רסיסי חיים המפוזרים ברחבי העולם מתחברים לסיפור אחד עוצמתי: נשים מדהימות, ללא כל קשר מוקדם לירושלים, גילו בה את ביתן | הן הגיעו מחבאן ומפורטוגל, מרוסיה ומבלרוס, מבלגיה ומצרפת, וכעת מספרות על הפעם הראשונה שלהן בעיר הקודש, שהפכה למרכז חייהן בניגוד לכל הציפיות | ירושלים שלי
שום דבר לא הכין את חנה איל, בימים שבהם חיה את שגרת חייה בפורטוגל ודתה היחידה הייתה הנצרות, לכך שיבוא יום שבו ידרכו רגליה בירושלים והיא תרגיש בה בבית. וכי איך ייתכן שחיבור עמוק כל כך יירקם עם עיר שנראתה רחוקה אלפי שנות אור מחייה?
גם שושנה בכר, תושבת פריז התוססת, לא העלתה על דעתה שתמצא את עצמה מבקרת בבירת ישראל. ירושלים לא עוררה בה אז שום קשר, לא משיכה ולא סקרנות.
עולמה סבב סביב מקומות הבילוי השוקקים של פריז והאווירה הבוהמיינית. הדרך שלה אל ירושלים הייתה מסע אישי, פנימי, של גילוי זהות יהודית שהחלה לפעום בה בעוצמה הולכת וגוברת.
אלה קויפמן מבלרוס הקרה והמרוחקת, לא הכירה כלל את הארץ ולא חשה כל שאיפה לבקר בה. חייה התנהלו במסגרת שונה לחלוטין, הרחק מכל אוריינטציה הקשורה לישראל.
מסעה אל ירושלים החל באופן מפתיע, כחלק מליווי ילדי צ’רנוביל – משימה הומניטרית שבמהלכה נחשפה לעולם חדש, תרבות אחרת, וקסם בלתי מוסבר שמשך אותה אל עיר הקודש.
ומה תאמרו על ליאורה הרוני? היא הגיעה מבלגיה מתוך רצון ללמוד בישראל, אך מצאה את ירושלים קוראת לה באופן מיוחד. גם בתיה שמואלי עשתה את המסע המטלטל בניגוד לכל הציפיות – מאתיופיה לישראל בגיל אחת עשרה, שמש אפרתי הגיעה מחבאן הרחוקה שבתימן, ודינה אלמן עלתה לארץ באופן מפתיע מרוסיה, עוד לפני הסרת מסך הברזל.
כל אחת ואחת מהנשים הללו הגיעה לירושלים בניגוד לכל הציפיות, ובנתיבים שונים לחלוטין. הן התחילו את חייהן בנקודות מרוחקות, בתרבויות שונות, ובכל זאת משהו בירושלים קרא להן.
עיר הקודש משכה אותן אליה בעוצמה, והן נענו לקריאה, עלו לארץ ובנו בה את חייהן. כעת הן חושפות את סיפוריהן המרתקים, ומשתפות: “כך נראתה הפעם הראשונה שלי בירושלים”.
עיר של אורות
דמותה החייכנית של שושנה בכר וביתה המטופח שבו היא מתגוררת בארבעים השנים האחרונות, נראים כמו חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי של ירושלים.
החמימות והפשטות שובות הלב, והחיבור שלה לעיר, הם כה טבעיים ומושרשים. אולם מתברר שבעבר הדברים נראו אחרת לגמרי.
"כשגרתי בפריז לא חשבתי בכלל שיבוא יום שאבקר בירושלים", היא מגלה, "אבל ריבון העולמים תכנן עבורי אחרת, ובפעם הראשונה שהזדמן לי לבקר בירושלים חוויתי חוויה מיוחדת ממש, שעד היום לא עוזבת אותי.
"זה התחיל מכך שהוקם מרכז חב"ד בסמוך לבית שלנו בפריז, ומצאתי את עצמי מבקרת בו לעיתים קרובות. לקראת הקיץ שמעתי על כאלו שטסים לרבי בניו יורק וחשבתי להצטרף, אלא שאז פגשתי מישהו ששכנע אותי במקום לטוס לאמריקה, לטוס לישראל במסגרת טיול 'גלו את ישראל עם תנ"ך ביד'.
"זה היה מסובסד על ידי תנועת העלייה ליהודי צרפת, נשמע מעניין, ובעיקר עלה פחות – אז נרשמתי.
"כשהגענו לארץ קיבל אותנו מייד בירידה מהמטוס המדריך שלנו שהציג את עצמו בשם שלום, ואף על פי שאלו היו ימי מלחמת לבנון הראשונה, הוא דאג לנו לאוטובוס טיולים שייקח אותנו לסיורים בכל הארץ, וגם הבהיר לנו דבר שבתחילה נשמע תמוה: 'אם אתם חושבים שתגיעו ישר לכותל, כמו כל התיירים, אצלי זה אחרת – לכותל מגיעים רק בסוף הטיול, אחרי שרואים כל מה שעבר על עם ישראל בעבר ובהווה'.
"כך יצאנו לטיול בהדרכתו שנמשך כעשרה ימים, ורק בסיומו, לפני שיצאנו בדרכנו חזרה לצרפת, בשעה שתיים בלילה הביא אותנו שלום לביקור בכותל בירושלים.
"זה היה שיא השיאים – אחרי שחווינו את עם ישראל לאורך כל הדורות וביקרנו בכל מקום אפשרי בארץ הקודש.
"כולנו בכינו מרוב התרגשות, ושבעה מאיתנו קרעו את כרטיסי הטיסה שלהם והחליטו להישאר בארץ, כי המדריך שלום הודיע שהוא מסדר לכל אחד שמעוניין להישאר בארץ – מקום עבודה או לימודים בהתאם לצרכיו.
“גם אני, בהבנה של רגע, ידעתי שכאן יהיה הבית שלי, ושלום המדריך סידר לי שנת לימודי זהות יהודית במכון מעיינות של הרב ליאון אשכנזי בירושלים.
“באותם ימים הייתה לי עבודה מסודרת בפריז, אך לקחתי חופש ובאתי ללמוד בארץ. עם סיום שנת הלימודים החלטתי שאני רוצה להישאר שנה נוספת. בסיום אותה שנה עליתי לארץ והקמתי עם בעלי את משפחתנו. היום יש לנו ילדים ונכדים שכולם נולדו בישראל, יראי שמיים ושומרי מצוות.
“מבחינתי רק טבעי שאני ממשיכה להתגורר בירושלים עד היום”, מדגישה שושנה. “כי בפריז יש אורות של חיצוניות, אבל בירושלים יש אור פנימי, אמיתי ועמוק.
“את הדברים הללו אני מספרת גם לאורחים שמגיעים אלי במסגרת מיזם ‘נשים וסיפורים בירושלים’ שהוא עבורי התגשמות של מה שחלמתי תמיד – להודות להשם יתברך ולהלל את שמו.
“אני מספרת לתיירים ולישראלים שעולים לירושלים שאני ממש מרגישה שאני ועוד הרבה עולים מכל העולם בסייעתא דשמיא הגשמנו את הפסוק (ירמיהו ג יד): ‘שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם השם… וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן’”.
”ירושלים הזמינה אותי”
כשהייתה אלה קויפמן ילדה קטנה בבלרוס הרחוקה, היא לא ידעה דבר על היהדות – לא שבת, לא חגים ולא מצוות.
"ידעתי שאני יהודייה, כי החברים בכיתה היו לועגים לי על כך, גם הכרתי מעט מסורת מסבתא שלי, שמדי שנה הייתה קונה מצות לכבוד פסח ומניחה אותן בארון, אך לא הכרתי אפילו את המילה 'מצות'.
"היינו כל כך מרוחקים. על ארץ ישראל ברור שלא שמעתי, גם לא על ירושלים, זה בכלל לא היה חלק מעולם המושגים שלי".
אלה היא בת יחידה, ולדבריה, אימה השקיעה בה את כל נשמתה ויכולותיה, בפרט בתחום המוזיקה. "היום אני כל כך אוהבת לנגן שירי ארץ ישראל וירושלים, אני גם מנגנת אותם רבות במופעים שלי שבהם אני מספרת את סיפור חיי, בדרך כלל בצ'לו, אבל אז לא הכרתי אותם".
בתחילת שנות התשעים, עם התפרקות ברית המועצות, הוסר הפחד האיום שריחף מעל היהודים, וכפי שאלה מציינת – הם התחילו להתעניין קצת יותר ביהדות, ולא התביישו בה.
"באותם ימים", היא מספרת, "התגבשה קבוצת 'ילדי צ'רנוביל' – ילדים שהתגוררו באזור העיר הידועה שבה התפוצץ הכור האטומי והיו חשופים לסכנות הקרינה הקשות.
"היו גופים שונים שהחליטו להוציא אותם מצ'רנוביל והערים שסביבה, ולקחת אותם להבראה במקומות מרוחקים. בין היתר הוציאו קבוצת ילדים לארץ ישראל, ומכיוון שהיו זקוקים למדריכה שתלווה אותם – פנו אלי.
"המשימה התאימה לי בהחלט, ונאמר לי כי עלי להתלוות לילדים במהלך הטיסה, להישאר איתם בארץ עשרה ימים, ולאחר מכן לשוב הביתה. בסופו של דבר הפכו עשרת הימים לשנה שלמה, כי נהניתי כל כך להיות בארץ ישראל. היה ברור לי שאני רוצה להישאר".
אלה התגוררה בנתיבות, וכשהסתיימה אותה שנה הציעו לה שתי אפשרויות – לעבור להתגורר בקיבוץ או בירושלים. היא בחרה מייד בירושלים, שם היא גם חזרה בתשובה והחלה ללמוד במדרשה.
"אני תמיד אומרת שבזכות הבחירה בירושלים – חזרתי בתשובה, וכיום אני זוכה לגדל את ילדיי בעיר הקודש, כאשר אימי היקרה מתגוררת עימי בבית, ואנו מנהלים חיים של תורה ומצוות".
את זוכרת את הביקור הראשון שלך בירושלים?
“כן, בוודאי. זה היה בחג השבועות הראשון ששמרתי בחיים שלי, שכן עד אז כלל לא שמעתי על החג הזה. התארחתי אצל חברה טובה שהתגוררה בירושלים. בלילה הלכנו לכותל ושמענו שם מגילת רות, בפעם הראשונה בחיים שלי.
“מאז ירושלים בשבילי היא הרבה יותר ממקום, היא עיר שמעניקה לי את ההשתייכות לעם ישראל ולשורשים היהודיים.
“אני יודעת שלא סתם הגעתי לארץ, ולא במקרה אני פה. שמעתי פעם ש’מי שגר בירושלים הוא מי שירושלים הזמינה אותו אליה’, ובאמת אני מרגישה כך. ירושלים בכבודה ובעצמה הזמינה אותי”.
סיפור של דורות
“כשהגעתי לראשונה לירושלים הייתי בת 25, ונקראתי בכלל בשם אנה”, מספרת חנה איל, שעברה מסע חיים מעבר לכל דמיון – מפורטוגל לחיק היהדות.
“באותו שלב לא עשיתי זאת מתוך הכרת היהדות או מרצון להתקרב. הזהות היהודית שלי עוד לא הייתה קיימת באותם ימים, והדבר המעניין הוא שאף על פי שהוגדרתי קתולית, גם דרך הנצרות לא חשתי שום חיבור לירושלים, כי עד אז לא הרגשתי באמת קשר עם העיר הזו.
“אבל כשהגעתי לארץ הדבר הראשון שרציתי היה להגיע לירושלים, ורק זה עניין אותי. אין לי שום הסבר לכך, מלבד העובדה שכנראה הסבתות שלי מכל הדורות פעלו עבורי למעלה, עם חיבור של דורי–דורות אחורה.
“התעקשתי שאני רוצה להגיע לכותל המערבי, וגם בלי להבין מהי תפילה ומהו בורא עולם – משהו בלב עלה על גדותיו, והציף אותי ברגש חזק שמעולם לא חשתי כמוהו.
“כשחזרתי לפורטוגל, אמרתי להורים שלי: ‘לא תאמינו עד כמה האנשים בישראל אוהבים את הארץ שלהם וגאים בה. כך למשל הסמל שמופיע על הדגל שלהם נמצא בכל מקום ובעיקר על תכשיטים ועל שרשראות, קוראים לו מגן דוד’.
“השתתקתי, ואז אמא שלי נזכרה: ‘את יודעת, גם כשאני הייתי ילדה הייתה לי שרשרת עם כוכב כזה, שאמרת שקוראים לו מגן דוד’.
“היא ראתה שאני מתעניינת, וחיפשה עבורי את אותה שרשרת. התברר שאכן מדובר במגן דוד. אמא לא ידעה לספר דבר מעבר לכך, וסבתא לא הייתה מעוניינת להשמיע, אך דרך חיפוש בארכיונים נחשפתי לשישה דורות אחורה של המשפחה, והתחלתי להבין שיש לנו משפחה שמקורה בקוסקה ושמו של סבא רבא שלנו הוא פינטו.
“משם הגיע מסע הגילוי שלי שהוביל אותי להבנה שאנחנו צאצאי אנוסים.
“כחצי שנה לאחר מכן הגעתי שוב לארץ, הפעם אמא שלי התלוותה אלי, ואף הפתיעה אותי והביאה לי סידור מתורגם לפורטוגזית, לאחר שעד אז התפללתי בעיקר במילותיי.
“יחד נסענו לכותל, ושם, על יד פינת נטילת הידיים, אמא נעצרה ושאלה אותי מה זה. הסברתי לה על נושא ברכות ונטילת ידיים, ואז אמא נזכרה: ‘כשהייתי ילדה סבתא אלזה הייתה מקלפת פרי ואומרת ברכה, אך לא תמיד, אלא רק בפעם הראשונה בעונה’.
“כשהיא אמרה את זה הרגשתי צמרמורת, כי באותם ימים כבר למדתי וידעתי על ברכת ‘שהחיינו’, וזה המחיש לי שיש מסורת משותפת לסבתא שלי וליהדות.
“באותו רגע הבנתי שאני לא עומדת במקום זר, אלא נמצאת בבית, והרגע הזה שבו אמא נמצאת איתי, בכניסה לרחבת הכותל, ואנו משוחחות על נושא הברכות, סוגר מעגל גדול בהרבה מכפי שאנחנו מבינות.
“באותם רגעים החלטתי שהעתיד שלי יהיה בארץ הקודש. פה אני רוצה להקים משפחה, ולהגשים את החלום של הסבתות שלי.
“בתקופה שלאחר מכן נשארתי בישראל, ואף פגשתי רבנים שהסבירו לי את התהליך שעלי לבצע. עברתי שנה וחצי של לימודים לצורך גיור, ולאחר מכן זכיתי להצטרף לעם ישראל מתוך בחירה, ואף נישאתי לבעלי בחתונה מרגשת ביותר”.
עד היום ירושלים היא חלק מחייה של חנה. “אני מתגוררת אומנם בחריש, אך מגיעה לירושלים לעיתים קרובות”, היא מציינת, “שלוש בנותיי שנולדו כאן בארץ, וגם אני, מרגישות זכות עצומה בביקורים האלו, ומבחינתי בכל פעם מחדש זוהי הגשמת חלום של ממש”.
כמו ביציאת מצרים
הדבר העיקרי שבתיה שמואלי זוכרת ממגוריה באתיופיה עד גיל אחת עשרה, הוא החלום לעלות לירושלים.
“רוב הזיכרונות שקיימים אצלי מאתיופיה קשורים לדיבורים על ירושלים שכונתה בפינו ‘ירוסלם’”, היא מספרת, “כי תמיד דיברו אצלנו על החלום לעלות לארץ ולראות את בית המקדש, בפרט סבא שלי שהיה בעל תפילה מפורסם מאוד, ותמיד התפלל לזכות לעלות לירושלים.
“את הרגע שבו נודע לנו שאנו עומדים לעלות לארץ אני לא מסוגלת לשכוח. זה היה באחד הלילות, כשנקשו על דלת ביתנו ‘אנשים בלתי מוכרים’, והתברר שהם יהודים שהגיעו מישראל במבצע חשאי כדי לבשר לאבא שהדרך לארץ נפתחה.
“אבא רק שמע את המילה ‘ירוסלם’ ומייד צנח על הרצפה, ולראשונה בחיי ראיתי אותו ממלמל מילים בקושי, כשאני כמעט לא מבינה מה הוא אומר. אחר כך הוא פרץ בבכי והסביר לי: ‘אחרי 2,500 שנה שאנו מצפים לחזור לירושלים – זה קורה’.
“בימים שלאחר מכן פשטה השמועה שמשפחתנו עולה לארץ, ורק בקושי הצליח אבא למכור את הבית. את האדמות שסביבו הוא לא הספיק למכור.
“ואז שוב נשמעה דפיקה באמצע הלילה. הפעם זה היה שכן נוצרי שאמר לאבא: ‘בגלל שאנחנו שכנים נאמנים, ואתם כמו משפחה עבורי, אני חייב לשתף אתכם בכך שמתכוונים להאשים אתכם ברצח ילדים, לכן כדאי לכם להימלט’.
“אבא נפגע מכך מאוד, כי הוא אהב מאוד ילדים, וכשהסתובב ברחוב היה תמיד לוקח בכיס מסרק, כדי לסרק ילדים מוזנחים, ואף נותן להם כסף כדי שיקנו לעצמם אוכל. כאב לו שמאשימים אותו בכך, והיה ברור לו שהגיע הרגע לברוח.
“בלילה שעזבנו את הבית ירד ברד כמו שמעולם לא היה באתיופיה, וממש הרגשנו ביציאת מצרים. אי אפשר היה לזהות את המקום, כי הכל נצבע בלבן.
“אחר כך הסיעו אותנו לעיר הבירה, ושם עלינו לטיסה חשאית לאיטליה, ומאיטליה לישראל, עם עוד אתיופים המשויכים לקהילת ‘ביתא ישראל’.
“לאורך כל הדרך דיברו כולם סביבנו על ‘ירוסלם, ירוסלם’, ובאותה נסיעה שמענו מאבא ומאנשי קהילה נוספים מי אנחנו באמת, למה נאלצנו במשך שנים להסתיר את יהדותנו, ומי היו אבותינו.
“כשהגענו לארץ הסיעו אותנו ל’נווה עובד’ הסמוך לפורייה, שם היו קרוואנים לקליטת עולים, ואבא נישק את האדמה כל הזמן, כשמדי פעם הוא נפגש עם קרובי משפחה שלא פגש שנים רבות.
“כילדה נשלחתי לפנימייה שאינה דתית, ואז הגיע היום שהודיעו לנו: ‘לוקחים אתכם לביקור בירושלים’. ההתרגשות הייתה עצומה, וכבר ציפיתי לראות את בית המקדש.
“לבסוף די התאכזבתי כשראיתי את הכותל המערבי. חיפשתי בו את הפתח לבית המקדש, חשבתי שצריכים פשוט לעבור ולהיכנס פנימה.
“האכזבה ממה שראיתי, ובכלל – מכך שארץ ישראל היא ארץ רגילה, עם קשיים לא מעטים, ליוותה אותי גם בשנים הבאות, כשבחרתי דרך שונה משל ההורים שלי, ומכיוון שלא למדתי במוסדות דתיים, ההתדרדרות הייתה מהירה.
“אבל הקב”ה ברחמיו הגדולים גרם לי להתקרב בחזרה, הוא פתח לי את דרך התשובה, שגם היא עברה ישירות בירושלים.
“כיום אני לא שבעה מלשמוע סיפורים על עיר הקודש, ועל יהודים מאתיופיה שכבר בשנות השמונים היו הולכים ברגל דרך סודן, ורבים אף מצאו בה את מותם, אך עם זאת לא פסקו לדבר על ‘ירוסלם’.
“אני עוסקת רבות בנושא חיבורים בין מגזרים, וכחלק מכך פוגשת הרבה נשים מיוחדות הראויות להערצה. לכולן אני ממליצה: ‘לכו תבקרו בירושלים, השכינה מחכה לכן שם והקדושה נמצאת בה, זוהי עיר שפשוט מחברת את כל קצוות עם ישראל”'.
ירושלים של זהב
“אני זוכרת את המפגש הראשון שלנו בסנט פטרסבורג בקבוצה שבה למדנו עברית”, מספרת דינה אלמן ולוקחת אותנו כמעט ארבעים שנה לאחור.
“זה היה זמן קצר אחרי שקיבלנו סירוב עלייה לארץ, ובכך הפכנו לסירובניקים. במפגש הלא חוקי כמובן, ישבו איתנו אנשים נוספים, כולם במצב ממש כמו שלנו, ובסיומו הקרינו לנו סרט עם השיר ‘ירושלים של זהב’.
“כולנו שרנו ובכינו, חשבנו שאולי אי פעם נזכה לראות את ירושלים, אך גם ידענו שאין לכך שום סיכוי בברית המועצות, מאחורי מסך הברזל”.
שלוש שנים הייתה משפחת אלמן מסורבת עלייה, ובתקופת הזמן הזו הם התחזקו מאוד בשמירת מצוות ואף חזרו בתשובה.
“המשכנו לבקר בהרצאות, גם שלחנו את ילדינו לפעילות בשפה העברית. בעלי שכפל ספרים בעברית למרות האיסור החמור, וגם השתתפנו בהפגנות תמיכה למען חברים שהוגלו לסיביר”, מפרטת דינה.
“ידענו שאנחנו מסכנים את עצמנו, אך זו הייתה הדרך שלנו להילחם למען האפשרות לקיים מצוות ולשמור על אורח חיים יהודי, כאשר במקביל לכך אנו עושים כל השתדלות אפשרית כדי לקבל אישור חוקי לעלות לארץ”.
שלוש שנים אחרי שנדחו לראשונה, התקבל סוף–סוף האישור המיוחל, והחסימות הוסרו. “אני זוכרת כל פרט מאותו יום”, משחזרת דינה. “ישבתי בעבודה, כשלפתע צלצל הטלפון. זו הייתה שיחה ממשרד הפנים, שבה הודיעו לי: ‘תבואי אלינו עכשיו’.
“זמן קצר לאחר מכן כבר הייתי במשרד, שם נמסרה לי ההודעה: ‘קיבלתם אישור עלייה’. הייתי בהלם מוחלט, שכן זה היה בשנת תשמ”ו, כשמסך הברזל טרם הורם, ולא הייתה בכלל מציאות של קבלת אישורים. אבל במשרד דחקו בי: ‘נו, את רוצה לקחת או לא?’
“באותו יום עשיתי את דרכי הביתה בלב הולם, נסיעה של בערך שעה הרגישה כמו יממה. מייד כשנכנסתי לבית הודעתי לאמא שלי, לבעלי ולשלושת הילדים: ‘קיבלנו אישור עלייה!’
“באותו יום היה נר רביעי של חנוכה, ובדיוק היה אמור להתקיים בביתנו קונצרט של ילדים יהודים ממוסקבה. הם חיפשו בית מתנדב שבו יוכלו לקיים את האירוע, וכולם חששו, אבל אנחנו אישרנו.
“באותו ערב התמלא ביתנו באנשים, ורגע לפני שהתזמורת החלה לנגן, הודעתי לכולם בהתרגשות עצומה: ‘קיבלנו אישור עלייה’. הקונצרט שהחל לאחר מכן היה מרגש מאין כמוהו, והושמעו בו כל כך הרבה שירים על ישראל, על ירושלים ועל ‘עם ישראל חי’.
“יצאנו לדרך בערך חודשיים לאחר מכן, ובמוצאי ט”ו בשבט נחתנו בארץ. אני זוכרת שראיתי מבעד לחלון עצי דקל, והבנתי ש’זהו זה, הגענו לארץ ישראל’.
“כשנכנסנו לבניין נמל התעופה המתינו לנו המוני אנשים נושאי שלטים ודגלים: ‘ברוכים הבאים משפחת אלמן’, שכן כאמור היה נדיר מאוד לקבל אישור יציאה באותה תקופה.
“נוסף על כך, גם כתבו עלינו בעיתונות הישראלית לא מעט. לאחר מכן הגיעו בני משפחת ליברובסקי, חברים שלנו שעלו קצת לפנינו, והסיעו אותנו למרכז קליטה בשכונת גילה.
“נכנסנו למרכז, שם המתינו לנו חדרים מסודרים, מיטות נקיות ומקרר עמוס בכל טוב.
“זו הייתה שעת לילה מאוחרת, וכשניגשתי לחלון הרגשתי שאני לא מסוגלת לנתק את המבט – בחוץ נגלתה לי במלוא הדרה ירושלים שחלמתי עליה כל כך הרבה – עם אורות מנצנצים – ממש ירושלים של זהב. בעיניי לא היה דבר מרהיב ויפה מזה.
“עד היום אנחנו ממשיכים להתגורר בירושלים, ולרגע לא חושבים לעזוב. יש כאן הוויי, יש כותל וקבר רחל, ואנו מתגוררים בבניין שצופה להרי ירושלים, ומזכיר לנו תמיד את הזכות העצומה להתגורר בה”.
מחבאן לירושלים
“מאז שהייתי ילדה קטנה שמעתי סביבי דיבורים על ירושלים ותפילות על בית המקדש ועל ארץ ישראל הקדושה”, נזכרת שמש אפרתי, ילידת חבאן שבתימן, וניכר שהיא מתרגשת.
“החיים בחבאן היו מאוד פשוטים, הסתפקנו במועט. הגברים עסקו רבות בלימוד תורה, והיו אצלנו תלמידי חכמים גדולים, אם כי לא היו כלל כהנים ולוויים.
“אני גדלתי מגיל צעיר כיתומה, בת יחידה, מאחר שאימי נפטרה בלידת אחי, שאף הוא לא שרד. אין לי הרבה זיכרונות מאמא, אבל אני זוכרת שהיא דיברה על ירושלים. משאת חייה הייתה לעלות לארץ, אך למרבה הצער היא לא זכתה.
“שנים ספורות אחרי שנפטרה קרה המהפך שיהודי חבאן ציפו לו שנים רבות – שליחים מהארץ הגיעו לחבאן כשהם מחופשים לערבים והסבירו לנו שהוקמה מדינת ישראל, ושאנו יכולים לעלות לארץ.
“זה לא היה כל כך פשוט, כי המלך לא רצה לשחרר את היהודים וטען שהם חייבים לו כספי מיסים. השליחים הבטיחו שמדינת ישראל תישא בעלויות וביקשו לראות את ספרי המיסים.
“רק לאחר מכן התברר שהמלך הכפיל את כספי החובות, אך בכל זאת שולמו לו הסכומים במלואם, וכך התאפשרה עליית יהודי חבאן לארץ.
“אגב, בדרך הייתה תקלה נוספת, שכן ביציאה מחבאן היו חייבים לעבור דרך ביתו של אחד הגויים שטען: ‘כל מי שעובר אצלי צריך לשלם ריאל’, וברור שלא היה מהיכן להביא את הכסף.
“אבל בורא עולם שמר עלינו וחולל נס עצום: בדרך פלאית אותו אדם מת בדיוק יום לפני שיצאנו לדרך. כך חלפנו בשטחיו ללא הפרעה.
“אני זוכרת שכולנו לבשנו את הבגדים החגיגיים והיפים ביותר שלנו, וכל משפחה קיבלה משאית קטנה, שבה הכניסה את כל רכושה. רבים מאוד מהחפצים שלנו הושארו בחבאן, מחוסר מקום, אבל על ספרי התורה וספרי הקודש לא ויתרנו.
“נסענו ימים על גבי ימים בחולות, כשהגברים מוסיפים עוד ועוד פיסות פח מתחת לגלגלי המשאיות, כדי שייטיבו לנסוע, ולאורך כל הדרך שרים שירים על ארץ ישראל ועל ירושלים.
“לבסוף התקבצנו בעיר עדן, ומשם יצאו קבוצות–קבוצות בטיסות אל ישראל.
“אני זוכרת את הדרך במטוס לארץ, ואת הסנדוויצ’ים שקיבלנו כשירדנו מהמטוס, בזמן שלא ידענו בכלל מהו לחם, כי בחבאן אכלו רק פיתות ולחוח.
“אבל הדבר הכי מפתיע בסיפור שלי הוא שכאשר הגענו לארץ נשלחנו לאוהלים בעין שמר, ואף על פי שרציתי מאוד לבקר בירושלים לא היה מי שייקח אותי.
“הייתי ילדה קטנה ולא הייתה שום אפשרות לנסוע מרחק כה רב, בפרט שאבא עבד כל היום, ולא הייתה לי אמא שתדאג לי.
“רק אחרי מלחמת ששת הימים, כשכבר הייתי נשואה ואמא לילדים, הגעתי עם בעלי לירושלים, לכותל. הוא, כמי שנלחם במלחמה, הודיע לי שאיננו יכולים לעבור לסדר היום לפני שאנו מבקרים בכותל המערבי. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בירושלים.
“את הרגע הזה אני לא מסוגלת לשכוח – כשאני רואה את אבני הכותל מנצנצות, ובבת אחת נזכרת בשירים של אמא, בדיבורים ובסיפורים.
“בבת אחת הרגשתי שאני מגשימה לא רק את החלום הפרטי שלי, אלא את חלומם של יהודי חבאן, שתמיד שאפו וקיוו כל כך לעלות לירושלים”.
הכי בבית
“ירושלים לא הייתה חדשה עבורי”, מפתיעה ליאורה הרוני, שעלתה לארץ מבלגיה בגיל שמונה עשרה, אך זו לגמרי לא הייתה הפעם הראשונה שהיא ביקרה בארץ וטיילה בה.
“אומנם נולדתי בבלגיה, אך סבא וסבתא שלי עלו לארץ בשנה שנולדתי, ומאז הגעתי עם משפחתי אחת לשנתיים כדי לבקר אותם.
“זיכרונות הילדות המתוקים ביותר שלי הם מהביקורים האלו, אצל סבא וסבתא בירושלים. סבתא הייתה נוסעת עבורנו בשלושה אוטובוסים למאה שערים, כדי לקנות את ‘הבשר הכי טוב שיש’, ויושבת לידינו כדי לוודא שאנחנו לא משאירים כלום בצלחת.
“היינו משחקים בחצר הבית, המוקפת בעצי אורן, והריחות של האורנים מלווים אותי עד היום ומזכירים לי את שנות הילדות.
“למרות זאת, מעולם לא דובר במשפחתנו שנעלה לארץ. המגורים בבלגיה היו טובים ונוחים, לא הייתה שום סיבה לעזוב.
“אבל בגיל שש עשרה קרה דבר שלא תכננתי – הגעתי לבקר בארץ לבד, והביקור הזה היה שונה מאלו שקדמו לו. הרגשתי חיבור עמוק לירושלים ולאנשים שמתגוררים בה.
“פתאום עלתה במוחי המחשבה שאם אני כל כך אוהבת את העיר הזו, למה שלא אלמד בה? אפילו ביררתי על מקום מתאים שבו אוכל להתמחות באומנות – תחום שהיה ברור לי כבר אז שברצוני ללמוד ולעסוק בו.
“חזרתי הביתה וסיפרתי להורים שבשנה הבאה אני רוצה ללמוד בירושלים. היה להם קשה לעכל זאת, אך לבסוף הם נתנו את אישורם.
“כך מצאתי את עצמי לומדת ומתמחה בארץ בתחום האומנות שלוש שנים, ובסיומן הציעו לי עבודה טובה ומשתלמת בבלגיה. הרגשתי ממש החמצה כשהשבתי בשלילה, אך ידעתי שיש לי שאיפה ענקית – לעלות לארץ ישראל.
“בסופו של דבר עליתי לארץ בתאריך סמלי במיוחד – ערב יום כיפור, ונאמר לי שאני היחידה שעולה לארץ בעיתוי כזה, כמה שעות לפני כניסת הצום.
“במטוס בכיתי הרבה, כי ידעתי שאני לפני שלב מרגש במיוחד בחיי. התארחתי בחג בשכונת נחלאות – בדירה קטנטונת עם שירותים ומקלחת בחצר, אך באווירה מרגשת ומטלטלת במיוחד.
“כבר בליל החג הלכתי ברגל לכותל המערבי, והרגשתי שמחה עצומה. זו הייתה שמחה שאין לה הסבר אמיתי, כי בעצם לא היה לי כלום – לא ידעתי איפה אתגורר, ממה אתפרנס ואפילו לא באיזה אולפן אלמד עברית, אבל הרגשתי שאני בירושלים, והיה ברור לי שזה הבית שלי”.
גם כיום, כאישה נשואה המנהלת סטודיו אומנותי ועוסקת רבות בתחום היודאיקה, מסרבת ליאורה לעזוב את ירושלים. “אני מרגישה חיבור בלתי נפרד לעיר הזו, ומבחינתי עצם המגורים כאן הוא ההמשכיות של עם ישראל.
“אני באה ממשפחה של ניצולי שואה – סבתא שלי שרדה את המלחמה, אך איבדה שם הכל. אבא שלי גם הוא ניצול שואה, ולצערי מכל המשפחות המורחבות שלהם נרצחו מאות אנשים.
“אחרי שבתי הבכורה נולדה לקחתי אותה במנשא ויחד עם אבא ביקרנו במוזאון יד ושם. שם, אל מול הנוף הירושלמי, הרגשתי שהלב שלי עולה על גדותיו.
“כי עצם העובדה שאני מתגוררת כיום בירושלים עם ילדיי, ממחישה את גודל הניצחון, ואת העובדה ששרשרת הדורות נמשכת ולא הופסקה”.
