כיצד מסמנים

מה פשרן של אותיות ומילים חסרות פשר, שמופיעות מאות פעמים במקורותינו? | הרב יעקב לויפר יוצא למחקר מקיף על שיטת הזיכרון של התנאים והאמוראים | איך נכחדו הסימנים המפוארים מן הזיכרון של כולנו, עד שבחלק מכתבי היד של הש"ס הסירו אותם לגמרי? | יריעת מחקר מרתקת

זיכרון טוב

יהיה המאמר הזה העוסק גם בענייני לשון ודקדוק, מזכרת לאיש הזיכרון והדקדוק המופלא, הגאון רבי מאיר מאזוז זצ"ל, אשר זכינו שהיה קורא את מאמרינו שהתפרסמו ב'קולמוס' רבות בשנים, ואף היה טורח להגיב עליהם ברוב ענווה.
לעדות העורך, ריא"ג גרובייס, ששוחח עם הגאון זצ"ל ושמע מפיו: "אני בעיקר מחבב לקרוא את המאמרים של הרב לויפר בענייני דקדוק, הוא כותב לעניין, דבריו דברי טעם".
יהיו הדברים לעידוד העיסוק בענף זה של חלקי התורה. בצחות הלשון ובתיקונה.
זכותו הגדולה תעמוד לנו.

ה זיכרון האנושי, או בעצם: השכחה האנושית, מטרידים כל אדם באשר הוא. אין גבול לבעיות שהשכחה גורמת. השכחה מטרידה אפילו בדורנו, כאשר כמות הדברים המתועדים והמועלים על הכתב אין סופית, ואפשר להגיע אל המידע באמצעות חיפוש. כל שכן בימים עברו, שבהם השכחה הייתה גורמת לדברים להיעלם לנצח.

סכנת השכחה אורבת בפרט לתורה שבעל פה, אשר כשמה כן היא: נגרסה ושוננה על פה ממש. וכדי להתמודד עם גזרת השכחה נוצר הפתרון המופלא של הסימנים. כך אמר רב חסדא (עירובין נד, ב) “אין תורה נקנית אלא בסימנין, שנאמר 'שימה בפיהם', אל תקרי 'שימה' אלא 'סימנה'". ובמקום אחר (שבת קד, א) נדרש זוג האותיות ס-ע שבסדר האלף-בית: “ס"ע – סימנין עשה בתורה וקנה אותה".

'וְסִימָנָךְ'

הרעיון הבסיסי של סימן הוא קישור של דבר בדבר אחר, שזכור לנו בגלל סיבה מסוימת, כגון סימנים שאנו עושים לעצמנו במספרי טלפון: המספר כשלעצמו הוא שרירותי, אבל אם אנו מצליחים לקשור את המספר לאיזו מילה, או לסדר את המספרים בהיגיון כלשהו, יותר קל לנו לזכור.

דוגמה לסימן כזה נמצאת בדברי רבי יוסי במשנת נזיר (לד, ב) על השאלה מה הם החרצנים והזג שאסורים לנזיר. לדעת רבי יוסי הזג הוא קליפת הענב, והחרצן הוא הגרעין הפנימי. וסימן “שלא תטעה – כזוג של בהמה, החיצון זוג והפנימי ענבל".

יש כאן המחשה: הפעמון שקושרים לבהמה בצווארה נקרא 'זוג' בלשון חכמים, ובתוכו יש ענבל שדומה לגרעין הפרי. את הפעמון הכירו כולם וממנו יצר רבי יוסי סימן לזיכרון: כמו שה'זוג' של הפעמון הוא החיצוני. כך גם ה'זג' הוא קליפת הענב.

בתלמוד פזורים יותר משמונים סימנים כאלו הפותחים בנוסחה הקבועה “וְסִימָנָךְ". למשל הסימן שמובא במסכת יומא (כא, ב) שרוח צפונית יפה לחיטים וקשה לזיתים, ורוח דרומית בהפך: יפה לזיתים וקשה לחיטים. על כך אומרת הגמרא “ואמר רב יוסף, ואיתימא מר זוטרא: וסימניך – שלחן בצפון ומנורה בדרום, האי מרבה דידיה והאי מרבה דידיה". כלומר, במשכן השולחן של לחם הפנים עמד בצד צפון – הלחם נוצר מחיטה שטוב לה רוח צפונית, ואילו המנורה שמדליקים בה בשמן זית זך, ניצבת בדרום והרוח הדרומית יפה לה.

דוגמה נוספת ממסכת יומא (כח:) היא רשימת סימנים של רב נחמן:

זוהמא דשימשא קשי משימשא, וסימניך: דנא דחלא. שברירי דשימשא קשו משימשא, וסימניך: דילפא. הרהורי עבירה קשו מעבירה, וסימניך: ריחא דבישרא. שילהי דקייטא קשיא מקייטא, וסימניך: תנורא שגירא. אישתא דסיתוא קשיא מדקייטא, וסימניך: תנורא קרירא. מיגמר בעתיקתא קשיא מחדתא, וסימניך: טינא בר טינא.

לא נאריך כאן בביאור הסימנים, הרוצה ידרשם ממקומם, אבל המכנה המשותף לכולם שהסימן היה תופעת מוכרת מהחיים, ביטוי מוכר וכדומה. והאסוציאציה בינו ובין ההלכה או האגדה הייתה עוגן לזיכרון.

סימ"ן להדגש"ה

עד עתה עסקנו בסימנים שנאמרו על ידי תנאים או אמוראים. לצידם יש בתלמוד מאות(!) סימנים מסוג שונה הם מופיעים באמצע דברי הגמרא בסוגריים, רשימה של מילים עלומות. דוגמת הסימן מעשי"ם, צדק"ה, קרב"ן, כה"ן, תעני"ת, מנע"ל, ברז"ל המופיע במסכת ברכות (לב, א), או זיל"א להני"א מחלי"ף איק"א ויעק"ב (עירובין סג, א), וכהנה רבות.

סימנים אלו באים תמיד כפתיחה לשרשרת של מימרות שכולן נאמרו על ידי אותו אמורא, או שכולן קשורות לאותו עניין. ומשכך כל מילה במשפט ה'סימן' מקשרת למימרה אחת מתוך שרשרת המימרות שאחריה.

למשל: המילה 'מעשים' שבסימן ממסכת ברכות, מַפְנָה למימרת רבי אלעזר (שם לב:) “גדולה תפילה יותר ממעשים טובים", המילה 'תענית' שאחריה מפנה למימרה נוספת שלו: “גדולה תענית יותר מן הצדקה", וכך הלאה.

סימן הגרשיים שבמילים אלו אינו מציין ראשי תיבות, אלא שריד לתקופה שבה שימשו הגרשיים להדגשה, או כדי להבהיר לקורא שהמילים המסומנות בהם אינן חלק מהטקסט הרציף, אלא הודעה שבאה להפנות את תשומת ליבו. דוגמה למשפט מודגש מן הסוג הזה נמצאת ברש"י לשבועות דף מב. “שכחת"י מלפר"ש המשנ"ה והננ"י מפר"ש כא"ן".

אגב, גם הגרשיים במילים בלע"ז, ודו"ק אינם סימן לראשי תיבות, אלא הדגשה מאותו הסוג.

פשר ראשי התיבות

לצד הסימנים האלו, שהם רוב הסימנים שיש בתלמוד, השתמשו חז"ל גם בסימנים שהם ראשי תיבות ממש. כמו הסימן פנ"ק עכ"ס (שבת כה, א), סימן של חומרות שיש בקודש

ביחס לתרומה, כפי שהגמרא עצמה מבארת שם: פיגול, נותר, קרבן, מעילה, כרת, אסור לאונן. וכן הסימן מחפ"ז המופיע שם, דהיינו דינים או חומרות שיש בתרומה ואין בקודש. והם מיתה, פדיון, חומש, אסורה לזר. וכמובן הסימן המפורסם הרבה יותר יע"ל קג"ם, שהם ראשי תיבות של הסוגיות שבהן הלכה כאביי לעומת רבא (קידושין נב, א; בבא קמא עג, א; ועוד).

כשרואים סימנים מעין אלו עולה התמיהה: הרי מטרת הסימן היא להועיל לזיכרון, ואיך בדיוק שורת צירופים חסרי משמעות כמו פנ"ק עכ"ס יכולה להועיל? התשובה כנראה היא שצמצום שורה של מונחים שאין ביניהם קשר לכדי מילה קצרה שאפשר לשנן אותה, הוא שמועיל.

וכמובן איך אפשר בלי יקנה"ז, הסימן המופיע לצד צירופים אחרים בשלהי מסכת פסחים (קב, א) ומטרתו לסדר את הברכות ביום טוב שחל במוצאי שבת: יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן (שהחיינו).

דוגמה חיה יכול לתת לנו הסימן הכי מפורסם שנתן רבי יהודה בעשר המכות: דצ"ך עד"ש באח"ב. כמדומה שכל יהודי שומר מצוות, או אפילו מסורתי, זוכר אותו בעל פה, ויודע לפענח למה רומזת כל אות מאותיותיו. לצד הסימן הזה ישנו סימן פחות ידוע של רבי יהודה במשנה במסכת מנחות (יא, ג): "שתי הלחם אורכן שבעה (טפחים), ורוחבן ארבעה, וקרנותיהן ארבע אצבעות. לחם הפנים אורכן עשרה, ורוחבן חמישה, וקרנותיו שבע אצבעות. רבי יהודה אומר: שלא תטעה: זד"ד יה"ז". האותיות האלו הן הגימטרייה של מספרי המידות של לחם הפנים.

האמת שבפירוש 'תפארת ישראל' תמה על הסימן זד"ד יה"ז, מה התועלת בו? הרי הסימן הזה חסר משמעות כשלעצמו, ו'ערבך ערבא צריך'. האם לא ייתכן שהלומד ישכח וישבש ידד תחת זדד או יהז תחת זהז?

אפשר להוסיף על תמיהתו מצד אחר: גם אם נזכור את הסימן בדיוק, עדיין תהיה זו 'מלאכה' לחלץ שמות מתוך ראשי התיבות. דוגמה לזה אפשר להביא משמות גדולי ישראל שאנו מורגלים לאומרם בראשי תיבות: רמב"ם, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א וכדומה. האם סימנים אלו עוזרים לנו לזכור את השם המלא? אין ספק שרבים מאוד יודעים שהרמב"ם הוא ר' משה בן מיימון, והרמב"ן הוא ר' משה בן נחמן. אבל מה עם שמות פחות מפורסמים? האם כולם יודעים לפענח את מהריט"ץ, מהרי"ק, ריב"ג, רמ"ק (שתי אפשרויות! ר' משה קמחי או ר' משה קורדובירו) ועוד? ומה עם האר"י הקדוש שאין אפילו הסכמה ברורה מה פשר האל"ף בשמו? אשכנזי רבי יצחק, [ה]אלקי רבי יצחק, אדוננו רבי יצחק?

ניתן אולי לשער שכאשר נוצרו הצירופים הללו הייתה למילים האלו איזו שהיא משמעות, או שהן היו דומות למילים אחרות שהיו מוכרות לשומעים, וכך הועילו לזיכרון (וראה בתפארת ישראל שם ניסיון שלו לצקת משמעות בסימן של זדד יהז). במקרים כאלו הסימן משמש מעין עוגן שמושך ממצולות השכחה את השמות התלויים בו. סוג של 'נעץ קנה בים והעלה שרטון'.

אוכל לתת דוגמה מסימן שעשיתי לעצמי בתקופה שלמדתי את מערכת טעמי המקרא. הדבר הבסיסי ביותר בתורת הטעמים הוא חלוקתם לארבע דרגות המכונות קיסרים, מלכים, משנים ושלישים. הייתי צריך לזכור לאיזו דרגה משתייך כל טעם, לגבי הקיסרים שהם אתנחתא וסוף פסוק קל לזכור, כי מדובר בשני טעמים בלבד, והם מופיעים כמעט בכל פסוק. אבל מה עושים עם שאר הטעמים? חיפשתי אפוא ראשי תיבות שיצטרפו לכלל מילים המוכרות לי, ומצאתי כך:

מלכים: ש"ס ט"ז [שלשלת, סגול, טפחא זקף (קטון וגדול)]

משנים: רפ"י תזר‍ֹ"ק [רביע, פשטא, יתיב, תביר, זרקא]

שלישים: פתג"ם [פזר, תלישה־גדולה, גרש / גרשיים, מונח לגרמיה]

המילים ש"ס וט"ז אינן באמת מילים אלא ראשי תיבות, אבל הן מפורסמות ומוכרות מאוד (אולי בגלל שפעם הרשימה החרדית בבני ברק רצה בשם דומה…), עובדה: עשיתי לי את הסימן הזה לפני עשר שנים ויותר, ועדיין אני מצליח לזכור בעל פה את היררכיית הטעמים בזכות הסימן הזה, וניתן לומר שהסימנים האחרים, של המשנים והשלישים, נגררים אחרי הסימן הראשון שהוא ה'מפתח' של כל השרשרת, אני תמיד נזכר בו ואחריו באים השאר.

אפשר שזהו ההסבר לסימנים שאנו רואים: לאותו אמורא, או לומד מאוחר יותר שהניח את הסימן, אמרו הצירופים האלו דבר מה: הם היו דומים למשהו במשמעות או בצליל ולכן היו יעילים.

סימנים בעלי משמעות

הרעיון של הצבת סימנים המשיך גם אחרי תקופת האמוראים, והמשיך גם אל ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים. אלא שכאן לסימנים יש תמיד היגיון פנימי, כמו הסימן המובא בטור ושולחן ערוך (או"ח תכח, ג) לקביעת המועדים:

סימן לקביעת המועדים; א"ת ב"ש, ג"ר ד"ק, ה"ץ ו"ף. כל ילד מכיר את הא-ת ב-ש. שהוא היקש בין האותיות בסידור ישר והפוך. אלף עם תי"ו, בית עם שין, וכך הלאה.

והסימן הזה מרמז לענייננו: א"ת – יום א' של פסח יהיה באותו יום בשבוע שבו יחול תשעה באב. יום ב' של פסח, יהיה באותו יום בשבוע שבו יחול חג שבועות; ביום ג' פסח יחול ראש השנה, ביום ד' – קריאת התורה שהוא שמחת תורה (בחו"ל, היינו היום התשיעי, כ"ג בתשרי), ביום ה' יחול צום כיפור, ביום ו' חל חג פורים שעבר (זה שהיה לפני הפסח).

לשביעי של פסח לא הובא כאן סימן, ובדור אחרון מוסיפים בחצי חיוך שהסימן הוא ז"ע, דהיינו – יום העצמאות חל תמיד ביום שחל בו שביעי של פסח [אלא אם כן הוא מוקדם בגלל שחל בשבת או בשישי], וזה אכן נכון.

הסימן הזה, אף שהוא דורש הכרת סדר אתב"ש, הוא יעיל מאוד, שכן את סדר האותיות זוכר כמעט כל דובר עברית, והאות השנייה שבכל זוג היא שמותיהם של חגים, שגם אותם אנו מכירים ויודעים. לכן אף ש'קריאת התורה' ו'צום כיפור' אינם שמות מוכרים, עדיין הסימן הזה עובד.

כזהו גם הסימן שחידש ר' אליהו בחור לסוגי השוואים הנעים, שהוא חמש האותיות הראשונות של הא"ב:

– שווא הבא בראש מילה (א' היא תחילת האותיות).

– השווא השני מתוך שניים הבאים ברציפות (ב' = שני).

– שווא אחרי תנועה גדולה [התנועות הגדולות הן קמץ, צירה, חולם, חיריק מלא (אִי), ושורוק (אוּ)] (ג = גדולה).

– שווא הבא תחת אות דגושה (ד = דגושה).

– הדומות. שתי אותיות דומות, שהראשונה נקודה בשווא. כמו וּבְבֵית. או קִלְלַת או הַלְלוּ – השווא הזה יהיה נע.

סימן זה פחות מוכר למי שהתחום אינו מעניין אותו, אבל מניסיון הוא יעיל ביותר.

סימנים מסוג זה מופיעים כבר בגמרא, כגון מימרת רב במסכת עבודה זרה (לט.:) “חבי"ת אסור בחותם אחד, חמפ"ג מותר בחותם אחד". הפירוש של חבי"ת הוא חלב, בשר, יין, תכלת. ושל חמפ"ג הוא חילתית, מרְיָס, פת, גבינה. הנה כי כן, לקבוצה שכשרותה דורשת שתי חותמות מצא רב מילה בעלת משמעות, חבית.

על זו הדרך התחדשו במשך הדורות סימנים מוצלחים שנוצרו ממילים בעלות משמעות [אף שהמשפט המצורף אינו בדיוק בעל משמעות], להלן כמה דוגמאות:

זמן נקט – ראשי תיבות של שישה סדרי משנה: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות. סימן זה מוזכר כבר בהקדמת תיקוני הזוהר.

יד שחט דם – ראשי תיבות של שבעת המשקים המכשירים פירות לקבל טומאה: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים.

דן חנק נפש – ראשי תיבות של שמונה סוגי פציעות ההופכות את בעל החיים לטרפה: דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, קרועה, נפולה, פסוקה, שבורה. סימן זה מובא בשולחן ערוך (יו"ט כט, א) ומקורו בסמ"ג.

חיים – ראשי תיבות של הארבעה החייבים לברך ברכת הגומל: חבוש (שהשתחרר מבית האסורים), ייסורים (חולה שהתרפא), ים (יורדי הים), מדבר (הולכי מדברות). "וסימנך: וכל החיים יודוך סלה". גם סימן זה מובא בשולחן ערוך (או"ח ריט, א).

המדקדקים בסימנים נאים

תחום נוסף שבו התחדשו סימנים מוצלחים הוא תחום הלשון, שבו הסימנים הם מילים המצטרפות מאותיות שיש להן מכנה משותף מסוים. דוגמת הסימן “משה מוציא וכלב מכניס". סימן שבא ללמד אותנו איך נדע אם לפנינו מילה שאנחנו מסופקים אם האות הראשונה שלה, שמנוקדת בשווא, צריכים להגות אותה (שוו"א מֻפֶּקֶת) או שמא אפשר להבליע אותה.

ובכן, הסימן פשוט. אם אותיות השימוש הן מש"ה (מִן, שאמר, הבית) – צריך להוציא ולבטא את השווא; ואם מדובר באותיות שימוש של 'וכל"ב' (ועוד, כמו, לתוך, בפנים), אפשר להכניס את השווא ולא להגותה.

המקרה הבולט הוא כאשר יש לפנינו שם אדנות עםם אותיות שימוש. למשל אין כ-ה', או מ-ה' יצא הדבר. הסימן מלמד אותנו שכאשר האות הקודמת היא מש"ה (מֵאֲדֹנִי, שֶׁאֲדֹנִי, הָאֲדוֹנִים) תורגש האל"ף בהגייה. אבל אם יבואו לפניהן האותיות וכל"ב (וַאדוֹנִי, כַּאדוֹנִי, לַאדוֹנִי, בַּאדֹנִי) – נאלמת האל"ף ואינה מורגשת בהגייה.

על זו הדרך נוצרו סימנים נוספים, כגון הסימן של מנחם בן סרוק לאותיות המתפקדות רק כאותיות שורש: חט ספר גזע צדק, ומנגד, אותיות שימוש שאינן חלק משורש המילה (כמו כ' הדמיון, ה' הידיעה וכדומה): שמלאכתו בינה. וכך עוד סימנים נוספים לקבוצות אותיות בעלות מכנה משותף, כמו אית"ן, יונ"ה, האמנתי"ו, ועוד.

הרעיון אפוא הוא צירוף אותיות עם משמעות, בין אם מילה ובין אם ידוע רצף של אותיות, כמו סדר הא"ב. טכניקה זו מתאימה למוח האנושי כמו כפפה ליד.

דוגמה לדבר היא יכולתנו לזכור פיוטים המסודרים לפי אקרוסטיכון אלפביתי, כגון ההושענות, בקלות גדולה הרבה יותר מאשר פיוטים אחרים. למעשה כל אקרוסטיכון שיש לו משמעות יכול להועיל באותה מידה,

זכור את אשר!

אי אפשר לעסוק בעניין הסימנים של חז"ל בלי להזכיר את אחד הסימנים הכי מפורסמים המופיע במסכת בבא בתרא (מו, ב). הגמרא דנה באנשים שפסולים לעדות לעומת אנשים שכשרים לעדות. ומה שמפתיע הוא הסימן: "עמל"ק סימ"ן". ברשימה הזו מופיעים "ערב, מלוה, לוקח, קבלן".

הסימן הזה הקפיץ את רבי יעקב עמדין, שכתב: "חידוש שנתנו סימן כזה במי שנאמר בו: 'תמחה את זכר עמלק'". היעב"ץ נדחק איכשהו להסביר את המילים ולהתיר "להכניס מנוול לבית המדרש לשבר כוחו, להוציא ממנו ניצוץ קדושה שבו". מעניין לראות את דבריו במקור.

גם הגאון האדר"ת זצ"ל כתב בקונטרס מגלת סמנים:

"מילדותי אני תמה על הסימן הזה, להזכיר שם אותו הרשע שנצטווינו למחות שמו, וגם על שם בהמה לא ייזכר ולא ייפקד שמו, ואיך נעשה שמו לסימן לשמור שלא נשכח דברי אלקים חיים? שאלתי על זה להרבה חכמים ונבונים, ואין פותר.

“ולכן ברור בעיניי באין ספק שטעות סופר הוא, שהרי מזויף מתוכו". האדר"ת מוכיח שיש להוריד את האות האחרונה של "ק"בלן והסימן האמיתי הוא עמ"ל "ולמחות שם עמלק כמצווה עלינו בתורה הקדושה אשר נקווה להשי"ת לקיימה במהרה בימינו".

כיתוב תמונה: בצר"ש סימן. כתב יד פירקוביץ שמאשר את הטעות בסימן שבידנו