כמרים בבית המדרש

הם היו נוצרים אדוקים, חלקם שונאי ישראל, שהקדישו את חייהם ללמוד לשון הקודש ולהתעמק בדברי חז"ל | מבט היסטורי מרתק על הגויים שניסו ללמוד פוליטיקה מהגמרא

זו הייתה תקופה סוערת במיוחד בפוליטיקה הבריטית. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 1625 (שפ"ה) מת המלך ג'יימס הראשון ותחתיו עלה בנו צ'ארלס. אלא שעוד לפני שהספיק המלך החדש להסדיר את כס המלוכה, הוא נקלע למחלוקת חריפה עם חברי הפרלמנט, שממש לא אהבו את השחיתות שחגגה במלוכה וגם לא את המיסים הרבים שביקש להטיל על העם.

צ'ארלס לא נכנע במהרה, הוא ביקש להכריז על פיזור הפרלמנט, וזו הייתה רק המערכה הראשונה בסיפור עצוב, שיסתיים כאשר בית הדין של הפרלמנט ירשיע את המלך באשמת בגידה ויוציא אותו להורג, בטקס שיזעזע את כל אירופה.

אבל הסיפור שלנו מתרחש עשרים שנה לפני אותה הוצאה להורג. הגיבור הראשי שלו הוא חבר הפרלמנט, ג'ון סֶלדן, שמלבד היותו אינטלקטואל חריף ומשפטן בכיר – החזיק בביתו ספריה בת 8,000 ספרים וחיבר לא מעט חיבורים בעצמו – גם קורץ מהחומר שאינו יודע להיכנע.

המלך צ'ארלס מאוד לא אהב את אוסף התכונות הזה, והוא הורה לכלוא אותו ב'מצודת לונדון'  (ה'טאוור'). אלא שלאחר ארבעה חדשים, גם מלך נחוש כמו צ'ארלס הבין שמלומד כמו סלדן לא יוכל לשרוד בלי חומר קריאה, וברוב חסדו הוא איפשר לו לבחור שני ספרים שיוכנסו אליו לתא.

וסלדן בחר. ספר אחד: 'תלמוד בבלי'; ספר שני: 'תלמוד ירושלמי'. שניהם בשפת המקור.

שלא תטעו, סלדן לא התגייר. הוא היה ונותר נוצרי פרוטסטנטי אדוק. אבל זה לא מנע ממנו לשקוד על דברי החכמים היהודים, כדי ללמוד מהם כיצד… לנהל מדינה. לא פחות. הוא סבר שהתנ"ך אינו מספיק כדי לשמש כמודל עבור ה"רפובליקה העברית", ולכן עשה לא מעט מאמץ על מנת ללמוד את השאר המצוי רק בשפת המקור.

בשנים הקרובות הוא פירסם שני ספרים על ההלכה העברית: אחד בדיני ירושה, והשני בהורשת מעמד הכהונה. לאחר מכן הגיע ספרו המרכזי נקרא 'משפט הטבע והאומות על פי לימודם של העברים', שאותו פירסם ב-1640, השנה שבה נאלץ המלך צ'רלס להתקפל ולכנס מחדש את בית הנבחרים. בנוסף, הוא פירסם ספרים על לוח השנה העברי, על דיני נישואין וגירושין על פי ההלכה, ועל המוסדות המדיניים בהלכה – בראשם הסנהדרין.

*

עוד נחזור לסלדן, אבל הוא ממש לא היה המלומד היחידי בסביבה, שעשה מאמצים אדירים ללמוד את השפה היהודית – לשון הקודש וארמית – כדי להגיע אל הדברים במקורם.

הכירו את ה'הבראיזם': תנועה שלמה, זרם אינטלקטואלי שבמשך שלוש מאות שנה רווח באירופה הנוצרית. מלומדים, אנשי ספר, פילוסופים, מיסטיקנים, אנשי כמורה ואפילו מדענים – כולם רצו להתבסם מהחכמה העברית הקדומה. בין הדמויות הבולטות שנמנו על הזרם אפשר למנות את המדען אייזיק ניוטון ואת גוטפריד לייבניץ, לצד ההוגים ג'ון לוק ותומס הובס – מהאבות המייסדים של המחשבה הפוליטית בעידן החדש.

ההשפעה שלהם על עולם הספרות התורני עצומה: הם הראשונים שכתבו קטלוגים יהודיים (המלקט המפורסם, רבי שבתי משורר באס – שיכתוב את ספר הביבליוגרפיה העברי הראשון 'שפתי ישנים' – יסתמך על הרשימות ההבראיסטיות. ולא רק הוא).

אלא שלא כל ההבראיסטים שווים. היו ביניהם פילושמיים שהתאפיינו במידה כזו או אחרת של אהבת ישראל, כמו גם אנטישמיים מובהקים. היו ביניהם מיסטיקנים שביקשו לגלו

גמרא בכלא. ג'ון סלדר

ת את הסודות היהודיים, והוגים ריאליסטים שעסקו בה מטעמים פוליטיים.

גם תחומי העניין העבריים שלהם לא היו זהים; חלקם עסקו בקבלה, מתוך ניסיון להגיע למה שהם התייחסו כאל חכמה עתיקה שנשכחה. אחרים דווקא רצו לחזור לתנ"ך – מה שהם כינו "הברית הישנה", על מנת ללמוד אותה בשפתה.

אחד הזרמים הכי מרתקים, שעליו נייחד את הדברים הבאים, הוא ה'הבראיזם הפוליטי'. הוגים, כמו סלדן בו פתחנו, ביקשו להבין יותר טוב את התקופה שבה מלכות בית דוד עמדה על תילה, וזאת כדי לנסות לגזור ממנה עקרונות בסיסיים שעל פיהם יהיה ניתן להשתית את הסדר הפוליטי באירופה.

קבלה בהסכמת אפיפיור

לאדם החושב בן זמננו, קשה להבין מה הקשר בין ספרי היסוד היהודיים לבין ניהול המדינה המודרנית. ולא בכדי. במאתיים השנים האחרונות, המחשבה הפוליטית התנתקה לגמרי מכל מה שנחשב 'דתי'. ההוגים שחוללו את המהפך הזה – הפילוסוף הבריטי ג'ון סטיוארט מיל בספרו הנודע "על החירות", ומאוחר יותר ג'ון רולס ועוד – קראו לבסס את המוסר המדיני על "המצפון האנושי" ולא על מקורות עתיקים. כך הפכה ה"מדינה" לישות חילונית יותר ויותר.

סדר חדש. ג'ון לוק

אבל לא תמיד זה היה כך.

להפך, במשך אלפי שנים, לא היה הוגה אחד בעולם שחשב שאפשר להשתית סדר מדיני מבלי לעשות שימוש בדת. לכולם היה ברור שללא אמונה דתית, אף שלטון לא יכול לשרוד לאורך זמן, והחברה תתפורר ותשקע לתוהו ובוהו. המהפכה החילונית הציגה את עצמה כמובנת מאליה, אבל בעצם היא הייתה לא פחות מקפיצה לתהום בעיניים פקוחות.

סביר להניח שאם תשאלו אדם ממוצע ברחוב, רוב הסיכויים שהוא יאמר לכם שצורת החשיבה החילונית היא זו שהביאה לעולם את הדמוקרטיה, את זכויות הפרט ואת החירויות השונות. עד היום, מפלגות שמאל-מרכז חילוניות שלוחמות במה שהן מכנות 'כפיה דתית', תופסות את עצמן כמגנות על הערכים הליברלים שהמדינות המודרניות מבוססות עליהן.

האם זה אכן כך? האם הרפובליקות המודרניות צמחו מאליהן במוחם של הוגים מערביים, כיצירה חילונית? האם חירויות הפרט או מבנה המדינה המודרני היו מראשיתן יצירות שקמו על מנת להילחם כנגד "הכפייה הדתית"? ההיסטוריה מראה שזאת קביעה שכלל אינה מדויקת – ואולי אפילו הפוכה לחלוטין.

למעשה, חלק נכבד משורשיה הקדומים של ההגות הפוליטית המודרנית, לא רק שלא היו חילוניים, אלא גם לא היו מערביים-נוצריים – או לפחות לא רק כאלו. בחלק מהמקרים, הרעיונות שהולידו את הרפובליקה המודרנית דווקא צמחו באירופה על רקע אחר לגמרי – על רקע בית המדרש היהודי.

וכאן אנו חוזרים אל ההבראיזם.

ראשיתה של התנועה הזו באיטליה של תקופת הרנסנס – בערך בשלהי המאה ה-ט"ו למניינם. דווקא שם, בארץ האפיפיור שהייתה נתונה להשפעת הוותיקן יותר מכל ארץ אחרת באירופה, החלו לצוץ הסדקים הראשונים בשלטון הכנסייה.

מדינאים, הוגים ואפילו אנשים פשוטים החלו להעז יותר ויותר להביע ביקורת על הממסד הדתי המנוון, שנועד בעיקר לדאוג לשרת את האינטרסים האישיים של האפיפיור וקרובי משפחתו. היו מקרים שהעימותים הללו הפכו למרד גלוי.

מי שהיה פעיל באותה תקופה, היה ההומניסט הנודע ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, שכבר כבחור צעיר נודע כעילוי שהצליח להדיר שינה מעיניהם של ראשי הכנסייה. דלה מירנדולה נודע בעיקר בזכות ה"נאום על כבוד האדם" שכתב, ובו מנוסחים עיקריה הבסיסיים של ההומניזם. אבל מה שהטריד את הותיקן היו בעיקר '900 תזות תיאולוגיות'  שהוא כתב ובהן קרא תיגר על מעמד הכנסייה.

דלה מירנדולה לא הסתפק בחיבור, הוא ביקש לנהל ויכוח פומבי עם ראשי הכנסייה. והבקשה הזו העמידה את הכנסייה במבוכה. כמרים תמיד אהבו להתווכח, אבל רק כשהם יכולים לשלוט בתנאי הוויכוח. גם האפשרות שיהיה עליהם להכריז על דלה מירנדולה כ"מין" לא הייתה נוחה במיוחד.

אבל החדשנות של העילוי הצעיר, שמת בגיל 31 בלבד, לא הייתה רק בתעוזה של הדעות שהעז להביע בפומבי, אלא גם במקורות שעליהם התבסס. במקום לצטט מספריהם של "אבות הכנסייה", דלה מירנדולה ניסה לאחד את גורמי הידע השונים על מנת להגיע למה שהוא ראה כ"אמת עתיקה", שאבות הכנסייה הספיקו לשכוח.

בהקשר הזה, הוא עשה שימוש לא רק בפילוסופיה יוונית, באיסלאם ובמאגיה אלא גם – להבדיל –  בספרות הקבלה היהודית. למעשה, 47 מתוך 900 התזות שלו עסקו באופן ספציפי במה שהוא כינה "יסודות החכמה העברית".

ללמוד פוליטיקה מהיבראיזם. הג"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג

הלימוד של דלה מירנדולה לא היה "לשמה", והוא עשה מאמץ על מנת למצוא בתוך הקבלה "הוכחות" לתפיסותיו התיאולוגיות. אך עצם הפנייה של מלומד נוצרי לספרות הסוד היהודית היה חידוש גדול. דלה מירנדולה טרח ולמד עברית מחברו לספסל הלימודים באוניברסיטת פאדובה: סטודנט יהודי בשם אליהו דלמדיגו, שעמדותיו בנוגע לדת (ולקבלה בפרט) עתידות לעורר פולמוס בצד השני של המתרס.

גם דלה מירנדולה לא היה הראשון. מלומדים נוצרים שלמדו עברית לצרכים תיאולוגיים-נוצריים, כבר פעלו בעת העתיקה, וביתר שאת במאות הי"ב-י"ג למניינם. הללו התעמקו בנוסח העברי של המקרא, בעיקר כדי להכריע בשאלות של פרשנות וניסוח, בהרבה מקרים הם גם למדו את ה'מפרשים' היהודיים.

החידוש של דלה מירנדולה שהוא לא הסתפק בלימוד תנ"ך. הוא ביקש להגיע דרך המסורת החז"לית לאמיתות שיסודן בתקופה שלפני הנצרות, ובכך איתגר את מקורות הידע של הכנסייה הקתולית. דלה מירנדולה מת בגיל 31 כתוצאה מהרעלה, אבל רבים מהחידושים שלו האריכו ימים אחריו. אחד מהם הוא העיסוק בעברית.

עשרים שנה לאחר מכן התפרסם ספר בשם 'על חכמת הקבלה'. אם חשבתם שמדובר במשהו יהודי, בפתח מתנוססת הקדשה שלא אחר מאשר האפיפיור. מחבר הספר הוא אחד ההבראיסטים המפורסמים ביותר – יוהנס רויכלין (ראה מסגרת).

ספרות הקבלה קסמה במידה רבה למיסטיקנים רבים, שניסו להחיות את העיסוק בפרקטיקות מאגיות באמצעותה. בדרך הם לא היססו לערב מכל הבא ליד. כך למשל, איג'ידניוס ורטיבסיס, שכיהן כחשמן וכראש המסדר האוגוסטיני, פרסם את "הספרון על האותיות העבריות" בו ניסה לשלב בין קבלה יהודית ומיסטיקה פיתגוראית. מאחר שוורטיבסיס כיהן כחשמן וכראש המסדר האוגוסטיני, כתיבת הספר הפכה אותו לנושא המשרה הבכיר ביותר בכנסייה שעסק באופן מוצהר בקבלה יהודית.

מלומד נוצרי ידוע אחר שעסק בקבלה היה גיום פוסטל, שחי בצרפת במאה ה-ט"ז למניינם. פוסטל היה אחד המומחים הידועים לשפות שמיות באירופה, ומלבד עברית ידע גם ערבית, פונית, אמרנית ואשורית. פוסטל תירגם וניסה לפרש חלק מספר הזוהר. בנוסף, הוא כתב תרגומים גם לספר יצירה, ספר הבהיר, ביאור הרקנטי לתורה, מדרש רבה ועוד.

למרות המוניטין לו זכה כאינטלקטואל, העיסוק הנרחב של פוסטל בקבלה יהודית לא מצא חן בעיני סביבתו. בן זמנו, הפילוסוף האנגלי פרנסיס בייקון, תיאר אותו כ"בעל מוח מתוסבך ושכל לא שפוי". האינקוויזיציה הוונציאנית הייתה נחרצת עוד יותר, והיא עצרה אותו ואסרה עליו לפרסם כתבים תיאולוגיים. לאחר שחרורו הוא עבר לפריז, שם נעצר שוב ונכלא עד מותו.

הרפובליקה של העברים

בתקופה הבאה, העיסוק בחכמה היהודית הפך סמל סטטוס בקרב האליטה האינטלקטואלית באירופה. לייבניץ, ניוטון, ג'ון לוק, תומס הובס ורבים אחרים למדו עברית וניסו לעסוק בחלקים מסוימים מהתורה. לייבניץ למשל, כתב הערות על הספר "מורה נבוכים" לרמב"ם, בעוד ניוטון, בר-הפלוגתא הגדול שלו, ניסה לשלב בין העקרונות הפיזיקליים שגילה לפרופורציות של בית המקדש על מנת לבנות את תפיסתו הפילוסופית-תיאולוגית, או כדי לחשב את הקץ (הוא טען, בין היתר, שיהודים יחזרו לארץ ישראל במאה התשע-עשרה, ושבשנות הארבעים של המאה העשרים יחווה העם היהודי קטסטרופה גדולה).

עד היום אפשר לראות שרידים של ההבראיזם בעולם האינטלקטואלי האירופאי. כך למשל, בסמל של אוניברסיטת ייל המפורסמת מופיעות המילים: "אורים ותמים" בעברית ובלטינית. ואילו על החותם של אוניברסיטת קולומביה מופיע השם המפורש בעברית.

אלא שלכל הסלט התיאולוגי הזה של קבלה-נוצרית, פרי דמיונם של נזירים ואינטלקטואלים נוצריים, הייתה השפעה מוגבלת בלבד (הכתבים ה'יהודיים' של ניוטון –העלו אבק מאות שנים עד שהתגלגלו לאוניברסיטה העברית).

אם היה זרם אחד של הבראיזם שכן היו לו משמעויות רחבות, זהו ככל הנראה ההבראיזם הפוליטי. ולא בכדי. אירופה של אותם ימים נמצאה בעידן רב תהפוכות, הן מהבחינה האינטלקטואלית והן מצד הסדר הפוליטי.

אחרי מאות שנים של שלטון הכנסיה, המערכות הלכו והתפוררו. יותר ויותר הוגים ומדינאים חיפשו מודל אחר, שיבטא את השאיפות הפוליטיות שלהם. ה'ברית החדשה' הנוצרית התגלתה כלא רלוונטית לחיים הציבוריים המודרניים. התחושה הייתה שחייבים מקורות חדשים.

דווקא בשלב זה קמו לא מעט נוצרים שהחליטו לחזור אל השורש, מה שהם כינו "הברית הישנה", בניסיון לשחזר או ללמוד את הסדר הפוליטי היהודי. להתבונן בסיפור מלכות יהודי וישראל וללמוד כיצד התנהלה "רפובליקה" על פי חוקי התורה, כולל תיעוד מפורט של הדינמיקה ויחסי הכוחות השונים בין החלקים השונים של העם.

כאן אנו חוזרים לג'ון סלדן, הפוליטיקאי הבריטי שבחר לקחת עמו את הגמרא אל הכלא במצודת לונדון. אחרי שחיבר סדרה בת שבעה כרכים, המבוססת על שבע מצוות בני נח, כתב סלדן  גם על המוסדות המדיניים בהלכה – בראשם הסנהדרין.

החידוש שלו דרמטי. במשך יותר מאלף שנה הנוצרים התגאו על העם היהודי וזלזלו בהלכה היהודית, ופתאום החלו לקום אינטלקטואלים רציניים שראו במסורת הלכתית רציפה מקור השראה ובסיס שבהשראתו אפשר לבסס את שלטון הגון וצודק יותר.

סלדן נחשב כמי שהתווה את הדרך ללא מעט הוגים ומשפטנים. הוגו גרוטיוס, מאבות המשפט הבינלאומי, ראה בסלדן את "תפארתה של אנגליה", ובעצמו גם פנה לשבע מצוות בני נח על מנת למצוא תשתית למשפט אוניברסלי שיכול לחול על כלל האנושות. גם תומס הובס, אולי ההוגה המפורסם ביותר של המחשבה המדינית, קרא לספרו בשם העברי "לוויתן", על שם החיה המקראית העתיקה, וביסס שני שערים בספרו על שבע מצוות בני נח.

למעשה, העיסוק ב"רפובליקה העברית" נעשה כה פופולרי בתקופה זו, עד שעשרות חיבורים יצאו לאור תחת השם: "הרפובליקה של העברים". הבולט שבהם היה המלומד ההולנדי פטר ון דר קוּן, היודע יותר כפטרוס קונאיוס, שניסה לעשות שימוש בניתוח סיפור נפילת "הרפובליקה העברית" על מנת להתריע בפני ולמנוע קריסה דומה:

לייבא סודות הנהגה של חז"ל אל הפוליטיקה הבריטית. בניין הפרלמנט בלונדון

"אני מציג לעיונכם, מדינאים נכבדים ומהוללים, רפובליקה – הרפובליקה הקדושה והמופתית ביותר בעולם מאז ומתמיד, והעשירה מאין כמותה בדוגמאות שראוי לנו לחקותן. זהו אינטרס מובהק שלכם לבחון בקפידה את מקורותיה ואת דרכי צמיחתה של רפובליקה זו", הצהיר קונאיוס בפתיחה לספרו.

גם קונאיוס, כסלדן, הראה שמהמסורת העברית ניתן להוציא יותר מאשר השראה בלבד לרעיונות כמו חירות או מרד עבדים באדוניהם, אלא גם מורשת משפטית שהרלוונטיות שלה לא נעלמה.

אחרית דבר?

הגישה ההבראיסטית זכתה ללא מעט אוזניים קשובות בקרב המהגרים הפוריטנים שבנו את ארה"ב, וראו במסע שלהם ובמאבק בכתר האנגלי מעין "שחזור" של יציאת-מצרים. בשנת 1775 (תקל"ה), לאחר ש"הירייה שנשמעה ברחבי העולם" הביאה לפרוץ מלחמת העצמאות האמריקאית, קרא סמואל לאנגדון – נשיא אוניברסיטת הארווארד – לקונגרס של מושבת המפרץ לאמץ את חוקי ישראל האזרחים ולבנות על פיהם מערכת משפטית מודרנית.

אבל בסופו של דבר, פינתה הגישה ההבראיסטית את מקומה לגישתה החילונית של תנועת הנאורות. בהתאם לכך, גם ההיסטוריונים הפכו את השפעתה לשולית.

בשנים האחרונות פורסם מאמר "שרשים יהודיים של הרפובליקה המודרנית" מאת פרופ' עוז-זלצברגר. המאמר טוען כי לפחות שלשה יסודות מרכזיים בפוליטיקה המודרנית מקורם במחשבה היהודית:

1. הרעיון של שוויון בפני החוק. בניגוד גמור למדינות הפיאודליות ואפילו בניגוד לדמוקרטיה האתונאית או הרפובליקה הרומית – בישראל התקיים משפט אחד שלא חילק בין המעמדות.
2. הרעיון של ערבות הדדית וצדק חלוקתי, שבה לידי ביטוי הן בחלוקת הארץ, שאיפשרה לכמעט כל משפחה בישראל להיות בעלת נחלה משלה, והן בהלכות מתנות עניים, או בדיני השמיטה. כך נמנע מצב של "עבדות חוב" נצחית, שבה נוצרים מעמדות של אדונים ועבדים מחוסר יכולת של החלקים החלשים באוכלוסייה לשלם את חובותיהם – כפי שהיה נפוץ בממלכות אחרות באזור באותה תקופה. ההלכות הללו הביאו לכך שהשיוויון נשמר הלכה למעשה בחיי החברה והכלכלה.
3. בניגוד לעמים הגויים, החוקה היהודית לא נכתבה כתוצאה ממאבקי כח ומניסיון לפשר בין אינטרסים אנוכיים ומנוגדים של קבוצות שונות. העם היהודי – ציינו ההבראיסטים – זכה לכך שהקב"ה לא רק בחר בו והוציא אותו ממצרים, אלא נתן לו גם חוקה מושלמת: כזאת שלא התבססה על ה"טוב" היווני, או ה"וירטוס" (-המידה הטובה) הרומית, אלא על צדק ומוסר מוחלטים. כפי שסיכם הובס:

"במקום שבו אלוקים נטע דת, שם גם עשה מלכות מיוחדת ונתן חוקים הנוגעים לא רק בהתנהגות ביחס אליו, אלא גם בין אדם לחברו… אמת הדבר, שאלוקים הוא מלך על כל הארץ, אך אף על פי כן יכול שיהיה מלך על אומה נבחרת ומיוחדת… על עמו הנבחר הוא מלך בברית". ת

אם תרצו, אין זו אגדה

כך אפשר ליישם את העיקרון ההבראיסטי
בחיי היום יום

במשך שנים רבות, לא מעט הוגים מערביים, כמו ז'אן ז'אק רוסו ועוד, ייחלו ליום שבו העם העברי ישוב לארצו, ויוציא לפועל בצורה מושלמת את "הניסוי ההבראיסטי". 'המדינה העברית' אכן הוקמה בארץ ישראל, ואף הצהירה לפעול ברוח "נביאי ישראל" – אך היא לא טרחה להתבסס על יסודות ההלכה, או אפילו על העקרונות הכלליים שלה, כפי שניסו ההבראיסטים לעשות.

ולא שלא היה מי שניסה ליצור את הקשר. רבה הראשי הראשון של מדינת ישראל, הגרי"א הרצוג זצ"ל, עבד בשעתו על חיבור מקיף שיצא לאור בשם "תחוקה לישראל", בו ניסח עקרונות מנחים לחקיקה מודרנית התואמת את עקרונות ההלכה.

עוד קודם לכן, לאחר ועידת פיל, כששאלת הקמתה של מדינת ישראל עלתה לדיון, פנה הגרי"א הרצוג אל מרן הגרח"ע גרודז'ינסקי זצ"ל ושאל כיצד ניתן, במציאות העכשווית, ליישם את הציווי: "כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך".

רבי חיים עוזר בתשובתו הציג גישה שונה בתכלית: מערכת החוק, כתב, יכולה להתבסס על מה שהר"ן בדרשותיו (דרוש י"א) קורא "משפט המלך" – מותאמת לנסיבות ולצרכים הזמנים של "הסדר המדיני". הדבר החשוב שיש לדאוג למענו הוא שיתאפשר ליהודים יראי השם להתדיין בפני מערכת משפטית מקבילה, שתתנהל על פי "משפט התורה".

מדינת ישראל עצמה המתינה יותר משלושים שנה עד שראתה לנכון להתייחס לקשר שבין מערכת המשפט להלכה – וגם זה, בצורה מינימלית וחסרת משמעות למעשה. חוק "יסודות המשפט" (תש"ם-1980) קבע אמנם ש"ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל" – אך אמירה זו נשארה בגדר הצהרה ריקה, כל עוד לרבים מהשופטים עצמם אין אפילו את מעט הידע שהיה לעמיתיהם האנגלים וההולנדים בנוגע להלכה.

על המצב הזה הלין בצער הג"ר ישראל גרוסמן זצ"ל, בהקדמתו לספרו 'משכנות ישראל' (על הלכות בתים משותפים ונזקי שכנים והמסתעף) שלא רק שהמשפט האזרחי לא מושתת על חוקי התורה, אלא אפילו חוזים פרטיים נעשים לעיתים קרובות מתוך התבססות על המשפט האזרחי החילוני – במקום חוקי התורה:

"חם ליבי בקרבי בראותי המשפט החילוני הולך וכובש, ואפילו השיכונים החרדים, שזכינו לראותם מוקמים לתפארת בכל פינות הארץ… מבצרים לד' ולתורתו, אבל דא עקא, שכל החוזים הנערכים בין החברות לבין המשתכנים הכל הוא על פי החוק מקרקעין של שנת תשכ"ט, החוק החילוני, ועל תקנון הבתים המשותפים, ולא עלה על דעת הקבלנים החרידים והמשתכנים החרידים, שאפשר לערוך חוזים ותקנון על פי דין תורתנו הקדושה, וכואב הלב כששפחה תירש גבירתה, כאילו ח"ו אין תורה בישראל".

הרב גרוסמן מודע לכך שבין עולם המשפט המודרני לבין מסורת הפסיקה משתרע פער רב שנים, אך הוא קורא תגר עליו ושולל אותו לחלוטין:

"אבל האמת שאין שום שאלה ובעיה בעולם שלא ניתן לפתור על פי השולחן ערוך ונקודות הכסף, ופוסקי ההלכות ברוב קדשם וברוב חכמתם הניחו יסודות ההלכה עד סוף כל הדורות, והפוך בה דכולא בה".

על חוקי המדינה יכולת ההשפעה שלנו מוגבלת. על המציאות הפוליטית הבינלאומית היא כנראה כלל לא קיימת; לא בצורה ישירה, לכל הפחות. אך בכל הנוגע למידת המעורבות של ההלכה הפרטיים שלנו  – אין הדבר תלוי אלא בנו.

מותר ללמד הבראיסטים?

המצוקה הכי גדולה של ההבראיסטים שרצו ללמוד את התורה, היה החיפוש המתיש אחר מורה יהודי. לא קל היה לגייס חכם יהודי שיהיה בקי בתורה וגם יידע היטב את לשון הגויים.

התנגד להיתר. הרר"צ הופמן זצ"ל

אחד המקרים הכי מרתקים הוא זה של ההבראיסט יוהנס רויכלין שחיבר ספרים 'על הקבלה'. הוא היה מלומד גרמני שהגיע מגרמניה לפירנצה, ובמשך תקופה ארוכה הוא חיפש מורה, עד שמצא את יעקב בן יחיאל לואנס, רופאו האישי של פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. מאותה העת הפך לתלמיד חרוץ של השפה העברית.

ואולם כמה שנים מאוחר יותר, חזר רויכלין שוב לרומא שם פגש עוד מורה יהודי מפתיע. "ספורנו מציזינא" הוא קורא לו. מדובר בלא אחר מאשר אחד ממפרשי התורה המוכרים ביותר, רבי עובדיה ספורנו. רויכלין למד אצלו ולעדותו שילם על כל שיעור דוקט זהב.

שנים לאחר מכן, נשאל ראש בית המדרש לרבנים בברלין, רבי דוד צבי הופמן (שו"ת 'מלמד להועיל' ח"ב, עז), האם מותר ללמד גויים תורה. בתוך הדברים הוא משיב: "ואף שקצת מחכמי ישראל למדו תורה עם גוים, כמו רבי עובדיה ספורנו שלמד עם רייכלין ורבי אליהו בחור שלמד עם גוים – כמו שמספר בהקדמתו לספר 'מסורת המסורת' שלו – הם עשו זאת לטובת כלל ישראל ואף על פי כן צווחו עליהן גדולי ישראל ככרוכיא".

לפחות במקרה של יוהנס, תוך כמה שנים התברר שהלימוד הזה הביא רווח והצלה: כאשר לימים התעורר ויכוח על התלמוד – מול יהודי מומר שנקרא יוהנס פפרקורן – ורויכלין הגן ביושר על התלמוד, ובזכותו עברה הגזירה.

קדושת הפוליגלוטה

אחד המסמכים שהותירו אחריהם ההבראיסטים הוא ה'פּוֹלִיגְלוֹטָה'. מדובר במהדורה של התנ"ך בה מופיעים הפסוקים בלשון הקודש כאשר ממש לצידם מופיע התרגום ללטינית. בחלק מהמקרים מופיע באותו טופס ארבעה וחמישה תרגומים זה לצד זה, כל אחד בשפה אחרת.

פוליגלטה עם ארבע שפות תרגום

האם יש בפוליגלוטות הללו קדושה? מרתק לראות תשובה שכתב רבי יאיר חיים בכרך ב'חות יאיר' (סי' קט) בה הוא מספר שנתקל בטופס שכזה – ככל הנראה מדובר בתנ"ך שערך ההיבראיסט אליאס הוטר בהמבורג. ובו יש הרבה תרגומים.

"וראיתי תורה חדשה שלהם בדפוס", מספר ה'חות יאיר', "בט"ז(!) לשונות, ומהם אחת לשון הקודש ואחת לשון תרגום (-ארמית), ושתיהן בכתב אשורית, והמה בעצמן משתמשים בהם בחנויות ומוכרי בשמים ורוכלים לצרור ולכרוך בהם. וכך ראיתי גם כן חנונים ישראל, ולא רציתי למחות בידם מאחר שכבר נתפשט היתר. ומכל מקום אני בביתי נמנעתי לזרקם לאשפה, כל שכן תשמיש של גנאי (כגון לדבקם בחלונות) ומטונף, כי מזדעזע כולי גופאי בראותי בהם כמה שמות שאינם נמחקים בכתב הקודש, וכן כמה מלות קדושות באותיות הקדושות דהם תמונות צורות עליונות, וממילא ראוי לנהוג בהם כבוד".