כמה עברו, וכמה נעלמו

מרטיט: שנה אחרי אותה תפילת ראש השנה שאיחדה את תושבי קיבוץ בארי, החזן גלעד הונוולד מהקיבוץ הסמוך חוזר אל בית הכנסת הריק ולא מסוגל לעצור את הדמעות | הוא מביט בכיסאות הריקים, נזכר ביוסי שרעבי הי"ד ובאוהד בן עמי שעדיין חטוף, ויום הדין מקבל משמעות מצמררת | אלה אזכרה

ונתנה תקף קדושת היום.
שקט. דממה. גם ציוץ ציפורים לא נשמע.
זהו הזיכרון הראשון שעולה בראשו כשהוא נזכר ברגעים הללו. הוא עמד אז בבית הכנסת הקטן שבקיבוץ בארי. מאחוריו עמדו עשרות מתפללים, לצידם ילדיהם. קטנים עם גדולים, כאיש אחד בלב אחד. הם עמדו מול ארון הקודש והמתינו רק לו, ציפו להמשיך איתו את המסע שיפתח את שערי השמיים.
הוא עמד בגבו אליהם. לפניו ספרי התורה ההדורים שבארון הקודש. עוד מעט יוציאו אותם, יקראו בהם על לידתו של יצחק וגירושו של ישמעאל אל נווה מדבר. אבל עכשיו מחשבותיו נתונות כולן אל הרגע המרטיט ביותר של היום הקדוש: התפילה הנאמרת מדורי דורות ומצמררת בעצם אמירתה.
כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם.

כי הוא נורא ואיום. גלעד הונוולד בבית הכנסת בבארי

כשהחל לומר את המילים הללו בהטעמה ובניגון המוכר, הסתובב לרגע להביט בקהל שאיתו. אין מלך ללא עם ואין שליח ציבור בלי ציבור. הוא רצה להרגיש אותם. לראות בעיניהם שגם הם, כמוהו, נכונים לרגע הזה. הוא דיבר על הרגעים האלו קודם לכן, הכין אותם אליהם. אך כמו מצביא טוב, רגע לפני הכניסה לקרב חייו, ביקש להביט בעיני הלוחמים שאיתו ולדעת שהם ניגשים אל הרגעים הנעלים האלו, יחד. כאיש אחד בלב אחד.
זו הייתה שנה קשה. קשה מאוד. כמעט שני עשורים הוא משמש השליח המיוחד שלהם לשאת תפילה לפני בורא העולמים ביום הדין. בשנים האלו, שמח בשמחותיהם והיה עצוב ברגעי האבל שלהם. הוא הכיר אותם היטב. מהעליות לתורה בבר-המצווה ועד לריקודים המשותפים בשמחת תורה.
אבל באותה השנה, התחושות שלו ושלהם, היו קשות. חודשים ארוכים מדי היו כולם בעימותים בלתי פוסקים. מי מימין ומי משמאל; מי בעד ומי נגד. בשנה הזו הוא הרגיש יותר מאי פעם שהקהל המסור שהולך איתו צעד בצעד, שוקל את צעדיו הבאים.
זו הייתה שנה מטלטלת, חשב לעצמו. הוא הסתובב כדי להביט בהם בפעם האחרונה לפני שהוא נכנס בכל כוחו אל עובי המשימה שהוטלה עליו. לפני שיישא כפיו מעלה מעלה ויבקש רחמים, ביקש לדעת, להרגיש, שכולם יחד שמים בצד את המחלוקות, ולו לרגעים ספורים, כדי להגיע לפני הדיין נקיים ככל האפשר.
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן.
כשהביט בפני המתפללים שאיתו, שבימים כתיקונם רחוקים מאוד מכל מה שמייצג בית הכנסת, הוא ראה את יוסי שרעבי, המתפלל הוותיק שבכל שנה מסר נפשו כדי לקיים את המניין. שרעבי הביט בו בעיניו הטובות, משל רצה לומר לו: גש, התעלם מהמחנק שממלא את גרונך. ביום הזה כולנו אחים. כולנו יהודים.
הוא ראה שם גם את אוהד בן עמי, בנוכחותו המרשימה. גם בן עמי הביט בעיניו בסוג של רוך, משל רצה לומר לו – למרות הכל, צא למסע הזה שבו אתה הנציג שלנו לפני בורא העולמים.
היו שם גברים וילדים. בעזרת הנשים ניבטו עיניהן הדומעות של ותיקות הקיבוץ. הייתה שם גב' יהודית וייס שבכל ימות השנה הייתה עסוקה כולה בטיפוח בית הכנסת. היו שם נשים נוספות, שאך ימים ספורים קודם יצאו להפגין בסיסמאות ‘בושה', נגד בני המגזר שאליו הוא משתייך.
אבל בשקט המוחלט ששרר בבית הכנסת, הוא הרגיש שהם איתו, ולו לרגעים ספורים. רגעים נעלים. הוא הרגיש שהם מביטים בו וסומכים עליו, כאומרים בחרנו בך להיות השליח – זה שיביא את תפילתנו עד לכיסא הכבוד.
וכשהסתובב בחזרה, הוא החל לומר את מילות התפילה בקול שקט, כשדמעות יורדות מעיניו.
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ. מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ. מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה. מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא. מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה. מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה. מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ. מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף. מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר. מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר. מִי יִשָּׁפֵל וּמִי יָרוּם!
ולאיש מהם לא היה מושג.

כמעט שנה חלפה. כשגלעד הונוולד נזכר ברגעים הנעלים של ראש השנה אשתקד, הוא משתנק מבכי. מי יכול היה לדמיין אז? מי חשב לעצמו שהעימותים והמלחמות בין הפלגים השונים בעם ישראל, יהיו רק הפרומו העצוב למה שעתיד לקרות? מי בכלל האמין?
“כשאמרתי אז את המילים ‘מי במים ומי באש, מי בחרב… מי בחניקה ומי בסקילה… מי ינוח ומי ינוע', לא עלה בדעתי שפחות מחודש ימים יחלוף, וכל אחד מאיתנו יתמודד עם מתקפה רצחנית שכמותה לא הייתה מאז ימות השואה. באותם הרגעים נשאתי עיניי לשמיים וכיוונתי היטב בתפילתי לאחדות עם ישראל. סקילה וחניקה, רעב וצמא, חרב ואש – לא היו בארסנל המושגים שלנו כלל.
הוא מתקשה להוציא את מילות התפילה המוכרת כל כך מהפה. “אני רועד כשאני חוזר על אותן המילים. התפילה הזו נאמרת כל שנה בהתרגשות רבה, תוך מחשבות על יהודים שהתמודדו כל הדורות עם פרעות וגזרות, ולמרות הכל התייצבו להמליך את הקב"ה בראש השנה. מי האמין אז שאנחנו נהיה חלק כואב ועצוב כל כך בשרשרת הדורות המתמודדים עם הנורא מכל? מי האמין שהאויב הרצחני שבא לכלותנו באכזריות שאין דומה לה, לא יבדיל כלל בין ימין ושמאל, בין דתיים לשאינם, אלא יבקש לעקור את הכל?
“עבור הרוצחים המתועבים האלה, לא היה שום הבדל בין חובשי כיפות ושאינם. לא המפגינים בעד הרפורמה ולא נגדה. הם לא עשו שום הבדלה ביני, גלעד הדתי מקיבוץ עלומים, ליהודים הרחוקים מקיבוץ בארי. הם באו למשימה אחת: להשמיד להרוג ולאבד. את הכל. ללא יוצאים מן הכלל. הם באו ובחרו את המוות של כל אחד ואחד. בחניקה, בשרפה, בחרב ובאש".
הוא עוצר לרגע. המילים יוצאות מפיו בקושי. בקושי רב מאוד. “אין לי מושג מה יקרה כשנגיע לתפילת ‘ונתנה תוקף'. אני בטוח שבפעם הראשונה בחיי לא אוכל לקרוא אותה כסדר. כל בעל תפילה עומד נרגש לפני שהוא מתחיל בתפילה הזו, אבל השנה, במקום הזה, על האדמה שדם אחינו ואחיותינו זועק ממנה, זו תהיה משימה קשה. מאוד קשה".

קיבוץ ממוצאי כיפורים
נפגשנו בכניסה לבית הכנסת ‘אהבת ישראל' בלב קיבוץ בארי – הקיבוץ שהפך בשנה האחרונה שם נרדף לזוועה ולמוות. גלעד הונוולד, בן 45, חקלאי, תושב קיבוץ עלומים הסמוך, החל לפקוד את בית הכנסת הזה בשנת תשס"ז (2006), אז פנתה אליו חברת הקיבוץ גב' רחל פריקר, בבקשה לא שגרתית. “היא סיפרה שהם מחפשים חזן לבית הכנסת שהיא הקימה בקיבוץ בארי, הקיבוץ השכן שלנו", הוא מספר. “היא הסבירה שבית הכנסת קיים כבר שנה והם זקוקים לחזן שיבוא לעבור לפני התיבה בימים נוראים".

מלחמה על הבית. קיבוץ עלומים בשמחת תורה

פריקר, מי שייסדה את בית הכנסת ואחת הדמויות המוכרות ביותר בבארי, מצטרפת לשיחה שלנו. היא גדלה ברמת גן, ולאחר שנישאה בסוף שנות השמונים, הגיעה לקיבוץ. “האמת שהיוזמה להקמת בית הכנסת לא הייתה שלי, אלא של שני חברי קיבוץ", היא מספרת. “אני הקמתי בבארי בית אבות, והם חשבו שאני יכולה גם להגשים את חלומם ולהקים פה בית כנסת. אפשר להבין מייד שזה לא היה דבר קל. רוב חברי הקיבוץ רחוקים מאוד מכל העניינים הדתיים, ובתחילה הם התקשו להבין למה צריך כאן בית כנסת. זו הייתה משימה מורכבת מאוד שנעשתה ברגישות, ואחרי מסע שלם שעברנו, הצלחנו להקים פה את בית הכנסת בבארי".
בשנה הראשונה שבה פעל בית הכנסת בימים הנוראים, הביאה פריקר חזן מהיישוב נווה. “הוא היה חזן מצוין, אבל הרגשתי שהוא היה קצת מרוחק ושונה מהמתפללים, חברי הקיבוץ. רציתי להביא לכאן מישהו שירגיש אותם, שירגש אותם, שייתן למתפללים תחושה חמה ואוהבת".
פריקר חככה בדעתה מה לעשות והחליטה לפנות לשכנים מהקיבוץ הסמוך. “את עלומים הכרתי היטב, גם בגלל קשרי עבודה וסחר בין הקיבוצים. פניתי לרב עמית קולא, רב קיבוץ עלומים, וביקשתי שישלח לי חזן. הוא אמר לי מייד: ‘יש לי מישהו בדיוק בשבילך', ושלח אלינו את גלעד".
החיבור בין הונוולד לחברי קיבוץ בארי היה מיידי. “אני נולדתי למשפחה דתית בקיבוץ דתי", הוא מספר, “אבל בשלב מסוים התרחקתי מהדת. חזרתי אחרי נישואיי בעקבות מסע שעברתי. החלטנו להקים בית דתי, וברוך השם כיום אני ורעייתי מגדלים את שבעת ילדינו בדיוק באותו האופן שבו גדלתי אני בקיבוץ ‘עלומים'. כך שאני מכיר את המורכבויות, יודע את נפשות המתפללים ומבין שיש רגישויות רבות, וצריכים לעשות התאמות כדי לקיים פה את התפילות בטוב ובנועם".
קיבוץ בארי נוסד עוד לפני קום המדינה, במוצאי יום הכיפורים של שנת תש"ז (1946). הוא נקרא על שם ברל כצנלסון, ממנהיגיה הבולטים של ‘תנועת העבודה' הישראלית. במשך השנים היו תושביו לסמל של ציונות חילונית, מנותקת לחלוטין מהשורשים הדתיים. גב' רחל פריקר התגלגלה ליוזמת הקמת בית הכנסת ממש במקרה, אבל מאז הפכה לפנים של בית הכנסת הקטן ולדמות שניצבת מאחוריו.
“שני החברים שהציעו לי להצטרף ליוזמת הקמת בית הכנסת, כבר לא איתנו. אחד מהם נפטר מדום לב באופן מפתיע והשני עזב את הקיבוץ תקופה קצרה לאחר שהוקם בית הכנסת. כך נותרתי לבדי לנהל את בית הכנסת. אני שמחה בכך מאוד. לא חשבתי שאנהל את בית הכנסת וראיתי את תפקידי כאשת התחזוקה, לנקות ולסדר ולהכין את בית הכנסת לתפילות, אבל עם השנים שחלפו, נהייתי מעורבת יותר ויותר".
כשגלעד הונוולד הגיע לבית הכנסת בבארי בשנת תשס"ז, התייעצה איתו פריקר בכל נושא הקשור לבית הכנסת. “קנינו מחזורים בכל הנוסחים", מספר הונוולד, “כדי שכל מי שייקלע לבית הכנסת ימצא פה את הנוסח שלו. עם השנים, ייסדנו פה נוסח חדש – נוסח בארי – שמשולב למעשה מכמה נוסחים.
“היוזמה הזו התפתחה במרוצת שנים, בגלל אופי המתפללים כאן. המבוגרים זכרו את התפילות מבית אבא, אבל שנים רבות לא הופיעו בבית הכנסת גם בימים הנוראים, וכשהם חזרו לכאן, כל אחד רצה לשמוע את המנגינה והנוסח שהוא זכר מהבית.
“אחרי התייעצויות עם הרב קולא, רב הקיבוץ ‘עלומים', החלטנו לשלב בנוסח התפילה בבארי נוסחים מהנוסח האשכנזי, עדות המזרח וגם התימני. שותפי לתפילה, חברי בנימין זרביב, מגיע יחד איתי, ואנחנו משלבים את התפילות ומנווטים בין הנוסחים השונים במטרה אחת: שכל מתפלל ירגיש הכי מחובר לתפילה ולבורא העולם".
השנים הראשונות, מספר הונוולד, היו מורכבות. “בשנת תשס"ז התפללתי פה לראשונה כשליח ציבור. באתי ברגל מעלומים – מרחק של שעה הליכה – וגם חזרתי ברגל לבית. הגעתי עם מניין של מתפללים מעלומים, כאשר אז עוד לא היה מניין מתפללים מבארי. הקמנו ‘סיירת תפילה' בעלומים וקבענו מי הולך ביום הראשון של ראש השנה ומי ביום השני.
“ומאז הכל היסטוריה. מחמישה מתפללים בשנה הראשונה הגענו למאתיים מתפללים בימים נוראים. ייסדנו מניין גם בשבתות ובחגים נוספים. בראש השנה האחרון התפללו פה יותר ממאתיים איש, רובם המוחלט חברי קיבוץ בארי".

בעת נעילת שער

חיל ורעדה יאחזון. תוכניות הרצח של מחבלי הנוחבה שנמצאו בקיבוץ עלומים

כשהונוולד מתאר את תפילות הימים הנוראים בבית הכנסת בבארי, ההתרגשות ניכרת היטב בקולו. “יש כאן קדושה במקום הזה", הוא אומר. “אני יודע שזה נשמע לכאורה המשפט הכי מנותק בעולם, אבל לא כך. אומנם זהו קיבוץ שמנותק לחלוטין מאידישקייט, אבל נרשמים כאן רגעי קדושה אמיתיים, אולי דווקא בגלל העובדה שהמתפללים כאן רחוקים מיהדות.
“בתפילת נעילה אנו עומדים כאן מדי שנה, וכאשר בית הכנסת כבר לא יכול להכיל את הקהל, אנו יוצאים החוצה ושם מתקיימת התפילה. את הרגעים שבהם השמש שוקעת בבארי ושערי שמיים ננעלים, אי אפשר לתאר במילים. בכל שנה אני ניצב כאן, נושא עיניי לשמיים וממש מרגיש שהשערים נפתחים שוב לתפילתנו.
“עם השנים התפתחו יחסים קרובים מאד ביני ובין המתפללים. התושבים באים לכאן כדי להראות לילדים מהי תפילה יהודית. אנו מעלים את כולם לתורה בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, ועבור חלק מהם זו הפעם הראשונה שהם רואים ספר תורה.
“אני לא חושב שיש עוד מקום שיש בו חיבור כזה. הורים עומדים עם ילדיהם ומתחברים יחד בתפילה לפני בורא עולם. הם מחכים לרגעים האלו, הרגעים המועטים, הספורים, שבהם הם מחוברים לבורא עולם בחיבור ישיר. גם האנשים הרחוקים ביותר מרגישים את הנפש שלהם שכמהה לקורטוב של יהדות, והחיבור הזה שנוצר כאן בימים הנוראים הוא מיוחד ומרומם מאוד".
אחד השיאים של תפילות ראש השנה ויום הכיפורים הוא תפילת ‘אוחילה לק-ל' שאותה שר הונוולד בניגון המוכר. “במוסף של ראש השנה ושל יום הכיפורים אנחנו שרים את הניגון הזה שעה ארוכה. אלו רגעים שאין לי ספק שהשמיים נפתחים ויורד עלינו שפע לכל השנה הבאה. חלק בוכים וחלק מחייכים; חלק שמחים וחלק נרגשים. אבל כולם ניצבים, כאיש אחד בלב אחד, לחלות פניו של הקב"ה בימים הקדושים האלה".
את תפילות הימים הנוראים ניצל הונוולד כדי ליצור את החיבור, ולו הזמני, בין חלקי עם ישראל. “הפערים הם אדירים, זה ברור לכולנו", הוא אומר. “חברי קיבוץ בארי חיים את חייהם והם רחוקים מאוד מאוד מהערכים והאמונה שלי. ולמרות, ואולי בגלל, חשתי חובה להיות הגשר שיחבר בין העולמות.
“חזן במקום כזה הוא לא רק האיש העובר לפני התיבה, אלא הרבה מעבר. החזן הוא החוליה המקשרת את המתפללים כאן לבורא עולם. בשמחות ובעצב, בשאלות ובתמיהות. במקום שבו אפילו אין רב, החזן משמש לעיתים גם כרב. פנו אלי בפעם הראשונה כשאחת המשפחות בקיבוץ רצתה לעשות ‘חלאקה' לילד. הם לא ידעו מה עושים ואיך עושים. כך גם בעליות לתורה בבר המצווה של הנערים בקיבוץ.
“לכן, כאשר החזן מגיע לפה, הוא חייב להיות מחובר בכל מאוויי נפשו למתפללים. זו לא עוד עבודה ולא עוד תפילה. זהו חיבור עמוק, שמסוגל בימים מורכבים יותר גם להיות גשר בין חלקי העם הנפלא שלנו.
“כך למשל, אחרי תפילת ערבית של יום הכיפורים יזמנו מעגל שיח בחצר בית הכנסת. אנחנו יושבים זה לצד זה, מדברים על השוני ועל האתגרים ומנסים למצוא את המקומות המחברים. עשרות צעירים ומבוגרים יושבים זה לצד זה, דנים ומתווכחים, מעלים סוגיות ומועקות ומחפשים יחד את הטוב והמחבר. אלו סיטואציות שכמעט ואין בנמצא, ודאי כאשר מביאים בחשבון את הרקע של המשתתפים במעגל הזה".

הקפות בערב חג

המניין שנספה בטבח. הונוולד עם שלומי גיל בבית הכנסת בבארי

הימים שקדמו לראש השנה תשפ"ד היו סוערים במיוחד. “עם ישראל כולו התמודד עם המחלוקת שקרעה את העם", נזכר הונוולד, “מי בעד הרפורמה ומי נגד. המאבק הזה שהיה לכאורה סביב הסוגיה המשפטית, התרחב מאוד ונדד למחוזות עמוקים הרבה יותר, אל המאבק ההיסטורי בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, שמרנות וליברליות.
“בקיץ התעצמו ההפגנות. מבארי יצאה קבוצה גדולה להפגין נגד הרפורמה מדי שבוע. בתל אביב החלו העימותים על התפילות הנפרדות במרחב הציבורי, והיה ברור שהשיח המפלג הזה יגלוש גם לכאן, כי כל השיח באותה התקופה נסב סביב הנושאים הללו.
“אמרתי לעצמי שאעשה הכל כדי לקיים כאן את התפילות בדיוק באותה אווירה מיוחדת כמדי שנה, למרות הקושי והקרע הקשה שנוצר. נאלצתי להתמודד עם קשיים רבים, ובין היתר זו הייתה השנה הראשונה שחלק מהתושבים לא ראה בעין יפה את הנוכחות שלי כאן.
“כך למשל, מדי שנה אני הולך לחדר האוכל של הקיבוץ כדי לתקוע בשופר לאלו שלא הגיעו לבית הכנסת. בזמן ארוחת הצהריים שלהם, אני מגיע ותוקע בשופר. תמיד קיבלו אותי בברכה ושמחו בכך. בשנה שעברה, לראשונה, רמזו לי שזה לא מתאים, כי המצב במדינה מתוח ושעדיף שאוותר על זה.
“הבנתי שצריך לנהוג כאן ברגישות ובעדינות. בצהרי ראש השנה ניגשתי לחדר האוכל וקיימנו תקיעת שופר מחוץ לחדר האוכל, כדי שמי שבכל זאת מעוניין לשמוע תקיעת שופר, יוכל לזכות במצווה. אבל בכנות, אלו היו רגעים קשים. הפילוג והקרע הורגשו היטב".
בתפילות הימים הנוראים שהתקיימו כסדרן ביקש הונוולד לאחד, לחבר את הקרעים שנפערו באותה השנה. “בדיעבד, לא ידענו איזו שואה עתידה להתרחש, וכוונותיי בתפילה היו לשלמות עם ישראל, לאחדות. מי יכול בכלל היה לדמיין את מה שצפוי לנו. באותה השנה דיברתי עם קהל המתפללים על החשיבות שבאחדות דווקא בבית הכנסת, למרות כל מה שמפריד בינינו.
“היו שיחות והיו ויכוחים. אבל כשניגשתי לעמוד, הרגשתי שהמתפללים איתי. שלרגעים כל אחד נוטש את העמדה הקרבית ומתכסה בטלית אחת, עם כל עם ישראל. בשיחות לפני נעילה צעקנו לאחדות ולא דמיינו את האש והמים, את החרב והרעב. בזמן ששערי שמיים עדיין פתוחים, הקריאה שלנו הייתה לאחדות עם ישראל. אני זוכר שאמרתי שם משפט שהיום, למפרע, מבהיל אותי: ‘אם אנו לא מאוחדים, אנו נותנים לאויב שלנו את היכולת לכלותנו'".
הפעם האחרונה שבה ראה הונוולד את המתפללים היה בערב שמחת תורה. “כאמור, בארי הוא קיבוץ חילוני מאוד. בליל שמחת תורה חגג הקיבוץ יום הולדת להקמתו לפי התאריך הלועזי. היה לנו ברור שלא נוכל לארגן פה מניין, כי רוב התושבים יהיו בחגיגות יום ההולדת לקיבוץ.
“גב' רחל פריקר הציעה שנעשה את ההקפות בערב החג, כדי שלא לבטל אותן. וכך עשינו. אחר הצהריים התכנסנו בבית הכנסת, הוצאנו את הספרים ורקדנו עם התורה שעה ארוכה.
“השמחה הייתה גדולה. מאות חברי קיבוץ הגיעו, רקדו ונישקו את ספר התורה. קנינו ספרי תורה קטנים לילדים והם רקדו ושמחו עם התורה. שרנו ‘עם ישראל חי' ושמחנו בשמחת התורה. אף על פי שהרגשתי חוסר מסוים, כי השמחה הוקדמה ולא נחגגה במועד הקבוע על פי המנהג, אמרתי לעצמי שצריך לראות את הטוב גם במציאות הזו, ובהתחשב בעובדה שלא הייתה פה שמחת תורה אלמלא היינו מקדימים את השמחה, הרי גם זו נחמה".
שעה קלה לפני התקדש החג, שב הונוולד לביתו בעלומים. “בלילה התפללתי את תפילת ערבית בקיבוץ עלומים, רקדתי בפעם השנייה באותו היום עם ספרי התורה, ואחרי סעודת החג הלכתי לישון. לא דמיינתי שכמה שעות אחר כך אתעורר ואחווה על בשרי את הזוועות שיתחוללו פה".

וידוי בתוך המסתור

״תפילת ׳נתנה תוקף׳ בראש השנה הקרוב, תהיה מלאה בכאב״. הונוולד בבימת התפילה

הונוולד, כמו כל תושבי עוטף עזה, התעורר בשעה 06:30. סירנה מחרישת אוזניים של אזעקות בלתי פוסקות הקפיצה אותו ממיטתו. “האמת היא שאנחנו מורגלים לזה", הוא מספר. “רצנו לממ"ד עם שבעת ילדינו. כשפסקו האזעקות, אמרתי לבן הגדול שלי, בן השש-עשרה, שתכף זה יירגע ונצא לראות את היירוטים. כשנפסקו האזעקות יצאנו החוצה ושמענו נפילה ממש סמוך אלינו. אמרתי לילד: ‘כנראה חיסלו להם מישהו ואנחנו לקראת סבב נוסף ובטח תכף יתחילו הפינויים'".
‘הפינויים' הם מילה מוכרת בקיבוצי ה'עוטף'. אחת לתקופה, כאשר ישנה הסלמה במלחמה עם חמאס, מתבקשים תושבי הקיבוצים ב'עוטף' להתפנות למלונות ברחבי הארץ. “מובן שלא דמיינו את שעתיד להתרחש", ממשיך הונוולד לתאר את מאורעות היום ההוא. “בעודנו עומדים בחוץ אני שומע ירי נק"ל (נשק קל) מכיוון נחל עוז. היה לי ברור שישנה חדירה לאחד הקיבוצים הסמוכים. שנים רבות טענתי שהתרחיש של חדירה ליישוב לא מופרך. לא דמיינתי את סדרי הגודל, אבל חשבתי שייתכן בהחלט שחמאס יצליח לחדור לאחד היישובים, לחטוף חיילים או אזרחים ולחזור במהרה לגבולות הרצועה.
“הבן שלי שאל אותי אם הם יכולים להגיע אלינו. אמרתי לו שאין שום סיכוי. אנחנו רחוקים ארבעה ק"מ מהגדר, ובתווך יש צבא, חיל האוויר, המודיעין וכוחות צבאיים נוספים רבים, כך שהתרחיש לפיו יגיעו המחבלים עד אלינו, הוא בהחלט דמיוני.
“מעלי חלף מטוס של חיל האוויר. שמעתי את הפיצוצים והבנתי שאנחנו לא באירוע רגיל, אלא במצב של פיקוח נפש. אני משמש חובש בכיר במד"א, ונכנסתי לבית להדליק את הטלפון כדי לבדוק אם צריכים את הסיוע שלי. אז ראיתי לראשונה את התמונות של מחבלים שועטים בשדרות. הבנתי מייד שאנחנו באירוע אחר לגמרי מכל מה שהכרנו".
דקות של מתח חולפות על הונוולד כשהוא ממתין להנחיות ממוקד מד"א. “נאמר לי שיש פצועי ירי בעלומים, והבנתי שמתחולל קרב בכניסה לקיבוץ. ביקשתי מאשתי להיכנס עם הילדים לממ"ד ולא לצאת, ואני שמתי על עצמי אפוד של מד"א ויצאתי החוצה".
רגע לפני שיצא, אחזה בתו הקטנה בידו וביקשה ממנו לא ללכת. “אמרתי לה שיש זכות גדולה לחיות על קידוש השם, אבל זכות לא פחות גדולה היא למות על קידוש השם. לכל זמן ועת, ועכשיו זה הזמן להילחם על הבית. השארתי אותם בממ"ד ויצאתי".
הונוולד חבר לאחד מחברי כיתת הכוננות, עמיחי, שדיווח לו על עשרות פצועים באזור שבו התגוררו העובדים הזרים מתאילנד ונפאל, שעובדים במשקים של חברי קיבוץ עלומים. “הגענו לשם ואני כבר רואה מולי הרוגים. מוות בכל מקום. הלכתי להביא ציוד פינוי, וכששבתי ראיתי שעמיחי נעלם. בהמשך התברר לי שהוא נפצע.
“כשיצאתי מאזור מגורי העובדים הזרים כדי לחפש את עמיחי, ללא נשק ובווסט כתום של מד"א, נתקלתי לראשונה במחבלים. ארבעה לוחמי נוח'בה עמדו מולי, במרחק של עשרים מטרים. זה רגע שקשה לתאר אותו במילים. הם עומדים חמושים ברובים ובהרבה ציוד לחימה ואני מולם בלי כלום.
“לא נותרה לי ברירה אלא מלברוח. התחלתי לרוץ כשהם יורים אחרי. רצתי לכיוון הרפת, שם מצאתי מקום מסתור. היה לי ברור שאני חייב להתחבא. שמעתי אותם מחפשים אותי ואת הירי מתקרב. לא נותר לי אלא לומר וידוי".
תיאור הדקות האלה, קשה לו. הוא נזכר בחרדה, ברגעים שבהם הוא נפרד מהעולם בווידוי ו'שמע ישראל'. “בתחילה אתה פועל על אוטומט. כיוונתי את הטלפון לשקט כדי שלא יצלצל פתאום ויגלה למחבלים את מקומי. חיפשתי איזו סכין או אפילו אבן, כדי שאוכל להתגונן. אבל היה לי ברור שאם הם מגלים אותי, ירצחו אותי.
“בשירותי הצבאי הייתי חייל קרבי. אבל שם אתה פועל עם צוות ופה אני לבד. בלי נשק, בלי שום יכולת להגן על עצמך. במובן מסוים זו הייתה תחושה של שואה. חוסר אונים אל מול אויב רצחני. בדקות הארוכות שישבתי והסתתרתי שם הספקתי לעבור מסע שלם בין תחושות שונות. בתחילה כעסתי על עצמי למה יצאתי בכלל מהבית. אחר כך השלמתי עם זה והתחלתי לדבר עם הקב"ה.
“היו שם רגעים טהורים וזכים מאוד. זמן איכות עם הקב"ה. אמרתי את הווידוי ואת קריאת שמע, וברגע אמיתי אחד אמרתי לעצמי, לא כל אחד זוכה למות על קידוש השם. אם זכיתי לזה, כנראה אני ראוי לזה".

הקרב על הבית

באו עלינו לכלותינו. בבתים השרופים בבארי

הדקות חולפות ורעשי הירי מתרחקים. הונוולד מבין שניצל. הוא יוצא בשקט מהמחבוא וחובר לכיתת הכוננות. תחת אש הוא מצליח לחבור לחבריו, שם הוא מבין שישנם פצועים רבים שחייבים להתפנות מייד. “התחלנו פינויים, כאשר בתווך מתנהל קרב עם המחבלים. לקחתי נשק של אחד מחברי כיתת הכוננות שנפצע ויצאתי להילחם".
מהר מאוד התברר להונוולד היכן מתנהל הקרב – באזור המשק ובתי האריזה, שהם קו ההגנה האחרון לפני בתי הקיבוץ. “אנחנו נלחמים שם, וברור לי שאם הם עוברים אותנו, הם בבתים שלנו. כמה עשרות מטרים מאחוריי נמצאים הילדים שלי ואשתי בממ"ד. אם אנחנו נופלים – סופם ידוע.
“התנהל שם קרב הרואי. אנחנו בנשק מועט יחסית מול המחבלים שחמושים היטב. הצלחתי לחסל את מפקד החוליה הזו וזה השפיע מאוד על המשך הלחימה שלהם. כל הזמן עמדה לנגד עיניי ההבנה שאם אנחנו נופלים, הם נכנסים פנימה ושוחטים את הילדים שלנו".
בין לבין הוא מצליח לצאת, להעמיס פצועים על רכב ולהוציא אותם מהיישוב, בדרכם לטיפול רפואי בנתיבות. באחד הפינויים האלה, בכבישי העוטף, כמעט נדרס למוות על ידי טנק. “עשיתי כמה פינויים ובכל פעם חזרתי ונלחמתי. הבלבול היה נוראי, כאשר המון כוחות זרמו ל'עוטף'. הסתובבו פה הרבה מאוד חיילים שהשתתפו בלחימה, וזו מציאות מורכבת מאוד.
“לקראת אחר הצהריים הצלחנו לייצב את השליטה שלנו. אז נכנסתי לראשונה לבית שלי. אשתי והילדים היו בממ"ד. אמרתי להם שהכל בסדר, אנחנו נלחמים ושיהיו חזקים שם בפנים".
בשבע בערב שב לביתו ופתח את הממ"ד. “דקות לאחר מכן נכנסו חיילים לבית. אחד מהם אמר שכבר אפשר לעשות הבדלה. עשינו הבדלה והוצאנו את האוכל שהוכן לסעודת הבוקר. לראשונה באותו היום אכלתי, כשסביב השולחן יושבים רעייתי והילדים והרבה חיילים".

חזרה לשגרה. הונוולד במטעי האבוקדו בקיבוץ עלומים

ארבעים איש נרצחו באותו יום באזור עלומים. “ברגע שהכרענו את הקרב, החלה משימת הטיפול בנרצחים. המראות לא עוזבים אותי עד היום. ההתעסקות במוות הייתה קשה לי מאוד. עיניהם של הנרצחים מלוות אותי כל השנה האחרונה. אני חושב שאין אדם שחווה את שמחת תורה בעוטף עזה וחייו חזרו להיות אותם החיים. אנחנו נתמודד עם הצלקות האלה עד יומנו האחרון".
כל ההרוגים שנרצחו באותו היום בקרבות על עלומים, לא היו חברי הקיבוץ הדתי. “בחסדי השם, היה לנו נס. 600 תושבי הקיבוץ ניצלו, ללא יוצא מן הכלל. אין ספק בכלל שהיה פה נס בממדים שאי אפשר לתאר. ההגנה שלנו על קו הכניסה לקיבוץ מנעה מהם להתקדם, אבל יד השם הייתה כאן. אחרת אי אפשר בכלל להסביר את זה. היינו מעטים מאד מול עשרות רבות מהם. קיבלנו את החיים שלנו במתנה".
והיה גם הנס הפרטי של אחותו של הונוולד, גב' נירית קורנפלד, תושבת בארי. “היא פעלה במרפאה של בארי", הוא מספר. “בשבע בבוקר היא הגיעה למרפאה והחלה לטפל בפצועים. בשעה אחת היא נכנסה לשירותים כדי לנשום לרגע. בדיוק באותו הרגע השתלטו מחבלים על המרפאה. כולם נרצחו שם. היא המתינה בשירותים שעה וחצי והייתה היחידה ששרדה מהמרפאה, עם עוד אחד מהפצועים ששכב ללא נוע וכך שרד.
“הזוועות שהתרחשו כאן היו נוראיות, אבל גם היו פה כל כך הרבה ניסים. כללים ופרטיים. אין שום ספק שכולנו נפצענו בנפש ועוד שנים רבות נצטרך להתמודד עם מה שהתרחש כאן. אבל חובתנו כיהודים מאמינים להמשיך בקידוש החיים, לחיות בקידוש השם".

יתגדל ויתקדש

מוותיקי המתפללים. אוהד בן עמי שחטוף בעזה ויוסי שרעבי הי״ד

הונוולד התפנה עם משפחתו למלון בנתניה. הוא חזר לעלומים אחרי חודש למטעי האבוקדו שלו, שם החל לשקם את המשק שנפגע. גם לבארי החלו התושבים לחזור במהלך השנה, אך רוב הקיבוץ עודנו מפונה. כשסיירנו במקום, קשה היה שלא להבחין בסימנים לזוועות שהתחוללו כאן, שעדיין נמצאים בכל פינה.
שלטים עם תמונות חטופים, בתים שרופים כליל ועשרות בתים מחוררים מכדורים. בחלק מהבתים ישנם חורי ענק שיצרו בהם פגזי הטנקים של צה"ל. אין שום דבר שמשדר נורמליות בבארי, שנה לטבח הנורא.
שאלתי את הונוולד על התפילות בימים הנוראיים המתקרבים. הוא קפא לרגע ואז חזר לתפילת ‘ונתנה תוקף' דאשתקד. “חלק הארי של המניין נחטף ונרצח בעזה. חלק מהם עדיין בחיים, חטופים בעזה.
“יוסי שרעבי הי"ד, שנרצח בעזה, היה האיש הכי פעיל פה בבית הכנסת. גם גב' יהודית וייס הי"ד, שהייתה השותפה של גב' רחל פריקר בניהול בית הכנסת ופעלה רבות למען קיום התפילות, נרצחה בעזה. יש תושבים נוספים שעדיין שבויים בידי הרוצחים המתועבים האלה. התמונה שזכורה לי יותר מכל היא תפילת ‘ונתנה תוקף', כאשר הסתובבתי וראיתי את יוסי שרעבי, את אוהד בן עמי שעדיין חטוף ואת שאר המתפללים, שכאמור חלקם נרצחו וחלקנחטפו.
“חצי מהמניין שלנו נרצח. לכן אני לא יודע אם נצליח לקיים פה את התפילה כמדי שנה. אני רוצה לקוות שכן. אולי החיילים הרבים שנמצאים פה מאז שמחת תורה יהיו הכוח שישלים לנו את המניין".
גב' רחל פריקר, שעדיין לא שבה להתגורר בבארי, מסרבת לוותר. “אינני יודעת אם בראש השנה וביום הכיפורים תהיה פה תפילה במניין, אבל אין לי שום ספק שאנחנו רק נצמח עוד ועוד ובית הכנסת יגדל ויתרחב. יש לנו תוכניות להגדיל אותו, לזכרם של תושבי בארי שנרצחו כאן".
על קירות בית הכנסת כבר אפשר לראות את שלטי ההנצחה הרבים לנופלים. מוזכרים שם החיילים שנפלו בהגנה על בארי ושמות הנרצחים שנפלו באדמת הקיבוץ, בשמחת תורה. ליד ארון הקודש ישנו ארון קטן, שאליו הוכנס ספר תורה לזכרה של גב' עמית מן הי"ד, הפרמדיקית מנתיבות שנשארה לטפל בפצועי בארי, עד שנרצחה. משפחתה ביקשה להכניס ספר תורה לבית הכנסת בקיבוץ שבו נפלה. “לפני תקופה החזרנו אותו לנתיבות", מספרת פריקר, “אבל את הארון השארנו פה כדי שישמש לספרי תורה נוספים שנכניס לזכר הנופלים".

״מכאן עוד יצא אור גדול לעולם כולו״. קיבוץ בארי

בארון הקודש יש שופר תימני גדול, ספרי תורה מהודרים וידיים מכסף לקריאה בספר התורה. את עיני צדה יד אחת, עשויה עץ. גב' פריקר מספרת שהיא הובאה לכאן תקופה קצרה לאחר הטבח. “אחד החיילים ניגש אלי והביא לי אותה. הוא סיפר שישב בהמתנה לכניסה לרצועת עזה, גילף חתיכת עץ והפך אותה ליד, שבאמצעותה אפשר לקרוא בספר התורה. זו היד הכי מפוארת בארון הקודש שלנו".
“אי אפשר לנצח את הרוח, ויש כאן רוח עצומה וחזקה", מסכם גלעד הונוולד. “גם אם השנה לא יתקיימו כאן התפילות כמדי שנה בגלל הסיטואציה המורכבת והעובדה שעדיין מתנהלת מלחמה בעזה, אנחנו נחזור לכאן, אל בית הכנסת שיהיה שוקק חיים, מלא וגדוש במתפללים שבאים לרגעים נעלים ופותחים בתפילותיהם את שערי השמיים".