קורעים את המסכה | הסיאוב העמוק, התדרוכים המכפישים, החומרים שנאספו בסתר: ישראל בכר ורונן צור מגלים את הסודות האפלים של המיתוג הפוליטי ריאיון
עבודה מלוכלכת: בחוץ מציגים מדיניות, חזון וסדר יום חברתי, אבל בחדרי החדרים מכינים חומרים מכפישים, מבשלים הקלטות סתר ויורדים הכי נמוך שיש > אחרי ש'כחול לבן' סיימה להיות אלטרנטיבה שלטונית ועברה להתמודד על הסיכוי לצלוח את אחוז החסימה – ישראל בכר ורונן צור, שני היועצים אסטרטגים שבנו את המותג הפוליטי של בני גנץ, מדברים על ההצלחה והכישלון וחושפים את מה שקרה מאחורי הקלעים > מסמך מיוחד
צילום: פלאש 90
לריצ'רד ניקסון, נשיאה השלושים ושבעה של ארצות הברית, היו כל הנתונים להיזכר בדברי ימיה של האומה האמריקנית כנשיא מוצלח ופופולרי: הוא חתום על סיומה של מלחמת וייטנאם, על שמו רשום הפטור מחובת הגיוס לצבא, ואחרי עשרות שנות נתק מסין – היה לנשיא האמריקני הראשון שביקר ברפובליקה העממית והביא לכינון יחסים דיפלומטיים בין המדינות. כל מה שצריך לרזומה של נשיא אהוד ונערץ.
ציוני הדרך הללו הם אכן אלה שהביאו לניצחונו הפנטסטי לכהונה שנייה בהפרש עצום מיריבו: מתוך חמש מאות שלושים ושמונה אלקטורים – לא פחות מחמש מאות ועשרים המליצו על ניקסון, לעומת שבעה עשר בלבד שבהם נאלץ להסתפק מתחרהו הדמוקרטי ג'ורג' מקגוורן.
אבל למרות הנתון חסר התקדים – בהיסטוריה האמריקנית הוא נזכר דווקא בעובדת היותו הנשיא הראשון – ונכון לעכשיו גם היחיד – שנאלץ להתפטר באמצע כהונתו, זאת בשל שלל פרשיות שחיתות ששמו נקשר בהן.
זה התחיל בפעולות פליליות, בהן פריצות לבתים – שנועדו לשבש את זרימת המידע על התנהלות פרובלמטית של הממשל במלחמת וייטנאם, נמשך בגילוי שהוא זייף מסמכים פוגעניים נגד יריבים ממפלגתו, ובראש המצעד כיכבה כמובן 'פרשת ווטרגייט', שנחשפה הודות לשני עיתונאים צעירים ועקשנים מהעיתון 'וושינגטון פוסט' – בוב וודוורד וקרל ברנסטין. במסגרת תחקיר מקיף שערכו השניים על אודות התנהלותו של הנשיא – הם גילו כי במהלך קמפיין הבחירות, פרצו אנשיו למטה המפלגה הדמוקרטית והטמינו במקום מכשירי הקלטה.
בתחילה ניקסון התנער. הוא הכחיש כל קשר לאירוע. אולם ככל שנקפו הימים – הלכו ונחשפו עוד ועוד הקלטות מביכות שלימדו על דפוס פעולה שיטתי ל'הורדת' יריבים, כחלק ממערכה מסיבית של ריגול ופעילות חשאית שניהלו אנשיו נגד הדמוקרטים.
צמד העיתונאים שסיקר את הפרשה, ניזון מגורם אנונימי בבולשת האמריקנית שכינה עצמו 'גרון עמוק' והדליף להם חומרים מסווגים. (לימים, בשנת תשס"ה, 2005, נודע כי אותו מקור אנונימי היה לא אחר ממרק פלט, מספר 2 ב-FBI.) רצף התחקירים שפרסם הצמד, לימד על השיטות הנלוזות שבהן השתמש ניקסון.
האקדח המעשן הגיע כשאותו 'גרון עמוק' העביר לשני העיתונאים קלטת שבה נשמע הנשיא האמריקני מבשל עם ראש הסגל בבית הלבן את סיכול החקירה שנפתחה נגדו. בתיעוד נשמע ניקסון מתכנן לשגר לוועדת השימוע בקונגרס את ראשי ה-CIA – אשר יטענו כי ביטחון המדינה יהיה בסכנה אם הפרטים על אודות הפרשה יפורסמו לציבור, ומשכך – יש להקפיא את החקירה. ההקלטה הזאת הייתה בעצם ראיית הזהב שקשרה את הנשיא ישירות לאירועים והגבירה את הלחץ הציבורי שהופעל עליו, כדי שיתפטר מהנשיאות. ואכן, רגע לפני שהקונגרס פתח בהליך הדחתו – ריצ'רד ניקסון הניח את המפתחות ועזב את הבית הלבן בבושת פנים.
ברבות השנים, ניסו רבים להבין מה גרם להסתבכותו של נשיא כל כך אהוד ופופולרי. התהייה גברה לאור העובדה שממילא, לפי כל הסקרים וההערכות – הוא היה אמור לנצח, כפי שאכן קרה, ובפער עצום. מה בער לו לחצות את גבולות החוק וההיגיון?
ההערכה הרווחת היא, שניקסון ביקש להבטיח את בחירתו ברוב מוחץ וברור, זאת לאחר שבעבר ניסה להתמודד לתפקיד והפסיד על חודם של מאות קולות. החשש מפני הפסד דומה הוביל אותו לחצות גבולות רבים, דבר אשר ברבות הימים סיבך אותו והביא לסיום כהונתו. כך או אחרת, אין ספק שאילו לא היה נגרר לאזורים האפורים ומסתבך עמוקות – ניקסון היה נכנס לדפי ההיסטוריה כאחד הנשיאים המוצלחים ביותר שהיו לארצות הברית של אמריקה.
הניקסונים של מדינת ישראל
כמעט יובל שנים חלף מאז, ומתברר שלקחי אותה פרשה אומללה ממש לא הופנמו. לא, הכוונה היא לא לאופן שבו טראמפ נאבק על ההישארות בבית הלבן חרף תוצאות הבחירות, אלא לתחתית החבית שאליה נגררה הפוליטיקה הישראלית בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. גם אצלנו, במדינת ישראל, נחשפו כמה ניקסונים נטולי עכבות, שבדרכם לניצחון הרחיקו לכת הרבה מעבר לכללי המוסר והאתיקה.
אולי זאת שיטת הממשל והלחצים שהשיטה מביאה איתה, אולי אלו המועמדים עצמם שלא בוחלים בשום אמצעי כדי לנצח. בין כך ובין כך, במערכות הבחירות האחרונות – מעקבים, הקלטות, ואיסוף חומרים מכפישים נגד יריבים הפכו ללחם חוקם של הקמפיינרים, במיוחד של אלו המתמודדים על הנהגת המדינה. לפי כל הסימנים – מה שצפוי במערכת הבחירות הרביעית במספר, זו שנפתחה זה עתה – עלול להחוויר לעומת כל מה שהכרנו עד כה. כל הגבולות צפויים להיחצות במאבק העכור הזה על ההכרעה בתיקו הבין-גושי.
זה לא מתחיל בבחירות הכלליות. עוד קודם לכן, בפריימריז לרשימה או להנהגת המפלגה – המתמודדים אינם מוותרים על 'זכות ההקלטה' כמו גם על 'זכות ההכפשה'. במפלגת 'העבודה' (זיכרונה לברכה?) זכורים קרבות הבוץ שהתנהלו בין שמעון פרס ליצחק רבין; ב'קדימה' ציפי לבני היא ששכרה חברת חקירות נגד יריבה שאול מופז; ובליכוד תיזכר בעיקר היריבות העכורה בין דוד לוי לבנימין נתניהו בפריימריז שהתקיימו אחרי פרישתו של יצחק שמיר מראשות המפלגה, שהביאה לגל של חומרים מביכים שהתקשורת הוצפה בהם, לתדהמת העם שלא הורגל עד אז לסוג כזה של יריבות אישית. בזמן אמת, הפרשה ההיא גרמה לצדדים לצלול עוד יותר אל מעמקי הצחנה.
"היום זה אני", אמר אז נתניהו, "ומחר אלו יהיו פוליטיקאים אחרים, שופטים מכהנים ובעצם כל אחד שיתמודד על תפקיד כלשהו". חלפו כך וכך שנים, ואותה שיטה שנתניהו הלין נגדה בצדק לאחר שהופעלה נגדו – אומצה בהמשך גם על ידו, כפי שהתברר במערכות הבחירות שנערכו בעשור וחצי האחרונים. במסגרת מרוציו לראשות הממשלה, נטען כי הוא אוסף חומר מפליל על יריביו. כך למשל, ראש הממשלה דאז אולמרט והנשיא לשעבר קצב שהורשעו בדין וישבו בכלא, טענו כי סביבת נתניהו אחראית על התלונות שהוגשו נגדם. כמותם, גם אישי ציבור נוספים, בהם גדעון סער ונפתלי בנט, האשימו את סביבת ראש הממשלה בהפצת סיפורי בדים.
אבל נתניהו – ככל שיש ממש בטענות הללו – לא המציא את השיטה. לכל היותר היא הומצאה נגדו, וכיום היא נורמה רווחת בכל המפלגות במדינה. 'כחול לבן', שככל הנראה עושה בימים אלה את צעדיה האחרונים על הבמה הפוליטית – הולכת ומתבררת כבית חרושת להקלטות סתר, איסוף מידע מכפיש וסכינאות אישית – נגד יריבים מחוץ, אבל גם בתוך מה שכונה 'הקוקפיט' – רביעיית ההנהגה שהייתה מלאה דם רע ועכור.
צילום: פלאש 90
פריצה איראנית
בראש מצעד ההקלטות תוצרת כחול לבן (תרתי משמע), צועדת 'פרשת חבורה'. זה קרה בסבב הבחירות האחרון. 72 שעות לפני פתיחת הקלפיות, אחרי שלאורך הקמפיין הובילה 'כחול לבן' בבטחה על פני 'הליכוד' – הפציע במהדורת החדשות העיתונאי עמית סגל עם קלטת שבה נשמע ישראל בכר, יועצו האסטרטגי הבכיר של בני גנץ ואחד האנשים מאחורי המותג שנבנה בעמל ובתחכום לאורך שלוש מערכות בחירות – בשעה שהוא מקיים שיחה פרטית עם יועץ בשם גיא חבורה. במהלך השיחה, בכר מתח ביקורת על הרמטכ"ל לשעבר שאינו יכול לקבל החלטות קשות.
תוך כדי דבריו, בתשובה על שאלת איש שיחו, אמר בכר כי הוא מעריך שברגע האמת לגנץ לא יהיה האומץ לתקוף את מתקני הגרעין באיראן, וכי הוא "מסוכן למדינת ישראל". השבוע, בריאיון שהעניק ל'משפחה', טוען בכר שדבריו באותה שיחה הוצאו מהקשרם. "הרי גם בנימין נתניהו לא תקף באיראן", הוא אומר, "ובעצם, שום מנהיג ישראלי לא עשה זאת. אז מה החידוש הגדול בכך שגנץ לא יתקוף? אחרי שהאיש הזה דחק אותי לפינה – אמרתי שאני חושב שכמו שלאחרים לא היה אומץ, כך גם לו לא יהיה האומץ לתקוף באיראן".
ואפרופו איראנים, גם בסבב הבחירות הראשון עמית סגל הוא שחשף את המידע שהביך את גנץ היטב – על אודות גורמי מודיעין איראניים שפרצו למכשיר הנייד של גנץ ושלפו משם חומרים מביכים. המשמעות: המועמד לראשות הממשלה נתון לסחיטה מצד משטר האייתולות.
אם תשאלו את האסטרטג רונן צור – שבמערכות הבחירות שימש יועצו האישי של גנץ – הוא יאמר לכם שהעקבות מובילים בבירור לגורמים במדינת ישראל. אם תדחקו אותו עוד קצת לפינה – הוא עדיין יסרב לקרוא לילד בשמו, אבל ייתן לכם להבין למי כוונתו. לטענתו, הקמפיין שניהל 'הליכוד' על הראש של בני גנץ היה "העכור בתולדות המדינה". בריאיון השבוע ל'משפחה' הוא טוען: "זאת השיטה אצל נתניהו. ככה זה עבד מול גדעון סער, סילבן שלום ויריבים אחרים. אצל בני גנץ נחצו כל הקווים האדומים; זה גלש למקומות מאוד אישיים. המטרה הייתה לגרום לגנץ להודות בכך שיש לו שלדים בארון שלא יאפשרו לו להמשיך במרוץ".
בזמן אמת ידעתם מי עומד מאחורי הפרסומים על הפריצה לנייד?
"הגיעו אלינו אינדיקציות על כך שאירוע הפריצה לטלפון לא בהכרח מוביל לגורמים איראניים וכי יש להתייחס בחשדנות רבה לטענות לפיהן מי שפרץ לתיבת האי-מייל בטלפון של גנץ הוא גורם איראני. אנחנו חשדנו שמדובר בגורם ישראלי".
כולם על הכוונת
איך הגבתם בזמן אמת לטענה לפיה בני גנץ לא שומר על הטלפון שלו?
"זאת הייתה טענה מגוחכת. במקום שראש ממשלת ישראל יעשה את מה שמנהיג צריך לעשות ויגן על אזרחי מדינתו מפני פריצה בידי מדינת אויב – הוא בא בטענות לגנץ על כך שהאירנים פרצו לו לטלפון. נתניהו הפך את הפרשה הזו לכלי כדי לקדם את העניינים האישיים שלו, והפעיל שורה של גורמים תקשורתיים שפמפמו מידע כוזב על הפריצה לטלפון.
"חמור מכך: בזמן אמת, כאשר בדקנו את הנושא התברר לנו שגורמים מאוד בכירים בסגל א' של מערכת הביטחון לא קיבלו התרעה על פריצה איראנית. אנשים כמו הרמטכ"ל, ראשי זרועות הביטחון ודמויות בכירות אחרות, לא הוזמנו למטה השב"כ והתבקשו לשמור על הטלפונים והמחשבים. תמוה, שמכל בכירי מערכת הביטחון בהווה ובעבר – האיראנים גילו עניין דווקא במידע על גנץ, בזמן שלאחרים הם לא פורצים. יכול להיות שלאיראנים יש שיקולים שאנחנו לא ערים להם, אבל זה דורש חקירה על סוגיית הפריצה של מדינת אויב לכאורה דווקא לאותם אנשים שנמצאים עם ראש ממשלת ישראל ביריבות פוליטית או אישית".
בזמן אמת גנץ לא הכחיש באופן גורף שהוא נסחט. הוא דיבר באופן מאוד אמורפי באותו יום שישי על הגדר.
"זה לא נכון. הוא עמד על כך שאין שום חומר בטלפון שלו שיכול להביא לסחיטתו. נכון שמול קמפיין כל כך אגרסיבי – אולי התגובה שלו הייתה חלשה מדי.
"אני מוכרח לומר שליוויתי כמה וכמה מועמדים לראשות הממשלה. יצא לי להיתקל במקרים שבהם למועמדים הגיע חומר מפליל על היריב, אבל מכיוון שזה היה רדוד מדי הם נמנעו מלפרסם זאת. המועמד האחרון היה כמובן בני גנץ. היה לו חומר שיכול היה להביך את נתניהו, אבל הוא נמנע מלפרסם אותו. ברוב מוחלט של המקרים, המועמדים מעדיפים שלא לחצות את הקווים ולהשאיר את ההתמודדות – קשה ככל שתהיה – באזורים הלגיטימיים והמקובלים".
אז עכשיו, כשגנץ כבר לא מאיים על אף אחד – מי הבא בתור לספוג הכפשות?
"אני חושב שגדעון סער הולך לחוות את מה שגנץ חטף בבחירות הקודמות", טוען צור. "הקמפיין נגדו יהיה מאוד אכזרי. למרות זאת, אני מעריך שלנתניהו תהיה יותר בעיה לבוא ולומר: 'גדעון סער הוא איש שמאל קיצוני או שמאל חלש'. הוא ייתקל בקושי רב לנסות ולהדביק לסער את מה שהוא ניסה להדביק לכל המועמדים בעבר".
הכל מתחיל בגוש
הרזומה של בכר כאסטרטג קמפיינים – הוא מרשים וגדוש. את מרבית שנותיו במקצוע עשה בארצות הברית, עם מועמדים אמריקנים. בארץ, המועמד הראשון שאיתו עבד היה דוד לוי, שבבחירות 99' (תשנ"ט) רץ עם אהוד ברק ברשימת 'ישראל אחת' – שסוככה על מפלגות העבודה ו'גשר'.
"אהוד", מספר בכר, "הביא לארץ שלושה יועצים אמריקנים – ג'יימס קארוויל, בוב שראם וסטנלי גרינברג. דוד לוי רצה שיהיה מישהו מטעמו במטה שמכיר את השפה האנגלית ואת המתודה האמריקנית ויֵדע לעבוד מולם. הוא ביקש ממני לבוא לארץ ולעבוד איתו, יחד עם הצוות הישראלי של ברק – טל זילברשטיין ומשה גאון.
"זה היה קמפיין שעבד בסגנון אמריקני. כל ההחלטות התקבלו על פי מחקרים. אהוד בנה מכונה מאוד גדולה של פעילים והקים חמ"ל בסגנון הקמפיין של ביל קלינטון. כל אירוע קיבל תגובה מיידית; הכל תקתק בצורה מאורגנת מאוד".
גם את קמפיין 'כחול לבן' בכל שלושת הסבבים שבהם התמודדה כאלטרנטיבה שלטונית הוביל האסטרטג ישראל בכר שקודם לכן עבד עם בנימין נתניהו. ההיכרות בין ראש הממשלה נתניהו לבכר החלה אחרי בחירות תשס"ו (2006), אז התמודדה 'קדימה' והגיעה לשיא כוחה, בעוד 'הליכוד' התרסק לשפל הגדול בתולדותיו, כשהוא מקבל שנים-עשר מנדטים בלבד. ראש המפלגה נתניהו, שביקש להיערך מחדש ולשקם את המפלגה, פיטר את צוות לשכתו והצטייד בשלושה כוחות עולים חדשים: ראש הלשכה נפתלי בנט, מנהלת הלשכה איילת שקד, וישראל בכר – שהועסק כיועץ חיצוני.
מעניין, כי למרות היריבות שהתפתחה מאז ליריבות אישית מרה – כשמשוחחים עם בכר על תקופת עבודתו עם נתניהו, ניתן לזהות מעין התרפקות.
"עבדתי אז בניו-יורק", הוא מספר. "באחד הביקורים של נתניהו, הוא נפגש איתי וביקש שכשאני מגיע לארץ – אצור איתו קשר. כשחזרתי לארץ באתי אליו לפגישה. הוא בדיוק הקים אז את הצוות שלו, והיה מאוד סקפטי לגבי הסיכויים שלו לנצח את 'קדימה'. דיברנו על פוליטיקה, מחקר ואסטרטגיה. אלו דברים שנתניהו מאוד מאוד אוהב. הכנתי הרצאה שחלק ממנה עסק בפוליטיקת הזהויות. טענתי שזה המשחק הבא. בשלב מסוים, ביבי קם מהכיסא כשכולו מולהב, והתחיל לשרבט על הלוח. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני בפנים".
הפריצה הגדולה של בכר הגיעה בבחירות תשס"ט (2009). "הגעתי לנתניהו עם 'אסטרטגיית הגוש'. זה היה רעיון חדש, והוא בתחילה לא כל כך זרם. לאט לאט הוא הבין שזה הדבר הבא. כלומר, לא משנה כמה מנדטים יש לך במפלגה – מה שיכריע אם ניצחת או לא הוא מספר המנדטים שקיבל הגוש בראשותך. בליל הבחירות הייתה ציפי לבני בטוחה שהיא ניצחה בבחירות, מכיוון שהיא קיבלה מנדט אחד יותר מ'הליכוד' – אבל אחרי כמה ימים גילתה שבעצם הפסידה. באותו לילה היא כל הזמן אמרה 'ניצחנו' 'ניצחנו', ואני וביבי נקרענו מצחוק".
***
תאוריית הגוש של בכר היא בעצם התרגום הפוליטי של המונח 'פוליטיקת הזהויות'.
ד"ר אבישי בן חיים, פרשן חדשות 13 לענייני חרדים, עוסק בסוגיה הזאת כבר שנים רבות ומפרסם עליה כתבות צבע, פרשנויות רהוטות ומנומקות ומאמרים מרתקים. "הטענה שלי היא", אומר בן חיים ל'משפחה', "שהבסיס שמניע את כולנו ומגבש את עמדותינו – הוא הזהויות. אנחנו לא פועלים על פי פוליטיקת הזהויות, אלא היא מפעילה אותנו. זה הבסיס שעליו נבנה בניין אידיאולוגי מרשים וערכי.
"נקודת המוצא הראשונה היא, שהבחירה ההיסטורית, הזהותית והאידיאולוגית הברורה של 'ישראל השנייה' – הייתה ונותרה העדפת האינטרס והזהות הלאומית והיהודית, על פני האינטרס והזהות העדתית והמעמדית.
"כדי לחזק את היסוד הלאומי", מסביר בן חיים, "יש להחליש את שלטון ההגמוניה. נתניהו הוא היחיד שמצליח לעשות זאת באופן היעיל ביותר. ההתלכדות סביבו מצד 'ישראל השנייה' – היא חסרת תקדים. בדיקת נתוני ההצבעה בבחירות 2020, בקלפיות שמזוהות במובהק עם 'ישראל השנייה' ובקלפיות שמזוהות במובהק עם הראשונה – לא מותירה ספק בכך. אנחנו ראינו שככל שהקלפי היא יותר 'ישראל השנייה', כך היא יותר במובהק קלפי של מפלגות הצהירו על נאמנות בלתי מתפשרת לנתניהו – כמו 'שס' לדוגמה – שהצהירה ערב הבחירות על תמיכה ללא תנאי בנתניהו, כיוון שהיה ברור לבכיריה שאלמלא כן היא עלולה להפסיד מחצית מכוחה.
"למעשה", הוא אומר, "אי אפשר למצוא אפילו מקום אחד ב'ישראל השנייה' המובהקת שבו נתניהו הפסיד, ואי אפשר למצוא אפילו מקום אחד ב'ישראל הראשונה' המובהקת שבו נתניהו ניצח. תאוריית 'ישראל השנייה' טענה, שיש תהליך שבו הזהויות הופכות להיות הדבר המרכזי. זו גם הסיבה לכך ש'נסיכי הליכוד' – ממשפחות מרידור, ריבלין, לבני, אולמרט, לבנת ואחרים – חצו את הקווים אידיאולוגית ונפשית ועברו מחנה. זה קרה מכיוון שפוליטיקת הזהויות מיקמה אותם סוציולוגית ב'ישראל הראשונה' וכחלק מפרויקט דיכוי ובלימת השנייה".
את פרישתו של גדעון סער מהליכוד – בן-חיים קושר לאותה פוליטיקת זהויות. גם סער, לדבריו, שייך ל'קליקה' שמרגישה ריחוק ממה שהוא מכנה 'ישראל השנייה'.
סיפור כישלון
בחזרה להפקת הלקחים של ישראל בכר.
האסטרטג לשעבר של נתניהו, שעבר בהמשך להיאבק בו מתוקף היותו היועץ האסטרטגי של בני גנץ – מסכים עקרונית עם התאוריה של אבישי בן-חיים. אלא שהוא מבקש להסתייג מהכללות. "סטטיסטית", הוא אומר, "לא כל המזרחיים מצביעים לימין. צריך לדעת ששליש מהם מצביעים שמאל. ובכל זאת, אני מסכים לגמרי שיש קורלציה גבוהה בין מזרחיוּת ומסורתיות – להצבעה עבור מפלגות מגוש הימין.
"כלל האצבע אומר כך: 'אמור לי מה הזהות הדתית שלך – ואני יכול לזהות כמעט במדויק איפה אתה נמצא ולמי אתה מצביע'. למשתנה העדתי בארץ יש מטען זהותי וערכי. בנושא המזרחי זה מתקשר לפוליטיקת הזהויות, כי הציבור הזה מסורתי, ובתפיסה הלאומית שלו הוא מתחבר לליכוד. לכן, 'אסטרטגיית הגוש' שלי נבנתה באופן שצריך שיהיו לו שני בריחי תיכון: האחד לאומיות, והשני היהדות. הבנתי שאם אתה בונה קואליציה כזאת – אז רב המשותף על המפריד. זה בעצם מה שהחזיק את הגוש לאורך העשור האחרון; הלאומיות חיברה את ליברמן, והדתיות חיברה את הציבור החרדי, וככה בנינו את הגוש ב-2009 (תשס"ט).
"אסטרטגיית הגוש", הוא אומר, "לא נשברה גם היום; היא חיה ובועטת. נתניהו מתקשה להרכיב ממשלה רק בגלל מריבות אישיות שלו עם הדמויות הפוליטיות בגוש הזה. היריבות שלו עם איווט, סער, בנט ושקד – היא שמונעת את מימושה של אסטרטגיית הגוש".
שישים ואחד מנדטים הגוש אולי לא קיבל, אבל אלו שתומכים בנתניהו עושים זאת למרות כתבי האישום, המתקפה חסרת התקדים, והאיבה עד כדי תיעוב שמשדרים לעברו התקשורת וכל הפוליטיקאים משמאל. דומה שאין ביטוי שלא נאמר נגד נתניהו, והתמיכה בו איתנה מתמיד. זאת לעומת המחנה השני, אשר מגיב בהיסטריה לכל מכה קלה בכנף. מה ההסבר?
"ההסבר הוא פשוט: נתניהו מנצל את השסעים המובנים מאוד מאוד בפסיכולוגיה של הציבור הישראלי: שמאל-ימין, אליטה מול העם, 'אני דואג למדינה' מול 'הם רוצים לתת לערבים'. השסעים האלו חזקים ואמוציונליים מאוד, והם גם מייצרים זהות. בשנים האחרונות הוא הוסיף לזה את הנדבך המשפטי. הוא אומר: 'הם רוצים להוריד אותנו בגלל הנושא המשפטי'. הם מתחברים לזה מכיוון שזה יושב על הזיכרונות של מפא"י. זה כל התרגיל.
"בבחירות האחרונות, השיטה הזאת התהפכה על ביבי. הוא היה בהלם טוטלי אחרי שניצחנו אותו במבחן הגוש. הוא קיבל אמנם יותר מנדטים, אבל בגוש אנחנו קיבלנו יותר".
ייתכן שבכר צודק תאורטית: מתוך שלושת הסבבים – בשניים האחרונים גוש 'רק לא ביבי' מנה יותר משישים ואחד מנדטים. אבל במבחן התוצאה, העובדה היא שלמרות זאת, מי שעמד בראש הגוש הזה, בני גנץ, לא הצליח להרכיב ממשלה. במילים אחרות: אסטרטגיית הגוש מסייעת למחנה הימין, אולם מתנפצת ואינה יכולה להתממש במחנה השמאל. זאת מהסיבה הפשוטה שגם מפלגות המרכז נמנעות להרכיב מממשלה בתמיכת המפלגות הערביות.
זאת ועוד: נתניהו הצליח בבחירות האחרונות למנוע זליגה של קולות ימין ל'כחול לבן', גם מקרב כאלו שנמנים עם מתנגדיו. "לגנץ אין ממשלה בלי טיבי", חזרו ואמרו בליכוד. ואכן, בליל הבחירות התברר שמספר לא מבוטל של מנדטים שבסבב ב' הצביעו 'כחול לבן' – חזרו אל המחנה הלאומי, רק בגלל החשש מהקמת ממשלה הנשענת על 'הרשימה המשותפת'.
שאלנו את בכר איך הוא מסביר את העובדה שכאשר נתניהו מנהל מגעים מול מנסור עבאס מ'הרשימה המשותפת' – הדבר מתקבל כשילוב זרועות מלבב לטובת האזרחים הערבים, ואילו כשהוא מזהיר מפני הסכנה שגנץ יקים ממשלה בתמיכת אחמד טיבי – הקמפיין מצליח להבריח מנדטים רבים מהמפלגה היריבה.
לבכר יש תשובה סדורה.
"בעומק המיתוגי שלו, הפסיכולוגי – ביבי נתפס כפטריוט גדול. אנשים משוכנעים שמה שהוא עושה – זה לטובת המדינה. לכן, נתניהו יכול לעשות דברים שהשמאל לא יכול לעשות. זה כמו האמירה המפורסמת ש'רק הימין יכול להחזיר שטחים'. כשהוא החזיר את חברון, זה היה בסדר – כי 'הוא יודע מה הוא עושה'; סומכים עליו שזה לטובת המדינה. זאת הסיבה שמלכתחילה יש לנתניהו יותר מרחב תמרון פסיכולוגי בעולמות האלו, מאשר למרכז-שמאל".
עלייתו ונפילתו של גנץ
בחירות 2019 מועד ב' ייזכרו כניצחון של מחנה המרכז-שמאל, ובהתאם – כהחמצה הגדולה של בני גנץ להרכיב ממשלה. "הגוש שלו קיבל אז שישים וחמישה מנדטים", אומר בכר. "ההישג הזה הגיע כשפיצחתי את נקודת התורפה של נתניהו: הבנתי שאם נבוא ונגיד 'ביבי רוצה לפגוע במדינה' – זה לא יזיז את האנשים מעמדתם. הם לא מאמינים לזה, כי הוא נתפס פטריוט וזה יגרום להם להתלכד סביבו עוד יותר. ואז העברתי את זה לשדה אחר. אמרתי: 'ביבי דואג לעצמו'. רוצה לומר: במצבו כעת, המשפטי והאישי, הוא פשוט לא דואג לך, וכל מה שמעניין אותו זה הוא עצמו. ראינו מיד שזה נוגע בציבור הבוחרים".
ואיך אתה מסביר את הסוף הטרגי של 'כחול לבן'?
"'כחול לבן' הייתה הצלחה אלקטורלית פנומנלית – וכישלון פוליטי קולוסלי. היא הביאה תוצאה מספרית מדהימה. אפילו אהוד ברק, בניצחון הגדול שלו על נתניהו ב-99' (תשנ"ט) הביא עשרים ושישה מנדטים. שלושים וחמישה מנדטים זאת הצלחה אלקטורלית מטורפת".
ומה קרה פתאום שהמפלגה התרסקה מהפסגה אל האזורים של אחוז החסימה?
"'כחול לבן' התחילה להתרסק בשבוע שאחרי הבחירות השלישיות. הם קיבלו אז שבעים אלף קולות יותר ממה שקיבלו בשני ובראשון. העניין הוא, שביבי פשוט הביא יותר כשהוציא אנשים שישבו בבית בבחירות הקודמות; נתניהו בעצם מיצה את האלקטורט שלו".
אתה לא חושב שטעיתם מבחינתכם כשהותרתם את האוזר והנדל ברשימה? הרי ידעתם שהם מתנגדים לממשלת מיעוט כבר מהבחירות השניות. אז איך בעצם חשבתם שתוכלו להקים ממשלה?
"אני אישית אמרתי את זה לגנץ בסוף הקמפיין השני. באופן אישי, אני מאוד אוהב את יועז ואת צביקה, אבל אמרתי לגנץ שאם הוא רוצה ממשלת מיעוט – שיהיה לו ברור שהוא יגיע לאותה תוצאה בסוף קמפיין שלישי, כי גם אז הם לא ייתנו לו ללכת על זה. ראיתי את הבעיה כבר אז. אבל בני, במקום להוציא אותם – קרא להם לשיחה והחליט להשאיר אותם. על זה הוא שילם את המחיר".
##בשלושת הימים האחרונים לפני הבחירות איבדתם מנדטים בגלל הפרסומים על החקירה (שלא הייתה) סביב פרשת 'המימד החמישי'. לעומת זאת, נתניהו, עם שלושה כתבי אישום – התחזק באותן שלוש יממות. מה ההסבר לכישלון?##
"במיתוג האישי של בני גנץ – ניקיון כפיים והגינות היו חלק מאוד דומיננטי. העובדה שפתאום נכנסה שאלה בנושא הזה – יצרה נזק בבייס שלו".
***
עד כמה להערכתך הירידה לקמפיינים אישיים ירודים משיגה את מטרתה?
"אני מעולם לא התעסקתי בדברים האלו", הוא טוען. "גם כי אישית אני מאמין בעבודה קשה, וגם כי עובדתית אין לדברים הללו השפעה אמיתית".
ובכל זאת, נראה שהימין מצליח כמעט בכל מקום שבו המרכז-שמאל נכשל. מה הסיבה?
"כי בימין הטענה היא שהמטרה להפיל את ביבי. כלומר, לא השחיתות מעניינת את האליטות, אלא רק הרצון להפיל את נתניהו והימין. סיבה נוספת היא שביבי הוא מותג שכל הזמן מותקף. ולכן, אחרי שכבר התרגלו לכך שהוא מותקף – אנשים הפכו להיות אדישים. לעומתו גנץ היה מוצר חדש. הוא רק התחיל להגדיר את עצמו. וכשפתאום בא אירוע כמו 'המימד החמישי', היה הרבה יותר קשה להגן עליו. אנשים אמרו: 'זה כנראה לא מה שאנחנו חושבים'. 'המימד החמישי' עשה נזק. חד משמעית".
האם אתה חושב שגדעון סער, שמתכוון לאגף את 'הליכוד' מימין – יצליח לשבור את אסטרטגיית הגוש?
"עדיין מוקדם לדעת. אנחנו רק בתחילת הדרך והקמפיינים עוד לא התחילו. גדעון הוא איש מאוד מיומן פוליטית. אין מה להשוות אותו לבני. האם הוא יצליח להגיע ולהיות ראש ממשלה? מוקדם מאוד לקבוע".
בנקודת הזמן הזאת, האם לדעתך נתניהו נמצא בבעיה גדולה יותר מכפי שהוא היה בסבבים הקודמים?
"התשובה לדעתי היא כן. מהסיבה הפשוטה: אם הוא לא היה רב עם ליברמן ועם בנט – לא הייתה לו שום בעיה להרכיב את הממשלה. המריבות האישיות הביאו אותו לסכנת הדחה. ביבי הסתכסך עם המייצגים הפוליטיים של אסטרטגיית הגוש".
