חמישה סבבי בחירות, קיפאון בין-גושי ולבסוף הבקעת נוקאאוט ושריקת סיום ללופ המתיש שהותיר בְּהֶלֶם מנצחים וּבְאֵלֶם קרב את הצדדים הניצים * פרשננו ישראל יוסקוביץ מביא בפרסום ראשון פרטים חדשים ובלעדיים על קרבות המוחות בין ראשי המפלגות * האגו שאיים למוטט הכל, המפגש החשאי בין בן גביר לנתניהו, הגישושים הנסתרים בין האח והיועץ, החשדנות העמוקה כלפי סמוטריץ', הטלפון ההיסטרי מדרעי לנתניהו והתבוסה המחפירה של ראשי המחנה שנרדמו בשמירה ושיחקו לידי היריב * וגם: התעלול המבריק שהמריץ את בוחרי מרצ ל'יש עתיד' ומוטט את התקרה על המפלגה
כך הושג מספר הזהב
חלק א
תבוסת הגוש; ניצחון המחנה
הראשון שזיהה היה אביגדור ליברמן. ציפור קטנה לחשה לו על מפגש מוזר, יוצא דופן, שהתקיים בין מומו דרעי, אח של, להלל קוברינסקי, היועץ של.
מחולל ההתכנסות עסק מלכתחילה בהיפותטיקה: מה יקרה אילו לבנימין נתניהו לא יהיו 61. הדרישות שהציג עו"ד דרעי היו צנועות וישימות: הותרת 'ישראל ביתנו' בחוץ ושעתוק מדויק של ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו עם ממשלות הליכוד.
מאוחר יותר יטענו בשס כי לא ידעו דבר וחצי דבר על אותה שיחה, אבל תוכנה, שהגיע כאמור לשר האוצר היוצא, הריץ אותו לקיים פגישה בהולה עם לפיד. האם זה נכון או לא? ביקש לדעת; האם התחייבת לחרדים להותיר אותי בחוץ? לפיד לא הכחיש.
איור: שרה וינטרוב
מאז, השניים כמעט אינם משוחחים ביניהם. שבועות אחדים לאחר אותה שיחה, ישראל יוצאת למבצע 'עלות השחר'. לפיד, באופן תמוה, מסרב לכנס את הקבינט המדיני-ביטחוני. את ההחלטות הוא מקבל בסגל מצומצם שבו חברים שר הביטחון גנץ, רה"מ החליפי בנט, הרמטכ"ל וראשי זרועות הביטחון. אנשיו יכחישו ויתפתלו כשנשאל אותם על כך, אבל המתיחות החריפה עם ליברמן עמדה במרכז השיקולים שמנעו את כינוס הקבינט.
אם תרצו, זה היה הסדק הראשון שחשף את האוסף האקלקטי המרכיב את גוש רל"ב. לאורך כל הדרך התקשו המפלגות לשדר אחידות רעיונית והתקוטטו ביניהן על קרדיטציה, בכורה ושמיכה קצרה של מנדטים.
התוצאה: כישלון קולוסלי. התככים, השנאות, החשדנות, וגם השאננות, של העומדים בראש, המיטו על ראשיה את התקרה ומנעו מהם את הגוש החוסם.
מי שמכיר את לפיד יודע שהמושג סוליסט נתפר למידותיו. תמיד יתנהל לבד. בסולו. הוא יחביא את הקלפים עד לרגע האחרון וישלוף אותם רק כשייאלץ. אנשים שעבדו איתו בהיותו 'מר תקשורת', מספרים כי בכל תוכנית, בכל הפקה, הקפיד להיות גם העורך, גם הבמאי וגם המגיש. הצוות מסביב כמעט שלא עשה דבר. "הוא היה מגיע עם טקסט מוכן ומחלק הוראות", מספר ל'משפחה' אדם שעבד עימו מספר שנים וכיום נחשב לדמות בכירה בעולם העיתונות. "יאיר היה זאב בודד. מוכשר מאוד, פנומנלי בתחומו, אבל בודד. אף פעם לא שיתף ולא התייעץ".
ליאור שליין הוא סטיריקן פוליטי ובן משפחה קרוב של שרת התחבורה היוצאת, מירב מיכאלי. התיעוב שהוא רוחש ללפיד נראה לא טבעי. אובססיבי. אין כמעט טקסט שלפיד נעדר ממנו. חשבנו שהטריגר הוא היריבות הפוליטית עם יו"ר מפלגת העבודה. התברר שהתיעוב של שליין החל הרבה קודם. הסיבה לא ברורה, אבל העובדה היא ששליין החל את דרכו המקצועית בתוכניתו של לפיד. משם תיקחו את זה הלאה: לנתק עם חבר המשפחה אולמרט, לסכסוך המוזר עם השותף לדרך עופר שלח, לפיטורים המבישים של יעקב פרי ולעוד שורת אירועים שמסבירים דבר או שניים על חוסר היכולת של שותפיו למחנה לנקוט כלפיו מינימום של לויאליות. כמו למשל להמליץ עליו בבית הנשיא, ולו לפרוטוקול, כמועמדם לראשות הממשלה.
הרבה דברים ניתן לומר על הקמפיין שניהלה 'יש עתיד'. הוא היה אפרורי, חובבני, ישנוני. זה נכון, אבל בעיקר הוא היה לא מתואם. 'יש עתיד' שיחקה על המגרש כאילו אין לה שותפות בגוש.
נותר בחוץ. שר האוצר היוצא, אביגדור ליברמן (צילום: פלאש 90)
זה לא התחיל בשלטי החוצות. בערב הגשת הרשימות, רה"מ היוצא ידע כי מרצ והעבודה נמצאות בסכנה. הסקרים הצביעו על כך שהן מגרדות את אחוז החסימה, פעם מלמעלה ולרוב מלמטה. אך מלבד מפגש מאולץ – שנועד לפרוטוקול ולמצלמות – עם גלאון ומיכאלי, לא נעשה דבר.
זה לא מדויק, הודף את הטענה בכיר במפלגת השלטון היוצא. לפיד, כך לדבריו, הציע למיכאלי עשרה שריונים ברשימת 'יש עתיד' לכנסת, פלוס תפקידי שרים, במספר שאינו פרופורציונלי לגודל מפלגתה. "כשגם להצעה הזאת היא סירבה, משכנו ידינו מהעניין", הוא מסכם.
לעומתו, גורם ב'מחנה הממלכתי', המתחרה של 'יש עתיד', מאשים את יאיר לפיד בשאננות. "היועצים שלו הראו לו סקרים פנימיים שמראים בבירור ששתי המפלגות עוברות בטווח הטעות הסטטיסטית. בשבילו זה הספיק כדי לומר בראיונות שהן אינן בסכנה".
מה היה לו לעשות, הרי מיכאלי התעקשה וסירבה לחבור למרצ?
"לפני הגשת הרשימות דחקו בו ללכת על הראש של מיכאלי. היה מספיק אם בכל ריאיון שנתן היה מזהיר מפני ההליכה בנפרד ומאשים אותה שהיא מחזירה את נתניהו לשלטון. הוא לא עשה את זה והסתפק בקריאה פושרת לאיחוד".
לדברי אותו גורם, החטא שהתווסף לפשע נעשה אחרי הגשת הרשימות: במקום לשנות אסטרטגיה, לשבור את ההגה, ולקרוא לציבור להציל את מרצ והעבודה, 'יש עתיד' המשיכה באותו מסר שקרא להצביע למפלגה הגדולה בגוש, כלומר להם.
"בפעם הקודמת", אומר איש שיחנו, "לפיד נהג בבגרות. הוא לא התפתה לשתות את המפלגות והמצביעים הבינו את המסר. גנץ התנדנד סביב אחוז החסימה והבוחרים העניקו לו הזדמנות שתורגמה לשמונה מנדטים".
גורמים אחרים שאיתם שוחחנו מציגים תזה הפוכה. לטענתם, לפיד חתר לפירוק המפלגות הקטנות כדי להפוך למנהיג הגוש ולהביא את 'יש עתיד' להיות בכורת המחנה במקומה של – מה שהייתה פעם – מפלגת העבודה.
אין לדעת איזו גרסה נכונה, אבל הבירור שעשינו מלמד שהיו"ר בעצמו לא היה ברור ומדויק לגבי תוכנית ההפעלה שלו עצמו. מצד אחד העדויות מלמדות ששאף לנצח כאן ועכשיו, ולהשיג רוב חוסם שיאפשר לו לכהן הלאה כראש ממשלת מעבר, ומנגד, נערך במקביל ליום שאחרי ההפסד.
תוכנית אל"ף שאפה להרדים את הבחירות. שאפה וכשלה. תוכנית בי"ת חתרה להעיר את הרחוב הערבי. חתרה והצליחה במספרים נמוכים מאלו שאמורה הייתה להביא. כדי לייצר ניצחון, או גוש חוסם, המגזר הערבי היה צריך לעלות במספרים כאלו שגם יתקנו את שרפת הקולות לבל"ד ורק אחר כך יתחילו לעקוף את נתוני ההצבעה מהבחירות האחרונות.
המצוי בפילוח נתוני הצבעה, הבין כבר בצהרי יום הבוחר כי ההכרעה ניתנה. כשוועדת הבחירות המרכזית מדווחת על עלייה ניכרת באחוזי הנהירה לקלפיות, וכשתיעוד נרחב מקלפיות ערביות מראה כיתות ריקות אדם, נותר רק להכניס למשוואה את בוחרי המרכז-שמאל שבכל הסבבים הקודמים מקסמו את קולותיהם – ולהסיק מכך שהזינוק, מקורו בעיירות הפיתוח ומעוזי הליכוד.
נפל למלכודת. לפיד ונתניהו (צילום: חיים צח לע"מ)
*
ההלם שתקף את לפיד נוכח התוצאות מלמד על השאננות שאפפה אותו לפני כן. "גם אם יאיר תכנן לשתות את המפלגות, הוא בוודאי לא חשב שאחת מהן תישאר בחוץ", אומר ל'משפחה' ח"כ פעלתן מ'יש עתיד'.
ואולי זה הסיפור כולו: בעוד במחנה השני, בנימין נתניהו, המקפיד לראות בצילם של הרים, הרים, מתחרהו דוהר קדימה, כטיל מונחה, בלי לבדוק אילו מוקשים מסתתרים בצידי הדרך.
קונספירטיביים טוענים כי מאחורי פיצול 'הרשימה המשותפת' עומד נתניהו. האמת הפוכה: דקה לפני סגירת הרשימות, כשבל"ד הגישה את שמות חבריה בנפרד, ראש הממשלה הנכנס היה משוכנע כי מישהו כאן טומן לו מלכודת; שתוכנית נסתרת אורבת לו. לרגע לא חשב כי בסך הכל השאננות, אוויר הפסגות המשכר, שאבו את לפיד למפגש מדיני בחו"ל במקום להיות בבית ולפקח על ההתרחשויות בגוש.
ספציפית, בעניין הזה, ב'יש עתיד' הודפים את הביקורת בנחרצות: "מה ציפו שנעשה", אומר מי שאומר, "שיאיר ידבר עם בל"ד וישכנע אותם
יבקש להרגיע. נתניהו וגפני השבוע
לרוץ יחד? הוא לא מדבר איתם. זאת מפלגה אנטי-ציונית שכל מהותה ליצור אנרכיה במדינה. אין לו שיג ושיח איתה, וגם אם היה ברור לו שהיא זאת שמפילה את הגוש, הוא לא היה מנהל איתה משא ומתן".
המסמר האחרון ננעץ באמצעות תעלול מבריק שהובילו נתניהו ואנשיו. כשההמון בבייס היה משוכנע שמדברים אליו כשמפצירים בו להצביע ישירות לליכוד, כדי שזו תהיה המפלגה הגדולה והנשיא יטיל עליה את הרכבת הממשלה – קהל היעד היה בוחרי המרכז שמאל. רבים-רבים ממצביעי מרצ, רבים-רבים ממצביעי העבודה, השתכנעו שזאת האסטרטגיה וזאת הדרך להבקיע את הסטגנציה. התוצאה: יש עתיד 24, עבודה 4, מרצ, לראשונה בתולדותיה, מחוץ לכנסת.
"יאיר", אומרים בעבודה ומרצ, "היה צריך להבין שמדובר בתרגיל ולצאת לבליץ ראיונות שמזהיר מפני הפיתוי להצביע 'יש עתיד'. הוא היה צריך להדוף את התאוריה הזאת ולהסביר שמדובר בתרגיל. אבל היה נוח לו לזרום עם הקונספציה הזאת. הוא נתן להבין שגם מבחינתו זאת הדרך לנצח".
ללא ספק, מחולל הניצחון היה השאננות שאפפה את מחנה המרכז-שמאל. במיוחד את מנהיגיו. לפיד היה משוכנע שאם ינהל קמפיין מתוך לשכת ראש הממשלה הקלפים יסתדרו מאליהם. לא רק שזה לא קרה, אלא שהמציאות הזאת השרתה עליו אִדָּשׁוֹן מסוכן. ועוד מול יריב שהפרנויה היא לחם חוקו.
הפרנויה והאינטליגנציה.
הנה דוגמה: איילת שקד החליטה לרוץ. עד הסוף. למה? אולי כי רצתה לכפר על עריקתה ולשוב לחיק הימין, אולי כי תכננה לבנות את כוחה ליום שאחרי ואולי באמת חשבה שביכולתה להפתיע את הסוקרים.
בליכוד הוחלט ללכת לה על הראש. מתוך ארבעת חודשי קמפיין, שלושה מהם הוקדשו למתקפות אישיות נגדה. מרביתם המוחלט של סקרי עומק לימדו כי הלכה למעשה היא איננה מזיקה לליכוד וכי הקולות שמצביעים לה מתחלקים שווה בשווה בין הגושים. למרות זאת, בכל הנוגע אליה ואל שותפה בדימוס, בנט, האמוציונל גובר תמיד על הרציונל. הכי אישי, הכי תוקפני, הכי אגרסיבי.
איור: שרה וינטרוב
ככל שחלפו הימים כוחה הלך ונסוג. בשלב הזה, הנתונים הראו כי מצביעיה נמנים עם גוש המתלבטים: כאלו שאינם רוצים נתניהו, או אחרים שחוששים מסמוטריץ' החרד"לי, והחליטו על פשרת אמצע.
ובכל זאת, גם אז, המתקפות לא פסקו. רק טלפון אחד הציל את המצב: יו"ר שס אריה דרעי הבין שמעבר לכך שמדובר במצביעי רל"ב שישרפו קולות ממחנה לפיד, עצם התמודדותה מעלה את אחוז ההצבעה ואיתו את אחוז החסימה שיקשה על מפלגות אחרות בגוש. כשראה שהמתקפות הולכות ומסלימות הרים טלפון לנתניהו.
זאת אחת הדוגמאות המזוקקות לרמת האינטליגנציה שבה ניחן רה"מ המיועד: כששמע את הטיעון מדרעי הגיב רק במילה אחת: "קיבלתי". השיחה הסתיימה ומייד לאחריה ניתנה ההוראה לחדול אש.
ואחר כך היה עניין המעטפות הכפולות. אנשי הליכוד, בהנחיית היו"ר, לחמו כאריות מול יו"ר ועדת הבחירות בנושא המעטפות הכפולות. דרעי, חד וערני כדרכו, החליט לתמוך בעמדת השופט עמית. נתניהו שמע על כך וזעם. הוא התקשר לדרעי וביקש הסברים. כששמע את הרציונל נרגע מייד. תלמידי הישיבות, רבים מהם, מצביעים במעטפות כפולות, פסילת האופציה הזאת תעלה בקולות יקרים לגוש.
חלק ב
העטרה הוחזרה ליושנה
הרכב הממשלה הנכנסת מציב את בנימין נתניהו ואריה דרעי בעמדת המבוגרים האחראים. חוסר הניסיון של ראשי השותפות הקואליציוניות, לצד החשש של ציבור גדול שחש מודר ומובס, הופך את שני הקוסמים הללו לתקווה הגדולה.
יחד הם צועדים, זה לצד זה, מאז בחירות 96'. מינוס 14 שנות גלות שנכפו על יו"ר שס, פלוס מתיחות זמנית, היחסים בי
אגרוף ברזל. רה"מ המיועד עם בן בריתו הותיק (צילום: פלאש 90)
ניהם הם הרבה מעבר לברית פוליטית.
במהלך שמונה עשר החודשים האחרונים, הציר הזה התחזק ותוחזק במיוחד. לא רבים יודעים, אבל בשלב מסוים, נתניהו שקל לפרוש. עוד קודם למהלך הניסיוני להסדר טיעון. חשב שאפסו הסיכויים לקאמבק ועמד ליטול פסק זמן. מי שמנע זאת ממנו היה אריה דרעי. אפשר לנחש מה הם הטעמים שהניעו אותו להניאו. זה לא רלוונטי.
"אריה האמין שאם נתמיד בהצבעות בכנסת ונמשיך עם אסטרטגיית הלילות הלבנים הממשלה תתפרק", אומר ל'משפחה' בכיר בשס, "זה נעשה יותר מורכב כשנאלץ לפרוש מהכנסת היוצאת ולכן גם ביקש לקבל אישור להיות נוכח במליאה, אבל בסוף, תוכנית הפעולה הזאת הוכיחה את עצמה".
וזה כל כך לא מובן מאליו. הזיכרון שלנו כל כך מצומצם, שלך תסביר לדור הצעיר אילו חבלי קליטה עבר יו"ר שס עם חזרתו לחיים הפוליטיים, אך לפני עשור. קודם כל הנהגה משולשת, מהפך, שלטון יחיד, סקרים שמנבאים התרסקות מתחת לאחוז החסימה, נוכח פיצול המפלגה, והקמת מפלגה מתחרה בראשות הנמסיס אלי ישי.
ואז נפילה מהדהדת לשבעה מנדטים, והפסדים צורבים וכישלונות פרלמנטרים. ובדבקות מטרה מונומנטלית, ובתפקוד משכנע כשר
איור: שרה וינטרוב
פנים, המנדטים חזרו; הציבור נהר הביתה.
כבודם של הקמפיינרים במקומם מונח. בסבב זה יוביל פלוני ובסבב אחר אלמוני. המסרים, מצוחצחים ומבריקים לשעתם, מגנטו בוחרים. אבל מעל כל אלו, מישהו אחד שזיהה את הבטן הרכה; את הלב הפועם; את הסיבה והמסובב.
ארבע מערכות בחירות הבין שביבי רוצה אריה חזק. בפעם החמישית, בטרם אמר הבוחר את דברו, זיהה שינוי בתהליך: לא ביבי, כן או לא, אלא מדינה אמונית, בעד או נגד. מה אתם קודם כל, ניסחו בשפתם האסטרטגים ישראל בכר ויענקי ביכלר, את מצע המפלגה. והציבור השיב את דברו בקול חד וברור.
חברתי. עדתי. דתי. ימני. זה הסדר שעליה הוקמה התנועה וזה הסדר שאיתו הלכה בקמפיין האחרון.
הפידבק הציבורי היה אדיר; מנהלי הקריאייטיב הבינו כי הם בכיוון הנכון.
התסריט הוורוד דיבר על תשעה מנדטים ונהדף בספקנות. 11 מושבים בכנסת, מי חלם? אריה חלם. הוא היחיד שנתן את המספר הזה.
מה זה נותן? עוד אצבעות, עוד מפגן כוח פרלמנטרי. זה ברור. ויחד עם זאת, בין שהייתה משחזרת את תוצאות הכנסת היוצאת ובין שהייתה תורמת מנדט לליכוד, הפעם, אל מול הרכב הממשלה המסתמנת, ביבי לגמרי צריך אריה חזק.
צמד השועלים הוותיקים ישמש יחד אגרוף ברזל. בנושאי פנים ובענייני חוץ. באורח פרדוקסלי, ממשל ביידן רואה בשניים הללו המבוגרים האחראים. כנ"ל יתר ממשלות המערב. ומול הציבור הליברלי, המודאג, יבקש דרעי להיות הקול הממתן. המרכך. המרגיע.
נתניהו בכל מקרה התכוון להציע לשותפו את התיק הבכיר בממשלתו השישית. יו"ר שס נערך להגיע לתפקידו בטובות. הוא ינהג במידה של חסד כלפי קהלים שלא בחרו בגוש. אך עם כל הרצון הטוב, אם ייפגש במערכת לעומתית, באגף תקציבים עוין, ביועמ"שית לעומתית, ובכל מי מהשדרה הפקידותית שינסה לעשות שרירים, ילך עד הסוף. זאת תוכנית הפעולה.
ויש גם את העמיתים לקואליציה. איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', מוישה גפני ואחרים. דרעי ביחסים מעולים עם גול
אחדות מנצחת. דרעי במעונו של הגר"מ מאזוז
דקנופף, כנ"ל עם יתר החברים ב'יהדות התורה'. למעט גפני. אם ייקח את האוצר או אם יבחר בתיק כלכלי אחר, יפגוש ביו"ר ועדת כספים שעשוי לייצר לו הרבה כאב ראש. הנתק ביניהם לא מובן. התבטאויות תקשורתיות של הח"כ הליטאי העמיקו את הקרע בין השניים. חבל.
כבר ניסו לפייס ביניהם, זה כמעט הלך, ואז, משום מקום באה עוד הַתְקָלָה, לרוב תקשורתית, והותירה את המתיחות במקומה. אפשר להעריך שמתישהו, מישהו כבר יושיבם בחדר אחד עד כי יצא עשן לבן.
את המיגרנה המשמעותית יחטוף כנראה מבצלאל סמוטריץ'. האיש שעוטף את מילותיו ברטוריקה קורצת ומנהל את משאיו ומתניו בתחכום יוצא דופן. מה שעשה לבן גביר הוא מנסה לעשות כעת לדרעי.
רק שכח שאין לו לאן ללכת. אם לא יקבל את כל מבוקשו, אין לו הפריווילגיה להישאר בחוץ. מדויק יותר: איתמר בן גביר מרכז סביבו כוח פוליטי שיאפשר לו – בשלב הזה ובטרם נדרש להביא קבלות – לעשות כל מהלך פוליטי שיראה לנכון. ייכנס? ייכנס, יישאר בחוץ, בחוץ. סמוטריץ' לעומתו, יודע שמצביעיו רוצים אותו בממשלת נתניהו. הם לא הצביעו לו באשר הוא. לבן גביר כן, לו לא. לכן, אפשר להעריך בזהירות, שהאוזן תהיה קשבת יותר למתחרה מקריית-ארבע.
את ההבדלים בין יו"ר 'הציונות הדתית' ליו"ר שס אפשר היה לראות בראשית השבוע. מליאת הכנסת התכנסה לציון 27 שנים להירצחו של רה"מ יצחק רבין ז"ל. דרעי, מקורבו של המנוח, לא נכח בדיון כיוון שעדיין אינו ח"כ ומדובר בכנסת היוצאת. סמוטריץ' נכח וגם הנכיח. עם אצבע בעין, מול משפחת המנוח, נעמד ונשא נאום מתגרה, משתלח, עוקצני.
דרעי ונתניהו מזהים את החשש שקנה אחיזה בקרב מחצית מהעם שחש מודר. הם, בניגוד לסמוטריץ' ומעוז, לא מעוניינים להתגרות. באחריות קיבלו החלטה להתנהל ברגישות. הניצחון החד משמעי – אלקטורלית, דמוקרטית, לא מספרית – הלם ואלם במחנה הלעומתי. בשלב הזה, יו"ר שס שואף להרגיע.
ולפני שירגיע ממתינה לו משוכה לא פשוטה: העתירות נגד מינויו לכהן כשר בממשלה. טרם הוחלט אם יוטל עליו קלון שימנע ממנו לכהן, אבל דרישת הטהרנים מבית המשפט העליון היא לעשות כן.
להערכתי, בג"ץ ימשוך ידיו מהעניין. בניסיונות הקודמים טענו השופטים כי מדובר בסוגיה תאורטית. אבל גם כשיוכרז על מינויו, הדעת נותנת לחשוב שמכיוון שהיועמ"ש לא הטיל עליו קלון והותיר את ההחלטה בידי בית המשפט, פסק הזמן שנטל, כלומר ההתפטרות המיידית מהכ
איור: שרה וינטרוב
נסת, איינה את הדיון על מי שבמסגרת עסקת הטיעון, שאושררה בידי השופט, כבר שילם את חובו בעצם התפטרותו.
ולצד כל אלו ניצב השיקול הבין-לאומי. פרסמנו בשבוע שעבר על לחצים שמופעלים על בני גנץ להיעתר ולהיכנס לממשלה. עד כה הם נענו בשלילה; עד כה גם נתניהו לא שיגר מסר בנושא. בינתיים, דרעי הפך בעיני האמריקנים לכתובת הממתנת. אחרי ששוחח עם נתניהו התקשר השגריר טום ניידס ליו"ר שס וניהל עימו שיחה ממושכת. ניידס, כדרכו הבלתי מעונבת, הודיע לדרעי כי הממשל רואה בו איש הקשר המרכזי שמולו יעבוד.
*
שני ערוצים מקבילים הביאו את ההישג לתנועה הספרדית. חתומים עליהם שני קמפיינרים שהיטיבו לפצח את קהל המצביעים הפוטנציאלי.
אין נביא בעירו. כמה אנחנו לוקים בסימבול הזה. תמיד דווקא ההוא מהצד השני של הכביש יביא את הבשורה. זה שגר מעלינו, מתפלל איתנו, לא נחשב. לך תבין את האופי האנושי.
אבל עם עובדות קשה להתעמת. יענקי ביכלר, מנהל הקמפיין שצועד עם דרעי כבר תשע שנים, קלע הפעם בינגו לאזורים שמשם נהרו הבוחרים. ישראל בכר, הקמפיינר הראשי, המוח, מאחורי הצפת השד החברתי, נגע בנקודות הכי כאובות של המיינסטרים הישראלי. ולא רק באזורי ההצבעה המסורתיים.
"הסיפור בשס", אומר ביכלר, "לא אירע בארבעה חודשים, אלא בארבע שנים. הרב דרעי הוביל מהלכים שאיחדו והחזירו חזרה הביתה קהלים שנטשו. את התוצאות אנחנו רואים עכשיו".
הוא מתכוון כנראה לסולחה המפורסמת עם הראשל"צ הגרש"מ עמאר, אחר כך ליישור ההדורים עם קהילתו של הג"ר רפאל כהן – המונה כ-3,000 בתי אב, וגם לחיבור המחודש עם הקהילות הספרדיות בדרום ועם קהילת 'כסא רחמים' בנשיאות הגר"מ מאזוז.
"לפני כשנתיים", מספר מנהל הקמפיין הנמרץ, "שמונה מוסדות של 'כיסא רחמים' הוכנסו לתוך רשת 'בני יוסף'. לאט-לאט מפלס הכאב והניתוק ירד ונסללה הדרך למהלכי האחדות הפנימיים".
פרקליט ממולח. בצלאל סמוטריץ' השבוע במצודת זאב
אז נכון. הקריאייטיב היה מבריק, המסרים היו מהודקים, אבל לא פחות מהם גם המהלכים שנקט דרעי ביוזמת ביכלר. יו"ר שס הצליח להשיב הביתה קהלים וקהילות שנטשו. אי אפשר להמעיט בערכו של סלוגן טוב, של נושא טרנדי, אבל אם תחפשו את הסיבה לזינוק המרשים, היא ממתינה לכם גם – לא רק – בבתי אותם רבנים וציבורים ששברו את ההגה חזרה לנקודת המוצא.
אותם רבנים שִעבדו את הפלטפורמות הדיגיטליות שלהם לטובת הקמפיין והתמסרו באופן אבסולוטי לטובת המערכה. "במוצאי שבת לפני הבחירות", מספר ביכלר, "עשינו אירוע ברמלה. לקחנו אולם עם 5,000 מקומות ולשם הגיעו ארבעה רבנים שעוסקים בקירוב רחוקים. כשראינו את עוצמת הנהירה לשם, את מה שקרה בחוץ, אנשים שהגיעו מכל הארץ וצעקו 'אנחנו הולכים להצביע הפעם לבורא עולם' – הבנו שיש לנו את זה; שיש לנו פיצוח בקרב קהל צעיר של מצביעי בן-גביר ומצביעי ביבי. קהל שלא היה אמור להצביע לנו, ונסחף בגלל הקו הברור שהובלנו יחד עם אותם רבנים, ולפיו, אתה לא מצביע לאדם אלא מצביע לבורא עולם.
"המסר הזה הביא לנו יותר ממיליון וחצי צופים; הכינוסים שהרבנים עשו הגיע לקהל עצום. ראינו פריצה מאוד משמעותית. סחף אדיר".
ובערוץ מקביל פעלו מיטב המוחות להגיע לסקטורים הכי רחוקים שניתן להעלות על הדעת. ישראל בכר מלווה את שס לפרקים משנת 2013. למעט גיחה קצרה ל'כחול לבן' של רביעיית הקוקפיט, יחסיו עם דרעי תמיד היו מעבר לעניין המקצועי.
כשהגיע הפעם, פגש נוסחה מנצחת שהוכיחה עצמה בארבע המערכות הקודמות: ביבי צריך אריה חזק וההפך. זה טוב, אמר לחברים בשס, אבל מומלץ לרענן.
"ההבנה שלי", אמר לי השבוע, "נבעה מתוך היכרות רבת שנים עם המפלגה. שס ב-DNA שלה, במערכת ההפעלה הראשונית שאיתה הוקמה, הייתה קודם כל חברתית, אחר כך עדתית, אחר כך דתית ובסוף ימנית.
"שוב, לא בהוויה המציאותית שלה. זה ברור שהיא קודם כל מפלגה שפונה לציבור חרדי ושמונחה על ידי מועצת חכמי התורה. אני מדבר קריאטיבית. במהלך השנים, הנושא החברתי עומעם והיוצרות התהפכו גם במסרים. חשבתי שאם נשנה זאת ונאתחל מחדש את סדר היום, זה יביא לה בוחרים ממגזרים חדשים.
"בבחירות האלו היו שני אלמנטים – נושא המשילות, המהומות בערים המעורבות במבצע 'שומר חומות', ויוקר המחיה. בן גב
סופסוף תמונה. איתמר בן גביר בפגישה עם ראש הממשלה המיועד
יר לקח את התדר הביטחוני ושס לקחה את תדר יוקר המחיה".
לקחה ובגדול. מי שניצחה על מלאכת האסטרטגיה בקרב ציבור הנשים היא רחלי גרינוולד, יועצת אסטרטגית למגזר החרדי. בכישרון יוצא דופן הצליחה לייצר תוצרים ויזואליים שהפכו לוויראליים והביאו טראפיק אדיר בקרב ציבורים חדשים. גם במקרה הזה, המספרים לא משקרים.
חלק ג
שניים במחיר אחד
ההישג הכביר, יוצא הדופן, של 'הציונות הדתית' רשום על שמם של בן גביר וסמוטריץ'. שני קהלים טווחו בין כוונות הקמפיינרים: המגזר הדתי-לייט והציבור הפריפריאלי שמתגורר בעיירות הפיתוח.
מטה סמוטריץ' הופקד על תושבי גבעת שמואל, רעננה, פתח תקווה, גוש עציון, בעוד מטה בן גביר מסתער על עיירות הפיתוח, מעוזי הליכוד ושס.
כל מגזר והבעיות שלו: הסרוגים רצו ממשלת ימין אבל חששו מיתר מיליטנטיות דתית, הפריפריאליים ביקשו משילות והשבת הביטחון האישי אבל רצו ביבי. החלק של בן גביר היה קל משל סמוטריץ'. אלו שאוהבים את האיש, את מסריו, את הטמפו שלו, בחרו בו בלב שקט. עם סמוטריץ' הסיפור היה מורכב יותר.
לכאורה. כי במבחן התוצאה, פילוח הנתונים העלה נתון מדהים: חמישה מתוך שבעה מנדטים שבבחירות הקודמות הצביעו 'ימינה', בחרו הפעם 'ציונות דתית'.
מי שחתום על ההישג המרשים הזה הם צמד הפרסומאים המבריקים אורן אלימלך ואבי לרנר. מאחוריהם, קילומטרז' מרשים של קמפיינים והיכרות עומק עם השטח הסרוג. אחרי שישבו על המחקרים ופילחו סקרים ניגשו לאתגר האמיתי: שכנוע מצביעים שפניהם נשואות צפונה, אל המחנה הממלכתי של גנץ ומתן כהנא – לבצע פניית פרסה וללכת הכי רחוק: להצביע סמוטריץ'.
היצירתיות שיחקה כאן תפקיד מכריע: המסר הפרסומי היה קצר, קליט, ודחק לפינה את המתלבטים. הציבור הדתי-לייט, זה שמכונה ממלכתי במלעיל, נדרש להכריע מה חשוב לו יותר: רפורמות נחוצות במערכת המשפט, הבטחת הזהות היהודית של מדינת ישראל, או ללכת אחרי הלב, א
איור: שרה וינטרוב
חרי ההזדהות האישית עם שקד או כהנא.
זאת הייתה אחת הפעמים הנדירות שבהן מאחורי הפרגוד הרציו ניצח את האמוציו. הרגש רצה שקד או כהנא, אבל ההיגיון אמר ממשלת ימין. "אין עוד דוגמאות חדות כל כך שבהן המהות ניצחה את הדימוי", אומר לי אבי לרנר.
חמש פעמים סוּבַּב גלגל הרולטה. שלוש מתוכן בן גביר נותר בחוץ; ארבע מהן סמוטריץ' נחשב לסרח עודף, המייצג מפלגה-לא מפלגה, 'תקומה' – ובפעם החמישית, לצד ההבקעה החד משמעית, הביאו כל אחד מהם נדוניה מרשימה.
זה לא עבד חלק כפי שזה נקרא. היה נדרש להניח בצד הרבה אגו, לפקוח את העיניים ולהבין מה נדרש. גם אחרי שהידיים שולבו האגו טרם יצא לחל"ת. השניים ניהלו עימות לא פשוט מאחורי הקלעים על תקציב הקמפיין. בן גביר דרש בתחילה חלוקת משאבים מאוזנת. בסוף, גם במקרה הזה, ידו של סמוטריץ' גברה ו'עוצמה יהודית' נאלצה לנהל את תקציבה לפי יחידת מימון של ח"כ בודד, פלוס ערבויות בנקאיות שהיו"ר נטל מחברים.
בשונה מהצמד שקדם להם, בנט ושקד, הניסיון מצד הליכוד, לשתות ברגע האחרון את קולותיהם לא הניב תוצאות; ארבעה עשר מנדטים אמרו את דברם.
והיה עוד אלמנט הישגי.
כבר אמרנו: אין שכלתן כנתניהו. יש שיאמרו על גבול הרובוטי. הנה דוגמה נוספת: ימים אחדים לפני פתיחת הקלפיות, נפגשו בחשאי, כמדומני ברעננה, בן גביר ונתניהו. על הפרק: תיק ביטחון הפנים. לא, זה לא הובטח לו. אבל שניהם הבינו שהסחף לכיוונו מגיע על רקע סוגיית המשילות. צעירים רבים השתכנעו שיו"ר 'עוצמה יהודית' יעשה את מה שרבים ומנוסים ממנו ניסו וכשלו. בהתאם, ההבנה הייתה שהכרזה כזאת תקל על המתלבטים והחוששים.
המהלך הזה הוכיח את עצמו בתוצאות האמת: המספרים מלמדים שמצביעים מאזורי המרכז ושמאלה השתכנעו שהישועה למצבם ממתינה בקריית ארבע. הבוחרים ל'עוצמה יהודית' נהרו מקיבוצים בדרום, מיישובים בנגב וגם מתל אביב ושכנותיה הבורגניות.
זה, כך סבורים במפלגה, היה הגיים-צ'יינג'ר. ההתעקשות, לפחות דקלרטיבית, ללכת על התיק אול-אין, הביא עוד שניים-שלושה מנדטים מבחוץ.
*
מה הלאה? בן גביר לא מתכוון לוותר על תיק הדגל שאיתו רץ. זה או ביטחון פנים, כך אנחנו מבינים, או כלום. ראש הממשלה המיועד הניח לפניו שתי הצעות: ביטחון פנים במתכונתו הנוכחית – כלומר נעדר סמכויות – או תיק כלכלי נחשק, שיכון או תחבורה, בתוספת נדיבה של מיליארד שקלים לתקציב המשרד.
עשה שרירים. אבי מעוז מציג את דרישותיו בפני צוות המו"מ מטעם הליכוד
להבנתנו, שתיהן נענו בסירוב. לאחד מאנשיו אמר כי פוליטית אינו יכול להרשות לעצמו לוותר על מה שהבטיח: השבת תחושת הביטחון האישי, משילות בנגב, טיפול בשיטור היתר במגזרי מיעוטים וחסינות לחיילים ושוטרים. עונש מוות למחבלים, אגב, לא מופיע בסל הדרישות שהגיש.
כן, הוא מבין לאן הוא הולך. המלכודת קורצת ומזמינה. לכן, הוא מתעקש על סמכויות נרחבות. בתנאים הנוכחיים לא יסכים להיכנס לתפקיד. המבחן האמיתי, הוא משוכנע, יחל ברגע שיקבל את ארגז הכלים הנדרש. כולל העברת יחידות שלמות ממשרדים אחרים למשרד לביטחון פנים. מהרגע שמבוקשו יינתן לו השעון יתקתק, ומבחן התוצאה יצטרך להפגיש בין המילים הגבוהות למציאות המורכבות.
בן גביר לא חושב שהטרור ייפסק ברגע אחד. יחד עם זאת, הוא משוכנע שביכולתו לחתוך את הגרף דרסטית. אם לא, כך אמר, מגיע לו שמישהו אחר יבוא ויעשה לו "בן גביר" מול המצלמות. כפי שעשה לקודמו.
חלק ד
פריצה למבוי סתום
נכון לכתיבת השורות, צהרי יום רביעי, שורר נתק מוחלט בין ראשי גוש השינוי. גנץ זועם על לפיד, לפיד עליו ושניהם על יתר השותפים.
צעדת המפלגות לבית הנשיא מתקיימת בשעה זו. ליברמן כמו גנץ לא מתכוונים להמליץ על לפיד כמועמדם. בעצם, למעט מיכאלי מהעבודה, איש מהגוש לא יעשה זאת. ללמדכם, עד כמה המפריד שם רב על המחבר.
כאמור, לפיד זועם בעיקר על בני גנץ. לתפישתו, אילו שר הביטחון היה נמנע מהצבת מועמדותו לראשות ממשלה ומתייצב מאחוריו, הדינמיקה הנגזרת הייתה תורמת ליכולתו ללכד סביבו את יתר השחקנים על הלוח.
ברגע, כך טוענים מקורביו, שגנץ בידל עצמו, המשמעת התרופפה, סדר היום נעשה מבוזר, וכל אחד עשה את שבתו בנפרד. "איזו תכלית יש לכך שגנץ, סער ואלקין מצהירים כי לא יסכימו בשום צורה ואופן לשבת בממשלה הנשענת על הימנעות של חד"ש-תע"ל?" שואלים המקטרים מ'יש עתיד', "הם סייעו בכך למצביעים מימין, שלא רוצים את ביבי ומתלבטים מה גרוע יותר – להכריע. הם השתכנעו מהקמפיין של גנץ וסער שבמדרג העדיפויות, הדבר הכי חמור הוא להישען על המשותפת".
וגם לגנץ לא חסרים מטענים. בראייתו, לפיד היה אמור לסדר בשורה צייתנית את המפלגות הממוקמות שמאלה ממנו, לשדר חזית אחידה, ולאפשר לו לקרוץ לימין הממלכתי כדי שזה יבחר בו כדיפולט.
איור: שרה וינטרוב
כך או אחרת, לנו נודע, כי באופן תמוה, בעוד לפיד מסרב לשאת ולתת עם בל"ד והמשותפת, דווקא גורם ב'מחנה הממלכתי' נפגש איתם בערב הגשת הרשימות וניסה לפשר ביניהם. בזמן שחבריו מצהירים הצהרות חריפות ומתנערים מהיותם בגוש אחד עימם, אנשי 'המחנה הממלכתי' פעלו כדי למנוע שרפת קולות – כשאפילו ב'יש עתיד' נמנעים מכך.
בשלב הזה, נראה שהמבוי, שדרכו צועדת המפלגה, נחסם לתנועה. שנים-עשר מנדטים זה נתון יפה, אבל כמעט לא ניתן לעשות בו דבר. בזמנים אחרים, באווירה קצת יותר מפויסת ומתגמשת, המתבקש היה להתנצל יפה בפני הבוחרים, להפר את הבטחת הבחירות ולהיכנס לממשלת אחדות.
אבל אלו לא זמנים אחרים. גם נוכח סקרים חד-משמעיים – יותר מ-70 אחוז מקרב הרל"בניקים שרוצים ממשלת אחדות – במחנה הממלכתי כנראה לא יכולים להרשות זאת לעצמם אחרי שנכוו ברותחין והבטיחו לבוחרים להיזהר בצוננים.
בינם לבין עצמם, בין גדעון סער לבני גנץ לגדי אייזנקוט, הדעות חלוקות, ונראה, כי הדבק שהחזיק אותם עתיד להיפרם בהקדם. 'תקווה חדשה' תתפצל מ'כחול לבן' והן יהפכו לסיעות נפרדות בכנסת הבאה.
*
בין לבין, הנשיא הרצוג מנסה להוביל מהלך של ממשלת אחדות לאומית. תחילה פנה ללפיד, אחריו לגנץ, ואחרי שסורב פנה שוב, כך פורסם, לגנץ.
בשלב הזה אין היתכנות למהלך. אף אחד מהצדדים לא מעוניין להפר את מילתו לבוחר יום אחרי הרכבת הממשלה. ואף ע
מרגיש בבית. עם יו"ר יהדות התורה, ר' יצחק גולדקנופף השבוע בשמחת השבע ברכות לנכדו
ל פי כן, יש להניח שניסיונות כאלו ייעשו בעוד כמה שבועות. גם הפעם מצד הנשיא.
בשבוע שעבר
פרסמנו לראשונה על מכבש הלחצים הבין-לאומי שמופעל על יו"ר 'כחול לבן' להיכנס לממשלה. הפרסום הזה הפתיע כמה מחברי הכנסת החרדים והם ביקשו לברר פרטים. עכשיו ניתן לספר שהערוץ הזה נפתח כבר בערב הבחירות בין לשכת הנשיא הרצוג לבית הלבן.
יממה לפני פתיחת הקלפיות ביקר הרצוג בוושינגטון ושמע מהאמריקאים על חששם הגדול מממשלת ימין צרה שבן גביר מככב בה כחבר בכיר ודומיננטי. הרצוג השיב אז שמוקדם לחשוש וכי הבחירות טרם הוכרעו. עם היוודע תוצאות האמת שבו אליו האמריקנים וביקשו ממנו לפעול להכנסת גורמים מתונים יותר לקואליציה המסתמנת.
מבית הנשיא נמסר בתגובה:
"נשיא המדינה לא פנה ולא ביקש מראשי המפלגות להצטרף לממשלה כזו או אחרת".
מ'יש עתיד' נמסר:
"אין שום סיכוי שזה יקרה והרצוג יודע את זה".
ואנחנו נסכם ונאמר: פנייה מצד הרצוג התקיימה גם התקיימה, ההיתכנות לכך, מבינים כל הגורמים הרלוונטיים, לא קיימת בשלב הזה.
