מלבד כל רשימת החלומות שלה, היה לה עוד חלום כמוס: כשהיא תתחתן יהיה סוף סוף מישהו שיבין אותה, אבל יבין לגמרי. יהיה מי שיקשיב לה, ינחם על הכאבים שעברה, ירפא את הפצעים, ירגיע, יתמוך תמיד | ואז הגיעה המציאות, ובמציאות זה היה כמעט כמו בחלום, אבל רק כמעט. כי בעל לא באמת יכול להיות פסיכולוג צמוד, ואישה לא באמת יכולה למלא את כל החללים, ובין החלום למציאות נוצר פער שצריך ללמוד איך לחיות איתו נכון | וגם: מה קורה אם הבעל או האישה הם באמת אנשי טיפול במקצועם? איך זה משפיע על הקשר? | גבולות המציאות
כמה אנחנו מתגעגעים אל גן עדן. כמה אנחנו כמהים לחיות בו.
כמה אנחנו משתוקקים, לפעמים רק בסתר ליבנו, שהנישואין יהיו גן העדן שלנו.
הוא מחפש אישה שתעניק לו כמו בחלום שלו על אמא מרפאת ומנחמת. היא מחפשת בעל שיגן עליה, כמו בחלום שלה על אבא ששומר עליה ונלחם בשבילה. אבל אין גן עדן בעולם הזה, אין. והנחיתה מגן העדן הזה לחיים של מציאות, היא מכאיבה ומאכזבת מאין כמוה.
המציאות יכולה להיות נפלאה ומיטיבה, כן? אבל היא מציאות. לא גן עדן. ובמציאות, גם אני נמצא, וגם אתה. לא תמיד יודעים הכל בלי מילים, לא תמיד מבינים, לפעמים מאכזבים.
ובמציאות הזו, צריך ללמוד לחיות בצורה הכי קרובה שאפשר לגן עדן.
הוא יבין אותי
מכירות את הכוכבים בעיניים שמספרים שאוטוטו היא מתארסת? ככה גם היו הכוכבים שלה כשהיא התארסה. מסביב צחקו עליה ש…נו, באמת! הוא בהחלט בחור חכם, אבל מכאן ועד ההרגשה שלה ש’הוא מבין הרבה יותר מפסיכולוגים שלמדו שנים! שנים!’ הדרך… נו, ארוכה. אבל זה בדיוק מה שהיא הרגישה, גם אם לאחרים זה הרגיש כמו עיוות של חשיבה. היא, לעומת זאת, חוותה את זה כמו תיקון. תיקון מוחלט של העולם שהיה לה.
ואת זה אף אחד לא ידע. כי המשפחה שלה הייתה משפחה מושלמת, כמעט. אבא חשוב, אמא במשרה שווה. אף אחד לא ידע כמה מתח יש בין אבא לאמא, ואיך כל אחד מהם מתייעץ איתה. אבא שאל אותה למה אמא כועסת על סבתא, אמא שאלה אותה אם כדאי לבקש מאבא כסף לפאה חדשה, אבא תהה באוזניה מתי אמא תחזור מהעבודה, ואמא התייעצה איתה איך להסביר לאבא שהיא לוקחת שעות נוספות בלי שהוא יאשים אותה באוזני כולם.
זה היה נורא, אבל היא לא איבדה תקווה: היא תקים בית אחר לחלוטין. האיש שאיתו היא תקים את ביתה ירפא את כל פצעי הילדוּת שלה. הוא יעניק לה את האבהוּת שהיא לא יכלה לספוג מאבא כי היא פחדה מאמא, ואת האימהוּת שהיא לא יכלה לקבל מאמא כי היא פחדה מאבא. הוא, האיש שלה, יהיה לה לאבאמא. הוא יחבוש וינחם.
פרויד טען שאת האידיאלים שהאדם שואף אליהם – הוא מוצא במי שהוא אוהב. במילה קצרה? השלכה.
השלכה היא תופעה שמתרחשת כאשר אדם לא יכול לשאת דברים כי הם גבוהים ממנו, מפחידים אותו או שהוא מרגיש שהם נמוכים ומעוררי סלידה, ואז הוא עלול להשליך אותם על הדמויות הקרובות לו.
אבל לא רק את הרע משליכים. גם את הטוב אנחנו עלולים להשליך, וגם את הצרכים שלנו עצמנו.
כלומר לא תמיד אנחנו רואים את המציאות כפי שהיא, לפעמים אנחנו רואים את המציאות כמו שאנחנו מדמיינים שאנחנו רוצים שהיא תהיה. זה קרה גם לה: כשהיא רצתה כל כך מישהו שיקשיב ויבין, היא ראתה את התכונות האלו מועצמות מאוד בבעלה הצעיר.
האמת היא שהיא לא טועה לגמרי. נישואים יכולים להיות מרפאים מאוד. קשר מיטיב הוא גורם ראשון במעלה לחיים מאושרים ומנחמים. העניין הוא, שכדי להצליח לקבל את כל הטוב הזה מחיי הנישואין – צריך להסכים לעבור מהחלום על גן העדן, למציאות חיים שהיא… מורכבת יותר.
הברית הלא מודעת
בתחילה היא דיברה והוא הקשיב, והוא המשיך להקשיב והיא המשיכה לדבר. זה היה ממש כמו בחלום שהיא ארגה וערגה אליו. כשהוא ניסה לומר לה פעם שזה כל כך מסובך וכואב מה שהיא עברה, ואולי שווה לחשוב על טיפול כלשהו שיחזק אותה ויעזור לה לסדר את הבלגן הפנימי, היא אמרה לו בעיניים נוצצות: “אתה הפסיכולוג שלי. אני לא צריכה יותר מזה כלום”, ולא ראתה את הבעת הבלבול על הפנים שלו. כי הוא רצה להיות גיבור–על כזה שיכול לרפא ולהושיע, אבל הוא גם הרגיש מועקה ולא ידע את פשרה.
חני ברקוביץ, עו”סית קלינית ומטפלת זוגית ומשפחתית, תסביר לנו קצת על המועקה שלו, וגם על המועקה שלה, שכמהה כל כך וחולמת שמישהו ירפא לה את כל הפצעים ויאפשר לה להיות מחדש.
ו… נכון שאנחנו מדברים “עליה” ומרחקים אותו לגוף שלישי נסתר – “הוא”. אבל נעז להסתכל גם על עצמנו, בין אם אנחנו במקום שלה ובין אם אנחנו במקום שלו בקשר?
“הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי השווייצרי יורג ווילי טבע ופיתח את המונח ‘קולוזיה’ (Collusion) המוכר בעברית כ’ברית חשאית’”, פותחת חני ברקוביץ. “כולנו שואפים ומצפים לקשר איתן, שיש בו שיתוף פעולה. שיתוף הפעולה הוא דו סטרי, וכך נוצרת הדדיות. בחירה של בן זוג היא לא רק לסיפוק צרכים אישיים, אלא יש בה מעין חוזה למילוי צרכיו של האחר.
“בתוך הקשר, כל אחד מצפה שבן הזוג ימשיך להפעיל חלקים שבתוקף נסיבות חייו הוא פיצל, הדחיק או הקפיא מעצמו. כלומר, לצד הציפיות המודעות והמוסכמות ישנן ציפיות בלתי מודעות, וכך נוצרת בין בני הזוג ברית לא מודעת של סיפוק צרכים לא מודעים”.
למשל? לאפרים הייתה אהבה גדולה למוזיקה. הוא חלם לנגן בפסנתר, ובכלל, להיות מלחין ולשיר בקומזיצים של הישיבה. רק מה? שלחלום הזה לא היה בכלל מקום בבית הוריו הרציונליים, ולכן הוא ‘פיצל’ את החלק הזה מעצמו. כשהגיעה ההצעה של יהודית, וסיפרו שהיא מנגנת בפסנתר, הוא כמעט לא בדק שום דבר נוסף. היא מנגנת. החלום הושם על הראש שלה, אף על פי שהיא רצתה בכלל לפתח את המקצועיות שלה באדריכלות. וזה בסדר, ביום יום. אם יהודית תקשיב בקשב מספֵק ללא מודע של אפרים, היא גם תסכים להיות שותפה בחלום שלו ולנגן בפסנתר, ולצד זה לאפשר גם לחלומות שלה להיות.
כי במקביל, יהודית הדחיקה לגמרי את החלקים העוצמתיים שלה. היא הייתה בת יחידה, וככזו הייתה ממנה ציפייה למלא את המשבצת של ‘נסיכה מפונקת’. היא אהבה לא פחות מאחים שלה לתקן דלתות ולדפוק מסמרים, אבל הס היה מלהזכיר את זה. כשהיא שמעה שאפרים הוא בחור ‘עוצמתי’ שוב לא הייתה צריכה משהו נוסף. הוא יהיה בעל העוצמה שהיא רצתה כל כך שתהיה לה.
ככה הם חיו, בברית חשאית, נשאו זה עבור זו את החלקים הכמוסים מאוד והלא ידועים לגמרי, אפילו להם עצמם. העיקר שבעולם הפרטי שלהם, בקֵן שהם הקימו, יש מי שמנגנת ויש מי שעוצמתי. החלומות מוגשמים.
עד שזה מתערער
הוא גדל עם אמא שהייתה זקוקה לו עד אימָה. אבא שלו סבל מחרדה חברתית קשה שהשפיעה על מצב הרוח שלו והפכה אותו לאדם מדוכא ומסוגר. כבן בכור, הוא ליווה את אמא שלו לחתונות שאליהן אבא נמנע מלהגיע, עשה בבית ‘סיומים’ עם הרבה חברים לכבוד אמא, שתשמח. שתראה שהוא לא ירש מאבא את החרדה הנוראה הזו. הוא הזין את אמא שלו בהרבה מאוד תשומת לב וקשב – שבאמת היא הייתה צריכה לקבל מבעלה, מאבא שלו, אבל הוא לא יכול היה לתת.
עת דודים, והלא מודע שלו מחפש בדיוק את זה: את האישה שתזדקק לו, כמו שאמא שלו הזדקקה לו. המציאות הראשונית שלו עיצבה את קשריו, וככה הוא מכיר קשרים: זקוקים לו מאוד. את הצרכים שלו עצמו, שתהיה לו אישה שגם תעניק לו בד בבד, הוא הדחיק לחלוטין, ושם את הצרכים האלו רק על ראשה של אשתו.
והוא קיבל אישה כזו, כמהה, צמאה לקשר וזקוקה מאוד מאוד. כמעט בלי עצמה הייתה האישה הזו, חשוכה ומאוד מאוד צריכה שמישהו יושיע אותה, ממש כמו אמא שלו. והוא הבטיח הבטחה לא מודעת בכלל, למלא את כל הצרכים שלה כולם.
חני ברקוביץ תסביר מה קרה לו – להם:
“ישנם כמה סוגי בריתות שחוזרים על עצמם בין בני זוג. כאשר אנחנו פוגשים יחסים זוגיים שמאופיינים ביחסי מטפל–מטופל נוכל לזהות ‘ברית אוראלית’ – ברית שמבוססת על הזנה ונתינה. במקרים האלה נפגוש בן זוג שמתפקד כמטפל והוא בעצם רוצה לאמץ תפקיד אימהי, מדחיק את סיפוק הצרכים של עצמו ומשליך אותם על השני שבקשר. נוכל לנחש שמדובר בילד שסבל מחסר בצרכים הראשוניים הללו, והדרך שלו להתגבר על כך במהלך ההתפתחות ולהכיל את החסר היא זיהוי חסר אצל בן הזוג. הוא יעסוק במילוי הצורך שהוא משליך על הזולת מתוך תחושת יכולת, וכך חוסר האונים והחסר מתחלפים בתחושת יכולת וגרנדיוזיות. מובן שלעסקה הזו יש צד נוסף: בן זוג שמרשה לעצמו לחוות ולבטא את החסר, ומדחיק את האחריות של החלק הבוגר שבו.
“קיבלנו ברית שמבטיחה שיתוף פעולה של סיפוק צרכים נפשיים, מה רע? אכן, כל עוד הברית מתפקדת, מה טוב, אך טיבם של פיצולים להתעורר, והחיים על תהפוכותיהם מתחילים לערער את הברית הזו”.
גן העדן – אבוד, כבר אמרנו?
בתחילה זה נראה מושלם. הוא חיפש מישהי שתצטרך, היא חיפשה מישהו שימלא. מה רע? אבל כמו שחני כבר הסבירה: טיבם של פיצולים להתעורר, והחיים על תהפוכותיהם מתחילים לערער את הברית הזו.
אפשר לנחש מה יערער את הברית.
אולי הבעל ירגיש שגם אמא שלו צריכה וצריכה וגם אשתו צריכה וצריכה והוא כבר מתפקע?
אולי האישה תתחיל ללכת לטיפול ותרגיש חזקה יותר, והוא ירגיש מיותר?
אולי הוא יפגוש מרצה שיפתח לו פתח כחודו של מחט, וזה יגרום לו להרגיש שהוא כבר לא רוצה למלא את התפקיד הזה שנתנו לו?
ואולי עוד הרבה תרחישים. החיים, כמו הסיפורים, נוטים לערער דברים קיימים, לאפשר לנו לבחור בחירות חדשות.
כשהתפקיד מתחיל להעיק
זוכרות את אותה אחת שראתה בבעלה את הפסיכולוג שלה? בנוכחותו היא הרשתה לעצמה להביא את החסר שלה. סיפרה וסיפרה והוא הקשיב והקשיב. עד ש… עד שהוא התחיל להתבלבל, כי הוא רצה להיות האביר המושיע, אבל הוא גם ידע שהוא לא יכול.
ואם במשך יותר מעשרים שנות ילדות ובחרות הוא התרגל להיות המקשיב, השומע, המציל והתומך? אז הזמן עד שהוא יתבלבל יתארך. הוא ייתן וייתן, והיא תקבל ותקבל, ומשהו יכול להישחק.
לא נשכח את הצד ההפוך: לפעמים זו היא, שאולי תבחר להיות מורה מחנכת לנוער בסיכון, כזו שנותנת את כל כולה מחוץ לבית ו– גם בתוכו, לבעלה שיהיה זקוק מאוד לנוכחות אימהית כמו שלה. אולי היא תבחר להיות מטפלת רגשית, ואולי אפילו היא תישאר אדריכלית או מתכנתת, אבל הקשיבוּת שלה, קשיבות דקה ועדינה, לכל צורך שלו, תהיה כל הזמן בכוננות. מה הוא צריך? איך לא יהיה לו חסר? ולמה הוא זקוק ממש עכשיו?
ולפעמים, שני הצדדים יכולים להיות כאלו נזקקים–מוכחשים. כל אחד יהיה משוקע בצרכיו של האחר, ולא ממש מתוך רצון טהור להעניק, יותר מתוך הכרח פנימי, כפייה כזו שהנפש מכירה – רק להקשיב לבן הזוג, רק לתת לו ולתת לו עוד עד כדי שכחה עצמית ומחיקה מוחלטת. וחני ברקוביץ מסבירה את מה שעלול להתרחש שם:
“מה יקרה לאדם שלא מרשה לעצמו לחוש נזקק, ומשליך על בן הזוג שמרשה לעצמו להיות נזקק? מה יקרה לאדם שחש חוסר אונים גובר ותלותיות? בן הזוג הנותן עשוי לחוות שחיקה ועייפות. לא פעם הוא ימשיך לתת, הזיכרון הצרוב של ילד מרצה שאינו מעז לדרוש סגר בנפשו את היכולת לחוות נזקקות. יש בו חרדה מפני הנזקקות שלו, הוא חש אותה כמתקיפה ופוחד להיות המתקיף, לכן הוא ימשיך לתת ולתת, אך עם זאת יצבור עוד ועוד מרירות. מנגד, בן הזוג הנזקק מתחיל לחוש עליבות וחוסר אונים, מה שנחווה קודם כרעב ופחד למות הופך למעיק ותוקע”.
זה קצת מטלטל, המשפט הזה: מי שתמיד לעגו לצורכי הרוך שלו, מי שביזו את הנזקקות שלו, מי שצחקו על הצרכים שלו, מַפנים שהצרכים שלו הם משהו מתקיף. כי ככה התקיפו אותו כשהוא היה צריך. ואז הוא יפחד מהצרכים של עצמו, וימיר אותם רק בנתינה אין–סופית. ואנחנו כבר יודעים שאין אדם שלא צריך, אין איש בלי נזקקות או אישה בלי חסר. וכשמכחישים את החסר, הנפש נשארת בצורך, בלי לקבל אותו.
והצד השני, זה שקיבל וקיבל, פתאום מתחיל להרגיש עלוב. הרי כמה אפשר לחיות במשחק תפקידים כזה שבו אני רק נותן או אני רק מקבל? החיים מכריחים אותנו לגדול, גם אם זה קשה.
מקיפאון לתנועה
את אחד המשפטים היפים על הבריאות הנפשית ניסח בועז שלגי: “היכן שהייתה הנפש קפואה תהיה נפש בתנועה”. כלומר בריאות נפשית כוללת את היכולת לנוע, לזוז, להשתנות. לא להיתקע בתפקיד אחד. לנסות. אולי כדאי שגם אנגן בעצמי? אולי אישה יכולה ללמוד לתקוע מסמרים אם היא מסתכלת על הפטיש בעיניים נוצצות? אולי יש בי חלק שיודע להקשיב, ואולי יש קול בתוכי שמתחנן שיקשיבו לו?
חני ברקוביץ מרחיבה על כך:
“פרופ’ קלייר רבין, בספרה ‘טובים השניים’, מתארת את המלכודת שיוצרים תפקידים נוקשים, כאשר אין תנועה ביכולת להיות בין מצבי נפש שונים, לנוע בין נזקקות לנתינה והענקה או בין פגיעות לחמלה ואמפתיה. כשאין לנו מרחב לתנועה, נוצרת תקיעות שלא מאפשרת צמיחה והתפתחות. במקום צמיחה נוצר קיטוב שבו כל צד נעשה נוקשה וקיצוני בעמדה ובתפקיד שאותו הוא התרגל למלא בתוך הקשר. אם תהיה יכולת תנועה, יוכל כל אחד מבן הזוג להכיל את כל חלקי הנפש שלו, הן הנזקקים והן המעניקים, וכך תיווצר אחדות בנפשו שתאפשר גם לבני הזוג להגיע לאחדות”.
ככה זה. אם את מפתחת רק את צד ימין ומשאירה את צד שמאל בסד, אז את קצת אמממ… מעוותת, לא? זה לא אומר שאת חייבת ללמוד לנגן או לדפוק בפטיש על מסמר, זה כן אומר שאם יש בך קול שמבקש הכרה, או אם החיים דורשים ממך לפתח צד חלש, אל תצטערי כל כך. בסופו של דבר זוהי הדרך שבה נוצרת אחדות בנפש.
ומה זו האחדות הזו? מכירות את הקלישה שהפכה להיות קצת נלעגת – ‘תאהבי את עצמך כמו שאת’? היא הפכה לקלישה קצת נלעגת כי היא צובעת הכל בוורוד: כמו שאת. בלי שום מאמץ ובלי שום תיקון. אבל מאחורי הקלישה הזאת מסתתרת אמת עמוקה ומתבוננת יותר: תאהבי את עצמך, כמו שאת – באמת. עם כל הצדדים שלך, עם כל החלקים שלך. גם אלו שהתנוונו מחוסר שימוש, תוציאי אותם לפעולה. תהיי באחדות עם העצמי שלך על כל הגוונים שלו, גם המפוצלים והמודחקים, ובמקביל תעבדי על עצמך ותשאפי להתקדם בצעדים המתאימים לך.
ואז? האמת היא שמסתבר שלא רק את תאהבי את עצמך. את תהיי אהובה. כי אדם שלם הוא אדם אהוב.
מטפל בזירה הביתית
קחו את כל זה, ולכו צעד נוסף קדימה: הבעל או האישה מימשו את הנטייה הטבעית שלהם (או זו שנוצרה בגלל ילדוּת שדרשה מהם לפתח את הנטייה הזו) והפכו להיות מטפלים ‘אמיתיים’. מאלו שנותנים את ליבם ואת נפשם, מאלו שמקשיבים ללא מודע, בוחנים מה נאמר בין השורות ומשתדלים לפנות את המודע שלהם לצרכיו של האחר.
מה קורה בחיי הנישואין שלהם עצמם? שם כן קיים גן העדן האבוד? תמיד תמיד המטפל מקשיב לאשתו? והפסיכולוגית, נמצאת שם בהאזנה דוממת לבעלה? האם מטפלים מקצועיים ומוסמכים חובשים את הכובע המקצועי גם בחייהם האישיים? האם הציפייה מבן זוג שהוא במקצועו מטפל, גוברת?
חני ברקוביץ מסבירה:
“זה ייתכן בהחלט, אך לא בהכרח. ייתכן שדווקא המקצוע, שמאופיין בנתינה רבת משמעות ובאינטנסיביות, ייצור תפקידים הפוכים ויאפשר לבן הזוג של המטפל המוסמך להעניק לו ולהטעין אותו. בכל מקרה, המטפל צריך לדאוג לקבל הזנה מקצועית ונפשית, מה שיגביל ויווסת את הסכנה של נתינה גרנדיוזית מדי.
“מטפל מקצועי, ככל אדם, מכיל בנפשו חלקים שונים. גם הוא כורת ברית לא מודעת, וצריך בעת הצורך לפנות לעזרה ולאפשר תנועה בין התפקידים השונים”.
כי אנחנו מקווים שהמטפלים מספיק בריאים בנפשם, נכון? וכמו כל אדם בריא בנפשו, הוא צריך לתת מקום לכל החלקים שלו להיות: לאלו הזקוקים ולאלו הנותנים. בחדר הטיפולים המטפל יתפקד לרוב כמו דמות הורית – הוא לא יחלוק או יראה את החלקים הנזקקים שלו למטופלים, שלא לצורך. אבל בבית? שם צריך לקוות שהמצב יהיה שונה.
תהיה יותר קשיבות עדינה ללא מודע? ייתכן שכן. תהיה יותר מודעות לחלקים נסתרים וקבלה שלהם? ככל הנראה. יהיה שם גן עדן? נו, עד ליום בוא גואל איננו חיים בגן עדן. עד אז? נחתור לשם. ]
מסגרת: כשיש עצמי יש יחד
אחד המונחים של שיטת האימגו לטיפול זוגי, הוא ‘המֵכָל הזוגי’. לצד כל ההשלכות, הפיצולים והחלקים הקפואים שלנו שאנחנו שמים על האחר, יש בחיי הנישואין משהו מבריא מאוד: הוא מאפשר מֵכָל.
“לא טוב היות האדם לבדו”, אמר לנו השם יתברך. אצל זוגות בריאים דיים, התקשורת הלא מודעת של הכמיהה להיות מובנים ומוקשבים על ידי בן הזוג, וההיענות לצרכים האנושיים והמחלימים האלו, הן בדיוק אלו שיוצרות את הקסם של הקשר העמוק, את השכינה השורה בבית.
פסיכולוג בשם קולמן מתאר את ‘המכל הזוגי’ כמנגנון משותף: הוא נותן והיא נותנת, הוא נענה והיא נענית. זה אפשרי – בתנאי שיש מידה מספקת של יכולת הכלה עצמית של כל אחד את עצמו. אצל בני זוג שאין להם הכלה עצמית, והם מרגישים מוכרחים ‘להישפך’ על הצד השני, בלי שיש להם מכל משל עצמם, ההיענות לא תהיה הדדית. היא תהיה חלקית לגמרי. חייבים שלאדם יהיה קודם כל את עצמו, כדי שהוא יוכל להישען בלי ליפול על זולתו.
וצריכה גם להיות הכרה בנפרדות של בן הזוג: הוא לא תמיד יכול, לא בכל זמן מסוגל, לפעמים אין לו כוח והמכל שלו מלא בלי מקום להכיל את הצד השני, ועוד מעט זה יעבור. כשהמכל הזוגי מורכב משניים שעומדים בפני עצמם והופכים להיות אחד, המכל הופך להיות מקור לאושר גדול ולהענקה אמיתית והדדית.
