האם העלבונות נשארו אי שם בגן ובבית הספר? האם אנשים גדולים ומכובדים למראה עין, לא נעלבים אף פעם? בוודאי שהם כן | קראו את סיפוריהן של נשים טובות, נטולות כוונות זדון, שתפסו יום אחד שהן נכשלות בנושא של כבוד הבריות. בין השורות תוכלו לקלוט גם את סיפוריהם של האנשים שנפגעו: אלו שלא יודעים לתפוס את הבמה בקול גדול, אבל כמהים שמישהו ישמע את השקט שלהם וישים לב, ויתייחס, ויכבד | איך מחדדים רגישות לזולת? וגם: איך יוצאים מהמקום הדחוי והנעלב? | תודה ששמת לב
שיבולים זהובות נעות ברוח האביבית, אריזות המצות עדיין נוכחות במטבח. השגרה חוזרת לאיטה, אך דממה מוזיקלית מזכירה לנו שאלו ימי הספירה. ימים של אבלות, תזכורת כואבת כמה כבוד הבריות או היעדר כבוד יכולים להיות גורליים.
ילדות הגן שרות במתיקות ‘אמר רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך’, הגדולים יותר זוכים לסדרת חינוך מעמיקה על האסון ומסקנותיו, אבל מה איתנו, אלו שסיימו מזמן את מערכת החינוך?
לפעמים נראה שהמודעות לכבוד הזולת מתקשרת אצלנו לגיל הצעיר. הנושא של דחייה חברתית זוכה לבמה הראויה בשנים האחרונות, וטוב שכך. אבל מה עם המבוגרים? אולי גם הם נפגעים וכאובים מיחס חברתי או מהיעדרו?
זו יכולה להיות אישה בת ארבעים שחשה דחויה, שקופה ובודדה, גם אם היא מוקפת במשפחה ובחברות. ייתכן שזו השכנה, שאף פעם לא החלפנו איתה מילה מעבר לשלום ובוקר טוב, ולא עצרנו לרגע לחשוב שהיא מצפה למשהו. ואולי זו בת משפחה שכמהה כל כך להרגיש שווה בין שוות במפגש או באירוע, אבל היא תמיד בצד? אולי זו הקולגה שלך מבית הספר שהמנהלת אף פעם לא בחרה בה להרים פרויקט משמעותי, והיא רואה בעיניים כלות את חברותיה מתקדמות, פעילות ודומיננטיות כשהיא כאילו נשכחה מלב?
לפגיעה אין גיל. גם אנשים מבוגרים ממש יכולים להיעלב. תחשבו על סבתא שיושבת בחתונה ומסביבה מלהגות הצעירות על חייהן העמוסים, והיא נותרת בעמדת האזנה בלבד. היא מרגישה נעים, או שהלב מאותת לה שאולי היא מיותרת בשיח הזה?
בשורות הבאות ניסינו להציף את הנושא הכאוב. בחרנו לתת את רשות הדיבור דווקא לפוגעות, שבאומץ ראוי להערכה מספרות על הטעויות שנעשו תמיד ללא כוונה רעה, אבל התוצאות היו לא נעימות. כי לא תמיד נפגעים ממילים. לפעמים דווקא היעדר המילים וההרגשה הנוראה של שקיפות פוגעים יותר מכל דבר אחר.
אף אחד לא ראה
“הייתי בטוחה שאני המנהלת הכי טובה, הכי נאמנה למקום העבודה שלי והכי מסורה לצוות. עשיתי הכל כדי שבמשרד שלנו תהיה אווירה טובה. פינקתי את העובדות בכל מה שיכולתי, ערכתי ערבי גיבוש והשקעתי לא מעט מחשבה איך להצעיד את העסק קדימה, מתוך הבנה שההון האנושי הוא המשאב החשוב שחייבים לשמר. לא העליתי בדעתי שדווקא את המטרה הכי משמעותית החמצתי”.
זה המונולוג של תמר אטל, מתכנתת בכירה ומנהלת מערכות מידע. תקופות ארוכות בחייה היא הייתה ראש צוות בחברות שונות, ובהמשך מנהלת פרויקטים. התובנות החשובות אליהן הגיעה באות לידי ביטוי בווידוי מלא כנות.
“היו לי עובדות מבריקות לצד מוכשרות פחות, דומיננטיות לצד שקטות. כאלו שידעו להוציא מתחת ידן פרויקטים מושלמים לצד אחרות שתמיד היה מה לתקן בעבודה שלהן. השתדלתי תמיד לתת לכל אחת את העבודה שמתאימה לה, אבל בפרספקטיבה של זמן אני חושבת שגם נכשלתי.
“כדוגמה אני יכולה להביא את א’. היא הייתה מתכנתת מעולה, אבל שקטה מאוד. לא שאלה שאלות כמעט, ענתה בקיצור נמרץ על כל מה שביקשתי לדעת, ומטבע הדברים היו לה גם טעויות שהתגלו רק אחרי מעשה. ההתנהלות שלה גרמה לי להעדיף עובדות אחרות שהיו יותר תקשורתיות. לא שהיא הייתה מחוסרת עבודה, אבל העדפתי לתת לה דברים טכניים יותר, ברמה נמוכה, כאלו שמחייבים ‘ראש קטן’.
“מעולם לא שוחחנו על כך, אבל אחרי שנה היא הודיעה לי שהיא מתפטרת לטובת עבודה כעצמאית מהבית שלה. היא טענה שזה מתאים יותר למשפחה שלה, ואני איחלתי לה הצלחה מכל הלב. קשה לומר שהצטערתי כשעזבה, במיוחד שאת מקומה תפסה מייד מישהי מוכשרת שעשתה עבודה מדהימה. אפילו לא חשבתי אז שאולי היא נפגעה מההתנהלות שלי, כי באמת מעולם לא אמרתי לה מילה רעה.
“חלפו חמש שנים, וביום מעונן הבת שלי חוזרת הביתה אחרי לימודים למבחן אצל חברה, ופורצת בבכי. היא תיארה כיצד ישבה בקבוצת חברות שפטפטו וצחקו, והיא נשארה בפינה, שקופה, לא מעורבת בשיחה. תמיד ידעתי שהיא ילדה שקטה, וניסיתי לעשות הכל כדי להרחיב את מעגל החברות שלה, להקנות לה ביטחון עצמי וכישורי חיים, אבל מעולם לא שיערתי כמה סבל עובר עליה. אני אישית טיפוס הפוך לחלוטין, והחלון שנפתח לי לעולמם של השקטים והשקופים היה מבעית ומכאיב.
“הנושא הזה הטריד את מנוחתי. ניסיתי המון לסייע לילדה שלי, ובמקביל התחלתי לחשוב על הרגישות המחויבת מצד החברות שלה. ופתאום קלטתי שכולנו כחברה לוקים בנגע הזה: הקולניים לוקחים את כל הבמה, והשקטים נותרים בצד. פתאום עלתה בזיכרוני א’, העובדת השקטה שאני בעצמי לא חשבתי לרגע מה עובר עליה כשהיא רואה בעיניים כלות איך הפרויקטים המשמעותיים ניתנים לחברות שלה, והיא נותרת מאחור. אולי היא הרגישה מושפלת? אולי הלב שלה כאב כל כך, עד שהיא לא הייתה מסוגלת להמשיך לעבוד, והעבודה ההיברידית הייתה רק תירוץ? נכון שמעולם לא ביקרתי אותה, אבל לא צריך להיות רעים ממש כדי לפגוע, מספיק לא לשים לב.
“לילות ארוכים הסתובבתי עם המחשבות המציקות הללו. בזיכרוני עלו לא מעט נשים שעבדתי איתן בצמתים כאלו ואחרים, שגם הן אולי הרגישו מופלות לרעה, מקופחות ולא מוערכות מספיק רק כי היו פחות דומיננטיות. החלטתי לקחת את הנושא ברצינות, ולתת לכל אותן נשים נפלאות שהקב”ה בירך אותן באופי שקט (כן, זו ברכה!) את היחס המכבד שמגיע להן לא פחות מאשר לאלו שקיבלו מנות גדושות של ביטחון עצמי. כשראיתי שהאמון שנתתי בהן היטיב איתן וגרם להן להיות פחות מופנמות, עם יותר ביטחון עצמי, כשהן התחילו פתאום לגלות כישרונות חבויים ולהצליח – הבנתי שאני בכיוון הנכון, ברוך השם”.
רצונם הוא כבודם
גםהגב’ אדל חנה פולק, מייסדת ומנהלת מכון ‘אשיחה’ שגם כתבה ספר הנושא את השם הזה, התוודעה לתוצאות הכואבות של פגיעה בזולת דווקא ממקום העבודה שלה.
“כמטפלת רגשית, ולמעשה כאישה שאנשים רואים בה כתובת לשפוך את הלב ולספר דברים נסתרים, שמעתי על קשיים ומצוקות שחשבתי שאני צריכה לקום ולפתור אותם בעצמי”, היא משתפת. “אנשים נפתחו בפניי וסיפרו על קשיים בשלום בית, על קשיים כלכליים, על בעיות עם הילדים, ואני שמעתי ורציתי בכל מאודי לסייע. כך איתרתי ארגונים שונים שמתמחים בעזרה כלכלית, סוציאלית או חינוכית. הייתי בטוחה שאני עושה את המעשה הכי טוב, סוג של ‘מתן בסתר’, עד שפעם הלקוחות שלי התוודעו בצורה ישירה לעובדה שפרסתי את מצוקתם בפני גורמים כלשהם, בלי ליידע אותם ולבקש את רשותם לעשות זאת.
“המבוכה שהייתה לי הייתה בלתי ניתנת לתיאור. הלקוחות נפגעו, ובצדק רב. הפקתי לקחים, וכיום לפני תחילת הטיפול אני מעבירה ללקוחות שאלון שבו הם נדרשים לציין אם הם מעוניינים שאבקש עזרה מגורמים נוספים במידת הצורך. אם הם לא מאשרים, לעולם לא אשתף אי מי במה שקורה בחדר הטיפול, גם אם אני בטוחה שזה לטובתם. כיום אין מצב של חוסר דיסקרטיות אצלי בקליניקה. הבנתי שלאנשים חשוב יותר הכבוד שלהם מעזרה כלכלית או רגשית, ושמירה על אמון היא א”ב. אחרי שנכוויתי ברותחין אני נזהרת שבעתיים. אני מודעת כמובן לעניין של חובת הדיווח, אבל מדובר במשהו לא פשוט, לדעתי רק במקרים של כמעט פיקוח נפש.
“במקרה אחר, שלא עבר בקליניקה שלי אבל התוודעתי אליו מקרוב, אישה שהייתה אחרי לידה התפרצה בזעם באמצע קניות. אנשים חשבו שהיא עם דיכאון אחרי לידה, אבל האמת הייתה שהיה לה קשה מאוד בבית, ולא הייתה לה שום עזרה. במקום לחשוב איך לסייע, שלחו לה עובדת סוציאלית.
“אותה אישה התביישה כל כך, נפגעה עד עומק נפשה ותקופה ארוכה התכנסה בבית רק כי לא היה לה נעים לצאת ולבוא. כך קיבלתי עוד הוכחה שלפעמים רוצים לעזור לאי מי, אבל עושים לו את השירות הגרוע ביותר”.
הנהגה נוספת שסיגלה הגב’ פולק לעצמה מתוך הבנה לחובת הרגישות לזולת, היא להיעלם מהשטח כשהיא רואה מישהו נכשל. “התובנה הזו לא הגיעה דווקא מניסיוני הטיפולי, אבל אני חושבת שהיא נכונה. לא פעם אנחנו נתקלים במקרים של אנשים שנחשפים במצב לא ייצוגי, אם זה בשעת כעס, אורח לא מתאים שנקלע לביתם, בעיה שנגרמה עקב התנהגות הילדים ועוד. אני לא מדברת על הדוגמה הקלאסית של אנשים שמתגודדים סביב אמבולנס, אלא על דברים דקים ועדינים כמו פתיחת דלת כשהשכנים יוצאים מהבית או הבית שלהם פתוח, או נקישה על דלת כשנשמעים מעברה הדי צעקות. תמיד צריך לעצור ולחשוב אם האדם שמולי ישמח שאראה אותו כשהוא במצב הזה”.
נקודה מעניינת נוספת שעליה מצביעה הגב’ פולק נוגעת להעצמה אישית, שלא פעם גורמת מדקרת כאב לזולת. “כשהייתי ילדה קטנה, חברה מכיתה גבוהה שנסעה איתנו בהסעה העירה לי שלא ראוי להראות את השער היפה שיש לי במחברת לחברות, מכיוון שכאלו שאין להן שערים כאלו יכולות להתבייש ולהצטער. אפשר לקחת את הדוגמה הזו להמון מקומות נוספים שקשורים לחיינו כבוגרים: לספר על הספקים בניקיון לפני פסח, על ‘חוכמות’ של הילדים, על בגדים שקניתי במבצעים ועל כל הצלחה שהיא שיכולה לדרוך על היבלת של הזולת, שאני אפילו לא מדמיינת שקיימת”.
אלו שלא מוחמאות
דבורה רפאל היא בת בכורה למשפחה ברוכת ילדים. כשהיא מגיעה להתארח בבית הוריה, בדרך כלל היא עושה זאת בחברת זוג או שניים נוספים. המפגשים המשפחתיים נעימים מאוד, ומשפחתה היא סמל ומופת לאחדות אמיתית. אבל משפט של ילדה בת שמונה גרם לה לעצור ולהבין שיש לה בהחלט מה לתקן.
“זה היה בערב פסח לפני מספר שנים”, היא משחזרת. “התארחנו בבית הוריי עם עוד שני זוגות נשואים. האווירה הייתה חגיגית, כולנו החמאנו לאמא שלי על הבית הנקי ועל העוגה הטרייה שיצאה מעולה, וכמובן התפעלנו מהבגדים החדשים שלבשו הילדים. הגיסות שלי התברכו בטעם טוב ובמצב כלכלי שמאפשר להן זאת, כך שילדיהן באמת נראו כאילו יצאו מקטלוג: ביגוד עדכני, סטים תואמים ומחשבה מוקפדת על כל סיכה וקשת, נעל ופפיון. לא הפסקתי להתלהב ולהחמיא, והגיסות שלי פשוט זרחו מעונג וכמובן החזירו לי מחמאות הדדיות על ההשקעה בנסיכים הפרטיים שלי.
“בשלב כלשהו נכנסתי לחדר, ופתאום קלטה אוזני שיחה שקטה שהתנהלה בחדר הסמוך בין שתי אחיותיי הקטנות, שהיו אז בנות שמונה ועשר. ‘רק הבגדים של האחיינים יפים. גם לנו קנו בגדים חדשים, ואף אחד לא שם לב אלינו בכלל’, כך בת השמונה. אני שומעת שהקול שלה נשבר. גם בלי לראות, לא קשה לנחש שהדמעות מציפות את עיניה.
“’נכון’, עונה בת העשר, ‘הנשואים בכלל לא מסתכלים עלינו. אנחנו כנראה רק המשרתות כאן. אמא טרחה כל כך הרבה עד שמצאה לנו את השמלות האלה. שמעתי שהיא אמרה לאבא שחשוב לה שנרגיש טוב ליד האחיינים שתמיד מפנקים אותם. גם אמא מסכנה, לא רק אנחנו. אף אחד לא החמיא גם לה’.
“הרגשתי חץ משפד אותי. האחיות שלי צדקו בכל מילה. פתאום שמתי לב שהן בהחלט מרגישות פגועות, ולא רק בגלל הבגדים. כל כך טבעי שהן עוזרות בבית, מסדרות, שומרות על האחיינים, ולא זוכות למטחים של שבח והלל כמו שאנחנו מעניקות בשפע לילדים שלנו.
“הבנתי שאני צריכה לשנות כיוון, וזה מה שעשיתי. בהזדמנות הראשונה החמאתי להן על השמלות, וראיתי את העיניים שלהן זוהרות. גם אמא שלי חייכה, והבנתי שהמחמאה עשתה לה טוב. מאז לקחתי את הדברים לתשומת ליבי. אני מקפידה להחמיא לכל ילד, לכל אחות וגיסה על מה שהם לובשים, גם אם הבגדים לא חדשים, לא בדיוק עדכניים ואפילו ממוחזרים, מתוך הבנה שכמו ממתקים, גם מחמאות צריך לחלק לכולם, שווה בשווה”.
תם אך לא נשלם. נגענו רק בקצה המזלג. ואם תהיה מישהי שתפתח את היריעה, תחשוב ותעמיק ותנסה למזער את התחושות הקשות שנמצאות אולי בלבבות של הסובבים אותה וזועקים בדממה – היא תגלה שתמיד אפשר לשפר. ]
איך מתמודדים עם פגיעה מכוונת או סתמית? מה אומרים לאנשים שמרגישים דחויים, מושפלים ובלתי נראים?
הגב’ אדל חנה פולק ממכון ‘אשיחה’ מקדימה ומציגה נקודה חשובה למחשבה:
“מקובל לחשוב שהפוגעים עושים עוול לנפגעים, אבל לא פעם נתקלתי בנפגעים שחושבים שהפוגעים הם בסדר גמור והבעיה היא בהם עצמם. התחושות הללו, שבאות כמעט תמיד לאנשים בעלי מצפון גבוה ודימוי עצמי שלילי, גורמות להם לסבל כפול. מנגד, אני נתקלת באנשים שפוגעים בזולתם אבל מרגישים פגועים. זה קורה המון בייעוץ נישואין, כאשר אישה שמתלוננת שבעלה לא מתפקד בבית לא מודעת לכך שהיא מפנה אליו אמירות פוגעות, שוברת את רוחו ובכך מוציאה ממנו את הרצון לעשות משהו, וכדומה. נתקלתי גם במקרים רבים של אנשים שכילדים קטנים חוו הצקות, אפילו מצד אחים גדולים, לא משהו בסדר גודל משמעותי אבל מספיק כדי לגרום להם לפגוע באנשים אחרים. לא תמיד הם שמים לב, אבל הם מעבירים את הפגיעות שלהם לדור הבא. רק כאשר פותחים את הנושא ומביאים את האדם הנפגע-פוגע לתובנה שהכל מתחיל מהפגיעה שהוא חווה, המודעות גורמת לו לשינוי התנהגות”.
ציפי גרוסמן, פסיכותרפיסטית, מנהלת מכון ‘גשרים’ לליווי בחורות לחתונה, נפגשת בנושא הפגיעות על בסיס קבוע. “בדרך כלל הפגיעות לא מכוונות, ולא פעם הפוגע עצמו נדהם לגלות שאנשים נפגעו ממנו”, היא מתארת. “קרה שבחורה נפגעה מאמירה שאמרתי כאשר דיברתי איתה על נושא השידוכים, ובכלל לא ידעתי על כך. למדתי שאפילו הצעת שידוך, שבאה רק ממקום של חסד ורצון להיטיב, יכולה לייצר פגיעה קשה מאוד. גם מצב שבו בחורה עוקפת את אחותה בשידוכים, דבר שקורה בלא מעט משפחות, יכול לגרום לפגיעה אנושה”.
כדוגמה מספרת ציפי על בחורה לא צעירה שעקפה את אחותה הגדולה ממנה, וזו נפגעה מכך מאוד. “הבחורה שעקפה הגיע אלי לקליניקה, וסיפרה על מצב טעון ששורר ביניהן. הגדולה נפגעה מאוד, בעוד זו שעקפה הרגישה שהיא לא עשתה כל עוול, אבל עדיין הייתה מלאה ברגשות אשמה ונקיפות מצפון. הן ניסו ליישר את ההדורים ביניהן, ללא הצלחה”.
מה אומרים במקרים כאלו?
“לא באמת אמרתי. בעיקר הקשבתי לכאב, וניסיתי לנקות את המקום של נקיפות המצפון שלא מקדמות אף אחד לשום מקום. אפילו לבקש סליחה קשה במצב כזה, כי הכעס מעמיק את הקושי בתוכנו. אחרי עבודה קשה הבחורה הצליחה להרגיע את עצמה, וכאשר סלחה לעצמה היא הצליחה לפתוח בשיחה עם אחותה ממקום בוגר, ולבקש סליחה. לא כי עשתה משהו רע או התנהלה בחוסר רגישות, אלא על עוגמת הנפש שנגרמה. למקרה הזה היה סוף טוב, כאשר האחות הגדולה התארסה אף היא. הסיפור הזה הוכיח לי שכאשר יש כאב, גם אם אין היגיון, הפגיעות נשארת”.
לאיזו מסקנה יכולה להוביל הדוגמה שלך? לא לעקוף אחים מבוגרים? לא להציע שידוכים במקרים מורכבים?
“ממש לא. המסקנה היא שהכל צריך להיעשות ברגישות מקסימלית. כשמציעים שידוך למישהי שיש מעליה אחות בשידוכים, או בכלל שידוך מורכב, צריך לחשוב מתי לספר לאחות הגדולה, איך לשתף אותה, ובעיקר מי יעשה זאת. כשהדברים לא מספיק ברורים, צריך להתייעץ עם מישהו מהמשפחה שמכיר את הנפשות הפועלות איך לא לגרום לכאב.
“ראיתי גם שכאשר מטיחים במישהי שהיא בררנית, ממקום של רצון לעזור, הכאב והפגיעות מונעים ממנה לקבל את האמת. האמירה הזו לא מקדמת לשום מקום, גם כי לא תמיד היא נכונה. לפעמים, דווקא כאשר מכבדים ומתנהגים ברגישות, לזה שאנחנו חפצים בטובתו יש סיכוי גבוה מאוד להגיע למסקנה המתבקשת מהר יותר”.
האם רק לפוגעים יש עבודה לעשות? כנראה גם לנפגעים יש דרך לשפר את מצבם, בעזרת השם.
רותי דושניצקי, מנחת הסדנאות ‘מהאמא שלך לאמא שבך’, בוחרת להעניק זווית חשיבה ייחודית שמסבירה את הפוגענות מכיוון קצת אחר:
“הרבה פעמים, מתחת לביקורת ולפגיעה, לכעס ולזלזול, יושבים רגשות מודחקים של מישהו שרק צמא לתשומת לב, והוא בוחר בדרך השלילית כדי לזעוק את כאבו. אם מבינים את הנקודה הזו, הפגיעה כואבת הרבה פחות”.
כדוגמה מביאה רותי אישה שפנתה אליה וקבלה על כך שבעלה מרבה לטעון כלפיה שהיא לא מספיק ‘בלבוסטע’, והיא נפגעת מאוד ומרגישה מזולזלת. “היא הוסיפה וטענה שאף על פי שהיא מאוד מתאמצת, בעלה אומר לה שאם היה לה אכפת באמת היא הייתה מצליחה לשמור על בית מסודר. עובדה שכאשר זרים נכנסים לביתם היא מתאמצת לסדר את הבית, בעוד עבורו היא לא משקיעה כל מאמץ.
“אני אף פעם לא קונה את הסיפור החיצוני, לכן ניסיתי לברר איתה מה יושב באמת מתחת לאמירות הללו. מהמשך הבירור עלה שאותה אישה אומנם לא אלופת הסדר, אבל מתחת לתלונות שלו נגדה יושב כאב עמוק, כי בעלה בוחן את החשיבות שלו בעיניה דרך הסדר, והוא מרגיש פגוע כשהוא רואה שכשהוא נכנס הביתה הבלגן חוגג, ואילו כשאמא שלה או אחותה באות, הבית מטופטפ. הביקורת שהוא מטיח בה נובעת בעצם מכאב שהוא מביא בצורה לא מעובדת. אם הוא היה בא ואומר לה ‘את יודעת, כשאני מגיע לבית הפוך זה גורם לי להרגיש שאני לא משמעותי עבורך’ המסר היה עובר הרבה יותר טוב, ויש סיכוי שהיא הייתה מצליחה לשפר ביצועים. אבל הוא לא מסוגל לדבר על הפגיעות שלו, ולכן בוחר לדבר על הלקות שלה בניהול בית. מסתבר שכאשר הוא יהיה בטוח יותר בחשיבותו בעיניה, היא תגלה שהבלגן כבר הרבה פחות מפריע לו.
“המשגיח הצדיק רבי חיים פרידלנדר זצ”ל מסביר יסוד עצום שמגלה לנו את הרובד העמוק שנמצא מתחת לזלזול בזולת. הוא מקשה מדוע הכלילו חז”ל את כת מספרי לשון הרע בתוך ארבע הכיתות שאינן מקבלות פני שכינה מהטעם שהמכנה המשותף ביניהן הוא שקר, ולכן אינן יכולות להיות במחיצת הקב”ה שחותמו אמת. לכאורה – הוא שואל – לשון הרע היא דברי גנות שהם אמת, ואם כך למה כת מספרי לשון הרע נמנית עם אלו שחותמם שקר? והוא מסביר שבעומק, כל אדם שמדבר לשון הרע עושה זאת כי הוא רוצה להרגיש טוב עם עצמו, ובמקום לרומם את עצמו הוא בוחר להקטין את הזולת ועל ידי כך להרגיש ‘על הגובה’, וזה השקר האמיתי. כי באמת, התכבדות בקלון חברך לא מרוממת אותך.
“יש משפט חשוב שאומר: אף אחד לא נגדך, הוא פשוט בעד עצמו. רק שבבחירה לא מעובדת, הוא הוריד אותי כדי להרגיש טוב עם עצמו. המודעות לכך שפגיעה נובעת מתסכול אישי עוזרת מאוד להתמודד איתה. אנשים שלא מרגישים בעלי ערך נמצאים במצב הישרדותי, ולכן לפעמים הם לא רואים את האדם שמולם ואת הרגשות שלו. זה לא מסיר מהם את האחריות, אבל מצמצם אצל הנפגע את עוצמת הפגיעה. זה לא נגדי, זה בעדו. ודאי שאדם שהערך שלו מבוסס לא יפעל באופן שפוגע בזולת כדי לרומם את עצמו, אלא יפעל להיות בעל ערך על ידי עשייה חיובית ולא על ידי התכבדות בקלון חברו. אדם שיש לו כבוד פנימי יהיה מסוגל לראות את הזולת ולא לפעול נגדו מרוב ריכוז עצמי אלא ההפך, לרומם ולכבד את הזולת. כי רק מי שמכובד יכול לכבד, ורק מי שמכבד נהיה נכבד, כמו שאמרו חז”ל ‘איזהו מכובד המכבד את הבריות’.
נקודה נוספת שנוגעת למבט הנכון מצידו של הנפגע, קשורה לאנשים שמרגישים שקופים, לא מעניינים מספיק ולא מקבלים תשומת לב. אנשים כאלו מרגישים עלובים, דחויים, כי הם מחכים לקבל את האישור שלהם מהסביבה.
“אכן, מדובר בתופעה כואבת”, מסכימה רותי. “ודאי שאנחנו כחברה אמורים לשים לב לאנשים הללו, לתת להם יחס וכבוד ככל שאפשר. עלינו מוטלת החובה לשים לב לאנשים שהיכולות החברתיות שלהם נמוכות יותר, לתת מקום ולכבד כל אדם, אבל גם ל’שקופים’ יש בהחלט תפקיד במערכה. לא כדאי להם להיות פסיביים ולצפות שהחברה תיתן להם את האישור ואת חוויית הערך, בלי שהם עצמם יהיו קצת יותר אקטיביים ויבחנו מה הם יכולים לתרום לחברה”.
תסבירי, בבקשה.
“משפט חכם ששמעתי מחברתי היקרה זלטי רוזנטל אומר: ‘אם את לא נהנית בחברה של עצמך, איך את מצפה שאנשים אחרים ייהנו בחברתך?’ אנחנו מהדהדות לסביבה את היחס שלנו כלפי עצמנו, ואישה שלא חווה כבוד פנימי כלפי עצמה גורמת באופן סמוי לחברה לחוש כלפיה חוסר כבוד. ולכן חשוב שנבחן מה המסר שאנחנו מהדהדים לסביבה, מה תנוחת הנפש שלנו כלפי עצמנו שמשודרת לחברה”.
כדוגמה מביאה רותי נשים שנמצאות בקבוצה כלשהי, ומייחלות כל העת שייגשו אליהן ויעניקו להן תשומת לב, בלי שהן יוזמות מצידן שיחה או בודקות מה הן יכולות לתרום לקבוצה. אם את זו השקטה והאנמית, את צריכה לבחור – או שאת מקבלת את זה ויושבת בנוח בתוך התפקיד של השקטה בקבוצה, או שאת מוצאת דרך לתרום לשיח ולקבוצה בכלים שיש לך. אגב, הקשבה היא מתנה מיוחדת מאוד שלא הרבה אנשים יודעים לתת אותה, אולי זו תהיה תרומתך?
“סיפרה לי חברה שהיא הייתה בחתונה, ואף אחת לא שאלה מה שלומה. שאלתי אותה: ‘במי את התעניינת?’ התברר שהיא לא העלתה בדעתה להתעניין באחרות מרוב שהיא הייתה עסוקה בציפייה שהעולם ישים לב לקיומה. זו ציפייה שיכולה לפעמים להתגשם, אבל החוויה היא של קיבוץ נדבות.
“הערך שלך לא תלוי במתת הסביבה, את בעלת ערך מעצם היותך בת מלך. כשתכירי בכך ותפסיקי לעסוק באישור לקיומך, תהיי פנויה לראות את האחרות, ואז גם הסביבה תשיב לך באותו מטבע, בעזרת השם. החברה נמשכת לאנשים שאוהבים או מכבדים את עצמם, ומתרחקת מאנשים שמטילים עליה את האחריות לתת להם את חוויית הערך.
“הרבנית הגר תחי’ מארה”ב אמרה לי משפט שיכול לתת כיוון לכל אחת מאיתנו: ‘אף אחד לא יוכל לכבות את האור שלך כשהוא בא חזק מבפנים’. על כל אחת מאיתנו להדליק את האור הפנימי שלה מתוך מבט חיובי על עצמה, על המכלול המקסים והבלתי מושלם שלה, ואז האור שלה יקרין החוצה והיא לא תצטרך אישור מאחרים על השווי שלה.”
“אחרי שנים רבות של טיפול נפל לי האסימון. הרגשתי בושה נוראה, אבל הבנתי שאין לי ברירה. אני חייבת לשנות את הדרך, גם אם הקליניקה שלי תיסגר והפרנסה שלי תיפגע, ואין לי ספק שזה מה שיקרה”.
את הווידוי המקצועי והכל כך אנושי ונדיר מספקת אסתר אדלר, פסיכותרפיסטית, שבאומץ לא רגיל בחרה לסכן את המקצוע והפרנסה שלה כדי לא לתת יד לפגיעה ולחוסר כבוד כלפי האנשים שאנחנו אמורים לכבד יותר מכל אדם אחר: אבא ואמא.
כיבוד הורים הוא ציווי מעשרת הדברות ואינו קשור לכבוד הזולת, אבל דווקא בימים אלה, אולי כדאי גם להתייחס למצווה זו.
הורים הם לא ‘שקופים’ במשמעות של אנשים שלא שמים לב לקיומם. הם כן לפעמים שקופים במשמעות אחרת: לא תמיד אנחנו שמים לב כמה אנחנו חייבים להם. בלי סוף. וכשאנחנו לא שמים לב לזה, עלולה להיות פגיעה בכבודם.
“כמו רבים מהעוסקים בפסיכותרפיה, גם אני הענקתי למטופלות שלי את המצע החם והמזמין לדבר על חוויות ילדות קשות, באופן שלעיתים שופט ומבקר את ההורים”, מפרטת אסתר. “כמובן לא חתרתי למקום הזה, אבל כשחוויות ילדות קשות צפו, הקירות של הקליניקה ספגו אמירות שהגיעו בהחלט ממקום של קושי וכאב, אבל לא בהכרח התכתבו עם מצוות כיבוד הורים, שכידוע צריך לקיים אותה גם בדיבור ובמחשבה. הפסיכולוגיה המודרנית מעודדת את ההתפלשות הזו בעבר ובעפר, לכאורה כדי לרפא, אבל אני מצאתי שזה ממש לא כך”.
האסימון נפל לאדלר כאשר אחותה שיתפה אותה בהרצאה ששמעה בחו”ל על כיבוד הורים. ההרצאה עסקה בתובנה הבסיסית שההורים שלנו אמורים תמיד להיות מעלינו, אבל בשנים האחרונות משהו השתבש ולא תמיד אנחנו זוכרים זאת. “היא העבירה לי הקלטה של השיעור, כשהיא מתארת לי פחות או יותר מה יש בה. מראש ידעתי שמה שאשמע יזעזע אותי ויגרום לי לשנות כיוון. ידעתי היטב שלא אוכל כמטפלת רגשית לתת יד ואוזן למחשבות ולדיבורים שליליים על ההורים, והמשמעות היא שהקליניקה שלי תתרוקן. אני זוכרת את הלילה שבו בכיתי וביקשתי מהקב”ה שייתן לי את הכוח לעשות את מה שהתורה הקדושה מצווה אותנו”.
אחרי הלילה רווי הדמעות הגיע הבוקר. אדלר שמעה את השיעור והחליטה לקום ולעשות מעשה. “התקשרתי למספר לקוחות שהיו בעיצומו של הליך שכלל בחישה בזיכרונות ילדות כאובים, והודעתי להן שלא אוכל להמשיך את השיחה במתכונת הזו. הסברתי להן את הסיבה, ואף הצעתי להן לשמוע את השיעור ששמעתי אני. התגובות היו מפתיעות. היו כאלו שאמרו לי ‘הלוואי שתלמדי את כל המטפלות הרגשיות את הדברים הללו’, בעוד אחרות אכן לא הגיעו אלי יותר. שילמתי בהחלט מחיר כלכלי, אבל הכאב האמיתי שלי היה על הכישלונות שלי, גם בקליניקה וגם באשר להוריי שכבר נפטרו.
“חשוב לי להדגיש שזכיתי בהורים מופלאים והתנהגתי כלפיהם בצורה סבירה, אך כשעמדתי על המשמעות של כיבוד הורים, בכיתי וכאבתי שנפגעתי ממשפטים שנאמרו לי במקום לקחת מהם מוסר, שלא כיבדתי כמו שראוי, שאת הכבוד שנתתי להם נתתי ממקום של ‘המכבדת’ ולא ממקום של חוב עצום, שה’פסיכולוגיה’ שלמדתי גרמה לי להסתכל עליהם מלמעלה ולדבר אליהם בגובה העיניים, לחנך, לדון ולשפוט אותם כשאסור לי בכלל להיות במקום הזה. אין גבול לצער שלי כשאני חושבת שהפסדתי כל כך הרבה טוב שהיה בהוריי בגלל כמה נקודות שהיו פחות נחמדות לי בים האין-סופי של אהבה ונתינה.
“כיום, הקליניקה שלי שוב מלאה, ברוך השם. גיליתי שאפשר לרפא פצעי ילדות, גם כאלו שנגרמו לכאורה באחריות ההורים, מתוך נאמנות מוחלטת למצווה היקרה הזו. כשצף כאב, אני מדגישה את גדלותם, את התפקיד שמילאו עבורנו ואת העובדה שאנחנו לא אמורים להבין אותם, ומתמקדת בערוגה של המטופל ולא של ההורה, מכיוון שממילא הוא צריך לעשות את העבודה עם עצמו. גם אם קרה מה שקרה, ההורים שאנחנו חייבים להם את החיים שלנו היו גם השליחים להביא אותנו אל התיקון. ואם יש קושי, צריך לבקש מהקב”ה שנוכל לעשות את העבודה ולמצוא כלים נכונים לריפוי. אנחנו לא מתקנים את ההורים, אלא את המחשבות השליליות עליהם.
“בדקתי ומצאתי שדווקא השיטה הזו, נוסף על עוד כלים שאני משתמשת בהם, היא הרבה יותר מרפאת ויותר חזקה ומדויקת. זה גם הגיוני: ככל שמגדלים ומשבחים את המקום שממנו הגענו, כשיש לנו אמון מלא בהורים שמכירים אותנו טוב יותר מכל אחד אחר ואוהבים אותנו ללא גבולות, אנחנו מרגישים הרבה יותר מוגנים ובטוחים. גם בעבר, כשעודדתי את הדיבור על משקעי ילדות, עשיתי זאת כדי לתקן ולפתוח ערוץ חדש”.
מעבר לתיקון המשמעותי הזה בכיבוד הורים, אסתר אדלר גילתה שהיא הרוויחה מכך המון דברים נוספים. “גם הילדים שלי נתרמו מכך המון”, היא מדגימה. “הם ראו כמה אני מצטערת על שפגעתי בכבוד הוריי, ולמדו מזה לקח עצום לחיים. כשאני מעירה להם על צורת דיבור לא מתאימה כלפיי, אני מדגישה ואומרת שזו לא אני שצריכה את הכבוד הזה, זו הזכות שלהם של ‘למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך’”.
