחיל את התורה, לחינוך פנים־אל־פנים – עבור ילדי 'השנה האבודה' שום דבר מזה לא מובן מאליו, כמעט לא מוכר.
הם יודעים מה זה 'למידה מרחוק', מכירים בעיניים עצומות את המקשים שמובילים למרחב הקולי בטלפון ובקושי זוכרים, לעיתים, איך נראה המלמד. הם צברו פיגורים, העמיקו פערים, ובעיני רבים מאנשי החינוך – הם למעשה 'נשארו כיתה', כלומר, לא התקדמו משמעותית בשנה הזו כמעט בשום היבט לימודי.
אמנם הלימודים התקיימו – בעיקר מרחוק – אבל כשהמלמד והילדים לא בכיתה, אין אפשרות לעקוב אחרי ההתקדמות של כל ילד, אין אפשרות לוודא הבנה של החומר הנלמד, ואין אפשרות לשמור על קשר עין. הילד לא יכול להצביע, בקושי יכול לשאול שאלה, וההמולה מעבר לקווים לא מאפשרת למלמד התקדמות סבירה.
התוצאה, כאמור, היא שנה חינוכית ולימודית אבודה.
שנה חלפה, שנה באה. בשבוע זה מלאה שנה בדיוק לנוכחותה המשמעותית של הקורונה בחיינו – עם ההגבלות, הסגרים והשבתת הלימודים. השפעתה של השנה הזו הייתה בכל תחומי החיים, אבל הנוכחות המודגשת הורגשה במיוחד בנושא החינוך. אין הורה שלא מביט בחמלה בילדיו בימים האלה, וחושב על הפערים שנצברו אצלם.
כי למרות הפתרונות המאולתרים, קשה לומר שהשנה שחלפה – ליתר דיוק: שני חצאי השנה שחלפו – הייתה תקופת לימוד. שלושת הסגרים הממושכים, התחלואה והבידודים – קרעו את הילדים מהווי החיים השגרתי של מוסדות החינוך. ניתן לומר שדור הקורונה הפסיד שנת לימודים כמעט תמימה. ההשפעה של השנה הזו, שתיזכר לשנים רבות קדימה בדפי ההיסטוריה, מהווה לדעתם של מנהלי בתי הספר, המחנכים וההורים, סוג של בכייה לדורות.
יצאנו לשוחח איתם, לשמוע מכלי ראשון. ובעיקר – לא להתבכיין, אלא ללקט פתרונות. תשועה ברוב יועץ.
צילום: פלאש 90
הגיל הרך:
למידה פרטנית מתוגברת
"בכל הכיתות יש פערים משמעותיים אצל התלמידים", סוקר את תמונת המצב הרב יצחק רוט, מנהל תלמוד תורה ויז'ניץ באלעד ומחבר סדרת הספרים 'כאן בונים'. "זה קורה בכל מוסדות החינוך, ללא הבדלים וללא יוצאים מן הכלל. אבל אם בכיתות הגבוהות הילדים ידביקו פערים – הבעיה המשמעותית ביותר היא בגיל הרך. זהו הגיל שבו נרכשת הקריאה ומוקנות המיומנויות הבסיסיות של הלמידה. זה מתחיל כבר משנת הלימודים הראשונה, כשהילדים לומדים אותיות, וממשיך עד כיתה א' ואפילו ב', כאשר ילדים רבים מדי מתגלים כלא שולטים מספיק בקריאה שוטפת ומדויקת".
כדי להתמודד עם הבעיה, מתגברים בתלמודי התורה את לימודי הקריאה. לא רק בכיתות גן ומכינה, שבהן נרכשת המיומנות, אלא גם ובעיקר בכיתות א ו-ב', שלב שבו הילדים כבר היו אמורים לקרוא בשטף. "הבעיה היא, שהמלמדים בכיתות הללו לא צברו ניסיון בהקניית הקריאה", מציין רוט. "לכן החלטנו שהמלמדים שעוסקים בהוראת הקריאה יקדישו מדי יום חצי שעה ללימוד קריאה קולקטיבי בכיתה א' ואפילו בכיתה ב'. נוסף על כך, תגברנו מאוד את מרכז ההעשרה של התלמוד תורה במלמדים, לצד מורות מקצועיות שעובדות באופן פרטני עם הילדים המתקשים.
"מפקח הקריאה בחיידר שלנו", הוא מספר, "התווה תוכנית לימודים מיוחדת בשנה הקריטית הזו, שכוללת לא רק עבודה בתלמוד תורה, אלא גם שליחת חוברות הביתה, במטרה שההורים יחזרו עם הילדים על החומר. יש הורים שעובדים יפה מאוד עם הילדים. אחרים, עסוקים יותר – לא מוצאים את הזמן, כך שאין ספק שיש אצל הילדים בגיל הרך פיגור משמעותי ברכישת הקריאה".
מה קורה בשנה הראשונה, שבה לומדים אותיות? איך אפשר לעשות זאת במרחב קולי?
"זהו אכן האתגר המשמעותי ביותר. קשה מאוד ללמד קריאה מרחוק, וזה אפילו בלתי אפשרי. עם כל הרצון הטוב של ההורים, לא תמיד הילד יכול לקלוט בצורה כזו. אבל הבשורה הטובה היא שילדים בגילי שלוש וארבע מתפתחים בקצב שונה מאשר ילדים בגילי ארבע וחמש. ילד קולט בתוך ימים ספורים מה שילד שקטן ממנו בשנה קולט במשך שבועות ארוכים. כך שגם אם השנה הראשונה הלכה לאיבוד, אפשר להשלים את החסר בכמה חודשים בשנה הבאה".
בכיתות הגבוהות יותר, מסביר הרב רוט, ישנו פיגור מצטבר של הספקי חומר, כאשר המלמדים מונחים ללמד באיטיות רבה, להעדיף איכות על פני כמות ולהקנות ידע בסיסי נרחב, במקום להספיק עוד פרשה בחומש או עוד משניות. "יש לנו מערך רציני מאוד של שיעורי עזר שנותן מענה לילדים בינוניים ומטה שצוברים פערים משמעותיים יותר".
מה באשר ללימודי החול, כמו חשבון ודקדוק – שם יש חשיבות קריטית להדגמה על פני הלוח?
מסתבר, שמדובר בעקב אכילס של ממש.
"כשאני עצמי למדתי בתלמוד תורה של 'החינוך העצמאי' בחיפה, הקדשנו שעות משמעותיות ללימודי חול, ובנוסף נתנו לנו שיעורי בית במקצועות הללו מדי יום. כידוע לכולם, בתלמודי התורה כיום לומדים הילדים שעה וחצי ביום את כל מקצועות החול, אבל הפלא ופלא – הילדים שולטים יפה בחומר. כשמדינת ישראל ערכה בחינת מיצ"ב לכל ילדי כיתות ה' והתוצאות היו עלובות למדי – הצלחתי להשיג את המבחן ונתתי אותו לילדים אצלנו. להפתעתי, הם הצליחו יותר מילדים בחינוך הכללי שלומדים כל היום רק מקצועות חול.
"לגופו של עניין, הילדים למדו מרחוק עם ספרים, כשהוריהם נדרשו לפקח ולסייע במידת הצורך. זה לא היה פשוט בכל הבתים, אבל התוצאה הייתה משביעת רצון בדרך כלל".
בעיה נוספת, מאתגרת לא פחות, הייתה הקושי הרגשי של ילדים שנאלצו לחוות את הפחדים והחרדות, הבידודים והניתוק החברתי. "נאלצנו השנה לתגבר בצורה משמעותית את צוות הסייעים, המורות המקצועיות והמטפלות הפרא-רפואיות, שעושות עבודת קודש. אבל גם ילדים שלא גילו בעיה רגשית – מתנהגים היום בצורה אחרת לגמרי. אנחנו רואים שהילדים יותר משתוללים בהפסקות, מוציאים מרץ ומרגישים כאילו יצאו מהכלא".
###אתה סבור שיהיה חכם להשאיר את הילדים מכל הגילים שנה נוספת באותה כיתה?
"מי שעוקב אחרי החדשות רואה שהדבר המלחיץ ביותר את המערכת הפוליטית – הוא העצירה של המדינה. אנשים לא רוצים להרגיש שאנחנו בתקופה שונה. אז איך אפשר לעשות זאת לילדים שלנו? מה גם שאף אחד לא יכול להתחייב ולומר שהשנה הסתיימה ואנחנו חוזרים לשגרה. מה נעשה אם הקורונה תלווה אותנו גם בהמשך, שוב נשאיר את הילדים באותה כיתה?
"אני חושב שבנקודה הזו צריכים להוריד את הראש ולהבין שאם הקב"ה החליט שזו התקופה שתעבור עלינו – אנחנו צריכים להתמודד עם הקיים במידת היכולת, ולהבין שאי אפשר להגיע להצלחה של מאה אחוז. מורי ורבי, כ"ק האדמו"ר ה'ישועות משה' מוויז'ניץ זי"ע, אמר לי בהרבה מאוד הזדמנויות בכל ארבעים ושתיים השנים שאני בתפקיד: 'ההצלחות לא בידיים שלנו, רק ההשתדלות. על זה בורא עולם יתבע אותנו'".
קריאה בפיגור
עמית אדרי, מנכ"ל משרד החינוך, עמד נפעם כולו.
הוא אמנם די חדש בתפקיד, אבל כבר יצא לו לבקר בלא מעט כיתות במערכת החינוך. השיעור שלמד בכיתה א' של הרב'ה אליהו זינגר בתלמוד תורה 'הבאר' ברחובות – לימד אותו שיעור לחיים. הוא הבחין שהטלפון הנייד שהיה מונח על שולחנו של המלמד פולט קולות סוערים כל העת.
זה קרה שבועיים לפני תחילת הסגר השני. הכיתה הייתה כמעט מלאה. אמנם שני הילדים היחידים שהיו בבידוד שהו בביתם, אבל ברוחם נכחו באופן כמעט מלא בכיתה: הטלפון של המלמד העביר להם בשידור חי את מהלך השיעור, והם השתתפו בו בערנות. מדי פעם פנה אליהם הרב זינגר בשאלות, כדי שירגישו מחוברים היטב גם מהבית.
אמנם הנוהל הזה נראה חריג למי שמכיר את התנהלותם של בתי הספר הכלליים, אבל הוא שגרתי למדי בתלמודי התורה. לא הרבה למדו הילדים שלנו בשנה הזו, אבל בנושא אחד הם השתלמו באופן מושלם: אין ילד שלא יודע היום איך נכנסים למרחב הקולי של התלמוד תורה או בית הספר שבו הוא לומד, מה מספר הזהות שלו, מהו הקוד המקוצר שלו ושל הכיתה, איך נכנסים ל'חדר הוועידה', איך משתיקים את הקול ואיך משתתפים בשיעור.
תלמוד התורה הרחובותי מתנהל בשיטת 'זכרו', אבל המנהלים מודים שהשנה הלימוד כולו נפגע משמעותית, בעיקר בכיתות הנמוכות.
"בכל הנוגע ללימודי הקודש אפשר לומר שלא היו פערים גדולים מדי", מציין המנהל, הרב מרדכי יעקובזון, המכהן גם כיו"ר איגוד המנהלים הארצי של תלמודי התורה. "המלמדים לימדו במרחבים הקוליים, שלחו חוברות הביתה, וההורים התגייסו אף הם במלוא המרץ. לעומת זאת, בלימודי החול נוצר פער ענק, שלא יהיה מנוס מלהשלימו בשנים הבאות. ככל הנראה, הילדים יעלו עם ספרי החול גם לכיתת ההמשך בשנה הבאה. עם כל הרצון הטוב, אי אפשר ללמד ניקוד או חשבון בטלפון".
בנוגע לכיתות הגבוהות, מדגיש הרב יעקובזון שהלמידה הייתה בצורה אינטנסיבית ממש. "אפשר לומר שיחסית למקומות אחרים, אצלנו הבידודים של כיתות שלמות היו מצומצמים. אבל למרות הכל, בחינוך אין כללים. ייתכן מאוד שאת ההשפעה של השנה הזו נראה רק בשנים הבאות".
לעומת הכיתות הגבוהות, בכיתות הנמוכות של 'הבאר' יש פערים משמעותיים הרבה יותר. "הילדים הגיעו לכיתה א' עם פערים גדולים מאוד בקריאה", מספר ל'משפחה' המלמד של כיתה א', הרב אליהו זינגר. "אם מדי שנה הילדים קוראים באופן שוטף בתחילת השנה, כאשר במשך זמן קיץ הילדים עובדים רק על השטף – הסגר והבידודים גרמו לכך שההתקדמות נעצרה. בתחילת השנה הילדים היו בפיגור משמעותי. היה צורך להביא את המלמד של המכינה למסור שיעור קריאה כללי לתלמידים מדי יום, כאשר בשנים עברו רק ילדים יחידים נזקקו לתגבור פרטני. בהשגחה פרטית, לאורך חודש אלול למדו הילדים קריאה בצורה אינטנסיבית, וכך הצלחנו לשמר את השטף".
לדבריו, לפני הסגר השני נערכו המלמדים עם חוברות קריאה שחולקו לתלמידים והכילו מספיק חומר לכל תקופת הסגר. ההורים נדרשו ללמוד עם הילדים עמוד מדי יום, אף על פי שמדובר בתקופה מאתגרת, מתוך הבנה שללא שימור הקריאה תהיה נסיגה.
"במקביל לשמירת שטף הקריאה, נדרשו הילדים להתרגל ללמידה מרחוק", ממשיך הרב זינגר. "זה לא פשוט לילדים שלא יודעים להחזיק טלפון, וכעת צריכים לתמרן את המקשים וחדרי הוועידה. מה גם שילדים שהכירו את הרב'ה רק לפני חודש התקשו מאוד להתחבר ללמידה כזו, אף על פי שהיו בסך הכל שני שיעורים ביום".
אחרי הסגר, העידו מבדקי הקריאה שהילדים לא עמדו בציפיות. "היו עשרה מתקשים מתוך עשרים וארבעה תלמידים. להערכתנו, כשבעה עשר אחוזים מהתלמידים התקשו בקריאה. לא הייתה אפשרות להתקדם בשום דבר, כי חייבים לשמור על רמה אחידה, כך שהחיידר נאלץ לתגבר את מורי הקריאה הפרטיים. אחר כך היו חודשיים רצופים של למידה. הילדים עלו על המסלול, כך שלקראת הסגר השלישי – הלמידה מרחוק הצליחה, אבל הקריאה שוב נפגעה".
חשבתם להשאיר את כל הילדים שנה נוספת באותה כיתה?
"לפני שבועיים הייתה לנו אספת הורים. רבים מההורים טענו שהם היו שמחים להשאיר את ילדיהם שנה נוספת בכיתה הנוכחית. גם אני לא הייתי מתנגד לרעיון, אבל אין אפשרות לעשות זאת, מכיוון שאי אפשר לעצור את הכיתות הבאות. אני משער שיהיו ילדים שיישארו כיתה, אף על פי שכולנו מקווים שנצליח לסגור את הפערים".
לדבריו, נקודה נוספת שנפגעה בצורה משמעותית הייתה לימוד טעמי המקרא. "בשל העובדה שמדובר בחיידר בשיטת 'זכרו' – הילדים לומדים כבר בכיתה א' את טעמי המקרא, אבל השנה ויתרנו על כך כליל. אם בשנה רגילה אנחנו מסיימים את חומש בראשית בכיתה א' כאשר הילדים שולטים היטב בחומר – השנה הורדנו מהאיכות. ירדנו בכמות השינון, וגם ויתרנו כליל על לימוד הטעמים. גם בחשבון יש פיגור אמיתי, שלא לדבר על כתיבה, שבה הקושי ניכר. שלחנו חוברות עבודה לבתי הילדים, אבל אני ממש לא מרוצה מהתוצאות".
בכייה לדורות?
"אפשר לומר שכן. מנסים עכשיו – בשבועיים הקרובים ועד ערב פסח – לעשות חזרה על כל מה שלמדנו בחורף. אני משער שהחזרה תהיה מאתגרת ולילדים רבים לא יהיה מושגים בסיסים על מה שכתוב בפרשיות התורה. המרחב הקולי לא דומה ללמידה בכיתה, ואם לא נשלים להם את החומר במהירות – לא יהיה תחליף לגרסה דינקותא".
ה'מלמד' עולה כיתה
ילדי כיתה ב' בתלמוד תורה 'אוהלי מנחם – חב"ד' בביתר עילית, לא האמינו למראה עיניהם כשהגיעו ביום הראשון של חודש אלול לתלמוד תורה: על כיסא המלמד ישב לא אחר מאשר המלמד הוותיק של כיתה א', הרב שמואל מנדלזון. בשל אובדנה של מחצית משנת הלימודים, החליטו הוא וההנהלה שבמקום להשאיר את הילדים שנה נוספת באותה כיתה – יעלה עימם ה'מלמד' לכיתה ב', וישלים בעצמו את הפער. כך, לראשונה בתפקידו ארוך השנים, הפך המלמד של כיתה א' למלמד בכיתה ב'.
"זו הייתה בקשה אישית של המנהל", מספר הרב מנדלזון. "הניסיון הוכיח שמדובר ברעיון מצוין ממש. הילדים הכירו אותו, אני הכרתי אותם, וכך הצלחנו לצלוח את השבועות הארוכים של הסגר, שבהם לא התקיימו לימודים. העובדה שהרב'ה הקודם ממשיך איתם העניקה להם ביטחון והצלחה, והם נכנסו לעניינים גם כאשר עיקר הלמידה נעשה באמצעות הטלפון".
לדבריו, מדי שנה ילדי כיתה א' מסיימים ללמוד את הקריאה עד חודש אדר, אז נערכת מסיבת הסידור. בזמן שנותר עד לסיום השנה, הילדים רוכשים מיומנות לקריאה בשטף ומתחילים ללמוד להתפלל מתוך סידור בשילוב מקראות. "בשנה שעברה סיימנו בדיוק את לימוד הקריאה במועד הרגיל. אני זוכר כיצד לקחנו את הילדים לתפילה בכותל המערבי בז' באדר, לפני שהכל התחיל. אבל הסגרים והבידודים פגעו אנושות בעבודה על שטף הקריאה, אין השוואה בין לימוד קריאה בכיתה לבין לימוד טלפוני. המנהל החליט שיש צורך להמשיך ולעבוד על הנושא, והציע לי לעלות כיתה עם הילדים".
האם אתה מרגיש שמלבד ההשפעה על הקריאה, הילדים נסוגו מבחינות אחרות?
"בהחלט. כל סגר הצריך אותי לחזור מחדש על הרגלי הלימוד, המשמעת וההתנהגות בכיתה. אבל הבשורה הטובה בכאוס הזה הייתה בכך שילדים מתרגלים מהר לשינויים, וכמו שהם יוצאים בקלות מהמסלול – כך קל יחסית להחזיר אותם אליו. הבעיה היא שאף אחד לא יודע מתי התקופה תסתיים".
גם ב'אוהלי מנחם' למדו הילדים במרחבים הקוליים, אבל בשונה ממרבית תלמודי התורה – המלמדים הגיעו לעבודתם כרגיל ומסרו את השיעורים מהכיתה. "הורדנו את כמות הפסוקים, אבל לא ויתרנו על ההסבר וההבנה. המפקח קבע יעד וכולנו השתדלנו לעמוד בו. בנוסף ללמידה בקו, הגעתי מדי שבוע לביתו של כל ילד ללימוד פרטני בן עשרים וחמש דקות בפתח הבית, כשאני יושב מצד אחד של הדלת והילד יושב מהצד השני. בלמידה כזו יכולתי לבדוק מה מצבו של כל ילד, כאשר אלו שהתקשו בקריאה – עבדתי איתם בעיקר על השטף, בעוד אחרים שקראו היטב – התקדמתי איתם בעיקר בהבנה".
האם לדעתך הילדים התבגרו השנה גם ללא למידה, או שגם הכישורים המנטליים 'נשארו כיתה'?
"בפשטות ניתן לומר שתלמידים ללא קושי לימודי פיתחו את היכולות שלהם בצורה עצמאית. היו להם חוויות מהבית, מהשהייה עם האחיות והאחים, והחוויות הללו חישלו אותם. כשהם הגיעו לכיתה – הם הוציאו מהלב את הפחדים והחרדות, פתחו את ליבם וסיפרו כמה קשה להם לחוות את הבידוד והבדיקות התכופות, החופש הגדול והיעדר החברים. אבל ילדים כמו ילדים, מתרגלים מהר מאוד".
הכיתות הגבוהות:
כמו ב'קול הלשון'
אין ספק שהאתגר המשמעותי ביותר בכיתות הגבוהות הוא הכנתם של הילדים שהפכו לנערי בר מצווה – לבחורי ישיבה קטנה. אבל איך עושים את זה כשהילדים בבית?
"האתגר השנה היה כפול ומכופל", מציין בשיחה ל'משפחה' הרב חיים ארלנגר, מחנך בכיתה ז' בתלמוד תורה 'תורת בנימין' בשכונת רמות בירושלים. "בתחילת השנה הרמה הלימודית של הילדים הייתה סבירה, מכיוון שבכיתה ו' לומדים גמרא רק עם רש"י, והרצף הלימודי של זמן חורף אפשר לילדים להתנסות בכך בצורה טובה. בכיתה ז' הרמה עולה משמעותית, ואני בהחלט מרגיש שהילדים כעת לא נמצאים ברמה הרגילה שאליה הייתי רגיל כל השנים. אמנם את זמן אלול התחלנו היטב, אבל כאשר נאלצנו לעבור למרחב הקולי, הילדים לא הכירו אותי מספיק. ילד שלא מכיר היטב את הרב שלו, השיעור נראה בעיניו כמו שיעור תורני ב'קול הלשון'.
"כדי לפתור את הבעיה, התגייס המנהל, הרב שאול מורגנשטרן, ושלח את השיעורים לתיבת המייל של ההורים. גם את השיעורים שהקלטנו בטלפון שלחנו במייל, כך שהילדים יכלו לחזור שוב על השיעור עד שהבינו אותו היטב. להורים הייתה בקרה על כמות השיעורים היומיים שנשלחו, כך שהם ידעו מה לדרוש מהילדים. היו הורים שהגדילו לעשות וצילמו את הילדים כשהם לומדים ושלחו את התמונות לכל הכיתה. אני הוספתי ושלחתי בכל יום לתיבת המייל את שמות הילדים שהשתתפו, וכשההורים ראו שהילד שלהם לא נכח בוועידה – הם דאגו לדבר איתו ולעודד אותו להשתתף.
"החיידר יצא במבצע, וכל מי שהשתתף בוועידה נכנס להגרלה יומית על פרס שווה שהגיע היישר אל ביתו. קיבלתי במהלך השנה שיחות טלפון מהורים שילדיהם היו זקוקים לדרבון, ובמקרים לא מעטים – התקשרתי בעצמי לילדים, ואף עשיתי ביקורי בית כדי לחזק את הקשר עם התלמידים שלי".
לדבריו, הכיתה שלו הייתה בבידוד חודש וחצי ברצף: שבועיים בגלל תלמיד שהתגלה כחולה מאומת, ואחר כך – במהלך החודש של הסגר האחרון. "בסיום התקופה ערכנו מפגש בגינה ציבורית, וכולם השתתפו בו. חשבתי שהילדים השתנו, אבל שמחתי לראות שהם כרגיל ממש. אמנם חשנו קצת זרות וריחוק, אבל בתוך כמה דקות הפשיר הקרח. ילד אחד שהיה חולה מאומת לא הגיע, ולאימו היה קשה עם זה מאוד. בשל העובדה שאני חליתי בקורונה – הגעתי אליו הביתה לביקור פרטי. הוא היה מאושר ממש".
מה התוכניות להמשך?
"אמרתי השבוע לילדים שבשבועיים הקרובים נערוך חזרה אינטנסיבית על החומר של זמן החורף המאתגר, ומי שלא יכול להוציא מעצמו את מאת האחוזים – שיתחיל כבר כעת את חופשת פסח. הילדים נענו לאתגר בצורה מפעימה, עד כדי כך שאמרתי להם שאני זקוק כעת ללחצן השתקה – סולמית שלוש – כדי להתגבר על הרעש המתוק של הלימוד. זה הדבר היחיד שהיה חיובי במרחב הקולי".
אתגר של חוסר בגרות
הרב שמואל דוד וולקין הוא כיום אברך בישיבת מיר, ומפעיל במקביל בית מדרש לבחורים מבוגרים בישיבת בית וגן. בשנת הלימודים הבאה, תשפ"ב, הוא ימסור שיעור יומי לנערים שיסיימו את כיתה ח' בחודש אב הקרוב. למעשה, הם היו אמורים להתקבל לישיבה קטנה, אבל שנת הקורונה והשלכותיה הביאו אותם למכינה ייעודית לישיבה קטנה, שתיפתח במיוחד עבורם, בצילה של השנה המאתגרת.
"הרעיון שייך לידידי הרב דוד ברכמן, מנהל תלמוד תורה 'תורת אהרן' בגבעת המבתר בירושלים", הוא מספר. "הוא סיפר לי בכאב שאם נחבר את כל הימים שהילדים למדו בהם השנה, אפילו לא נגיע לכדי חודשים ספורים. לדעתו, אי אפשר לשלוח ילדים במצב כזה לישיבה קטנה. גם אברכים חוו השנה ירידה וקושי בלימוד, וכאשר מדובר בילדים צעירים, אי אפשר לומר שהם עמדו במשימה במאה אחוז.
"אבל מלבד הפערים הלימודיים, לילדים של דור הקורונה יש פערים רגשיים, ובעיקר חוסר בגרות. המחנך שלהם אמר לי כי הוא מרגיש שהוא חייב לתלמידים שלו עוד שנה, אבל לא יכול להשאיר אותם שנה נוספת באותה כיתה, בשל המחויבות לכיתות הבאות". כך עלה הרעיון להקים מסגרת חיצונית ייעודית לשנה זו – מכינה לישיבה קטנה בניהולו של הרב ברכמן. המכינה תכלול שליש מילדי כיתה ח' של 'תורת אהרן', והיתר – ילדים מתלמודי תורה אחרים.
הצלחתם להשיג כאלו?
"בוודאי. מנהלי תלמודי התורה שאליהם פנינו אימצו את הרעיון בחום. הם טענו שהם לא ישנים בלילה מרוב דאגה לתלמידים בכיתות ח', שלדעתם לא בשלים מספיק להתקבל לישיבה קטנה. כבר דיברו איתנו על שמות, והרשימה סגורה, פחות או יותר.
"גם ההורים מברכים על הרעיון. אי אפשר לומר שזה מתאים לכל ילד, אבל 'חנוך לנער על פי דרכו'. מי שרוצה לעשות את הכי טוב לילד שלו צריך להסתכל עליו בצורה אובייקטיבית ולשאול את עצמו אם הוא מתאים לישיבה קטנה".
איך אתם מתכוונים להשלים פערים של שנה כמעט תמימה?
"מבחינה לימודית – יהיה תגבור כמובן, אבל יהיה דגש על לימוד מוסר, הווי חברתי, ואפילו סדר לימוד קבוע – סדר שלישי – לכל תלמיד עם בחור מאחת הישיבות הטובות ביותר בבית וגן. אין לתאר כמה תועלת דבר כזה יכול להביא לילד שכמעט שנה לא למד בצורה מסודרת ולא חווה את הקשר בין רב לתלמיד".
הישיבות הקטנות:
מבחן קבלה צולע
הם עומדים נרגשים בפתחה של הישיבה, חודשים של שינון אינטנסיבי מאחוריהם. כל רצונם הוא להצליח במבחן המסכם. אבל איך אפשר להצליח במבחן קשה כל כך, אחרי תקופה ארוכה שבה לא היו לימודים סדירים?
הרה"ג רבי אפרים חברוני, משגיח בישיבת 'בית מאיר' לצעירים בבני ברק, סבור שגם אם הבחורים שהגיעו באלול תש"פ לישיבות הקטנות עוד היו איכשהו בגדר הנורמה – בשנה הבאה נראה את תוצאותיה הקשות של השנה האבודה הזו.
"הילדים שהגיעו השנה להיבחן", הוא אומר בשיחה ל'משפחה', "שלטו הרבה פחות בחומר בהשוואה לשנים עברו. למעשה, הם הפסיקו ללמוד בצורה סדירה מאז קיץ שעבר, וזה בהחלט ניכר. אין ספק שנראה בתחילת השנה הבאה נערים הרבה פחות בוגרים, והרבה פחות משופשפים בלימוד".
איך ההשפעה על הבחורים שלומדים כיום בישיבה?
"אנחנו שמרנו מאוד על הכללים והקפדנו על קפסולות, כך שלא היה צורך לשלוח יותר מדי תלמידים לבידוד כשהתגלו חולים מאומתים. יחד עם זאת, הורים רבים חששו לשלוח את התלמידים ללמוד בשל מצב בריאותי קשה של אחד ההורים או בני המשפחה המבוגרים השוהים איתם. לא היה לנו הרבה מה לעשות בנושא, אבל אין ספק שהתלמידים הללו הפסידו.
"עם זאת, יש בהחלט נערים שהקורונה עשתה להם טוב. כולנו יודעים שיש הרבה ילדים שלא מתחברים למרחב הקולי, אבל ראיתי שילדים או נערים שקטים – דווקא אוהבים יותר את הלימוד הזה. נערים שלא העזו לשאול שאלה בכיתה, פונים לרב באופן פרטי ומדברים איתו בלימוד, או אפילו מדברים בקו הוועידה. ראינו שהשם מדבר איתנו דרך הנגיף. לחלק מהילדים יש התמודדות קשה יותר, בעוד שהיו כאלו שקיבלו הזדמנות להתקדם".
ללא ספק, האתגר הגדול ביותר של הרב חברוני ועמיתיו הוא לשווק את בני שיעור ג' לישיבות הגדולות. "אנחנו חושבים שבסייעתא דשמיא נעבור גם את האתגר הזה. המכה הייתה אופיינית לכל עולם הישיבות, אבל מפני שזו צרת רבים – ראשי הישיבות בוודאי יביאו בחשבון גם את הקשיים הללו, בבחינת 'פנה נא אל התלאות ואל לחטאות'".
הגאון רבי אליהו יפה, ראש ישיבת 'קרן אורה' לצעירים בכרמיאל, מספר ל'משפחה' על בוגרי כיתות ח' של השנה שעברה, שהשיגו ציונים גבוהים במבחנים, בהשוואה לתלמידים שנבחנו לאחרונה ממש.
"כנראה חרב המבחנים שעמדה על צווארם – אילצה אותם ללמוד היטב, גם כשהתנאים לו היו אופטימליים", אומר הרב יפה. "אבל נערכנו מראש לאפשרות שהילדים פחות ישלטו בחומר. בנוסף, לא ראינו שהנערים היום ילדותיים יותר מבני גילם בשנים עברו, אם כי יכול להיות שהפער יתגלה רק בשנה הבאה. מה שברור הוא, שילדים חלשים יותר – מי שסובל מהפרעת קשב או מקושי אחר – התקשו מאוד לצלוח את כיתה ח' ולהגיע מוכנים היטב לישיבה קטנה".
לדבריו, בקיץ אשתקד, כשבוגרי שיעור ג' בישיבתו הלכו להיבחן בישיבות הגדולות – הייתה בעיה רצינית יותר, מכיוון שאז נבחנים על החומר שלומדים בזמן הקיץ, וזמן הקיץ היה חלש באופן מיוחד – חלק גדול מהלימודים במהלכו התבצעו במרחב הקולי. גם היעדר החברותות המסודרות השפיע רבות על איכות הלמידה.
"היו לנו חששות גדולים, אבל ראשי הישיבות הגדולות הביאו את המצב בחשבון. הם אמרו שהבחורים לא קיבלו מספיק בישיבה הקטנה, אבל מדובר בצרת רבים. היו בידודים רבים וסגרים ממושכים. היו הרבה אנשי צוות שהיו חסרים, והדבר פגע באיכות הלימוד ובהספקי החומר".
לדברי הגר"א יפה, "לא מדובר בפגיעה קריטית ברוך השם, אבל הייתה פגיעה. מה גם שהיו לנו בחורים ששהו בפנימייה במשך שבועות ארוכים בשל מחלה, בידוד או מחלה של בני המשפחה. לבחורים צעירים שקשורים לבית – מדובר בקושי רגשי משמעותי. לפחות העובדה שרוב בחורי הישיבה הם מחלימים – נותנת לנו תקווה שנסיים את זמן קיץ השנה בצורה סבירה".
הנזק הרוחני:
מעוות לא יוכל לתקון
לדעתו של הרב בן ציון קוגלר, מנהל תלמוד תורה 'חוות דעת' בירושלים – השנה שעברה הותירה חלל עצום מבחינה רוחנית בליבותיהם של התלמידים.
"את הפער הלימודי מחובתנו להשלים, ונעשה זאת בעזרת השם בחודשים הבאים ובשנים הבאות", הוא מטעים בשיחה ל'משפחה'. "אבל החינוך בעם היהודי – הוא לא מסירת חומר לימודי, אלא צורת חשיבה ולמידה. לא לחינם העברת התורה נעשית בצורה של תלמיד שיושב לפני רבו, והתורה עוברת מרב לתלמיד. את הפערים בגמרא כמעט השלמנו, וגם על הקריאה נוכל להתגבר בעזרת השם. ספרי החשבון ימתינו לשנה הבאה, אבל כאשר מדובר בהפסד רוחני – זה כבר מעוות שלא יוכל לתקון וחיסרון שלא יוכל להימנות".
לדבריו, העיקרון הזה הוא ההבדל הבסיסי בין צורת החשיבה של הציבור החרדי, לבין החלטות הממשלה. "אם ניקח לדוגמה אדם שנגזר על בנו לחיות שנים ספורות בלבד – אב חילוני ישקיע את הזמן הקצוב הזה כדי שבנו ייהנה מהעולם הזה ככל האפשר. יהודי מאמין, לעומתו, ישקיע מאמצים כדי להכין את בנו למצב טוב יותר בעולם הבא, שם ילמד עם בורא עולם בעצמו, כמו שאומרת הגמרא. אלה שאינם חרדים, אינם מבינים מדוע אנחנו רוצים לפתוח את תלמודי התורה בכל מחיר. הבעיה היא, שהם לא מבינים אותנו – אבל הם מחליטים בשבילנו, כאשר תהום עמוקה כל כך מפרידה בינינו. מי שנאלץ להיכנס לבידוד – זה נגזר משמים, אבל כאשר גזרו עלינו לבטל את הלימוד כליל – ההשפעה והחיסרון הללו ילוו את הילדים אולי לכל החיים".
אם נתניהו הכריז על הארכת שנת הלימודים בחודש, אולי היה מקום להשאיר את כולם שנה נוספת באותה כיתה?
"אני לא חושב שזה רעיון טוב. לא מפני שזה לא במקום, אלא בשל הסטיגמה שהדבר מצמיד לילדים. אסור לנו להראות להם שיש איתם בעיה. התדמית של הילדים בעיני עצמם – גם אם כל המדינה נשארת כיתה – חשובה יותר מכל הספק כזה או אחר, ולמעשה כל הבנייה הרוחנית תלויה וקשורה בה".
…
שיחת הטלפון שהגיעה באישון לילה למכשיר הטלפון האישי של הרב חיים ארלנגר, מלמד בתלמוד תורה 'תורת בנימין' – גרמה לו להישאר ער כל הלילה כמעט. על הקו הייתה אימו של אחד מילדי כיתתו. היא סיפרה לו בדמעות כיצד בנה, שהיה ילד טוב ואהב מאוד ללמוד – לא מצליח להתנתק מהמחשב, בשל הסגר המתמשך. "הוא מגיע למחוזות הזויים וממש לא רצויים בלשון המעטה, עד כדי חוסר יכולת להתנתק", ביכתה האם.
"החלטתי לטפל בילד בימין מקרבת ושמאל דוחה", הוא מתאר. "ביקשנו מההורים להגביל זמן המשחק, במקביל לפרסי עידוד שאנחנו, המלמדים וההנהלה, הענקנו לו בכפוף להתנתקות מהמחשב. הייתה דרושה כאן עבודה יסודית והמון סייעתא דשמיא ותפילות, אבל בחסדי שמים הילד עלה על דרך המלך. כשהסגר הסתיים והוא חזר לכיתה, הוא כבר לא היה זקוק למחשב כלל. היה לו טוב ללמוד וגילה עניין עם החברים. הסיפור הזה רק המחיש לי כמה צדקו גדולי הדור כאשר ביקשו לפתוח את מערכת הלימוד בתלמודי התורה מהר ככל האפשר. 'גדול המחטיאו יותר מההורגו', והשנה הזו הוכיחה זאת היטב".
גם הרב שמעון יונגווירט, מפקח חינוכי בתלמוד תורה 'הרא"ם' בשכונת הר נוף בירושלים, מספר על נפילות רבות של ילדים, שהגיעו בעקבות הסגר הראשון. "כשילדים מתנתקים ממערכת החינוך לשבועות ארוכים – קשה מאוד להחזיר אותם למסלול. ילדים נחשפו למיילים, אחרים צפו בסרטים במחשב – סרטים 'כשרים' למהדרין, אבל זה היה בגדר 'בל ייראה' בבתים רבים, והתאזרח בעקבות הנגיף.
"אני לא מדבר על הפערים הלימודיים – אותם אפשר להשלים. אם בכיתת מכינה הילדים קוראים כל שנה בתקופת פסח, היום הם אוחזים רק בסגול. אבל הם ימשיכו ללמוד, וילמדו את הקריאה בסופו של דבר – כבר היום מרגישים שהם התחילו לחזור למסלול. הקושי שנשאר הוא הקושי הרוחני, הנפילות של הילדים, וה'פתיחוּת' של ההורים שהגיעה אולי כהכרח שלא יגונה, אך לא ישובח".
איך אתם כמוסד מתמודדים עם הבעיה?
"בשל העובדה שמדובר בפיקוח נפש רוחני, החזרנו כיתה שלמה שעברה את הקורונה יחד עם המלמד שלהם. הכנסנו גם מורים מקדמים, שלא היו מעולם בתלמוד תורה. הבעיה של כיתה ח' היא צרה צרורה, מכיוון שהילדים השנה ממש לא בשלים לישיבות. הם ילדותיים, לא משופשפים בלימוד, ויהיה צורך להשקיע בהם הרבה כדי להכין אותם לזמן אלול. מה גם שיש לנו עבודה רבה עם הילדים הקטנים יותר.
"היו הורים שפחדו לשלוח את הילדים, וגם כששלחו – הם ציוו עליהם לעטות מסכות כל הזמן ולא לצאת להפסקות. ילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז נסוגו אחור, עד כדי כך שגם את כיתה ז', אשר מונה אצלנו בסך הכל 20 ילדים, חילקנו לשתי הקבצות, מכיוון שהיו בין הילדים פערים משמעותיים מאוד. אני חושב שהחיסונים שזמינים כעת והאור שנראה בס"ד בקצה המנהרה – הגיעו אלינו כמתנה מיוחדת כדי להציל את הדור הבא, אולי ברגע שלפני האחרון".
דבר ההורים
אין מספיק חדרים בבית, מספר השקעים מוגבל, והילדים יורדים למקלט ולבית הכנסת: הורים מספרים על הזווית שלהם למצוקה
עד כמה שקשה להיות ילד בקורונה או רב'ה בחיידר בקורונה – גם להורים יש הרבה מאוד התמודדויות, דאגות ואתגרים. הם מנסים לעזור לילדים ככל יכולתם, אבל רואים היטב שהלימוד לא דומה בכלל למה שהיה בעבר.
הרב אייל עטיה, הורה לשלושה בנים הלומדים בתלמוד תורה 'רוממה' בירושלים, הלומדים בכיתות גן, ז' וח' – מספר על השקעה ומסירות יוצאת דופן של הצוות והמלמדים, שחילקו את הילדים להקבצות גם במרחבים הקוליים, כדי להקל על הכיתה לדבר בשיעורי הוועידה.
אבל גם זה לא ממעיט מהקושי. "כל ילד צריך טלפון נייד, שלא לדבר על הבנות שצריכות גם הן להמשיך ללמוד. המדינה כמובן לא סיפקה לנו מכשירים, כך שנאלצנו לקחת בהשאלה מגמ"חים או מקרובי משפחה. אבל את המכשירים הללו היה צריך להטעין כל הזמן, ולא היו לנו בבית די שקעים. בעיה נוספת נעוצה בעובדה שקשה עד בלתי אפשרי ללמוד בו זמנית. בבית של שלושה חדרים אי אפשר היה למצוא מקום שקט לכל ילד. את הבנים הגדולים שלחתי ללמוד במקלט או בבית הכנסת, או עם חברותא במקום פתוח".
"הנהלת התלמוד תורה, בראשותו של הרב ציון גז, עשתה הכל כדי לפתוח את המוסד, כאשר הדבר התאפשר מבחינה בריאותית. הוא דאג לכל ילד באופן אישי, יצר קשר עם הילדים וההורים, זאת בנוסף למסירות של המלמדים בכיתות ז' ו-ח'. הם דאגו שלכל ילד יהיה חברותא משעות הבוקר עד השעה חמש בערב, והתקשרו להורים כדי לברר איך הילדים לומדים בבית. בכיתה ז' הילדים הגדילו לעשות וקיבלו על עצמם לסיים מסכת באופן פרטי, ולבסוף ערך הרב מעמד 'סיום' מרכזי לכולם. הם עשו הכל כדי שהשגרה תמשיך".
לדבריו, רק הבן הקטן בן השלוש וחצי, שלומד בכיתת הגן – צבר פערים משמעותיים. במקום לסיים את לימוד האותיות – הכיתה אוחזת כעת רק באות נ', אבל הוא בטוח שהפער הזה יצטמצם בהמשך. אם לא השנה, אז בשנה הבאה.
…
המלמד הרב שמואל מנדלזון, הוא גם אב לבן בכיתה ח'. הרב מנדלזון סבור שהשנה הזו הותירה חותם על הילדים לכל החיים. "אני חושב שמעבר מתלמוד תורה לישיבה קטנה הוא משמעותי. ילד לא יכול לנחות ללא הכנה ובלי שביקר בחיידר במשך יותר משנה. ילד זקוק להרבה הכוונה וליטוש בלימוד, מה גם שמדובר בסדר יום הרבה יותר קשה ותובעני. לו הייתה אפשרות להשאיר את כל בני כיתות ח' או את כל הילדים בישראל באותה כיתה – לא הייתי שולל את זה, אבל זה לא יקרה כנראה. אני מקווה שהצוות החינוכי בישיבות יהיה מודע לאתגר, ויסייע לבחורים הצעירים לעבור את חבלי הקליטה במינימום קשיים".
גם הרב חיים ארלנגר, הורה לילד בכיתה א' ולילד בכיתה ח' הלומדים בתלמוד תורה 'דרכי יושר' במודיעין עילית, מספר על התמודדות לא פשוטה שלו כאב ומלמד בו זמנית. "לא פעם נאלצתי לצאת מהבית ולשבת ברכב כדי להקליט שיעורים, כי בבית היה רעש שלא אפשר לי ללמד. הילדים למדו במרחבים הקוליים, והיו גם הקטנים שדרשו טיפול. נאלצתי לתפקד כרב'ה ואבא בו זמנית.
"למזלי, מבחינה לימודית הייתה לי עזרה: רעייתי עובדת כמורה לחינוך מיוחד, והיא זו שסייעה הרבה לילד בכיתה א' עם הקריאה. אני, כמלמד בכיתה ז', התקשיתי הרבה יותר במשימה הזו. תלמוד התורה מצידו שלח חוברות עבודה, היו שיעורים במרחב הקולי, וגם אנחנו כהורים למדנו כל העת עם הילדים, אבל אני מרגיש שזה לא היה מאה אחוז ואפילו לא התקרב ללימודים בכיתה".
