הנה נושא שלא נעים לדבר עליו, אבל כן חשוב: האם קיימת תופעה של אפליות כלפי נכדים? את מי סבתא אוהבת יותר, את הילדים של הבת או של הכלה? את הילדים של הבת הבכורה או דווקא הבת האמצעית המועדפת? למה לנכדה הזו היא קנתה צמיד זהב, ולשנייה – שוקולד? למה את הבן של הבת היא מזמינה לשבת, ואת הבן של הכלה לא? | השאלות אולי נשמעות קטנוניות, אבל הן מעידות על כאב שטמון במערכת היחסים בין הכלה לחמות, וכאב כזה צריך לקבל תשובות | סבתא של כולם
אם תשאלו את סבתא את מי היא הכי אוהבת, היא תחייך חיוך גדול ותכריז בקול: את כולם!
ואם תשאלו אותה בתמיהה: ואין אצלך נכד מועדף? היא תשלול מכל וכל, כי אין כמו הנכדים שלה, כולם!
אבל בשקט בשקט, נגלה לכם שלפעמים, כמה שזה כואב, המציאות שונה. לב של סבתא הוא לא מקשה אחת. ככה זה.
בכל השירים וסיפורי הילדים סבתא היא מקור לפינוק, לחיבוק, לממתק ולנחמה. היא שמרככת כל מכה, שולפת מתנה כמו שפן מהכובע, ואוהבת את כוווולם.
התיאור הסבתאי החביב הזה מתאים בהחלט לחלק גדול מהסבתות הנפלאות, שאכן אוהבות את כל הנכדים שלהן, אבל חלק מאיתנו חוות אותו באופן קצת שונה. אנחנו מרגישות שסבתא מעדיפה את האחיינים שלנו ולא את ילדינו, וזה כואב לנו.
כבר בהתחלה חשוב לומר: סבתות לא חייבות לתת כלום. שום-כלום. כל מה שהן כן נותנות, הוא מתנה שהן נותנות מליבן הרחב, ולאף אחד אין זכות לבוא בטענות למה הן נתנו כך ולא אחרת.
ועם זאת, דווקא מכיוון שהנתינה של סבתא יקרה כל כך בעיני הילדים, לפעמים כשנוצר פער בין מה שילד אחד מקבל לבין מה שילד אחר – זה עלול לכאוב. כי זה לא העניין של הבגד או הצעצוע, זו השאלה: "מה, אותנו סבתא אוהבת פחות???"
לכן כדאי לפתוח את הנושא הזה. לבדוק למה נוצרים הפערים, אם אפשר לגשר עליהם ואם צריך בכלל.
הנושא עלה בעקבות מכתב שהתקבל במערכת. האישה שסיפרה בו את סיפורה בכאב, ביקשה שניתן במה למציאות שהכותרת שלה היא: 'אפליה' בין ילדי הבת לילדי הכלה.
"אומנם כל החמיות מכחישות בתוקף שישנה כזאת אפליה", היא כותבת, "אך בתור כלה שהמציאות נמצאת מול עיניה, קשה להתעלם".
עם מסקנות גורפות לא נצא מהכתבה הזו, כי העולם כידוע הוא לא שחור ולבן. יש המון אפור באמצע, וכל אחד רואה את מציאות חייו מהזווית שלו.
מה כן נעשה פה? נפתח חלונות שאולי לא העזנו לפתוח עד היום. נסתכל על המציאות ביושר. ניתן לאור להציף סיטואציות. ואולי נבין אותן קצת אחרת מהיום, והיה זה שכרנו.
בין בני לאחייני
"הבן שלי ובן דודו – הבן של הבת של חמותי – למדו באותו חיידר וחגגו יחד מסיבות שונות שאליהן הוזמנו ההורים, הסבים והסבתות. בכל מסיבה נכחה חמותי, מתמלאת בנחת מנכדיה המתוקים.
"שנה אחת עברה גיסתי דירה לשכונה מרוחקת, והבן שלה עבר לחיידר אחר. באותה שנה התקיימה מסיבה גדולה בת"ת של בני, שבה הוא נבחן בפומבי וקיבל תעודה. כל המשפחה התרגשה מאוד, אך חמותי לא הגיעה. שבוע לפני כן חגג אחייני מסיבה דומה, ולשם היא כן הגיעה. רק אז נפל לי האסימון: לכל המסיבות היא הגיעה בשביל הנכד השני. אני לא חושבת שהיא עשתה את זה בכוונה, כמובן, אבל לכי תסבירי לילד ששואל למה סבתא הלכה למסיבה של בן דודו ולא באה למסיבה שלו… ולכי תספרי לעצמך למה באבי לא באה…" זו הייתה שיפי (שם בדוי), שמגלה פצע כואב במערכת היחסים המשפחתית.
גב' מלכה זיכרמן, יועצת משפחתית ומנחת סדנאות לתקשורת מקרבת, מקשיבה לה ומנסה לעשות סדר בתמונת המצב העגומה.
"סבתות רבות מצהירות שהן נותנות יחס שווה לכל הנכדים. אז הן הצהירו… במציאות זה מתחיל עוד קודם", היא אומרת. "תענו בכנות: האם הורים מפלים בין ילדים? אנחנו אומרים שאנחנו אוהבים את הילדים כולם בשווה. זה קיים ברצון, תאורטית אולי. מציאותית – לא! למה? כי ישנם ילדים נוחים המכבדים את ההורים. הם זוכרים אותם, מתקשרים ומתעניינים. אוטומטית ההורים מחזירים להם אהבה, ולא משנה באיזו צורה זה נעשה – אם באירוח או במתנות או בנתינות אחרות שהלב חפץ לתת. ולרוב, ילד אהוב – ילדיו יהיו אהובים, וזה לא משנה אם הוא בן או בת.
"נוסף על כך, מצוי הרבה פעמים שהבת שגדלה בבית, מכירה עד דק את הצרכים והערכים של ההורים ונותנת להם את המענה. מהסיבה הזו היא תקבל יחס מועדף, וגם ילדיה יהיו באותה עסקת חבילה.
"מניסיוני בקליניקה, יש כאלה שמפלות, ויש כאלה שדווקא מפנקות יותר את הנכדים מהבנים, כי הן מרצות את הכלות. לרוב הקשר בין סבתא לנכדים תלוי ביחס של הנכדים והוריהם לסבתא, וכמה ההורים הם מודל לכבד את סבתא".
עם זאת, מלכה מבקשת לציין כי הרבה פעמים התחושה של האפליה נמצאת רק בראש, דרך פרשנות ושימת זכוכית מגדלת על כל בדל דמיון שיצדיק את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. היא מביאה מקרה מהשטח, שבו עלה נושא האפליות בקליניקה: "חני סיפרה לי בכאב על המאמצים שלה לקרב את כלתה, שמתחפרת בעמדה שהיא וילדיה מקופחים. היא מספרת שלמרות כל מאמציה, כלתה בטוחה שהיא וילדיה מקבלים פחות. ברור שזהו דפוס של הכלה שבוחרת להיות בעמדה נחיתית ולשדר מסכנות. כיוונתי אותה להאיר פנים, להשתדל לראות את הטוב שבה, ולזכור שהבחירה של כלתה איך להתייחס למה שהיא מקבלת – אינה תלויה במה שהחמות עושה או לא עושה. כדי שיקרה שינוי משמעותי, הרבה פעמים יש צורך בשינוי משני הצדדים. אבל מכיוון שהחמות היא שפנתה אלי, מיקוד העבודה היה על החלק שלה בעבודה ועל ההכלה של הכלה הפועלת מחולשה ומשתמשת בחולשה כדי להפעיל את הסביבה".
לפעמים הכלה היא שצריכה להבין את המקום שלה כלפי חמותה. מלכה מספרת: "דסי שיתפה אותי בהתנהגויות של חמותה כלפיה, ששמעות אכן מקוממות. החמות מזמינה רק את הבנים שלה לשמחת האופרוף של הבן הקטן, בלי נשותיהם, בעוד היא מצפה שדסי – בתור הכלה הבכורה – תארגן את ריקוד הנכדות בחתונה ותטפל בשכירת השמלות לכולן. 'כבר ניסיתי לדבר איתה', אמרה דסי בכאב, 'לא עזר'.
"הסברתי לדסי שזוהי חמותה, וזה מה שהיא מוצאת לנכון לעשות. אין לדסי שליטה עליה. מה שהיא יכולה לעשות זה לנהל את עצמה בתוך המערכת הזו, וזה הרבה.
"'תזכרי', הוספתי ואמרתי לה, 'שההתנהגות שלך כלפי חמותך, דווקא כשהיא מתייחסת לכאורה בחוסר הגינות, היא מודל עבור ילדייך. סביר להניח שגם היחס של סבתא כלפיהם עלול לעורר אצלם תמיהות, ולכן חשבי איך את רוצה שהם יתנהגו במצבים כאלה, ותזכרי שאת המודל עבורם. קבלי אחריות על החלק שלך בלבד, ותזכרי לבדוק אם מה שאת עושה היום, מביא אותך למה שאת רוצה להיות מחר".
הדרך ללב של סבתא
"יש לי בת אחת, מתוקה מדבש. היא נולדה אחרי עשר שנות המתנה כואבות. חצי שנה אחריה נולדה נכדה נוספת, בת לגיסתי, אמא לשורה של בנות חמודות. כשהבת שלי נולדה, חמותי הנרגשת קנתה לה בגד ולי – שוקולדים. זה נחמד מצידה ואני מעריכה מאוד, אבל לא יכולתי להתגבר על הצביטה שהרגשתי כשלתינוקת של גיסתי היא קנתה צמיד זהב וגרדרובה מפנקת. הפערים היו פשוט גדולים מדי". כך רחל.
איך מנסים לפתור את הפלונטר הכואב? האם יש דרך ללב החמות?
גב' שרה לנגזם, יועצת רגשית, יועצת משפחתית, מנחת הורים בהתמחות 'אמא לנשואים', נדרשת לסוגיה: "ראשית, ברצוני לציין כי כאשר התבקשתי לחוות את דעתי בנושא האפליות, הרגשתי שיש כאן משהו מוכר, אבל מהצד השני… יותר מפעם אחת אימהות לילדים נשואים אומרים לי דברים בכיוון ההפוך: הן מרגישות שהכלות עוזרות יותר לאימהות שלהן, מחוברות יותר למשפחה שלהן, אכפתיות יותר לגבי מה שקורה שם, מספרות את החדשות קודם לאמא שלהן ורק בהפרש זמן משמעותי גם לחמות (אם בכלל), והנה הגיעה השאלה מהצד השני של המתרס: הכלה מרגישה מקופחת, מרגישה אפליה בין היחס שנותנת החמות לילדי הבת לעומת היחס שהיא נותנת לילדי הבן…
"יחס שווה? לכאורה זו חובה. אבל במציאות, הרבה פעמים הדברים משתבשים ואפילו מתבטאים בצורה הפוכה. סיפרה לי פעם אמא שהבנות מתלוננות שהיא נותנת יותר מתנות לכלות מאשר לבנות שלה. ברור שחובתנו, גם כחמות וגם ככלה, להשתדל לא לעשות אפליות, אף שברוב המקרים, בת קשורה לאמא שלה יותר מלחמותה, וגם אמא קשורה יותר לבת מלכלה.
"הפתיחות והזרימה בתקשורת שקיימת בין האם לבת, עלולה להיות חסרה במערכת יחסים בין חמות לכלה, אך כמובן, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. ישנם מקרים שבהם היחס בין אמא לבת טעון מאוד. ברוב המקרים המתח כבר קיים מאז שהבת הייתה ילדה בבית, ורק אציין שגם במקרה זה אפשר לתקן ולבנות קשר טוב. בדרך כלל עבודת התיקון דורשת ייעוץ ותהליך מסוים. אבל מניסיון, זה אפשרי לגמרי". וכאן היא מגיעה לקביעה מעניינת: "אימהות עם היסטוריה של קשר מתוח בינן לבין בִּתן, יכולות לפעמים באופן פרדוקסלי ליצור קשר טוב עם כלתן. הן מוצאות בכלה מה שחיפשו ולא מצאו בבת".
ואכן שירי, אמא לחמישה, מפריכה את התזה שהועלתה בתחילת הכתבה ומציגה תמונת מצב הפוכה: "אימי היא אישיות נהדרת, אוהבת, אכפתית, קשובה. הופתעתי כשגיליתי שלא פעם היא שולחת לגיסתי – כלתה – אוכל מפנק, או קונה לה מתנה מיוחדת. אני משתדלת לפרגן כמובן, אבל…
"פעם העזתי לשאול אותה על זה. היא הסבירה לי כך: בת תמיד תישאר במשפחה, אבל כדי שכלה תרגיש בבית, צריך להשקיע בה.
"מכיוון שכבר דיברנו בפתיחות, אמרתי לה שלילדים שלי קשה עם זה. הם לא מבינים למה בני הדודים מקבלים יותר מהם. מובן שאין לי שום זכות להתערב בשיקולים של אמא, ובכל זאת חשבתי שיהיה נכון להסב את תשומת ליבה לנושא. ובאמת, אני מבחינה שמאז השיחה הזו אמא משתדלת להשוות את היחס בין כולם, ומודה לה על זה".
למי מחכים הנכדים
שיפי, הכלה הכאובה שחשפה את סיפורה בתחילת הכתבה, ממשיכה לספר: "הבן שלי חגג בר מצווה ביתית קטנה בזמן הקורונה. לאחר השמחה נזכרה חמותי שהיא לא קנתה מתנה לבני, והתעקשה שהיא רוצה לתת דווקא מתנה ולא כסף. בני רצה סט ספרים יקר מאוד ולא היה לנו נעים לבקש, לכן הוא ביקש בסוף משהו קטן בהרבה. חודשיים לאחר מכן התברמץ בן דודו – בנה של גיסתי, והוא קיבל סכום כסף גבוה מאוד. בשיחה סתמית בין מספר בני דודים התגלה שכולם קיבלו את הסכום הזה, ורק הבן שלי – לא. לא היו לי מילים מולו, ישבתי וכאבתי איתו. כמה שניסיתי לסנגר על חמותי, אבדו לי המילים".
גם חני משתפת בכאב: "בתי בת העשר רצתה מאוד לבוא להתארח אצל סבתא בשבת, אבל חמותי דחתה אותה כל הזמן בתירוצים שונים. בשיחה אקראית עם בת דודתה, היא שמעה ממנה שסבתא הזמינה אותה לשבת ופינקה אותה בממתקים ומתנות. המילים שלי נעלמו. הבת שלי הייתה נסערת מאוד: 'למה סבתא לא רוצה שאני אבוא?' אני באמת משתדלת לדון לכף זכות ולא באמת יודעת מה לומר לילדים, לרוב מצדדת בסבתא אף שהדברים שאני אומרת לא הכי נכונים, כי אני מנסה למזער את התחושות".
רגע לפני שנגיע למסקנות חמורות, נזכור: לכל מערכת יחסים יש שני צדדים. לפני שנסמן איקס על התנהלותה של סבתא, בואו נעצור ביחד וננסה להעמיק במקרה. ניקח לדוגמה את הסירוב לאירוח נכדה אחת והזמנה של האחרת. נכון, זה כואב, זה מצער ומקומם. אך כולנו יודעים שיש דברים נסתרים. לפעמים הסיפור האמיתי שמסתתר מאחורי האפליה והקיפוח, שונה לחלוטין. אנו רואים רק פרק אחד בספר. ייתכן שסבתא שהזמינה את הנכדה הספציפית לשבת הייתה זקוקה לעזרתה, והנכדה התמקדה רק בפינוקים, שוכחת לספר על מבצע ניקיון מורכב ומתיש וקניות לשבת ביום שישי, ואולי בביתה של הנכדה שהוזמנה יש צורך בעזרה רבה יותר כעת? או שמדובר בביקור פתאומי וחד פעמי, בלי הכנה מקדימה, שנוצר מכורח המציאות פתאום.
ברכי לוין, פסיכותרפיסטית, מאירה שתי נקודות חשובות: "אנחנו תמיד צופים בתמונה חלקית ולא בתלת ממד. יש דברים שאנחנו לא רואים מעל פני השטח, הגורמים ליחס שונה כלפי הילדים. סיפרה לי סבתא שנכדה עבר פגיעה נוראה ל"ע. ההורים כמובן הסתירו את הסיפור מכל המשפחה, אפילו המצומצמת, ודווקא הסבתא כן הייתה מעורבת וסייעה מאוד. הנכד היה צריך להיות חבוק בהרבה אהבה, תוך כדי שהוא עובר טיפול פסיכולוגי ארוך. הסבתא סיפרה לי שיום אחד אחות של כלתה ראתה אותה ליד חנות גלידה ברחוב רבי עקיבא עם הנכד, מחזיק שקית של חנות משחקים יוקרתית ביד אחת וביד השנייה בגלידה נוטפת. אוטומטית היא זרקה לה: 'איפה מוישי ומנחם?' הנכדים האחרים, בני אחותה. הסבתא נאלמה ואחר כך גם מלמלה משהו שגם תורם יגיע. לכי והסבירי לה את המורכבות של העניין. 'לא הייתה לי ברירה', היא הודתה, 'מהכסף שאין לי הזמנתי יום אחד גם את הנכדים האחרים, וקניתי גם להם מתנות יקרות, רק כדי שלא ירכלו שאני מפלה'.
"הורים לא תמיד יכולים לשתף את הנשואים שלהם בצורך של אחד מהם לקבל יותר", מזכירה לוין. "נכון יותר שהורים לא אמורים בכלל לשתף את הנשואים ולהסביר להם שיקולים שונים שעומדים בפניהם. זכותם המלאה לנהוג כפי שהם מוצאים לנכון, בלי לספק הסברים לאיש. גם אם נניח שהם טועים, האחרונים שצריכים לקבל הסברים הם הילדים או הנכדים.
"ואגב, לא פעם אומרות לי סבתות שכאשר באים אליהם הילדים גלויי לב, ומשתפים מתוך שיח של כבוד שהם חשים שילדיהם מופלים, הן מנסות להסביר ש'יש דברים נסתרים'. 'ריקי נמצאת בתקופה מאתגרת' או 'חיים צריך חיזוק מיוחד'. הילדים הנשואים בעצמם לא מוכנים להסתפק ברמזים וכדומה והם לוחצים לדעת למה. 'גם אני עוברת תקופה מאתגרת פי מיליון', או 'אני לא מתבכיין כמוהו שאני צריך חיזוקים'. והסבתא הכואבת לא יכולה לספר ששלום הבית שם מעורער קשות ואיש לא יודע, או שהם הסתבכו בסיפור כלכלי שהפיל אותם, או בעיה כרונית התגלתה…
"הכלל הוא", מסכמת ברכי לוין, "אם אנחנו לא מבינים, סימן שחסרים לנו נתונים להבין".
אנחנו המבוגרים אולי יכולים להבין, לפעמים, אבל מה המקום שלנו מול הילדים שלנו – הנכדים שמרגישים מקופחים? מה לומר להם? מה לא?
שאלנו את שרה לנגזם, והיא משיבה: "אכן, מדובר בקונפליקט לא פשוט. במקרה שנודע לילד שהוא מקופח לעומת נכד ממשפחת הדודה, חשוב לתת מקום למה שהילד מרגיש, לשאול אותו ולדבר איתו על מה שקורה לו כשהוא רואה מצב כזה. ועם זאת, ניזהר לא להכניס בשיח את הפרשנויות שלנו. בכל אינטראקציה בין אנשים יש לכל אחד חלקים שעליו לתקן, וייתכן שגם לילד שלנו יש חלק במערכת היחסים שנוצרה בינו לבין סבא וסבתא. אחרי שהילד נרגע, אפשר לבדוק עימו מה החלק שלו בכל הסיפור. לא ממקום מאשים, אלא ממקום של קבלת אחריות של הילד לחלקים שלו. אולי הילד יגיע למסקנה שהוא צריך ללכת יותר לבקר את סבתא ולחזק את הקשר, ואולי משהו אחר?"
שרה מעלה נקודה נוספת וחשובה: "לפעמים הילדים כלל לא מרגישים מקופחים, וזו רק הפרשנות של אמא שלהם שמצטערת בשבילם על מה שנראה לה שהם הפסידו. במצב כזה, אמא חכמה תיזהר שהמתח הזה שהיא מרגישה, לא יעבור לילדים שלה.
"וגם מהצד השני זה נכון – לפעמים החמות מרגישה בקונפליקט מול כלתה, וגם כאן חשוב שתשים לב לא להעביר את המתח גם ליחסים שלה עם ילדי הכלה, נכדיה. הם לא אשמים".
אגב או שלא, לפני שמתחילים לדון בשאלת הקיפוח, שרה מציעה לבדוק אם יש פה בכלל קיפוח. "חשוב שכל צד יבדוק איזו פרשנות הוא נותן למצב. זה נכון גם כלפי החמות שמרגישה שכלתה לא מספיק קשורה ומעריכה את המשפחה, וגם כלפי הכלה שמרגישה שחמותה נותנת לה פחות מלכל האחרים. פרשנות של 'היא לא מעריכה אותי, היא מזלזלת בי, אני לא חשובה לה', תגרום לצד המקופח הרבה צער ועוגמת נפש. חשוב לבצע הפרדה, להבין שהיחס שאני מקבלת לא אומר עלי כלום מבחינת ערך וחשיבות. צורת התנהלות זו תאפשר להמשיך לחיות בשלום גם במצב של חוסר איזון ביחס".
אמא שלו
"כאב לי מאוד לגלות שחמותי מתייחסת אלי באופן שונה מאשר לבנותיה. זה היה גם כלפיי וגם כלפי ילדיי. באיזשהו שלב דיברתי על זה עם בעלי. בתחילה הוא חשב שאני מגזימה, אבל עם הזמן הוא שם לב שאני כלל לא מגזימה, ושאכן, יש פה חוסר איזון מובהק ביחס", דבריה של שושנה.
מה מקומו של הבן – בעלה של הכלה, במצב כזה? האם המציאות הזו עלולה ליצור מתיחות בין בני הזוג? ואיך מתמודדים עם הסיטואציה?
חני שטראוס, יועצת נישואין, מצטרפת לשיחה ומעניקה מבט מקצועי על הנושא: "תמיד כשמדברים על אפליות, משהו בתוכנו מתקומם. תחושה חזקה של אי צדק ועוול נוראי ממלאת אותנו. ובאמת, אפליה היא תמיד דבר לא נכון. רגע לפני שנדבר על איך לפתור את זה בתקשורת בין בני הזוג, אני רוצה להרחיב את הראייה ולומר את מה שכל אחת מאיתנו מרגישה לפעמים בשקט: 'אבל הבת שלי… מקסימה!' זו בדיוק הנקודה. חז"ל כבר אמרו מזמן, שיש אהבה חזקה בין דומים, וכן מובא שיש אהבה חזקה במקום שיש הרבה נתינה.
"אז מה לעשות? כל אמא משקיעה בבת שלה המון, ולרוב, בנות גם דומות איפשהו לאימותיהן, ולכן הנטייה הטבעית היא הרבה פעמים לאהוב את הבת ואת דרך החינוך שלה כלפי הנכדים יותר מאשר את הדרך שבה הכלה עושה את זה, ותהיה מדהימה ככל שתהיה. אז מה, פשוט לאפשר לעצמנו לנטות אחרי הסיפור הזה וזהו? את זה ממש לא אמרתי! עכשיו, אחרי שיש הבנה של המצב הזה, האפשרות לשינוי היא גדולה הרבה יותר.
"בתור יועצת נישואין אני נתקלת בתופעה הזו הרבה, ולצערי, גם רבים מהחיכוכים בין בני זוג נובעים מכך שאחד מהם לא מרגיש מספיק בטוח מול משפחת המוצא של בן הזוג. אחד הדברים החשובים ביותר כשבני זוג נישאים, הוא ללמוד להיות ב'נפרדות רגשית' מול משפחות המוצא, שהם ההורים היקרים שחינכו, גידלו וחיתנו אותם.
"להבין שאם התופעה הזו קיימת זה רק סימן חזק עוד יותר משמיים שצריך לחזק ולרפד את הקן הביתי שלנו. כשהקן הביתי הוא חזק ויציב מספיק, גם כשמרחף מעליו כאב של אפליה בין הנכדים, עדיין מקורות הכוח האמיתיים הם התקשורת בין בני הזוג, הכלה של כל אחד מבני הבית, וביסוס ההקשבה ההדדית זה לדעות של זה. כל אלו ימנעו את החדירה של האפליה לתוך הבית.
"מנגד, נכון לתקשר עם ההורים על התחושות והכאב ולהביע את הרצון שדבר מה ישתנה בסיפור הזה. לצערי, ברוב המקרים, כאשר האפליה היא חזקה מאוד – תתלווה אליה גם הכחשה גדולה מאוד, ולא תמיד אפשר יהיה לדבר על הנושא הזה עם ההורים. אם זה המצב, יש לשאול רב, ואולי להציב גבולות ברורים ומכבדים, כדי למנוע פגיעה רגשית כואבת בילדים.
"הצבת גבולות משמעותה: קביעת זמן ידוע מראש וקבוע לשיחות טלפון, לפגישות משפחתיות, לאירוח הדדי ולמפגש משותף עם הנכדים הזוכים ליחס מיוחד".
ברכי לוין מעלה נקודה חשובה: "אני רוצה לשאול שאלה מהפכנית את הנשים הרבות שמרגישות מופלות במשפחות של הבעלים שלהן. האם חייבים לשתף את הבעל בביקורת כלפי אמא שלו? בואי ותחשבי בכנות, מה תרוויחי מזה? יהיה לך בעל מבולבל במקרה הטוב, שמנסה להשכין שלום בינך לבין אמא שלו, וכל מילה של סנגוריה על המשפחה שלו רק תלבה את הוויכוח, וכל מילה רעה על המשפחה שלו רק תקרע את ליבו. אני לא מכירה כלה שדיברה על חמותה באוזני בעלה והרוויחה משהו. היא שחררה קיטור שמשחיר פנים, היא 'הראתה לו' והוציאה יצר נקמנות, רוע ועוד כמה מידות לא ראויות. היא הפסידה המון בהערכה, אפילו בתת מודע, של בעלה כלפיה. לפני שתתנפלו עלי ותמחו: 'אז מה את רוצה? שנהיה קורבניות ונשתוק? שנהיה מלאכיות ונבליג?' אני מציעה שתמצאו דמות אחרת שבאוזניה תלבנו את הדברים. חברה נאמנה, אחות אוהבת ואולי גיסה דיסקרטית מהצד שלכן, בשום אופן לא מהצד השני! דמות שתכיל אתכן ואת המצב, תתעצבן איתכן וגם תדע להרגיע ולשחרר. אם את אישה חכמה, את מבינה שהבעל לא אמור להיות בתוך העיסה הדביקה וההרסנית של הדברים. נשים שניסו ושמרו את הביקורת שלהן על החמות ועל המשפחה מפני הבעל, מספרות שרק הרוויחו המון בחיי הנישואין שלהן, בשלום ובאושר, וזה חזר אליהן פי כמה בנחת מהילדים שלהן".
ואם יש מקרים מקוממים, שאין מצב שהבעל לא ידע?
אפשר לומר בלי אמוציות מיותרות: "הרגשתי לא נעים. זה לא קשור אליך. אתה לא אמור להיות מעורב, אני אסתדר עם זה".
אז יש אפליה או לא? אולי כן, אולי לא. זה לא מה שמשנה. מה שמשנה הוא לזכור שאחרי הכל, אנחנו משפחה אחת. שואפים לאחדות, לשלווה ולשמחה. אם נבוא אל הקשר בעין טובה, ניתן בלי לצפות ונקבל בלי למדוד, הרווח יהיה של כולנו. ]
