דורות שלמים גדלו על סיפורי אהבת התורה שלו. אלפי תלמידים עברו תחת שרביטו ושאגת-תורתו, ומאות תיכוניסטים הפכו לחרדים במחנה 'בני תורה' שייסד. וכל הזמן מהדהדת קריאתו "יצחק אלחנן, שמאלה", כביטוי ליכולתו של כל אדם לבחור בטוב ולהפוך את התורה לדופק חייו | אחרי הסתלקותו של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי זצוק"ל, חוזרים התלמיד שמעון ברייטקופף ואריה ארליך אל השעות שבהן נחשפו הצדדים הלא מוכרים בחייו של אחרון נסיכי 'גדלות האדם'
אין דרך מוצלחת יותר להגדיר את פרדת הדור מהדמות התורנית הבולטת כל כך, השואגת והעוטפת, המגדירה והסוחפת, מרחוב קאסוטו בירושלים, ששיקפה הוד קדומים סלבודקאי רצוף אהבה שמזוג מכל כך הרבה גוונים שיש בהם אהבת תורה ודבקות בה עד עצם הנפש, ודאגה לתלמידים מכל העדות והרקעים ב'עטרת ישראל' וב'בני תורה', וליטאיוּת שכלתנית שמתמזגת ברגש חסידי שמתפרץ ברעווא דרעווין של ניגוני חסידים שאפילו רוב החסידים בדורנו אינם מכירים.
ישבנו באותו לילה ארוך בבית ברחוב קאסוטו – והרגשנו במקום הכי גבוה בעולם. ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, ובתוכה ירושלים, ובתוכה בית וגן, ובתוכה הבית ברחוב קאסוטו 22. וכאן אנו יושבים מול ראש הישיבה שעטור בכיפתו הגבוהה, ופסגת הכיפה הזו היא הנקודה
'יצחק אלחנן, שמאלה'! בחדר לימודו (צילום: שוקי לרר)
הכי גבוהה בעולם.
לפחות ברוחניוּת ובתורניוּת.
ומול הכיפה הגבוהה והדיבורים שחוצבים להבות בקולות וברקים – יכולנו להרגיש מעין-דמעין-דמעין של עמידה מול הר סיני.
דומה שהמושג 'אֵיין שְׁטִיק תֵּיירֶה' (חטיבה אחת של תורה) נאמר על מרן הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, שבאמת-באמת לא היה לו דבר בעולמו לבד משחייה מיומנת בים התורה לאורך שעות אין־סופיות בלילה וביום, כמי שלא מכיר אף תענוג גדול יותר בעולם. "'ודבק באשתו והיו לבשר אחד' – זוהי התורה הקדושה שרבי ברוך מרדכי דָבַק בה עד שהוא והתורה היו לבשר אחד", אמר ראש ישיבת פוניבז' מרן רבי בערל פוברסקי יבדלחט"א בהספדו על ידיד נעוריו.
וביום חמישי, לאחר חודשי חולשה ואשפוז – נדמה שאגת הארי. בעיצומה של תקופה מדאיגה לכלל ישראל. מפני הרעה נאסף גדול התורה, ומיתת צדיקים העמלים בתורה מכפרת, שלא יישמע עוד שוד ושבר בגבולי ישראל ונזכה לשבת בארץ הקודש בהשקט ובשלווה.
ענק התורה שכמעט כל הדור הכיר את יכולתו לחצוב הגדרות זהב מתוך התורה ולהלבישן במילים רוויות פתוס דקדושה, הותיר רק תחום אחד שאותו לא טרח להגדיר: את עצמו. לא הותיר איזשהו נאום חוצב להבות או מאמר רווי סימני קריאה ושורה שמכילה רק את שתי המילים 'והדברים נפלאים!' – כדי להגדיר אותו־עצמו.
הותיר לנו, התלמידים לצד האוחזים בעט, את המלאכה המפרכת מכולם:
להגדיר את רבי ברוך מרדכי – – –
והדברים מופלאים מיכולת בן אנוש!
במקום לפנות למלאכה הבלתי־אפשרית מלכתחילה – נחזור לרגעים נדירים שבהם ישבנו במעונו, ושבהם ניסינו לבקש מראש הישיבה שיגדיר את עצמו, את מפעלו, את חידושו הגדול בעולם. הייתה זו עת רצון נדירה, כמעט חד־פעמית, שבה הסכים לארח בביתו נציגים של עיתון. הייתה זו זכות אהבת קדומים לתלמיד ותיק (שמעון ברייטקופף) המצרף לפגישה את עמיתו למערכת.
וגם אז, בשתיים אחר חצות, לילה כיום האיר. זמזום נעים עלה מן החדר. זמזום של לימוד תורה ערֵב, אין ערֵב ממנו. שמא יש לומר זמזום של גן־עדן. הזמזום נמהל בחריקת כיסא מונוטונית, פנים ואחור, תוצאה של התנדנדות מלאת חֶשְׁקָה. עמל תורה שנמזג באהבת תורה, אשר אליה מוסר איש התורה את כל ימיו ולילותיו.
"הראש ישיבֶה לא עולה על מיטה", גילה לנו אז המשב"ק, הרב יעקב גרוסברד. "כל הלילה הוא יושב על כיסא בחדר והוגה בתורתו. מדי פעם הוא מתנמנם, מתעורר, וחוזר לתלמודו. כך בכל לילה".
כל מי שכף רגלו דרכה על מפתנה של 'עטרת ישראל' הכיר את המחזה: מבעד לחלון הפונה לחדר לימודו של ראש הישיבה ניתן היה לעמוד בכל יום, בכל רגע, ולצפות במחזה הענוג בתבל. לאורה של מנורה צהבהבה היה ישוב ראש הישיבה, רכון בדריכות. בידו העט אשר באמצעותו רשם את שיעורי חייו אל תוך גיליונות שיהפכו לכרכים שחורים ומבריקים של 'ברכת מרדכי'.
לימינו, במקום הכי צמוד, הוצבה כוננית קטנה, שבה נערמו קופסאות קטנות המכילות קלטות ישנות. על סליליהן מוקלטים השיעורים הכלליים מכל המחזורים. כל השיעורים הכתובים עברו לעיבוד מחודש וליטוש בקולמוסו של ראש הישיבה, שכתב אותם בצביונו ובסגנונו שכמוהו עוד לא קם.
ובזמן שנקלענו אז למעונו – היינו עדים לשעת הסָפֵק-המתוק. ראש הישיבה הניח את העט, התלבט באשר לנוסח המדויק של ההגדרה, היאך לסדר את הדברים, אם להקדים את הקושיה או להניח קודם את היסוד. הוא חפן את זקנו בידו, והרהוריו תורגמו לניגון הכי מתוק ששמענו מעודנו. הניגון עגמומי משהו, לא מהוקצע, עולה ויורד חליפות, לעיתים אף נקטע לשנייה או שתיים, ועדיין, הוא הניגון היפה ביותר שנוגן וינוגן אי פעם.
אין לתאר את ההרגשה בארבע האמות שהיו לאחד ממוקדי הרבצת התורה המרוממים בתבל. בפינת הלימוד שלו היה יושב, חלוק בית מחליף את הפראק המהודר, ונכבדוּת שלטה סביב. כך יאה לנסיכה של אסכולת סלבודקה, נושא שרביטה ודגלה. הדגש לא ניתן ליופי והדר, כי אם למכובדוּת, לרוממות. ואם ההבדל הזה עדין ודק מדי לטעמכם, כנראה ש"עוד לא נגעתם בידית של הדלת של בית המדרש שלנו!" – כלשון ראש הישיבה.
ובכל זאת, אפשר לנסות ולהגדיר זאת בתור אוויר פסגות תורני ונכבד. בהמשך שאלנו את ראש הישיבה על ההבדל בין מושג 'גדלות האדם' כפי שהוא משתקף בראייתו, לבין זה השגוי, המיתרגם בידי עמי־ארצות כהתנשאות בואכה יוהרה.
אל יסוד מזבח העולה
"להיכנס!"
הקול נשמע גוער משהו. זהו קולו של ראש הישיבה. פסענו על קצות הבהונות. "שבוּ", הזמין אותנו. עיניו מרוכזות לחלוטין בגמרא שלפניו ומצחו חרוש קמטים.
"שום דבר בחיים לא הלך לנו בקלות". בשיחה במעונו עם התלמיד הקרוב שמעון ברייטקופף ואריה ארליך (צילום: שלומי כהן)
גמרא קטנה, מסכת זבחים, ניצבה לפניו. דפיה מהוהים, קמוטים. סימניות לרוב בצבצו מכל עמוד כמעט. הגמרא עמוסה הערות בכתב יד קטן וצפוף. מסכת זבחים, פרק 'איזהו מקומן', דף נז. "אל יסוד מזבח העולה – לימד על עולת־חובה שטעונה יסוד", שמענו את ראש הישיבה לומד בערגה בטרם הוכנסנו פנימה. קשה שלא לקַשֵּר זאת אל המחזה הנאדר של ענק תורה, אשר מקריב את עצמו עולה תמימה על מזבח התורה, הטעונה אצלו יסוד, לפי שהיא־היא יסוד חייו העיקרי, היחיד.
החדר היה ספוּן ספרים עתיקים. ש"ס ומפרשיו, רמב"ם ונושאי כליו, ראשונים ואחרונים. לספרי 'ברכת מרדכי', יבולו התורני העשיר של ראש הישיבה, הוקדש מדף מיוחד.
מקור סיפוקו הגדול של האיש הגדול הזה היה באלפי תלמידיו, שאת כולם אהב כבבת־עינו. כבר בתחילת השיחה חשוב היה לו לומר לנו: "ישיבת 'עטרת ישראל' הוציאה מתוכה אלפי בוגרים במהלך השנים, וזה הפלא ופלא. הרבה בוגרים הם גדולי תורה. אין מקום בעולם התורה שאין שם מרביץ תורה שלמד בישיבה. ישיבות גבוהות, ישיבות אמצעיות (לעולם לא אמר ראש הישיבה ישיבות לבינוניים או ישיבות בינוניות. 'ישיבה' ו'בינוניוּת' זהו אוקסימורון, יאמר תמיד. ש"ב, א"א), ישיבות לצעירים; דיינים, רבני קהילות. בכל שטח תורני רוחני שהוא – אפשר למצוא את בוגרי הישיבה.
"הפירות האלה", אמר לנו ראש הישיבה, "לא צמחו מאליהם. זה דרש עבודה, השקעה, זה לא בא בקלות. הישיבה היא בבת עינינו. אנחנו מסורים לה מאוד מאוד. דואגים לה מאוד מאוד. מצפים לה מאוד מאוד".
כשראש הישיבה הקים את הישיבה לפני ארבעים ושתיים שנה – הייתה הבנה שהדבר יצריך התעסקות בלתי פוסקת בהשגת כספים?
"אילו היו שואלים אותי מראש אם אני בוחר בישיבה גדולה לא כל כך טובה אבל משופעת באמצעים, או בישיבה מצוינת שמצמיחה גדולי תורה אבל נטולת אמצעים שגוררת אחריה תמיד חובות עתק, ברור שהייתי בוחר באפשרות האחרונה. בזה בחרתי כל חיי. בוודאי שמהבחינה הזו של עשייה – זה לא היה דבר קל ערך בשבילי. אין לי מי שנושא איתי בעול. איש אמוני היחיד שהולך איתי יד ביד, כידוע, הוא בני הגאון ר' בן־ציון. חוץ מזה, עד היום הלכנו לבד במדבר בארץ לא זרועה".
ראש הישיבה השתתק קלות, חושב קמעה, ואז מוסיף מעין וידוי אישי: "במחשבה שנייה, אני חושב שיכול להיות שזה שהמצב הכלכלי שלנו לא היה משופר כל השנים – זה באמת מחדל, מחדל שלנו בשטח הזה".
אבל לא מחדל מהסוג שמתביישים בו.
"אני חושב שיש כאלה שהיו מתביישים בו. אני, ברוך השם, לא מתבייש בו. אני לא בטוח שזה מחדל, אבל יכול מאוד להיות שזה מחדל".
המים של האלטער
הכל החל בשנת תשל"ז. הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי, מי שכבר אז פקע שמו כאחד מגדולי מרביצי התורה שבדור, הכריז על הקמת ישיבה בצלמה ובדמותה של תורת סלבודקה, מכורתו. כמשגיח הישיבה התמנה חותנו הגדול המשגיח הגה"צ רבי מאיר חדש, והגרב"מ עומד בראש הישיבה. מני אז, בכל שנה, בכל מחזור, מצטרפים אל הישיבה עדרים של תלמידים העתידים לפאר את כותל המזרח של עולם התורה בכל מקומות פזורותיו.
מהי התבנית שעל־פיה יצר ראש הישיבה את אישיותם של התלמידים? מה הסוד?
"גם אני חושב הרבה על הדבר הזה", השיב לנו ראש הישיבה. "גם אני רוצה לדעת מה הסוד. יכול להיות שהקו הוא הדבקוּת במה שאנחנו מבינים כשיטתו הגאונית והצדקנית של מרן הסבא מסלבודקה זצ"ל, שהיא זאת שעומדת בשורש העניין. ה'אַלְטֶער' (הסבא, כינוי לרבי נתן צבי פינקל זצ"ל, מייסד וראש ישיבת סלבודקה בליטא. א"א, ש"ב) היה גדול המחנכים בכל הדורות. הוא ידע באמת להכיר כל אחד ולחדור פנימה לליבו של כל אחד. הסבא היה רואה בראייה ברורה מה נעשה בנבכי ליבו של כל אחד והתאים את כל הדיבורים שלו לכל סוגי האנשים.
"אלה שלמדו אצל ה'אַלְטֶער' מסלבודקה – את חלקם זכיתי להכיר, אנשים כמו חמי המשגיח רבי מאיר חדש, אבי עליו השלום, ועוד אנשים – היוּ מעין בבואה לסבא עצמו, שיצק להם את צלמו ודמותו. דרכם הכרתי את דרכו, שיטתו ואישיותו של ה'אלטער'. יש שטח שמשותף לכולם והוא – שגם הלומְדֶעס שלהם דבוקות בשיטתו של הסבא מסלבודקה ועשויות ברוחו ובצורתו. אני מדבר על ראייה רחבה וחודרנית, על כושר התמסרות באמונה. במילים אחרות, מדובר ביראת שמיים עמוקה – במובן הגדול והרחב של המושג.
"אלו שליקטו פירורים מן השיטה שלו", המשיך ראש הישיבה לטוות את המונולוג, "ידעו ליצוק לומדי תורה שהקומה הרוחנית שלהם איתנה ומבוססת. אני חושב שגם אנחנו משתדלים בכך, וזה בוודאי הסוד של העניין. את הסבא מסלבודקה כולם אהבו. והסבא מסלבודקה היה סונט באנשים כשהיה צריך. זה לא פשוט. אבל הסניטה שלו הייתה מועילה – מפני שראו שהוא גם יודע לאהוב אנשים. זה היה נפלא. כל תלמיד של הסבא מסלבודקה היה בטוח שכל הסבא, כל המהות שלו, מכוּונת אליו. מה מעניין את הסבא? הוא! זה אִפיין את כל מי שבא איתו במגע.
"רבי מאיר (הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל, חמיו של ראש הישיבה. ש"ב, א"א) בוודאי המשיך את השיטה של הסבא מסלבודקה, כפי שהוא ינק אותה בשנים שבהן למד בצילו. ואנחנו, דרך רבי מאיר, דרך הצינור הזה – שתינו את מימיו הזכים של הסבא, ותמיד השתדלנו להזרים את המים הללו הלאה, לדורות הבאים".
להאמין בכוח הפנימי
מהו הבסיס לדרך חינוך שמובילה לידי שאיפה לגדולוּת?
"אנחנו מאמינים באמונה שלמה", שטח ראש הישיבה את חזונו, "שהיסוד הגדול בעלייתו ושגשוגו של האדם, והיסוד הגדול ביראת שמיים הם האמונה שלו במה שהקדוש ברוך הוא השקיע בו. יתֵרה מזו: אנחנו מאמינים באמונה שלמה, שהמפריע הגדול ביותר של האדם לשגשג ולהתעלות הוא העובדה שהוא אינו מאמין בכוחו. מניסיון של עשרות שנים אני יכול לומר: קשה מאוד להוציא מבחור את המחשבה שלו שהוא לא מסוגל לדעת את כל הש"ס. אם הצלחת להחדיר בו את האמונה ביכולת שלו ובכוח שיש לו – עשית יותר ממחצית מהעבודה".
בעידן הנוכחי אפשר להצליח עם שיטת חינוך שלקוחה מדורות אחרים?
מעשה נורא מסלוצק. לומד באברכותו עם בנו רבי בן ציון
"בוודאי שהמפריעים הם הרבה יותר גדולים היום! תמיד היו מפריעים גדולים, אולם המפריעים כיום בישיבה הם חדשים, והם באים יחד עם הדור, יחד עם הטכנולוגיה, יחד עם החדשנות הקלוקלת שיש בעולם. זה הרי מעשה שטן – שמשתמשים בגאונות שיש לאדם כדי ליצור דברים רעים ומזיקים".
ראש הישיבה ביקש להתעכב על הנקודה הזו – ההפרעות הרבות שעומדות בדרכו של בן הישיבה. "לשטן", אמר, "ניתנו רשויות הרבה. מבהיל לחשוב כמה רשויות ניתנו לו. רבי חיים וולוז'ינער זצ"ל אמר לרבי יוֹסְ'ל סְלוּצְקֶער הידוע – אשר בשעה שהחל ללמוד בישיבה הוא קיבל מכתבים נוראים מאימו על כך שהבית נשרף, האבא נפטר וכו', ושעליו לחזור מייד לעזור בבית כיוון שהמשפחה נשארה מחוסרת לחם – שאין לו להתפעל מהניסיון הגדול הזה, אלא עליו להישאר בישיבה. ולכל הדעות – מדובר היה בניסיון כבד מנשוא.
"רבי יוס'ל שמע לרבו, ונשאר ללמוד בישיבה. כעבור כמה שנים, לאחר שהוא נבחר להיות רבה של סלוצק, אמר לו רבי חיים מוולוז'ין: 'אתה יודע מניִן היה לי הכוח למנוע ממך להתייחס לטלגרמה שקיבלת מהבית? כי ידעתי שלשטן יש רשות לשרוף ערים שלמות(!) כדי להוציא בחור אחד מלימוד תורה".
אבל בימינו אין הסתכלות כזאת. אנחנו דור מפונק.
"נכון", אישר ראש הישיבה, "שההסתכלות הזאת אינה נחלת הציבור הרחב, אבל היא קיימת בהחלט בקרב אלה שהם תלמידי ישיבה. אצלנו יודעים לגרום לבחור שהוא ייוָוכַח בעצמו ביכולת שלו, בגדלות שלו, בהצלחה שלו. זה נורא נוראות. לכל בחור יש יכולות עצומות, ואנחנו שקדנו לגלות את התעצומות הללו שאצורות בתוכו. אני חושב שזה הסוד".
מיתוס ושברו
כאותו אומן שגֵאֶה ביצירת־חיים מפוארת שיצאה תחת ידיו – כך הייתה השיחה עם ראש הישיבה. לא רק אומן הנפש היה, כי אם גם אוֹמֵן שהיה נושא את תלמידיו כאשר יישא האומן את היונק.
"עצם הדבר שליד הישיבה הייתה 'תנועת בני תורה' (מחנה קיץ לבחורים ממוסדות תיכוניים המבקשים להצטרף לעולם הישיבות החרדי. ש"ב, א"א) – זה הועיל לישיבה לא פחות משזה הועיל לאלו מבחוץ שמשתתפים במחנה. כי זה מראה על הסתכלות. כמובן שזה כולל עוד דבר יסודי: זה מחנך את הבחור להסתכל על השני. זה מזכיר לו שגם השני שווה משהו, יש עוד מישהו בעולם".
כלומר, כאשר בחור ישיבה עוסק בקירובו של הזולת – הדבר משפיע גם על אישיותו שלו?
"תלוי איך הוא עושה את זה. אבל מי שעושים את זה – אינם מתחרטים על כך לרגע".
השיטה הזו מותירה חותם? אפשר לזהות בוגר של הישיבה ממרחקים?
"ודאי שכן. הליבה היא היותו בוגר של 'עטרת'. אתה רואה אותם, ומבין שהיותם בוגרי הישיבה – זו התמצית של הקומה התורנית והרוחנית שלהם".
אולי נשאל את ראש הישיבה מכיוון אחר: מהי, בעצם, שיטת סלבודקה? מה זו 'גדלות האדם'? האם 'גדלות האדם' פירושה להתנשא ולחשוב: 'אני שווה ונעלה ומרומָם יותר מאחרים'?
"הדברים שאמרתם – אין בינם לבין 'גדלות האדם' ולא כלום. גדלות האדם זה שאדם מאמין בכוחות שיש בו, בפוטנציאל שלו לגדול לאדם שלם. אם גדלות האדם מובילה את האדם להתנשאות – זה לא מה שהתכוון אליו הסבא מסלבודקה. סלבודקה נותנת לאדם כנפיים, ועם הכנפיים הללו הוא אמור להמריא לפסגות של תורה ורוחניות".
איך משכנעים בחור חסר טעם בלימוד שיש לו יכולות להמריא?
"אני אגיד לכם דבר־מה", המתיק ראש הישיבה. "האמת היא דבר משכנע. אם מגלים אותה, אם רואים אותה – משתכנעים. וזאת היא האמת: האדם הוא בעל יכולת. על האדם נאמר: 'ותחסרהו מעט מאלוקים', כלומר, שיש לו יכולות עצומות לאין שיעור. מצד היכולות – האדם מסוגל להגיע לגבהים שקשה להעלותם על הדעת. הגורם שמקלקל את היכולות של האדם ומְמַעֵט אותן – הוא האדם עצמו, כשהוא מַפְנֶה את הכוחות שיש בו לדברים אחרים, קטנים ופחותי ערך.
אור חדש בציון. עם חמיו המשגיח הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל
"כשהיינו בחורים לא הבנו את זה כל כך, אבל היום אנחנו מבינים הרבה יותר – מדוע בסלבודקה הרבו לדבר על אדם הראשון לאחר היצירה שלו, לפני החטא. מפני שכך האדם צריך להיראות, ולזה עליו לשאוף: להיות כמו אדם הראשון, שקיבל את מלוא הכוחות מבורא העולם. אלו הדברים שהאדם צריך לחשוק בהם כדי להתקרב לבורא עולם. על אדם הראשון נאמר ש'עקבו היה מכהה גלגל חמה, וראשו מגיע מסוף העולם ועד סופו'. זה הייעוד של האדם. והאדם שמאמין בעצמו שהוא מסוגל לכך – הוא אכן מסוגל לכך".
באותה שיחה פרס ראש הישיבה באוזנינו את חזונו להעביר את הישיבה למודיעין עילית, חזון שאכן התגשם בהמשך:
"תמיד אמרתי שהישיבה היא דבר דינמי, לא דבר סטטי. אומרים שהפוניבז'ער־רב עמד פעם למרגלות הגבעה שעליה הוקמה בהמשך ישיבת פוניבז', הצביע לעברה ואמר: 'על הגבעה הזו תהיה פוניבז'…' אמרו לו: 'רֶבֶּ'ה, אתם חולמים'. אמר הרב מפוניבז': 'נכון, אני חולם. אבל אני לא ישן'. אז אני רוצה לומר לכם איך, בעזרת השם, תֵירָאֶה הישיבה בעוד כמה שנים.
"המטרה היא שהישיבה תהפוך למגדלור של גדלות התורה בכל העולם כולו. לכן, כשאמרו לי שיש כבר חלק בנוי ואפשר כבר לעבור – אמרתי שאני לא מסכים, משום שהמינימום הוא מקום שיוכל לאכלס אלף וחמש מאות בחורים. אמרו לי: 'אבל עדיין אין אלף וחמש מאות בחורים'. אמרתי: 'אבל לכך אני שואף, ולכן אני לא נכנס לשם לפני שמכשירים מקום לאלף וחמש מאות בחורים'.
"תמיד שאפתי שכל אמא תרצה לשלוח את בנה לישיבה שבה יש את התנאים הכי טובים, כדי שלבחור יהיה מצב רוח טוב. אני מתבסס על הסבא מסלבודקה, שפעם ניגש לבחור באמצע הסדר וגער בו לאמור: 'תסיר את ה'בור ברשות הרבים' שיש לך'. הלה תהה מהו ה'בור ברשות הרבים', והסבא הצביע על הקדרות שרואים על האף שלו. הקדרות הזו, חוסר החשק והסיפוק ושמחת החיים – הם 'בור ברשות הרבים'".
מעריך כל בחור
ראש הישיבה דיבר על שמחת חיים שנדרשת מבחור ישיבה, וקשה שלא להתעכב על כך: ישנם כאלה שחושבים שמי שנראה שמח יותר מדי – הוא אחד שיש לו בעיה. יש מי שמקדשים את העגמומיות.
"אני רוצה לומר שגם מה שנראה בעיניהם שָׂמֵחַ – זה עוד לא שמח. אדם ששמח באמת – השמחה שלו היא הראיה הגדולה ביותר לכך שהוא שמח. מי שמח? מי שהוא שבע רצון. שמחה היא שביעות רצון. זה לא אומר שהוא מסתפק במה שהשיג. לא. הוא שמח משום שהוא רוצה עוד. השמחה היא סימן להצלחה, ולשאיפה להצליח עוד יותר. הצלחה של מחנך היא בכך שהוא גורם לשני ללמוד ולהיות שמח בלימוד שלו, ולא להיות שמח בדברים אחרים, המכסים חיסרון בלימוד ובהשגות של תורה".
באיזה שם ניתן לקרוא לארגז הכלים שראש הישיבה מעניק לתלמידיו כדי לגדול כבני תורה?
"אני לא רוצה שתשמעו כאן מילים של התנשאות ודיבורים בגנותו של מישהו. אני יכול רק לומר לכם, כי למרות שישנם הרבה מפריעים בדור שלנו – אפשר להתגבר על כולם, אם מכירים ביכולתו של כל בחור לגדול ולצמוח לאין שיעור. היסוד הוא לדעת ללמוד – זה מה שלומדים בישיבה. הישיבה נותנת טעם בלימוד. בוודאי שהאדם צריך ללמוד גם כאשר קשה לו, לא עלינו, אבל השאיפה היא שהאדם ילמד מתוך עונג. מי שלא לומד מתוך עונג – הראש שלו לא פנוי, והוא נתון כל הזמן לסיבות מאחורי הקשיים שלו. אבל מי שזוכה ללמוד מתוך עונג – הראש שלו משוחרר, הוא לא סובל מתעוקה והלימוד שלו איכותי יותר".
אם צריך לפענח את השיטה של 'עטרת', אפשר לומר שהדגש הוא להתמקד ב'עשה טוב'?
"אולי תרשו לי לתקן. אתם אומרים נכון, אבל זו לא כל האמת. צריך לעשות טוב – גם על ידי עשיית טוב וגם על ידי 'סור מרע'. תמיד צריך לראות מול העיניים מהי האלטרנטיבה, מה יכול להיות. אנחנו צריכים להסביר לאדם מה זה בורא עולם. מה זו תורת השם. מה זה קיום מצווה. למי אתה מקיים את המצווה. למי אתה מתקרב. איך אתה מתקרב לבורא עולם. איך האישיות שלך מתפתחת מזה, וכיצד מורגש התענוג הזה של לשלוט בש"ס. זה הרי נורא נוראות! מי לא רוצה לדעת את כל הש"ס? אבל מי מוכן לעשות משהו, להתאמץ, בשביל לדעת את הש"ס?!"
ומה הפתרון לזה?
"הפתרון הוא, שהאדם יאמין ביכולת שלו להגיע לידי כך. יש בו הכוחות, וכל שנותר לו הוא להתאמץ ולהתקדם. אבל בשביל להגיע לזה, צריך להראות לתלמידים את המתיקות של התורה. דברי תורה צריכים להיות בנויים, יפים, מענגים, שמחים".
ומה באשר למי שאינו זוכה להרגיש את המתיקות הזו?
"זה גרוע מאוד. אבל אנחנו סבורים שכל אחד יכול לזכות לזה. צריכים להחדיר באדם שיטמיע בעצמו את התודעה שהוא מסוגל. שיהיה לו ביטחון עצמי, לא מופרז, הרי לא מדברים כאן על גאווה – אבל שיאמין בכוחותיו, יֵדע להודות לבורא עולם ויבקש ממי שהחכמה שלו".
ניגון שמתפרץ מאליו
לצד זאת, מי שעוקב אחר הנהגתו של ראש הישיבה רואה שמלבד התורה, יש גם דגש על התוועדויות, 'זיצים', ניגונים בצוותא, ועוד דברים שמתמקדים בחוויה רוחנית. מה עומד מאחורי הגישה הזו?
"זה הכל עניין אחד. אדם שמרגיש בעצמו שהוא ממלא תפקיד – ממילא השירה פורצת מגרונו מאליה. נכון, בסלבודקה היו לומדים יחד, וגם מנגנים. כשמנגנים מתי שצריך לנגן וכשהשירה פורצת מתוך הלב, הרי זה לימוד תורה".
אנינות דעת סלבודקאית. הגר"ח שמואלביץ עם רבי ישראל אזרחי, אביו של הגרב"מ (העומד מימין בצד)
מהי שיטת הלימוד שראש הישיבה מנחיל לתלמידים?
"זהו דבר מורכב, אבל הבסיס הוא שאנחנו רוצים לדעת הרבה ולהבין באופן ברור ובהיר. אנחנו מאמינים ביכולת שלנו לחשוב, להקשות ולחדש. העניין הזה פלאי פלאות: הלא התורה היא הדבר השמור ביותר עלי אדמות. הדבר היחיד שנאמר עליו: 'לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו'. בא ילד בן שלוש עשרה – ומחדש חידושים בתורה, עושה בה כבתוך שלו. כיצד זה ייתכן? התשובה היא, שהוא לא מחדש דבר שלא ניתן למשה מסיני. הוא מגדיר לעצמו מחדש את מה שהוגדר כבר. הוא מחדש מילים בתוך השמרנות הקדושה והמועילה. אנחנו מציעים לבחור שישתדל לדבר בפני חבריו, להציע להם את חידושיו, וכך כל אחד מפרה את היכולת שלו לחדש ולחדד בתורה".
האם גישת 'גדלות האדם' מביאה לכך שנמנעים מלהעיר לבחורים כשצריך?
"כשצריך לא נמנעים, ואף מעירים בחומרה. אבל מי אומר שצריך"…
יש מי שחושבים שצריך לשים את הבחור בתוך מסגרת הדוקה ולפקח עליו 24 שעות.
"אנחנו לא חושבים כך", הגיב ראש הישיבה. "אנחנו חושבים שהמסגרת שלנו יכולה להיות רחבה. לצד זאת, אסור להתפשר על הקומה הרוחנית של הבחור. אם אחד חושב שהעובדה שלא מרשים לו להסתכל בדברים שאסור להסתכל בהם זו מסגרת לוחצת – אין לי מה לדבר איתו. הדברים האלה מושכים ומקלקלים. הטכנולוגיה היא אסון וצריך להימנע ממנה. אבל בד בבד צריך להוכיח לבחור שהוא יכול למצוא את הסיפוק והעונג שלו בתוך דף הגמרא".
ראש הישיבה סבור כי לעולם התורה של דורנו יש מה להתפאר בפני הדורות הקודמים?
"אני חושב שיש לנו מה להתפאר, וזאת בהרבה אספקטים. קודם כל, אנשים לומדים על אף ולמרות המפריעים שלא היו פעם. שנית, יש מה להתפאר בנהירה לתורה שלא הייתה פעם. מי היה לומד בעבר? אחד מעיר ושניים ממשפחה. היום זו נחלת העם כולו".
וזה לא בא על חשבון האיכות?
"אני חושב שלא. לאיכות צריך המוסד לדאוג. אבל העם צריך ללמוד, והאיכות תבוא ככל שהלימוד יגבר ויעמיק".
אבל בדורנו אין סיפורי מסירות נפש הרואית לתורה כמו זו של ר' יוס'ל סלוצקר…
"הדור של היום מפונק, אבל בהחלט שישנם אנשים שמוסרים את נפשם לתורה בצורה מפעימה והרואית. בוודאי שישנם כאלה, לא פחות מפעם, ובאחוזים שהולכים וגדלים ברוך השם".
קידוש השם כיצד
בסיום השיחה שאלנו את ראש הישיבה, שכבר אז כיהן כחבר 'מועצת גדולי התורה' – על השפעתם של גדולי הדור. היה זה בעקבות נאום שראש הישיבה נשא זמן מה קודם לכן והדהד ברחבי העולם החרדי, נאום שבו אמר משפט בלתי נשכח: "גדולי ישראל הם מנהיגים ולא מונהגים".
ממתי משפט כל כך פשוט נעשה חידוש כל כך גדול?
ראש המדברים בכל מקום. נושא דברים בפני מועצת גדולי התורה שהתכנסה בבית מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (צילום: מתתיהו גולדברג)
"אנחנו צריכים לדעת שיש ממונה עולמי שמייצר פילוסופיות, תזות והרבה דמיונות. אני מתכוון לאותו מלך זקן וכסיל, שמטמטם את הלב בכל מיני אידיאולוגיות מסחררות, הכל כדי שאנשים יעשו את ההפך ממה שצריך לעשות, להאמין בכל מה שלא צריך להאמין ולא להאמין בכל מה שצריך להאמין.
"זה שגדולי ישראל מנהיגים את הדור – זה דבר פשוט. אז מה עשו כדי לגרום שאנשים לא ישמעו בקולם? הלך אותו ממונה עולמי והוציא לעז בדברים שקשה להוציא אותם מהפה. פלוני הגדול? 'נו, בני הבית מסובבים אותו', עפ"ל. זה לא נכון. זה שקר. אנחנו יודעים שגדולי ישראל רואים בראייה רחבה, את מה שלעיתים פשוטי האנשים לא מצליחים להבין. אז כשזיהינו שזהו השורש – הכרזנו זאת, וברוך השם שהדברים התקבלו ושונו.
"אני מתפלל להשם", סיים ראש הישיבה את השיחה, "שייתן לנו לגמור את הבניין ולמגר את החובות ולזכות ללמוד וללמד. מה עוד יהודי כמוני יכול לבקש?"…
קרוב לעשור שנים לאחר מכן – הבניין נגמר. האם מוגרו החובות? את זאת איננו יודעים, אולם כלל ישראל חב חובה גדולה לענק התורה שכל רגע מחייו הדגיש גדלות של תורה ובני תורה מהי.
ועתה, ברוח סיפורו השנתי ב'מחנה בני תורה', בוודאי מכריזים בגן עדן עליון: "פנו מקום, רבי ברוך מרדכי, ימינה!"
פרשת גדולת מרדכי
דוב בן נון פוסע בעקבות תשעים וארבע שנות תורה, אהבת תורה, הרבצת תורה ושמחת התורה
דוב בן נון
בפורים דמוקפין, ט"ו באדר ב' תרפ"ט, נולד בבית החולים 'ביקור חולים' בירושלים בן לרבי ישראל אזרחי (בירגר, תלמיד ישיבת קלעצק) ולמרת הינדא בת רבי ברוך שְׁלָאם, שהתגוררו באותה העת במושבה פתח תקווה. בברית נקרא שמו בישראל על שם סבו, רבי ברוך, ומכיוון שנולד בפורים הוסיפו לו את השם מרדכי.
סבו רבי ברוך היה מתלמידי סלובודקה וכיהן כרב בליטא ובהמשך בדרום אפריקה. שאר בני ביתו עלו לארץ וכשהתכוון להגיע לארץ לנישואי בתו נהרג בתאונת דרכים בדרך לנמל התעופה. שנים רבות לא נודע מקום קבורתו. חתן אחר של רבי ברוך היה הגאון רבי פנחס אפשטיין, לימים ראב"ד ה'עדה החרדית'.
הסבתא הרבנית גיטל הייתה בתו של ר' אליהו בער אפריון מקעלם, בנו של רבי אורי דוד אפריון בעל 'שו"ת אפריון דוד' מגדולי רבני מחוז זמוט בצפון ליטא, מלומדי איישישוק ובהמשך אב"ד נעמאקשט ובהמשך אב"ד זאגער ישן. הוא התכתב בהלכה עם הגאונים רבי לייבלי מקובנא ורבי יצחק אלחנן ספקטור. אימה של הרבנית גיטל הייתה אחייניתו של רבי ישראל מסלנט.
כשהיה ילד קטן עברה המשפחה להתגורר בירושלים בשכנות לדירת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהיה אז אברך צעיר לאחר נישואיו. בעת שאימו הייתה מאכילה אותו, הייתה נוהגת לומר לו: "תגדל להיות מתמיד כמו הבן של ההומלער רב (רבי אברהם אלישוב, אביו של הגרי"ש)". בעודו ממש ילד צעיר התקבל ללמוד בישיבת 'תפארת צבי', ולפני הגיעו לגיל בר מצווה כבר עלה לישיבת 'כנסת ישראל – חברון' ששכנה באותם ימים בשכונת גאולה.
בישיבה זכה לקרבה מיוחדת לראשי הישיבה, מרנן הגאונים רבי יחזקאל סרנא, רבי אהרן כהן ורבי משה חברוני, שאף קבע איתו לימוד בחברותא. כמו כן זכה לקרבה מיוחדת ממרן הגאון רבי אייזיק שר – לימים ראש ישיבת סלבודקא בבני ברק – שהשקיע בו רבות. סברותיו הגאוניות והעמוקות וחילוקיו הדקים והלמדניים עשו להם שם בישיבה וכך יצר קשר עם גדולי תלמידיה, כמו הגאונים רבי בצלאל ז'ולטי ורבי בערל שוורצמן. כמו כן נחשב כבר מאז לשקדן ולסמל של שמחת לימוד התורה.
חביבות לכל תמיד, בכל רמה: לחזקים ולחלשים, ל'מיושבים' ול'שובבים'. בלימוד עם תלמידיו חביביו (צילום: שוקי לרר)
ידידות אמיצה
אחד מידידיו האמיצים מאותם ימים הוא מרן ראש הישיבה הגאון רבי דוב לנדו יבדלח"ט. הקשר ביניהם התחיל בכך שרבי דוב הגיע כבחור, תלמיד ישיבת פוניבז', לישיבת חברון והגרב"מ דאג לו למיטה לשינה בישיבה, וכעדותו של הגר"ד "היינו קשורים מאוד מאוד בתקופת לימודנו בישיבת חברון וגם אחר כך, בקשר אמיץ וחזק מאוד, קשר לימוד התורה… והכל בשמחת לב וחשקת למודה של תורה עיונה וחידושיה".
באותם ימים נהג בשעת רעווא דרעווין לאחר סעודה שלישית בשבת, כמו רבים מבני ירושלים, להיכנס למעונו של הגאון רבי יעקב משה חרל"פ שמסר שיחה באותה שעה. כמו כן התקרב גם למרן הרב מבריסק. הוא ביקש להשתתף בשיעוריו של הגרי"ז והעביר את הבקשה דרך בנו מרן רבי משולם דוד, שנהג להגיע ללמוד לאוצר הספרים של ישיבת חברון. רבי דוד העביר את הבקשה, אך הגרי"ז הורה לבנו למסור את השיעור לגרב"מ וכך היה ממהר מייד אחר השיעור לחזור על השיעור בפני הגרב"מ. כמו כן מסר הגרמ"ד בבחרותו 'חבורות' לבחורים מישיבת חברון, והגרב"מ אמר שמהחבורות האלו קיבל 'חשקת התורה'.
אור 'חדש' בציון
בסוף שנת תשי"ג השתדך לבתו של משגיח של ישיבת חברון מרן הגה"צ רבי מאיר חדש, הרבנית שולמית. זמן קצר לאחר נישואיו החל למסור שיעורים בישיבת חברון. במקביל, במשך כשתים עשרה שנה, מסר שיעור שבועי בישיבת 'כנסת חזקיהו' שב'כפר חסידים' לבני ה'קיבוץ'.
הוא היה מגיע מדי שבוע לכפר חסידים מיום חמישי בצהריים עד יום שישי בצהריים. בליל שישי היה מוסר חבורה ובמהלך כל ליל שישי ויום שישי היו בחירי הישיבה מדברים איתו בלימוד על סוגיות הש"ס.
תקופה קצרה לאחר מכן הודיע לו ראש ישיבת חברון מרן הגר"י סרנא, שעליו להפסיק את הנסיעה לכפר חסידים מכיוון שהיא על חשבון הבחורים בישיבת חברון. המשגיח של ישיבת כפר חסידים מרן הגה"צ רבי אליהו לופיאן נסע במיוחד לירושלים אל הגר"י סרנא, כדי לשכנעו להסכים שהגב"מ ימשיך בכפר חסידים. לאחר שלוש שעות ניאות הגר"י סרנא שימשיך לנסוע.
המחנה ש'שרף'
בשנת תשכ"ה ייסד רבי ברוך מרדכי את 'תנועת בני תורה' במטרה לקרב תיכוניסטים לעולם הישיבות. מאז סחפה התנועה אלפי תלמידים שעברו ללמוד בישיבות קדושות, בעיקר באמצעות מחנה הקיץ 'מחנה בני תורה' המשותף לתלמידי ישיבות ולתיכוניסטים, שבו מטעימים אותם את צורת לימוד התורה בעולם הישיבות.
במחנה התארחו גדולי תורה מפורסמים או שבאו רק לשאת דברים בפני המשתתפים. רבי מאיר חדש השתתף במשך שנים רבות. הוא ישב כל היום ליד חדרו ולמד, ובכך השפיע על הצעירים. כמו כן הגיעו רבי בצלאל ז'ולטי, רבי שלום שבדרון, רבי יצחק קוליץ, מרן הגראי"ל – כמה פעמים וכן יבלחט"א מרן הגר"ד לנדו. הגרב"מ עצמו ישב ולמד בחדרו שהיה פתוח כל הימימה לצעירים 'לדבר בלימוד', לדון בענייני השקפה ומוסר או סתם לקבל עצה טובה והדרכה.
המעמד המרכזי היה הנאום המרטיט שבו היה הגרב"מ מספר בפתוס בכישוריו הגדולים כרטוריקן בחסד את הסיפור שנודע בשם 'יצחק אלחנן שמאלה', שהשפיע רבות על אלה שהתעניינו בחיי תורה.
בשנה שבה פתח את ישיבת 'עטרת ישראל' לא היה תקציב מספיק ולכן לא התקיים מחנה בני תורה. כששמע על כך מרן הרב שך אמר לו: "וֶוער הָאט אַייךְ עֶרְלוֹיבְּט נִישְׁט מַאכְ'ן קֵיין מחנה (מי הוא זה שהרשה לכם שלא לעשות מחנה)?" ובהמשך אמר: "אם אין לך כסף, זה עניין שלך. המחנה הוא עניין של כלל ישראל" ומסר לו מעטפה ובה אלף דולר.
במקביל פרסם הגרב"מ ספרי 'והגית' שנועדו להכניס את הצעיר לעולם ה'לומדות' הישיבתי באמצעות הנגשת סוגיות מובחרות. בספר גם הדרכה מפורטת איך לגשת לסוגיה ואיך 'לפרק' אותה בצורה נכונה.
גדול מקטנות. בצעירותו
במשך שישים שנה עמל ויגע להשריש את כבודה של תורה בקרב בני נוער שלא ידעו את ערכה, והצליח להביאם לחיי תורה מלאים, מהם מאות תלמידי חכמים מופלגים ומרביצי תורה החבים לו את חייהם התורניים.
מ'חברון' ל'עטרת'
בשנת תשכ"ז עזב את ישיבת חברון וייסד בשכונת בית וגן ישיבה משל עצמו, שבה קבוצת תלמידים מובחרים. כשבוע לפני ייסוד הישיבה הלך אביו לעולמו והוא קרא לה על שמו: 'עטרת ישראל'. בישיבה שימש חמיו רבי מאיר חדש משגיח, לצד המשך כהונתו בישיבת חברון. כמו כן מסרו בה שיעורים ר"מים שלימים הפכו לגדולי ראשי הישיבות, כמו הגאון רבי משה מרדכי פרבשטיין ורבי דוד כהן, ראשי ישיבת חברון ועוד. לאחר פטירתו של רבי מאיר חדש התמנה כמשגיח הגה"צ רבי חיים וואלקין.
הגרב"מ טבע את השפעתו על שכונת בית וגן כולה. מדי שבוע מסר שיעורים בסדר קודשים. כמו כן מסר 'חבורה' בלילות שבת, מעמד שמשך רבים מקרוב ומרחוק. בכישרונו ליטש וחידד שוב ושוב הגדרות והסברים, וכך משך רבים לקבל מתיקות וחיות בעמקות הסוגיות. הוא גם השתמש בכישוריו אלה לחכמת המוסר ולשיעורים בפרשת השבוע. בחלק מהשבתות, כמו בחודש אלול או שבת חנוכה ופרשת זכור, וגם בשבת פרשת וישלח היו עשרות רבות גודשות את ביתו, ואז נהג לשיר גם שירי רגש, כמו 'ברוך אלוקינו'.
כמי שגדל על שיטת 'גדלות האדם' של סלבודקה, שכלל והתאים שיטה זו לדורות האחרונים, ובנקודות רבות יצר את האב טיפוס של צורת בן התורה בימינו. הוא עמל בלי סוף לייקר ולחבב את לומדי ועמלי התורה הן ברבים והן בעיני עצמם, בשל כך, למשל, טרח לכתוב הסכמות לספרים של אברכים צעירים והעלה על נס את החיבור הנוכחי שלא נודע כמוהו.
מתלמידיו דרש עוד ועוד, וייקר את מאמציהם בצורה מופלאה. מרגלא בפומיה אמרה שטבע: "המקסימום האפשרי הוא המינימום הנדרש".
לצידו עמלה רעייתו הרבנית שולמית ע"ה, להיות 'אם הישיבה'. היא, אישה גדולה בזכות עצמה, מחנכת וסופרת (היא כתבה גם את הספר המונומנטלי על אביה 'המשגיח רבי מאיר – הגביע שעלה על גדותיו' שבו היא חשפה את גודל רוחה), הפקירה את ביתה לטובת התלמידים שחשו בו כבביתם שלהם, כמו שראתה בבית הוריה. הרבנית נהגה להכין סיר צ'ולנט מיוחד לבחורי הישיבה שהיו באים לטעום ממנו בליל שבת לאחר לימודם.
בהספד שנשא עליה הגרב"מ בהלווייתה לפני פחות משנה נפרד ממנה במילים המרטיטות: "…אין אמא מושלמת ממך, אין סבתא מושלמת ממך, אין אחות מושלמת ממך… תלמידי הישיבה הם תלמידייך, והם אוהבים מאוד מאוד מאוד מאוד. אני רוצה להודות לך על החינוך שחינכת אותם".
עד הנשימה האחרונה
בכל השנים היה הגרב"מ דוגמה חיה לבני הישיבות, לא רק לתלמידיו שלו, לאהבת תורה ושמחת לימוד התורה אין קץ, כאשר אינו מוותר על קוצו של ליטוש בסברה הנאמרת ובהבנה עד הסוף. הוא עצמו נחשב למתמיד ושקדן בצורה קיצונית. בביתו לא עלה רשמית על יצועו במהלך השבוע ורק נמנם בכורסתו תוך כדי עמל מופלג בתורה. בנסיעותיו העידו לא אחת שישב שעות רבות על מקומו שקוע בלימוד רצוף. כמו כן ישב וכתב את חידושיו הרבים במחברות מסודרות כאילו הוא עדיין בחור צעיר.
בשנת תשע"ב צורף ל'מועצת גדולי התורה' של 'דגל התורה', לצד כהונתו כחבר נשיאות של 'ועד הישיבות' ושל 'מפעל הש"ס'. למרות גדלותו ואלפי תלמידיו נהג להתבטל בפני גדולי הדור, שלא היו רחוקים מגילו, ורתם את כישוריו להאדרת כבוד התורה ולומדיה.
במערכת הבחירות לעיריית ירושלים בשנת תשע"ד כובד הגרב"מ לשאת דברים בנוכחות מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן בכנס מרכזי שהיה באולמי 'תמיר'. הגרב"מ קרא לציבור לעמוד על רגליו ואז בירך על מרן הגראי"ל שטיינמן 'ברוך אתה… שחלק מחכמתו ליראיו' בניגון של ברכת 'לשמוע קול שופר', והיו הדברים חודרים יותר מכל דרשה ונאום. גם ב'עצרת המיליון' בר"ח אדר ב' תשע"ד כובד לברך את ברכת 'חכם הרזים' הנדירה.
במהלך השנים פורסמה תורתו בכרכי 'ברכת מרדכי' על מסכתות הש"ס, על התורה ועל המועדים, וכן ספרים על קושיות הרח"פ שיינברג בספר 'משמרת חיים' (שבהם עסק במהלך הטיסות), על קושיות ה'קבא דקשייתא' קונטרסי שיעורים ועוד.
בצהרי שבת פרשת פנחס תשפ"ג אושפז בבית החולים לאחר קוצר נשימה. יומיים לאחר מכן הידרדר מצבו והוא עבר טיפול להסדרת הנשימה. במהלך ארבעת החודשים האחרונים מצבו ידע עליות ומורדות, וממש בשבוע האחרון אף נרשמה הטבה קלה במצבו הבריאותי, אך ביום חמישי לסדר 'ואגדלה שמך' ניצחו אראלים את המצוקים ומרן ראש הישיבה הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי – מי שהיה דוגמה חיה ל'חיות' אין סופית בלימוד התורה – השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה והתעלה לישיבה של מעלה.
דבקות בתורה. לצד הגר"ח שמואלביץ זצ"ל
בנו היחיד הגאון רבי בן ציון אזרחי שהה בעת הפטירה בחוץ לארץ, ולכן נדחתה הלוויה למחרת, יום שישי. היא יצאה מביתו בשכונת בית וגן בירושלים אל הר הזיתים, אל חלקת סלבודקה, שבה נטמנה רעייתו ובה טמונים חמיו רבי מאיר חדש והסבא מסלבודקה לצד רבותיו רבי יחזקאל סרנא, רבי משה חברוני ורבי משה מרדכי אפשטיין.
א
חי אהובי, מרן ראש הישיבה זצ"ל, לא היה רק 'ראש ישיבת עטרת ישראל'. הוא היה ראש הישיבה של הדור כולו, בכך שהקנה מושגים בתורה לכל הדור כולו. גם לבחורי הישיבות כולם שהיו בתוך עולמה של תורה, וגם לאלו שהיו רחוקים ובזכותו קיבלו מושג מהי תורה. בכך השפיע על הדור כולו.
ידועים דברי הגמרא במסכת קידושין על הפסוק 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם' – שהתורה היא רפואה. הגמרא מביאה משל על אב שהכה את בנו כדי לחנכו ולאחר מכן שם רטייה על המכה, וכך אמר לו: 'כל עוד יש לך רטייה על המכה אתה יכול להתנהג כרגיל, ליהנות, לאכול ולשתות. אבל ברגע שתסיר את הרטייה אתה נמצא בסכנה גדולה'. כך אומר לנו הקב"ה: 'בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין'. צריך להבין: לא כתוב בראתי לו 'תורה רפואה', אלא 'תבלין'. מדוע?
לדעתי, המטרה של השוואת התורה ל'תבלין' ולא ל'רפואה', היא לקרב כל אדם לתורה. שהרי אם אנחנו מדברים עם מישהו שרחוק מתורה ומצוות, שכל מטרתו ומגמתו היא ליהנות ולהתענג – אם נאמר לו 'תדע לך שתמסור דין וחשבון על מעשיך ותשלם מחיר על בחירתך' – הדברים הללו רק ירחיקו אותו. הדרך היחידה שאפשר להשפיע עליו היא כאשר אומרים לו: 'אנחנו שמחים מאוד שאתה שמח ומתענג, אבל אני רוצה שתהינה יותר, ולכן אלמד אותך מהו תענוג אמיתי, מהו אושר אמיתי'. אושר אמיתי ותענוג יכולים להיות רק באמצעות התורה הקדושה, כי אין בכל העולם, ובכל העולמות כולם, עונג שדומה ללימוד התורה. ולכן הגמרא מגדירה את התורה תבלין, דבר שמְמַתֵּק, לא רפואה שמגיעה מסממנים מרים. אני אמתיק לך את החיים, ואתה באמצעות התורה תמתיק לאחרים את חייהם.
זו הדרך וזו הצורה שבה הקנה אחי הגדול זצ"ל לתלמידים, לאלפים ולרבבות, את התורה הקדושה. זה היה סוד הצלחתו להפוך גם בחורים שלא גדלו בבתים של תורה לאברכים שלומדים תורה ונהנים מכל רגע. הוא הקנה להם את התחושה שהתורה היא הטוב האמיתי, כדבריו הידועים של רבנו בעל 'אור החיים' הקדוש זיע"א על הפסוק "ושמחת בכל הטוב": "אם היו בני אדם מרגישים מתיקות וערבות התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא ייחשב בעיניהם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
אין ספק שאחי, ראש הישיבה זצ"ל, היה מתלהט על התורה, אבל זה לא העיקר. כמותו היו גדולי תורה רבים. הייחודיות שלו הייתה בכך שהוא גרם לאלפים ולרבבות להיות משתגעים אחרי התורה הקדושה. בזכותו הם החלו להבין ולהפנים שכל הקיום של עם ישראל ושל כל יחיד ויחיד הוא בהתאם לעמל התורה, כפי שרוצה בורא עולם שנעשה, ומגלה לנו את רצונו.
ראש הישיבה זצ"ל היה ענק שבענקים, אבל זה לא התחיל רק כאשר היה ראש ישיבה. כבר משחר ילדותו ניכרו בו כוחותיו הגדולים והתמדתו העילאית. הוא היה עילוי בקנה מידה לא רגיל, כאשר הורינו, אבא ואמא, עודדו אותו כל הזמן.
אני זוכר היטב כיצד אמא ע"ה הייתה אומרת כל הזמן: 'ברוך מרדכי יהיה אדם גדול, גדול בתורה'. היא אמרה לו את זה בקביעות. אלו היו השאיפות שלה, אבל השאיפות הללו והמילים המעודדות אותו לא עשו את רבי ברוך מרדכי. את רבי ברוך מרדכי עשה הוא בעצמו. השאיפות שלו היו הגורם לכך שהוא יצא מה שיצא.
ידועים דברי חז"ל על התקופה שלפני הולדתו של שמואל הנביא: בת קול הייתה מפוצצת בהרים וגילתה שעתיד להיוולד תינוק שייקרא שמואל אשר יהיה שקול כנגד משה ואהרן. את בת הקול הזו שמעו כל בני הדור ההוא, וכל הנשים שילדו בנים קראו להם שמואל. כולן שאפו ורצו ששמואל שלהן יהיה זה שבת הקול דיברה על אודותיו. אבל מה קרה בסוף? כל אותם 'שמואלים' היו אנשים רגילים, ורק שמואל אחד ויחיד הפך לשמואל הנביא, ששקול כנגד משה ואהרן. הוא היה זה שהשאיפות היו שלו, שמעשיו היו מיוחדים.
ידידים מנוער. עם מרן הגר"ד לנדו יבלח"א (צילום: שוקי לרר)
אין ספק שהשאיפות של ההורים של שמואל הטביעו בו את חותמן, אבל העיקר היו השאיפות שלו. כך זה היה עם שמואל, וכך גם עם רבי ברוך מרדכי.
השאיפות של רבי ברוך מרדכי הצמיחו את ראש ישיבת 'עטרת ישראל'. השאיפות שלו התמקדו במטרה אחת ויחידה שהשליכה על כל חייו, מנעוריו ועד ליומו האחרון: כיצד לשמח את הקב"ה, מה לעשות כדי שהקב"ה יהיה מרוצה ממנו. כשהייתה שאיפה כזו ומטרת על כזו, שום דבר לא היה קשה לו. הוא לא בחל בשום עבודה ובשום מטלה, לא התעייף ולא התייאש.
בזכות המטרה הזו אנשים נמשכו אליו כמגנט, 'כהימשך הברזל אחר אבן השואבת'. היו לו רעיונות מהפכניים, שאיש לא חשב עליהם קודם לכן. כל היוזמה של 'מחנה בני תורה' הייתה מהפכנית, ועוד יותר מכך: הוא הקים מחנות כאלו אפילו ברוסיה! אותם בחורים רוסים שלא ידעו מאומה על יהדותם התקרבו בזכות המחנות הללו לבורא עולם, הגיעו ארצה ללמוד בישיבות ומהם יצאו גדולי תורה ממש. בשונה מרוב ראשי הישיבות, הוא הגיע למקומות שלא היו בני תורה, ובסבלנות ובאהבה אין קץ עשה מהם בני תורה, העביר אותם למצב של בני תורה ממש. הוא התייחס ליהודים הללו כיהלומים, ככסף וזהב שצריך לטפל בהם בעדינות ואהבה, ולכן הצליח כל כך.
מבחינתו של רבי ברוך מרדכי, השמיים לא היו גבול, ואפילו לא מחיצה. אם הייתה צריך להגיע גבוה יותר הוא עלה ועשה זאת, בלי להתחשב בשום מגבלה. ואכן, הוא זכה שבורא עולם ראה את המאמצים הללו ועזר לו בצורה נפלאה. הייתה לו סייעתא דשמיא בכל דבר שהוא נגע בו, בכל דבר שהוא זכה לעשות.
בימים אלו, ימי השבעה, מגיעים לנחם מאות ואלפים. המעניין הוא, שאף על פי שרבי ברוך מרדכי העמיד תלמידים לאלפים, לכל אחד סיפור ייחודי משלו על הקשר שלו לרבי ברוך מרדכי, איך הושפע ממנו ומה למד ממנו. הקשר של תלמידיו אליו היה יחיד ומיוחד, שאין לו אח ורע, ולכן האבל עליו קשה שבעתיים. אבל יחיד עשה לך.
אחי, ראש הישיבה, היה מורי ורבי המובהק. בגמרא בכתובות כתוב שכדי להספיד תלמיד חכם יש צורך בשישים ריבוא. כמו שהתורה ניתנה במעמד הר סיני שבו היו שישים ריבוא נשמות ישראל, כך צריך להיות כשהיא ניטלת מאיתנו. כך צריך להיות הספדו של תלמיד חכם. אבל זה כאשר מדובר בתלמיד חכם שלומד לעצמו. לעומת זאת, כאשר מדובר בתלמיד חכם שמלמד גם לאחרים לא די בשישים ריבוא, אלא 'לית לה שיעורא', אין שיעור. כל אחד חייב בהספד הזה.
אנחנו מקווים, מייחלים ומתפללים שזכותו הגדולה של ראש הישיבה הגאון רבי ברוך מרדכי זצ"ל תלווה אותנו בימים טרופים וקשים אלו, ובעזרת השם נזכה בקרוב למה שאנחנו מצפים ומתפללים, ונזכה לראות בזיו פניו המאירים והמזהירים, עם כל גדולי ישראל, בביאת משיח צדקנו ובתחיית המתים, במהרה בימינו אמן.
הביאה לדפוס: שרה פרדס
הגאון רבי מרדכי טולדנו שליט"א
אב"ד בירושלים, חתנו של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל
אבא ליטאי לבחורים ספרדים
לישיבת 'עטרת ישראל' נכנסתי בחודש חשוון תשל"ו, חצי שנה לאחר פתיחתה. הייתי אז בחור בן 22 ולמדתי בישיבת 'שארית יוסף', אבל אז שמעתי ש'עטרת' היא ישיבה חדשה ומצליחה ורציתי גם אני להימנות עם תלמידיה.
כשהגעתי לראש הישיבה הוא קיבל אותי כדרכו במאור פנים, אבל הבהיר לי שאין מקום. עם זאת, הוא השאיר לי פתח צר של תקווה והציע לי לשוחח בלימוד עם אחד מרבני הישיבה, הגאון רבי ישראל מאיר וייס (כיום ראש ישיבת 'נחלת הלוויים').
עם מרן הגר"ד לנדו יבלח"א בצעירותם בישיבת חברון
לביתו של הרב וייס, שהתגורר ברחוב אלקנה בשיכון חב"ד בירושלים, הגעתי במוצאי שבת. באותה תקופה למדנו בישיבה מסכת נדרים ואני הגעתי עם 'חבורה' שכתבתי. הרב וייס שמע והתפעל והציע לי להגיע שוב לרבי ברוך מרדכי למחרת. ואכן, כשהגעתי למחרת, אמר לי ראש הישיבה שבאמת אין מקום, אבל 'אחרי ששמעתי מהרב וייס שאתה יכול לתרום לישיבה וגם להיתרם ממנה – עלינו ליצור מקום במיוחד עבורך'.
באותה נשימה הוא הוסיף והציע לי להיכנס מייד לבית המדרש וללמוד, ורק מאוחר יותר לגשת הביתה ולהביא את חפציי. כך הפכתי לתלמיד מן המניין.
לנצח לא אשכח את ההרגשה הטובה שנתן לי, תלמיד מישיבה לא מוכרת. כבר אז הבנתי שמדובר בראש ישיבה שיודע לרומם בחורים. הדרך הזו, דרך הרוממות, הייתה סוד ההצלחה. כך הצליח עם בחורים חלשים שהיו זקוקים לחיזוק ולמאור פנים, כך הצליח עם בחורי ישיבת חברון שהיו הגרעין הראשוני לישיבתו, וכך הצליח עם התיכוניסטים שהתקרבו בזכותו לחיי תורה מלאים.
ראש הישיבה היה גם השדכן שלי. זה קרה באחד ממחנות 'בני תורה' שנערך באילת. הגרב"מ הזמין את מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל למסור שיעור לבחורים, ובאותה הזדמנות התגלגל השידוך. ראש הישיבה אפילו ערך לי שבע ברכות באולם הישיבה, בהשתתפות גדולי תלמידי החכמים שהיו בירושלים בתקופה ההיא, בהם הגאון רבי בצלאל ז'ולטי, חמיו הגאון רבי מאיר חדש, ושיבלח"א אחיו הגאון רבי יצחק אזרחי שליט"א.
לאחר נישואיי המשכתי ללמוד בכולל של הישיבה, וגם שם ראינו את ראש הישיבה שמבקש בכל מאודו לגדל ולרומם אותנו. כך קבע את מספר הדפים שיש להספיק ללמוד בשעות הבוקר ואחר הצהריים, אחר כך הוסיף מבחנים שבועיים ובהמשך ביקש מאיתנו למסור חבורות לפני האברכים ואף להעלותן על הכתב ולהדפיסן לכל האברכים. הגרב"מ אף תבע מאיתנו, אברכי הכולל, ללמוד עם בחורים בישיבה והוא היה זה שמתאם את החברותות.
באחת ההזדמנויות, כאשר התלוננתי בפניו על אחד החברותות שלא לומד מספיק, הוא הסביר לי שכל אחד מוציא את כישרונותיו דרך הלימוד: מי שיש לו כישרון מוזיקלי – התורה שלו משוררת; אדם מסודר – יוכל ללמוד הלכות בצורה מאורגנת; ומי שיש לו כישרון של אדריכל – יוכל לבנות מערכות נפלאות. זו הייתה דרכו של ראש הישיבה וגם סוד הצלחתו: לחדור לנבכי הנפש של כל בחור, לאתר את הנקודה הטובה והחיובית שבו, וממנה להעלות ולרומם אותו.
כך היה עם החלשים, וגם עם הבחורים החזקים, המפולפלים של הישיבה. הוא הראה להם שהוא לא פחות נועז מהם, אבל הוא אוהב את התורה. כך גם עם הבחורים שהגיעו מהתיכונים, שהוא היה האומן היחיד בדור שיכול היה לזהות את הפוטנציאל שבהם ולהעלותם לדרגות עצומות. ראש הישיבה לא התרגש מבחורים שובבים או נועזים, אלא ההפך. לדעתו, דווקא השובבות מצביעה על יכולות.
הוא ידע לאתר נקודות חוזקה גם אצל בחורים חלשים. אני נזכר שבאחת השנים הגיע לישיבה בחור שקט ומופנם, שרבים תהו אם בשל אופיו השקט הוא בכלל מתאים לישיבה. באותה תקופה הבחורים המבוגרים נהגו להיכנס למטבח הישיבה ולאכול טשולנט בליל שישי. באחת הפעמים גם הבחור הזה, שהיה צעיר מהם, נכנס למטבח ואכל. הבחורים המבוגרים ראו בכך פריצת קו אדום והגיעו להתלונן בפני ראש הישיבה, בתקווה שהוא יורה לסלקו מהישיבה.
לתדהמתם, ראש הישיבה דווקא נהנה מהמעשה. "אם כך, זה אומר שהוא דווקא מתאים לישיבה", אמר לבחורים ההמומים. הבחור, אגב, נהיה בסופו של דבר ראש ישיבה מוערך ומצליח בעולם התורה הספרדי.
במקרה אחר בחור, שהגיע מישיבה ספרדית והיה תמים למדי, התקבל לישיבה לאחר ששוחח בלימוד עם ראש הישיבה. "ראיתי בעיניים שלו ניצוץ של שובבות", כך הסביר. מבחינתו, ניצוץ של שובבות ותעוזה לא היה חיסרון אלא מעלה. כך הוא בנה תלמידים וכך זכה שכל אחד מעשרות אלפי התלמידים שהסתופפו בצילו ראו בו את המלאך שאמר להם גדל.
הגאון רבי רפאל פראנק
הרבנות הראשית, ראש ישיבת 'נהרדעא' לשעבר
המחנות שעשו היסטוריה
מרן ראש הישיבה זצ"ל ראה את שליחות חייו בקירובם של בחורים תיכוניסטים לעולם התורה. זו הייתה משימה שרק הוא יכול היה ליטול אותה על כתפיו הרחבות, וביצע אותה בהצלחה חסרת תקדים.
הייתי אחד מאותם תיכוניסטים ש'נשרפו', כפי שקראו להם אז. המחזור הראשון היה בשנת תשכ"ו, ואני הייתי במחזור השלישי של מחנה 'בני תורה' שהיה אז בכפר אברהם.
על מחנות 'בני תורה' שמעו רבים, אבל מעטים יודעים שכדי להפיק את המחנות הללו היה צורך בעבודת שטח רציפה ומשמעותית, שהחלה למעשה בשלהי החורף, בין פורים לפסח, בכנס מיוחד של התיכוניסטים בכיתות י"א וי"ב. בתקופתי הכנס הזה נערך ב'מדרשיית נועם' שבפרדס חנה, שם למדתי. לכנס הזה הגיעו טובי הבחורים התיכוניסטים, ולאורך היום כולו נפגשנו עם בחורי ישיבת חברון, הישיבה שבה לימד באותה תקופה הגרב"מ אזרחי זצ"ל, ובחורים מישיבות נוספות כמו בית התלמוד וסלבודקה. הם הגיעו אלינו, מסרו חבורות, שוחחנו עם הבחורים בצורה בלתי אמצעית ונתנו להם טעימה מהעולם של בית המדרש.
המפגש הזה, שהיה לרבים פריצת דרך לעולם התורה, היה מסתיים במשא מרתק שנשא הגרב"מ לפני אלפי תלמידים. במשך שעתיים הוא ריתק את כולם בשפה ברורה והצליח בכישרונותיו להשפיע רבות על כולם. זכורני, היה זה לאחר מלחמת ששת הימים, שהארץ עברה שינויים גדולים והוא בדבריו הציג השקפה תורנית כיצד יש לראות את המציאות בעיניים של תורה. באותה שיחה הציב בפני כולם את השאלה האקטואלית אז והיום 'מיהו יהודי'? הוא הגדיר את הסוגיה שזו לא השאלה, אלא השאלה הנכונה היא: 'מה היא יהדות'. לגבי השטחים שנכבשו הוא הגדיר שהשאלה היא לא מה הם שטחים, אלא מה היא שטחיות וסיכם את קדושת הארץ בהאי לישנא: "ארץ ישראל איננה שטח". הוא ביטא את דעתו באותו משא על ענייני הפוליטיקה לגבי היחס לארץ ישראל בלשון זו: "מה לי ניצים מה לי יונים? זה הרי קרקס לבעלי כנף".
בשנים ההן רוב הר"מים וחלק מראשי המוסדות התיכוניים היו בוגרי ישיבות חרדיות, כך שהם עודדו את המהלך. רק בשנים מאוחרות יותר התרבו ישיבות ההסדר וחלק מהבחורים פנו אליהן, במקום לישיבות החרדיות, זאת נוסף לצוות הר"מים שהתחלף, והוא כבר לא ראה את התופעה בעין יפה.
המחנות היו גולת הכותרת של ההשקעה. בכל מחנה כזה השתתפו כ־400-300 בחורים, חציים מישיבות חרדיות וחציים תיכוניסטים. הייתה זו השקעה כספית אדירה שראש הישיבה נטל על כתפיו. למחנות, שנמשכו כשבוע, היה סדר יום קבוע: את הבקרים הקדישו ללימוד, הבחורים החרדים עם התיכוניסטים, עם מגידי שיעורים ותלמידי חכמים שהעבירו שיעורים מרתקים. משעות הצהריים הייתה פעילות חברתית מהנה.
עיקר ההווי של המחנה היה בלילות: שירי נשמה, חידונים ותוכניות, ובעיקר – השיחות של הגרב"מ אזרחי שעם הכריזמה, החום והעוצמה שלו העניק לבחורים את החוויה הרוחנית העמוקה ביותר. אני זוכר כיצד באחד הלילות, לקראת שתיים בלילה, הצלחתי להיכנס לראש הישיבה לשיחה של כמה דקות, שיחה של נער צעיר החושב על העתיד ומשוחח שיחת נפש עם ראש הישיבה. שיחה זו נחרטה בנשמתי לנצח. ברגעים לו נוצר בינינו הקשר הראשוני, שהלך והתעצם. לקראת סוף השבוע של המחנה היה טיול מאורגן, ובמהלכו הגרב"מ היה עוצר באמצע המסע לא במקום יישוב ואומר דברי תורה מתוקים מדבש.
אחוז ניכר מאלו שהשתתפו במחנות 'בני תורה' המשיך בישיבות חרדיות. אבל גם אלו שלא עשו כן הושפעו בצורה דרמטית מראש הישיבה הנערץ. אני חייב להוסיף נקודה נוספת. אצלנו, ב'מדרשיית נועם', שלח ראש הישיבה, הגאון רבי יהושע יגל זצ"ל, את תלמידי כיתה י"ב ללמוד למשך חודש אלול ובתקופת הימים הנוראים לישיבות חרדיות, כדוגמת סלבודקה, כפר חסידים, חברון וכדומה. היינו שומעים חבורות מהר"מים, מהבחורים ומהאברכים בישיבה, מצטרפים ללימוד ומקבלים מושגים של יראת שמיים ואהבת תורה. הרב יגל, כמו ראשי ישיבות רבים אחרים, ראה בכך אתגר חשוב של חיבור בין הקהלים, ויישם את הוראתו של מורו מרן הגר"א קוטלר לראות את תפקידו להיות גשר לעולם הישיבות. בסופו של דבר רבים אכן עשו מהפך ועברו ללמוד אחרי סיום התיכון בישיבות הללו. מרבית המשתתפים במחנות הללו המשיכו אחר כך ללמוד בישיבות חרדיות כדוגמת סלבודקה, חברון, וכן בישיבות כנסת חזקיהו בכפר חסידים אצל הגר"א מישקובסקי זצ"ל והנגב אצל הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, שהיו מורכבות בעיקר מבחורים תיכוניסטים לשעבר. בהמשך, כשהקים הגרב"מ את ישיבת 'עטרת ישראל', היא גם קלטה בחורים מתחזקים רבים.
גם אני, בעת שלמדתי בישיבת חברון, זכיתי להיות שותף בארגון ובניהול מחנות 'בני תורה' שנערכו באותה תקופה ביד בנימין. בעיניי ראיתי את העוצמות של מרן ראש הישיבה זצ"ל ואת מסירות נפשו למען מפעל אדיר זה.
במהלך השנים נבנו אלפי בתים של תורה על ידי הבחורים שהפכו לאברכים מרביצי תורה וראשי ישיבות, משמנה וסולתה של היהדות החרדית. ואת כל המהפכה הזו יזם ותפעל יהודי אחד, ראש ישיבה שראה את הפוטנציאל האדיר שטמון בתיכוניסטים, ופעל ככל יכולתו לקרב אותם לחיי תורה אמיתיים.
הרב אליהו גוט, מזכיר הוועדה הרוחנית של 'משפחה'
מפגש שנתי בציריך
התוודעתי לראשונה לגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל בגיל ישיבה קטנה בחו"ל בשנות המ"ם, דרך ספרי 'והגית' בהוצאת 'תנועת בני תורה' – "ספר הדרכה לעיון והעמקה". עד היום אינני יודע כיצד התגלגלו הספרים לאוצר הספרים של הישיבה, הייתי כמדומה היחיד שעיינתי בהם מדי פעם. ואז, יום אחד, זכיתי גם לפגוש במחבר עצמו. רבי ברוך מרדכי נהג במשך שנים רבות להגיע לעירנו ציריך השווייצרית מדי שנה בשבוע ראשון של בין הזמנים בניסן, כדי להתרים את נדיבי העיר לישיבתו ואולי גם לתנועת בני תורה. עד היום אין לי מושג מי היה היזם, אבל בשבוע זה התקיימה ישיבת בין הזמנים בקומה השנייה של בית הכנסת 'אגודת אחים'.
בכל בוקר, מתשע ועד חצות היום, למדנו שישה עד שמונה בחורי ישיבה ששבו לביתם לחג הפסח בחברותות, בדרך כלל את מסכת פסחים. החל מהשעה שתים עשרה מסר רבי ברוך מרדכי שיעור בסוגיה. לשיעור הצטרפו באופן קבוע גם שני בעלי בתים תורניים שהכינו את הסוגיה בזמנם הפנוי.
לא צריך להכביר על הריתחא דאורייתא בשיעור זה, בפינה המערבית-דרומית של בית הכנסת, ליד החלונות הצבעוניים. כך, במשך כמה שנים, הפכתי מדי חודש ניסן לתלמיד לשבוע אחד של רבי ברוך מרדכי. הוא הכיר למשתתפים טובה מרובה – לפחות אני יכול להעיד בקשר אליי – ומשפגשתי בו בארץ במהלך השנה באירועים שונים, התייחס אליי כאל ידיד ותיק ולא כאל תלמיד. כבר מרחוק הניף ידיו בהתלהבות לברכת שלום, למרות פער הגילים והמעמדות הכביר.
הדבר שהכי הרשים אותי אצל רבי ברוך מרדכי היה הקשב – כשהדבר התאפשר. קשב בריכוז, קשב שניכר בעיניים, במבט מרוכז לחלוטין בדובר. הוא היה כל כולו רק בשבילי באותן דקות. ובשבילי, כמחבר 'והגית' הוא ייצג את התורה בתפארתה, שעכשיו מקשיבה לי בריכוז.
לימים התבקשתי להיכנס למעונו, לקבל הסכמה עבור ספר. למרות שהייתי רק השליח, הוא ייקר אותי בצורה יוצאת דופן: לאחר כל שורה שכתב בהסכמה הוא עצר, הקריא בפניי את מה שכתב וביקש אישור להמשיך. רק משאישרתי במבוכה ובלית ברירה שזה בדיוק מה שצריך לכתוב, הוא המשיך וכתב עוד שורה, ושוב עצר – לקבל 'אישור' נוסף ממני הקטן לפני שהוא ממשיך הלאה.
אני באמת לא יודע מה ראה על ככה. אולי נהג כך עם כל צורב? אבל בשבילי זה היה לא רק רוממות של הזולת, זה היה שיעור איך מגדלים תורה וכבוד התורה בצורה ממוקדת. ככל הנראה יחלוף עוד זמן רב עד שאוכל לכמת את ההשפעה עליי בצמתים הללו שבהם נפגשנו, אבל ללא ספק, למרות שלא למדתי אצלו בישיבה, זכיתי ממנו לשפע רב.
ר' הלל פלאי אברך, בוגר ה'חבורות'
השעות המתוקות בעולם
אחרי הסתלקותו של רבנו הגרב"מ אזרחי זצ"ל, הדבר שחוזר על עצמו אצל כל מספיד וכל מי שקצת זכה להכיר זו העובדה שעצם הזכרת השם 'רבי ברוך מרדכי' מבטא אהבת תורה, גישמאק בלימוד התורה. אתן נקודת מבט של בחור, ואני בטוח שכמוני יש עוד אלפים שאומנם לא היו תלמידיו באופן רשמי, אבל חייבים לו את תחילת הדרך שלהם ואת התענוג שיש להם בלימוד.
היה זה בזמן שלמדתי בישיבת 'מעוז חיל', הסמוכה לישיבת 'עטרת', בבית וגן. ידעתי שאחת החוויות בליל שבת בבית וגן היא ללכת ל'חבורה של רבי ברוך'. הרצון ללכת לחבורה החל מתוך שאיפה להיכנס לעולם ה'ישיבישקייט', אבל אז נשאבים לתוך עולם ממגנט וסוחף.
בשעה 11 בלילה לובשים את הכובע, החליפה והעניבה והולכים לחבורה. עבור בחור בשיעור א זו התחושה הכי טובה בעולם: עכשיו אני כמו האלה מסיפורי 'חברון' של פעם – הולכים ל'חבורה' בליל שבת בשעה מאוחרת…
סמוך לשעה 11 הסלון ברחוב קאסוטו מתחיל להתמלא בבחורים. מקורבי ראש הישיבה מניחים את הגמרות הישנות ואת הרמב"ם עם הסימניות הגדולות על השולחן, ומחכים שהגרב"מ יצא מחדרו. ואז הוא היה יוצא, מתיישב על כיסאו כמלך בגדוד, פותח את הגמרא לאט לאט, מדפדף דף אחרי דף, משתעל קלות, ומתחיל בקול שקט לקרוא מתוך הגמרא.
הגרב"מ עוצר לשתי דקות, מסביר את הגמרא, עובר וקורא את דברי התוספות. משם עובר לרמב"ם, מדייק בדבריו ועוצר, מראה שהרמב"ם הוסיף משהו ולא ברור מדוע. ואז הוא ממשיך ומעמיד את השאלה, מחזק את קושייתו ממקום נוסף בש"ס.
ואז מגיע תורם של הבחורים להתערב. הסלון הצפוף הופך למוקד של ויכוחים בקול רם, בריתחא דאורייתא נפלאה. לבסוף, משתיק הגרב"מ את הקהל, ואז זורק לחלל האוויר את ההגדרה ש'תסדר' כל הסוגיה. הוא מניח את היסוד, מביא לו ראיה, ואז מוכיח מלשונו של הרמב"ם איך היסוד מסתדר כפתור ופרח.
החבורה מסתיימת. מבירור קצר שאני עורך עם כמה מהחברים שלי, מתברר שאף אחד לא הבין לעומק. זוכרים משהו מההגדרה שהגרב"מ אמר בסוף, לא יותר. אבל כאן אני זוכר תחושה מאוד מוזרה: הסוגיה שהגרב"מ דיבר עליה בכלל לא נוגעת אליי, בכלל לא קרובה ל'ארבעה אבות' שלומדים בישיבה.
הגעתי לחבורה בשביל ה'קונספט', אבל עכשיו, אחרי שיצאתי, אני מרגיש שבאמת החמצתי משהו. אני מסתכל על החבר'ה הרציניים של שיעור ג אצלי בישיבה, שכן הבינו, ואין חוכמות, אתה באמת רואה שהם מאושרים עלי אדמות. אחרי החבורה אצל הגרב"מ כל לימוד העיון נראה כתענוג הגדול בעולם, וגם תענוג שיכול להיות שווה לכל נפש. ואת העניין הזה שמעתי במשך השנים מהגרב"מ מפורשות: כל אחד יכול, כל אחד יכול להעמיק, לגדול, לצמוח.
אבל הרבה לפני ששמעתי את זה ממנו במפורש, הרגשתי את זה. הגרב"מ נתן לי באופן אישי להרגיש, שזה פשוט 'כיף'. אם לא תלמד בעיון ובסברה עמוקה – אתה פשוט מחמיץ.
בחבורות הבאות כבר באנו מוכנים יותר מרוכזים. היינו כמה בחורים, וחילקנו בינינו את החבורה: אחד מתמקד בזכירת הסוגיה, אחד בהבנת הקושיה, אחד במעקב אחר שלבי התירוץ, ואחד בקליטת הראיות. כך עלה בידינו 'להחזיק' את כל החבורה, ואני אומר לכם באמת, היה לנו תענוג גדול.
בבוקר יום חמישי, כששמעתי על פטירתו של ראש הישיבה, נזכרתי באותם לילות שבת. החבורות כתובות בקלסר ששמור אצלי, אבל יש דבר אחד שלא צריך בשבילו קלסר, כי זוכרים בעל פה, והוא ההרגשה שאיתה יצאתי מהחבורה: ללמוד בעיון הוא התענוג הכי גדול, ואין סיבה שגם אני לא ארגיש את התענוג הזה. לפני שהנחיל לנו 'עולם הבא' – הראש־ישיבה הנחיל לנו את ה'עולם הזה' הכי מענג שאפשר לתאר.
