”זהו, אני כישלון מהלך. סופית”. “ידעתי שלא אצליח, הייתה לי תחושה כזאת גרועה”. “נעים להכיר: מיסיס כישלון. ולא, אני לא צוחקת. כישלון הוא השם השני שלי” | מה עושים אנשים שמרגישים שכל כולם כישלון? איך הם מרגישים? למה זה קורה? ומה בכלל אפשר לעשות כדי לשנות את התפיסות האלו על המציאות? | כשל לוגי
בכל שבוע, ביום חמישי בלילה, אלישבע חולמת את אותו חלום נורא: ליל שבת, בעלה חוזר מבית הכנסת, מלווה בבניו ובחתניו.
הוא שר ‘שלום עליכם’ ו’אשת חיל’ ופונה לעשות קידוש, אבל אז אלישבע מגלה כי היא פשוט שכחה לבשל! יש אומנם דג ומרק שהיא איכשהו זכרה להכין, כי החלום לא לגמרי הגיוני, אבל סעודת שבת כפי שהיא רגילה להכין פשוט לא קיימת.
מלאת כלימה היא מתנצלת ולא מבינה איך זה שוב קורה לה, ובשיאו של הביזיון היא שוב מתעוררת בבוקרו של יום שישי, שטופת תחושת כישלון מביישת, ומגלה שכל חומרי הגלם ממתינים לה בסבלנות על השיש.
אפרת, לעומתה, היא נערת סמינר שהדבר שמאיים עליה יותר מכל הוא להיכשל במבחן. היא לומדת לכל מבחן שעות ארוכות, ואם לבסוף הציון לא משביע את רצונה היא מרגישה שהיא מתערערת, ומשהו בערך שלה נפגם.
חיה היא אם למשפחה מבורכת. מבחינתה אימהות כוללת תקתוק בכל הרבדים: סדר וארגון, ארוחות חמות, כביסות וגיהוצים ומעל לכל יחס חם ואוהב לכל הילדים.
אחת לתקופה היא נתקפת בווירוס מסתורי ומשבית, אך היא מתגברת כארי וממשיכה לעמול בכל החזיתות. נפילה, מבחינתה, היא פשוט בלתי אפשרית.
בספר האבחון והסיווג האמריקני של הפרעות הנפש, ה-DSM, יש התייחסות לפוביות. פוביה היא סוג של חרדה. פחד בלתי נשלט ומוגזם מאירוע או מאובייקט מסוים.
שלל הפוביות הוא מרשים: ישנן פוביות נפוצות כמו פוביה מחרקים או מכלבים, אך ישנן פוביות מרתקות כמו פוביה מסופות, ממחטים, מרעמים, מספרים (ביבליופוביה!) פחד מהספרה ארבע (כן, כן, טטראופוביה), ופחד אקזוטי נוסף בשם אתזגורפוביה. זהו הפחד מלהישכח או להיות מוחלף. אם תהיתם, הפחד הזה שכיח בעיקר לפני חופשה ארוכה, אז האדם חושש שישכחו אותו לאחר שלא יתקשר לאורך זמן עם קרוביו וחבריו.
ובתוך הרשימה הארוכה הזו נחבאת אל הכלים פוביה נוספת: האתלופוביה. זהו הפחד מכישלון או מחוסר שלמות. מדובר בחרדה אמיתית שפוגעת באופן ממשי ברווחתו של האדם. אין אדם שאוהב להיכשל, אבל אצל אדם שסובל מאתלופוביה כל סדר היום מושפע מהמחשבה על כישלון אפשרי, וכך נפגע תפקודו.
אתלופוביה היא קצה הרצף, אך הסקלה ארוכה, ואנשים שונים ממוקמים במיקומים שונים עליה. ישנם אנשים שכישלון ממוטט אותם, וישנם אנשים שמסוגלים לחיות איתו בלי להתרסק.
מה יוצר את ההבדל? מה גורם לאדם אחד להרגיש שאם ייכשל בראיון העבודה חייו ייחרבו, ולזולתו להתייחס לכך בשוויון נפש? והחשוב מכל – מה אפשר לעשות כדי לשנות את תפיסת העולם ביחס לכישלון?
כישלון מאיים
רותי רביץ, עו”ס קלינית, פסיכותרפיסטית ומטפלת ב-EMDR, מנסה לעשות סדר בדברים. “נתחיל מהעובדה שככל שאדם חווה איום גדול יותר, התגובה שלו תהיה קשה יותר. כך מטבע הדברים. ואם כישלון נתפס כגורם מאיים ומסוכן התגובה אליו תהיה חריפה.
“תגובה חריפה יכולה להיות מופנית כלפי פנים ולגרום לקריסה פנימית, או להיות מופנית החוצה בצורות שונות, כמו האשמת הסביבה, תוקפנות והשלכת תסכול.
“ומהו בעצם האיום הגדול שטמון בכישלון? יש שתי קטגוריות עיקריות של סכנה: האחת – מי אני, והשנייה – מה עלול לקרות. הזן הראשון הוא איום על מי שאני. איזה אדם אהיה אם אכשל, כמה זה יפגע בתחושת הערך שלי, בזהות שלי, במה שאני מאמין על עצמי ובמה שאני מאמין שהעולם חושב עלי.
“יש אנשים שמבחינתם כישלון משמעו שלא יראו אותם, אולי לא יאהבו אותם או שהם יאכזבו את עצמם ואת הסביבה.
“הסוג השני של האיום הוא חשיבה קטסטרופלית. המוח מצייר סוף נורא לכישלון. ‘אם אכשל במבחן לא אתקבל ללימודים, ואז לא אתקבל לעבודה וכל חיי אעבוד בעבודות בלתי מקצועיות’.
“לעיתים הסוף הנורא שהמוח מצייר הוא כה מופרך, שאנשים לא מעיזים לגלות אותו אפילו לעצמם. מישהו, למשל, עלול לפחד שהתוצאה של כישלון תהיה לסיים את חייו כהומלס שגווע בקור וברעב על הספסל בגינה הציבורית.
“ברור שבחשיבה אובייקטיבית הסיכוי לכך שואף לאפס, אבל זה אחד הדברים שמאפיינים חשיבה קטסטרופלית. היא צובעת את המציאות בשחור בלי קשר לעובדות.
“התחושה שכישלון הוא סכנה, אופיינית למשל לאדם שבהיותו ילד ננזף הרבה וקיבל ביקורת בלתי פוסקת. לא פלא שהוא מסתובב עם חוויה שאם ייכשל יקרה משהו גרוע”.
תורשה וסביבה
איך מתעצבת האישיות בכיוון כזה שבו כישלון הוא כה מערער, או לחלופין, רק ‘מכה קלה בכנף’?
“בדרך כלל, מערך האישיות בהווה הוא תולדה של יחסי האובייקט שלנו בשילוב מזג מולד”, מסבירה רותי.
על פי תאוריות פסיכודינמיות של יחסי אובייקט, היחסים המוקדמים של התינוק עם הדמויות שמלוות אותו מציירים בנפשו תבנית, שלתוכה נוצקות כל התנסויות חייו בהמשך.
“אם החוויות הראשוניות של האדם היו מיטיבות ונוטעות אמון בו ובעולם, סביר להניח שכך הוא יחווה את העולם גם בהמשך הדרך. לצד זאת, אי אפשר להתעלם מהפרה-דיספוזיציה המולדת, כלומר מהנטיות המוקדמות של האדם.
“כידוע, האדם הוא שילוב של תורשה וסביבה, זאת אומרת, תמהיל של חוויות עבר שנוצרו ממפגש עם הדמויות המטפלות, יחד עם גרעין אישיות מולד.
“על פי התאורטיקנית מלאני קליין, היכולת לשאת תסכול היא מולדת. זו יכולת שהיא חלק ממערך החוסן בנפש. עם זאת, קיימים מקרים של חוסר יכולת מספקת לשאת תסכול. אצל ילד זה יכול להתבטא למשל בצרחות ובעיטות לכל עבר אם לא יקבל סוכרייה. לעומת זאת, כשמבוגר יתפרק אם דברים לא יקרו כפי רצונו זה ייראה פחות חינני.
“נוסף על כך, אם הסביבה שבה גדל האדם לא הייתה ‘סביבה מחזיקה דיה’, כפי שכותב הפסיכואנליטיקאי ויניקוט, ייתכן שלא תתפתח בו יכולת מספקת לשאת תסכול.
“כשטעויות של ילד מתקבלות ברוגע ובהבנה ויש הכלה של כישלונות, הילד לומד שלא כל טעות מובילה לפירוק. אבל אם בילדות כל טעות הייתה קריטית, נוצרת הפנמה שטעות היא סכנת נפשות.
“במקרים כאלו, לרוב, ההורים עצמם נתונים בחרדה מסיבות שונות. אולי עבור האם, כישלון של הילד הוא עדות לכישלון שלה כאמא ואולי להפך דווקא: היא רוצה כל כך שהילד יצליח ושיהיה לו טוב, שיצליח לפחות כמוה, ועדיף גם יותר ממנה.
“יש כל כך הרבה מניעים שבשלהם הורים גורמים לילד שלהם להרגיש גרוע כשהוא נכשל, וזה קורה הרבה מאוד פעמים בלי כל כוונה רעה.
“אבל, חשוב לזכור”, מסייגת רותי. “הורים הם רק חלק מהמערך. אומנם בתחילה הם הכי דומיננטיים, אבל בהמשך יכולות לצוץ חוויות רבות ונוספות שיתקבעו אצל הילד.
“כך למשל הכרתי ילדה חמודה, שבמסיבת סידור בכיתה א’ שכחה לעשות תנועות במקהלה. מישהי בדיוק חייכה מולה, והילדה הבינה שהיא לועגת לה. בתפיסה שלה היא נכשלה כישלון חרוץ, והאירוע הזה נצרב בה ועיצב את תבנית הנפש שלה. אין-סוף אירועים עלולים להתרחש בנתיב החיים ולגרום לאדם לחשוב שכישלון הוא דבר מסוכן”.
חוויה גוררת חוויה
כל אדם לאורך כל חייו מצליח ונכשל לסירוגין. אלו הם החיים. יש דברים שאנחנו מצליחים לעשות מייד, יש דברים שאיננו מצליחים לעשות בכלל, יש כישלונות קטנים ומקומיים ויש כישלונות שהם אדירים או מתפרשים ככאלו.
“ניקח דוגמה של אישה שהגיעה אלי לקליניקה”, מספרת רותי, כמובן בטשטוש פרטים. “הגיעה אמא מפורקת לחלוטין. רק לאחרונה היא גילתה שהילדה שלה עברה השפלות והצקות לאורך תקופה משמעותית בכיתה. הילדה לא סיפרה והאם הייתה בטוחה שהכל בסדר.
“כשזה התפוצץ, ובצורה קשה ומכוערת, היא התרסקה ממש וחוותה הלם ותחושת כישלון קשה מנשוא. כי מה זה אומר עליה כאמא, שבתה לא בטחה בה ולא סיפרה לה דבר בסיסי כל כך? מה זה אומר עליה שבמשך חודשים היא לא הבחינה בסימני המצוקה?
“היא לא הצליחה לעשות דברים פשוטים כמו להשכיב את הילדים לישון. משהו בתחושת ההורות שלה התערער ממש. היא לא סמכה על עצמה בדברים ההוריים הפשוטים אחרי שהיא החמיצה דברים גדולים וכואבים. מבחינתה, היא כישלון כאמא, וזה צובע הכל בשחור”.
כאשר אדם מתהלך בעולם בחוויית הצלחה בסיסית ובתחושת חוסן, כל חוויית הצלחה חדשה תתיישב על ליבו ותתווסף למאגר ההצלחות שבתוכו. זו תהיה ראיה נוספת לכך שיש לו סיכוי להצליח.
כאשר אדם כזה ייכשל הוא ימעט בחוויית הכישלון. לפעמים יאמר שדברים כאלו קורים, לעיתים יחשוב שזה כישלון מקומי שאינו מצביע על הכלל, ובאופן כללי לא יתייחס אליו בכובד ראש.
לעומתו, אדם שמסתובב בתחושת כישלון מתמדת אוסף ראיות נוספות, בלי משים, לתדמית שהוא מחזיק בתוכו על כך שהוא “לוזר” או “לא יוצלח”.
עם כל כישלון נוסף יתחזק בו הדיבור הפנימי ש”ברור, גם הפעם. הרי כזה אני”, וגם כאשר יצליח הוא יתלה את הסיבות לכך בגורמים אקראיים או חיצוניים. וכך, חוויות שעשויות להטריד אנשים מסוימים באופן מינורי, עלולות להכריע בני אדם אחרים, מעוטי חוסן ודלים בחוויות הצלחה.
להתבונן בקפסולה
מה עושים? מסתובב לו אדם עם תבנית פנימית של כישלון ש"שואבת" אליה כישלונות ופרשנויות שליליות. האם נחתם גורלו? נכשל היה ונכשל יישאר?
“ממש לא”, משיבה רותי. “הבשורה המשמחת היא שתבנית אפשר לשנות. לא רק תבניות דרמטיות אלא גם תבנית כזו של כישלון שנצרבה בנפש.
“אפשר לעשות את זה בדרכים רבות, אחת מהן היא שיטת טיפול שאני עוסקת בה רבות והיא מוכיחה את עצמה פעם אחר פעם. היא מכונה EMDR, ראשי תיבות של הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים.
“השיטה בבסיסה מיועדת לעיבוד זיכרונות טראומטיים ולהפחתה בעוצמתם, אך למעשה היא מטפלת בכל חוויה שלא עובדה היטב, לאו דווקא בטראומות ממשיות.
“אני מדמה את העיבוד הזה למערכת העיכול. כשאדם אוכל תפוח, למשל, מערכת העיכול מסווגת: חומרי הזנה נכנסים לגוף, הפסולת – החוצה. מה יקרה אם מישהו יבלע משהו שאי אפשר לעכל?
“אם מדובר בילד קטן שיבלע גוף זר כמו גולה, לרוב הגוף יתמודד עם זה בכוחות עצמו. אבל אם אדם חלילה יבלע מחט? נסו לדמיין את המחט עוברת בכל פיתולי המעי הדק. זה הרס וסכנה לאיברי העיכול ולגוף כולו, ולכן נדרשת התערבות חיצונית זהירה וממוקדת כדי לחלץ אותה.
“חשבו על גוף זר בגוף האדם, יושב וצובר חיידקים וזיהומים. מערכת העיכול הרגילה אינה מסוגלת להתמודד עם זה, וחייבת להימצא דרך לסלק אותו מהמערכת.
“אפשר לומר שבאופן דומה יש לנו במוח מערכת עיבוד מידע. כל חיינו אנו חווים חוויות. כל חוויה באה במגע עם כל מה שרלוונטי ברשת הזיכרון שלנו: איך לשתות מים, כיצד לחצות כביש ואיך ראוי לנהוג בשמחה משפחתית.
“ככל שניסיון החיים שלנו הולך ומצטבר הרשת הולכת ומתעשרת, ונוצרים חיבורים במוח שמאפשרים לנו להתמודד ביעילות עם מה שיזדמן לפתחנו.
“ולפעמים אנחנו חווים חוויה שמערכת העיבוד שלנו איננה מסוגלת להתמודד איתה. זה יכול לקרות מסיבות שונות. לפעמים זו חוויה שאובייקטיבית היא בלתי נסבלת, כזאת שכמעט כל מי שהיה חווה אותה היה מרגיש כך.
“לעיתים זו חוויה ש’גדולה עלינו’ בהתאם לחוסן שלנו ולהיסטוריה שלנו, וגם בהתאם לכוחות שהיו לנו באותו יום ספציפי, למה שעברנו בערב הקודם או בשבועיים האחרונים.
“ויש גם מקרים של חוויות קטנות וקשות שחוזרות על עצמן, שאולי כל אחת בפני עצמה לא קריטית, אבל ההצטברות שלהן הופכת אותן לגוש. מדובר בעיקר בחוויות ילדות, כמו ילד קטן שסופג ביקורת הרסנית, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד, עד שמשהו בפנים כה פצוע, כמו מישהו שעבר חוויה טראומטית.
“וכך נוצרת מעין קפסולה שלוכדת בתוכה את כל היבטי האירוע הזה, שאנחנו לא מצליחים לעבד. הסיפור שקרה, הרגשות שהרגשנו, התחושות בגוף, החוויה החושית מסביב – הריח, העונה, השעה ביום או בלילה, והחשוב מכל – תמיד מתווספת לכך איזושהי קוגניציה שלילית ביחס לעצמנו או לחיים. והקוגניציה הזו הופכת להיות תבנית שצרובה בתוך הנפש”.
הפלאשבקים באים
“האדם מסתובב עם הקפסולה הזו, וכל פעם שמישהו נוגע באחד ההיבטים של הטראומה או החוויה השלילית נוצר פלאשבק, או מיני פלאשבק.
“אדם יכול להריח חביתה מטוגנת ולהרגיש מצוקה נוראה. אין לו מושג שלפני שנים, ביום שסבא האהוב נפטר, עלה ריח מורגש של טיגון מהשכנים… או שפתאום הוא מרגיש שמישהו מתעלם ממנו ובפנים יש התרעת סכנה, שקשורה בקשר ישיר לחוויית ה’לבד’ שהייתה לו כשהיה ילד.
“כל נגיעה בקפסולה מעוררת, לצד חריפות הרגשות שעולים, גם את הקוגניציה השלילית שמתלווה אליהם. התבנית הזו שנוצרה, למשל – ‘אני לבד, לא אוהבים אותי’, או ‘אני כישלון מהלך’, היא תבנית שאדם נושא איתו והיא ממתינה למילוי.
“המוח, בהיותו חותר לסדר ולתבניתיות, מסווג כל חוויה חדשה לסכמות המוכרות לו. הוא רגיל להסיק מסקנות ולייצר תבניות, ולרוב הוא ייצור קוגניציה שלילית כדי להגן על האדם.
“אם אדם הגיע למסקנה שהעולם הוא מקום מסוכן, כל חוויה שלילית נוספת שלא עובדה היטב תיכנס למקום הזה”, מסבירה רותי. “אם יש לי תבנית בצורת לב, כל עוגה שתכנס לתוכה תצא בצורת לב. אם זו תבנית בצורת דובי, כל העוגות תצאנה דוביות…
“כך גם כישלון הוא תבנית בנפש, אמונה שלילית של האדם על עצמו שנוצרה מחוויות. ואגב, זו לא תהיה בהכרח תוצאה של טראומה, אלא בפשטות, חוויה שלא עובדה היטב והיא מלווה באמונה שלילית של כישלון”.
להחליף את המחשבה
מה עושים? כמו בכל דבר, חשוב להפעיל שכל ישר. לא בכל מקרה חייבים ללכת לטיפול. כמו שלא ננתח ילד בכל פעם שיבלע גולה. יש חוויות, גם קשות וכואבות, שהאדם מצליח להתמודד איתן בעצמו בהצלחה.
אם למשל אישה עברה חוויה לא קלה במקום העבודה שלה, ובעקבות זה היא חווה מצוקה, היא יכולה לעבד עם עצמה את הדבר. באופן טבעי אדם מגייס את החוסן שבו להתמודד עם תסכול שעולה.
אפשר להיעזר בחברה טובה ולשחרר קצת קיטור. אפשר לנסות להבין מה מפחיד אותנו כל כך, ואם הפחד הזה מוצדק. אם נחזור לדוגמה שלעיל, רוב הסיכויים שאדם מן היישוב לא יסיים את חייו גווע ברעב על הספסל בגינה, גם אם ייכשל בפעם השנייה במבחן האחד עשר של מועצת רואי החשבון.
“ובכלל, לא תמיד אמורה להיווצר קפסולה כשחווים חוויה שלילית”, אומרת רותי. “קשה לדעת בשלב הראשוני אם מדובר בחוויה שתתקבע. רק לאחר שחולף זמן אפשר להבחין בקיומה של הקפסולה.
“אם אדם רגיל להצליח ולחוות חוויות הצלחה, הכישלונות שהוא יחווה לא יותירו חותם של ‘אני כישלון’. אבל אדם שחווה בעבר כישלון גדול או חוויה חדשה קשה שלא הצליחה לעבור עיבוד – ייאלץ למצוא דרכים להתמודד גם עם כישלון קטן, שעל אחרים לא היה מאיים.
“האמונה שלו על עצמו היא שלילית וקודרת, ויש בה איום כלשהו על מי שהוא או על מה שיקרה לו”.
אפשר לדעת על קיומה של הקפסולה בהתאם למצוקה שהיא מייצרת, מצוקה לאדם עצמו ולעיתים לסובבים אותו, או פגיעה בתפקוד. אם יש קפסולה היפותטית שאין לה עדות במציאות אין סיבה לטפל בה.
“בטיפול ב-EMDR ננסה להקהות את הכאב שנותר מהחוויה שיצרה את הקפסולה מלכתחילה, וגם להמיר את התבנית המחשבתית הלא אדפטיבית לאמונה חיובית חילופית.
“בדרך כלל, האמונה החיובית החילופית היא קונטרה למחשבה השלילית”, היא מסבירה. “אם, למשל, המטופלת מגלה שהאמונה השלילית שלה היא – ‘אני לבד’, אשאל אותה במה הייתה רוצה להאמין.
“התשובה יכולה להיות ‘אנשים אוהבים אותי ודואגים לי’. המחשבה השלילית מאופיינת בטוטליות. אנחנו ננסה להציב אמונה חיובית שהאדם מרגיש בנוח איתה. מול ‘אף אחד לא אוהב אותי’ לא נציב ‘כולם אוהבים אותי’. נעדיף להציב משהו צנוע כמו ‘יש אנשים שאוהבים אותי’.
“תחשבו כמה מסוכן עלול להיות אם מול המחשבה ‘העולם הוא מקום מסוכן’ נציב את ‘העולם הוא מקום בטוח’. אנחנו לא רוצים להביא את האדם לחשיבה טוטלית ונאיבית שעלולה, בסופו של דבר, לפגוע בו. יש לי מטופלת שניכסה לעצמה את האמונה ש’יש גם מקומות בטוחים בעולם, ואם יהיה משהו מאיים בעזרת השם אדע להתמודד’”.
יש פרוטוקול מובנה ל-EMDR. צורה מסודרת לעיבוד החוויה. “בטיפול אנחנו מציבים את האמונה החיובית החילופית, והיא הופכת למעין כתובת בווייז שאומרת למוח להיכן כדאי ללכת.
“בכל הנוגע לכישלון, ננסה לאתר את החוויה או החוויות שיצרו את התבנית מלכתחילה. לתת מקום לכאב, לבושה ולכל קשת הרגשות שמלווה את החוויות האלו, ובמקום ‘אני כישלון’ להציע משהו צנוע כמו ‘אני יכולה להצליח’ או ‘יש לי גם הצלחות’.
“כשהטיפול עובד כמו שצריך, תוך כדי עיבוד מתחילים להתעורר אצל האדם המשאבים שלו, ובאמצעותם הוא יכול לייצר משהו חדש שלא היה שם קודם.
“בטיפול זה קל יותר, אבל לא תמיד הכרחי. אדם יכול לעשות עבודה עם עצמו, להתמקד בהצלחות שלו, לשאול את עצמו – ואם אכשל, מה הדבר הנורא ביותר שעלול לקרות? ואם כך אז? ואז מה? ללכת עם זה הלאה עד שמגיעים לדבר הנורא ביותר.
“פעמים רבות מגלים שהדבר הכי נורא ומאיים הוא בעצם קטן מאוד. כשהמוח מאותת לנו ומשמיע אזעקה, היא לא תמיד אזעקת אמת! ככל שהאיום גדול יותר על הזהות שלי או על האופן שבו אתפס בעיני אחרים – כל אפשרות להתקרב לאזור כישלון כל כך מאיימת, שמייד נכנסים למקלט.
“אדם יכול בהחלט ללמד את עצמו להירגע. לעשות עבודה קוגניטיבית ולהיזכר גם בחוויות הצלחה. בעולם הטיפול אנחנו לעיתים נוטים לצבור את חוויות הכישלון ולהתבונן בהן, אבל חשוב מאוד לצבור גם את חוויות ההצלחה! ואם אנחנו שמחים בהצלחות זה נותן כוחות להעז ולהצליח שוב ושוב”.
אומנות הקינצ’וגי
למרות התדמית הגרועה של כישלונות, יש כאלו שרואים בהם גם פתח לברכה גדולה ולצמיחה, במיוחד עבור ילדים רכים שלומדים דרך עיני המבוגרים מה חשוב ונכון בחיים.
דסי לזר – סולובייצ'יק, פסיכולוגית חינוכית מומחית בהכשרה של פסיכותרפיה פסיכואנליטית, מטפלת בילדים, מתבגרים ומבוגרים בקליניקה פרטית בבית שמש, מרחיבה.
"הנושא של כישלון רגיש מאוד לכולנו", היא פותחת. "כהורים, בעיקר, קשה לנו לחשוב שילדינו יחוו תסכול או כישלון, ואנחנו רוצים לעשות הכל כדי למנוע את זה. גם במסגרות חינוך יש אמירה כזו של 'נעשה הכל כדי לייצר כמה שיותר חוויות הצלחה'. כי כישלון עשוי לפגוע בדימוי העצמי אם הוא לא מתווך נכון ואין עבודה סביבו.
"נוסף על כך, אנחנו חיים בעולם הישגי שמודד תפוקות. לא לשווא המבוגרים שקועים בהצלחות. גם בבתי ספר יש מדד מסוגלות שמודד ציונים גבוהים, הוא כמובן לא מודד מאמץ ועמל.
"אבל, בשדה הטיפולי הפסיכואנליטי אנחנו מבינים שכישלון הוא לא רק אירוע מצער אלא יכול להיות נקודת מפנה התפתחותית. יש תאורטיקנים שכותבים עליו בהעמקה גדולה, כי כאשר כישלון מלווה בהחזקה רגשית, בנוכחות של מבוגר ובתיווך מותאם – הוא יבנה אצל הילד חוסן רגשי אמיתי.
"כשילד נכשל הוא חווה בהלה גדולה. את תחושת היכולת והמסוגלות שמילאה אותו קודם, מחליפים רגשות קשים של בושה, תסכול, אכזבה וכעס. זה מפגש מטלטל מאוד עם המציאות שעלול למוטט ממש.
"אנחנו כמבוגרים נרתעים מאוד מהכישלון של הילד ולא רוצים שהוא יחווה את זה, אבל אם המבוגר רק נמצא עם הילד בכישלון ולא ממהר לתקן, יתחיל תהליך של צמיחה.
"בקליניקה אני מטפלת בין השאר בילדים. חלק מהטיפול בילדים הוא באמצעות משחק, כיוון שילד לא תמיד יכול לבטא את עולמו הפנימי באופן מילולי. אני משחקת עם הילד ולא נותנת לו תמיד לנצח. אני כמובן לא נלחמת בו בכל כוחי, אבל מאפשרת בהחלט חוויות של תסכול באופן מבוקר.
"כי בסופו של דבר, הילד יספוג בחייו הרבה תסכולים וכישלונות, וכשזה נעשה בחדר הטיפול או ליד מבוגר שאומר 'אני רואה שנכשלת, זה באמת מתסכל, אני איתך, אתה לא לבד', ונותן תיקוף לרגשות, מתאפשרים מפגש עם המציאות ומודעות עצמית בלי שהילד יתרסק.
"השבוע שיחקתי עם מטופלת והיא הפסידה. היא אמרה לי בצער 'וואו, אני באמת גרועה בזה'. עניתי לה שזה באמת מתסכל. 'במשחקי זריזות ידיים וחשיבה מהירה את אולי פחות טובה ממני', אמרתי לה בעדינות, 'אבל במשחק שדורש חשיבה קדימה את טובה ממני ומנצחת אותי בקלות'.
"מתוך מחשבה אני מפגישה אותה עם המציאות ועם היכולות האמיתיות שלה, ושם מתבצעת העבודה הטיפולית.
"כי כן, הילדים מתפתחים מתוך מה שאנחנו משקפים להם, מתוך הצורה שבה אנחנו מתייחסים לכישלונות. אם ננרמל, נתווך, ניתן פירוש רך והכרה לרגשות הללו – 'זה באמת מתסכל ומצער' – כל זה יאפשר לילד להרגיש שהוא שלם.
"כשילד חווה כישלון הוא עלול להרגיש התפרקות בזהות המוכרת לו. הוא לא באמת יכול כפי שחשב. כאן חשוב שנביע לגיטימציה. זה בסדר שאנחנו יכולים כאן ולא יכולים שם! אין בך משהו מקולקל, אתה סך שלם של יכולות וגם של חסרים, והכל יחד מרכיב את האישיות השלמה שלך".
דסי מציינת שהמודלינג ההורי יעיל מאוד. "כשהורה משתף שיש דברים שהוא טוב בהם ויש כאלו שלא, המסר הוא שכך נראה אדם אנושי: נופל, קם וממשיך ללכת. לעולם לא מושלם. אי אפשר לעבור את החיים ללא כישלון.
"רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט מדבר על הכישלונות ההוריים הקטנים, שהם אלו שבונים חוסן. ישנה 'האם הטובה דיה', לא האם המושלמת, ויש חוויה מיטיבה של 'תסכול אופטימלי', שנוצרת כאשר ילד חווה תסכול במידה שהוא יכול לשאת, וכך הוא גדל ומתפתח.
"גם אם הורה לא יכול להיות זמין לילד שלו, ונוצר כישלון הורי קטן בחוויה של הילד, ברגע שיש נוכחות הורית התסכול הופך לאופטימלי. הנוכחות ההורית מאפשרת לילד להרגיש מוחזק ולבנות מציאות פנימית שתואמת את המציאות החיצונית".
חשוב להדגיש שהנוכחות ההורית אינה הכחשה קולנית וצועקת של "לא נורא! לא קרה כלום". בשלב הראשוני הזה, של תחושת הכישלון והאכזבה, על פי ויניקוט הנוכחות ההורית אמורה להיות שקטה ומכילה. "אני רואה שנכשלת, אני איתך. אתה לא לבד".
קשה לנו כהורים להיות נוכחים לצד ילד שמרגיש כישלון גדול ומפרק. אנחנו רק רוצים להכחיש. "מאיפה הרעיונות האלו? איזה שטויות! אתה מדהים!"
ויניקוט שם דגש על ההחזקה השקטה הזו. "זה מה שאתה מרגיש… איזה מתסכל. אני איתך…"
האמירות הללו, החומלות, שאינן מציעות פתרון או ממהרות לתקן, הן מופלאות ומרפאות. ויותר מהאמירות זו העמדה הפנימית של ההורה, שנכון לשהות לצד הילד בכאב ובכישלון.
מקום להתבוננות
"הנדבך הבא שההורה יניח במבנה הנפש של הילד הוא החשיבה", ממשיכה דסי. "התאורטיקן והפסיכואנליטיקאי הבריטי אלפרד ביון טוען שכישלון יוצר חשיבה. כשרצף החיים הרגיל נמשך, אין מקום לעצירה. אבל כשמשהו לא רגיל קורה לילד, בתוך קשר של הכלה נוצרת אפשרות להתבוננות, מחשבה ולמידה מהניסיון: מה לא עבד? מה אני מרגיש?
"נוצרת הזדמנות לחשוב ולעבד מה הייתי רוצה, מה הרגשתי וכיצד אני מתקדם. ההתבוננות הזו מאפשרת להלביש מילים לחוויות. הטריגר הזה מביא את הילד והמבוגר לארגן מחדש את החוויה ולהתחיל לייצר משמעות חדשה.
"נוסף על כך, ההכלה של המבוגר הופכת אותו ל'מְכָל' עבור הילד. הוא שומע את התסכול, מתרגם למילים ומחזיר לילד בצורה שהוא יוכל לשאת. אז נוצרות הלמידה והחשיבה. ביון מדגיש עד כמה חשוב לתת מילים לרגשות. זהו התיקוף. 'בשבילך לא לקבל מאה מרגיש שאת לא שווה כלום… איזה מטלטל זה!' התיקוף הוא הכרחי, ואחריו – לחשוב מה הלאה.
"והשלב הבא של ההורה הוא התיקון. התאורטיקנית הפסיכואנליטית ג'סיקה בנג'מין מדברת הרבה על התיקון שאפשר לייצר. היא עוסקת בתיקון בתוך קשר. כל כישלון, גם של האדם במערכת היחסים שלו עם עצמו, וגם מול הזולת – ניתן לתיקון.
"ילד שחווה כישלון ומספר לאמא שלו וחושב איך הוא יתקן – יוכל לצמוח. חשוב גם לחשוב עד כמה מעניין אותנו להצליח בתחום הזה. אולי זה באמת לא מספיק חשוב עבורנו? זו החשיבה הלאה.
"הייתה לי לאחרונה פגישה עם נערה שיש לה לקויות למידה. היא חוותה הרבה כישלונות לימודיים לאורך שנות בית הספר והתיכון. הערך העצמי שלה נמדד בעיני עצמה על פי היכולות הלימודיות שלה, והחוויה האישית שלה הייתה כישלון טוטלי. תיקפתי את תחושותיה על כך שהיא פחות טובה בלימודים, אבל מאוד טובה בדברים אחרים.
"ברגע שניתן להבין את זה, לקבל את המגבלה שלנו ולחשוב אם אנחנו רוצים להשקיע בזה או לשחרר את זה – כבר יוקל לנו. אולי שווה לה לממש את עצמה בדרכים אחרות, ולא להתאמץ בתחום כל כך קשה ומורכב בשבילה?
"המפגש עם היכולות והכישלונות שלנו הוא חשוב מאוד ומלמד נפשית וקוגניטיבית. זו המראה שלנו לעצמנו בשעה שיש לנו שיקוף ועזרה של עצמנו או של אחרים. ואם חווים את זה בלי מראה, כלומר בלי נוכחות וחשיבה שלנו ושל הזולת – אנחנו יכולים להתפרק, וזה אכן קורה לנו לא פעם.
"אנחנו כל כך פוחדים לפגוש בכישלונות שלנו, ולכן נמנעים להיות שם עבורנו ועבור הילדים שלנו. אבל אם ננצל את המרחב הזה ונבין את החשיבות של תסכול וכישלון בחיינו, נצא מפותחים בהרבה. הערך העצמי שלנו יהיה הרבה יותר מגובש ושלם, וגם מול המציאות נהיה גמישים יותר ונוכל להתקדם ולא להיתקע. הקבלה הזו מאפשרת לנו להתקדם.
"קל לנו לחמול ולנרמל עבור הילדים את המציאות והתסכולים. חשוב לא לשכוח להשתמש בקול המבוגר הזה, החומל והמחזיק, גם עבורנו.
"יש לי בקליניקה כלי מוכר שהכנתי באומנות יפנית מדהימה – אומנות הקינצ'וגי. זו אומנות שבה שוברים כלי בזהירות, ואחר כך מדביקים אותו בדבק זהב והוא נעשה מרהיב ביופיו, הרבה יותר ממה שהיה לפני שנשבר.
"אני מדגישה תמיד לעצמי ולמטופלים שלי שהיופי שלנו טמון בשברים ובתיקונים, גם אם הם לא שלמים. היופי הוא ביכולת שלנו לתקן ולחבר, לראות ולהתבונן, להבין וללמוד, להתפתח ולקבל. לקבל את החלקים השבורים ולאהוב אותם. ואולי אותם במיוחד".
כישלון הפרפקציוניזם
אי אפשר לכתוב על כישלון בלי לגעת בפרפקציוניזם. ברוב המקרים הוא מונע מחרדה גבוהה מאוד מפני כישלון. ומכיוון שכישלון הוא לא אופציה, נדרשת עבודה לא פרופורציונית בכלל כדי להגן מכל אפשרות של כישלון.
הבעיה היא שתפיסת העולם הפרפקציוניסטית היא דיכוטומית מאוד. כל ציון שהוא לא מאה – שווה לאפס. ואם כך, הסיכון להיכשל הוא עצום, כי אם קיבלת תשעים ותשע – נכשלת. כל דבר שהוא לא הטוב ביותר נחווה ככישלון, ולכן החרדה הזו מזינה את עצמה.
רותי רביץ, עו”ס קלינית ופסיכותרפיסטית, משווה את הפרפקציוניזם לסגנון ניהול לא מקדם. “בדומה לסגנונות ניהול, כשסוג הניהול הוא סמכותני מאוד, שולט ומעורר חרדה, הוא יביא את העובדים לתוצאות משביעות רצון, אבל אף פעם לא מעוררות השראה ופורצות דרך. התפקוד יהיה מתקבל על הדעת, אך ללא יצירתיות ותעוזה. כך הפרפקציוניזם אינו מאפשר יצירתיות. רק יצרנות”.
אפשר כמובן להרחיב על המחירים ועל מה שנפגע בחייו של הפרפקציוניסט, אבל כאן נתמקד בפעולות שיכולות לעזור. רותי מציעה מספר כיוונים. “אפשר להתבונן בשורש, משם הכל התחיל. אפשר לעבוד על חיזוק חוסן באופן כללי, ובעיניי, בעיקר, כדאי לאמץ נקודת מבט רוחנית שמאפשרת להתבונן בדברים מפרספקטיבה הרבה יותר רחבה.
“אני זוכרת מטופלת שהגיעה בתקופה קשה בחייה. היא הייתה אישה מוכשרת ומוצלחת שחוותה משבר גדול לאחר אסון במשפחה, ובעטיו היא עזבה את העבודה שלה.
“לאחר שחלף זמן הייתה זקוקה להכנסה וחיפשה עבודה, אך קיבלה שוב ושוב תשובות שליליות. היא שלחה קורות חיים למכביר והלכה לראיונות עבודה, גם לסוג עבודות שהיא ממש לא אהבה, אבל הכל היה חסום בפניה והיא לא הבינה מדוע.
“לאט לאט הלכו וכרסמו בתוכה המחשבות ‘מי אני’ ו’מה אני שווה’… ואז, במפתיע, הגיעה הצעת עבודה נהדרת ומותאמת בדיוק לכישרונותיה ויכולותיה. היא התרגשה מאוד והבינה שאילו הייתה מקבלת את אחת העבודות הקודמות, שבעצם לא התאימו לה, לא הייתה מגיעה לעבודת החלומות שאליה הגיעה אחר כך, ומה שנתפס בעיניה כרצף של כישלונות, היה בעצם המתנה למשהו טוב בהרבה שהקב”ה הכין עבורה.
“לפעמים רק במבט לאחור אנחנו מצליחים לראות כי מה שנראה היה סוף העולם, היה פרק בתוך התוכנית האלוקית המדויקת בשבילנו. עוזר מאוד לנסות ולהזכיר זאת לעצמנו גם תוך כדי, ולא רק במבט לאחור. זה מקל להתמודד בצורה טובה יותר עם מה שנתפס כרגע ככישלון”.
