לכל קרב שהוא יוצא, לוקח סרן ר' יאיר אנסבכר איתו את הקערה ששימשה את סבו במחנות ההשמדה | גם בשמחת תורה, אחרי שהוא יצא מהמקווה וחיסל עשרות מחבלים בידיו, הוא לא שוכח את הלקח | עכשיו הוא מתיישב לעשות סדר בכל מה שקרה שם בבוקר הנורא שבו אלפי יהודים עמדו חסרי ישע מול המחבלים, ולמרות הדמעות שזולגות מעיניו הוא משוכנע: מאחורי האסון הזה מסתתר נס עצום
"המלחמה שלפני הגאולה". הלוחם ומומחה למיליציות סרן במיל' יאיר אנסבכר (צילום: פנחס עימנואל)
בחניון שבכניסה לבסיס 'מתקן אדם' השוכן בשיפולי הרי בנימין, אין מקום פנוי לחנייה. גם לא בשעת לילה זו. הרבה קודם לכן, מהירידה מכביש 443, עומדים רכבים משני צידי הכביש. ככל שמתקרבים לשער הבסיס גוברת ההמולה. חיילים באים ויוצאים, משפחות מלוות את יקיריהן, שמי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שייפגשו. חברים מתחבקים וטופחים איש על שכם רעהו.
בין כל אלו אנו מחפשים אדם אחד. לבוש מדים וחמוש, בערך כמו כולם פה. בערך. כי את החיוך שעל פניו ניתן לזהות גם בחשכת הליל והתקופה.
סרן (במיל.) ר' יאיר אנסבכר, לוחם ביחידת לוט"ר (לוחמה בטרור), הותיר מאחור את ביתו ומשפחתו כדי "להגן על כל עם ישראל" כפי שהוא מדגיש בחיוך שלא מש מפניו למרות העייפות. באפיסת כוחות ובלי להוריד את האפוד הכבד שעל כתפיו הוא צונח על כיסא פלסטיק מזדמן, מתנצל אם יירדם באמצע.
על שאלתנו אם הוא סיים עכשיו איזו משימה מתישה, הוא משיב: "אנחנו בתוך מלחמה". ושוב מחייך.
מהמקווה לטבילת האש
כל כך הרבה שאלות צצות בראש. בסוף חוזרים אל ההתחלה. איפה זה תפס אותך? 'זה' – זו מילה קטנה לטבח המפלצתי שהחל בשעת בוקר מוקדמת של שמחת תורה.
אנסבכר – המשמש גם מומחה למיליציות – הולך עוד כמה צעדים אחורה כדי להעניק את התמונה המלאה. "כבר במהלך חג סוכות הרגשתי שאני לא מצליח לשמוח כמו שצריך. חזרתי שוב ושוב על המילים 'ושמחת בחגך והיית אך שמח', אך משום מה לא הצלחתי להפנים ולהפוך אותן למשהו מעשי. זה היה לי מוזר. בכל שנה חג הסוכות משמש לי השראה לשמחה גדולה, והנה לפתע אני לא מסוגל לשמוח.
"עד שעת בין הערביים של יום שישי, עם כניסת השבת והחג. לפתע שרתה עלי שמחה שגם אותה לא הצלחתי להסביר לעצמי. הרבה יותר מכל שנה. הרגשתי שהקב"ה קיבל את התפילות של עם ישראל ושהכל בסדר. בדרך כלל, בגלל העיסוק האינטנסיבי שלי בענייני ביטחון, יש לי חושים חדים, אבל הפעם, בין ההקפות של הלילה להקפות של הבוקר ישנתי ברוגע כמו תינוק.
"בשעה שמונה בבוקר ביקשתי מאבי לבוא איתי למקווה לפני התפילה. חשבתי לחזור לאחר מכן ולקחת את הילדים להקפות. אנחנו גרים במעלה אדומים. ברגע שהתחלנו ללכת, שמענו מרחוק אזעקות. באותו רגע אבא שלי הסתכל עלי ואמר לי: 'אזעקת אמת'. באותו רגע, בלי לחשוב יותר מדי, נפל לי האסימון שמשהו רע קורה.
"חזרתי מייד הביתה, קפצתי בדילוגים לקומה השנייה, פתחתי את חדר העבודה – שאליו אני לא נכנס אף פעם במהלך השבת, התקרבתי למחשב שנשאר תמיד דלוק, ובלי שאצטרך לגעת במשהו הופיעה מולי תמונה מחרידה – טנדרים עם מקלעים בכניסה לעיר שדרות.
"אני מביט בתמונה, מתחיל להבין מה קורה, רץ בחזרה למטה ואומר לאשתי: 'אני חייב ללכת, יש מלחמה. הכל בסדר אל תדאגי'. היא לא הבינה מה קורה ואיך אני יודע שיש מלחמה, אבל גם זמן לשאול לא היה לה. אבי, שבעצמו היה חייל בצנחנים, כבר סיים לארוז לי את התיק עם כל מה שחייל צריך לדרך, נישקתי את ילדיי, בירכתי אותם, 'עליתי' על מדים וזינקתי לאוטו.
"נסעתי לבסיס כמו משוגע. יד אחת על ההגה ויד שנייה בטלפון. על הקו הייתי עם רב-סרן א', חבר טוב מהיחידה שתמיד נמצא כמה צעדים לפניי. גם עכשיו הוא הקדים אותי ואמר לי: 'נו, איפה אתה? תגיע מהר'.
מי שלא היה שם לא יבין. ההרס שגרמו המחבלים באחד הבתים (צילום: פלאש 90)
"ארבעים דקות עברו מאז ששמעתי את האזעקות ועד שנכנסתי לבסיס. פגשתי שם את יתר הלוחמים. העמסתי תחמושת וציוד צבאי נוסף ולקחתי איתי לוחמים נוספים, אחד מהם צלף אולימפי – יהודי מבוגר שעוד לחם ב'מבצע ליטני' בשנת 1978 (תשל"ח).
"כבר כשהגענו לקו של שדרות, התחלנו להבחין בפוגרום שהתרחש כאן. היה נראה כאילו העבירו מטאטא על הכביש ופינו ממנו הכל לשוליים. מכוניות מנוקבות מירי, עגלות תינוקות וחפצים אישיים, הכל היה זרוק בצידי הכביש. התחלנו להבין שמדובר פה באירוע אחר, אבל עדיין לא הבנו עד כמה אחר.
"המשכנו לנסוע ואז ראינו אותם בצמתים. הם עמדו בכל פינה, ממתינים לרכבים שיעברו. הם עמדו שם עם רימונים וטילי אר-פי-ג'י, עצרו רכבים שנסעו בכביש וריססו ללא רחמים. במקביל, החלו להגיע לאזור כוחות נוספים – מה שיצר בלגן, מכיוון שרובם היו לבושים בבגדים אזרחיים ורק היו חמושים בנשק, וכך היה קשה להבחין מייד מי משלנו ומי לא. השעה הייתה עשר בבוקר, כבר היינו בשיא הלחימה, ובינתיים הצטרפו אלינו עוד ועוד כוחות מיחידות שונות.
"המשכנו לרדת דרומה כאשר קצין האג"ם שלנו אומר: 'תקשיבו, הם יושבים על כל הצמתים'. נסעתי כמו עיוור. לא עניין אותי כלום. קיבלנו משימה להגיע כמה שיותר מהר לקיבוץ ניר-יצחק הממוקם צמוד לגדר הגבול".
גשם של דמעות
אנסבכר, שדיבר עד עכשיו בשטף ובעיניים עצומות למחצה, מתעורר באחת ומבקש להסביר עד כמה שונה הייתה התוכנית המקורית של כוחות הרשע:
"איראן שקדה שנים רבות על התוכנית להשמדת מדינת ישראל. קרוב לארבעים שנה, מאז מלחמת שלום הגליל, שמדינת האייתולות רוקמת תוכנית זדונית לפתיחת מערכה בשתי חזיתות בו זמנית – החזית הצפונית של החזבללה והחזית הדרומית של החמאס.
"בעצם, מה שקרה בדרום, היה אמור להיות במקביל גם בצפון. על כוח רדואן של חזבללה הוטלה המשימה לכבוש את יישובי הגליל ולחטוף ולרצוח מכל הבא ליד. צריך להבין שחזבללה הוא כמו חמאס, רק פי כמה וכמה. גם בכוח, גם בכמות, גם באיכות. בכל פרמטר. ושתי הזרועות המפלצתיות האלו, חיזבללה וחמאס, היו אמורות להוציא את התוכנית אל הפועל ביחד מצפון ומדרום ולכבוש חלקים גדולים ממדינת ישראל בתנועת מלקחיים".
אנסבכר שוב עוצר ועובר לחלק אחר, שלבסוף, כששומעים את כל הסיפור, מבינים את שייכותו לפאזל המורכב מחלקים קטנים שהיו פזורים במשך שנים והתחברו לכדי תמונה מלאה בשמחת תורה – החג שהפך לאבל, שיתהפך במהרה שוב לששון ולגאולה.
"אני יהודי מאמין בן יהודי מאמין. לפני שנים רבות שמעתי מרב אחד לכוון באמירת 'הושע נא שלוש שעות' על גאולת עם ישראל. כך אכן נהגתי כל השנים. מאז, ידעתי שיגיעו לעם ישראל שלוש שעות קשות שיהיו תלויות בתפילות שלנו. אלו היו אותן שלוש שעות שהמפלצות הסתובבו באין מפריע וביצעו טבח ופוגרום בלי שהצבא יעצור אותם.
"התחלנו להבין שמדובר פה באירוע אחר". מבט מלמעלה על יישובי העוטף לאחר הפוגרום (צילום: פלאש 90)
"יד מכוונת מלמעלה גרמה לכך שהתוכנית הזדונית לא תצא לפועל במלואה. חמאס כן, חזבללה לא. הקב"ה אוהב את בניו ושומר עליהם. הרבי מליובאוויטש זי"ע אמר פעם, כאשר נשאל על מלחמת גוג ומגוג: 'יצאנו ידי חובת גוג ומגוג בשואה'. החלק הקשה כבר מאחורינו. מה שקרה עכשיו, היה רק הסתר פנים של 'שלוש שעות'.
"ואני רוצה להוסיף משהו שאני מדבר עליו לראשונה. באותו לילה שבין יום ראשון לשני, ראיתי מראות קשים מנשוא. יום ראשון היה היום הארוך ביותר בתולדות מדינת ישראל. שכבתי על מזרן לקראת שנת לילה לשעות ספורות, אבל כשהתעוררתי בבוקר ורציתי להתחיל להתפלל, לא הייתי מסוגל להוציא מילה מהפה".
ר' יאיר מליט פניו בידיו ונותן לדמעות לזרום. הלוחם הגדול והחזק נשבר לרסיסים כשהוא נזכר באותם רגעים שלא הצליח לשפוך שיח לפני בוראו. "הרגשתי נורא עם עצמי ופתחתי ב'אגרות הקודש' של הרבי. ביקשתי שהשם יאיר את עיניי, ואכן נפתח לי במקום שנתן לי כוח חדש, ולא רק לי, אלא יכולתי לתת מהכוח הזה גם לאחרים שהיו איתי. כך היה כתוב שם: 'איש יהודי צריך להתפלל, ואם אין לו הרגש יעשה עצמו כאילו הוא איש אחר והוא איש ישראל'. אין לך רגש? בסדר, עכשיו אתה לא יאיר אנסבכר אלא מישהו אחר. אתה איש ישראל.
"התעודדתי, קמתי והתפללתי לקב"ה. התחיל לרדת גשם והתחלתי להרגיש עד כמה השם אוהב אותנו. נכון, היו שלוש שעות קשות, אבל עכשיו הוא איתנו והוא שומר עלינו".
הקערה של סבא
מהדמעות חוזר ר' יאיר אל רגעי האימה הראשונים בשדה הקרב. "הטרוריסטים של החמאס הגיעו עם תכנון מדויק ומפורט. לכל אחד שם היה תפקיד ברור. אחד יורה טילים, אחד מפוצץ את השערים, אחד עם טנדר, השני עם אופנוע, אחד מעלה באש והשני לוקח בשבי. בקיבוץ כפר עזה נגלו לעיניי זוועות עולם. הבנתי שהם לא באו לשחק או להטריל. הם באו במטרה אחת ויחידה – להשמיד, להרוג ולאבד.
"במהלך טיהור השטח ממחבלים נכנסנו לאחד הבתים וביצענו סריקה לוודא שאין שם חמאסניקים ולמצוא אולי יש שם מישהו שאפשר לחלץ ולהציל. כשהגענו לסלון, ראיתי לפתע מול עיניי את שולחן השבת שמפה לבנה פרושה עליו, וחלות עם הכיסוי שלהן שנותרו מיותמים על השולחן. המשפחה כבר נלקחה משם לשבי החמאס או לגנזי מרומים. פרצתי בבכי דקות ארוכות. היה איתנו צלם שתיעד את הרגע".
מכל המראות הקשים שראית, מה גרם לך להישבר דווקא כשראית את החלות על השולחן?
"הכיסוי הלבן שהיה מושלך לצד החלות הזכיר לי את סבא שלי ר' מרדכי אנסבכר, שהיה אוד מוצל מאש השואה. הוא נותר מהפליטים הבודדים של קהילת וירצבורג בגרמניה. לאחר ששוחרר מהמחנה והגיע לארץ ישראל, שלחו לו הדודים מאמריקה מתנה למזכרת – את כיסוי החלות מביתו שבווירצבורג בגרמניה.
"כשראיתי את כיסוי החלות על שולחן השבת של המשפחה הזו, שמי יודע מה עלה בגורלה, נשברתי. חשבתי לעצמי באותו רגע שזהו, כבר עברנו את השואה, אנחנו לא בנכר, אלא בארץ ישראל עסוקים בהגנה על הבית ועל עם ישראל.
"כאשר סבי הגיע לארץ והצטרף לשורות ה'הגנה' הוא קיבל נשק. סבא קירב אליו את הנשק ונישק אותו. הוא אמר לי פעם ש'נשק' זה מלשון 'נשיקה' – לא כי יהודי אוהב את הנשק, זה שייך לעשיו לא ליעקב, אלא כי הנשק מסייע לשמור על עם ישראל וארץ ישראל. הוא ראה בזה תשמיש קדו
באו במטרה להשמיד להרוג ולאבד. ממראות החורבן שהביאו מחבלי החמאס (צילום: פלאש 90)
שה".
אנסבכר קם ממקומו, מסתובב, ומבקש שנעזור לו להוציא שקית מהרוכסן האחורי באפוד הצבאי. הוא מניח את השקית על השולחן, מחייך ושואל: 'נו, מה לדעתך יש בה?' אני מביט בשקית המכולת הפשוטה ולא מצליח להבין מה יכול להיות בתוכה כל כך חשוב, שהלוחם ראה צורך להעמיס אותה באפוד שגם ככה שוקל יותר מדי. אולי כלי נשק קטן ומתוחכם או שמא הפתעה שהכינו לו ילדיו.
הוא לא מתמהמה, פותח את השקית המרשרשת ושולף מתוכה קערה קטנה וכפית בצבעי מתכת. "נו טוב, הצבא צועד על קיבתו", אני חושב בקול.
"קוראים לזה 'מסטינג' בשפה הגרמנית", מגלה אנסבכר. "כל מי שהיה במחנות של הנאצים קיבל קערה כזו עם כפית, שעליהן היה צריך לשמור מכל משמר, אחרת לא היה יכול לקבל את מנת האוכל היומית. כשהגיעו האמריקאים לשחרר את מחנה דכאו-קאופרינג שבו שהה, לקח סבי מסמר פשוט וחרט על הכלים הללו ששימשו אותו במחנה".
הוא סובב את הכלי מצד לצד ולעיניי נחשפה יצירת אומנות של ממש. "אני השתחררתי ממחנה דכו-קאופרינג", נחרט לצד איור של האוהל שבו שהה במחנה. בצידה השני של הקערה חרט הסב, באותו מסמר פשוט, דמות של אריה ומתחתיה המילים: "עם ישראל חי". גם על הכפית לא פסחה אומנותו של הסב, כאשר לצד הסמל המקורי של הצורר הנאצי חרט את שמו בראשי תיבות שנראו כמו ציור דפוס.
למה אתה הולך עם זה לכל מקום ועוד בתוך האפוד שאיתו אתה נלחם?
"עם זה אני מעודד את עצמי ואת חבריי הלוחמים. אפילו מהשואה האיומה שרדו יהודים, עלו לארץ ישראל והקימו את עצמם מאפר. כל שכן אנחנו, שזכינו להיוולד בארץ הקודש ולהגן על יושביה. אני שם לב להתרגשות שאוחזת בחבריי כשאני מראה להם את הכלים האלו שנשמרו מהשואה על ידי אוד מוצל מאש. זה נוסך בהם תקווה".
"מעבר לאיומים שהצלחנו לנתח, הבנו שהאיראנים בונים תוכנית סדורה להשמדת מדינת ישראל. הם הצליחו לגרום לכולם לחשוב שהם יושבים בשקט, אבל אנחנו הבנו שאם הם בשקט, זה אומר שנרקמת אצלם מזימה – זו שעכשיו אנחנו בעיצומה. ושלא נתבלבל, בעוד מדינת ישראל עסוקה בחזבללה ובחמאס, האיראנים ממשיכים לחתור לפצצה גרעינית.
"לפני שלוש שנים התחלתי בכתיבת ספר שהתבסס על העבודה והפקת הלקחים במסגרת המשימות של פורום קהלת. הספר נקרא 'כארי יתנשא' על שם הפסוק: 'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא'. תוכן הספר עוסק בעובדה שמדינת ישראל לא נלחמה זה כארבעים שנה, ובינתיים האיראנים מייצרים סביבה שלוחות טרור שמאיימות עליה. חלקו הראשון של הספר עוסק בבעיות, באיומים ובליקויים, וחלקו השני עוסק בפתרונות.
"היו שעות של הסתר פנים אבל הקב"ה איתנו בכל רגע". סריקות אחר מחבלים בתוך היישובים (צילום: פלאש 90)
"לפני מספר חודשים ערכנו ב'פורום קהלת' סימולציה, שמנסה להבין כיצד תיראה המלחמה הבאה. במסגרת זו, הוטל על כך אחד תפקיד שאותו הוא ישחק בסימולציה. אחד היה צה"ל, השני אמריקה, השלישי איראן וכן הלאה. עלי הוטל לשחק את חזבללה.
"כחלק מהסימולציה, הייתי אמור 'לפלוש לגליל ביום ראשון בשעה עשר בבוקר'. עם זאת, החלטתי להקדים והפתעתי את המשתתפים בכך שכבר במוצאי השבת קודם לכן הודעתי ש'פלשתי לגליל'. אמרתי שאני מצפה שחמאס יפלוש מדרום, אך משום מה זה לא קורה. הם אומנם יורים קצת טילים, אבל לא ממש מתערבים בלחימה. את כל זה אני אמרתי כחלק מהסימולציה. אתה מבין? זה בדיוק מה שקורה עכשיו, רק הפוך. חמאס פלש וחזבללה שהיה אמור גם לפלוש, לא ממש מתערב כמצופה ממנו.
"הקדוש ברוך הוא ריחם עלינו ועשה לנו נס גדול. חזבללה וחמאס הם כמו אותם ילדים שעומדים מעל הבריכה ומסכמים ביניהם ששניהם קופצים למים ביחד, ואז כשהם גומרים לספור 'אחת שתיים ושלוש', אחד קופץ והשני נשאר למעלה. מה שקרה פה – חמאס קפץ וחזבללה נשאר לעמוד, מכיוון שהוא הופתע מהתזמון. חמאס הקדים את זמנו והרס לחזבללה, ובעצם לאיראן, את התוכנית המלאה להשמדת מדינת ישראל (היל"ת).
"חמאס לבד לא שווה הרבה. הם גיבורים רק כשהם מפתיעים ורק מול נשים וילדים, מבוגרים וחיילים ישנים. בינתיים כולם התעוררו ומדינת ישראל נמצאת בשיא ערנותה. הם כבר לא יכולים להפתיע. גם חזבללה לא. חמאס הרס להם את התוכניות.
"בצהרי שמחת תורה, אני נוסע בכבישי הדרום המדמם, נלחם במחבלים ומחייך. כולם סביבי בטוחים שהשתגעתי, אבל אני מחייך כי אני מבין שחזבללה איבד את אפקט ההפתעה ועם זה גם את התוכנית שעבד עליה כל כך הרבה שנים, ובעיקר כי אני מבין שישועת השם קרובה לבוא, כמו שמסופר בדברי חז"ל על רבי עקיבא שחייך כשראה שועלים הולכים במקום קודש הקודשים".
הצבא השלישי והאחרון
ואחרי הדיבורים המעוררים, ר' יאיר חובש לרגע את הכומתה המקצועית ומציע לעשות קצת סדר בכל מה שקורה בשטח, כדי שנבין מה היה תפקידו ותפקידם של חבריו בעצירת הטבח הנורא:
"צה"ל מורכב משלושה צבאות ושלושה תפקידים, כנגד שלושה מצבים. הצבא הראשון – הוא הכוחות הקבועים בזמני שגרה שתפקידם לאבטח ולשמור שלא יתפתח מצב חירום. באירוע בדרום, הובקעה החומה הזו – צבא השגרה נפל ולא תפקד.
"הצבא השלישי – ותכף אחזור לשני – הוא צבא המלחמה. זה לא צבא שמזנק בן רגע מול איומים, אלא צבא גדול, כבד ומסורבל שמבוסס על כלל חיילי המדינה, ודורש היערכות ממושכת לקראת היכנסו למלחמה. בשטח, כיום, אנחנו רואים את ההתארגנות של הצבא, שנמשכת זמן בעקבות ההיערכות המסיבית וגיוס המילואים.
"וכאן אני חוזר לצבא השני, שאחראי לחלק העיקרי בהגנה על יישובי העוטף מתחילת הטבח. זהו צבא חירום שמעניק את המענה הראשוני והמהיר המבוסס על יחידות מובחרות כמו לוט"ר, אגוז, סיירת, ימ"ס, ימ"מ ועוד.
"מרגע שהגיעה הידיעה על האסון המתחולל בדרום, הוקפץ הצבא השני. כל לוחם הגיע מביתו עם מדים או בלי, רבש"צים וכיתות כוננות עמדו כחומה מול מאות מחבלים כדי לבצע 'חסימת עורקים', עד שהצבא הגדול יגיע. זו הסיבה שהיחידות הללו איבדו לוחמים רבים בקרב. פשוט הם אלה שבעיקר היו שם בקרבות מטווחים קצרים מאוד, בסיטואציה של לוחמה בטרור הגדולה והמורכבת בתולדות האנושות.
"באסון התאומים, למשל, שהוא היה אסון בקנה מידה ענק, התפקיד העיקרי של מערכי החירום היה לסייע בפינוי. אצלנו בדרום הייתה לחימה ממושכת מול כמויות מחבלים שלא נגמרו.
עם ישראל חי. הכלי של הסבא ששרד את השואה. ברקע: אנסבכר מנצל את רגעי הצילום (צילום: פנחס עימנואל)
"כאנשי לוחמה בטרור אנחנו מוגבלים משום שאנחנו יודעים לתת אש באופן כירורגי ומדויק ביותר. בקרבות ביישובי הדרום לחמנו מול אש מקלעים אוטומטית שירתה לכל הכיוונים בלי הבחנה – מה שיצר את המורכבות בקרבות לא מאוזנים".
והוא שולף דוגמה אחת מני אלפים: "באחד הלילות היינו בקיבוץ כיסופים במטרה לסרוק בית בית ולשלול הימצאות מחבלים. בכניסה לחדר האוכל של הקיבוץ ישב אחד עם קרחת וכרס, מסוג האנשים שלא היית מתחשב בהם יותר מדי. הוא ישב שם עם נשק, ושאלתי אותו בטון קשוח 'מי אתה?' הוא הרים את הראש, הסתכל עלי במבט מצמית ושאל 'ומי אתה?' הבנתי מייד שהוא לא מסוג האנשים שכדאי לפתוח איתם חזית.
"לאחר מכן התברר לי שהוא הרבש"ץ של הקיבוץ. הוא ויתר החברים בכיתת הכוננות קפצו ראשונים להגן על הבית. רבים מהם נפלו בקרבות. הוא עצמו יצא מהבית וראה מולו שלושה מחבלים שברגע אחד פותחים עליו באש מנשק אוטומטי. בנס הוא לא נפגע, קפץ לאחור, לקח שנייה להכין את עצמו, חזר צעד קדימה וחיסל את שלושתם. בפעם השנייה שהוא הציץ ממקום המסתור הוא כבר ראה כמה עשרות מהם. הוא בדיוק הדוגמה לכוח החירום שעליו דיברתי. 'הצבא השני'.
"מי שלא היה שם לא יבין. גם עם אלף סיפורים ותיאורים, הוא פשוט לא יבין. זה היה נס אחד גדול. יחידות החירום חיסלו את כל המחבלים וטיהרו את היישובים בתוך 36 שעות. אומנם שילמנו מחירים כבדים ואיבדנו חברים טובים, אבל בסופו של דבר, כשהעשן נמוג ומתפוגג, אתה מבין שסך ההרוגים והפצועים שעם ישראל ספג, זה אפילו לא עשרה אחוזים ממה שהיה יכול לקרות. זה נס עצום.
"לפני שיצאתי מכיסופים פגשתי חייל. שאלתי אותו מאיזו יחידה מובחרת הוא, אבל הוא ענה שהוא לוחם רגיל מהגדודים. חיבקתי אותו. שמחתי ש'הצבא השלישי' הגיע לשטח, ואני יכול לחזור למשימות השוטפות שלי בראש שקט יותר".
ומה הלאה? – שאלתי בשתי מילים בנאליות שאלה שיכולה להתפרש על פני עמודים שלמים.
"מה הלאה?" הוא חוזר על ה'בנאליות' תוך שהוא נאנח ומחייך. "זו המלחמה האחרונה. המלחמה שלפני הגאולה הגדולה. 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם'. אם באיראן עסקינן, צריך לזכור את סיפור המגילה – שם גם ביקש פרסי להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד. ואיך זה נגמר? 'ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם', ו'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר'.
"תזכרו את זה. ימים קשים עלולים להתרגש עלינו, אבל זו המלחמה האחרונה. מי שלומד, שישב וילמד ויוסיף בלימודו להצלחת המערכה. מי שלא יכול ללמוד, שייתן יד בכל מה שהוא יכול. והכי חשוב: 'תהילים נגד טילים'. אין לנו משהו אחר. 'חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה'. כך ורק כך ננצח בעזרת השם".
'הכוח שלנו בא מהציצית'
אסף ליברמן הוא עיתונאי מוכר בתאגיד השידור הישראלי. מדי יום כורים רבבות את אוזניהם לתוכניות האקטואליה שלו. ביום שני השבוע פרסם ליברמן תמונה משותפת שלו עם ר' יאיר. לתמונה צירף ליברמן את הטקסט דלהלן, שמדבר בעד עצמו:
"יש לי חבר בשם יאיר אנסבכר. התחלנו את החברות שלנו כשהזמין אותי ללמוד איתו תניא. יאיר חכם וכריזמטי והקסים אותי כשידע גם לדבר בבקיאות על האדמו"ר הזקן, גם לתאר במדויק את פעולתם של רחפני תקיפה באוקראינה וגם לצטט את ספרות העולם.
"העניינים קצת התלהטו בתקופת הרפורמה (זוכרים?). ויכוחים מרים ועצבנות הדדית על עמדות פוליטיות קטעו את הלימוד. חשבתי שהפערים גדולים ואין לי מה לדבר עם האיש הזה.
"אנחנו בתוך מלחמה". כותב השורות בשיחה עם סרן יאיר אנסבכר (צילום: פנחס עימנואל)
"ואז הוא התגייס כדי להציל את חיי. איש דתי עולה בשבת על מדים, תופס נשק ויורד עם החברים שלו מיחידת לוט"ר לדרום – להגן על מדינת ישראל, עובר בין קיבוץ לקיבוץ, בין בית לבית, מסכן את חייו, מאבד חברים וממגר את אויבינו.
"קטונתי לעומתו. יאיר, אני אוהב אותך. תודה.
"הוא מבקש שאכתוב שכל הכוח שלנו בא מספר התניא וקורא לכל חיילי צה"ל להסתובב עם ציצית. אני חושב שזה הזוי, אבל כאמור, קטונתי – אז כותב".
"אתה יודע משהו", עוצר אותי סרן יאיר אנסבכר לאחר שכבר נפרדנו, "מאז שחזרתי משדה הקרב בדרום אני חש צורך לחבק כל יהודי שאני פוגש". אנסבכר פותח את זרועותיו, מודה בחום על ההזדמנות לשתף, ומבקש שנתחבק כמו שני יהודים טובים.
באותו רגע, כשלוחם הלוט"ר הגבוה לפת את גופי בשתי ידיו החסונות, חשבתי לעצמי על הלוחם היהודי שכל כך, אבל כל כך, שונה מהאויב שמולו.
הלוחם היהודי, יותר ממה שהוא שונא את האויב שלפניו – הוא אוהב את מי שאחריו. את עמו, ארצו ומשפחתו.
