מבעד לחלון ביתה אפשר היה לראות את האור הנוגה והקדושה הקורנת מביתו של הרב השקוע בתלמודו יומם ולילה • "זה הדף של אמא שלך", אמר רֶבּ חיים לאלי בנה בהכרת הטוב • בתיעוד טרי לצד זיכרונות של גב' מלכה שפס, השכנה מרחוב רשב"ם, המוכרת בשמה הספרותי רחל פומרנץ, היא מזילה דמעות אחרי מיטתו של ענק התורה ומספרת מעט מהחוויות שהיו מנת חלקם בארבעים השנים האחרונות • בסוד שיח
יום שישי
ברחוב רשב"ם בני ברק חוגגים גם את שושן פורים. אנחנו מתעוררים אל הרחוב שעדיין עטוף בשמחה מיום האתמול.
הצצה מבעד לחלון אל ביתו של רבן של כל בני הגולה, שמשוש חייו הוא התורה, לא מגלה דבר על האמור להתרחש בעוד מספר שעות. בבית של רב חיים ובבית הכנסת 'לדרמן' קוראים את המגילה גם בשושן פורים. לכאורה יום שישי רגיל של פורים דמוקפים.
גם אנחנו נסחפים בשמחה. בבוקר שולחים מעט משלוחי מנות, אוכלים סעודה קטנה ואחר הצהריים מתכוננים לנסוע לשבת מחוץ לעיר, לגני הדר, לבננו אלי. ואז – ונהפוך הוא…
הטלפון לא מפסיק מלצלצל. בן אחר בן מתקשרים אלי לברר אם השמועה נכונה… אם מתבצעת החייאה ומה קורה… אני מציצה מהחלון אל רחוב רשב"ם, וכל מי שאני רואה צועד במהירות, וכולם נוהרים לכיוון הבית המפורסם של מנהיג הספינה, פאר הדור והדרו.
מה קרה? הלב הולם בפראות. השפתיים ממלמלות תפילה…
לפתע בעלי נכנס לחדר בפנים חיוורות ואומר: "ברוך דיין האמת".
נצחו אראלים את המצוקים… הכאב כאן, קרוב כל כך. אפשר למשש את הצער הגדול על האובדן של הנשמה הטהורה שעלתה כעת בסערה השמיימה.
השכן הגדול שלנו איננו. ספר התורה שחיינו בצילו יותר מארבעים שנה וזכינו שיסלול לנו נתיבות בעצה ובתושייה. אי אפשר להאמין שלא נראה יותר את האור הדולק בחדרו כמעט כל שעות היממה, ונדע שהוא רכון על לימודו ומגן בתורתו על כל ישראל.
אנחנו מחליטים שאם ההלוויה לפני שבת נישאר בבית, והשכנים יצטרכו להזמין אותנו לאכול אצלם. מתברר שההלוויה נדחית לאחרי שבת, ואנחנו יוצאים לשבת.
שם נולד
מוצאי שבת.
כבה המאור הגדול. אבלים וכואבים אנחנו מנסים לפלס את דרכנו הביתה מגני הדר. שוטרים מונעים מאיתנו להיכנס לרחוב רשב"ם. כדי להגיע הביתה, שוטר הציע שנעשה סיבוב וניכנס נגד כיוון התנועה. חבר ושלושת בניו מבקשים להתארח אצלנו הלילה. עוד אורחים מבקשים להגיע. מהעיתון מבקשים שאכתוב זיכרונות שכנות.
האותיות רצות על המסך והעיניים דומעות, מבכות.
אנו מכירים את משפחת קניבסקי בערך ארבעים שנה. אחרי שכתבתי את הספר הראשון שלי, הרבנית עודדה אותי לפרסם אותו. הרב גם אז היה שקוד על תלמודו יומם ולילה והיה ראש כולל בכולל 'חזון איש'.
היינו קונים ביצים מהרבנית הגדולה בת שבע ע"ה, אישה מלאה במידות ששמרה על נכדיה בבוקר. בבוקר הייתי מתפללת עם הרבנית במניין ותיקין של רב חיים. בימים ההם היו רק עוד ארבע מתפללות בעזרת נשים, ולא ארבעים כמו שיש היום.
רב חיים היה מוסר שיעור בביתו אחרי התפילה, ואם הייתה מתעוררת לי שאלה או שהייתי מודאגת ממשהו, הייתי עולה אחרי התפילה לבית לצידה של הרבנית. היא הייתה פורסת לי שתי פרוסות עוגה ומוזגת לי כוס קפה, ובינתיים מכינה מגש שתייה חמה לכל הלומדים בשיעור. האחד רוצה את כוס המשקה שלו בלי סוכר, והאחר רוצה עם חלב, והרבנית הטובה והאצילה זוכרת ויודעת מה כל אחד מעדיף.
אחרי שלקחה את המגש לחדר הלימוד (ששימש גם חדר אוכל בשבת) וחילקה לכל איש שתייה לפי רצונו, היא חזרה למטבח למזוג לעצמה כוס קפה ולענות לי על השאלות, ואני יכולתי להשיח את הדאגות מול העיניים הטובות.
כשכתבתי את ספרי הראשון, לא ידעתי אם אוכל להוציא אותו, חששתי שיפטרו אותי מהעבודה באוניברסיטה. הגעתי לתפילת שחרית כמו בכל יום, והרבנית שמה לב שאני בוכה בסוף התפילה. היא ביררה מה מעיק עלי, וכשסיפרתי לה על הדילמה שלי, היא שאלה בפשטות: "למה לא להוציא את הספר בעילום שם כמו שרֶבּ חיים עושה (להבדיל!)" היא התכוונה כמובן שרֶבּ חיים מפרסם ספרים עם ראשי התיבות של שמו ולא כולם יודעים (היום כבר כן) שהוא עומד מאחוריהם. "תכתבי שם ספרותי על הספר ולא תהיה לך שום בעיה", הרגיעה אותי.
כך נולד השם רחל פומרנץ שבו אני חותמת עד היום.
בית פתוח
לבית הרב הייתה דלת הזזה, בדרך כלל היא הייתה פתוחה. דלת סגורה הייתה סימן שהרב והרבנית יצאו לתפילה. איש לא חשב לנעול את הדלת. אני זוכרת שפעם שמענו שמישהו גנב משם כספי צדקה והזדעזענו: מי העז לשלוח יד בקודש?
היינו שם כל כך הרבה פעמים ותמיד הרגשנו בבית. שכנים אוהבים אמיתיים. לקראת החתונה של אחת הבנות הצעירות, עזרתי לרשום כתובות על ההזמנות.
פעם בעלי נכנס אליהם, ורב חיים שתמיד היה עם הספר ביד, שאל את הרבנית: "מי זה?" והיא ענתה: "זה בעלה של מלכה".
בפעם אחרת באתי לשאול את הרב שאלה שקשורה לשמיטה ופניתי לרבנית. היא התחייכה: "בעלי ברוך השם רק לומד תורה כל היום. אבל אם את רוצה פסק הלכה, תרדי לרֶבּ גדליה נדל", הציעה לי בענווה.
אלי בני הוא תלמידו של הרה"ג אברהם זילברשטיין, בנו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין, גיסו של רֶבּ חיים. (הרבנית קנייבסקי והרבנית זילברשטיין היו אחיות, בנותיו של הרב אלישיב.) פעם רֶבּ חיים בעצמו אמר לאלי: "למה אתה שואל אותי שאלות בהלכה? אני לא פוסק. אתה מקורב לגיסי, הרב זילברשטיין. הוא איש הלכה. תשאל אותו".
בענווה גדולה הם הפנו לאחרים, אבל אנחנו לא ויתרנו על המון התייעצויות. הספר השני שכתבתי הכיל סיפורים אמיתיים של ניצולי שואה. בסיפור אחד סופר לי על תלמיד חכם שהוצא להורג על ידי ראש הגסטפו בעיירה, ולפני מותו ביקש שיקברו אותו עם סכין. ביקשתי מהרבנית לשאול את רב חיים אם ייתכן לכתוב דבר שכזה, והרב נתן לי מקור למנהג כזה שהיה בעבר למתים על קידוש השם.
שנים אחר כך התגלגלה לידי זכות גדולה. רֶבּ חיים ביקש ממני, בתור מתמטיקאית, עזרה בירידה לדקויות בחשבון בספרו 'שקל הקודש'. העברתי את הדברים לבית הרב ושכחתי מכך. אבל הרב לא שכח. לפני שנה, כשאלי בני היה אצלו בעניין אחר, רֶבּ חיים הצביע לאלי על הדף האחרון של הספר ואמר לו: "זה הדף של אמא שלך".
ותלמודו בידו
אנחנו ראינו מקרוב אין-ספור סיפורים על גדלותו בתורה.
פעם הרבי מבוסטון ביקש מאיתנו למצוא לו מישהו שיכול לחפש לו כל האזכורים של נתינת ברכה בגמרא.
"אתם יודעים איך אנו עובדים?" הוא שאל. "קודם עורכים את כל החיפושים האפשריים במחשב ומציגים את הרשימה. לאחר מכן אנו לוקחים את הרשימה לרֶבּ חיים ושואלים אותו אם החמצנו משהו".
רֶבּ חיים ירש את הזיכרון המופלא שלו מאביו, מרן הסטייפלר זיע"א. המורה שלי, הרבנית יעקובסון, סיפרה פעם שבנעוריה הייתה חברה של אחת מבנותיו של הסטייפלר. פעם היו להם שיעורי בית בגאוגרפיה, למצוא מקומות נידחים באטלס.
"בואי, נשאל את אבא", הציעה אחותו של רֶבּ חיים.
"איך הוא אמור לדעת על מיקומם של איים באוקינוס השקט?" שאלה.
"פעם ראיתי שכאשר הוא היה עייף ולא הצליח להתרכז בלימוד, הוא לקח את האטלס ועבר על רשימת המקומות ומיקומם במפות במקום לנוח. הוא בטח זוכר".
אחרי שהסטייפלר זיע"א הסתלק לבית עולמו, חייהם של הרב והרבנית השתנו. מרן הגראמ"מ שך זצ"ל אמר בהלוויה שהסטפיילר הניח בן כמותו והוא ממשיך דרכו. מאז, כל מי שרצה ברכה או עצה או סנדק לברית, הגיע אל ביתו הפתוח של רֶבּ חיים.
מהר מאוד הבינו הנשים שהרבנית היא בעלת אישיות מיוחדת, וגם אצלה הייתה קבלת קהל עמוסה ביותר. כך הפך הרחוב שלנו למוקד לעלייה לרגל, וראינו איך עם השנים קהל המגיעים הולך וגדל, הולך ומעריץ.
כידוע, רב חיים היה בנו בכורו של הסטייפלר. כל שנה הוא היה עורך סיום על כל הש"ס בערב פסח במקום תענית בכורות. הרבנית הייתה אופה שש עוגות יומיים לפני פסח, לכל הבכורים שבאו להצטרף לסיום של הרב.
שנה אחת עבר הרב אירוע מוחי והיה מאושפז מספר שבועות בבית הרפואה 'מעיני הישועה'. הרבנית שהתה לצידו כל הזמן. לא ידענו אם ייערך סיום באותה שנה, אבל אחד המקורבים סיפר שרק יום אחד הרב לא היה יכול ללמוד, אבל למחרת כבר חזר ללמוד את שבעה וחצי הדפים שהוא היה לומד בכל יום.
כשאלי בני למד בישיבה גדולה בירושלים, בחורים שידעו שהוא מקורב לגר"י זילברשטיין, היו מעבירים דרכו שאלות. הרב זילברשטיין היה לומד עם גיסו בחברותא ביום שישי שעה, והוא העיד באוזני בני ששעת הלימוד הקבועה עם רֶבּ חיים, זו השעה המעניקה לו כוח לכל השבוע.
כאשר הוחלט לשמוע לאלי שידוכים, אך מתבקש היה שהוא ייכנס קודם ויקבל ברכה מהשכן הגדול, שהכל ילך לו בקלות והוא יקבל שידוך טוב.
ואכן, ראינו סייעתא דשמיא. תוך חודש מהברכה הוצע השידוך, והוא התארס אחרי מספר ימים. אנחנו היינו אצל חמיו מרן הגרי"ש אלישיב חודשיים לפני האירוסין, והרב אמר לנו בבטחה שאלי יקבל שידוך טוב. המעניין הוא שהכלה הייתה אצל הרבנית קנייבסקי כדי לקבל ברכה, ושלושה ימים לאחר מכן השדכנית התקשרה להוריה להציע את המשודך.
תעלומת החנוכייה
פעם התבקשתי לבצע שליחות עיתונאית בבית של רֶבּ חיים. לפני שתים עשרה שנה ביקשו ממני באחד העיתונים לברר, אם נכונה השמועה שגם הרבנית בת שבע מדליקה נרות חנוכה. הסיפור נשמע לי מוזר ותמוה. לא נראה היה לי, אבל הבטחתי לברר את העניין.
לא הצלחתי לדבר עם הרבנית בבית כנסת, אבל התיישבתי במטבח כאשר הרבנית סיפרה את הסיפור שמאחורי השאלה. נדיב אחד תרם לרֶבּ חיים חנוכייה מפוארת מכסף, אבל רֶבּ חיים העדיף להמשיך לדליק בחנוכייה שקיבל בהיותו חתן מהסבא הגדול, הצדיק רֶבּ אריה לוין זצ"ל, סבה של הרבנית. לכן ביקש מהרבנית, אחרי שהוא סיים את ההדלקה שלו, להדליק גם את החנוכייה של הנדיב, בלי ברכה כמובן, כדי לתת לו הרגשה טובה. כמה מהאנשים שהיו מתלווים לרב ראו את המחזה, וכנראה הוא הועבר בצורה לא מדויקת.
הודיתי לרבנית על הסיפור ושוב הסתכלתי על המטבח המוכר, הפשוט והצפוף וסיפרתי לה: "אני זוכרת שלפני שנים, כאשר הייתי באה לכאן אחרי התפילה, היינו יושבות יחד. היום דחוס מדי לנסות להיכנס אלייך".
הרבנית נאנחה קלות ואמרה לי: "כן, הבית כבר לא שלי".
נפרדים…
יום ראשון בבוקר
לילה לבן עובר עלינו ועל האורחים שבאו אלינו.
בפתח הבניין שלנו, כמו בפתחי בתים נוספים ברחוב רשב"ם, יש מספר שוטרים שתפקידם למנוע התקהלויות.
אנחנו יוצאים להתפלל לתפילת ותיקין כמו בכל יום רגיל, אבל זה לא יום רגיל. המאור הגדול איננו… היום לא נותנים לנשים להיכנס לבית הכנסת לדרמן, ובעלי הצליח להגיע רק דרך החצר של הדירה של הרבי מגור.
ההרגשה קשה וחונקת. אנחנו נפרדים מדמות הוד מיוחדת שזכינו להתגורר במחיצתה שנים רבות והייתה לכל עם ישראל מגדלור של תורה. מה יהיה מהיום והלאה? אנחנו נזכרים בתחושת היתמות שהייתה לנו בזמן ההלוויה של הסטייפלר זיע"א. אנחנו גם זוכרים את מרן הגראמ"מ שך מזכיר לנו שאנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא יתומים. יש לנו את אבינו בשמים.
אני מתפללת בבית וכרגע, בזמן כתיבת השורות הללו, אנחנו והאורחים שלנו מחכים שההלוויה תתחיל. בינתיים, יש לנו זמן לדבר בינינו ולהעלות "עוד סיפור רֶבּ חיים" אחד.
החודש שמענו על אישה שהרופאים טענו שכדאי לנתח אותה ולא לאפשר לה ללדת באופן טבעי. המשפחה ביקשה מאלי למסור את שמה לרֶבּ חיים לברכה.
רֶבּ חיים הרהר, שמע על המצב ואז נענה ואמר: "אנחנו בחודש אדר. ונהפוך הוא. יהיה בסדר". ואכן, עד שהאישה הגיעה לבית חולים, התברר שהכל בסדר, ולא היה צורך בהתערבות רפואית.
ונהפוך הוא. זה מה שהבן שלי שמע מרֶבּ חיים זמן קצר לפני פטירתו, ולנו שושן פורים נהפך מיום טוב לאבל. נתפלל ונצפה שימים של יגון יהפכו לשמחה ולצהלה לכל עם ישראל, בקרוב.
