היא עוזרת להורים הקשישים וליבה עם הילדים הצעירים שזקוקים לה בבית. הילדים הנשואים מבקשים גם הם את תשומת ליבה, והיא קרועה בין כולם • במעגל החיים מושטות הרבה ידיים לאישה שבאמצע, שמתזזת בין בית ועבודה, כיבוד הורים ועזרה לילדים, בין להיות בת ללהיות אמא • מי קודם למה בסדרי העדיפויות, איך מצליחים ללהטט בין כל המטלות והמשימות שגיל הביניים דורש • אנשי מקצוע וגם דעה תורנית מחווים דעה ומדריכים בנבכי סוגיה • אמא שהיא בת
אישה רוקדת באמצע.
למרות הקונוטציה החגיגית לא שמח לה. כל העולם חג סביבה בעת שהיא מתזזת בין מעגלי חייה, נעה בין שכבות הגיל השונות.
במעגל הראשוני, הוותיק מכולם, נמצאים הוריה.
אבא ואמא רוקדים לאט, במקצב עצוב, נזקק. הזִקנה רובצת על רגליהם, מכריחה אותם להישען.
במעגל השני מתרוצצים הילדים הנשואים.
הם אמנם כבר נשואים, אבל לעד יהיו ילדיה. והם צעירים כל כך וצריכים אותה. שתרקוד איתם, תיתן יד, תהיה אמא שלהם, סבתא לילדים שלהם. כן, גם הדור הבא במעגל, והוא רוצה לרקוד איתה.
במעגל השלישי קופצים הילדים שבבית.
מתבגרים שצריכים אמא נוכחת לצידם, ילדים צעירים שוודאי חייבים אותה. אין להם מושג איך לרקוד בלעדיה.
אישה רוקדת מגיל לגיל, מלהטטת בין כורח לחובה, בין צורך לרצון, מסוחררת לחלוטין.
פזמון ילדות ששכחה מזמן מתנגן באוזניה בשעה שהיא נאבקת לא ליפול מרגליה: 'אני עומדת במעגל ומביטה סביבי, אני מושיטה את ידי – מי ירקוד איתי?'
שעת הדחק
רחל אבוחצירה, מדריכה פדגוגית, יצרנית עבודות לגני ילדים ומאמנת ל-ADHD , קשובה לשאלה, לכאב. מושיטה יד.
רחל, איך מחלקים את הזמן המוגבל מאוד בין כל אלה שזקוקים ורוצים אותה, אישה באמצע המעגל?
"ראשית, אוסיף על העומס… והיא אישה עובדת, ומה עם המחויבויות לעבודה? והיכן מקומו של הבעל?
"לדעתי, המחויבות הראשית היא לבעל, אחר כך להורים, ואז לילדים שבבית, ואחרונים חביבים – הילדים הנשואים.
"אני מדברת מניסיון חיים עשיר מאוד, ברוך השם!! תמיד עבדתי גם בחוץ, במשרה די תובענית ואחראית והסתדרתי, ברוך השם".
איך?
"אנחנו זכינו לטפל בחמותי, זיכרונה לברכה, אצלנו בבית, שהייתה מחוברת בסוף ימיה למחולל חמצן 24/7, כבולה לכיסא גלגלים וסיעודית לגמרי… על כל מה שכרוך בכך.
"חינכנו את הילדים לזהות את הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לטפל בסבתא וראינו זאת כמחמאה שבחרה להיות אצלנו, בבית רגיל, חמש בנות בחדר, ולא אצל בתה היחידה שמתגוררת בווילה בעלת שלוש קומות.
"הילדים שלנו הורגלו שסבתא קודמת לכל. קודם כל דואגים לה, אחר כך דואגים לשאר.
"לאחר פטירתה ובמשך השנים, גם אימי זיכרונה לברכה עברה לגור איתנו. התנאים היו טובים יותר. עברנו דירה כדי שנוכל לתת לה את התנאים המקסימליים ובנינו יחידה צמודה ופרטית במיוחד עבורה.
"בעלי תמך, כמובן, תמיכה מלאה. לא הזיקה העובדה שהסכמתי לטפל בחמותי בשנותיה האחרונות. היה לו מובן שגם חמותו תהיה אצלנו, כשהיא זקוקה לנו…
"שיתפנו את הילדים בצורך, במחויבויות הכרוכות בתפקיד, וכולם, כולל הנשואים, תמכו ברעיון ונרתמו אליו.
"בשנים שאמא הייתה עצמאית חלקית היינו מוגבלים פחות. כשנהפכה לסיעודית היינו מוגבלים יותר, אבל הייתה עובדת זרה צמודה שהקלה עלינו.
"בעבודה ידעו שכל טלפון בנושא של אימי, זיכרונה לברכה, מקבל את המקום הראשון. הילדים שבבית התחלקו בנטל לטובת צורכיהם של הנשואים ואפשרו לי להעניק תשומת לב וסיוע טכני לכל ילד נשוי שנזקק לי בתורו. ואילו הנשואים היו שותפים בנתינת תשומת הלב לאחיהם שבבית בזמנים שהייתי עסוקה מדי עם הורים מתבגרים.
"זו הייתה עסקת חבילה משפחתית, וכולם היו שותפים לזכויות, כמו לחובות. בעיקר, התייחסנו לזכויות. כל הזמן החדרנו לילדים שכל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה. וממילא, התחושה והרצון היו 'לחטוף' זכויות ולא אכזבות".
ירח דבש
"אני בת עשרים ואחת, אמא לתינוק קטן ומהמם ובת לאמא ששכחה אותי… היא עסוקה בכיבוד סבתא שלי, המבוגרת, ולכן שבועיים אחרי הלידה כבר נשלחתי הביתה, אפילו שרציתי להישאר יותר. אמא לא יכלה כי סבתא תובעת את כולה…
"לפני יומיים התינוק שלי חייך בפעם הראשונה בחייו. רציתי לשתף מישהו והתקשרתי לאמא. ידעתי שהיא כמעט לא עונה לטלפון, עסוקה בארגון תורנויות ואלף עניינים אחרים שקשורים לסבתא, אבל נדנדתי עוד פעם ועוד פעם עד שהיא ענתה בטון קצר רוח: 'משהו דחוף?' עניתי: 'כן, הנכד שלך חייך!' חיכיתי שתתרגש איתי, אבל היא כבר עברה הלאה.
"אני מרגישה לבד, ושאין לי אמא, אף שהיא חיה עד מאה ועשרים…"
אלה היו המילים שהגיעו למערכת לפני כמה חודשים, ביקשו קשב ולב.
מאחורי הקלעים התפתח דיון עמוק על המצב המתואר במכתב. דעה א' הזכירה שהתורה מחייבת אותנו לכבד הורים, היא לא מחייבת אותנו לכבד ילדים.
דעה ב' הביאה את גישתו של הרב פינקוס זצ"ל (ראו מסגרת) שסבר שאמא יהודייה מחויבת לילדיה גם אחרי נישואיהם.
דעה ג' רק ריחמה על האם המותשת שמנסה לעשות הכל, ולא מצליחה.
שם, מהמקום המרחם, יצאנו לדרך.
אני מבקשת שוב את חוות דעתה של רחל אבוחצירה כבעלת ניסיון שצברה קילומטראז' ארוך במסע הזה:
"אישית, אני מתחברת לדעה א'. אכן, אנחנו מצווים על כיבוד הורים ולא על כיבוד ילדים. ובלאו הכי, לא בריא לעטוף מדי את הילדים. אחרת, איך יתמודדו עם מצבים שונים ומציאויות לא פשוטות במהלך החיים?
"אני עוזרת לכל בת ולכל כלה לפי העומס באותה תקופה ולפעמים רותמת את השאר, כמו שתיארתי קודם. ברוך השם, יש אחים ואחיות להיעזר בהם. ואם יש תקופה לחוצה מאוד בעבודה ושתי יולדות בבית ובעל שלא מרגיש טוב וגם הוא זקוק לתשומת לב – חשוב מאוד לשתף. השיתוף מוליד הבנה וקבלה של הצורך לעזור למישהו אחר כרגע.
"השקפת חיי היא לנהוג בפתיחות עם הילדים, מותר להם לדעת שהוריהם אינם 'סופרמן'. גם להם יש חיים משלהם, גם להם ילדים בבית, גם הם עובדים. וכך הרגלתי. כשאני יכולה, הם יודעים שזה 'כן' מכל הלב. וכשאני לא יכולה, אני יודעת לומר 'אין לי אפשרות כרגע' והם לא נפגעים".
כמה מקום ועזרה צריכים הורים לתת לילדים הנשואים?
"אין פה כללים או מתכון מדויק. אישית, עזרנו כשהתאפשר לנו. לקחנו נכדים לשבת או אירחנו אותם אצלנו כמה ימים, בזמן שהוריהם, ילדינו הנשואים, יצאו לחופשה קצרה.
"לבת אחרת הכנתי ארוחת צהריים ושלחתי, כדי להקל על העומס. תפקיד האם הוא לנווט, לזהות למה זקוק כל ילד, וצרכיו של מי דחופים יותר. יש מי שזקוק לשבת שקטה עם בן הזוג, יש מי שזקוק לעזרה טכנית במטבח. כל אחד וצרכיו, וכל אחד וזמניו. ואם היו תקופות עמוסות יותר, רגשית, נפשית או פיזית, שיתפתי את הילדים בעובדה שאין לי אפשרות לעזור כרגע, והם קיבלו זאת בהבנה גדולה.
"לפעמים הייתי פועלת הפוך. שיתפתי את אחיותיי בעזרה לאימי כדי שאוכל לצאת עם בעלי או עם הילדים לנופש משפחתי קצר ומשחרר. וזה אולי הטיפ הכי חשוב: תמיד ידעתי להעניק לעצמי זמנים של אוורור, הם נתנו לי כוח לנצח על כל המקהלה.
"ולא לשכוח שמותר לנו להזכיר לסביבה האוהבת שגם אני בת אדם בעלת צרכים ומחויבויות, ואני לא כל-יכולה. זאת לא בושה, ובטח לא חולשה. אשרי אדם המכיר את מקומו ויכולותיו".
בעת ובעונה אחת
איך אני מרגישה? את שואלת.
האמת היא שאני מרגישה מבולבלת.
נושמת את המוות של אבא מעבר לפינה
נחנקת ממסיבת הסידור של הקטנה
עצוב לי ושמח לי ומרגש לי ומרגיש לי מדי.
כל הזכויות על הקטע שזה עתה קראתן ועל הכנות שבו שייכות למרים, חברה ואישה מוערכת שרוקדת בלי הפסקה בין בית הוריה לביתה הפרטי.
כשאני מספרת לה על הכתבה הזאת, היא ממשיכה להדהים אותי בכנות שלה שראויה לחיבוק:
"את מדברת על הקטע הטכני, על הקושי הפיזי, ואני מזדהה לגמרי. אבל מה שבאמת הייתי רוצה לדבר עליו הוא הלב שלי שלא מצליח לרקוד את הריקוד הזה.
"אני בבית של אבא ואמא, בת. מחליפה לאמא, בודקת את הסטורציה של אבא, מודה להשם שהם חיים. בינתיים. הלב מפרפר בפחד שייגמר הבינתיים.
"הריח של התרופות והזִקנה סותם את ריאותיי, והאפרפרות המדכדכת של מצבם הסיעודי צובעת לי את שדה הראייה באותו גוון.
"אני הולכת הביתה, וכל הזמן יש לי תחושה שמלאך המוות מעבר לפינה, אורב לרגע שאעזוב את אבא ואמא, כדי שיוכל לבוא ולקחת אותם.
"בבית מחכה לי המוז'יניקית בת התשע, פניה נפוחות מבכי היסטרי. אני מנסה להבין מה קרה, מחברת במאמץ דמעה להתייפחות. עד שאני מבינה שהמורה חילקה את הכיתה לקבוצות לקראת ערב כיתה, והיא עוד פעם בקבוצה עם ילדה אחת שהיא לא סובלת, וכנראה גם לא סובלת אותה. אני מצקצקת מילים אוהדות, ככל שראשי הפועם מצליח לייצר אותן, אבל הלב שלי לא שם.
"אני מרגישה נורא ואיום, אבל זאת האמת. הלב שלי לא מצליח באמת לכאוב איתה, ולהצטער. אני לא אומרת לה כלום, כמובן. זוכרת בת כמה היא, יודעת שזה מה שאמור להעסיק אותה עכשיו. אבל בתוך תוכי, כשהחיים והמוות מונחים זה מול זה, גדולים וכבדים, קשה להתרגש מהרגעים הקטנים של החיים, מהעצב שיתנדף עוד מעט.
"אני רוצה להתרגש. אני באמת רוצה. פעם הייתי אמא כזאת, שמתרגשת מכל סערה, שכואבת ובוכה עם הילדים שלה. פעם לא הייתי בת כזאת. לא היו לי הורים סיעודיים, לא הרחתי את המוות, חזק וכבד, בתוך החיים. תני טיפ איך משמרים התרגשות בכל רגע מכל רגע. בבקשה!"
רחל אבוחצירה שומעת, מזדהה: "זה באמת קשה מאוד. עברתי דברים דומים עם בנים ובנות ונכדים ונכדות. גילוי נאות: לא יודעת אם הצלחתי לעמוד בהצלחה מרובה באתגר. כיבוד הורים תמיד עמד בראש מעייניי. דווקא את הנושא הזה פתחנו אחרי הרבה זמן. בזמן אמת היה לילדים קשה. כיום, במבט לאחור, כבוגרים, הם אומרים: 'אמא, מגיע לך צל"ש! איך הצלחת להתנהג ככה?!' גם לי אין מושג איך. השתדלתי לעשות את המקסימום, אבל אי אפשר להיות מושלמת בכל החזיתות בו זמנית. וזה נכון גם לגבי חזית הלב. לא תמיד הוא מגויס במאה אחוז.
"ואני שוב אזכיר שאני בעד לשתף ובעד לקבל עזרה. בתקופה שהייתי עסוקה עם הורים מבוגרים שאושפזו בבית החולים לזמן ממושך, רתמתי את הנשואים לעזרה. אחת מילדותיי נזקקה לבגד חדש, וביקשתי מאחותה ללכת איתה לקניות. כמובן, הסברתי לה קודם מה המצב, ואמרתי לה שאני מוכרחה להיות בבית החולים, אבל אני זוכרת שהיא זקוקה לבגד חדש, ולכן ביקשתי מאחותה שתלך איתה.
"כשילד רואה שזוכרים אותו ומסבירים לו, כשהוא מרגיש שאכפת לי, הוא מקבל בהבנה את המצב ולא מרגיש מקופח. וכך היה, ברוך השם.
"וניתן ורצוי לעשות תורניות שתקלנה על העול הטכני ותאפשרנה יותר פניות ללב, לריקוד פרטי עם כל ילד".
בגיל וברעדה
אלונה שפיגל, מנטורית להורות, זוגיות והתפתחות אישית, מעניקה את הכתר לאישה שבתווך, מציעה לה להעביר אותו הלאה.
"כאשר אנחנו ניגשות להסתכל על השאלה: איך נחלק את זממנו המוגבל מאוד בין כל אלה שזקוקים ורוצים אותו, מוטב להתבונן קודם בשאלת המפתח. ושאלת המפתח היא: מי קודם למי?
"'כבד את אביך ואת אמך' היא מצווה העוסקת ביחס להורינו. לא מצינו מצווה דומה ביחס לילדים. את ההורים, תפקידנו לכבד. ובוודאי בזמן שהם נזקקים לנו. לעזור ולשרת אותם כמיטב יכולתנו. כלפי הילדים יש לנו תפקיד שונה – לחנך. הורה, מלשון להורות דרך. ללמד אותם איך חיים בעולם הזה, החל מצחצוח שיניים וכלה בקיום תורה ומצוות.
אז מדוע זה לא פשוט? ומנין צצות כל הבעיות בתחום החינוך?
"חשבו רגע על מורה דרך, מדריך טיולים ההולך לו בראש השביל, וכולם אחריו צועדים ברוגע ובשלווה. לו יצויר כי אותו מורה דרך לא ידע לאן לפנות, ויהיה מבולבל והססן – מי ירצה ללכת אחריו? זה מתכון לבלגן.
"כשאני אמא בספק, שמתייסרת בשאלות: 'האם אני עושה את הדבר הנכון? האם אני בסדר? אולי אני פוגעת בנפש הילד? מזניחה אותו?' הילד קולט את ניחוח האשמה העצמית, וזה מתכון לבעיות. הוא עלול להביע התנגדות, לבוא בטענות ולהרגיש קרבן מסכן, בזמנים (ולא רק בהם) שאמא נקרעת בין הרצון לכבד את הוריה לבין צורכי הילד.
"הפתרון לתסבוכת נמצא במקום אחד – הבנת התפקיד, המקום שלי, בכל מערכת יחסים. כפי שכתב לנו הרמח"ל במסילת ישרים: 'יסוד החסידות ושורש העבודה… שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו'.
"מה המיקום, מה התפקיד שלי, ומתוך כך העמדה הנפשית שלי בכל מערכת יחסים – עם הוריי, עם בעלי ועם ילדיי.
בואו נעשה ביחד סדר.
כלפי הוריי –
אבא ואמא מעלי. אני חייבת בכבודם, מעצם העובדה שהם הוריי ללא תנאים.
כלפי ילדיי –
"אני מורת הדרך. הילדים הנמצאים בהדרכתי מוזמנים להצטרף אלי ולשתף איתי פעולה.
"אמא שהולכת לעזור לסבתא חולה (או לסדר לה ארונות לפסח…) אינה חוטאת כלפי הילדים, גם אם לא היה לה זמן לספר סיפור לפני השינה או לעזור לבת הנשואה עם התינוקת הטרייה.
להפך, היא מחנכת. עושה את תפקידה באמונה.
"כולנו רוצות לחנך את הילדים לכיבוד הורים. החינוך הזה לא נעשה בהטפות או בנאומים אלא בדרך חיים. כשילד רואה שאמא שמה את סבתא במקום הראשון לפני רצונותיה או רצונותיו של הילד, הוא מקבל מסר חזק בלי מילים על כיבוד הורים. הוא לומד שהוא לא מרכז העולם, והעולם לא אמור להסתובב סביבו ולשרת אותו. הוא לומד שהוא חוליה בשרשרת, חלק בתמונה המשפחתית השלמה. וזו תחושה נפלאה של חיבור, של שייכות בלי תנאים.
"ילד שגדל בתפיסת העולם הזאת הוא יציב יותר, גמיש יותר, נותן מעצמו, תורם, וממילא הביטחון העצמי שלו גדל".
ובכל זאת, ובלי סתירה, איך מקצים כוחות ומשאבים לכל זירה?
"השימוש במילה 'זירה' מעניין, כי זירה היא מילה המגיעה משדה הקרב, וזה לוקח אותנו לדינמיקה בין אמא לילדיה.
"מצוות כיבוד הורים היא מצווה שלא מקבלת ביטוי רק במעשים, אלא בעיקר בכוונת הלב – העמדה הנפשית שלנו. העמדה הרצויה היא מלמטה למעלה. לבטל רצוני מפני רצונם ולכבד באמת בלי לשפוט אותם, בלי ביקורת או תחושת עליונות מעליהם. להיות בת שנושאת עיניים לאבא ולאמא.
"באחת הסדנאות שלי שעסקו בכיבוד הורים סיפרה אישה מקסימה, נקרא לה 'יעל' לצורך הדוגמה, שאמא שלה חלתה מאוד והפכה לסיעודית. היא סירבה למטפלת זרה, ויעל שקלה אפשרות להעביר את אימה לביתה שלה.
'היו לי המון חששות', תיארה יעל. 'הבית לא גדול גם ככה, והילדים ייאלצו לפנות חדר ולהצטופף. המתבגרת זקוקה לפרטיות, וקיימים גם הקטנים שאולי יהיה להם קשה לראות את סבתא במצבים לא נעימים'.
"לאחר לבטים רבים ובהסכמת בעלה הכניסה יעל את אימה לביתה. 'החיים שלי הפכו לסיוט', חשפה יעל. 'הבת הגדולה מתלוננת שאין לה אוויר ואין לה טיפת פרטיות. הקטנים משתוללים, ואמא שלי צועקת עליהם ומתלוננת שאני לא מחנכת אותם'.
ויעל? מלהטטת בין הניסיונות להרגיע אותם ואת אימה, כאשר במחשבותיה ובליבה מרצדת השאלה: אולי צריך להוציא את אמא לדיור מוגן?
גם כאן הפתרון נמצא בקיום מצוות כיבוד הורים, מהמיקום הנפשי הנכון.
"בית יציב בנוי כמו פירמידה. למטה, בבסיס הפירמידה, נמצאים הילדים. אבא ואמא מעליהם, ומעליהם – סבא וסבתא. כך הלאה, דורי דורות עד הפסגה – בורא עולם.
מה קרה ליעל? מה הייתה העמדה הנפשית שלה מול ילדיה ומול אמא שלה?
"כאשר שוחחנו בכנות על המצב, התברר שמול אימה יעל מרגישה 'צדיקת העולם' – בת מדהימה שמכניסה אמא סיעודית הביתה ומטפלת בה במסירות.
"בעצם, בעמדה הנפשית, הייתה היא 'מלמעלה' ואמא למטה, הנזקקת, החלשה, שכבר לא יודעת מה טוב עבורה.
"לעומת זאת, מול הילדים, יעל הרגישה למטה, כל כך למטה! המון אשמה, המון תסכול על היותה אמא לא מספיק טובה שעושה חסד על חשבונם, לפעמים מזניחה. וזה הזמין את הילדים לעשות בעיות, להתנגד ולהתמרמר. הפירמידה התהפכה וכל הבית התערער.
"כבר ציינתי שהפתרון נמצא בכיבוד הורים מהמקום הנכון. לנוע ממשבצת ה'מטפלת' לעמדת 'משרתת'.
"כשיעל הייתה בעמדת המטפלת הצדיקה, היא אמנם עשתה את המעשה הנכון, אך העמדה הנפשית שלה הייתה 'מלמעלה'.
"'איך היית מרגישה לו הייתה נכנסת לביתך רבנית גדולה, או להבדיל, מלכת אנגליה?' שאלתי אותה.
'הייתי רצה בשמחה לשרת אותה', הצהירה יעל.
'ומה לגבי הילדים? הם לא יהיו מסכנים, אם תחוגי סביבה כל היום?' שאלתי.
יעל חייכה: 'אני מתארת לעצמי שהם ישמחו לעזור…'
"זאת העמדה הנפשית שאנחנו אמורות לשאוף אליה: אמא היא הרבה יותר ממלכת אנגליה. היא שותפה עם הקדוש ברוך הוא בחיי. אני חייבת בכבודה על עצם העובדה שהביאה אותי לעולם, גם אם היא חלשה או לא צלולה.
"יעל הפנימה את המסר. לאחר שבוע סיפרה לקבוצה ולי: 'החיים השתנו. נכנסתי הביתה, שמחה לשרת את 'מלכת אנגליה'. כל היום הייתי סביבה כבת שרק רוצה שיהיה לאמא טוב, ובלי להתעסק בעצמי כמה אני צדיקה. גם עמדתי מול הילדים השתנתה. התמקדתי בזכות שקיבלו – לשרת את סבתא, ולא ראיתי בהם יותר ילדים מסכנים.
"זה עבד כמו קסם. לאחר מספר ימים קלטתי פתאום שהקטנים נהיו הרבה יותר רגועים. והגדולה, שתמיד התחמקה בכל הקשור לטיפול בסבתא, התחילה להתקרב אליה, לשבת לידה ולהקשיב לסיפוריה במתיקות גדולה. ממש כמו במעשיות המופלאות על סבתא ונכדה. ולא אמרתי להם מילה! הם הרגישו אותי'.
"'כבד את אביך ואת אמך… ולמען ייטב לך' (דברים ה טו). מצוות כיבוד הורים אינה קלה, בפרט כשההורים חולים או מוגבלים, לא עלינו. אך כמה טוב, רוגע ומתיקות היא מכניסה לחיינו. שנזכה".
באביב ימיה
בספרו, 'נפש חיה', הגאון רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל נדרש לאתגריה של אישה על ציר הזמן. וזה גם המאמר הפותח את הספר – 'דמותה של אם יהודית':
"לכבוד…
"בעניין המאמר שהתפרסם אודות הקושי באירוח הילדים הנשואים בבית הוריהם בשבתות, חגים וכדו', יש כאן לדעתי בעיה בסיסית ואף טעות עקרונית, אשר ברצוני להעיר ולהסב את תשומת לב הקוראים לנקודה חשובה מאוד לדעתי. המילים הבאות אינן מתייחסות למקרים אישיים, אלא באות להציג עקרונות.
"באופן עקרוני, מה תפקידה של האישה היהודייה בעולם? דבר ידוע הוא שאיש ואישה שותפים הם, ולכל אחד תפקיד מוגדר בשותפות, כתיב 'אדם לעמל יולד', ואמרו חז"ל: 'זוהי עמלה של תורה'. ונאמר במפורש על צורת העמל הזאת – 'והגית בו יומם ולילה', כלומר, תפקידו המרכזי של האיש הוא ללמוד את התורה, והוא צריך להקדיש לכך את חייו…
"ומה עם חלקה של האישה? אם נמשיך את אותו קו, נגיע לכך שהאישה אשר תפקידה וחלקה בשותפות היא לגדל את הילדים, גם אצלה קיים אותו עיקרון, וממילא גם על התפקיד שלה נאמר: 'אדם לעמל יולד' – 'והגית בו יומם ולילה'. זאת אומרת, הקדשת כל החיים למען גידול הילדים ועיצוב הבית היהודי. ולמעשה – עבודה והתמסרות במשך שעות ארוכות ולילות שלמים…
"הזדמן לידי פעם מאמר שנכתב על ידי אם חרדית בת תורה, בו היא דנה בבעיה הכואבת כשאמא רוצה לצאת מהבית בלילה ולשם כך מזמינה 'בייבי סיטר', אך מה לעשות שהילדים פשוט מקפיצים את הגג בצעקות ובכיות? במילים משכנעות ביותר כתבה שם עצות והדרכה כיצד להתמודד עם הבעיה, ובעיקר האריכה בהבהרת העקרון, וכך נכתב שם: 'על הילדים לדעת שהאמא אינה משרתת המשועבדת לילדיה. היא איננה 'שפחה' וזכותה לחיות את חייה הפרטיים!'
"קשה לי לומר מהי דעת תורה בנידון, מכיון שכל אחד מדבר בשם התורה, אבל התרשמותי היא שבעבר הנשים חשבו שהן כן משועבדות לילדיהן. ובעבר הייתה האם אף גאה בכך וראתה בזה את תפקידה בחיים…
"מדוע כאשר הבת שגידלה וחיתנה את ילדיה, היא מרגישה שבכך הסתיים תפקידה כאם? כעת מגיע לה להקדיש חייה לתענוג של סבתא, היינו לרוות נחת מהילדים בלי העמל הבלתי פוסק של אמא…
"אב יהודי מברך את בניו 'ישימך אלוקים כאפרים ומנשה', כלומר שיזכו להיות ילדים טובים. וגם כשהם אבא או סבא או גדול הדור, ממשיכים להיות ילדים טובים עם החשק הטרי ליגיעה בתורה. ולמה כשהוא מברך את הבת 'ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה', היינו אימהות בישראל, זה רק עד זמן מסוים שבו נהפכת לסבתא עם כל הזכויות הנלוות לתואר החשוב שזכתה בו?
"אדרבא, שיבואו הילדים לפסח והיא תעמול ותתייגע עבורם ימים ולילות, תודה לקב"ה שכוחה עדיין במותניה, ואז בעוד חצי שנה תוכל לבקש בפה מלא מאת הקב"ה: 'זכרנו לחיים – למענך אלוקים חיים!' למענך, היינו למען התפקיד שבעבורו נוצרנו וקיבלנו את החיים…
"לא, האישה איננה שפחה של ילדיה, אבל היא כן שפחה של הקב"ה, שכן השבח הזה נאמר על משה רבינו – 'עבד השם'. ומנהג השפחות בבית הוא לטפל במסירות בילדיהם של בעל הבית.
"באופן מעשי, אולי בייבי סיטר היא הכרח לפי מצב הדור, אבל לפחות שנדע עקרונית: המטפלת בבית המלך אינה מכניסה בייבי סיטר במקומה, היא יודעת שהיא מטפלת בנסיך שהכתר יושם על ראשו, ואשרי מי שזוכה להמשיך בתפקיד, עד היום האחרון, גם בגיל מאה ועשרים!"
