אמא אופה לביבה חמה, אמא היא כד, אמא היא אור – ככה אומרים השירים, וצודקים. אבל גם לאמא המדהימה הזו קורה לפעמים שאין כוח, שהיא רוצה לברוח אפילו. ומה קורה אז, כשהחלום שלנו להיות אימהות מופלאות פוגש במציאות, שבה אנחנו לפעמים עייפות ולפעמים מצוברחות? מה קורה כשאמא מרגישה חנוקה? איך מתמודדים עם הרגש הזה, ואיך מתמודדים עם הבהלה מפניו? אמא – חלום ומציאות
זה היה נר ראשון של חנוכה. אסתי לא הזמינה לערב לביבות את הזו"צ הטרי, וגם את משפחת הכלה של החתן הטרי שהתארס לפני שבועיים, שהיא הבטיחה לעצמה שהיא מזמינה.
היא הייתה מותשת. רק לפני חודש הסתיימו חגיגות השבע ברכות, ולחתן בת ראשונה זה מבלבל ומרגש ותופס את כל הראש, גם אם לא נולדת לכלה אחות קטנה תוך כדי, ובטח אם כן… תוך כדי כל זה, תקופת השידוכים של דוד הזכירה לה באמת את קריעת ים סוף.
היא הרגישה מכולה. לא, לא מלשון מֵכל, מלשון כיליון. הסתיימו לה כל רזרבות הכוח. התינוקת הייתה צרחנית ורעבה באופן מתמיד, ששת ה"סנדוויצ'ים" היו צריכים משקפיים ויישור שיניים ומסיבת בת מצווה. היא לא הפסיקה להודות להשם, אבל חלמה על המיטה.
וגם על חנוכה.
כי בחנוכה, כך הבטיחה לעצמה, היא תשלים את כל החסרים לילדים בבית. היא תכין להם אוכל של אמא ולא נקניקיות, היא תטגן סופגניות והם ישבו כל יום חצי שעה מול הנרות וידברו על כל מה שהם לא דיברו במחצית השנה האחרונה, המבולבלת והעמוסה עד להתפקע. היא תחזיר לילדים שלה את אמא שלהם.
חנוכה באמת בא, וכבר בלילה הראשון הם ישבו חצי שעה ליד הנרות. היא הזמינה בלינצ'ס (11 שקלים ליחידה), מחווה לעצמה, כדי להבטיח שהיא לא מתאמצת יותר. היא קנתה משקאות חלב וסביבונים, ופשוט ישבה עם המשפחה החמימה והמאושרת, להקשיב להם ולהיות איתם ולפטפט את האושר הזה כש— זה היה פתאומי: כאב עז ודוקר נוראות בחזה. זיעה קרה ודופק מהיר. ואמבולנס.
זה היה מפחיד ומבהיל נוראות, אבל לא זה העניין. העניין היה שמה שבאמת הפחיד את אסתי, היה העובדה שהיא ייחלה שיאשפזו אותה. ככה. אסתי – ייחלה – שיאשפזו – אותה. 'יש לי מינכהאוזן? תסמונת הפגיעה העצמית?' היא חשבה בחרדה באמבולנס, תוך כדי שהיא משיבה לפרמדיקים ומנסה לייצב את הסחרחורת: 'למה אני שמחה לברוח מהבית ומהנרות ומהבלינצ'ס? מה קורה לי?!'
על פניו, לא קרה לה כלום. היא נשלחה הביתה עם המלצה לנוח. ברור. היא תנוח גם מחר עם כולם לאור הנרות.
בנר שני היא הזמינה סופגניות, אבל שוב הגיעו הכאב, הסחרחורת, הזיעה. רק כשהיא הסתגרה בחדר, עם כוס תה והשתקה של כל הילדים בחוץ – הרעד שכך, הזיעה התאדתה. ורק כשאסתי הסכימה להקשיב לעצמה היא הבינה: אני רוצה שקט. אני צריכה שקט. כל כולי צועק לשקט!!!
מול הצעקה הזו, עלו קולות אחרים, צועקים לא פחות: לאסתי יש אחות שמחכה כבר שבע שנים לילדים. יש לה עוד אחות, שיש לה רק שניים. אמא שלה בעצמה, אם לשלוש בנות, ביכתה הרבה את המשפחה הקטנטנה שלהן. אסתי כל כך מאושרת במשפחה החיה והתוססת שיש לה. אין אושר גדול מזה. אז למה היא רוצה שקט? איך היא לא מודה להשם על הניסים והנפלאות שהיו במחצית השנה האחרונה ורק רוצה לברוח? ובכלל, אמא אמורה לאהוב את הילדים שלה, הם צריכים אותה כל כך, וגם היא – צריכה אותם. אז מה קורה פה? אסור לה לרצות להיעלם!
זו תחושה בכלל לא פשוטה: להרגיש שרוצים משהו, ולשנוא את עצמנו על עצם הרצון הזה.
חנוכה הוא חג משפחתי כל כך. יש בו קור בחוץ וחום בפנים, והקוטביות הזו רק מעצימה את ה'יחד' הפלאי, ואת החלומות שלנו על בית עם ילדים ואושר. ככה, כמו בציורים: בית עם גג אדום (טוב, בית עם חמש קומות נוספות של שכנים) וחלונות עם שלהבות מרצדות, אמא מלבבת לביבות, גשם בחוץ ושיר בלב.
איך לתוך השפע והטוב הזה זוחל קול מכרסם? מהיכן מגיע אל אישה הרגש הנורא הזה, של מחנק נוראי? איך יכולה אמא להרגיש שאין לה כוח לילדים שלה? איך מתמודדים עם הסתירה הסוטרת הזו?
אמא מהמציאות
מכירות את השיר הישן-ישן הזה? שיר שכתבה לאה נאור, על סמך שיר ערש רוסי:
"כל האור מזמן הלך לו
אל תלכי פתאום גם את
בואי אמא, בואי אמא,
בואי שבי איתי מעט".
תשירי את השיר הזה בלופ ארבע פעמים ותקשיבי בשקט בשקט מה השיר הזה מעורר בך.
אולי געגוע? אולי אהבה? אולי כאב? אולי עצב עמוק? אולי אושר לא רגיל?
בכל מקרה, יהיו הרגשות האלו רגשות קדמוניים ממש, מהמקומות הכי בסיסיים של הנפש. @#ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית, עוסקת בטיפול נפשי, מרצה ומדריכה בכירה@#, מסבירה למה:
"יש משהו בחוויה ובתפקיד של אימהוּת שנחווה כאבסולוטי, מעבר לטבע ולממדים המוחשיים. הטבע במהותו מוגבל ומגביל, הוא מראה שבכל דבר ובכל אחד יש גם פגמים ולא רק מושלמות, אבל האימהות היא כמו חלום. משהו שממלא את כל הלב והנפש, מספק את כל הצרכים, מרגיע ומנחם. זו לא אמא המוחשית, אלא החלום על אימהות במובן הפנימי, הגנרי, אמא במובן של הרצון הקמאי והקדום שנוצר בנו החל מלידתנו.
"אנחנו שרים שירים על 'אמא יקרה לי', כותבים עליה, היא מטפורה לכל החוויות שמדברות על משהו יציב שבלעדיו אין חיים. אפילו וויניקוט, שהיה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי, קבע את המונח 'אין תינוק ללא אם'. אין אפשרות לחיים הראשוניים הללו, ללא אמא שמלווה אותם. והמשהו הזה, התחושה של החלום לעונג עוטף, רך ומחבק, היא תחושה שטבועה בכל אדם, מעבר לאמא הספציפית ולילד הנתון, זה ב-DNA שלנו. הציפייה היא הדדית: אמא עורגת לתינוק שלה, התינוק עורג אל אימו.
"אבל בין החלום הפנימי והמורשת האוניברסלית של הכמיהה לפנטזיה המושלמת, השם יתברך ברא לנו מציאות. נולדנו לתוך מציאות, ומציאות היא מוגבלת בזמן, מוגבלת במקום, יש בתוכה קשיים ואתגרים, וזה נוגס בחלום.
"זו, לפעמים, אחת הסיבות לדיכאון שנשים חוות אחרי לידה: הפצע הזה, שמשהו ננגס בחלום הגדול שלהן להיות אמא אמורפית, מושלמת, חלומית. פתאום במציאות יש משהו אחר, צורח, מתיש ומכאיב. כי זה ככה. המציאות מורכבת יותר מהחלום".
על המציאות הנושקת לחלום בצורה כל כך מורכבת, שלא לומר מסובכת, מספרת @#אלישבע וינברגר, מדריכת הכנה ללידה ודולה@#:
"על החלומות של האימהות למפגשים קסומים עם הרגעים הראשונים של התינוקות, אני שומעת כבר במפגשים של ההכנה. אימהות מנסות שיהיה מפגש טוב, משמעותי, יש המון רצון לאהבה ראשונית וחיבור שישאיר חותם מתוק לכל החיים של הילד.
"בפועל, למרבה הצער, זה לא תמיד הולך: לפעמים האמא מותשת, לפעמים היא כאובה, לפעמים התינוק לא מפסיק לצרוח ולפעמים הוא גם לא עונה על החלומות מבחינות אחרות – הוא דומה למישהו שהיא ממש לא רצתה שהוא ידמה לו, יש לו כתם לידה או שהפנים שלו ברגעים הראשונים מעוכות קצת.
"ליוויתי אמא אחת שהייתה אחרי שעות ארוכות וכאובות, והתינוק צרח בלי הפסקה ונרגע רק עליה. היא רצתה לישון קצת וניסתה להניח לאבא הטרי להחזיק אותו, אבל התינוק חזר לצרוח ונרגע רק בידיה. היא הייתה מותשת, כמהה לישון ורק לישון, והוא היה תובעני ומבוהל, ורוצה רק אותה. לא קל לאהוב תינוק ברגעים כאלו. תינוק אחר לכלך את אמא שלו והיא נרתעה כל כך ממנו, אבל גם מעצמה: 'איך אני יכולה לדחות את הילד שלי? ככה, ברגע הראשון של החיים שלו אני נגעלת ממנו?'
"לאימהות קשה לקבל את עצמן כך. מדברים הרבה על האוקסיטוצין, ההורמון שמגיע וקושר את אמא לילד הנולד. אימהות מחכות להרגיש את העוצמה המתפרצת הזו של האהבה, וכשהיא לא מגיעה, מכורח המציאות לפעמים, זה מאכזב. הן מרגישות אשמה ותהייה קשה: למה האהבה לילד שלי לא עובדת אצלי?"
ד"ר לזר לא חושבת שהאהבה 'לא עובדת'. היא מסבירה שהחיים שלנו הם דבר הרבה יותר גדול מאהבה בלבד:
"נכון, השם יצק בתינוק המון חן. גם אם הוא לא 'תינוק פוסטר', הוא עדיין שובה לב, והסביבה הבוגרת כולה יכולה להתאהב בו כי זה נוגע ב'אמא' שבתוכנו, ברכיבים הנפשיים אימהיים שיש בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.
"אבל החיים הם לא רק חלום. כל היכולות הללו של האהבה, שהן אמיתיות אפילו גנטית והורמונלית, פוגשות רכיב נוסף: רכיב של מציאות. והמציאות מתסכלת: יש לילות ללא שינה, וכאבי בטן שמשגעים את התינוק ואת הסביבה שלו, ויש חמות שאומרת ככה, ושכנה שחושבת ככה, וסבתא שלא מוצא חן בעיניה ש… ואז החוויה הטהורה הזו של האהבה נפגמת, ומתעוררים רגשות של אשמה, תסכול, כעס ואכזבה: לזה ייחלתי? אלו הרגשות שכולם שרים וכותבים עליהם, בין אמא לילד?
"וכל זה עוד לפני המורכבות שהאדם עצמו מגיע איתה לחוויית ההורות, עם המטענים שלו והאישיות שלו.
"הנה דוגמה פשוטה: אמא צעירה סיפרה על תינוקת טרייה שצרחה ללא הרף. האחות ניסתה להרגיע, גם אבא, אבל היא נרגעה רק עם אמא. האמא תיארה: 'ברגע הזה שהאחות הניחה אותה עלי והתינוקת נרגעה, הרגשתי שזהו, אני צריכה להיות אמא שלה כל הזמן. זו הייתה גם התרגשות אבל גם תחושה של כלא: רק עלי היא תירגע! נגזר גורלי, אני שלה ואין לי כבר את החופש שהכרתי עד היום!'
"אלו תחושות לא קלות, אבל טבעיות. וככל שניתן להן מקום, נכבד את הצד האנושי, את הצער בגידול בנים, את הרגשות השונים בכל רפרטואר שיש, שכרוכים בהורות, את ההבנה שהקושי אינו רק פיזי אלא גם רגשי, כך נוכל לשחרר את הרגש לדרכו.
"ולא קל לשחרר את הרגשות המורכבים האלו. את הציפייה להרגיש שלמות של אהבה, ואת המציאות שמכילה רגשות נוספים ותחושות אחרות. אימהות נבהלות מהרגשות האלו, ומרגישות אשמה. האשמה מולידה דחייה מעצמן, עוד קצת חוסר חשק וכוח ועוד קצת ריחוק מהילד. נוצר מעגל שמזין את החוויה הקשה הזו, וכל עוד לא נעצור אותו בהקשבה והבנה שהמציאות מורכבת מהמון רגשות, הוא ימשיך לנוע סביב עצמו.
"אימהוּת היא נושא רגיש אוניברסלית. הפחד מלהיות 'אמא לא טובה' נמצא שם מרגע שאישה הופכת לאם, ועד עולם. כשהילדה עולה לכיתה א', כשהיא חוגגת בת מצווה, נישאת והופכת להיות אמא בעצמה, עדיין אמא שלה חשה את הכמיהה להיות אמא טובה, ואת הפחד מלא לספק את החלום. יש לנו נטייה לאידיאליזציה ולמושלמות של החלום, ואת המציאות שיודעת: אי אפשר להיות אמא מושלמת".
סאבטקסט של אימהות
יעל היא אחת הנשים המעצבנות, אם מסתכלים על החיים שלה במבט שטחי: היא אמא לארבעה קטנטנים, הגדולה בת חמש. בשנייה שהיא חוזרת מהעבודה (15:00) היא רצה להחזיר את כולם, לא משאירה אותם דקה נוספת במשפחתון או בצהרון, רוצה לתת להם זמן אמא על הרצפה עם הלגו. אבל מה שהכי מעצבן ביעל, זו העובדה שאמא שלה מתחננת אליה כבר שנה: היא מוכנה לממן להם נופש זוגי ארבעה ימים בים המלח, והיא, הסבתא החלומית, תשמור על הנכדים, רק שיעל שלה תתאוורר קצת. אבל יעל לא מסכימה, בשום אופן.
אם נסכים להקשיב ליעל בלי לתת לרגשות הקנאה לסתום לנו את האוזניים, היא תספר לנו בקול מדוכדך שהיא לא מסוגלת לצאת לנופש הזה, כי יש לה חרדות איומות לעזוב את הילדים בלי אבא ואמא שלהם אפילו לא ללילה אחד, אז לארבעה לילות? היא לא תצליח ליהנות לרגע מהנופש הזה, היא תצטרך כדורי הרגעה על בסיס שעתי ותהיה סתם מעורפלת, לא כדאי.
יהיה מי שיקשיב ליעל וינסה לחפש טראומות ילדות ישנות של נטישה, של בדידות, של ריחוק מההורים. אבל לא. ליעל אין טראומות כאלו. לא בצורה חריפה, בכל אופן. להפך, היא זכתה לילדות קסומה דיה.
בואו נניח שיעל הלכה לטיפול אנליטי עמוק שסקר את הלא מודע שלה בקרני הרנטגן שלו, עד שלאט לאט היא הגיעה להבנה שטלטלה אותה כמו ברק: היא בחרדה כזו עצומה מלעזוב את הילדים שלה, כי בתוך תוכה, בחלקים הכי סמויים ולא מדוברים, כאלו שאסור בשום אופן לחשוב אותם, היא, לרגעים, פוחדת, שאם היא תצא לארבעה ימים של חופש, אולי, אולי, אולי היא לא תרצה לחזור לעומס היום יומי שדורש את כל-כולה.
והיא כן רוצה לחזור.
כמה מפותל הלב שלנו. כמה מורכבת הנפש שלנו, מעשה אמן ממש. אנחנו יכולים הכי לאהוב ובו זמנית גם להיות עייפים, רחוקים וסתם אדישים.
ככה קרה ליעל: אמא שלה הייתה אם החלומות, לתחושתה. אמא שלא עבדה, אלא קיבלה אותה בחלוק ומטפחת ומרק חם שהיה רק המנה הראשונה. אמא שישבה איתה שעות ארוכות והכינה לה שערים לכל המחברות.
יעל כן צריכה לעבוד, וקשה. את ארוחת הצהריים היא מנסה להכין ערב קודם, אבל אין לה בכלל חלוק, ומרקים רק כשמגיעים לסבתא. היא כל כך רוצה להיות כמו אמא שלה, אבל היא כל כך לא מצליחה. והיא רוצה חופש. לחזור לרגעים להיות ילדה חסרת כל עול שמכינים לה מרק ותוספות ומפטפטים איתה. אבל היא מפחדת מהרצון הזה: איך יכול להיות שאני אמא, כמו שאמא שלי הייתה, ואני רוצה לברוח מהילדים שלי? איך יכול להיות שאין לי כוח אליהם? מה זה אומר עלי? ומה זה אומר על האימהוּת בכלל? ואולי – אולי זה אומר שגם לאמא שלי לרגעים לא היה כוח אלי?
מפחיד מדי.
אלו מחשבות שלא יכולות להיחשב.
לכן היא לא נותנת למחשבות האלו לעלות, ואת הלב שלה היא נועלת שלא להרגיש, אבל כל הבעבוע הזה לא נעלם לשום מקום: הוא מתפרץ בצורה כזו של מסירות שלא נותנת לה מנוחה, וסותמת לה את הלב מלהרגיש את העייפות ואת הרצון קצת לנוח, רק לכמה לילות ודי. היא אולי מרגישה חרדות עמוקות שגורמות לה לא לקחת בשתי ידיים מחבקות את הנופש המוצע לה, אבל ככה היא נרגעת מפני הרצון שלה – עצמה.
כבר הבנו כמה קשה להרגיש רצון ובו בזמן לשנוא את הרצון הזה, לפחוד ממנו עצמו, ממנו עצמנו.
רק כשיעל תלמד לקבל את הנפש שלה, את העובדה שיש בתוכה רגשות פתלתולים, להבין שהם לגיטימיים, ואמא קסומה היא לא קוסמת, והיא מתעייפת לעיתים וגם צריכה קצת חופש, ולפעמים נמאס לה והיא רוצה לברוח מהכל אבל היא לא בורחת – רק כשהיא תקבל את עצמה, ככה, פשוט, היא תוכל להניח לחרדות האלו ללכת.
ורונית לזר מרככת עוד יותר: "בשביל זה מספיק שאישה תאמר לרעותה, ואמא צעירה תשמע משכנה, מחמותה, מאמא שלה ומסבתא שלה את המשפט הפשוט הזה: זה בסדר. אלו רגשות טבעיים. קשה לנו לראות מול העיניים שאנחנו לא רק אוהבים, אבל טבעי שאימהות גם מתסכלת, חונקת ומעייפת ומכעיסה לפעמים".
אולי תהיה מי שעדיין תירתע מהרגשות האלו. "אמא את היא המנורה ואני כד קטן", שרות הילדות בגן את השיר של מלכלי. אבל גם אמא כזו, אם היא תסכים להקשיב טוב טוב לעצמה, בשקט בשקט להיות אותנטית וכנה, היא תגלה שממילא, היא מספרת בכל מיני דרכים לילדים שלה, שיש גם מציאות, לא רק אמא-חלום:
"הביטויים של התסכול הזה הם דקיקים, ובאים ביום יום של החיים", מתארת לנו אותם ד"ר לזר. "אם רק נתבונן בהם, נשים לב שאנחנו בעצם אומרים שם: אנחנו לא מושלמים. אנחת הרווחה הזו כשהילד בן החמש נרדם, 'הו, סוף סוף נרדמת', מספרת את הטבע המציאותי: לא היה לי כוח לשחק איתך ולספר לך סיפורים ולשיר לך שירים עד עולם. האימהות שבתוכי היא לא מושלמת, היא לפעמים נחנקת. וזה בסדר, זה הטבע.
"'עכשיו אבא שומר עלייך ואמא רוצה ללכת עם חברה', זה שוב ביטוי פשוט למציאות שאיננה החלום. ואמא שיושבת עם הבת שלה להכין יחד שיעורי בית ולמצוא מדבקות למחברת גאוגרפיה ואז אומרת לה: 'אני צריכה עכשיו קצת לנוח בחדר' – אלו הם ביטויים לגיטימיים ופשוטים למציאות הטבעית הלא כל-יכולה".
וכאן מדגישה לנו רונית אזהרה חשובה: "לא בכל מצב מתאים לשתף את הילדים בקושי המציאותי הזה של להיות הורים.
"אנחנו כמובן לא אומרים לילד שלנו: 'תקשיב, אתה בלתי נסבל ואין לי כוח לשחק איתך', אבל זה מגיע בסאבטקסט: מגיעה הבת הנשואה עם התינוק הצרחן שלה ואמא אומרת 'וואו, זה מזכיר לי את הלילות איתך', ופתאום הבת מגלה: לא, לאמא שלי לא היה רק קל ואוהב ומחבק איתי. היו לה גם רגעים קשים בקשר".
אמא ועוד
הפלא הגדול הוא, שכאשר הילד מקבל קצת פחות שמן, הוא יכול 'לבעור' יותר.
איך?
ככה, פלא. כשהוא מצמצם טיפ טיפה את עצמו הוא לומד להכיר באחר, ברצונות של האחר, בצרכים, הוא לומד להיות רגיש ומכוונן. לא, לא "ילד הורי". אין שום כוונה לברוח לקצה השני, חלילה וחס. רק ככה, בעדינות, מדי פעם, במינון שמקשיב לו, רואה אותו וערני לתגובות שלו.
ד"ר לזר מספרת: "יכול להיות שבתוך ליבו הילד קצת נפגע, קצת מאוכזב. הוא היה רוצה עוד קצת מאמא. ויש אימהות שלא מסוגלות לחוות את התחושה הזו שהילד שלהן מאוכזב מהן, והן נותנות לו את עצמן כל היום, שרק לא ירגיש בחסרונן, בדחייתן.
"אבל המורכבות הזו היא סַמָּן לילד לחיים האמיתיים: מערכת יחסים אמיתית מושתתת על מורכבות. מערכת יחסים מעצם טבעה היא לא חלקה, יפה וקסומה תמיד, והמורכבות הפשוטה והטבעית הזו היא ההתאמה לחיים: גם כשלאמא קצת נמאס המשחק, זה לא טוטלי והיא לא נעלמת. היום לאמא אין כוח, אבל זה לא אומר שגם מחר לא יהיה לה. זה קצת, זה עכשיו, זה יעבור. המילים האלו והידיעה הזו, בונות את הנפש ואת היכולת להכיל, לשאת תסכול, להתאכזב ולגלות מחדש את התקווה ואת ה'יש'.
"לא תמיד יש לנו כוח לשמוע את הסיפורים של הילד, אבל רוב הזמן – יש לנו. לא כל הזמן אנחנו נוכחות וערניות, אבל לרוב – כן. וחשוב שבהתאמה לגיל, הילד גם ישמע את הקול של אמא שלו כאדם בפני עצמה, ולא רק כאובייקט שאמור לספק לו את כל צרכיו.
"הקול הזה של אמא לא מגיע אליו כילד הורי שנושא את אימו ושומר עליה, אלא כילד שיכול לראות את עצמו, את צרכיו, ורואים את צרכיו, והוא גם מסוגל בהתאם לגילו להכיר שלאמא שלו יש חלקים נוספים מלבדו. לאמא שלו יש חיים שלא בהכרח קשורים אליו.
"אדרבה. בהתאמה ובהדרגתיות, ככל שהוא יכיר שאימו היא סובייקט, כלומר היא אדם עם משאלות, מחשבות ורצונות משל עצמה – הוא יהיה מסוגל לראות את עצמו ואת הזולת כאנשים ייחודיים, כבני אדם, ומכאן הוא יגדל לאדם מוסרי יותר, ללא רגשות אשמה מיותרים או כבדים מדי.
"הכרה זו באמא, מעבר לאדם שמספק את צרכיו, היא הכרה כואבת, כי הוא נאלץ להבין שלאמא יש חיים משל עצמה ולא רק הוא מרכז העולם שלה. אך הכרה זו היא המגדלת, המצמיחה, ומאפשרת לילד לפתח מערכות יחסים של הדדיות".
כמה מורכבים החיים שלנו, מאלפי חלקיקי פסיפס. היכולת שלנו לנוע מרגש לרגש, ממצב למצב, היא יכולת של אנשים גמישים בהחלט, נכון?
וככה מסכמת את זה רונית לזר:
"זו היכולת לראות שהרך והקסום לפעמים גם מחוספס וקשה, אבל המחוספס והקשה הזה עטוף גם הוא ברוך ובפשטות אימהית.
"החלומות שלנו צובעים את המציאות. בלי החלום כנראה נתקשה לקום כל בוקר ולעשות את התפקיד שלנו ושוב למרוח קוטג' בלחם ולהוסיף תפוח חתוך.
"אבל המציאות צובעת לפעמים את החלום: יש בקרים קרים וגשומים שאנחנו מתקשים להיפרד מהמיטה, וימים אחרים שסתם כך, קמים מצוברחים ורוצים לברוח מהכל, ואז החלום נותן עוד טיפ טיפה כוח להחזיק את המציאות האפורה ולהוסיף לה צבע".
ככה חיים להם בנפש שלנו, בכפיפה אחת, חלום ומציאות, ואנחנו פנויים לשחק איתם: לחלום על אהבה אין-סופית שלנו לילדים, לאהוב אותם במציאות האמיתית, וגם להכיל ולהבין שיש רגעים אחרים שעוד רגע יעברו, בזכות החלום.
ויש נקודה חשובה נוספת, אפשר אפילו לקרוא לה בסיסית וקריטית. ד"ר לזר מתמקדת בה:
"יש יסוד חשוב: מותר לנו להרגיש, אבל לא כל רגש אמור להפוך להיות מעשה. אנחנו יכולים לרצות לברוח ולהרגיש את הרצון הזה שבו ממש מתחשק לנו לטוס עכשיו להולנד לשנתיים לבד. זה בסדר שיהיה מקום לחלום הזה בלי להפוך אותו למציאות.
"מותר להרגיש שאין לנו כוח. טבעי להרגיש כך לפעמים. אבל זה לא צריך להיות מציאותי ומעשי. יותר מכך: אסור לזה להיות מציאותי ומעשי. המקום הפנימי שיכול להרגיש, לפתוח בפנים מרחבים, גורם לכך שבעזרת המרחבים הללו אפשר לחוות את הרגש, להרגיש בו, בלי לעשות אותו".
ככה אמר מרן הגרש"ז אויערבאך לתלמידים שנסעו לטיול באמצע הזמן, וסיפרו לו שהם היו צריכים להתאוורר: "מה אתם חושבים, שאני לא צריך להתאוורר? גם אני צריך! אז מה אני עושה? יושב בחדר שלי, עוצם עיניים, רואה את הים, את הגלים, שומע את הציפורים ככה, שתיים או שלוש דקות והנה, אני חוזר לחדר. לא צריך לנסוע בשביל זה עד טבריה באמצע הזמן".
ככה, רק להרגיש, רק לפעמים, וגם לחזור למציאות, שלא נשכח: יש בה חלונות עם שלהבות מרצדות ואמא מלבבת לביבות.
גיבורים ביד חלשים
זו כל המהות של חנוכה שמתקרב אלינו בצעדי ריקוד: המציאות מתכופפת לקדושה, החלום, המשמעות. השלם גדול מסך חלקיו. אלה לא רק הגרביים שצריך לקפל בלופ אין-סופי, ולא רק הרצפה ששוב דביקה ולא רק ההפגנה הסוערת של דרישות הילדים לסיפור ולשיר ולאוכל ולנשיקה ולציור ול…
זה שלם. זו קדושה. והיא בוערת שמונה ימים בכוח האין-סוף של מעל לטבע. אי אפשר לחיות רק את המציאות האפורה, המעייפת, הנוטלת, החוזרת על עצמה. חייבים לזכור ולנוע בכוח האהבה והזכות. זה השמן שמבעיר לנו את העצמות לניצוצות כל כך עדינים ומקודשים.
ובמקום להמשיך לחפש מילים שמתארות את העוצמה והגודל הזה, אפשר לצטט את הגר"ש פנקוס זצ"ל מתוך 'נפש חיה'. המילים שלו מתוקות, כמו תמיד:
"ישנה נקודה המעיקה עלי בנושא זה של גידול משפחה.
"ניתנה לנו זכות עצומה. זכות של 'צלם אלוקים', הכוח לברוא עולמות. וחלילה לנו להימנע מבניית אותם עולמות.
"לא באתי לפסוק הלכות. בהרבה מהמקרים אלו שאלות של פיקוח נפש, שלא ניתן לדבר עליהם בשיחות מוסר.
"נכון שישנם לפעמים קשיים בגידול הילדים, ישנם לפעמים קשיים אישיים, אך דברים אלו אינם נתונים להכרעת כל יחיד ויחיד… אם באים לפעמים להכריע מתוך דברים חסרי בסיס כי השכנה יעצה, החברה סיפרה סיפורים קשים – האם יש בכוחם של כל ה'יועצים' למיניהם המנסים להכריע בדיני נפשות, לראות עד סוף כל הדורות?"
כי כן, נדרש מאיתנו להחזיק את החבל משני הקצוות שלו: המציאות והחלום.
להכיר ביום יום שיש בו לעיתים מצבים של פיקוח נפש וקשיים ועייפות לאין שיעור, להכיר בפלא הלא נתפס הזה, שיש בנו כוח לברוא עולמות – עד סוף כל הדורות. נדרש מאיתנו בלולייניות שקולה ומחושבת לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: למדוד את הכוחות, להיות בקשב לאמא שהיא לא רק אמא. היא, בעצמה, צלם אלוקים העומד בפני עצמו וזקוק לשמור על עצמו, היא סובייקט בעולמו של הבורא. ובאותה נשימה להיות בקשב לתפקיד האלוקי שמלא כל הארץ כבודו: יש תפקיד. יש משמעות. אמא היא גם אובייקט עבור, למען, בשביל.
והשלם הזה? התפקיד העצום הזה? הוא גדול מסך החלקים של הלגו והלילות ללא שינה והחלב שנשפך.
יום אחד הבית יהיה מסודר, ערמות הכביסה יצטמקו, הכלים בכיור יהיו רק של זוג אחד נשען על משענתו. לזוג הזה יחגגו חתונת הזהב, והאושר שיישפך שם יהיה שווה את שנות הרצפה הדביקה.
וזה עוד יהיה רק מה שרואים, בעזרת השם, בפרוזדור.
